גילוי העצמות בל"ג בעֹמר

י"ח אייר תשנ"ה – אור הגנוז

שיעורים במאמר ד"ה "גל עיני" תשל"ז (ח"ב)

תחילת המאמר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מתוק – הממשיך את קודמו – מל"ג בעֹמר תשנ"ה, מבאר הרב את ענינו של יום ל"ג בעֹמר. על גבי השיעור הקודם, בו נתבאר ענין מעלת היום במורשתו של רשב"י – אהבת ישראל ללא תנאים – מבוארת כאן הדרך להבאת משיח – הקשבה הדדית לכל יהודי, "חברים מקשיבים", מומחיותו של רשב"י: החל מהקשבה לרבי, גם ללא השגה בדבריו כלל; דרך הקשבה לחבר הסובר אחרת ממני; ועד להקשבה פנימית אפילו לרשע, ושמיעת נקודת המלכות שבו המביאה אף היא לימות המשיח. כל זאת יוצא אל הפועל באמצעות גילוי נפלאות התורה, בהמשכת דעת לאמונה הפשוטה וגילויה בכל יהודי. לקראת חיתום השיעור, נוסף פרק יפהפה על הדירה בתחתונים לקב"ה בעולם הזה – בסוד ה"צניעותא", הענקת היכולת לקב"ה להתפשט מכל לבושיו האלֹקיים, ורמיזתנו לו על רצוננו בכך – באמצעות מנהג שריפת הבגדים בל"ג בעֹמר.

א.     המשכת דעת באמונה בל"ג בעֹמר

ירידת המן בל"ג בעומר

אתמול[ב] התחלנו לדבר על היסוד הכי גדול של ל"ג בעֹמר, של רשב"י – ענין האהבה, אהבת ישראל בין כולם. דברנו אתמול על כך שכוחו של רשב"י הוא לחבר קצוות, זהו עיקר הרעיון של המאמר כאן[ג], ולחבר אפילו מדרגות שהן לא בגדר קצה, שהן יותר מקצה. בעבודת האדם בפשטות, הענין הזה הוא אהבת ישראל, אהבת חינם ללא תנאי.

הענין הזה מתאים מאד למשפט שרשב"י אמר ל"חברים", לתלמידים שלו, כאשר הוא פתח באדרא. זהו משפט שלא אמרנו אתמול, אבל הוא הכי נוגע לנו. הראשונים שהם תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה הזו, ופסקו מלמות ביום הזה, ל"ג בעֹמר[ד], כידוע הם מתו בגלל שלא היתה אהבה אמתית ביניהם, הם לא נהגו כבוד בזה בזה.

ביום הזה, "הוד שבהוד", שהיה עתיד כבר מששת ימי בראשית שרשב"י יסתלק ביום זה, למרות שזה היה לפני ההסתלקות שלו – ביום המסוגל הזה – "מגלגלין זכות על ידי זכאי"[ה], כתוב ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי" הולך גם על ימים בשנה, ש"מגלגלין זכות ליום זכאי". יש "יום זכאי" מצד עצמו, ומגלגלין לאותו יום זכות נוספת. כתוב שהדבר הזה באופן מיוחד קשור לל"ג בעֹמר[ו]. ל"ג בעֹמר הוא מלשון גל, כמו כאן "גל עיני"[ז], אמרנו שבמשך השיעורים שלנו אנחנו נסביר הרבה פירושים של "גל", שכולם מתקשרים יחד.

אחד הפירושים הוא מלשון לגלגל, גלגלים, גלגולים. לכן, באופן מיוחד קשור לל"ג בעֹמר המושג הזה של "מגלגלים זכות ליום זכאי". יש משהו זכאי בעצם היום הזה, יום הל"ג בעֹמר של "הוד שבהוד" בספירת העומר, וההסתלקות של הרשב"י שייכת לכך בעצם. אבל הענין הזה כבר קיים מאז ומתמיד.

