אִחוּד יוסף ויהודה

מאמר "ויגש אליו יהודה" תשכ"ה (ח"ב)

כ"ב טבת תשנ"א – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א. סיכום אותיות א-ג במאמר

היות שלא יצא קונטרס חדש מאז השיעור הקודם, נמשיך בקונטרס הקודם. הנושא הוא היחס בין יוסף ליהודה, "ויגש אליו יהודה"[ב], שמהפסוק משמע שיהודה למטה מיוסף, הוא נגש ורוצה להכלל בתוך יוסף, מלמטה למעלה. יש כאן רמז, שסופי-התיבות של "ויגש אליו יהודה" הם אותיות שוה, שהם שוין בקומתן. ויש עוד רמז, כמו שבהפטרה כתוב ששני העצים של יהודה ויוסף התחברו – "ועבדי דוד מלך עליהם"[ג], כלומר שבסופו של דבר דוד-יהודה יתעלה למעלה מיוסף. הזהר גם מביא רמז לכך בנוגע לפסוק עצמו "ויגש אליו יהודה" בתחילת הפרשה, שהענין של "ויגש אליו יהודה" הוא סמיכת גאולה לתפִלה. גאולה בחינת יוסף ותפִלה בחינת יהודה. מכך שסומכים את הגאולה לתפִלה, סימן שגאולה מתקרבת לתפִלה. כלומר, העיקר הוא התפִלה – ההפך מפשט הפסוק, בו התפִלה, יהודה, נגשת לגאולה, יוסף. כאן בתפִלה הגואל, הטוב, יוסף, עולה ונכלל בתוך התפלה, יהודה. מכאן משמע, שיהודה יותר גבוה, בדרך לעתיד-לבֹא, "אשת חיל עטרת בעלה"[ד]. יוסף הוא היסוד, דוד-יהודה הוא המלכות, האשה, ולעתיד-לבֹא, לא רק שיהיו "שוין בקומתן", אלא "אשת חיל עטרת בעלה". זה מה שלמדנו פעם קודמת. כל שלש הבחינות – יוסף למעלה מיהודה, שלב המעבר של "שוין בקומתן" ו"אשת חיל עטרת בעלה" – מרומזות במלים "ויגש אליו יהודה".

התחלנו פעם קודמת באות ג', שם מביא הרבי מהרבי הרש"ב, שפתיחת יהודה בתחילת דבריו ליוסף "בי אדני" לפני שאומר "ידבר נא עבדך" היא על דרך הפסוק שאומרים לפני התפִלה, שנחשב כברכה ארוכה ל"גאל ישראל"[ה], "היכל קדש קדשים"[ו], במעבר בין עולם הבריאה – ההתבוננות של "שמע ישראל" – ל"נכח פני אדני"[ז] ממש, לשפוך שיח לפני ה' בתחילת שמונה-עשרה שבאצילות. כדי לעלות מבריאה לאצילות צריך לעבור בהיכל הכי עליון של הבריאה שגובל באצילות, הוא כלי לאור האצילות, שנקרא "היכל קדש קדשים". זהו הפסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"[ח]. "בי אדני" של יהודה הוא על דרך "אדני שפתי תפתח". הוא מביא את התרגום שאומר "שפותי פתח באורייתא", שמבקשים מה' לפתוח את שפתי בתורה, בגלל שיש לפסוק זה קשר לתורה, לא רק לתפִלה, שהתורה היא בחינת יוסף, כמו שנסביר.

אז למה מתפללים, לפי התרגום, "אדני שפתי תפתח" בתורה ואחר כך "ופי יגיד תהלתך" בתפלה? הוא מסביר שבתורה יש בחינה של הרגשת דבר ה' שמדבר בפי ממש, "דברי אשר שמתי בפיך"[ט], כמו שכתוב על משה רבינו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"[י]. אנחנו רוצים שגם בתפִלה תהיה בחינה כזו, לכן אומרים "'אדני שפתי תפתח' – באורייתא", שהתפִלה תהיה על דרך התורה שהדבור נובע מעצמו, כמו כאשר ה' מדבר מתוך גרוני בתורה – "דברי אשר שמתי בפיך". כאשר מתפללים ככה התפלה תהיה בבחינת "תהלתך", כאילו ה' מדבר דרך הפה שלי, זו התהלה של ה'. אם ה' יפתח את שפתי – אז "פי יגיד תהלתך", תהלתו של ה'.

עד כאן למדנו פעם קודמת. כאן יש כבר רמז לקשר והיחוד בין יוסף ליהודה, שהוא איחוד התורה והתפלה. יוסף הוא תורה, יהודה הוא תפלה והם מתחברים בפסוק שהזכרנו – "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". כלומר, התפלה תהיה בבחינת תורה, עם המעלה שלה, כמו שנסביר בהמשך. יש מעלה מיוחדת לתורה לגבי תפלה ויש גם מעלה של תפלה לגבי תורה. כאן הבקשה היא שהתפלה תהיה גם עם המעלה של התורה וכאשר התפלה כזו היא עולה יותר גבוה מהתורה, "עד דוד הגדיל"[יא]. כל זמן שהתורה מאירה בתפלה נעשו שוים, כי קודם התפלה היתה למטה מהתורה – התורה היא "חיי עולם", נצחית, והתפלה היא רק "חיי שעה"[יב], טפלה לתורה. אבל כאשר אור התורה, כמו שנסביר, דעת-עליון, מאיר בדעת-תחתון של התפלה הם נעשים שוים, "ויגש אליו יהודה" סופי תבות שוה. על ידי כך, התפלה נהיית בסוף יותר גבוהה אפילו מהתורה. זה מה שאנחנו רוצים להסביר עכשיו.

ב. "מעלה עד אין קץ, מטה עד אין תכלית"

נתחיל לקרוא באות ד':

והנה מבואר בדרושים הנ"ל, שתורה ותפלה הם דוגמת שני הענינים דלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית.

כתוב בזהר פתגם שמאד אוהבים לפרש בחסידות, שאור-אין-סוף, ה', הוא "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית"[יג]. בקונטרסים שיצאו לאור בזמן האחרון יש המשך של כמה ממאמרי הרבי בהם מסביר את הפתגם הזה, והצד השוה בין כל ההסברים הוא ש"למטה מטה עד אין תכלית" היינו דעת-עליון, שיש גילוי של אלקות בכל מקום עד למטה מטה, גם במציאות. מתגלה שדעת-עליון היא שהמציאות המוחשית לנו היא בעצם אין, ומה שישנו באמת, אור-אין-סוף, הקב"ה, הוא היש האמתי. המציאות החיצונית היא אין ביחס לאור-אין-סוף. זה נקרא דעת-עליון, שהיא "למטה מטה עד אין תכלית", דהיינו שאור-אין-סוף חודר ויורד למטה מטה ומתגלה בכל מקום, וממילא כל המציאות שמסביב בטלה "כלא חשיב".

לעומת זאת, "למעלה מעלה עד אין קץ", שהיינו דעת-תחתון, הוא הכח להסתלק, להצטמצם, ואז המציאות התחתונה מקבלת הרגשת היש, מציאות כדבר נפרד בפני עצמו. לכן "למעלה מעלה עד אין קץ" הוא שרש הרגשת דעת-תחתון, שאנחנו היש, המציאות, ואילו הכח המהווה האלקי נעלם מאתנו, הוא ה'אין'. הכח שיש פה, אור-אין-סוף, להתעלות ולהסתלק מניה וביה הוא שרש דעת-תחתון, שלמטה הוא היש, ואילו הכח שיש בו לחדור "למטה מטה עד אין תכלית" הוא שרש דעת-עליון, שלמטה הוא אין.

