התבוננות בברכות בני, חיי ומזוני
בע"ה
ד' אדר א' תשנ"ז – שכם
שיעורים במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב
שיעור שני – אות א
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה הרחיב הרב מאד בהתבוננות על דברי הרבי במאמר לגבי העובדה ש"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". הוסבר ענין המזלות, על עבודת הנסתר מול הנגלה. נערכה הקבלה בין בני, חיי ומזוני לחב"ד. דובר על האמצעי והתכלית ועל כך שהעצמות נמצאת דווקא באמצע. בסוף השיעור הרחיב הרב על המושגים צמצום כפשוטו או לאו כפשוטו, כאשר הנקודה המרכזית היא שתפיסת הצמצום כפשוטו היא פסימית ואילו תפיסתו שלא כפשוטו היא ראיית המציאות בצורה יותר טובה.
א. הגעת העבודה עד המזל
הקשר בין בני חיי ומזוני לעבודת ה'
[חסרות 3 דקות ראשונות ]
הנושא הראשון הכללי כאן שנתחיל מאד להעמיק היום, הוא הנושא של בני, חיי ומזוני. וגם הקשר בין בני חיי ומזוני לעבודה. מה שהרבי כאן כאילו כותב בקיצור בסוף בסוף אות א של המאמר, שאם כי שאמרו חז"ל ש"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[ב], רואים בפסוקים האלה שיש קשר לעבודה, שהפסוק תולה את הכל בעבודת האדם. הכל מתחיל "ועבדתם את הוי' אלהיכם"[ג], וגם כן שמנו לב לפני שבוע[ד] שזה הפסוק הראשון, אולי העיקרי בכל התורה כולה, שכתוב בכללות לעבוד את ה'.
הייתי חושב שזה דבר מאד פשוט לעבוד את ה', אבל הציווי הכללי לעבוד את ה' הוא הפסוק הזה. יהודי צריך לעבוד את ה'. ככה זה מתחיל – "ועבדתם את הוי' אלהיכם", ואחר כך בגלל זה יש את כל הברכות. גם כן ראינו שזה המקום אולי היחידי בתורה – כנראה היחידי – שכולל את בני, חיי ומזוני מפורט ומפורש. צריך להבין את הסדר שמתחיל במזוני, "וברך את לחמך ואת מימיך", אחר כך חיי, "והסירתי מחלה מקרבך"[ה], אחר כך בני, "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", ובסוף חוזר עוד פעם לחיי, דרגה יותר גבוהה, "את מספר ימיך אמלא". זה מפורש-מפורט.
"בני חיי ומזוני" מהיכל הזכות
מה השאלה? נקרא עוד פעם את המשפט האחרון של הרבי:
דְּאַף שֶׁבְּנוֹגֵעַ לְבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁלָּאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא, בְּחִינַת הַמַּזָּל שֶׁאֵין עִנְיַן הַזְּכוּת נוֹגֵעַ שָׁם
כלומר שזכות היא עד כאן, ושלשת הכללים הגדולים האלה של בני, חיי ומזוני באים ממקום יותר גבוה מאשר המקום שהזכות מגיעה. על פי פשט הזכות מגיעה רק עד ז"א ועד בכלל, עד הבינה ולא עד בכלל, אבל שלשת אלה הם בגדר "הנסתרת להוי' אלהינו"[ו]. ומה זה "הנסתרת"? "הנסתרת" הם י"ה, ומקור "הנסתרת" – הכתר, ושם יש מזלות. תכף נסביר מהו שם המושג מזלות. הזכות, יש מושג בקבלה – "היכל הזכות", יש שבעה היכלות[ז]. מכירים אותם? מתי טיילו בהם פעם אחרונה, בהיכלות? הטיול בהיכלות הוא מ"ברוך הוא" ועד שמונה עשרה, זה הטיול בשבעה היכלות.
היכל הזכות-לבנת הספיר-עצם השמים לטהר
בדרך אגב, כל המושג היכלות קשור לפרשת משפטים, למה? בגלל שהשמות הכי ייחודיים של ההיכלות הם שני הראשונים מלמטה למעלה. גם כן, בהיכלות מאד מעניין שהמלכות והיסוד הם ביחד, יוסף ודוד בהיכל אחד. איזה היכל? מפרשת משפטים, ההיכל הראשון מלמטה – היכל "לבנת הספיר", "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר"[ח]; אחר כך יש את היכל ההוד, של אהרן הכהן, "עצם השמים לטהר", זה השני. השמות הכי מקוריים של ההיכלות נלמדו מפרשת משפטים. "לבנת הספיר" הוא ההיכל שבתוכו שתי הספירות יסוד ומלכות. היכל הוא בית, מלכות. הספירות הן כמו אדם שחי-שגר בתוך ההיכל. ספירות הן שיעור הקומה של האדם העליון, והיכל הוא המקום שלו. "לבנת הספיר" הוא כנגד היסוד והמלכות. אחר כך "עצם השמים לטהר" זה היכל ההוד.
אחר כך היכל נגה – ככה עולים – הוא הנצח; אחר כך עולים להיכל הזכות, זה היכל שעליו כתוב "לאו בזכותא תליא מילתא". מהו היכל הזכות? בהיכלות יש הרבה שינויים, ההיכלות הם בצורת מדרגות, מאד מעניין. גם בקבלה, הציור העיקרי בקבלה להיכלות – ציור של מגן דוד הוא היכלות. כלומר, הנקודה התחתונה היא מלכות ויסוד, אחר כך הוד, אחר כך נצח, אחר כך עולים לגבורה, אחר כך חסד, ואחר כך תפארת, מלמעלה. תפארת היא כמו הג"ר. עוד פעם, כמו במגן דוד: מנקודה תחתונה מגיעים לנקודה שמאלית, אחר כך הימנית, אחר כך השמאלית למעלה והימנית למעלה, ואחר כך הנקודה העליונה, שזה התפארת. זה סדר ההיכלות. אחר כך יש קודש הקודשים.
ההיכל הראשון נקרא היכל "לבנת הספיר" הכולל בתוכו את היסוד והמלכות. אחר כך "עצם השמים לטהר", אחר כך היכל נגה, נגה הוא הנצח. אחר כך עולים לגבורה שהיא היכל הזכות. מה זה היכל הזכות? בכל היכל קורה משהו. יש קטעים ארוכים מאד בספר הזהר מה מתרחש בכל היכל והיכל[ט]. אז למה קוראים לו היכל הזכות ומה קורה שם? היכל הזכות נקרא מתיבתא דרקיעא[י], בית הדין של מעלה, כל פעם שכתוב בגמרא שיש מתיבתא דרקיעא, יש בית דין של מעלה שדן את מעשי בני אדם למטה, הוא מתרחש בהיכל הזכות. אז אם כתוב בגמרא משפט כזה "לאו בזכותא תליא מילתא", הכוונה שהוא לא בא בפני השופטים, אותם דיינים שבמתיבתא דרקיעא וקוב"ה, אלא במזלא. זה כאילו עסק ישיר של הקב"ה. שוב, זה אחד מהפירושים הפשוטים בקבלה מה קרא "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא".
מאמר בד קודש
יש מאמר שמאד-מאד כדאי, חובת לימוד של כל אחד, שנקרא בד קודש. כאשר אדמו"ר הזקן היה במאסר הוא כתב מאמר חסידות שיתרגמו אותו ברוסית ויגישו למלך. במאמר הוא מסביר למה הוא רוצה שיביאו את המשפט שלו רק בפני המלך ולא בפני שום שר אחר. הוא מסביר מהו היחוד שנקרא בד קודש. גם אדמו"ר האמצעי כנראה הוסיף לזה, בגלל שגם הוא היה באותו מקום. זה המאמר שכתב לתרגם ברוסית ולהגיש לצאר של רוסיה [הוא תרגם את המאמר?] לא, לא הוא תרגם, מישהו תרגם. הוא כתב אותו בלשון הקודש, למה הוא מבקש שהמשפט שלו יגיע דווקא למלך, לצאר, שהוא ישפוט אותו ולא מישהו אחר.
אז זה משהו שמאד חשוב לקרוא, בד קודש. קראת אותו? [איפה קוראים אותו? איפה הוא נמצא?] בקה"ת, חוברת, אני לא זוכר אם זה מודפס, זו חוברת בפני עצמה, לא יודע אם מודפס. אז כאן זה אותו רעיון. הזכות מרמזת להיכל הזכות. שוב, מהו היכל הזכות? גבורה, איזה סוג זכות זו? גבורה היא כמו הביטוי שלמדנו הרבה פעמים שכל דרך המשפט של הקב"ה נקרא דין, גבורה. דין הוא מה שמגיע לך. מגיע לך טוב – טוב; מגיע לך לא – כפי הדין. זה נקרא היכל הזכות – זכית? זיכית את עצמך? זכות מלשון הזדככות, לפי ההזדככות שלך ככה ניתן לך בחפץ לב.
היכל האהבה-הרצון-הגבורה
שוב, מתיבתא דרקיעא וכל הביטויים האלה, הכל קורה בהיכל הזכות שהוא ההיכל שמכיל בתוכו את היכל הגבורה. אז לפי זה באמת מה שאמרתי קודם, אפשר קצת להבין. אמרתי שהזכות נוגעת לז"ת, כאן זה דווקא על הגבורה, בגלל שלמעלה מהגבורה יש עוד שתי ספירות של הז"ת – מהיכל הזכות עוברים להיכל אהבה, והיכל האהבה הוא היכל שמכיל את ספירת החסד. החסד הוא היכל האהבה, היכל אהבה הוא סוד החיבוק. ידוע שבענין הזיווג בכלל, בכל מקום בקבלה יש שלשה שלבים – חיבוק, נישוק ועצם היחוד, זיווג. בהיכלות שלשת השלבים האלה קרויים שלשת ההיכלות האלה, החיבוק הוא היכל האהבה, אחר כך התפארת הוא כמו במגן דוד השפיץ למעלה, היכל הרצון ובו הנישוק, הנשיקין.
איך הנשיקין קשורים לתפארת? קודם כל, למה חיבוק הוא חסד? "וימינו תחבקני"[יא]. נשיקין הוא תפארת, למה הנשיקין שייכים ליעקב ותפארת? זה פרק מה בתניא, תסתכלו שם. אחר כך הזיווג עצמו הוא בהיכל קודש קדשים הכולל את הג"ר. בפרט הוא הבינה, אבל זה כל הג"ר, הכתר-חכמה-בינה בכלל, הוא למעלה מהמוחין. המוחין הם שש נקודות, זה נקרא ששה היכלות. שוב, מגן דוד הוא האתגליא והנסתר הוא ההיכל קדש קדשים, "הנסתרת להוי' אלהינו".
[זה כנגד הנקודות במגן דוד?] או השטחים גם כן. אפשר לכוון אותן כנגד הנקודות או כנגד השטחים, עוד יותר טוב, יותר כמו היכל. במגן דוד יש ששה שטחים. אז אפשר לומר שהאמצע, שבדרך כלל אומרים שהוא היכל הקודש באמצע, מלכות, אבל פנימיות השטח האמצעי שם שורה הנסתר. אפשר בהחלט שהשראת היכל קודש הקדשים היא באמצע. אבל בעצם היכל קדש הקדשים הוא ערך אחר לגמרי, הוא "הנסתרת להוי' אלהינו".
למשל על נשיקין, מה הפסוק שכתוב שגם למדנו עליו הרבה? "אמצאך בחוץ אשקך"[יב]. יש היכי תמצי שהנשיקין בחוץ, באתגליא, אבל אין היכי תמצי של זיווג ממש בחוץ. עד נשיקין יש בקשה של כנסת ישראל שהלוואי "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי", שאם היחס שלנו הוא אח ואחות אין בושה להתנשק בחוץ, זה הפשט – "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבוזו לי"[יג]. זה היה בדרך רמז שעד נשיקין יש היכי תמצי שזה יכול להיות באתגליא. אבל הקדש קדשים, "הנסתרת להוי' אלהינו", הוא אתכסיא, נסתר – או בינה בפרט או כל הג"ר בכלל, בגלל שהביטוי קדש קדשים כולל 'קדש' בכתר ו'קדשים' בחכמה ובינה, הקדש של הקדשים, הכל נבדל.
הדבר היחיד שבא לי בהקשר לכך הוא שמגן הוא מקיף, היכלות נקראים אור מקיף, הוא מגן ושומר. ההיכלות נקראים אורות מקיפים, וכל אור מקיף נקרא שומר, יש ציור כזה.
"אחישנה" – המזל הכללי של עם ישראל
שוב, מה אמרנו? שאת הכתוב "לאו בזכותא תליא מילתא" אפשר לפרש שהוא לא דבר שבא לפני השופטים או השרים, זה לא עסק שלהם, אף שהם שופטים-דנים לפי דין תורה – זה רק עסק של קוב"ה, שנקרא "במזלא". מה הפשט של "מזלא"? איך ה' ברא את העולם? באילו כוונות? כמו שכתוב בגמרא[יד], שאם אתה רוצה שהמזל ישתנה – צריך להפוך את העולם, לברוא אותו מחדש. מזל הוא הכוונה הפנימית שרק ה' יודע מבריאת העולם. אז לפי זה אפשר לומר שמזל הוא כמו "לבא לפומא לא גליא"[טו]. ההוראה שה' עשה איך לפסוק דינים לשופטים שלו והסמיך אותם לשפוט היא "לבא לפומא גליא". יש את מה שהקב"ה סיפר – גם סיפר לנו בתורה, "והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", תורה מלשון הוראה[טז], וגם מה שלימד את השרים שלו למעלה. אבל יש דבר שהוא בגדר "לבא לפומא לא גליא", אותה מדרגה של קץ המשיח. כאילו שכל מה שקשור למזל קשור למשיח.
גם אפשר לקשר את זה למאמר חז"ל מפורש לגבי פרנסה. בתחלת מסכת תענית מקבילים את פרנסתו של אדם לגאולה, מתי בן דוד בא? חז"ל בעצמם עושים את ההשוואה, לדעת מאין הפרנסה ולדעת את הקץ מתי בן דוד בא, זה אותו סוג. אז באמת זה מאותו מקום, זה נקרא מהמזל. מתי בן דוד בא – הוא המזל של עם ישראל. מה כתוב, מה רשום? נדבר על זה. הדרגה של "בעתה" היא ודאי ככה. לגבי "אחישנה" אנחנו נחקור את זה עכשיו. אבל ה"בעתה" של בן דוד הוא המזל, המזל הכללי של עם ישראל. זה נושא השיעור.
כתוב שהיכל הוא אותיות הכלי[יז], אבל לא סתם כלי. למשל האות הראשונה בתורה היא ב, ויש נקודה של דגש בתוך ה-ב. חז"ל אומרים שזוהי נקודה בהיכלא[יח], שהתורה פותחת ב-ב שהיא נקודה בתוך ההיכל. כל כלי וכל היכל שומרים מהתפשטות יתר. התפשטות יתר או שהיא שורפת את המציאות החיצונית או שגורמת ליניקת החיצונים מהפנימיות. הוא גם שומר שמה שיתגלה החוצה יתגלה נכון. לא רק שהוא שומר שלא יצא יותר מדי, הוא גם כן מסנן ומוציא מה שצריך להוציא. כל כלי בלי האור גם לא יכול להתגלות.
שנגל"ה – שיעור ראשון בקבלה
מה זה היכל? קשור לסדר בקבלה של שנגל"ה[יט]. גם השיעור הראשון שלומדים פנימיות התורה, ודאי למדנו בפעם הראשונה על שנגל"ה[כ].