יש שתי דעות בחז"ל מתי ירד המן לישראל בשנה הראשונה לאחר יציאת מצרים, בזמן הזה, בין פסח לבין עצרת, בין יציאת מצרים לבין מתן תורה – אולי הדבר הכי חשוב שקרה באמצע הוא ירידת המן לישראל. בדרך כלל מביאים בשם חז"ל[ח], שאת זה גם רש"י מביא כ"פשוטו של מקרא"[ט], שהמן ירד בט"ו באייר, בדיוק באמצע החֹדש. היום של החֹדש בו "קיימא סיהרא באשלמותא"[י], למחרת פסח שני. גם היום הזה שייך לשבוע הזה, הוא בשבוע של ההוד. פסח שני, שאולי נסביר יותר בהמשך בהקשר לל"ג בעֹמר, הוא "חסד שבהוד" ול"ג בעֹמר הוא "הוד שבהוד". ט"ו באייר, האמצע של החודש, ה"קיימא סיהרא באשלמותא", השלמות של החודש, שהוא "גבורה שבהוד" – יש דעה שבאותו יום ירד המן לישראל. אחרי שאכלו את המצות שהוציאו ממצרים חֹדש ימים, מט"ו בניסן עד ט"ו באייר. ואז, ירד המן. כידוע[יא], המן הוא פנימיות המצה. בתוך המלה מצה יש צ, ו-צ היא בגימטריא מן – "צדיק באמונתו יחיה"[יב].

שלשה צדי"קים

ה‏־מה שבשני קצוות המצה הוא חצי מן, חצי צ – כלומר, מצה היא "שלם וחצי" – שלם באמצע וחצי בצדדים, בקצוות מצה. בעצם יש שלש פעמים "מה", רק שפעמיים מה מרוכזות באמצע, ב-צ. בפרשת המן, המלה "מה" מופיעה בדיוק שלש פעמים: פעמיים משה אומר עליו עצמו ועל אהרן אחיו "ונחנו מה"[יג], שהביטוי הזה כתוב פעמיים, ועוד פעם כאשר המן הופיע בראשונה ולא הכירו מהו – לא ידעו מהו – כתוב "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא"[יד]. אז יש "מה" של תמיהת העם, ויש "מה" של הבעת הבטול המוחלט של משה רבינו, שכתוב פעמיים.

כתוב שפעמיים "מה" של משה רבינו, "ונחנו מה" "ונחנו מה", מצטרפות ל-צ, שהיא הפנימיות של המצה. והתמיהה של העם "מה הוא", מלמטה, זהו ה"מה" שמקיף, המסגרת של המצה. בכל אופן, כאשר העם מגיעים ואומרים "מה הוא", עצם המן הזה הוא ה-צ עצמו – פעמיים מה של משה רבינו, "ונחנו מה" "ונחנו מה". התגלמות הבטול במציאות של משה ואהרן היא ה-מה עצמו.

הענין הזה קשור עם מה שדיברנו אתמול בלילה, של"ג בעֹמר הוא גילוי הנפלאות שבתורה, והנפלאות שבתורה הן האמונה, אמונת ישראל, רדל"א. כתוב "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא" – מן הוא צירוף אותיות אמונה.

שוב, היינו באמצע – יש שתי דעות מתי המן הזה ירד. הדעה היותר מקובלת וידועה היא שהוא התחיל לרדת בט"ו, לפני שלשה ימים. אבל יש דעה במדרש[טו], החת"ם סופר מביא את הדעה הזו כשהוא מסביר מה היחוד של ל"ג בעֹמר[טז], שהמן ירד בח"י באייר, כלומר היום. יש דעה בחז"ל שמובאת באחרונים, וגם הרבי מביא אותה[יז], שירידת המן לישראל התרחשה ביום זה, וכל שאר הדברים הקשורים ליום הזה – הכל בבחינת "מגלגלין זכות על ידי זכאי"[יח], או "מגלגלין זכות ליום זכאי"[יט]. "יום זכאי" הוא ח"י, החיות של חודש אייר – כמו שח"י אלול הוא החיות של חודש אלול, כמו שהסברנו אתמול.