"מעלה מעלה" – תפלה, "מטה מטה" – תורה

"למטה מטה עד אין תכלית" מתגלה בתורה ו"למעלה  מעלה עד אין קץ" מתגלה בתפלה. מהו ההבדל? בתפִלה אתה מרגיש את כל המחסור שלך, שופך שיח בפני ה'. יש מציאות לקויה בחסר, לא מושלמת, ולכן הוא מתפלל ומתחנן, מפציר בה' שימלא את בקשתו, שירפא את החולה, יברך את השנה וכו'. אז התפִלה היא מתוך הרגשת היש, שהמציאות הזו קיימת ולכן כל עבודת התפִלה היא מתוך דעת-תחתון, שמתפללים על המציאות, "חיי שעה" שתופסים מקום.

מה-שאין-כן התורה, שבה חיי שעה לא תופסים מקום אלא בטלים, ולעומתם מה שתופס מקום הוא רצונו הנצחי של הקב"ה. הלכות התורה, שהן נצחיות לעולם ועד, רק שההלכות מתלבשות בתוך המציאות. המציאות היא רק איזה "היכי-תמצי", בלשון הגמרא, כלי שמאפשר לקיים את ההלכה, נותן לה להתגלות, אבל העיקר הוא דבר הוי', והמציאות כלא חשיב ביחס ל"דבר ה' – זו הלכה"[יד]. לכן התורה בכללותה היא בבחינת דעת-עליון, בעוד התפִלה בכללותה היא דעת-תחתון, שיש מציאות וצריך להתפלל עליה ולתקן אותה. אם כן, התורה נמשכת מבחינת "למטה מטה עד אין תכלית", והתפִלה – מ"למעלה מעלה עד אין קץ".

נמשיך לקרוא במאמר, איך שהרבי כותב זאת:

דתורה שהיא המשכה מלמעלה למטה, היא דוגמת הענין ד"למטה עד אין תכלית", ותפלה - שהיא העלאה מלמטה למעלה - היא דוגמת הענין ד"למעלה עד אין קץ". וע"פ הידוע דזה שאור-אין-סוף הוא למטה עד אין תכלית (השרש דתורה), הוא ענין ההתפשטות והגילוי, [כלומר שאור ה' מתפשט וחודר, כמו שמן שמפעפע, נכנס וחודר לכל מקום[טו], שלכן השמן הוא אחד המשלים לתורה[טז]] שהוא מתפשט ומתגלה למטה מטה עד אין תכלית. [מה שבאמת מתגלה בתור אור-אין-סוף בכל מקום הוא פנימיות התורה, "מאור שבה שיחזירנו למוטב"[יז], ולכן שמנה של התורה הוא פנימיותה, מאור שבתורה, "שמן למאור"[יח]] וזה שאור-אין-סוף הוא למעלה עד אין קץ הוא כמו שמתעלה ונכלל בעצמותו [הכוונה שהוא מסתלק ועולה] למעלה מעלה עד אין קץ [אז אם כך, שרש התפלה הוא "למעלה עד אין קץ" ושרש התורה הוא "למטה עד אין תכלית"], מובן, שתפלה היא למעלה מתורה.

אור ישר – תורה, אור חוזר – תפלה

אז, בעצם, שרש התפלה הוא בעצמות, היכן שהאור עולה ומסתלק עד אין סוף, להיכן שהוא מגיע, זהו שרשה האמתי של התפלה. יש כלל גדול, ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[יט]. כל אור ישר שיורד מלמעלה למטה נמשך מנקודה, ממוצא שאינו העצמות. כל אור שיורד מתפשט. לכל דבר מתפשט יש פסגה, קודקוד, ונקודת המוצא הזו של האור היא לא העצמות, אלא האור. מה-שאין-כן האור שעולה, גם הוא עולה מנקודת מוצא למטה ומתפשט ועולה. אור ישר מתפשט ויורד, ולכן יש לו נקודת מוצא למעלה. לאור חוזר יש נקודת מוצא למטה, נקודה מסוימת ומצומצמת, אבל האור החוזר מגיע עד המרחב העצמי. הוא מתרחב ומתפשט ולכן הוא מגיע בסוף למרחב העצמי, לקדמות ממש, יותר גבוה מנקודת שרש ירידת האור הישר. זה כלל גדול.

לכן בחינת "למעלה עד אין קץ" מגיעה לעצמות ממש, והיא אמורה להיות השרש האמתי של עבודת התפלה. מה שאין כן גילוי  התורה, שהיא גילוי אלקי. בחסידות יש עצמות ויש גילוי. לפי הסבר זה, "למטה מטה עד אין תכלית" יוצא מנקודת המקור של גילוי, הגילוי הראשון של "אור המאיר לעצמו", השעשועים העצמיים – כמו שהרבי יסביר בהמשך – והוא מקור גילויי התורה, כמו שכתוב במשלי "ואהיה שעשועים". התורה במקורה היא שעשועים – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום"[כ]. כלומר, התורה אצלו בבחינת שעשועים, וזו נקודת המוצא של האור הישר. אבל האור החוזר שעולה ומסתלק "למעלה מעלה עד אין קץ" יותר גבוה ממנה, מגיע לעצמות ממש.

תורה ותפִלה – שמים וארץ

מכל זה משמע, שהתפלה בשרשה יותר גבוהה מהתורה, כך הרבי כותב. כל נושא התורה והתפלה הוא כמו שמים וארץ. השמים הם משל לתורה בכל מקום, תורה מן השמים, השמים כלולים מ"אש ומים"[כא]. זה מה שכתוב על התורה "מימינו אש דת למו"[כב], הימין הוא המים ויחד עם האש יוצרים את השמים. "השקיפה... מן השמים"[כג], גם בחז"ל[כד] וגם בחסידות[כה] דורשים זאת שהשקפה מן השמים פרושה לראות אותנו דרך התורה, במשקפת של התורה.

התפלה, שלמטה ממנה, היא הארץ – "עבודה שבלב זו תפִלה"[כו]. ידוע הווארט ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ו"הארץ" היא "הַארְץ", לב באידיש. כתוב שהשמים הם הראש, המֹח, והארץ היא הלב. כתוב "אתם תהיו לי ארץ חפץ נאום הוי'"[כז], התפלה היינו העבודה שבלב, שהלב מרגיש במציאות. המח, השכל, מופשט ותיאורטי, אבל הלב היינו להרגיש את המציאות. לכן באמת תפלה שייכת לאשה, שהיא בחינת הלב, לעומת התורה, המֹח, ששייכים לאיש.

לגבי שמים וארץ יש מחלוקת מפורסמת בין בית שמאי לבית הלל[כח] מה קדם למה, מה יותר חשוב, לפי הקדימה במעשה בראשית. "בית הלל אומרים ארץ קדמה ובית שמאי אומרים שמים קדמו", כמו שכתוב בפסוק הראשון "בראשית ברא אלקים את השמים", ואז "ואת הארץ". הלל הוא צאצא של דוד, בחינת יהודה, וכן הלל הוא על דרך "ופי יגיד תהלתך", הלל לשון תפלה, לשון תהלה, כמו שדיברנו פעם קודמת. המדרגה הכי גבוהה של תפלה היא תהלה – "תהלה לדוד"[כט].

בית הלל אומרים ש"ארץ קדמה" כמו שכתוב בתחילת הסיפור השני של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". בפסוק שבפעם השניה של מעשה בראשית הארץ לפני שמים, אז לפיו ארץ קדמה. יש עוד דעה, של חכמים, בגמרא – האומרים ששניהם יחד נבראו, שנאמר "יעמדו יחדו"[ל].

אם כן, אותן בחינות של שמים וארץ יש כאן ביחס בין יוסף ליהודה. הפשט הנראה לעינים הוא כמו הפסוק הראשון, "את השמים ואת הארץ", ששמים למעלה והארץ למטה. כשהשתלות היא מלמעלה למטה הסדר הוא שהשמים לפני הארץ, יוסף לפני יהודה, התורה לפני התפלה, עבודת השכל למעלה מעבודת הלב. אבל יש בחינת בינים, שהם שוים, "יעמדו יחדו", כמו בסופי התבות "ויגש אליו יהודה", שוה. יש עוד בחינה, של ארץ קדמה, של בית הלל, שיהודה יותר גבוה. בחסידות זהו באמת הסדר – בהתחלה יוסף יותר גבוה, אחר כך שוים – "יעמדו יחדיו", ואז עוד בחינה שמגיעה לעצמות ממש, על דרך תאות העצמות בבריאת העולם "להיות לו דירה בתחתונים"[לא], שם "סוף מעשה במחשבה תחילה"[לב]. דעת בית הלל ש"ארץ קדמה" היא בעצמות ממש. זו תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים", שהתחתון קודם לעליון.