סיפר לי ישראל סיפור נחמד: מישהו קנה חוברת – מישהו די משכיל, אפשר לחזור על מה שהוא אומר – והתגובה שלו היתה שמן הסתם מי שכתב את החוברת היה בגלגול הקודם אותו מלאך שבא ונותן סטירה לתינוק שיוצא לאוויר העולם שישכח את כל מה שלמד בבטן, ועכשיו הוא חזר בגלגול השני כדי לתקן את זה, להזכיר לאנשים מה שהם למדו בבטן, זה שבח. כשהוא קרא את זה הוא אומר שהוא כבר יודע את זה. [איזו חוברת?] כל חוברת... אז נכון, ודאי היה שם, הכל למדנו שם.
לכן אני אומר את ראשי התבות, שנגל"ה, אתה זוכר את אותם? שורש נשמה גוף לבוש היכל, זה שיעור א בקבלה, בכתבי האריז"ל. י-ה-ו-ה עם קוצו של י. הקוץ, הכתר נקרא שורש; ה-י "החכמה תחיה"[כא] זו הנשמה, כלומר אור הנשמה הפנימית שמתלבש בתוך הגוף – ה‑ה עילאה. זה מה שאנחנו תכף נסביר יותר, טוב לענין שלנו גם כן. "חיוהי" הם אבא, "גרמוהי" הם אמא[כב], שורש החיות הוא אבא, זה נקרא נשמה, נשמת חיים, שורש הגוף, "גרמוהי", הוא אמא; אחר כך המדות. מהן? כתוב שמדות מלשון מדים[כג], המדות הן לבושים; והמלכות היא ההיכל.
אם שואלים מהו היכל בכללות, לגבי כל ספירה? עכשיו נחשוב כל ספירה מהפנים אל החוץ, כמו שבכל אבר יש עצם-גידים-בשר-עור, אז ההיכל לגבי כל אבר הוא כמו העור.
הגעת העבודה עד למזל
קצת יותר בהרחבה: מה תפקיד המלכות? גם לקבל – להיות כלי מקבל – וגם לגלות החוצה. בתוך ההיכל יש השראה של השורש. השורש נקרא המקיף-היחידה. זה "נעוץ סופן בתחלתן" – היחידה שורה בהיכל והחיה שורה בלבוש, זה הסדר בקבלה. בלבושים יש השראת החיה, לכן לפעמים הלבוש יותר חשוב מהגוף. [הלבוש לכאורה יותר חיצוני] כן, יש אור מקיף ששורה בלבוש, נקרא החיה, המקיף הקרוב, והאור מקיף הרחוק – היחידה – שורה בהיכל. ההיכל הוא המלכות והיחידה נותנת כח להיכל גם לשמור שלא תהיה יניקה לחיצונים. יש עוד תורה בלקוטי מוהר"ן[כד], הכי חשובה, על ההיכל השומר שלא תהיה יניקה לחיצונים. אז גם יש שמירה שההיכל שומר, זה נח או נט בליקוטי מוהר"ן, זו תורה מאד-מאד יפה, וגם דרך ההיכל האור שצריך להתגלות מתגלה החוצה.
שוב, בכללות בכל עולם יש היכלות, אבל מה שאמרנו קודם בתפלה הכוונה של ההיכלות היא בעולם הבריאה, שזה מ"ברוך שאמר" עד שמונה עשרה. [כל ספירה כלולה מעשר, גם במלכות יש חסד] כן, זה מה שאמרנו עכשיו, משהו כזה. אם עושים את עשר הספירות האלו רחב אז המלכות של כל דבר היא ההיכל שלו. זה פור, מתחיל להיות פורים, אז באמת זה זמן טוב לדבר על פור, על גורל ועל מזל.
זה משהו כאילו קבוע, מה שרצינו עכשיו להמחיש, שהמזל הוא המחשבה הפנימית של ה' במעשה בראשית, ה"לבא לפומא לא גליא". לכן אם אתה רוצה שאני אהפוך לך את המזל – צריך לברוא את העולם מחדש, את כל העולם. זה לפי הכלל של הבעל שם טוב[כה] שההשגחה הפרטית שעליך פרטי נוגעת לכללות כל מעשה בראשית.
[איך זה בא לידי ביטוי?] בבחירה, גם בבחירה וגם בהשגחה. בסופו של דבר הוא יסביר – אחד הדברים היפים מאד כאן במאמר – שלכאורה המזל לא תלוי בזכות, אבל איך הוא תלוי בעבודה שלך? התחלנו לומר פתח: אם אנחנו נתחיל להגדיר עבודה כזאת, כמו גם בחיבור בד קודש, שעולה ישירות לקוב"ה ועוברת, כאילו מדלגת על היכל הזכות, שזה בית הדין של מעלה, אז העבודה הזאת באמת מגיעה עד למזל.
זה בעצם מה שהרבי אומר. איך הרבי תירץ את זה כאן במשפט אחד? כאן לכאורה זה תירוץ אחר, תירוץ פשטני, שאומר שאם כי שזכות לא משפיעה על המזל, אבל אם רוצים ריבוי שפע, הרבה בני, הרבה רויחי, רויחי בכולם אבל מאד רויחי בבני חיי ומזוני, על כך העבודה כן משפיעה.
אמרנו פעם קודמת שההסבר הזה קשה מאד. בגלל שאם אנחנו תופסים זאת בפשטות, שהזכות מגיעה עד כאן ותו לא, אז איך אתה אומר שאת השפע הוא לא יכול להוליד אבל ריבוי ותוספת כן? הרי יש כלל ש"תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[כו], אז אם הוא לא יכול להוליד את העיקר איך הוא יכול להוליד תוספת? זה מה ששאלנו פעם קודמת. התירוץ ודאי כתוב כאן, אבל הדבר הפנימי הוא שיש ודאי עבודה שנוגעת ועולה עד למזל. או כמו שאנחנו אומרים את זה עכשיו – עד המקום שעליו כתוב "לבא לפומא לא גליא". מה זה "לא גליא"? לא בגדר "והנגלת", רק בגדר "הנסתרת להוי' אלהינו".
ב. מה יותר נעלה – הנסתר או הנגלה?
הופעת שם י"ה בתורה ובנ"ך
מישהו אמר לי לפני כמה ימים, הערה, סתם מתוך התפעלות, דבר פשוט ששם לב, כולנו שמים לב לזה, שהשם י"ה – "הנסתרֹת" בפני עצמם – בקושי מופיע בחמשה חומשי תורה, רק פעמיים. איפה? בפרשת בשלח. אנחנו דורשים אותם ביחד – יהיה, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד"[כז]. יש פעמיים י"ה בכל התורה כולה. אחד סמוך לשני, בשירה ואחר כך בסוף הפרשה: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארמננהו"[כח], "כי יד על כס יה מלחמת לה' בעמלק מדר דר"[כט]. אז אם נחבר אותם ונעשה מזה יהיה – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד" –י"ה העליון הוא ה"עזי וזמרת יה", "החכמה תעז לחכם"[ל]", "עזי" מצד אבא כתוב[לא], "וזמרת" מצד אמא, "עזי וזמרת יה".
כל השם י"ה נכלל בחכמה. הפסוק הוא "החכמה תעז לחכם", "הוי' עז לעמו יתן"[לב], "אין עז אין תורה"[לג] ו"אוריתא מחכמה נפקת"[לד]. "זמרת" היינו לזמר עריצים, "מינה דינין מתערין", מצד אמא. ראשי התבות "עזי זמרת יה" הם גם עזי. כלומר, הכל כלול באבא, כמו שכתוב[לה] ששם י"ה אמנם בפרטיות הוא אבא ואמא, אבל בכללות כשם בפני עצמו הוא שם החכמה, כלומר אבא ואמא עילאין ששניהם נכללים באבא. כך הוא ברמז של "עזי זמרת יה" ראשי תבות עזי, כלומר ש"זמרת" יוצאת מה-ז של עזי, כמו הרבה דוגמאות בתורה.
זה היה לומר שבכל התורה כולה יש פעמיים, אבל בתנ"ך בכללותו ובספר תהלים – "נעים זמירות ישראל"[לו] – בפרט, הוא הופך להיות השם הכי שכיח, הכי נפוץ. הרי כל "הללויה" על פי המסורה היא הללו י"ה. לפי המסורה היא שם. [זה מחובר] לא, תסתכל בתנ"ך ברויאר. נוהגים לכתוב את זה מלה אחת, אבל זו לא המסורה, המסורה היא שתי מלים. [זה עם מקף] מקף משמעותו שתי מלים. [יש על זה דיון] כן, יש ספק בזה. אבל ההכרעה היא שזה שם, הללו-יה.
לא רק שהוא השם הכי נפוץ, כל ספר תהלים הוא על שם הללו-יה, והפסוק האחרון הוא "כל הנשמה תהלל יה הללו יה"[לז], אז יש גם כן "יהיה" בפסוק האחרון שחותם את כל הספר, "הכל הולך אחר החיתום"[לח] – כלומר שהוא פעמיים, כאילו שהוא מתורגם, אומר ועושה, "כל הנשמה תהלל יה, הללו יה", נקום ונעשה את זה. זה הפסוק האחרון של תהלים. מה זה "כל הנשמה"? "הנשמה" היא "הנסתרת".
למה זה כך, שהתורה כאילו נזהרת מהשם י"ה, והתנ"ך בכלל ותהלים בפרט הוא הכל י"ה? אז לפי מה שעכשיו אמרנו אפשר לומר שי"ה יכול להיות לגריעותא, כמו "כי על יד על כס יה", "אין השם שלם... עד שימחה זרעו של עמלק"[לט], יש רק י"ה, שלכאורה זה חסרון י"ה. אבל מה המעלה שבזה? כמו שדברנו הרבה פעמים, מה מחזיק אותנו בגלות, את הקיום של עם ישראל? "הנסתרת", י"ה בפני עצמו הוא שם, ו"ה בפני עצמו הוא לא שם[מ]. נגלה בפני עצמו בלי נסתר הוא לא שם, אין השראת קדושת השם על נגלה, כמו שאומרים שפרדס בלי סוד זה פרד[מא]. על הנגלה בפני עצמו אין השראת שם. גם הנסתר בפני עצמו הוא "אין השם שלם", הוא לא התכל'ס, אבל הוא שם.
י"ה – כוונת המצוה; ו"ה – עשית המצוה
לכאורה מה שעכשיו אמרנו הוא בדיוק הפוך ממה שמוסבר באריכות בתניא[מב], שמצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, אבל הכונה לא מעכבת את המצוה[מג]. כוונה בלי מצוה היא גארנישט, אבל מצוה בלי כונה זו מצוה, אם כי שזה כגוף בלי נשמה. לפי זה היה צריך להיות ו"ה שם בפני עצמו וי"ה לא שם בפני עצמו! מי יכול להסביר לי את הסתירה הזאת? עוד פעם, כתוב שי"ה זו הכונה, אז כתוב שהכונה לא מעכבת את קדושת המצוה, הכוונה רצויה מאד, אבל היא לא מעכבת – "המעשה הוא העיקר"[מד] [מצות צריכות כוונה] לא, כאן י"ה הוא כוונה פנימית, זה לא כוונה פשוטה. יש כאן סתירה כללית: מצד אחד י"ה הוא שם, ו"ה הוא לא שם, מצד שני אני אומר ש"והנגלת" הוא לעכובא, ויש בזה השראת קדושה איך שלא יהיה, גם בלי הכוונה הפנימית.
[המעשה הוא מתוך תובנה אמתית] כן, אבל לכאורה הפוך. יש פסוק הפוך מזה, הפסוק אומר "בטחו בהוי' עדי עד כי בי"ה הוי'"[מה], איך דורשים אותו בקבלה? שבתוך י"ה יש את כל אותיות הוי'. דווקא בתוך י"ה יש את כל הוי'. אתה אומר שבתוך הו"ה יש את כל ההוי'. אכן, יש שתי בחינות של הוי': או שאבא נקרא הוי', חכמה, "הוי' בחכמה"[מו], או תפארת. אלו שתי ספירות שעיקר שם הוי' נקרא על שמן: או אבא כנגד ה-י הכללי של השם או התפארת כנגד ו. ["כי בי"ה הוי'" הוא שי"ה נמצא בתוך הוי', לא?] אני אמרתי רק איך שכתוב, ואתה מפרש אותו בעצמך, "שבעים פנים לתורה"[מז]. אבל שוב, כך מובא בקבלה, "כי בי"ה הוי'", שכל הוי' נמצא בתוך י"ה.
איך כל שם הוי' בתוך י"ה? כשיש אבא ואמא עילאין ויחוד סבא ותבונה כנגד י-ה-ו-ה כוללים י"ה הכלליים את כל שם הוי'. באמת אפשר לומר שגם ו"ה נמצא שם, אבל בכל זאת הפסוק מדגיש את י"ה. איזה י-ה-ו-ה יש בו"ה, בלשון הקבלה? ישראל ולאה יעקב ורחל. יש את המוחין – י"ה – גם בתוך ו"ה. בכל אופן, לא מספיק לי הסדר. למה י"ה הוא שם, ולא ו"ה, אבל המדות הן לעיכובא, שאפשר לומר את הברכה "אשר קדשנו במצותיו וצונו" בלי שום כוונה פנימית? [קצת חסר בהקלטה]
מה שרציתי לומר קודם הוא כך: כתוב "אני הוי' לא שניתי", מה זה 'קודשא בריך הוא'? ה' הוא משהו נצחי, משהו קיים. הדבר הקבוע במציאות הוא ה'. הדבר המשתנה היא הבריאה. יש הבורא ויש הבריאה, הבורא קבוע והבריאה שלו כל הזמן משתנית. דוד בגלות שלו מתנחם ואומר "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי"[מח]. זה כמו בגלות, כמו שאמרנו שהדבר שמקיים אותנו שהנגלה מסתלק משום מה. בכל כלל יש יוצא מן הכלל[מט], מה שאמרנו שכוונה בלי מעשה לא תופסת, מתי היא לא תופסת? אם אתה יכול לעשות. אבל אם אתה לא יכול לעשות, ש"אונס רחמנא פטריה"[נ], אז אומרים "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[נא]. ברגע שאתה לא יכול לעשות, כלומר שיש עמלק שנטרל את הכח לעשות אתה כן יוצא עם המחשבה.
רשב"י במערה היה אנוס 13 שנה שלא היה יכול לקיים מצות. מה הוא עשה? כתוב[נב] שהוא קיים אותן ברוחניות ולא עשה בזה גריעותא, הוא היה אנוס. ה' ודאי רוצה לכתחילה שתעשה את המצות בגשמיות, ולהפך, אם אתה יכול לקיים אותן בגשמיות ואתה לא עושה אותן, רק בכוונה, אז הכוונה לא מועילה. למה אני אומר שכוונה לבד היא גארנישט? בגלל שזה נקרא "הלומד שלא על מנת לעשות"[נג], אתה לומד משהו ואתה יכול לעשות אותו, כתוב כאן שצריך לעשות אותו ואתה חושב – לא, אני רק אכוון כוונות בראש, אז אתה לא רציני, לכן גם הכוונה שלך לא רצינית, זה לא זה, לא אמת. ה' נתן את התורה – "היום לעשותם"[נד] – אז תקום ותעשה, קום ועשה.
החלק הזה כן קצת דומה למה שאמרו כאן. העשיה של המצוה בזמן שאתה יכול לעשות מוכיחה על הרצינות שלך. כאילו מה שעושה אותה עיקר וקדוש הוא הרצון. זה לא הי-ה-ו-ה, קוצו של י'. מה שעושה את המעשה העיקר הוא לא בגלל שיש י"ה בתוך הו"ה, אלא זה בגלל שזהו רצון ה', הכתר נמצא שם, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[נה], שורש המלכות הוא ברדל"א. אתה מקיים מה שה' רוצה, "אמרתי ונעשה רצוני"[נו]. יש את רצון ה' בתוך המעשה שהוא העיקר, לכן הוא העיקר.