אם כן, היום הזה המן יורד לישראל. מהו המן? גילוי הנפלאות, ה"נפלאות מתורתך". היום הזה, ל"ג בעֹמר, נקרא "מתן תורה של פנימיות התורה"[כ]. כמו שחג שבועות הוא "זמן מתן תורתנו"[כא] לגבי כללות התורה כולה – בפרט, במיוחד הסודות, ה"רזין" וה"רזין דרזין" דאורייתא, פנימיות התורה – מתן תורה שלהם הוא היום, ל"ג בעֹמר. זו תורת עצם האמונה, אמונת ישראל. "נפלאות מתורתך".

"וצדיק באמונתו יחיה" – האות צ, בסדר הא"ב, היא האות הח"י. כלומר, לפי הסדר – א', ב', ג', ד' – צ היא הח"י בא"ב, והצדיק הזה חי באמונה שלו. היום ח"י אייר, ל"ג בעֹמר, ירידת המן.

להזין את האמונה

בזכות מי ירד המן אז? בזכות משה רבינו[כב]. היו שלש מתנות טובות שניתנו ליהודים במדבר: המן, הבאר וענני הכבוד. ענני הכבוד בזכות אהרן הכהן, הבאר-המים בזכות מרים והמן שהוא הדעת. ברמב"ן[כג] כתוב שהמן הוא "ורעה אמונה"[כד], מלשון רעיה, לפרנס, להזין.

אפילו במלה "מן" יש שני פירושים: או שמן הוא לשון מה – תמיהה; או שמן הוא מלשון "וימן"[כה], ש"וימן" הוא להכין משהו, וכאן הכוונה להכנת מזון – ראו שהמן הוא מזון, רק לא ידעו איזה סוג מזון הוא. זהו מזון מוזר, מזון פלאי. ככה רש"י אומר, רש"י אומר בפסוק "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא", ש"מן הוא" הכוונה מזון, אבל מזון לא ידוע. שוב, הוא בא מרדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע. זהו מזון, אבל לא יודעים איזה מן מזון זה. אז הוא פשוט הכנת מזון.

כמובן, יש קשר בין הפירוש מן מלשון מה, למן מלשון מזון – שמזון עוד יותר קשור למשה רבינו, שהוא זן ומפרנס את האמונה. לפני שירת הים כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[כו] וכתוב שלא רק שמאמינים במשה, אלא יש שני פירושים: להאמין במשה שהוא נביא אמת, וכמו שכתוב "וגם בך יאמינו לעולם"[כז]. זאת אומרת צריך להאמין בקב"ה ולהאמין במשה בתור נביא הקב"ה; אבל יותר עמוק כתוב בחסידות[כח] ש"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" שעל ידי "וב...", שכתוב "ובמשה עבדו", שעל ידי משה עבדו האמונה יורדת וחודרת לפנימיות ההוויה של נשמות עם ישראל, בגלל שהוא מזין ומפרנס את האמונה – משה רבינו נקרא "רעיא מהימנא"[כט]. רעיא מהימנא אינו רק הרועה הנאמן, אלא גם רועה את האמונה. הוא "רעה אמונה", "שכן ארץ ורעה אמונה". מפרנס את האמונה.

איך מפרנסים את האמונה? על ידי המשכת הדעת. מורידים אותה למטה, מהקצה העליון, הנפלאות, עד לקצה התחתון, לשכל הכי פשוט שביהודי הכי פשוט. היהודי הפשוט מאמין בעצם, אבל משה מזין ומפרנס את האמונה שלו. לכן הפתגם שאמרנו קודם, אתמול, שכתוב בזהר – "בהאי חיבורא דילך... יפקון ביה מן גלותא ברחמין"[ל], שעל ידי החיבור של ספר הזהר יצאו מהגלות ברחמים, בא הפירוש שמדובר דוקא כאשר "יתפרנסון מיניה", שעם ישראל – חוץ מכך שיש סגולה כזו, סגולה עצומה, לקרוא את דברי הזהר אפילו מבלי להבין מה שאתה קורא, זו גם סגולה גדולה. אבל הזכות המיוחדת של הזהר, שבזכותה, בזכות הזהר יכולים לצאת מהגלות ברחמים תהיה דוקא כאשר "יתפרנסון מיניה" – זהו הביטוי בזהר. "יתפרנסון מיניה" הכוונה היא שיבינו את הזהר – שהסודות וה"רזין" ו"רזין דרזין" דאורייתא של רשב"י ירדו ויהיו בגדר מזון ממש, "ורעה אמונה", שהאמונה תהפוך לדעת.