כל המחלוקת שם היא, על פי ההסבר בחסידות, מה קדם למה – שמים או ארץ, וזה בדיוק הענין שהרבי מסביר כאן במאמר. אם כן, האור שעולה "למעלה עד אין קץ" הוא מה שמודגש בארץ ו"למטה מטה עד אין תכלית" הוא השמים, שצריכים להיות "כימי השמים על הארץ"[לג] – צריך להמשיך מהרגשת השמים שיהיה מואר ומורגש גם בארץ.

"כימי השמים על הארץ" הוא בזכות האבות. ידוע הרמז שמובא בספרי הקבלה[לד], שהמרחק בין השמים לארץ הוא חמש מאות שנה ועם שני הכוללים – כולל אחד לקצה העליון של השמים וכולל שני לקצה התחתון של הארץ – יוצא 502, מספר שנות חיי האבות יחד: אברהם (175) יצחק (180), ויעקב (147). כל עבודת האבות היא להמשיך את השמים לארץ, מלמעלה למטה. זה נקרא "כימי השמים על הארץ", שהשמים יאירו לארץ. אבל דוד, הרגל הרביעית, הארץ עצמה, המלכות – עולה בסוף "למעלה מעלה עד אין קץ", מלמטה למעלה. הוא זכה להמשכת האבות, המשכה שמהשמים לארץ. אחר כך, כאשר השמים מאירים בארץ, הארץ עולה להיות בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה"[לה]. עצם התפלה, הלב, בית הלל, עולים יותר גבוה בסוף.

המשכת אור התורה בתפלה

והבקשה אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך היא, שבהתפלה שהיא מלמטה למעלה תהיה גם המעלה דתורה, מלמעלה למטה.

הרבי אומר שבעצם, מכך ששרש התפלה הוא "למעלה מעלה עד אין קץ" משמע שעצמות התפלה יותר גבוהה מהכל. בכל זאת, כאשר פותחים ואומרים את הפסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", מבקשים שתהיה בתפלה גם מעלת התורה – התגלות אלקות, גילוי למטה. כמו שהשמים הם גילוי אור, "כעצם השמים לטֹהר"[לו], ורוצים שגילוי האלקות יאיר גם בעֹצמת הגעגועים של התפלה. התפלה היא געגוע, השתפכות הנפש שאין בה גילוי. להיפך, כתוב[לז] שהיחס בין תורה ותפלה הוא "הקֹל קול יעקב"[לח], יש שני קולות: ה"קֹל" הראשון כתוב בלי ו, והקול השני כתוב עם ו. בכל פעם שיש מלה מלאה עם ו יש גילוי וכשיש מלה חסרה ו הכוונה שהקול הזה הוא כמו שנבטא את חוסר ההתגלות. כלומר, קול התפלה הוא בגלל שהתגלות ה-ו חסרה – אני מתפלל למלא את החסר. הקול הראשון הוא "קֹל" בלי ו, זה נקרא "קֹל תפלה", קולו של המתפלל, והקול השני הוא קול עם ו, "קול תורה".

בסדר העבודה קודם תפִלה, "שתהא תפלתי סמוכה למיטתי"[לט], ואם-כן צריך לעלות מחיל אל חיל, "ילכו מחיל אל חיל"[מ], מבית-הכנסת לבית-המדרש[מא]. אם כן, הסדר הוא קודם תפלה ואז תורה. זהו גם אחד הפירושים ל"דרך ארץ קדמה לתורה"[מב] על פי הרמז דרך ארץ בגימטריא תפלה שאנחנו נסביר יותר בהמשך. יש כמה פירושים מהי דרך ארץ[מג], ואחד מהם הוא שדרך ארץ היא תפלה. לפי מה שהסברנו מאד מובן שארץ היא בחינת תפִלה. כתוב שדרך ארץ היא לשון רצוא. חוץ מהווארט ש"הארץ" רומז להַאָרץ, בלשון הקדש ארץ היא לשון רצוא, מלמטה למעלה. לכן הארץ היא עבודת התפלה ולכן ארץ קדמה לתורה. לכן ב"הקֹל קול יעקב", הקול הראשון חסר ו, קול התפלה, ואחריו קול עם ו הוא קול התורה.

כשאומרים את הפסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" לפני התפלה, למרות שהסדר הוא קודם כל תפלה ואז תורה, רוצים להבהיר מלכתחילה ולהחדיר מראש קצת גילוי תורה לתוך התפלה. קודם אמרנו שהסדר הוא שקודם מתפללים ואחר כך לומדים. מנהג חסידים ללמוד חסידות לפני התפלה. מה ענין למוד החסידות לפני התפלה? על דרך הפסוק "אדני שפתי תפתח" – "באורייתא", ורק אז "ופי יגיד תהלתך", התהלה הכי גבוהה, התהלה שלך, של ה'. כלומר, למרות שעצם התורה בא לאחר התפלה – רוצים להחדיר גם בתפלה מהגילוי שבתורה ואז התפִלה עולה עוד יותר, והיא גם מגלה את השרש האמתי שלה. התורה היא כביכול לתת לתפלה לגלות את שרשה היא, שיותר גבוה מהתורה.

כיסופי ה' לתפלת היהודי

והענין הוא, דתפלה היא שהאדם מבקש ומתפלל, וגם ההמשכה שע"י התפלה, זה שהקב"ה ממלא את בקשתו,

מהי תפלה? יש מציאות של אדם שיש לו בעיות בכל מיני ענינים והוא מבקש, מתפלל לקב"ה, לפי דעת עצמו, לא לפי ההלכה, אלא לפי איך שהוא מרגיש. גם כשהקב"ה ממלא את התפלה הוא מתיחס אליו "באשר הוא שם"[מד]. כלומר, התפלה היא משהו מופשט יחסית, אבל בתפלה האדם קודם פונה לקב"ה באשר הוא שם, וה' גם עונה אותו "באשר הוא שם", מתיחס להרגשה שלו.

אם כן, כל ענין התפלה היא מצד המעלה דעבודת המטה, למעשה ידיך תכסוף.

יש מעלה לכך שה"מטה" מביע את עצמו כמו שהוא, עם כל עניניו ובעיותיו. יש ענין שהוא ישתפך על אבינו שבשמים. מהו הענין הזה? למה ה' רוצה אותו? הרי זה לא תורה, לא שולחן-ערוך, לא גמרא ואפילו לא חסידות – זה דיבור מהלב. מה כל כך גדול בהשתפכות הזו? ידוע שיש מחלוקת אם תפלה היא מצוה או לא. הרמב"ם פוסק[מה] שיש מצוה בתפלה, אבל יש הרבה ראשונים[מו] שאומרים שרק דרבנן. הוא אמר שזוהי דרך כל כך אחרת מאשר התורה עד שהיא לא במצווֹת התורה כלל. בחסידות מביאים[מז] את שתי הדעות: יש בחינה בתפלה שהיא מצוה בתורה ויש בחינה בתפלה שהיא לא חלק מהתורה כלל, אלא תקנה מדרבנן. זה אומר שהתפלה היא לגמרי האדם, מלמטה, שהוא המתפלל.

מה כל כך גדול בדבר הזה, בביטוי העצמי? הרבי מביא פסוק, מהפסוקים הכי חשובים שהרבי מביא תמיד, "למעשה ידיך תכסֹף"[מח], פסוק באיוב, שיש כסופים עצמיים מהקב"ה למעשה ידיו. ה' רוצה את האדם כמו שהוא, מעשה ידיו, יש לו כסופים לאדם שברא – "למעשה ידיך תכסוף". הוא אומר שכסופיו של ה' למציאות האדם "באשר הוא שם" מתבטאים בעבודת התפלה, לא בעבודת התורה. "למעשה ידיך תכסף" הוא בתפלה.