גילוי השראת שכינה, אפילו בין איש ואשה, הוא י"ה, למה? שוב, זו הופעת הבורא, הדבר הכי פנימי בנפש, שבגדר הנסתר בין המציאות המתחלפת והולכת. ו"ה קשור עם ששת ימי בראשית, בתוך ההשתנות של המציאות, ואילו י"ה הוא מובדל וקדוש. בי"ה "לבא לפומא לא גליא", שם נמצאת הגאולה, התורה החדשה של משיח, עצם הגילוי שלו.
עבודת הגלות – שם י"ה
מה שיצא לנו שכל התנ"ך הוא כך: מצד אחד כל הנביאים מנבאים את הגלות, מצד שני הוא מנחם את העם שה' נמצא אתו בכל מצב, גם בגלות, ואפשר להשתעשע על ה' גם בגלות, וזה יחזיק אותנו, ובסוף – הגאולה תבוא. דוד מלך ישראל אומר שהעבודה שלנו היא להלל את י"ה, כל הזמן להלל אותו.
עוד פעם, כשיש לך בעיה אז תפתח ספר חסידות, זה מה שהתורה אומרת, כאילו זה מה שהנביאים אמרו. נאמר את זה בקיצור: התורה אומרת מה צריך לעשות, הנ"ך אומר שאם יש לך בעיה עם זה באיזשהו שלב אז תכתוב ספר חסידות, או סיפורי מעשיות, תשתעשע קצת על הפנימיות. כאילו זו כל עצת הנביאים והכתובים.
איפה הדבר הזה כתוב יפה? בפרק ל"ג בתניא, שם כותב שאם קשה עליך כל העול הכבד של תרי"ג מצות ואתה ממש רובץ תחת המשא ולא מסוגל לקום תחשוב שאין עליך שום מצוה בעולם, רק להאמין בה' "אחד יחיד ומיוחד" שממלא כל המציאות אור אין סוף, וכל ירידת נשמתך לתוך העולם הזה היא רק להכיר בזה, רק להאמין בזה, ואז על אמונה זו כתוב "צדיק באמונתו יחיה"[נז], שמתוך כך תקום לתחיה גם לגבי שאר כל התורה ומצוות, אבל עכשיו תסלק מהראש את כל המצות ותחשוב שיש לך רק דבר אחד – "צדיק באמונתו יחיה". על כך כתוב "בא חבקוק והעמידן על אחת"[נח].
לפי זה הוא מפרש את הסוגיה בגמרא בסוף מכות,[נט] שבא זה והעמיד על כך וכך עמודים. כביכול איך לצמצם בראש שלך את כובד משא התורה בזמן שאתה לא בנוי לריבוי מופלג של אחריות, לצמצם אותה. בסוף תצמצם אותה עד לאמונה פשוטה, שאין לך שום אחריות, שום דבר לעשות כאן רק לשבת בשקט, לנשום עמוק, להאמין בה' ולשמוח בגורלך.
מתי מגיעים למצב כזה? בגלות. הגלות מביאה את היהודי למצב שבעל כרחו הוא חייב להאמין. אין לו במה להתנחם רק בכך שיכול לשבת בטח, בשקט, לנשום עמוק ולהאמין בה'. על כך כתוב "בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה", שזה בעצם הנסתר – "הנסתרת להוי' אלהינו".
מה זה אומר לי ולך? שבמלחמת עמלק צריך להחזיר את ו"ה לי"ה. מה שאמרנו, שמעלת הו"ה היא הכתר, כאילו הרצון ששולט בו"ה ולא המוחין, מרומז גם בפירוש בפסוק "כי יד על כס יה" "אין השם שלם ואין הכסא שלם". מה חסר בשם? ו"ה, מה חסר בכסא? א. מהי א? הכתר[ס]. ו"ה שחסר י"ה מצטרף ל-א שחסרה בכסא שהיא רצון ה'. באמת הרצון הפנימי, שהוא ה-א, הוא להחזיר את הרצון לי"ה. זה נקרא שעם ישראל חוזר לארץ ישראל וחי על פי תורת ישראל עם כל תרי"ג המצוות. כל זה היה בקצרה.
בגלל שי"ה למעלה מהמציאות לכן הוא לא משתנה משינויי המציאות. הוא אלפיים שנה לפני שנברא העולם. עליו כתוב "אני הוי' [כל הוי' הוא בחכמה] לא שניתי"[סא]. לכן הוא טוב בכל מקום, בכל זמן, לכל אחד, בכל מצב.
המזל שלי שנולדתי יהודי
איך שהוא מתואר בתניא – הוא מתוסכל. כלומר, מהו תסכול? שהוא היה רוצה אבל הוא נחנק, לא מסוגל, לא יודע מה. נותנים לו עצה מה לעשות כדי שלבסוף תחזור השלמות. הוא נחנק. השחרור מכך הוא כאילו הסח הדעת. כמו העצה הכללית של הסח הדעת, שתפסיק לחשוב, תסלק את כל המציאות, תסלק את כל מה שגורם את הבעיה, את כל הרגשת החנק של הבעיה, תסלק אותה מהדעת. הביטוי באנגלית הוא שאי אפשר גם לשמור על העוגה וגם לאכול אותה, אתה לא יכול גם כן להגיע לזה וגם כן להתחבק להתנשק עם זה. צריך להחליט איפה אתה עומד, זה נכון.
צריך ללמוד קצת בעיון את פרק ל"ג בתניא. דרך אגב, אנחנו יודעים שרבי אייזיק מהומיל, שהוא המשכיל הגדול והפטרון של הישיבה... הוא מאד-מאד דייק בספר התניא. אצלו ספר התניא הוא קדש קדשים. אצל כל חסיד חב"ד זה ככה, אבל אצלו באופן מיוחד, רואים שהוא לומד בתוך המאמרים שלו, הדבר היחיד שהוא עובד עליו הוא להבין לעומק את התניא. הביאור הכי מופלא שלו ואולי היחיד עד כדי כך שהוא לוקח פרק בתניא והוא מסביר אותו לאורכו לרוחבו ולעומקו הוא פרק ל"ג[סב]. זהו הביאור הגדול של ר' אייזיק על פרק ל"ג בתניא, שהוא הפרק שאנחנו מדברים עליו, של ה"צדיק באמונתו יחיה", שכאילו אין עלי כלום, רק להתבונן ולשמוח בגורלי.
אם נדייק, זה לשמוח במזל שלי, במזל שנולדתי יהודי. עיקר מה שהוא כותב שם הוא בדיוק הענין הזה על מצב שהיכל הזכות מכביד עליך. מה התסכול? מה שמעיק עליך ומתסכל אותך הוא המצוות עם ראש של משפט, של היכל הזכות, שאני צריך לזכות כל החיים, וכל פעם דנים אותי. – עשיתי בסדר, לא עשיתי בסדר. הדבר הזה מוציא אותך מדעתך, לא יכול לחיות ככה, על כל פיפס, על כל מה שאני אומר יש פתאום משפט למעלה, מה אמרתי מה עשיתי... אז גמרנו, הוא מרים ידיים. על זה אומרים לך – באמת תשכח מזה, לך למזל שלך, אל תלך לזכות, אל תתרחק עם הזכות, תלך למזל, מזל שאתה יהודי.
בסופו של דבר כך אפשר להבין מהי תחית המתים. הוא אומר שעל כך כתוב תחית המתים. "צדיק באמונתו יחיה" – תחית המתים ממש, שתקום לתחיה. מה כתוב בתחית המתים? מצוות בטלות[סג]. מה הכוונה? כל קיום המצוות בראש אחר לגמרי. המצות החדשות שתקיים לאחר שתקום לתחיה הן כמו המצוות של תחית המתים שעליהן כתוב שהן בטלות, שאין מצוות. [זה שייך רק בתחית המתים] תחית המתים היא עכשיו. [איך זה מתבטא עכשיו?] הציור של צדיק הוא לצייר את רבי לוי יצחק מברדיטשוב קם כל בוקר, אומר "מודה אני", נוטל ידיים ומגיע לבית כנסת. הוא היה כמו מנהג אשכנז, הוא היה אומר ברכות השחר בבית כנסת[סד], לא כמו חב"דניקים שאומרים בבית[סה], ולכן כולם שמעו את ברכות השחר שלו. רבי לוי יצחק מברדיטשוב לא התפלל לפי מנהג חב"ד לומר את ברכות השחר בבית לפני הבית כנסת. הוא בא לבית כנסת, היה שליח צבור ואמר את ברכות השחר לפני התפלה. הכל הוא אומר רגיל, עד שמגיע ל"שלא עשני גוי"[סו], כשהוא מגיע ל"שלא עשני גוי" הוא יוצא מדעתו. 'פורים זיך', זה משהו אחר. אחר כך, אחרי זה, כל המצוות שהוא עושה באותו יום הן בדרגה אחרת לגמרי, זה המזל שלו. כמו שאמרנו קודם, זה מזלי, אשרינו. לכן גם כן על הבוקר אומרים את הדברים האלה, אחרי "שלא עשני גוי" אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו"[סז], זו לא זכות, זה מזל. "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא".
ג. בני, חיי ומזוני כנגד חב"ד
"יש"-"אין"-"אַיִן מזל לישראל"
כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא סתם, כל סברה אפשר לפרוך אותה. מה שרצינו כאן הוא להתחיל לדבר על "יש מזל לישראל"-"אין מזל לישראל"[סח]. בלי האיזון של ה"אין מזל לישראל" – ה"יש מזל לישראל" עלול להגיע כמו תמיד בבינה ש"מינה דינין מתערין"[סט], אם אין את אור אבא בתוך אור אמא. מה שהתחלנו בפעם הקודמת הוא להסביר שמאמר חז"ל זה הולך לפי מאן דאמר "יש מזל לישראל", שה"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" כלומר ש"יש מזל". יש הרבה סוגיות בש"ס שהולכים לפי "יש מזל", יש תוספות על זה[ע], שאם אתה אומר "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" סימן ש"יש מזל לישראל".
אבל יש עוד פירוש שלישי, שהוא פירוש הבעל שם טוב – "אַיִן מזל", שהאין הוא הישנו מזל. על כך התחלנו לדבר בפעם הקודמת. בקיצור, אמרנו ש"יש מזל לישראל" הוא בבחינת בינה. מה זה אין ויש? החכמה ובינה, י"ה. י היא אין, "חיוהי", ו-ה עילאה היא "גרמוהי". זה נקרא אין ויש – הנשמה היא אין, החיים, והגוף הוא יש. איפה יש את ה"אַיִן מזל לישראל" (לא ה"אֵין מזל לישראל")? אם אומרים ש"אֵין מזל לישראל" כפשוטו הוא חכמה, ו"יש מזל לישראל" זה בינה – אז ה"אַיִן מזל לישראל" צריך להיות דעת שמחברת ביניהם.
מזוני – אמא
מה שהתחלנו ועוד לא גמרנו, הוא איפה ה"מזוני"? איפה המקור שלו, מאיפה הוא בא? הכל בא מ"הנסתרת", מהי"ה. לכן זה כמו בן דוד, מתי הוא בא? "לבא לפומא לא גליא". מאיפה באים מזוני? מחכמה, בינה או דעת. עכשיו אנחנו אומרים שכל אחד בא מאחד מהחב"ד – מזוני באים מאמא, מ"גרמוהי", כמו שאמרו שהפרנסה היא בזכות האשה[עא], בזכות האמא. פרנסה היא אמא; חיים הם אבא, "החכמה תחיה"[עב]; בנים הם דעת, "והאדם ידע"[עג].
[הבנים אמור להיות אמא] אם אני אומר דעת, אז הדעת הם הבנים. כמו שרש"י אומר בתחלת התורה בבראשית [עד] שיש "יָלַד" ו"הוליד". הוליד הוא אבא שהוליד את הבן, או שהוא ילד בזריעה שלו. האבא גם יולד את הבן וגם מוליד את הבן. ילד ממנו הוא, והמוליד הוא דרך אמא. אבל אדרבה, לפי תניא פרק ב לכאורה הבנים באים "ממח האב", זה הביטוי. הוא לא מדבר על מח האם, אף על פי שזה גם ממח האם. היה צד מאד לומר שהבנים הם מאבא. אתה אומר שיש צד לומר שבנים הם מאמא, לכן אני אומר שהם מדעת, בגלל שהם באמת משניהם. [יש צד לומר שמאבא] בסדר, הוא אומר בפשטות שבנים זה מאבא... [הכל נקבע לפי האבא] חוץ ממיהו יהודי שנקבע מאמא. אז לכן אני אומר שזה מדעת, לענייננו.
זה בדיוק הסיפור של רבי נחמן[עה], הבעטלער הראשון, לזכור את הזכרון הראשון. אחד זוכר שהייתי באמא, ברחם, והשני זוכר שהוא היה באבא. יש עוד אחד שזוכר שהיה אין, למעלה מאבא ואמא. זה הבעטלער הראשון, העיקרי (בחינות הן חן של אמת, הבחינות של רבי נחמן הן חן אמת).
הקבלת פסוקי "וברך את לחמך"
קודם כל נאמר דבר פשוט: כל דבר כשאנחנו קובעים הקבלות – הכל לפי המעגל הכללי, לא לפי הפרט, זה ה-כלל הגדול אצלנו. אם היתה קבוצה אחרת של מושגים יכול להיות שבני היה באמא ויכול להיות שהיה בנצח. הרבה פעמים אנחנו שמים חינוך ילדים בנצח, כי "ברא כרעא דאבוה"[עו], אבל ביחס לאיזו מערכת אחרת ודאי שיכול להיות משהו אחר. עכשיו אנחנו מדברים על בני חיי ומזוני כקבוצה ואומרים שהשורש שלהם הוא בחב"ד. אחר כך נעלה את השורש עוד יותר גבוה, בכתר, ועוד יותר גבוה כמה שנוכל להגיע. לכן אנחנו אומרים שכאן אם יש לי מזוני, חיי ובני וצריך להקביל אותם לשלשה דברים, לחב"ד – נקביל אותם כך.
למשל, מה שאמרת שבינה היא בני – כך באמת ממש פירשתי לפני שבוע, ביום חמישי. איך פירשנו ביום חמישי? היתה לנו מערכת אחרת. אמרנו שיש כאן ארבע מדרגות של עליה בפסוקים – "וברך את לחמך ואת מימיך"-"והסירתי מחלה מקרבך"-"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך"-"את מספר ימיך אמלא" ואז אמרנו שאחת מהכוונות כאן היא י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:
"וברך את לחמך ואת מימיך" הוא מה שהמלכות, ה תתאה, מחלקת את החוק הקצוב לכל אחד ואחד; "והסירתי מחלה מקרבך" – המדרגה הראשונה של חיי, בריאות הגוף – היא התפארת-המדות, ששם יש את המחלה; "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך " הוא אמא, בני, לכן בלשון של "משכלה ועקרה" שהיא אמא; המזוני היה מלכות; "את מספר ימיך אמלא" שזו המדרגה העליונה של חיי – הוא אבא.
זה בדיוק מה שאמרת. על הפסוקים האלה גופא יש מהלך אחד שמסבירים את הפסוקים האלה מלמטה למעלה, ארבע מדרגות-שלבים, שם "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" הוא אמא, ה עילאה. [זה נשמע לא רציני...] כמו שתאמר לי שגימטריאות זה לא רציני...
מה שרוצים הוא ליישב טוב את שני הדברים האלה, שבוודאי מצד אחד "לא תהיה משכלה ועקרה" זה אומר אמא, וגם לפי הסדר זה אמא. אבל בכל אופן, לפי הסדר הראשון, ש"וברך את לחמך ואת מימיך", הפרנסה, מזוני, הוא במלכות, אם אני צריך להרים את כל המבנה, כל המערכת הזו, לחב"ד אז המלכות, ה-ה תתאה, תעלה לתפוס את עיקר המקום של ה עילאה. כמו כן, "והסירתי" גם כן יעלה. המלכות תעלה לאמא, "והסירתי", ה-ו, הבן, יעלה לאבא. זה בפירוש כתוב, ששני אלה הם חיי, כמו שהרבי מסביר כאן בתוך המאמר. כלומר ש"והסירתי" הוא פרט בכלל יותר גדול שהוא "ואת מספר ימיך אמלא".