כל פעם שהאמונה הופכת להיות דעת, נמשך מקיף של אמונה יותר גבוה, יותר עליון. לא ממצים את האמונה אף פעם. האמונה היא אין סוף, אבל העבודה של האדם בעולם הזה היא להמשיך מקיפים להפוך להיות פנימיים, כלומר להמשיך אמונה להיות דבר ידוע – דעת. ממילא, כך נמשך עוד מקיף יותר עליון. עוד דרגה של אמונה יותר גבוהה, "תכלית הידיעה שלא נדע"[לא], כמו שהסברנו זאת[לב].

אבל מי שפועל את הפעולה הזו הוא משה רבינו. כתוב שרשב"י הוא הגלגול העיקרי, בין התנאים, של משה רבינו[לג]; ועוד יותר כתוב על ל"ג בעֹמר: הרי יש מחלוקת בין הפוסקים כאשר סופרים את העומר כל יום, האם אומרים "לעומר" או "בעֹמר"[לד]. לפי רוב המנהגים אומרים "לעומר". אבל כאן, לפי כולם נהוג לומר "ל"ג בעֹמר" ולא "ל"ג לעומר", אף על פי שרובם אומרים, כאשר סופרים, "לָ" ולא "בָּ". כתוב שאחד הרמזים לכך הוא, של"ג בעֹמר – הרי "עֹמר" בתורה כתוב חסר ו', לג בעֹמר, בלי ו' במלה עֹמר – שוה משה. ל"ג בעֹמר הוא יום שקשור עם משה רבינו, הרשב"י הוא בבחינת משה רבינו.

ומה הקשר למשה רבינו? כל מה שעכשיו דיברנו, שמשה, בזכותו, המשיך וירד המן לעם ישראל. המן הוא מזון שמזין ומפרנס את האמונה. כמו שדיברנו אתמול, לימודי אמונה, לימודי "רזין דרזין דאורייתא", אבל ב"טוב טעם ודעת"[לה], כך שהלמוד יכנס בפנימיות, שיבינו אותו "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[לו].

"נודע בשערים בעלה"[לז] – כלומר, הבעל, הקב"ה, "נודע בשערים" – בשיעור, ביכולת לשער. אלו נ' שערי הבינה, נ' הימים של ספירת העומר, כולל שער ה-נ' שהוא חג מתן תורה, שהיום הוא ה-לג שלו, ה"גל עיני". כל יום ויום הוא כח לשער את האלקות. לכן האריז"ל אמר לרבינו חיים ויטאל, התלמיד המובהק שלו, שלכל יהודי יש יום מיוחד בספירת העומר לפי שרש הנשמה שלו[לח] – שכל יום הוא נקודת מבט, נקודת אספקלריה מזווית אחרת כביכול, לשער את האלקות. או בלשון האריז"ל, יכולת להמשיך מוחין ומדות.

כל התקופה הזו היא כדי לרכך ולעדן את המדות שלנו[לט]. איך עושים זאת? על ידי המשכת מוחין. על ידי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ] באים ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[מא]. בלי המשכת מוחין של "שמע", לשון שמעון, אי אפשר לרכך ולתקן את הרגש הטבעי של הלב. זוהי כללות העבודה של ספירת העומר. לכל אחד יש את היום המיוחד שלו – היום המיוחד שלו הוא השמעון המיוחד שלו, רשב"י המיוחד שלו.