ג. "למעשה ידיך תכסוף" – מדרגת הכסופין

את הפסוק הזה הרבי יביא בהמשך, אז אולי נעמוד עליו רגע. כשאומרים שהלב או הנפש נמשכים למשהו, למישהו, יש לכך כמה לשונות: המלה משיכה עצמה מופיעה בתחילת שיר השירים, "משכני אחריך נרוצה"[מט]. יש בקנין שקונים חפץ על ידי משיכה. משיכה היא כח שקונה.

כתר – רצון ומשיכה

יש כמה סוגי משיכה בלב, שהלב נמשך: הדרגה הכי גבוהה במשיכה היא כסופין. זו הדרגה הכי עצמית במשיכת הנפש. הוא מופיע בספר הזהר[נ], בחלק הכי עמוק שלו הנקרא ספרא דצניעותא, כביטוי לדרגה הכי גבוהה בכתר. המשיכה העצמית, שהנפש נמשכת למשהו או למישהו, נקראת כתר, למעלה מטעם ודעת. הענין הכללי של הכתר הוא רצון. הכתר בנפש נקרא "רעותא דלבא", רצון הלב והרצון הוא משיכה.

למרות שכללות הכתר היא רצון, משיכה למשהו, כמו הרבה מלים, יש בו כלל ויש פרט. לדוגמה המלה נפש – שגם היא מלשון רצון ומשיכה למשהו, כמו בפסוקים "אם יש את נפשכם"[נא], "אין נפשי אל העם הזה"[נב] היא שם כולל לכל השמות. לנפש חמשה שמות, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, ונפש כוללת את כולם, ולא רק אותם אלא גם את עצם הנפש. בכל זאת, בתור פרט מבין חמשת השמות, הגילויים, של הנפש – נפש היא הגלוי הכי תחתון, הכי טבעי. מוטבע, בלשון הקבלה. אם כן, הנפש היא או הכלל של כולם, או שהיא המדרגה הכי נמוכה.

כך הוא לגבי הרצון: הכתר ככלל הוא רצון; בדרך כלל כאשר מפרטים את מדרגות הכתר יש בו חיצוניות, רצון, ויש את פנימיותו, התענוג; אבל כאשר מפרטים עוד יותר יש ג' רישין בכתר. האמונה היא עֹנג הכי נעלם ועצמי בנפש, שרק עתיד להתגלות אבל היום הוא נסתר וחשוך – "ישת חֹשך סתרו"[נג]. העֹנג הנעלם העצמי חשוך לעת עתה, עד שיתגלה לעתיד לבוא, והוא נקרא אמונה פשוטה, ממנו כח מסירות הנפש. אחריו יש תענוג מורגש, ובסוף יש רצון. הכתר הוא הזיקה העצמית למשהו, משיכה למשהו ולכן כולו רצון. אבל בתור פרט, הרצון הוא המדרגה הנמוכה, כמו שהסברנו לגבי נפש.

כאמור, בספר הזהר, בספרא דצניעותא, כתוב שרדל"א, המדרגה הכי גבוהה, נקראת כסופים. כל זה להסביר יותר בעומק מהו "למעשה ידיך תכסף", פסוק שהרבי מאד אוהב, שה' רוצה דוקא את מעשי התחתונים. אז מה שנקרא אצלנו רדל"א, אמונה פשוטה, נקרא בספרא דצניעותא בשם "רישא דכסופא דכל כסופין", זהו הבטוי. יש לרדל"א הרבה ביטויים ושם הדרגה הכי גבוהה באור אין סוף שלפני הצמצום מקבילה לבחינת 'יחיד', שלמעלה מ'אחד'. כלומר, עצמות ממש, יחיד, שלמעלה גם מהשעשועים העצמיים, שהם שרש התורה.

אם כן, רדל"א נקרא "רישא דכסופא דכל כסופין". הראש הכי עליון ששייך לכיסופים ששייך גם לאברהם אבינו – "ארבע מאות שקל כסף"[נד], עליו יש ביטוי בזהר "ת עלמין דכסופין"[נה]. הגלוי העצמי, עיקר גלוי העצמות בעולם הבא נקרא "ת עלמין דכסופין" המרומזים בארבע מאות שקל כסף שבהם קנה אברהם את מערת המכפלה. חוץ מזה שמדתו של אברהם היא חסד, "חסד לאברהם"[נו], הוא גם מדת האמונה – "ראש כל המאמינים"[נז], "תשורי מראש אמנה"[נח]. הוא הראשון שכתובה בו אמונה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[נט]. הוא הראשון שכתוב אצלו אמונה, לכן הוא היהודי הראשון. הוא כנגד ה"רישא דכסופא דכל כסופין". ביחס אליו אפשר לדרוש את הפסוק "למעשה ידיך תכסף" כמי שיש בו כסופין, כך הקב"ה כוסף אליו. מבין שבע מתכות בתורה הכסף הוא כנגד החסד[ס], בחינת אברהם.

כיסופין, תשוקה, רצון

אם האמונה הפשוטה היא בחינת כסופין, שיש בה כסופין עצמיים, והדרגה הכי נמוכה בכתר – המשיכה – היא הרצון, יש גם מדרגה אמצעית ביניהם, שכנגד רישא דאין, התענוג המורגש בנפש. יש תענוג נעלם ועצמי שלא מורגש, הוא רק אמונה – "כל מצותיך אמונה"[סא], שיתגלה לעתיד. זוהי הברית העצמית בין "חלק אלו-ה ממעל ממש" למטה לבין המקור-השרש שלמעלה – האמונה בנפש. [זו היחידה?] כל הדרגות האלו הן יחידה וזו הדרגה הכי גבוהה ביחידה, פנימיות עתיק, "יחידה ליחדך"[סב], בו היחידה אחת עם היחיד. כמו שאמרנו קודם, "חמשה שמות נקראו לה"[סג]. יש יחידה שהיא רק שם, השם הכי גבוה שדבוק בעצם. פנימיות היחידה, האמונה, דבוקה בעצם.

שם יש כסופין – מקור הכסופין – שגם לקב"ה יש "למעשה ידיך תכסף", למעלה ממנו יש רצון. הרצון גובל בתודעה. הרי כל הבחינות הללו של משיכה עצמית הם למעלה מטעם ודעת, טבע – לכן הנפש היא "המוטבע בנפש" בכל מדרגות כחות הנפש חלק הטבעי זה הנפש, הכי תחתון. טבע הוא אינסטינקט, משיכה טבעית. לכן הוא נמשך דוקא מהכתר, מלמעלה מטעם ודעת.

בין הכסופין לבין הרצון, כנגד התענוג המורגש, יש מדרגת משיכה שנקראת תשוקה עם כמה וריאציות וצורות – כמו תשוקה, השתוקקות, חשק – לשונות שמובאות פעמים רבות בספר התניא שיש ביניהן  קשר. עיקר האותיות במלים תשוקה, חשק ועוד מלים שיש בהן 'לשון נופל על לשון' הוא בסוד הפסוק "'שוקיו עמודי שש'[סד] – זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראו... לששה ימים"[סה]. "שוקיו" אלו האותיות המשותפות בכל המלים האלו – תשוקה, השתוקקות, חשק. התשוקה היא לתענוג מורגש כמו "ואל אישך תשוקתך"[סו]. זוהי המשיכה של התענוג המורגש בנפש, ואילו בכיסופין המשיכה היא אמונה פשוטה.