מה שנשאר הוא רק ה"לא תהיה משכלה" שבאמת זה אומר אמא. אבל מה שאני אומר שקשור לדעת, אם כבר רוצים למצוא איזה מאמר חז"ל אסמכתא הוא "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[עז]. כמו שאנחנו אומרים, זה טוב בשבילך. דעת היא בין חכמה ובינה, על פי קבלה, אז לכאורה הייתי אומר 'אם אין דעת אין חכמה, אם אין חכמה אין דעת', אבל זה לא כתוב. מה כתוב לגבי חכמה באותה משנה בפרקי אבות? יראה. "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". התלות, "הא בהא תליא", בחכמה היא יראה. אבל דעת היא "הא בהא תליא" עם בינה – "אם אין דעת אין בינה". ולא עוד, אלא שבחכמה ההתחלה היא מחכמה, לא מיראה – "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה", אבל בדעת ובינה ההתחלה היא מדעת – "אם אין דעת אין בינה" ורק אחר כך עוברים לצד השני ש"אם אין בינה אין דעת". באמת יש משהו שהדעת קשורה לבינה, כאילו שהן ממש "הא בהא תליא".
איזו דעת זו? נאמר את זה על פי תניא, על פי חסידות: איזו דעת היא "הא בהא תליא" עם הבינה ולא עם החכמה? יש בדרך כלל שתי בחינות של דעת – דעת עליון ודעת תחתון. על איזו דעת כתוב שהיא הולכת עם בינה? לכאורה דעת תחתון. מהי ההגדרה של דעת תחתון? [כח המוליד] כן, זה מה שאני מתכוון, שדעת תחתון נקראת הכח המוליד בפועל. על דעת תחתון כתוב שהיא מה שמולידה את אמא[עח], המיילדת שלה. דעת תחתון לוקחת את העובר מתוך רחם אמא ומולידה אותו בפועל, בלב. על הדעת הזאת כתוב "אם אין דעת אין בינה".
מה התפקיד של דעת עליון שבאמת אולי יותר קשורה לאבא? מחברת את אבא לאמא. איך היא מחברת אותם, את מי היא תופסת? את יסוד אבא וממשיכה אותו לתוך יסוד אמא. עוד פעם, דעת עליון תופסת את יסוד אבא כדי לחבר בחיבור תמידי ונצחי – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[עט] – את אבא ואמא. דעת תחתון באה להוליד את אמא.
אז אין הכי נמי, כשאני אומר שבָּנֵי הם דעת אני יותר מתכוון לדעת תחתון. שוב, תלוי, כמו שאמרתי קודם – יש יָלַד ויש מוליד, וגם תפיסת יסוד אבא היא גם הולדה, זה גם כן כאילו להוליד את הזרע מאבא לאמא. זו לידה נסתרת. הזריעה גם היא בחינת לידה. זה מה שרש"י אומר, להוליד את אבא בתוך הרחם של אמא. מי עושה את זה? דעת עליון. הכל הוא בבחינת "והאדם ידע". בעצם "והאדם ידע" על פי פשט הוא דעת עליון כאן, "והאדם ידע את חוה אשתו". אבל אחר כך יש עוד דעת תחתון שמוליד את המדות בפועל, עד כאן.
בני, חיי ומזוני במזלות
אם כבר נאמר: צריך לחפש את ג' הדברים הללו שמעבר לזכות גם בחב"ד, ואחר כך צריך לחפש אותם גם במזלות. מהם המזלות? הרי עיקר המשפט אומר ש"במזלא תליא מילתא", איפה הם במזלות? מזלות הם י"ג תיקוני דיקנא. כמה מזלות יש בי"ג תיקוני דיקנא? בפרטיות יש שנים – מזל עליון ומזל תחתון. מהם? "נצר חסד"[פ] הוא מזל עליון, "ונקה" הוא מזל תחתון[פא]. "נצר חסד" הולך למי? לאבא, לחכמה, אור אבא יונק מהמזל ה-ח, ואילו "ונקה" המזל הי"ג הולך למזל אמא. אז אם יש שני מזלות אז איך יוצאים משם שלשה דברים?
נסביר: לפעמים כל י"ג התיקונים נקראו מזלות, כמו שיש מזל לכל חודש, במיוחד השנה, שזו שנה תמימה, שנת העיבור. יש י"ג מזלות – י"ג הארות. חודש אדר הנוסף, שיש מחלוקת אם הוא א' או ב'[פב], נקרא הכללות, ה"ונקה", המזל הי"ג שכולל את כל המזלות. בקבלה הי"ג הוא דווקא השני, אז מכוונים את כולם יחד, את כל המעגל, כל השנה כולה מרוכזת בתוך אדר. לכן יש הרבה כוונות, הרבה משאירים מה לכוון, מרוב מתח הכוונות מתפרקים בפועל, "עד דלא ידע"[פג]... זה כל שנה, השנה הזאת באופן מיוחד "עד דלא ידע".
איפה היינו? אמרנו שאו שכל הי"ג נקראו מזלות או שיש שני מזלות – מזל עליון-מזל תחתון, "עד דלא ידע". מה זה דלא הפוך? שם קדוש – אלד, כל הלידה באה מהדלא, "עד דלא ידע", עד שהוא יודע את הכוונה של "דלא", איך הוא יודע אותה? על ידי "ונהפוך הוא"[פד], כשהוא הופך את הדלא לאלד הוא יודע את הסוד. זה "עד דלא ידע".
לפי זה, מאיפה הפרנסה, מאיזה מזל המזוני? "ונקה". איך אני יודע? יש רמז מפרשת משפטים שקשור לפרנסה. מה בא מהמזל העליון בפני עצמו, שהוא "נצר חסד"? חיי, חיים. מה צריך להיות הדבר השלישי? יש מושג בקבלה שנקרא זיווג המזלות[פה] שעושה את זיווג אבא ואמא. זיווג של אבא ואמא הוא על ידי זיווג המזלות. לפעמים זיווג המזלות נקרא דעת עליון ומשם הנשמות, הבנים. אבל יש שמסבירים את עוד יותר מזה: הכח לזווג את שני המזלות בא מעוד מקום בי"ג תיקונים.
מהם שני המזלות בפנים? למה מתוך י"ג יש רק שנים? מה זה מזל? כתוב שאור אבא יונק מהמזל העליון, מהו עליון? למה הוא נקרא כך? מאיזה בחינה הוא עליון? מהו מזל תחתון? למה הוא תחתון? בשערות שיורדות בזקן ממש, למטה מהסנטר, יש שכבה עליונה של השערות שנקראת השכבה החיצונית. באיזה ענין הצד החיצוני עולה ביחד לפנימי? באיזה דבר פשוט שגם הזכרנו אותו קודם. [ההיכל] לא ההיכל, מה שבא לפני ההיכל, הלבוש. איזה צד אתה שם בחוץ ואיזה צד אתה שם בפנים? את המשובח אתה מחצין ואת המגונה יותר אתה מפנים. זה נקרא בחינת הלבוש.
מהו הזקן בכלל, השערות? כתוב שהשערות הן בחינת הלבוש של הגוף[פו]. זה רק בדרך רמז להסביר שהצד החיצוני – השכבה החיצונית – הוא המעולה. זה נקרא העליון, והצד הפנימי הוא התחתון. יש פה שתי שכבות שיורדות מלמעלה למטה – מזל עליון ומזל תחתון. אבא יונק מהמזל העליון ואמא מהמזל התחתון.
איזה כח בדיקנא, איזה מקום הוא זה שפועל את הזיווג שלהם? מי עושה את זיווג המזל העליון, הבני? [אמצע] אמרת מלה נכונה – אמצע. מה האמצע של הי"ג תיקוני דיקנא? "אמת"[פז]. מהי אמת בדיקנא, איפה הוא מזל "ואמת"? "תרין תפוחין קדישין"[פח], שנקראים אור הפנים. מהם פנים? פנים מלשון מקום פנוי. פנוי ממה? משערות. למה טוב להיות פנוי משערות? מה טוב בזה?
יש עוד מלה שצריך לומר, חוץ מבלי לבושים. מהם הלבושים? חוץ מכך שהוא לבוש, מה הוא עוד עושה? בלי צמצומים. השערות נקרא צמצומים. אני לוקח את האור – אור האין סוף של הכתר – ומצמצם אותו. אבל אור הפנים הוא בלי צמצומים, הוא גלוי, פנוי. זה משהו נחמד מאד. מתי בקבלה משתמשים בביטוי 'מקום פנוי'? באיזה סוד? סוד הצמצום[פט], זה משהו מאד נחמד. בצמצום מקום פנוי הכוונה שפנוי מאור, שהאור הסתלק ועכשיו הוא פנוי, הוא מרוקן, הוא חשוך-חושך. מקום פנוי באריך אנפין הוא מקור המלה פנים. זה אור הפנים – "באור פני מלך חיים"[צ]. זה ממש דבר והיפוכו. ידוע שמקום פנוי שוה מנחם מענדל. יש בזה שתי בחינות [בכל מקום...] בכל מקום פנוי...
עוד פעם, יש שמסבירים – למשל הרבי מקאמרנא, שהרבה מאד מתעסק עם זה[צא] – שהמקור האמתי של הבנים הוא מתיקון "ואמת", התיקון השביעי, "כל השביעין חביבין"[צב], אמצעי, והוא-הוא האור שעושה את הזיווג בין המזלות, שהוא-הוא מקור הזיווג של אבא ואמא, הדעת שמולידה נשמות חדשות לתוך העולם.
שוב, קודם כל, למה בנים הם "אמת"? נאמר פשט עכשיו. קודם כל, מה הפסוק הזה – "כֻּלֹּה זרע אמת"[צג], זה הפסוק.
"אני הוי' לא שניתי" באותיות שם הוי'
על כל שם הוי' כתוב "אני הוי' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם". מה הפירוש "ואתם בני ישראל לא כליתם", זה דבר טוב או דבר רע שאומרים? מה הפשט? [איך לא הגעתם לכלות הנפש אם לא שניתי?] כן, זה בחסידות[צד]. מה הפשט? הפשט הוא למעליותא והדרוש הוא לגריעותא. איך דורשים את זה בחסידות? שמעתם מה שהוא אמר? "אני הוי' לא שניתי", איפה "לא שניתי"? בעצם זה בי"ה שלי, איך זה שאתם לא מתבוננים בזה ולא מולידים אהבה בלב, שהיא ו"ה שלכם, עד כלות הנפש? זו תמיהה – "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" מכך?!
קודם כל, לפי הדרוש הזה מה לומדים מהפסוק? מה עיקר הענין של "בני יעקב", מה יהודים צריכים לעשות? להתבונן ב"אני הוי' לא שניתי", זה עיקר הענין שלכם, ואיך זה ש"אני הוי' לא שניתי" ואתם אדישים?! אתם לא מגיעים לכלות הנפש מזה.
הפשט הוא מה שנעם קודם, שיש י"ה בתוך ו"ה, זה הפשט, שכמו שאני "לא שניתי" בעצם י"ה שלי, גם "אתם בני יעקב" לא מתים. כמו שבהלכה כתוב "ציבור לא מת"[צה]. "ציבור לא מת" היינו י"ה שבו"ה. אבל הדרוש לפי זה הולך על עצם ההתפעלות של בני יעקב, לא על המציאות המופשטת שלהם. על מה כתוב "לא כליתם"? גם על דרך זה – "ציבור לא מת", אבל מה שמתרחש-מה שקורה בתוך הלב שלכם הוא הדרוש, שזה עצם הו"ה. אז הפסוק הזה אומר לפי חסידות שי"ה שלי, אם כי שיש כאן י-ה-ו-ה, "אני הוי' לא שניתי", הוא יחסית י-ה-ו-ה שבתוך י"ה, הוא "לא שניתי", הוא בסדר. אבל "אתם", עצם הו"ה, "והנגלת לנו ולבנינו" – חסרים. כלות הנפש שלכם, ו"ה, לא נמצא כאן. "אני לא שניתי" ואיפה אתם? כמו שהקב"ה תובע מאתנו לשוב אליו. "אני הוי' לא שניתי" ואיפה אתם נמצאים? שוב, זה היה בדרך אגב לומר שעיקר הענין של "הנסתרת" הוא למעלה מהמציאות המשתנה המתחלפת. "והנגלת לנו ולבנינו" פרושו להגיע ולהידבק בו עד כלות הנפש.
הארת ה"אין מזל" ב"יש מזל"
עכשיו נחזור לעניננו: למה תיקון האמת, "כלה זרע אמת", הוא מקור הכל? אם יש י"ה אז בני כאן הוא למעלה. לפי זה בני מחבר את חיי ומזוני. [לא כתוב כאן דעת תחתון?] כן, אמרנו שזו דעת תחתון, אמרנו אחר כך שיש גם כן "ואדם ידע", שעל פי פשט הוא בעיקר דעת עליון. [זה בן או בת?] אמרנו שהפסוק "לא תהיה משכלה" באמת מדבר מצד אמא, אז אם שם רוצים להזיז-להסב אותו לדעת יותר מתאים לדעת תחתון, כמו המשנה "אם אין דעת אין בינה", של דעת תחתון. אבל אם נתבונן בזה אליבא לכשעצמו אז יש ודאי בני שהוא בכל המדרגות של דעת, עד אין סוף. הדעת מולידה עד למעלה מעלה. תכף נגיע עוד יותר, זה יסתדר. כשנגיע לעוד מדרגה, עוד יותר גבוהה, זה יסתדר לך.
[מהם המזלות האלה?] עוד פעם, בדרך כלל מזלות – זה מה שאני רוצה לומר – הם צמצום אור אין סוף. כשאנחנו אומרים, כמו בתסכול הזה, שהכל יוצא מנקודת המוצא של התסכול שדנים אותי. אז הדברים האלה שהם עיקר החיים על פני אדמות בעצם אומרים תהיה רגוע, זה לא לפי מה שדנים אותך. "לא בזכותא תליא מילתא", לא השרים, לא המתיבתא דרקיעא, אלא ישר מהמזל.
רק מה. כמו שגדי אמר, כדי שלא ניפול בהגבלה, ב"יש מזל" הזה – אז צריך להאיר בו את ה"אין מזל", וגם צריך להעלות אותו. ככל שאנחנו מעלים אותו גם לא נופלים בפח של הכיווץ והכבילה של ה"יש מזל".
בחב"ד זה למעלה מהמציאות, זה מה שחב"ד אומר. שכל אומר שכביכול יש לי מנוס לברוח מעל המציאות, יפי, זו הגדרה של שכל. וגם בענין מזלות, תדע לך שהדברים האלה באים למעלה מהמציאות החולפת. גם, למה המציאות חולפת? גם כן, בגלל שדנים אותי. כל מה שאני עושה דנים וזה גורם לשינוי העתים, מדה כנגד מדה. אז יש שכל למעלה מהמציאות.
כמו שכתוב בחסידות תמיד, שמקיף – כמה שהוא סובב הוא משתייך[צו]. גם על זה נדבר במאמר הזה. יש הרבה מדרגות של מקיפים, כאילו למעלה, אבל הן לא מנותקות. וזה שהוא למעלה – לא שהוא לגמרי רחוק, להפך, סובב הוא גם לשון סבה, הוא קשור. אז חב"ד הוא מנוס ומקום שהוא למעלה מהמציאות, אבל ודאי וודאי שיש לו איזו נקודת מבט אקטיבית יחסית למציאות. זה גם חשוב, זה גם חייב להיות: אם הוא מוריד את השפע הזה הוא עושה זאת תוך כדי השגחה. יש בחב"ד השגחה קרובה. אבל בכל אופן, הענין של חב"ד היה להגיע למקום ש"לא שניתי", שלא מושפע מהמציאות התחתונה.