לפי זה, במידה מסוימת, רשב"י שייך לכל הימים, לכל התקופה הזו. אבל יש את עצם הרשב"י, ששייך לשמיעה הכללית של כל עם ישראל – "הוד שבהוד". אחד מהפירושים של המלה הוד הוא הֵד, זהו אפילו שרש המלה, "הד שבהד". ההד שבהד, כל אחד מקבל לפחות וקולט – אם לא את עצם הקול ואפילו אם לא את ההד של הקול, על כל פנים – את ההד של ההד של הקול. השמיעה הזו, גם בה די כדי להחדיר בו את תחושת האמונה שלו. הוד שבהוד.

ב.     "חברים מקשיבים"

"חברים מקשיבים"

שוב, התחלנו לדבר על כך אתמול, רשב"י אומר ל"חברים המקשיבים" שהוא זקוק להם כאן כדי להמשיך את ההמשכה שלו; דבר דומה להמשכה של משה רבינו – לג בעמר בגימטריא משה – להמשיך את המן בח"י באייר, לפי אותה דעה בחז"ל, ש"מגלגלין זכות ליום זכאי". אז רשב"י זקוק ל"חברים מקשיבים".

כמו שאמרנו אתמול, גם הפתגם של החסידות, שרשב"י הוא "רבי שמח". "מירון איז א פריילכע אהל (מירון הוא אהל שמח), און רשב"י איז א פריילכע רבי" (ורשב"י הוא רבי שמח). הרבי השמח הזה, כמו כל רבי, זקוק לחסידים שלו. "אנן בחביבותא תליא מלתא"[מב] – שוב, זהו הפתגם אולי הכי הכי יסודי של רשב"י, שהוא חוזר ואומר מהו התקון שלנו. מהו ההבדל בינינו לבין קודמינו, שאצל קודמינו הענין לא נתקן ולא התקיים, וכדי שהענין האלקי והתכלית האלקית יתקיימו אצלנו – העסק תלוי אך ורק בחביבות שבינינו. "אנן בחביבותא תליא מלתא". זהו עולם התקון, התקון הזה בעצם – כמו שדיברנו אתמול בלילה – אינו של ספירה סתם, אלא זהו גילוי ה"עקודים"[מג], הוא בא למעלה מכל מעגל הקסם של גלות וגאולה שיש אחריה עוד הפעם גלות. זוהי המשכה ממקום כזה שאין אחריו שבירה, אין אחריו חורבן ואין אחריו גלות. הענין הזה "בחביבותא תליא מלתא".

הוא צריך "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" – בשביל להשמיע, צריך מקשיבים. גם במקשיבים, אם נדמה את רשב"י לבעל שם טוב ולכל רבי של חסידים, יש כמה וכמה סוגים של "מקשיבים": יש תלמידים מעמיקים, מובהקים, שבהקשבה שלהם באמת קולטים ותופסים את התוכן הפנימי ויכולים לחזור עליו, אבל יש גם הרבה הרבה דרגות, עד שמגיעים למטה מטה – לאנשים שבאמת מטים אוזן.

איך אנחנו יודעים שכל כך אכפת לרשב"י ונוגע לו מאד שיקשיבו – "חברים מקשיבים", "אנן בחביבותא תליא מלתא" – ושכך צריך להיות? גם בספר הזהר שלו אומר רשב"י "אשרי מי שמדבר על אודנין דשמעין"[מד], אשרי מי שמדבר על אזנים קשובות ואוי למי שמדבר ולא מקשיבים לו. אם כן, זהו ביטוי וכלל גדול של רשב"י עצמו – שהוא צריך, והוא אומר "אשרי" על מי שמדבר ושומעים לו, מקשיבים למה שהוא מדבר; ואוי למי שמדבר ולא מקשיבים לו. גם הרבי היה אומר את התוכן הזה הרבה מאד פעמים – שהוא מרבה לדבר, ואוי ואבוי אם הדברים נופלים על אזנים אטומות[מה]. שוב, זהו שמעון, שמעון היינו לשמוע ולהשמיע. כדי להשמיע צריך "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני".