עוד משהו על כיסופים: חוץ מהפסוק באיוב מופיעים כסופים בתורה באמירת לבן ליעקב "נכסף נכספתה לבית אביך"[סז]. זהו המקור בתורה שיעקב כוסף לחזור. מכאן רואים שכסופין הם מלמטה למעלה, הבן כוסף לאביו. הבן שנמצא בגלות בחוץ לארץ אצל לבן כוסף לצאת ולחזור לבית אביו שבארץ. יצחק אבינו הוא בחינת "גור בארץ"[סח], הוא בחינת ארץ מישראל. הכסופין של יהודי בגלות לארץ ישראל הם מה שמקיימים אותנו כל הדורות. זו האמונה הפשוטה החשוכה שאיננו רואים – הכסופין לגאולה, למשיח. זו אמונה שלמעלה מהטבע לגמרי, והכסופין הם מה שהחזיק אותנו בגלות. מכאן רואים שכסופים הם מלמטה למעלה, כמו שהסברנו, שכסופים הם כמו תפלה.

קודם כל לפני שנמשיך, יש פה רמז מאד חשוב, ששלש בחינות הכסופין – כסופים, תשוקה, רצון – הם ראשי תיבות כתר. זהו רמז ששלש הבחינות עצמן הן ג' הרישין שבכתר. בכתר יש כסופין, כנגד הראש הכי עליון, תשוקה ותענוג מורגש ואחר כך רצון.

רצון המלך בבטול העם

כעת נסביר מהן שלש הבחינות: מהו רצון? רצון פשוט הוא בדרך כלל למלוכה. הרצון הוא כתר במובן של "אין כתר אין מלך"[סט] – כתר מלכות, הרצון למלוכה של "אנא אמלוך". מה ה' רוצה? יש פסוק שאומרים כל בוקר בפסוקי דזמרה – "רוצה הוי' את יראיו"[ע], שה' רוצה יראים. הרצון למלוך בספירת המלכות התחתונה הוא לבטול היש. ה' רוֹצה יראה, "רוצה הוי' את יראיו". איזו יראה? רצונה של המלכות למטה הוא הרצון ליראה תתאה, בטול היש, שהוא כמו בטול העם למלך. לעומתו, הרצון שלמעלה, בכתר, רוצה את החכמה, את הספירה הראשונה שאמורה לצאת ממנה. מה יוצא מהכתר ראשון? חכמה. חכמה היא יראת-בֹּשת, יראה עילאה, בטול במציאות[עא].

הכתוב "רוצה הוי' את יראיו", בשרש, בכתר, זהו הרצון מהכתר לחכמה. באותיות שם הוי' החכמה היא ה-י והכתר קוצו של י, הרצון. כלומר, ה' רוצה את היראה. אחר כך בהמשך הפסוק, "למיחלים לחסדו", שמתוך יראה יש גם יחול לחסד, לטובה. ה' היטיב לנו, ודאי, אבל הוא יטיב כאשר נהיה כלים להטבה וכלי הוא רק בטול, כמו שכתוב בתניא[עב]. אז קודם צריך להיות ירא, ואחר כך "מיחלים לחסדו". על פי ספירות, היראה היא חכמה וענף החכמה הוא החסד. יש כתר, הרצון, והוא רוצה קודם כל בטול-חכמה, והענף של הבטול-החכמה הוא חסד ביחול לחסדו של ה'.

אמונה, תענוג ורצון לפני הצמצום

אבל הווארט הוא, שהרצון בְּעַם הוא של מלך, רצון ומחשבת "אנא אמלוך", זה הביטוי בחסידות. מה שאין כן תשוקה היא של יחוד ודבקות כמו חתן וכלה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[עג], תענוג מורגש של "שוין". הדרגה הכי גבוהה של דבקות היינו "שוין בקומתן". זוהי מדרגת 'אחד' שבכתר.

נרחיב: כתוב בחסידות שבאור-אין-סוף שלפני הצמצום שיש ג' בחינות כנגד ג' רישין שבכתר: המדרגה הנמוכה היא 'קדמון'. מהי? שהוא קודם, למעלה, לפני הכל והמלך של הכל. למעלה מקדמון יש 'אחד', שהוא כמו "שוין בקומתן", תשוקה. אבל למעלה מאלו יש 'יחיד'. אדמו"ר האמצעי תמיד אומר שהיחיד הוא האין האמתי. יש ביטוי "יש אמתי" ויש "אין אמתי". לפי אדמו"ר האמצעי "אין אמתי" הוא תמיד הביטוי הכי שייך לעצמות. אחר כך, אצל הרבי הרש"ב, הרבי הקודם ואצל הרבי שליט"א יותר משתמשים ב"יש אמתי". יש אמתי הוא אותו דבר בשרש, והוא כולל את שניהם.

בכל אופן, יחיד, שבנפש הוא על דרך האמונה, הוא הרצון שהמשפיע יתבטל בתוך המקבל וזה הפירוש האמתי. כלומר, כמו שיעקב רוצה להגיע לשרש של אביו, יצחק, שהתחתון עולה לעליון בכסופין. איך יש כסופין מלמעלה למטה? כסופין הם להתבטל בשרש שלי, אבל ה' למעלה, אז איך הוא כוסף למשהו? זהו פירוש הפסוק "למעשה ידיך תכסף", שהפשט הוא שהוא יצר משהו ועכשיו הוא תלוי ביצירה שלו. יש לו תלות בה, הוא צריך אותנו. הכיסופים הם תמיד על דרך "נכסף נכספתה לבית אביך", להתכלל בתוך השרש. כביכול ה' עושה מאתנו שרש שלו והוא נכסף אלינו.

הכיסופים שלו אלינו – אין לך "ארץ קדמה" יותר מזה. מה שדברנו קודם, על המחלוקת אם "שמים קדמו" או "ארץ קדמה". על פי פשט, ה' נקרא "שמים", לא רק התורה. קודם אמרנו שהתורה היא השמים והתפלה היא הארץ, אבל אפשר לומר זאת בצורה אחרת – "הכל בידי שמים"[עד]. ה' הוא שמים. מה היא הארץ? האדם, הוא הארץ. אז "ארץ קדמה" היינו שיש בחינה שה' טפל, נכלא בתוך הארץ, האדם – "למעשה ידיך תכסף", הוא בחינת יחיד.

אלו ג' הרישין שבכתר, כסופין, תשוקה, רצון. יש עוד רמז לכך, רמז שבדרך כלל מביאים על הפסוק "לפני הוי' תטהרו"[עה] שכתוב ביום הכיפורים, שיש מדרגה "לפני הוי'" שלמעלה משם הוי', "אשת חיל עטרת בעלה", וכתוב שתטהרו בגימטריא כתר. זו הדרגה הכי גבוהה בכתר שמתגלה ביום הקדוש, "לפני הוי'".

"לפני הוי' תטהרו"

ראשי התבות של "לפני הוי' תטהרו" הם לית. מי שלמד תנ"ך מכיר שיש מסביב לתנ"ך מסורה, מסורה גדולה ומסורה קטנה. מסורה היינו ההערות למקרא של בעלי המסורה, שחיו כאן בארץ בזמן הגאונים, שרשמו כל מיני הערות, כמה פעמים מלה או ביטוי מופיעים בתנ"ך. כאשר יש ביטוי שאין כיוצא בו, שמופיע רק פעם אחת, חד פעמי בכל התנ"ך – כתוב בצד, בתנ"ך המלה "לית". זהו מונח של בעלי המסורה. פירושה של המלה "לית" בארמית הוא אֵין, שאין עוד את המלה הזאת, היא יחידה – לא אחד, יחיד. אם כן, המדרגה הזאת, "לית", מרמזת גם על האין האמתי, שהוא עצמו כבר קיים, אבל בבחינת "לית". זה הוא ה"רישא דכסופא דכל כסופין", ובו מתגלה ה'לית', האין עוד מלבדו של יום כיפור, באין האמתי.

גם בפסוק "למעשה ידיך תכסף" ראשי התבות הם לית. "למעשה ידיך תכסף" הכוונה שה' מתבטל אלינו, "ארץ קדמה". רצון היינו שה' רוצה את הבטול שלנו ותשוקה היינו "שוין בקומתן", דבקות, כמו איש ואשה. אלו בדיוק שלש הבחינות של "ויגש אליו יהודה": או שיהודה למטה מיוסף, או שהם שוים – "ויגש אליו יהודה" סופי תבות שוה, או שיהודה למעלה מיוסף, שזה יהיה לעתיד-לבֹא – "למעשה ידיך תכסף".