בריחה למקום גבוה יותר
אחר כך יש יותר מכך: מה זה עכשיו שעולים למזלות? לעלות למזלות פרושו כמו שהרגע אמרנו, עוד יותר לברוח למעלה. כל הביטוי הזה – שאני אומר לברוח – מאיפה הוא בא? על איזה פסוק אני מתכוון כשאני אומר לברוח? מה זה לברוח מהמציאות? ["כי ברח העם"[צז]] לא, אני מתכוון לה-פסוק מהזהר על בריחה חיובית, מעלת הבריחה. יש פסוק שכתוב "ברח לך אל מקומך"[צח], בלק אומר לבלעם. הפסוק הזה הוא השפיץ של ספרא דצניעותא, שהוא השפיץ של כל ספר הזהר. הפסוק הכי גבוה בכל התורה כולה, בכל הנסתר, הוא הלשון "ברח לך אל מקומך". קשור לפרשת השבוע. למה הוא קשור לפרשת השבוע, פרשת תרומה? [בריח התיכון] גם הבריח, אבל איפה יש ספרא דצניעותא בזהר, באיזו פרשה? פרשת תרומה, זה הזהר של השבוע. השפיץ שם הוא "ברח לך אל מקומך". מה זה "מקומך" לפי דברינו? "איה מקום כבודו"[צט]? "מקומך" הוא המזל שלך, "ברח לך אל מקומך" הוא פשוט לברוח למזל.
יש במזל הרבה-הרבה מדרגות – "גבה מעל גבה שומר וגבהים עליהם"[ק]. יש בחינה שבורחים, אז קודם בורחים לשכל. אבל שוב, לשכל יש ודאי מגע עם הלמעלה, זה מה שעושים עכשיו, מי שבא לכאן בורח קצת לשכל. אחר כך יש לברוח עוד יותר, לכתר ולמזלות שלו. מה הדבר שמאפיין שם? שאתה מגשר בין הגבול לבין הבלי גבול. עוד פעם, הכתר, הדיקנא אלו הקשרים-הצינורות שמצמצמים את אור אין סוף. איך מצמצמים? זה נקרא ראשית התהוות כלים דקים, להכיל את האור, אור בגימטריא אין סוף, השכל הוא כבר כלים ממש, מפותחים. שכל הוא מלשון כלים, אפילו המלה שכל. אבל כשאתה בורח יותר גבוה אתה מגיע לאור הערום כמו שאמרנו. עיקר האור הערום הוא בפנים, במקום הפנוי מן השערות והצמצומים הם לצמצם את האור הפשוט האין סופי שירד לתוך השכל. אור אבא יונק ממזל ה-ח, אור אמא – ממזל ה-יג. זה נקרא לברוח למזלות. מה זה לברוח עוד יותר גבוה לפי זה? הבריחות האלה הן כמו סוד הדילוגים, שלמדנו עליהם הרבה פעמים, רק שבדרך כלל הדילוגים הם מלמעלה למטה, ועכשיו אנחנו מדלגים והולכים מלמטה למעלה.
[מזלות הם הדיקנא?] מזלות הם הדיקנא, וגם בני, המקור האמתי שלהם הוא תיקון "ואמת", של "אמת רָאָה"[קא]. יש שתי דעות בחז"ל לגבי משה – מה הוא ראה ונפל על פניו? או שראה את ה"אמת", או את "ארך אפים", גם תורה בליקוטי מוהר"ן[קב]. [זה היינו הך] יש גם בי"ג "ארך אפים". אם "ארך אפים" הם הפנים – כן, כאילו שהפנים זה תיקון "ואמת". [בני] גם בומ"ף הם חלק מהענין. מה זה בומ"ף, שחוץ מה-ו זה במף, איך אומרים בלשון העם בני, חיי ומזוני (גם מהפסוקים האלה)? בלשון המדוברת חיי הם בריאות, מה זה מזוני? פרנסה, ומה זה בני? [בנים] יותר מזה, ככה מוסבר – משפחה. כל במף אלו הם סוד החילוף. לפי הסדר בומ"ף של מוצא שפתיים, שהוא חיצוניות, העיקר הוא הבריאות. אחר כך משפחה, ואם יש משפחה צריך פרנסה. זה הסדר של בומ"ף.
עליה לאור אין סוף
כאן יש סדר אחר. כשעולים לכתר עולים לאור אין סוף. מה קורה כשאני רוצה עכשיו עוד עליה אחת? עוד עליה אחת בספירות פרושה עליה לג' רישין שבכתר. גם שם צריך להיות מקור של בני, חיי ומזוני, אך שם יש סדר אחר. מה הדילוג הראשון מלמעלה למטה, שהוא הדילוג האחרון מלמטה למעלה? זהו הדילוג מעצמות לאור[קג]. אמונה שם היא הכי גבוהה. אנחנו רוצים את כל הג' רישין, כאן בכללות אני קורא כתר לכל ג' הרישין, שכולם בגדר פנימיות הכתר. אור הפנים הוא כבר גילוי אור יחסית לג' הרישין. איך שלא נפרש את ג' הרישין, אפילו לפירוש הכי נמוך שבעץ חיים, שהראש התחתון הוא מוחא סתימאה, הוא גם כן משהו פנימי שלא מתגלה כלפי חוץ, הוא חבוי כביכול בתוך עצם.
עוד פעם, עכשיו אנחנו רוצים לעלות. מה שאנחנו אומרים עכשיו כתוב בפירוש, תסתכלו בספר סוד ה'[קד], שם יש פרק שלם על ג' רישין שבכתר, שהם אמונה-תענוג-רצון. הפלא הוא, דבר כללי מאד שצריך להסביר לאנשים שמתחילים ללמוד, שככל שעולים והסודות יותר ויותר עמוקים – זה יותר פשוט. כמו שגם בחז"ל[קה], וכמו שיש עוד תורה בליקוטי מוהר"ן[קו] לגבי שידוך, אם אתה תוקע בכותל כאן, בסבי דבי אתונא, אם לא הולך לך למטה יותר תנסה יותר גבוה – אל תנסה יותר נמוך. ["לכתחילה אריבער"[קז]] "לכתחילה אריבער", כן. זה כלל גדול בתורה.
בני-חיי-מזוני – אמונה-תענוג-רצון
איך זה באמונה תענוג רצון? "ברח לך אל מקומך" האמתי הוא אל אמונה-תענוג-רצון. אז איך זה כנגד בני חיי ומזוני? [לפי הסדר] נכון, מאד פשוט – לפי הסדר, בני, חיי ומזוני. כאן אמונה זה בנים, איזה מלה היתה בנים במזלות, בדיקנא? "אמת", אמת ואמונה הולכים ביחד[קח]. כמה שוה אמונה בגימטריא? בנים. לפי מה שאמרתי זה מתיישב לך טוב מאד, בגלל שאמונה היא אם, מלשון אמא.
גם מי שזוכר את צורת המגן דוד המפותח בסוד ה'[קט], שם כתוב בפירוש שאמונה הולכת לכיוון אמא, ותענוג הולך לכיוון אבא. תענוג הוא תענוג החיים, נקרא "תוצאות חיים"[קי], ראו באריכות שם. מהי לשון המקרא בכל דרושי החסידות? איזה ביטוי נקרא מקור התענוג? מקור חיים, "כי עמך מקור חיים"[קיא], זה הכלל גדול בחסידות, "כי עמך מקור חיים" הוא מקור כל התענוגים.
מה זה רצון? הרי אדם רוצה את כולם, אז למה אני אומר שרצון הוא פרנסה? אחרי מה אדם רץ בחיים בלשון חז"ל? הרצון רץ אחרי הפרנסה. כל החיים אדם רץ. חוץ מזה, איך נבין את זה יותר לעומק? מה כתוב בחסידות ההבדל בין רצון לבין חפץ? כאן הוא רצון דווקא, רצון הוא חיצוני, בשונה מחפץ. איך ההסבר הפשוט, מה זה רצון? רצון הוא לרוץ אחר אמצעי, אבל אתה כל כך עסוק אתו עד שהאמצעי כאילו נעשה תכל'ס. זה כסף. זהו ההסבר הפנימי למה רצון הוא כסף, למה רצון הוא פרנסה.
זה נקרא ממוצע המחבר או ממוצע המפסיק. יש אחד שאצלו המושג כסף הוא ממוצע מחבר, ממוצע מלשון אמצעי. אם באמת עם הכסף עושה מה שהוא צריך הוא נקרא ממוצע המחבר, ואם הוא עושה עם הכסף מה שלא צריך הוא ממוצע המפסיק, כאילו שהכסף ממש הפסיק בינו לבין התכל'ס, זה הסיפור האחרון של רבי נחמן על הבעל תפלה, שבכל העולם כולו הכסף הופך להיות ממוצע המפסיק. בדיוק מה שדיברנו לפני שבוע, שממוצע המפסיק הוא מקור עבודה זרה, לכן שם בסוף הכסף מגיע להיות אליל, עבודה זרה. אם תבין לעומק את הבעל תפלה, זה המסר הפנימי שם – ממוצע המפסיק, שאת הדבר שה' ברא כדי להיות ממוצע המחבר אנשים הפכו להיות ממוצע המפסיק.
אמצעי שחדור תכלית
עכשיו אני חוזר מלפני שבוע, שהעצמות שורה בתוך הממוצע המחבר. איך אמרתי את זה לפי הערכים של עכשיו? שהתכלית האמתית נמצאת ממש בתוך האמצעי אליו שעל פי תורה. לפני שבוע דיברנו על סיבות. מתי צריך לשלח את הסיבה ומתי צריך לא לשלח. אז אמרנו שאם הוא אמור להיות ממוצע מפסיק צריך לשלח את הסיבה, ואם לא – צריך דווקא לשמור אותה. אז גם כן, אותו דבר: אם אני עלול מתוך האמצעי לשכוח את התכל'ס, שזה "את הבנים תקח"[קיב], אז "שלח תשלח את האם". אבל אם הוא אמצעי שחדור תכלית אז אדרבה צריך לשמור אותו, ואז מותר לך לרדוף את הפרנסה. כתוב שכתר הרצון הוא כיסופים של רצון, כסף לשון כיסופים.
עוד פעם, עכשיו הגענו לשורש הדברים האלה בעצמות, בעצם. המזלות הם האור, המעבר בין האור לבין הכלים. השכל הוא אור שבא לידי ביטוי שלם ומשוכלל בתוך כלים, לפחות של אותיות המחשבה. אותיות המחשבה הן כלים של שכל, ועכשיו הגענו עד לערכים כמו שהם בעצמות. כל הבני, חיי ומזוני ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – הכל מדרגות של מזלא. [איך שהעצמות קשורה לדברים האלה?] כן, איך שזה במזל שלך.
הקשר בין אמונה לבנים
[מה באמת הקשר בין אמונה לבנים?] אמונה היא הקשר לעתיד. רצינו לומר את זה גם ב"אמת" של אור הפנים, לא אמרנו. למה אמת היא מקור ה"לא שניתי"? בגלל שהאמת היא דבר בלתי משתנה וגם דבר נצחי לעולם ועד. מה כתוב על בנים? למה שמים את הבנים בדרך כלל למעלה מחיי. יש לפעמים, כמו כאן בפסוק, ששורש חיי הוא עוד יותר ["בנים לא אמן בם"[קיג]] "בנים לא אמן בם" זה הפוך. לגבי בנים – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[קיד].
שוב, מה הפשט? למה בנים יותר חשובים לאדם מחיים, מבריאות? [זה ההמשך שלו] כן, נכון, זה פשוט מאד, זה נקרא כח האין סוף, הבנים שלו הם הערבון שלו להמשך, הקדיש שלו. זו ההמשכיות שלו לעולם ועד. לכן בנים הם אמונה, זו אמונה שלו. מה זו אמונה? אמרנו ש"מעשי ידי אמן"[קטו] הם שורש האומנות.
זה הווארט המפורסם של המגיד[קטז], שאם היינו כמו הקב"ה היינו מציירים את התמונה כאמונה. דיברנו על זה הרבה פעמים. אמונה אותיות תמונה, בחילוף אתב"ש. האמונה היא "לא ראיתם כל תמונה"[קיז]. אבל היא תמונה, למה היא אצלנו אמונה? אצל ה' היא "תמֻנת הוי'"[קיח] בגלל שהוא יכול לצייר את הבנים לפני שהם נולדים, הוא משתעשע עם הציור, כך המגיד אומר, הוא מסתכל על הבנים שלו. הם ההמשכיות של הקב"ה. זה הבטחון בנצח – "נצח ישראל לא ינחם ולא ישקר"[קיט]. הוא מסתכל עליהם ומשתעשע אתם בשעשועים עצמיים. אמונה היא גם בדרגה של שעשועים עצמיים, לפני שנולדו. אצלנו הם ממש אמונה.
מהי אמונה? לצייר את העתיד הלא נולד עדיין. אמת היא לאחר שיש לי תמונה מוחשית, כמה שאני יכול לראות אותו. אמונה היא לפני שאני יכול לראות אותו, אצלנו. אצל הקב"ה גם הנסתר הזה גלוי לפניו. מתי אני אומר אמת? כשהוא מאמת אותי, שהנה אני מסתכל ואני באמת רואה. כמו שחז"ל אומרים[קכ] על הפסוק "אלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[קכא], אני מסתכל על יצחק רואה את אברהם. זו אמת שמאמתת את הדבר. הרי יצא לעז על יצחק שהוא מאבימלך, אז מה האמת? האמת היא אני רואה אותו שהוא בן אברהם, זה על הפנים.
הקבלת הפסוק "ה' אלהים אמת" לבני-חיי-מזוני
יש פסוק מאד חשוב בנביא ירמיהו שאומר את הסדר הזה לגבי המזלות. כתוב "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[קכב]. זה אולי ה-פסוק הכי חשוב של בני, חיי ומזוני לפי הסדר. "הוי' אלהים אמת" משם בני, "הוא אלהים חיים" – החיים, "ומלך עולם" הוא מזוני.
כתוב ש"מלך עולם" הוא באמא[קכג]. אבל על פי פשט הוא מלך, "מלך עולם". בדיוק כמו שני הפירושים שלנו בפסוק "וברך את לחמך ואת מימיך" – או שהוא במלכות או שהוא נקרא "מלך עולם", שבקבלה ובחסידות מפרשים אותו באמא.
יחסית זה גם כמו הסוד של "איה מקום כבודו" – כתר-חכמה-בינה. כלומר, במקום לומר שבני בדעת, אני יכול לומר יותר פשוט, שבני הוא כתר, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים" חכמה, "ומלך עולם" בינה. זה פסוק מאד חשוב לענייננו.
סמיכות מזוני לעבודה
לאחר כל זה נבין עוד כלל גדול בפסוק שלנו. נחזור אליו. כתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". קודם כתוב עבודה, והחידוש כאן הוא שהדברים האלה בנויים על יסוד העבודה, ואחר כך – החידוש השני הוא הסדר, מזוני-חיי-בני. כלומר לכאורה מלמטה למעלה.