הקשבה לרבי

שוב, יש בכך הרבה דרגות: יש להקשיב ולהבין טוב; יש להקשיב גם בלי להבין הרבה; ויש להקשיב, אפילו שאתה לא מבין כלום. גם שמיעה כזו היא להקשיב, ולהיפך – יש בכך הכי הרבה אמונה. האמונה הגדולה ביותר בצדיק היא כשאתה מקשיב, כמו שהיו הולכים לרבי, הרבי מדבר באידיש ומי שלא מבין אידיש לא מבין כלום, לא מלה ולא חצי מלה. אבל הוא יושב שם, דרוך ומקשיב לכל מלה – וחוץ מהשמיעה, מידי פעם – תלוי איפה הוא עומד בקהל – הוא יכול אולי להרים את הראש ולהציץ קצת ב"מלך ביפיו תחזינה עיניך"[מו], לראות את הרבי. אבל גם זה לא פשוט שם, מי שזוכר איך היה שם... גם להקשיב לא היה כל כך פשוט, בפרט בשבת, שהקול היה נמוך יחסית – אז גם היה קשה להקשיב. בכל זאת העיקר שם, כאשר יש רבי וחסידים, הוא להטות אוזן ולהקשיב לדברים היוצאים מהפה. השמיעה הזו היא כמו מתן תורה – "וכל העם רואים את הקֹלות"[מז]. כאשר שומעים את הקולות רואים "אנכי הוי' אלהיך"[מח].

אחד מהסודות שכתובים בקבלה מה הכוונה "גל עיני" הוא ש"גל עיני" שווה "אנכי הוי' אלהיך". המלים, התיבות הראשונות, של מתן תורה – "אנכי הוי' אלהיך". הדיבור הזה היה יוצא מכל רוח, ומלמעלה ומלמטה, והיו רואים אותו[מט]. מרוב הקשבה לקול, לדיבור, היו רואים את הקולות, "וכל העם רואים את הקֹלות". כל כך מקשיבים, עד שרואים את הדברים. אבל מה שרואים הוא בגלל שהקשיבו, ושוב – אפשר להקשיב אפילו מבלי להבין את השפה שמדבר, כמו אצל הרבי.

הקשבה כזו היא "הוד שבהוד". מהו "הוד שבהוד" על פי פשט? שאני מודה לדבר שאני לא מבין אותו. מהו "הוד" רק פעם אחת? כתוב שהוד פעם אחת הוא כמו "מודים חכמים לרבי מאיר"[נ], שהדעה של רבי מאיר היתה יותר גבוהה, הרי הוא נקרא "מאיר" על שם כך שהוא "מאיר עיני חכמים בהלכה"[נא]. ההשגה שלו, המוחין שלו, היו הרבה הרבה יותר גבוהים מכולם, ובכל זאת הם הרגישו – הם הבינו את הלשון שלו, לא שהוא דיבר איתם בטורקית, הוא לא דיבר איתם באידיש, הוא דיבר איתם בעברית. הם הבינו את העברית שלו, אבל הוא אמר דברים עמוקים, והם הבינו שהדברים העמוקים שהוא אומר הם יותר ממה שאני חשבתי, כלומר אחרת ממה שאני חשבתי. אבל הם גם הבינו שצריך לומר באמת שבסופו של דבר הצדק אתו, וצריך להודות לו, למרות שאני לא באמת עומד על סוף דעתו. כתוב שחכמים לא עמדו על סוף דעתו של רבי מאיר^נד, ובכל זאת הרבה פעמים הודו לו.

הודיה כזו נקראת הוד, הרגשה כזו שאני קצת תופס את ההפלאה שלך, ואני מודה להפלאה שלך. אפילו שאני מבין את העברית שלך, אני לא יכול לומר שאני עומד על סוף דעתך. כולי האי ואולי לאחר ארבעים שנים אני אזכה לעמוד על סוף דעתך[נב], כרגע אני לא עומד על סוף דעתך, ובכל זאת אני מתבטל – הכל הוא הכנעה, אני נכנע ומתבטל למה שאתה אומר. זה נקרא "מודים חכמים לרבי מאיר", מה ששייך לפסח שני – הייארצייט של רבי מאיר הוא בפסח שני, בחסד שבהוד.