ד. "חנוך לנער על פי דרכו" – ארבעה חִנוך

היות שהזמן קצר נעבור לאות ה' במאמר. יש פה הרבה דברים חשובים:

ה) וביאור הענין בפרטיות יותר, יובן ע"פ מ"ש הצמח-צדק בהמאמר ד"ה להבין הענין שארז"ל שאור א"ס ב"ה הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית בפירוש הכתוב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה,

הצמח צדק מסביר את ענין ה"למעלה עד אין קץ", שרש התפלה, ו"למטה עד אין תכלית", שרש התורה, על פי מה שכתוב "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[עו]. זהו פסוק היסוד של חלק ב' של התניא, הפותח בכך ש"מיוסד על הפסוק" הזה, כמו שהחלק הראשון מיוסד על "כי קרוב אליך"[עז]. יש הקדמה לחלק השני שנקראת "חינוך קטן" שמדברת על "חנך לנער על פי דרכו". בתחילת החינוך-קטן הרבי שואל את השאלה הזו:

דלכאורה כשהאדם מזקין [מזקין היינו מתעלה בחכמה, "זקן – זה שקנה חכמה"[עח], אז אם הוא הולך ומתעלה ומחכים, מה הכוונה שהוא עדיין זקוק לחינוך שלו בנערותו? עכשיו ממש ברגע זה מתנוצץ אצלי הנוטריקון שזקן הוא זיקה לנערות. מה הענין שהזקן עדיין מזדקק ל'נער'?] צריך להתעלות למדריגה נעלית יותר, ומהי המעלה שגם כשיזקין לא יסור מהדרך שחינכו אותו כשהי' נער.

זו הקושיה של אדמו"ר הזקן שגם הצמח צדק[עט] מקשה אותה. אני רוצה לומר על כך כמה מלים, בגלל שצריכים "לחיות עם הזמן" עם פרשת השבוע[פ] ואצל חסידים בדור שלנו זה גם עם "היום יום". היום, כ"ב טבת, אם מישהו הסתכל הבוקר ב"יום-יום", יש את הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב, שכמו שיש מצוה בתורה להניח תפלין כל בוקר, כך יש מצוה שכל יהודי יתבונן חצי שעה כל יום בחינוך הילדים. ממש כמו המצוה להניח תפלין כל יום. כל יום צריך להתבונן איך לשפר את חינוך הנוער, ואיך לחנך את הנער, "חנך לנער", בצורה שבאמת ילך בדרך שמדריכים אותו. זה "היום-יום" של היום, פתגם מפורסם של הרבי הרש"ב. הפתגם קשור לפסוק "חנוך לנער על פי דרכו".

נחזור לשאלה:

ומבאר בהמאמר, דבשכל אנושי יש חילוק גדול ועצום בין השכל שהאדם משיג בנערותו להשכל שהוא משיג בגדלותו [שכל קטן שלומדים בבית ספר יסודי, לעומת מה שלומדים בישיבה הגבוהה או, להבדיל, באוניברסיטה – יש הבדל עצום ביניהם בשכל] ומכש"כ בזקנותו [שאז הוא מגיע לשכל אחר לגמרי]. אבל בהתורה שהיא אלקות ["למטה מטה עד אין תכלית"], החילוק שבין נערותו לזקנותו הוא רק בהשגת השכל של האדם שבה מלובשת התורה, אבל בהתורה עצמה, שהיא חכמתו של הקב"ה שלמעלה משכל הנבראים, אין חילוק בין שכל הנער לשכל הזקן, ולכן גם כשיזקין לא יסור מן הדרך שלמדוהו בהיותו נער.

הנושא, התוכן, שילד קטן לומד חומש ויקרא או בראשית, ושהגאון הלמדן הכי גדול, משה רבינו, לומד חומש בראשית – שניהם לומדים בדיוק את אותם פסוקים. אותן מלים, אותם תגים, אותן נקודות, אותם טעמים – בדיוק אותו דבר! בלימוד אחר, להבדיל, התוכן משתנה, אבל השכל באמת מתפתח משנה לשנה. "ימים ידברו"[פא], השכל מתפתח כל פעם כדי לקלוט תוכן יותר נעלה, יותר גבוה. אבל העצם בתורה הוא תמיד אותו דבר, מקטנות עד זקנה.

ומוסיף בהמאמר, דכתיב נער הייתי גם זקנתי,

חז"ל אומרים[פב] שמי שאומר את הפסוק הזה – "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"[פג] – הוא שר העולם, חנוך, מט"ט[פד]. שרו של העולם הוא חנוך, של מעשה בראשית. הוא אומר "נער הייתי גם זקנתי". מהו "נער הייתי גם זקנתי"? כתוב שבהיותו נער הוא בעולם היצירה. כביכול הוא התגלמות כחות הטבע של עולם היצירה. זה נקרא נער. כשהוא זקן הכוונה שהוא עולה לעולם האצילות. עולם האצילות הוא גילוי אלקות, עולם האחדות, ועולם היצירה הוא פירוד, אז יש הבדל עצום בין נערותו לבין זקנתו. הפשט הוא ש"יצר לב האדם רע מנעֻריו"[פה], ולכן עולם היצירה הוא מלשון יצר, עולם של יצרים. אז כשהוא נער הוא בעולם היצירה-יצרים, אבל כשהוא זקן הוא כבר בעולם האחדות, יצא והשתחרר מהיצירה.

הווארט בפסוק "נער הייתי גם זקנתי" שהייתי חושב שזו תורה אחרת, שתורות היצירה והאצילות אחרות, אבל הוא אומר שלא, שתורה בעצם היא מהשעשועים העצמיים, ולגבי השעשועים העצמיים של ה', הזקנה באצילות והנערות עם היצרים שביצירה שוים. למרות שהוא עולה באין ערוך מיצירה לזקנה, לאצילות, אבל התורה שמלמדים אותו היא אותו דבר. מצד עצם התורה לא משנה נערות וזקנה. "גם כי יזקין לא יסור ממנה" – מעצם התורה, שלמעלה מהנערות ומהזקנה. הוא משוה את שניהם וזה מה שרוצים שיתגלה. זהו קיצור פירוש הצמח-צדק על "נער הייתי גם זקנתי".

ארבעה חנוך בתורה

בקיצור, בכל התנ"ך יש ארבעה אנשים שנקראו חנוך, כולם בחמשה חומשי תורה. השר הזה של העולם, שאומר "נער הייתי גם זקנתי", הוא חנוך השני, שהוא הדור השביעי לאדם הראשון, דור ששי לשת. כשאומרים סתם חנוך מתכוונים אליו, חנוך בן ירד, השביעי למעשה בראשית.

חנוך הראשון – נכד אדם הראשון

לפניו היה חנוך אחד, בנו הבכור והיחיד של קין, נכדו של אדם הראשון.  הנכד, האַיינִיקל הראשון, של אדם-הראשון הוא חנוך. כתוב שאחרי לידתו לקין "וַֽיְהִי בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ"[פו]. גם הילד של קין, בנו יחידו הוא חנוך, והוא קישר את הילד הזה עם בניה בפועל כשבנה עליו עיר. יש עוד כמה ערים בפרשת נח שנבנו. "הכל הולך אחר הפתיחה"[פז], העיר הראשונה, המושג האנושי הכולל, המסגרת האנושית הראשונה בתורה היא העיר הזו שבנה קין, שבנה לאחר שנולד לו חנוך, ואפילו קרא לעיר על שמו. כל הבניה היא בשביל הבן הזה, חנוך. כנראה שהוא גם חנך אותה... מצד העבודה, החינוך הראשון הוא איך בונים ערים, איך בונים את העיר הראשונה. זהו חנוך הראשון בן קין.