לאור כל מה שעכשיו אמרנו, אם יש חידוש שבנוי על יסוד העבודה למה הוא פותח במזוני? למה הוא מסמיך כאן על פי פשט את "ועבדתם... וברך את לחמך ואת מימיך", את מזוני לעבודה? אמרנו ש"ברך" – או שזה מלכות למטה או שזה אמא. מה זה עבודה? איפה עובדים? באיזו ספירה? בקו העבודה יש שלשה דברים, "על שלשה דברים"[קכד] – העבודה היא קו שמאל. אם כי שעבודה היא מושג שכולל הכל, אז למה דבר שהוא לעבוד את ה' שמים אותו דווקא בקו שמאל, בפרטיות? בגלל שהכל יחד, אבל בדרך העלאה מלמטה למעלה. קו שמאל הוא לא רק קו שמאל, קו שמאל אומר העלאה מלמטה למעלה כמו קרבן. קו שמאל כאן מעלה את הכל, את כל הקוים, היראה מעלה את האהבה. קו שמאל מעלה את הכל פה, זה נקרא כח ההעלאה, כטבע האש. זה נקרא עבודת ה'.
הנקודה הכי תחתונה של קו שמאל היא הוד, מבין הג' ספירות בינה-גבורה-הוד. זה מתחיל מההוד. כתוב שצריך להעלות את הבנין מלמטה. זה משל הליווער המפורסם[קכה], המנוף, של אדמו"ר הזקן, שאם אתה רוצה להרים משהו אתה צריך להרים אותו מהכי למטה. אחרת אתה שובר אותו באמצע, מפרק אותו. זה כלל גדול.
אם יש כאן העלאה צריך להגיע בשבילה הכי למטה. או שזה הוד, או שזו מלכות, בגלל ש"איהי בהוד"[קכו], והמלכות היא גם בבחינת שמאל, "בנין המלכות מן הגבורות"[קכז]. לכן כשאני אומר עבודה – או שיש עבודת המלך, שהעבד עובד את המלך, "כעבדא קמיה מריה"[קכח], שזה לכאורה במלכות, או שזו כללות עבודת היום החל מההוד. בתוך אחד משש הספירות העבודה בנויה על הודיה.
מה שאמרתי עכשיו הוא כלל מאד-מאד גדול בשביל להבין את כל המאמר הזה. בגלל שהוא גם כותב זאת הרבה בפירוש. העבודה בנויה על יסוד קבלת עול מלכות שמים, שהיא מלכות בכללות, ובפרטיות על ספירת ההוד. לכן מתחילים את עבודת היום עם "מודה אני" ועם "הודו להוי' כי טוב"[קכט]. אחר כך מהוד עולים ליראה, לאמת. היראה נמצאת בכח בתוך קבלת העול או בתוך ההודיה. אבל עיקר העבודה הוא להגיע ל"הוא". זהו סוד הפסוק תמיד[קל] "ועבד הלוי הוא"[קלא], שעיקר העבודה, שהוא קו שמאל הוא להגיע לאמא, שנקראת "הוא", ששם כבר יש המתקת הדין של העבודה, שזו היראה של העבודה, בשורש החסדים של האמא, ושם העבודה הופכת להיות עבודה מתוך לא יראה אלא "עבדו את הוי' בשמחה"[קלב].
עוד פעם, כל זמן שהעבודה היא עד אמא ולא עד בכלל עיקר העבודה הוא "עבדו את הוי' ביראה"[קלג]. אבל תכלית העבודה היא לעלות עד לאמא, לשיר של הלוי, והשיר של הלוי הוא המתקה, זו שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה".
הפסוק הראשון אומר "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", אז זה "עבדו את הוי' בשמחה". רואים בפסוק שיש שתי דרגות של עבודה: יש לעבוד את ה' ביראה, יש לעבוד את ה' בשמחה, ויש בזהר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קלד], נסביר גם את זה. כשמגיעים לנסתר, כמו שדברנו בעיקרי האמונה שאחד מהם הוא "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים"[קלה], בבינה כבר מבינים את תועלת העבודה, כאילו כבר מרגישים – זה נקרא התגלות עתיקא באמא – את התענוג של ה' בעבודה של עם ישראל, ואז זה הופך להיות שמח. זה גם דבר שנוגע לתוכן המאמר כאן.
[זה בני?] לא, זה ה"ברך". אנחנו רק מסבירים למה העבודה סמוכה לפרנסה, היות שעבודה היא או מלכות או הוד או גבורה עד בינה, זה עבודה. כך גם הסברנו את מזוני: או שהם – הביטוי הזה "וברך את לחמך ואת מימיך" – מלכות או אמא-בינה, בחב"ד. לכן הוא מסמיך את "ועבדתם" ל"וברך את לחמך ואת מימיך", שהם מזוני.
המצות אמצעי לתכלית של לצרף את הבריות
[מה הקשר בין עבודה למזוני?] אני אסביר, אחד מהדברים הכי חשובים כאן במאמר שהוא מסביר בענין של עבודה, לעבוד את ה', האם הוא כן נוגע או לא נוגע. הרי יש מאמר שכותב "וכי אכפת ליה לקוב"ה – וכי אכפת לקב"ה – היכן נשחוט את הבהמה, מהצוואר או מהעורף? אלא הוי אומר שלא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות"[קלו]. לפי זה ה' לא צריך את המצות שלנו כשלעצמן. זה כביכול הצד לומר שהמצות הן זכות. אם נפרש שמצות הן זכות זן מגיעות עד כאן ותו לא, בגלל שבאיזשהו מקום גבוה למעלה, אם למדתם פה את המאמר – מאמר חז"ל זה הוא ההוכחה שאצל ה' עצמו לא אכפת מהמצות. [כמו הרמב"ם], כן, רק ניתנו בשביל לצרף את הבריות, כאילו בשבילנו.
איך בכל זאת אני יכול לומר ש"עבודה צורך גבוה"? הרבי מסביר כאן משהו נורא פשוט. הוא אומר שהמצוה היא רק אמצעי לתכלית. בתוך אמצעי לא צריך את המצוה, אבל בתור למה המצוה מביאה, שזה 'לצרף את הבריות'[קלז], זה הוא כן צריך.
עוד פעם, נאמר שאתה נותן למישהו צדקה. אני בא ושואל אותו 'יש לך תענוג מזה? למה אתה כל כך נותן הרבה צדקה, אתה מקבל משהו?', והוא אומר 'לא, אני לא מקבל מזה כלום, אני לא צריך את זה, אני מקבל מזה שאני נותן צדקה?! אני רק עוזר לו, רוצה שלו יהיה טוב'. הרבה פעמים כשאומרים "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעל הבית"[קלח] מפרשים שיש איזה סיפוק בנתינה. הוא שולל את זה, אין לי סיפוק מהנתינה, אבל אתה רוצה שיהיה לו טוב, אז למה אתה עושה את זה? כמו כאן במאמר, לא צריך את המצות שלכם, אני רק נתתי את המצות לצרף את הבריות. וואס הייסט? מה זאת אומרת? מה אכפת לך אם הבריות יצאו מצורפים או לא מצורפים? לא אכפת לי אם שוחטים את הבהמה, אני רק אמרתי לשחוט את זה ככה בשביל לצרף את הבריות.
אז שוב, אפשר ללמוד את זה בחיצוניות, שהכוונה שאם הייתי אומר הפוך – לשחוט מן העורף – זה גם היה מצרף את הבריות, סתם בחרתי, עשיתי אֶן-דֶן-דינוֹ, שצריך פה להקשות עליך בשחיטה, לצרף, שאתה עובד קשה. כל העבודה עבודת דחף, והייתי יכול לומר לך לשחוט מן העורף, אני הייתי יכול לשחוט מן הצוואר, וזה לא אכפת היה לי בכלל, אז עשיתי פה איזה אן-דן-דינו או משהו ויצא לשחוט משם. מה מצרף? זה שאתה עובד קשה.
גם הפירוש ככה הוא תמוה: מה אתה צריך? אתה משועמם הקב"ה? מה אתה צריך את זה? לצרף את הבריות? בשביל מה? אז גם בשביל אמירה זו צריך לומר שיש לו משהו מזה, שהוא רוצה שבסוף יצאו בריות מצורפים. [רואים שיש ענין בעורף ובצוואר] עכשיו אני אומר משהו עוד יותר פנימי, שאם אנחנו נגיע כבר לכך שיש לו ענין בתוצאה, לצרף את הבריות – כנראה שיש גם כן ענין באמצעי.
זה הווארט שהרבי אומר כאן. זהו אחד מהדברים הכי יפים במאמר, תקראו את זה, שהמצוה בתור אמצעי גרידא זה מגיעה לכאן ולא יותר. וכי אכפת לי מה אתה עושה, מכאן או מכאן?! אני רק מצרף את הבריות.
התלבשות העצמות באמצע
רצינו לומר עוד דבר קודם שלא אמרנו: כתוב "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"[קלט], באמצעיתא, "הוי' אלהינו הוי'"[קמ], כאילו שה' לפני שנברא העולם, אחר שנברא העולם, באמצע יש הסתר פנים. אותו הדבר לגבי כל מצב באמצע. כתוב "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[קמא], ולפעמים מוסיפים "ולא באמצע"[קמב], כאילו שיש משהו בהתחלה שהוא נעוץ בסוף. כמו כל עבודת האדם. איך מסבירים את זה בעבודה? שיש לאדם בהירות לפני שהוא מתחיל לעשות, ואם הוא זוכה בסוף בא ליום השבת כשהוא גמר את כל המלאכה ושוב חוזרת לו הבהירות, אבל באמצע כשהוא עובד קשה הבהירות מסתכלת ממנו, שזה סוד הצמצום, אז האור לא נמצא באמצע.
אם ככה מפרשים לפי הראש הזה – זה צמצום כפשוטו. אחד מההסברים של צמצום כפשוטו הוא "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", שבהתחלה היה הכל ה', בסוף יהיה הכל ה', ובאמצע זה לא בדיוק ככה, זו בעיה, מצב בעייתי באמצע.
אלא מה? כל המושג של ממוצע המחבר, כמו שעכשיו אנחנו לומדים שממוצע הוא אמצע, שגם באמצע יהיה מורגש ש"אין עוד מלבדו" ממש, "אתה הראת לדעת"[קמג], "וידעת היום"[קמד], ושה"אני ראשון ואני אחרון" יתלבש ממש, העצמות שלו תתלבש בתוך האמצע, ואז האמצע יהיה ממוצע מחבר, בין הראשון לבין האחרון. מה משמש האמצע? יש פסוק שרש"י מביא בתחילת הפירוש שלו על התורה[קמה] "מגיד מראשית אחרית"[קמו]. מה זה "מגיד"? ממשיך, התפקיד של האמצע הוא לחבר את הראשית, להמשיך מהראשית, מה"אני ראשון" ל"אני אחרון".
אם הוא מחבר הוא צריך להיות עם כל העוצמה אפילו דבר יותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר אותם. זה הווארט כאן שהרבי אומר לגבי עבודה, שאם תפיסת העבודה שלי היא כאמצעי וכמצב נפשי של אמצע – ואז אני צריך גם לחבר את כל התסכול של הזכות ועם ההתבוננות שדנים אותי – יש בהם הסח דעת גמור מהתחילה האמתית ומהסוף האמתי, מהתכל'ס. ואז הממוצע הוא ממוצע המפסיק, באמת הוא מקשה, הוא עול כבד שצריך לסלק אותו ולהאמין ש"אין עוד מלבדו". אבל אם האמצע הוא האמצע האמתי, הממוצע המחבר האמתי, אז התחילה והסוף כביכול מורגשים, מוחשיים לאורך כל הדרך, ואדרבה הדרך הזאת מחברת, היא ה"מגיד מראשית אחרית", האמצע.
דגים-דגים
מגיד צרוף אותיות דגים, המזל של עכשיו. השנה יש שני דגים, שני חדשי אדר, מגיד מגיד. הכלל הוא שכל ממוצע מחבר צריך להתחלק לשניים[קמז], לאחוז בשני הקצוות, וכל השנה שלנו מרוכזת בתוך דגים דגים, היות שהשנה הזאת היא נז-נז, בגימטריא נאו נאו, אבל זה גם בגימטריא דגים דגים – מגיד מגיד. [מה הכוונה?] עוד פעם, בתחילת השנה דרשנו 57-57, השנה הזאת שהיא פעמיים נאו, הרבי אמר[קמח] שנאו כותבים את זה נ-א-ו, בגימטריא "אל הוי'"[קמט], 57, אבל עכשיו לעניננו שיש שני אדר – מאז בריאת העולם ולא יהיה עוד פעם הזדמנות כזאת, כל השנה כולה היא נמצאת בתוך שני אדרים, אדר ואדר, בגלל שזה דגים דגים.
"בעתה אחישנה" – בני-חיי-מזוני
העיקר היה מה שהתחלנו לפני שבוע לגבי המזל, ועוד לא הגענו לכך שהוא על דרך מאמר חז"ל על "בעתה", "אחישנה"[קנ] או "בעתה אחישנה" ביחד. לפי זה, הראש של "בעתה" הוא הראש שנקרא "יש מזל", שעיקרו מתלבש על מזל הפרנסה. כשאדם אומר סתם 'יש לו מזל', למה הוא מתכוון? פיס, כסף, סתם מזל, אומרים שיש מזל – זה הולך על מזוני. אפילו נשים לב שהמלה מזוני אותיות מזל, בגלל שנ' ול' מתחלפות בלמנ"ר, אז מבין כל השלשה, בני, חיי ומזוני, הכי קרוב למזל הוא מזוני, אפילו מזוני רויחי, מזר, הוא מזל בארמית, הכל אותיות למנ"ר, מזרא הוא מזלא, מזוני רויחי. אז כשסתם אומרים 'יש מזל' הכוונה היא למזוני, שזה אמא.
מי שמאמין "בעתה" על מה הוא הולך? מה עיקר עניינו בעולם הזה? יש לו זמן – "בעתה", משיח יבוא [בינתיים נעשה כסף] כן... זה אמא, הראש של "בעתה", ובינתיים נעשה כסף. זה נקרא "היכונו לביאת המשיח". זה התרגום המעשי – תמיד אומרים שבחב"ד אין תרגום מעשי לדברים – ממש. איך אני יודע ש"היכונו" הוא מזוני? ["והכינו את אשר יביאו"] כן, "והכינו את אשר יביאו"[קנא]. "היכונו" לשון פרנסה, מזוני. זה "בעתה".
מה זה "אחישנה"? חיי, בריאות, אז זה "אין מזל לישראל", אין זמן. הרי היחס בין אבא לאמא הוא גם בין אורות לכלי. קצת כמו שהסברנו באורות דתהו "חטוף ואכול"[קנב] [צריכים לרוץ בשביל כסף] צריך להנות מהחיים. "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" היינו שבשביל להנות מהחיים צריך כסף, כדי לבזבז אותו על חיים, 'לעשות אתו חיים'. עם הכסף, הפרנסה, עושים חיים. זה נקרא "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", יש חיים ויש פרנסה.
אבל לפי זה בני, שהם עיקר גילוי האין סוף, הם כנגד פירוש הבעל שם טוב, "אַיִן מזל לישראל", שאין הוא המזל של ישראל וכנגד הדעה של "בעתה אחישנה". כלומר שאם בכללות עכשיו יש תקופה של "כלו כל הקיצין"[קנג] שנקראת "בעתה" צריך להיכנס לראש חזק מאד של "אחישנה", לא לעשות בינתיים כסף, אלא בינתיים לעשות ילדים. כמה שיותר ילדים – זה נקרא "בעתה אחישנה". [זה "בעתה" או "אחישנה"?] "כלו כל הקיצין" נקרא תקופה כללית של "בעתה". ראש שהוא רק "בעתה" – תחכה בשקט, "בעתה" המשיח יבוא בזמנו, אז בסדר נחכה לו, בינתיים נעשה כסף. "בעתה אחישנה" הכוונה שאם אתה משוכנע, מישהו שכנע אותך באמת ש"כלו כל הקיצין" ועכשיו אנחנו בתקופה של גאולה, ה"פתרון היחיד הוא משיח בן דוד", "רק משיח" וכו' – אז צריך להיכנס לראש של "אחישנה", מה זה "אחישנה"? כאילו שבתוך "בעתה", "אַיִן מזל לישראל", לעשות ילדים, "פרו ורבו"[קנד].