אלו הם שני התלמידים הגדולים מבין חמשת תלמידים שנשארו לאחר שמתו כל כ"ד אלף התלמידים בתקופה הזו, פסקו למות בל"ג בעֹמר. על התקופה הזו כתוב שהעולם היה שמם[נג], עד שקמו חמשה תלמידים שקיימו את העולם. מבין חמשת התלמידים של רבי עקיבא, שגם הם על פי קבלה כנגד נרנח"י, כנגד חמש מדרגות הנשמה של רבי עקיבא עצמו, החיה והיחידה של רבי עקיבא הם רבי מאיר ורבי שמעון. רבי מאיר הוא ה"חיה", החיה היא פנימיות החכמה, "מאיר עיני חכמים בהלכה"; ורבי שמעון הוא ה"יחידה". לכן רבי שמעון אומר לתלמידים שלו "שנו מדותי, שמדותי הם תרומיות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא"[נד]. אני – המדות שלי – הסוד. מהן המדות? שוב, אלו מדות שמוארות במוחין, בדיוק מה שאמור להיות עיקר עבודת ספירת ההוד בכלל ול"ג בעֹמר בפרט – תקון הלב על ידי השכל[נה].

שמיעת שמעון

הוא אומר "שנו מדותי, שמדותי הן תרומיות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא" – היחידה של רבי עקיבא היא רבי שמעון. שניהם הסתלקו בסמיכות – רבי מאיר הסתלק בפסח שני, בתחילת השבוע של ההוד, חסד שבהוד; והיום רבי שמעון, היחידה, בהוד שבהוד. באותו יום, כמה וכמה שנים קודם – פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, ורבי שמעון לפני ההסתלקות שלו מזכיר גם כביכול את רבי עקיבא, ואומר כמו שאמרנו קודם "שנוי מדותי כו'", כי אני הסולת הנקיה של רבי עקיבא.

כתוב שכל זה הוא גם כוונה בקבלה כאשר אומרים את המלה "שמע". בכללות שמע היא לשון שמעון – ה"שמע" שייך לרבי שמעון, "שמע ישראל", אבל בפרטיות כתוב שיש בשמע ע רבתי – מצד אחד היא האות האחרונה, אבל בתורה היא כתובה גדולה, כלומר שיש יחוד באות האחרונה. בדרך כלל האות הראשונה היא הגוברת והאות האחרונה היא הטפלה יחסית, אבל כאן האות האחרונה של שמע, שהיא ע, שהיא "שאו מרום עיניכם"[נו] ראשי תיבות שמע[נז] – היא מה שאמרנו קודם "וכל העם רואים את הקֹלות", בגלל שהקשיבו מאד לקול במסירות נפש, גם בבחינת הוד שבהוד מבלי להבין מלה.

על "שמע" כתוב ש"שמע" היינו שמעון מאיר עקיבא. כך הדברים בפרטיות; ובכללות הכל נכלל בשמעון. אבל בפרטיות שמע, כאשר אומרים שמע היינו שמעון מאיר, וה-ע הגדולה היא הרבי המשותף של שניהם – שניהם תלמידי רבי עקיבא. שמעון הוא היחידה של רבי עקיבא, ורבי מאיר הוא החיה של רבי עקיבא. ה"נשמתא לנשמתא"[נח] היא רבי עקיבא – זהו מושג שנלמד אותו בהמשך בע"ה. בתורה יש את הלבוש של התורה, הגוף של התורה, הנשמה של התורה, והנשמה לנשמה של התורה, "נשמתא לנשמתא". הנשמה של התורה אלו ה"רזין דאורייתא", וה"נשמתא לנשמתא דאורייתא", "רזין דרזין דאורייתא".

גם בתוך "רזין דרזין" יש שתי בחינות, של חיה יחידה. היות שהנשמתא היא נר"ן, נפש רוח נשמה של התורה. וה"נשמתא לנשמתא", כמו שמובא ומבואר כאן במאמר, היא החיה-יחידה של התורה. לגבי רבי עקיבא, שהוא בכללות עמוד התווך של התורה שבעל פה כולה, ה"נשמתא לנשמתא" הם שני התלמידים שלו, רבי מאיר ורבי שמעון, החיה והיחידה שלו.