חנוך השני והשלישי  – נכדי מהללאל ואברהם

אחריו יש חנוך בן ירד, שהוא הנכד של מהללאל[פח]. חנוך השלישי הוא בנו של אברהם אבינו וקטורה[פט], שלפי חז"ל היא הגר[צ]. אברהם החזיר אותה ונקראה בשם חדש כי "פנים חדשות באו לכאן", ואותה אשה חדשה נקראת קטורה. היא יולדת לאברהם כמה בנים, שהחשוב שבהם הוא מדין, שהוא אויב גדול של עם ישראל. למדין יש כמה בנים – עיפה, ואפר, וחנוך, ועוד כמה. חנוך הוא בנו השלישי של מדין, לאחר עיפה ועפר. שניהם עם ע, זה ממש מרמז לפסוק "ואנכי עפר ואפר"[צא]  שאמר אברהם. יש כאן איזה שיבוש, שבמקום "עפר ואפר" יש "עיפה ועפר". אחר כך בא חנוך, הנכד השלישי של אברהם ממדין. בחז"ל יש הרבה שלא וטריא, הרבה דיון, לגבי מצות מילה. יש מי שסובר[צב] שחיוב המילה שנתנה לאברהם אבינו, חל גם על בני מדין, על בני קטורה, יותר מאשר על בני ישמעאל. בגלל שיש יותר קשר לאברהם אבינו עם אותם בנים שאחר כך שלח אותם "קדמה אל ארץ קדם"[צג], ונתן להם מתנות. כתוב בחז"ל[צד] שאלו היו שמות טומאה, סיפור שלם שלא נכנס אליו עכשיו. גם על פי ההלכה יש יותר זיקה לאותם בנים מאשר לבני ישמעאל, שנולד לפני שאברהם נמול, בהיות אברהם עדיין 'אברם'. לעומתו, הבנים האלו נולדו ממש בזקנתו של אברהם. חנוך זה הוא ה"גם כי יזקין לא יסור ממנה". "ואברהם זקן בא בימים"[צה], ואחרי שהוא ממש זקן הוא שוב מוליד ויש לו נכד – חנוך.

מי מחנך את הילדים? ההורים לא כל כך... הסבא מחנך את הנכדים... יש את 'תורת העתיקא', הסבא והסבתא... עיקר מצות החינוך הוא על ההורים, אבל מי שבאמת עושה חינוך הם הסבא והסבתא, עליהם הילד גדל. זו בחינת עתיקא, כי אבא ואמא הם אבא ואמא, והסבא והסבתא הם בחינת עתיק. זה נקרא "תורת העתיקא" – זה מה שבא מהסבא.

חנוך הרביעי – נכד יעקב

אחר כך יש עוד חנוך, שעליו קראנו בחת"ת של אתמול – גם קשור עם הזמן – הנכד הראשון, שוב נכד, של יעקב אבינו. הכי חשוב לגבי עם ישראל. הוא החנוך הרביעי, הבן הבכור של יעקב הוא ראובן, והבן הבכור שלו הוא חנוך – "חנוך ופלוא וחצרֹן וכרמי"[צו] – לראובן יש ארבעה ילדים, הם היו ב'שני' של פרשת וארא.

אם כן, זה השם שהכי חוזר על עצמו בתורה. בשאר התנ"ך, גם הדורות היותר מאוחרים בדברי הימים יש, אבל כאן הוא לא חוזר יותר. אלו הארבעה היחידים בתנ"ך, ומה שמופיע בתורה כולל את כל התנ"ך. אם יש ארבעה חנוך, אז יש ארבע שיטות של חינוך. כל חנוך הוא חינוך אחר – "חנוך לנער על פי דרכו". צריך להתבונן באמת, יש גם שר החינוך, משרד החינוך, השאלה היא רק לאיזה חנוך הם שייכים... יש ארבע אפשרויות, מה שהוא רוצה לבחור מתוכן.

רק נאמר ווארט אחד בסוף, שאחד מהפירושים של הצמח-צדק ל"חנוך לנער על פי דרכו", הדרך כאן היא "גם כי יזקין לא יסור ממנה" – כי "זקן הוא זה שקנה חכמה", חכמת התורה. מהו חינוך? על פי דרכו של הנער. אחד הפירושים של חינוך הוא בעיקר לדרך ארץ, כמו שכתוב, "דרך ארץ קדמה לתורה"[צז], ש"דרכו" היא "דרך ארץ", ואז "גם כי יזקין" בתורה "לא יסור ממנה", מדרך הארץ, וכך תהיה לו "תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון"[צח]. כמו מאמר חז"ל בתחילת מדרש רבה על חומש ויקרא, שם כתוב "כל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבילה טובה הימנו"[צט]. זה מאמר חז"ל מפורש. לכן צריך להיות "דרך ארץ קדמה לתורה", וזה עיקר החינוך – "חנוך לנער על פי דרכו".

יש לצמח צדק ארבעה פירושים[ק] מהי דרך ארץ שצריכה להיות לפני התורה. היות שיש בחסידות ארבעה פירושים מהי הדרך ארץ שלפני התורה, כאשר "קדמה" הכוונה גם לקדימה במעלה, ויש כאן ארבעה חנוך בתורה, צריך אפילו קצת בדוחק לנסות להקביל אותם. כל הדרכים למעליותא. אמנם קודם אמרנו משהו יותר פשוט, שעל פי פשט חנוך הראשון והשלישי הם סטרא אחרא, ואילו השני והרביעי הם קודש. יש שני חנוך של חינוך לגריעותא – הראשונה של בן קין, והשניה של בן מדין – וזכות שניהם היא הסבא שלהם, לחנוך הראשון הסבא הוא אדם הראשון ולחנוך השלישי הוא אברהם אבינו. יש להם זכות סבא וסבתא... [מה עם השלישי?] הוא בן של מדין, על פי פשט הוא חנוך-חינוך פסול. אמרנו שיש חינוך טוב ויש חינוך רע ואפשר לבחור בין ארבע שיטות חינוך. ידוע שהיום גם באוניברסיטה לומדים חינוך, חינוך זו פילוסופיה שלמה. צריך לומר שיש ארבע פילוסופיות בענין חינוך...

אם כן, כל ארבעת ה'חנוך' שיש בתורה – יש שנים לגריעותא ושנים למעליותא. אכן, זה על פי פשט, אבל על פי סוד ודאי צריך לומר שכולם למעליותא, עם שרש בקדושה, שהוא הסבא של כל אחד.

ארבעת פירושי "דרך ארץ"

כאמור, הצמח-צדק אומר שעל דרך החסידות יש ארבעה פרושים, חוץ מהפשט ש"דרך ארץ" מאד דומה לחנוך הראשון, "ויהי בונה עיר". זו "דרך ארץ" של מלאכה ומשא-ומתן באמונה, מדות טובות, בין אדם לחברו. על פי פשט "דרך ארץ" היא תקון בין אדם לחברו ו"תורה" היא תיקון בין אדם למקום.

דרך ארץ היא "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו"[קא]. לכן "כל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה הימנו", כי אין רוח הבריות נוחה הימנו. בכל אופן, הצמח-צדק מביא שענין דרך-ארץ מתפרש בארבעה אופנים, במיוחד בנחיצות דרך-ארץ להיות קודמת לתורה. כלומר שהתורה לא מתקיימת אלא מכח דרך-ארץ.

פירוש ראשון הוא ש"על דרך להיות כמו הארץ", שזו שפלות בנפש. קודם "ונפשי כעפר לכל תהיה"[קב] ואז "פתח לבי בתורתך". מתי ה' פותח את הלב לתורה? כאשר האדם שפל כמו הארץ, כמו מדבר, כאיִן. בין מאמרי חז"ל ש"אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו"[קג], שהכל דורסים עליו. "נפשי כעפר לכל תהיה" היינו הכלי ואז "פתח לבי בתורתך". אם כן, הפירוש הראשון הוא מדת השפלות – כל המדות האלו הן בפועל לתקן את המדות, בין אדם לחברו. זהו הפירוש הכולל של "דרך ארץ".