["כלו כל הקיצין" זה שנגמר כל הסיפור, עכשיו אתה אומר ילדים] בנים הם לא רק בנים פיזיים, בנים הם כמו תלמידים. מה זה בני? "יפוצו מעינתיך חוצה"[קנה]. מה זה ראש של "בני"? כמו שנאמר שאם אנחנו כאן, הקבוצה של האנשים שכאן ועוד כמה חברים שלנו, נתפוס תאוצה וגם נעשה הרבה בנים, הרבה חסידים והרבה מקורבים-מאמינים, הרבה מצביעים לענין שלנו, אם נגיע למאסה קריטית נוכל להחיש את הגאולה.
עוד פעם, זה "לכתחילה" של מוטי קרפל, ראש של בני, בא נעשה בנים, נעשה ילדים. שוב, זה כל הראש של החסידות, הראש של הבעל שם טוב עצמו – מתי יבוא משיח? "יפוצו מעינתיך חוצה". מה הפשט "יפוצו מעינתיך חוצה"? ילדים. "מעינתיך" היינו בנים, "יפוצו מעינתיך חוצה" שגם הם ידעו, שגם הם יהיו, כמו שישראל אמרת קודם – חתומים עם חותם האמת של הבעל שם טוב, שהתלמידים שהם בנים שלך יוכלו לעשות עליות נשמה כמו שאתה עושה.
עוד פעם, להיכנס לפאניקה של "אחישנה" בתוך התקופה הכללית של "בעתה", שמאמינים שאנחנו שם, בעצם מהבעל שם טוב אנחנו שם, מהאריז"ל אנחנו שם, זה נקרא להיכנס לראש של בני. ["אחישנה" זה אין מזל?] כן, "אחישנה" סתם זה יכול להיות כל רגע. אין מזל בכלל. "יש מזל" – יש תאריך; "אין מזל" – אין תאריך. אין תאריך אז גם אין תקופה כזאת "בעתה" שצריך לעבוד כאילו "אחישנה". "אין מזל לישראל" הכוונה שאין תאריך, זה יכול לבוא כל רגע, תמיד היה יכול לבוא, תמיד יכול לבוא וגם אין תאריך, הכל תלוי באמת בכם.
[אז זו העבודה המאומצת, זו הפאניקה?] לא, זה הזכות. "אחישנה" היא בדיוק כמו שהרמב"ם אומר[קנו] שתראה את כל העולם שקול, תעשה מצוה אחת תכריע את כל העולם עכשיו ברגע הזה לכף זכות ותבוא הגאולה עכשיו. [זו הפאניקה] לא. בקדושה אם נתרגם – אלו המצות שלי, תהיה אתה צדיק עכשיו ברגע זה ואז אתה מכריע את כל העולם, משיח בא עכשיו ברגע הזה, "אחישנה", בלי שום דבר, שום תאריך.
עוד פעם, חיי הם העבודה הפרטית. נאמר שכל המאמינים הלא משיחיים הם בבחינת צדיק – אם כבר הוא דורש מעצמו 'תהיה צדיק, תלמד תורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו"[קנז], תקיים מצות והמשיח יבוא'. אם אנחנו זוכים זה "אחישנה" בלי שום תאריך. בכל זאת אני שואל את נעם או גדי, מי שאמר: משיח יבוא באיזה שהוא שלב, למה בינתיים עושים כסף? אם הוא יהודי טוב שיגיד שמשיח בודאי יצטרך כסף. כמו הציונות הדתית, הציונות הכספית הדתית, שמכינים כלים, בונים כבישים. איך מביאים את משיח? יש אחד שאומר שמביאים את המשיח – מביאים נפשות, עושים ילדים, יש מי שאומר שאיך מביאים את המשיח? נעשים צדיקים. יש שלש אפשרויות: או שנעשים לצדיקים, או שעושים נפשות לענין, או שמכינים את התשתית הגשמית שעליה יבוא המשיח.
נבין זאת מלשון חז"ל. היה בחז"ל מי שחשב שמשיח כבר בא – איך הוא ביטא את זה? [אכלנו אותה] כן, אכלו אותו[קנח], הביטוי הוא אכלו אותה. אם כך, למה הוא שייך? לבני, חיי או מזוני? זה מה שאמרנו שיש לך כסף לעשות חיים, "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", זו הכוונה אכלו אותו. אבל אין כרגע מי שחושב שאכלו אותו, חושבים שהוא בצער, על דרך הציור של חז"ל[קנט] שהוא יושב בשער רומי מיוסר ומחכה להתגלות. אכלו שווה נאו, שוה דגים, צריך לאכול דגים. [כמו רשב"י?] לא, כתוב על רשב"י שאצלו לא נחרב הבית, כלומר שלא קרה חורבן. רשב"י אומר שהתורה לא תשכח מישראל[קס].
ד. הימצאות העצם באמצע
הרבי נגד נסיגות
יאיר נמצא כאן? לא נמצא. יאיר פתח אגרות קודש וקיבל מכתב יפה של הרבי, מישהו שאל את הרבי שאלה, שהיה נוהג קצת להתפלל יותר במתינות ובאריכות בשבת מאשר ביום חול – כך הוא אומר – להאריך בתפלה כמנהג חב"ד, ועכשיו הוא כותב כמה נימוקים שקשה לו עם זה ואין לו ראש לזה, לא יודע למה, הוא מבקש מהרבי לרדת מהענין. מישהו כותב לרבי, מבקש רשות לרדת מלהתפלל באריכות בשבת. הרבי צועק עליו ממש צעקות, שומו שמים, משפטים מאד חריפים. מה זאת אומרת? יורדים מדבר טוב שאדם התחיל?! ואתה עוד פונה לרבי, מבקש רשות לבטל דבר טוב?! מי שמע דבר כזה?!
הסברתי שאצל הרבי, הרי אנחנו יודעים שהרבי הוא עקשן גדול, ואחד מהכללים הכי גדולים אצלו הוא שלא נסוגים, אין נסיגות, בשום דבר. לכן אמרתי שזה כלל גם לגבי כאן. הרבי אומר, למשל לגבי "ברוך הגבר" או כל דבר, שאם התחלת עם משהו, אפילו שאני לא אמליץ למישהו לעשות את זה, אפילו במקרה שמישהו אחר שלא נכנס לעובי הקורה אני לא אשלח אותו לשם. הרבי לא ישלח מישהו ליצהר, הוא כן שלח ליצהר, אבל נאמר שהוא לא שלח לחברון, נאמר שהרבי לא שלח לאיזה מקום, אבל שמי שנמצא שם יסוג בגלל איזה חישוב של פחד או משהו אחר – זה חלילה וחס, אם הוא דבר טוב. הרבי מאד-מאד פנאטי נגד לסגת. אם אתה כבר נמצא בשכם, אין שום דבר בעולם שיוכל להוציא אותך משכם. אם אתה לא נמצא שם זה סיפור, כן ללכת לשם או לא ללכת לשם, אבל לסגת מדבר זה איום ונורא. זה אחד מהכללים, כלל מאד-מאד חשוב לקחת ללב.
[מה עם יריחו?] נכון, אין הכי נמי, אנחנו כל הזמן חושבים איך לחזור לשם, אם יש מתנדבים – כאן על המקום נחתום חוזה, יש לנו כסף עכשיו. אתה רוצה ללכת ליריחו? כל אברך שהולך ליריחו עכשיו מקבל העלאה במלגה שלו. שוב, הרבי נגד נסיגות, זה כלל גדול מאד-מאד אצל הרבי.
"לחיות עם משיח"
איך הגענו לזה? מה היה? [המשיח הגיע כבר. על רשב"י] כן, רשב"י ברוחניות אומר שהתורה לא תשכח מישראל[קסא]. כולם אומרים שהתורה תשכח ורשב"י מתעקש – "כי לא תשכח מפי זרעו"[קסב] סופי תבות יוחאי[קסג]. אני ערב, אני בן יוחאי ערב שהתורה לא תשכח. אז הנה, זה כבר מתרץ את החברון ויריחו, שהוא לא נסוג לגמרי, היא לא תשכח לגמרי.
אמרנו הרבה פעמים על הקשר בין רשב"י למשה רבינו. מה הקשר למשיח? שוב, רשב"י הוא כדי להנציח וגם לדחוף הלאה את העבר, הבית לא נחרב, הוא לא משלים עם חורבנות, נסיגות, הבית לא נחרב. אל תספר לי סיפורים, לא היתה נסיגה, הבית לא נחרב. אצלי הוא לא נחרב, אני שומר על בית המקדש, אין נסיגות, אצלי לא קרה כלום.
זה לא אומר מה שרצית לומר, שזה כבר משיח, זה משהו אחר. יתכן מאד שאצל ר' מאיר הבית כן נחרב, לכן "רק משיח". יכול להיות שר' מאיר הוא זה שקשור למשיח ולעתיד, בגלל שאצלו הבית כן נחרב. גם מאד-מאד קשור למה שדיברנו קודם, שרשב"י היה במדרגת י"ה, שקיים תורה ומצות רק עם כוונה. הוא יכול לקיים את התורה ומצות בגשמיות ממש בשכל. אם אתה בשכל שלם, במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא[קסד], הוא נמצא בכל מקום. גם הרבי, אחד מהדברים שכאילו זה שהרבי לא עלה בארץ – הוא יותר בארץ מכולנו.
מה שרציתי לומר לך שאין דבר כזה, אף אחד לא חושב שהוא כבר בא והכל בסדר ושאכלו אותו... הציור הוא כמו זה שחז"ל אומרים, שהמשיח יושב בשערי רומי ומחכה להתגלות. [אז הרבי יושב ב-770] זה לפני ג' תמוז. [ומה נשאר לעשות לפי זה?] "לחיות עם משיח"[קסה], לשמוח, 'שישו ושמחו בשמחת הגאולה, הנה הנה משיח בא'. אפשר לשיר את זה [שרו]. [מה זה?] זה לרקוד לכבוד ימות המשיח. הרבי רצה "ברוב שירה וזמרה"[קסו]. כשהרבי חלה, המשפט האחרון שנשמע מפיו הוא "ברוב שירה וזמרה". שלש המלים האחרונות ששמענו מהרבי – אחרי הסטרוק שמעו רק שלש מלים ממנו – "ברוב שירה וזמרה" [הוא לא אמר על הגאולה, משהו כזה?] לא.
סוד שליחות האדם באותיות יונה
[מה הטריגר?] יפי, נחזור עכשיו למה שאמרנו. אם עכשיו העלינו את המזלות עד למעלה – אז אמונה ותענוג שניהם בעתיק, הם ג"ר או כתר דעתיק וז"ת דעתיק. התענוג כאן נקרא תענוג מורכב, אבל רצון הוא כבר אריך, חיצוניות הכתר, הוא פרצוף אחר. רצון הוא אריך אנפין, לא עתיק יומין, אמונה ותענוג שניהם בעתיק, "עתיק יומין יתיב"[קסז], פסוק מפורש שהולך על עצמות ה', עתיק. באמת הוא עתיק וקבוע, "קדמון לכל הקדומים"[קסח], זה הביטוי. את עיקר האמצעי אנחנו שמנו בפרנסה, שאותה עכשיו אנחנו מייחסים לרצון בהכי גבוה. באמת הוא פרצוף אחר, חיצוניות. אמרנו שהכל הוא עצמות יחסית לאור הפנים של אריך.
זה נקרא עצמות ומהות מלובש בגוף. כל הנושא שלנו בספר "על ישראל גאותו" הוא בחירת ה' בגוף של היהודי. הגוף הוא גם כן אמצעי, לכן הגוף הוא מאמא, אמא היא "גרמוהי". למה הוא אמצעי? בגלל שה' עכשיו שם אותי בתוך גוף כאמצעי לתפקד בעולם הזה, יש שליחות בו, אני צריך לנסוע לעולם הזה ולהתמקם שם. אז מה זה הגוף?
כתוב[קסט] שהגוף הוא ספינה, הספינה של יונה. ידוע הסוד של יונה – י-ו-נ-ה שבשמו הסימן לכללות החיים וכל שליחות הנשמה בעולם הזה וגם של כל ספר יונה. י היא הנקודה, הנשמה או עצם הנשמה; ו היא ירידתו עד לירכתי הספינה, עמוק עמוק בתוך הגוף; אחר כך נ היא הדג שבולע אותו, שזורקים אותו לים, שהוא השאול-הקבר; ואחר כך אותו דג שבלע אותו, ה-נ, מקיא אותו ליבשה, שהיא ה-ה, עלמא דאתגליא, שהוא תחית המתים.
עוד פעם, כתוב שיונה הוא הסימן להתבוננות על כל תולדות האדם: י היא הנשמה לפני שיורדת לתוך הגוף; ו היא ירידת הנשמה לתוך הגוף כאמצעי. ה-ו היא אמצעי לעולם הזה. "ביום ההוא יהיה הוי'", שה-י תאיר בתוך ה-ו, תהפוך אותה להיות בערך כמו ה-י. גם כן, שהאמצעי, או ירידת הנשמה לתוך הגוף, עצם הנשמה יאיר, בלי הסתר פנים, כמו שיש עכשיו בעולם הזה, "אנכי הסתר אסתיר פני"[קע], "אסתר מן התורה מנין"[קעא]; ה-נ היא הקבר, הדג, מזל דגים; וה-ה היא כבר תחית המתים, שהדג מקיא אותך, השאול מקיא אותך ליבשה.
רק אז, אם כל התהליך הזה קורה בתוך החיים של האדם בעולם הזה, כל השלבים, כמו שאמרנו קודם בפרק ל"ג בתניא, שהאדם צריך לקום בתחית המתים, "צדיק באמונתו יחיה" – אז רק אחרי שהוא קם ומגיע למה שאמרנו קודם, המצות העליונות, העבודה שמגיעה עד למזל, עד לעצמות – מה קורה אחרי שהדג מקיא את יונה? רק אז הוא הלך לנינוה, הנביא היחיד שהוא אור לגוים, על אפו ועל חמתו של יונה עצמו, הוא לגמרי כלי ביד ה' נגד רצונו גם. כמו איך שאתה עושה מצות, איך שאתה מפיץ יהדות וגאולה ומשיח לאחר תחית המתים שלך. זה סימן מאד נחמד.
למה אני אומר את זה? אחד מהתלמידים באמריקה שלא מכירים אותו, כתב ספר ילדים באנגלית, סיפורים על פי אותיות, שאותיות מספרות. הוא מלמד את אותיות הא"ב, תשב"ר, עם סיפורים, מה האות מספרת. אחד מהסיפורים הוא של יונה, עם ציורים, עם הצגה. אבל מה שזוכרים בסוף הוא י-ו-נ-ה, השם שלו.
אמא – היש שאמצע
[מה זה אמצעי?] יש הרבה אמצעים, לפני הצמצום הראשון יש "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", אמצעי בעצמות הוא שמו – "הוא ושמו בלבד". למה שמו הוא אמצעי? כלל גדול בחסידות. קודם כל כמה עולה שמו בגימטריא? רצון. למה השם שלו הוא המקור? בדיוק מה שאמרת, המקור של אמצעי בתוך העצמות, "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[קעב]. מה שכתוב בחסידות[קעג], שהאדם לעצמו לא צריך שם, גם ה' לעצמו לא צריך שם, הוא אמצעי שיפנו אליו או שהוא יתגלה, אמצעי שמחבר אותו, שמו של הקב"ה גם כן בגדר ממוצע המחבר אותו לעולם.