הפירוש השני הוא תפלה, ארץ מלשון רצון[קד], כמו שאמרנו קודם שדרך ארץ עולה תפלה. קודם צריך להתפלל ואז ללמוד תורה. זהו הרצון בנפש.

הפירוש השלישי הוא מנהג ישראל, בניגוד לדאורייתא ודרבנן. יש מצוות מהתורה, יש מצוות מדרבנן, ויש עוד סוג – מנהגים. מנהגים הם דרך ארץ. מאיפה נובע המנהג? מעצם נשמת ה"אתם תהיו לי ארץ חפץ אמר הוי'"[קה]. עם ישראל מבטא את עצמו במנהג. זהו הביטוי הטבעי של עם ישראל, כמו שכתוב שהמנהג הוא על דרך הריקודים בשמחת-תורה. להוציא ספרי-תורה ולרקוד זו לא מצוה אבל זהו מנהג ישראל, הדוגמה שהצמח צדק מביא. יש תוקף למנהג ישראל, עד שכתוב בירושלמי ש"מנהג עוקר הלכה"[קו], הוא יותר חזק. המנהג שייך ל"כסופא דכל כסופין" שאמרנו קודם. "למעשה ידיך תכסף" – קודם אמרנו ששייך לתפלה, כעת מוסיפים שמתבטא במנהג, מה ש'בא' לעם ישראל לעשות, למעלה מכל טעם ודעת, גם של תורה שבכתב וגם של התורה שבעל פה.

היות שהמנהג הוא בדרגה של מקיף רחוק ורחב מאד, לפעמים יש, באופן יוצא מן הכלל, מנהג טעות. כלומר שרבנים באים אחר כך ומנסים, אם הם מצליחים, לעקור אותו. המנהג עוקר הלכה, אם הוא נתפס הוא יותר חזק מהלכה. יש באופן יוצא מן הכלל איזה מנהג שלא ניחא לדעת חכמים ואז מנסים, או שמצליחים או שלא, לעקור אותו. בדרך כלל ניחא לחכמים במנהגים, הם מאד אהבו אותם.

הדוגמא העיקרית של הרב הכי גדול שאוהב מנהגים היא הרמ"א והשולחן ערוך. כתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"[קז] דורשים זאת על הרמ"א[קח]. כלומר, המנהג הוא בחינת "יד רמה", בה יוצאים מהגלות עם "דרך ארץ" של מנהג ישראל. מנהג ישראל הוא "דרך ארץ קדמה לתורה" בכך שהוא עוקר הלכה. זהו פירוש שלישי של דרך ארץ – מנהג ישראל.

הפירוש הרביעי של דרך ארץ, שהוא כמו שכתוב לגריעותא, בעוד עיר – עיר דור הפלגה, שהיו כולם "שפה אחת ודברים אחדים"[קט]. בתחילה היו באחדות והיות שהיו באחדות ביניהם אפילו חֶבֶר של גנבים ורשעים "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"[קי]. האחדות נותנת כח להצליח אפילו בדבר אסור. לכן, כביכול, ה' היה צריך קודם לבלבל אותם ולהפריד ביניהם, ורק אחר כך היה יכול לבטל את תכניתם. כל זמן שלא בלבל אותם, שהיו באחדות – "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". כדי שהתורה תהיה בנין עדי עד, קודם צריכים להיות באחדות. כמו שלפני התפלה אומרים "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"[קיא]. היה לנו פירוש קודם, השני, שדרך ארץ היא תפלה. אבל עוד קודם, צריך לקבל אהבת ישראל, אחדות. אם יש אחדות – הכל הכי הכי חזק שלא יבצר ממנו כלום, שום משימה ושום מזימה. אפילו דבר לא טוב.

הקבלת הפירושים לארבעה חנוך בתורה

נקביל בקיצור את השיטות לארבעת החנוך בתנ"ך. זה לא הולך הכי חלק אבל די טוב.

החנוך הראשון, שבעיר שלו, העיר הראשונה, קין רצה להתבצר. הוא ידע שיש עליו קללה אז הוא רצה להתבצר. זהו ענין העיר, "עיר מבצר"[קיב]. לשון נופל על לשון, שבכח המצבר הוא רוצה להגיע לכך שלא יבצר ממנו כל מה שיוזם לעשות. זהו החנוך הראשון. זהו כמו השיעור של דור הפלגה. חינוך לאחדות, ל"שפה אחת ודברים אחדים", למטרה שהיא קיום האנושות, נגד הרצון העליון. יש בזה גם צד למעליותא, שהוא עצם ההבצרות של העיר, הבניה. זה נקרא שחנוך הוא נכדו של אדם הראשון, שהוא אדם הכולל את כל האנושות. הנכד בא להגשים את הסבא. יש עוד כלל גדול בתורה, שהנכד הוא תמיד הגשמת הסבא, לא האבא. בנכד יש הגשמת הסבא. הסבא, אדם, הוא כל העולם, אז הנכד הראשון הוא העיר בשביל כולם, בשביל כל האדם. כמו שכתוב על נינוה שיש שם "אדם... ובהמה רבה"[קיג], שכל התושבים הם 'אדם'. חנוך בא לכלול יחד את כל האדם.

חנוך השני, כאמור, הוא הנכד של מהללאל. מיהו מהללאל? כתוב בפירוש בחסידות[קיד] שהוא מי שכל החיים שלו מתפלל, 'א-דווענער', מהלל את ה'. יש סיפור בסיפורי מעשיות של רבי נחמן על בעל תפִלה, ולאותו אחד קוראים מהללאל, כי באמת זה מה שהוא מלמד. מהי עבודתו של חנוך השני? "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים"[קטו]. מבואר בחסידות, שכל ענינו של חנוך הוא כלות הנפש מלמטה למעלה, על דרך עבודת התפִלה. "ואיננו", הוא פשוט הסתלק מן המציאות. זו עוד בחינה שלמדנו היום, "למעלה מעלה עד אין קץ". זהו החנוך השני, שהופך להיות מלאך. זהו הנושא של היום, של התפלה, וזה נקרא עבודת התפלה. חנוך הוא הנכד של מקור התפלה, מהללאל.

חנוך השלישי, הוא אח של עיפה ועפר. כבר אמרנו שיש כביכול שיבוש של "ואנכי עפר ואפר", מדתו של הסבא, אברהם אבינו – שפלות.  זהו פירוש המשפט שהצמח-צדק מביא, שאומרים "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך". זהו חינוך לשפלות, לאיִן. אחר כך הוא יהיה בהודו, ארץ קדם. תורת האין, וד"ל... שפלות שם הטומאה שלו תהיה גם כן במקום רחוק. אלו "עיפה ועפר וחנוך".

חנוך האחרון הוא הנכד הראשון של יעקב, חנוך בן ראובן והוא ודאי כנגד מנהג ישראל. כתוב "מנהג אבותינו בידינו"[קטז]. מתי התחיל להיות מנהג ישראל? מנהג מתחיל מנכד. לנכדים יש רשמים מהסבא. הם לא למדו את זה, אבל מה שנשאר בלי ללמוד אלו המנהגים שנרשמים בנפש. מתוך רושם הסבא הוא לוקט כל מיני מנהגים. "מנהג אבותינו" הוא למעשה "מנהג סבינו בידינו", אותן 'ידינו' של "למעשה ידיך תכסף". בנוסף, מי שקלט רשמים מיעקב והראשון שהתחיל עם מנהגים, ואפילו מנהגים מופלאים, הוא חנוך, האח הגדול של פלוא. המנהג הוא ה"פלא יועץ"[קיז] בנפש. כמו שחנוך השלישי הוא אחיהם הצעיר של עיפה ואפר, כך חנוך הרביעי הוא האח הגדול של פלוא, מלשון הפלאה. החינוך הנפלא הוא למנהג, שאפשר לקחת "מעשה אבותינו", "מנהג ישראל תורה"[קיח], וליישם אותו בפועל.