על דרך "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא"[קעד], כלומר שה' מולך על המציאות, שזה השם שלו, "בטרם כל יצור נברא", עוד לפני הצמצום הראשון. [זה ממוצע מחבר?] יש אמצעי שהוא ממוצע מפסיק ויש אמצעי שהוא ממוצע מחבר. [האם אמצעי הוא דבר שאני כל הזמן רוצה אותו?] אני לא יודע אם כל הזמן, אבל לעת עתה. אולי בסוף המשחק יגמר, מישהו ינצח. [העצמות נמצאת גם באמצע] כן, זהו החידוש. החידוש הוא כמו שאמרנו קודם, "נעוץ סופן בתחלתן ולא באמצע", שהוא גם באמצע, שגם בכל תהליך המשחק העצמות נמצא. להפך – זה החידוש כל הבריאה, הדבר הכי משמח, לכן "אם הבנים שמחה".
(נחזור למה שנעם אמר לגבי אמא, חוץ מזה שנעם הוא בחינת אמא... נעם שוה כסף, זה כמה שהוא שוה, הוא שוה כסף... [אפשר להתרים אותו] לא, הוא שוה כסף, אפשר לשלם בכסף או בשוה כסף, נזקים אפשר לשלם אותם או בכסף או בשוה כסף[קעה], גם אפשר לקדש אשה או בכסף או בשוה כסף[קעו], אז הוא בחינת שוה כסף, הוא לא כסף, וחבל... אבל הוא בחינת אמא, זו הבחינה של נעם, "נעם הוי' אלהינו עלינו"[קעז]).
באמת, איך לגבי אמא? גם לגבי הבנים שלה, "אם הבנים שמחה"[קעח], נבין יותר לעומק: למה היא שמחה? זו "שמחה של מצוה"[קעט]? לא, בגלל שכתוב[קפ] שהיא לא מצֻוָה, כל הענין של אמא לגבי בנים הוא "לא מצווה ועושה"[קפא], אז מהי השמחה? מה היא בכלל? לגבי הבנים האֵם אינה מצֻוה? מה היא? יש אבא שמצֻוה, יש את הילד. כמו בכל מצוה, יש הפועל ויש הנפעל. בלשון ההלכה, ההגדרות של הרוגטשובער – בכל מצוה יש שלש בחינות, שיכולות להיות בכל מצוה אחרת. מהן המצות? לגבי "פרו ורבו" האם המצוה היא הפועל, הנפעל המצוה, או פעולת המצוה? [אמא היא הפעולה] נכון, אמא היא הפעולה. מהי הפעולה לגבי פועל ונפעל? היא האמצעי. אמא היא האמצעי של המצוה. עוד פעם, מה הפשט של נשים? בלי נשים אי אפשר להוליד ילדים, זה הכל, חייבים אותן, אז הן נקראות אמצעי, לכן אמצעי הוא גם אמא צדיקה. ככה זה מתחיל ואתה תדרוש את ההמשך...
במה היא שמחה? בהתגלות. "אם הבנים שמחה" בכך שהעצם נמצא באמצעי. זו השמחה שלה, בדיוק בשיעור הזה היא שמחה, שהיא לא ממוצע המפסיק, לא משלחים אותה, "שלח תשלח את האם"[קפב], צריכים אותה לילדים, שהיא נכללת, כיבוד אם נכלל בכיבוד אב, כמו שדיברנו בשיעור הקודם. בכל אופן היא בחינת היש כאן.
בהקשר למה שאמרנו כאן, יש כלל גדול בחסידות שבין כל שני יש – יש אין באמצע, כמו "שבע יפול צדיק וקם"[קפג], שבין הישג להישג נופלים. אכן, מה שאמרנו קודם שלא לסגת, אין נסיגות, לא יודע אם אמרתי או לא, אבל הכוונה שאין לסגת מהישג – ההישגים לא שוים לכולם – לא מה שאני משיג אתה משיג, לא מה שאתה משיג אני משיג. מתי נכונה העקשנות הזאת לא לסגת? אם השגת משהו ואתה נסוג. איך נקרא בפסוק שלנו? "משכלה", אתה משכל אותו, אתה קובר אותו. כל חסידות חב"ד – כמו שנמשיך ללמוד – היא "לא תהיה משכלה", לא לקבור את הבנים שלך, לא לקבור את ההישגים שלך, לא לסגת מהם. זה "אם הבנים שמחה" [זה לא הישגים שלך] אם אדם בונה ראש של הישגים לכאורה אלו ישויות. זה בדיוק עכשיו הענין, שהישג הוא יש ולכן השגה היא אמא. זהו מעבר מיש ליש.
הישג הוא יש. הביטוי תמיד הוא שבין יש ליש, בין הישג להישג, יש אין של יש נפילה באמצע. מה שאנחנו אומרים היום, כמו תמיד בחסידות, שאפשר להפוך, שיש בין אין לאין יש באמצע, תלוי איך שאתה מסתכל – אותו הדבר בהסתכלות הפוכה. אפשר לומר שמדעת תחתון ההסתכלות היא בין יש ליש עם אין באמצע, אבל דעת עליון הפוכה, שבין לאין ישנו יש באמצע, שהוא בחינת אמא.
האם השלחן זה ה'
עוד דבר, למה אמרתי שדעת היא בני? בגלל שבזהר כתוב שחכמה ובינה הן אבא ואמא, בהמשך למה שלמדנו לפני שבוע, ושהדעת היא "ברא בוכרא"[קפד], מונח מאד-מאד חשוב בזהר, שהבן הוא דעת. לא רק שהדעת היא הקשר והכח המוליד אלא גם הבן הבכור בעצמו. כמו "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[קפה], שהדעת שלהם היא הולד עצמו[קפו], ה"בשר אחד" שלהם. "והאדם ידע" פרושו "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בולד. זו בחינת דעת.
[מה זה אומר בענין שלנו?] החיים הם אין הראשון והבנים אין השני, האין שלך לאחר החיים. החיים באים לך ממקור החיים שלך, איך שהיית לפני שירדת לתוך הגוף, מהאין הראשון שלך. הבנים של "בני אתה אני היום ילדתיך"[קפז], היינו המשיח, האמונה לעתיד לבוא. מה שאמרנו שהאמונה היא בנים הכוונה לאמונה במשיח, האין שלך לעתיד. הרי כמו שאמרנו הבן הוא הקדיש שלך, ההמשכיות הזאת היא האין שלך לעתיד לאחר ממוצע העולם הזה שלך.
[האמא פה היא בין האבא לבן] למה קוראים לה בינה? אפילו על פי פשט הכי פשוט של הפשטן הכי פשוט, האבן עזרא, שמסביר[קפח] – למה בינה? מה שורש המלה בינה? בן, שהוא אמצעי. זה מהאבן עזרא עצמו, שבינה זה המח הבינוני, הבן. הוא לא כותב כמו שאנחנו אומרים ימין-שמאל-אמצע, הוא כותב שיש מח כאן ויש משהו באמצע ויש דעת מאחורה, והמח שבאמצע, שהוא הבן, הוא הבינה. החכמה היא המח הראשון, הפנים – "חכמת אדם תאיר פניו"[קפט], הדעת היא מצד אחור, משם באמת הילדים. שוב, כמו יש בין אין לאין.
כמו שאמרנו כאן לגבי עבודה, עבודה היא אמא, והתוצאה, שהיא תכלית העבודה, נמצאת בתוך העבודה, ועל כן בגלל זה העבודה מגיעה עד למזל ועוד יותר עד לעצמות.
עוד פעם, כולם שואלים איך זה שכל התניא, שאלה ראשונה שמלמדים חסידות, איפה מה קרה לעברות? כשלומדים חסידות השאלה הראשונה שאפשר לשאול, מישהו עם קצת רגש שואל: מצד אחד אתה אומר לי שה' בורא את העולם כל רגע יש מאין, חידוש נפלא, ושדבר ה' נמצא, כדברי הבעל שם טוב "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[קצ], ושכל הזמן יש זרימה, ושנדע ש"תן לו משלו"[קצא] והכל הוא ה' ואני כאן "רק מסייע שאין בו ממש" וכו' וכו'. מצד שני, אם אני שומע אותך נכון אתה אומר חד וחלק שהכל הוא עצמות ה', ש"אין עוד מלבדו"[קצב] ממש. אז תחליט מה אתה מתכוון – שהשולחן הזה חי מה'? שיש בו אותיות לשון הקודש שמהוות אותו? שבלי ה', אם האותיות יסתלקו, הוא יסתלק מכאן? זו תפיסה אחת של המציאות. אבל זה שזה עצמות ממש זה משהו אחר, זה שני דברים. אז תחליט, מה אתה מתכוון לומר?
עוד פעם, כל מה שיש לו אמצעי – אם האמצעי חי מה', ולא סתם חי אלא מתהווה מה', וחי מה' וקיים מה', שזה פשט 'מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים'[קצג], פשט הרמב"ם, לא הדרוש, שלכן הרמב"ם אומר ש"אין עוד מלבדו" הכוונה שבלעדיו לא יתכן הקיום של שום דבר. אבל לא שעל פי פשט הוא מתכוון שזה ה' ממש. רק שאם רוצים לדרוש אותו אפשר לדרוש אותו איך שרוצים, אם יש רצון מתוקן, אבל הפשט הוא שבלי ה' זה לא קיים. זה שיש זרימה ממשית מה' לתוך הדבר.
גם הרמב"ם לא אומר את זה כמובן. הרמב"ם אומר שה' מקיים את כל הדברים, כמו שאמרנו, בכח לא מקומי. ה' שם והאמת שלו מחליטה שצריך להיות שולחן אז יש שולחן, ובלעדיו השולחן הזה לא יכול להתקיים. אבל לברוא אותו ברגע זה יש מאין – הרי בפירוש הוא כותב לא כך, הוא שולל את השיטה הזאת ב'מורה' שלו[קצד]. כך לפי פשט הרמב"ם, לכן אומרים את זה בשם הבעל שם טוב.
לאמירה שהעולם הזה הוא האמצעי, היש, 'זה מה יש', יש לי כמה וכמה מדרגות איך להתייחס. לפי הרמב"ם לתפוס אותו כמייצג את ה' זו עבודה זרה, ממוצע המפסיק. לפי החסידות, לפי הפירוש של הבעל שם טוב "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" משמעותו כמו "אַיִן מזל לישראל", 'אל תקרא אֵין אלא אַיִן', באמת האין האלקי הוא זה שמהווה כל רגע את המציאות עצמה. האמצעי אינו העצמות עדיין. עוד פעם, הבעל שם טוב לא אומר שהשלחן הוא ה', רק אומר שה' מחדש את השלחן כל שניה, כל רגע, אז גם ודאי לפי זה אני לא יכול להשתחוות לשלחן. [הוא מחיה אותו] כן, נכון, זה רק אומר שזה האור שלו. לאחר הצמצום יורדת איזו הארה, כתוב "הודו על ארץ ושמים נשגב שמו לבדו"[קצה], האור הוא "נשגב... לבדו". ההוד, שהוא רק הארה מהאור, הוא גם מקיף, הארה מהארה מההוד של ה' – הוא מה שמתלבש, זה מה שיורד לתוך הנברא בשביל להוות ולהחיות אותו.
הכל עצמות
אחר כך יש מי שאומר, וכך אנחנו אומרים, שזה ה' ממש, עצמות – הכל הוא עצמות. [...] זה מה שהתורה אומרת בחוץ אבל בתוך הבית מדרש גם אתה לא אומר את זה. "אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבזו לי", "יפוצו מעינתיך חוצה", צריך להגיע לחוץ בשביל לומר את זה. בפנים אתה רק אומר "לעולם הוי' דברך נצב בשמים". לכאורה אפילו החב"דניקים לא אומרים את זה, רק אומרים שהרבי הוא עצמות, אבל לא שהשלחן היא עצמות...
איפה רואים אסמתכא לכך בקבלה? שהמקור לזה הוא בכתבי האריז"ל? בזה אנחנו נסיים: הרי אצל האריז"ל אין חילוק בין עצמות לאור ולאור אין סוף – הוא לא מחלק. הוא מחדש שהקו שלאחר הצמצום הבוקע לתוך החלל הוא רק קו דק, וגם על הקו אפשר לומר הקדוש ברוך הוא, ככה כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל, על א"ק כבר לא. אם כי שבכל הזהר כתוב הלשון מאציל ונאצל, האריז"ל עצמו כותב שהמאציל הוא א"ק, יחסית לעולם האצילות. עולם האצילות הוא הנאצל, והמקביל שלו הוא א"ק המאציל אותו, אז א"ק כן נקרא מאציל, אבל לא 'אין סוף' או 'אור אין סוף'. שוב, אצל האריז"ל אין סוף הוא ה', וגם בזהר אור אין סוף הסובב כל עלמין, אור אין סוף הממלא כל עלמין. מי הוא אור אין סוף הממלא כל עלמין? הקו. אין פה בי"ע. אני רק רוצה לחבר את הסברה שה' על ידי הארה דהארה דהארה וצמצום אחר צמצום אחר צמצום על ידי תהליך כזה הוא מהווה את המציאות.
לכאורה יוצא בסוף שזה לא בדיוק ה', שאני לא יכול פה לבודד חלקיק אחד מה'. בכל אופן, שוב, הוא האין או משהו ממוצע. לומר שהוא כן ה' אני יכול רק אם אומר שכל הממוצעים, כל ההארות וכל הצמצומים עד "הוא ושמו בלבד", הם הוא. אם יש חידוש מופלא שבאמת ב"הוא ושמו בלבד" גם ה"שמו" הוא אור אין סוף. כך גם אפשר לדרוש למעליותא למה האריז"ל לא מחלק בין עצמות לבין האור, זה ממש דרוש למעליותא. אם אני אומר שבאמת האור שלו הוא גם עצמות אני יכול באמת בסוף להגיע שגם השלחן זה הוא.
שוב, הרמז לכך הוא דברי האריז"ל האומר שגם הקו הינו הוא עצמו, אז אם הקו, שהוא מצומצם וגם רק הארה, גם הוא ה' אז, נאמר זאת במילים גסות, לפי האריז"ל אתה יכול להשתחוות לקו. אם יש קו, והקו הוא אור אין סוף אז אפשר להשתחוות לו. [בזהר כתוב שז"א דאצילות נקרא קוב"ה?] נכון, כי סיום הקו מאיר בז"א דאצילות[קצו]. הוא אומר כאן בצדק שבכל הזהר ז"א דאצילות נקרא קוב"ה. למה? כתוב שבגלל שהקו מתלבש עד ז"א דאצילות, הכל בטל שם. זה נקרא אדם העליון.
עוד פעם, זה הרעיון: יש לי פה ה' ושלש שכבות-דרגות של צמצומים – יש ואין, אין ויש, עד שמגיעים לכאן והזרם הוא בן רגע, בן שניה. הוא מהווה את הדבר הזה כל שניה, אז אני יכול כביכול רק להחזיר אותו – זה נקרא להחזיר אותו בתשובה – לקב"ה. אם אני מחזיר את כל מה שבאמצע, זהו גם ענין של ממוצע. עוד פעם, מתחילים מלמעלה, אי אפשר להתחיל מלמטה, כמו שלהרים צריך להתחיל מלמטה, אבל אם אני רוצה להכניס אותו לה', כמו שיש בעולם העקודים "מטי ולא מטי", שהאורות בפנים ואורות חוזרים, כשהאור חוזר הוא חוזר לה', ה"מטי ולא מטי".
איפה רואים שמכניסים דברים לתוך ה'? כמו אקורדיון. יוצא שהציור בשביל כל בריאת העולם הוא לקחת את ה' ולעשות אותו כמו אקורדיון. השיעור הזה נקרא שיעור הנפלא של ר' נחמן, וככל שמוצאים ככה עושים. כך יש הרבה מדרגות באמצע עד שמגיעים כאן למטה לשלחן, ואחר כך יש שלב שרוצים להחזיר את הכל, לצמצם לצמצום כזה, ולהחזיר מדרגה לתוך ה'.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.