הכל בהשגחה, הכל מכוון מהשמים – כאשר נקהלים כאן במירון, עוברים על קבר חבקוק הנביא. כאשר באים מהדרום לגליל העליון, שהוא גם כן אחד מהסודות של "גל עיני" ו"ל"ג בעֹמר", שהם לשון גליל, כך כתוב. אני מבקש שירשמו את כל ה'גלים' כאן, שאנחנו נסביר. היום יש גלגול, וגליל, בינתים.

כאשר עולים לגליל, בפרט לגליל העליון, עוברים – בדרך להגיע לרשב"י – אצל חבקוק הנביא. מהו הדבר הכי חשוב אצל חבקוק? עליו כתוב שהוא "העמיד את כל התורה כולה על אחת"[נט], על עמוד אחד – שהוא "וצדיק באמונתו יחיה"[ס]. היו צדיקים שקדמו לו, שהעמידו את התורה על כך וכך כללים ועיקרים; אבל חבקוק הפליא לעשות יותר מכולם, והוא העמיד את כל התורה כולה על דבר אחד – "וצדיק באמונתו יחיה".

"צדיק באמונתו יִחְיֶה"

ידוע שבחסידות יש בכך שני פירושים: יש שהצדיק חי באמונה שלו, והרי "ועמך כלם צדיקים"[סא], לכל יהודי יש נקודת צדיק, ובאמונה שלו הוא חי. כך כתוב בפרק גל של ספר התניא. כידוע, בספר התניא קדישא כל דבר מכוון – שם, ל"ג בעֹמר של התניא הוא פרק גל, "גל עיני", ושם זהו הפרק שבו הוא אומר שיש לפעמים מישהו בקטנות מוחין. כך הוא פותח את הפרק – שיש אחד נמצא במצב של קטנות שבקטנות, ששום דבר לא אכפת אצלו, והכל כבד וקשה לו. גם קיום המצוות, הכל כבד עליו. מהי העצה שלו? זהו הלג, ה"גל" של התניא – העצה שלו היא לדעת, ולהתבונן, שאין עלי שום דבר לעשות בעולם הזה. כל תכלית כוונת ירידת נשמתי לעולם הזה היא אך ורק להתעצם באמונה שלי. מה שיהודי מתעצם, ממשיך למודע מהעל-מודע – האמונה קיימת אצלו, אצל כל יהודי, בעל מודע, אבל הוא ממשיך לתוך המודע את סוד האמונה שלו – כל זה היה כדאי. מה שיהודי רק מאמין, ותו לא, זוהי תכלית כוונת ירידת נשמתו לעולם הזה.

הוא אומר שאחרי שהוא מגיע לכך ומתעצם עם האמונה – הוא יתחיה מכך, ואז לאט לאט החיות הזו היא תוספת כח, חיות זו שמחה, כמו שהסברנו אתמול, והשמחה הזו של האמונה התמימה ש'כאן בעולם הפירוד, בעולם הריבוי, אני זוכה להאמין בה' "אחד יחיד ומיוחד"[סב], על אף כל העלמא דשקרא, "חיזו דהאי עלמא"[סג], כל השקר מסביב, אני זוכה להתעצם באמונה בה' אחד' – השמחה הזו נותנת לו כל כך הרבה חיות, שאחר כך הוא יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות בכיף. זהו התוכן הכללי של פרק גל בספר התניא, שכמובן שייך לל"ג בעֹמר, וגם שייך למה שדיברנו אתמול ש"בינה עד הוד אתפשטת"[סד], שהשמחה מתפשטת ומתגלה במקום ההוד.

השמחה שבשמחה, הגילה שהיא פנימיות השמחה – גילה היא גם גל – מתגלה בהוד שבהוד. לפי הפירוש הזה, מהו הוד שבהוד? שאין לו שום כח ויכולת לעשות כלום, רק להאמין. למקום הזה באה שמחה וגילה ומחיה אותו עד כדי כך שאחר כך הוא קם לתחיה, "כתחית המתים ממש" – זהו הביטוי שלו בספר התניא – ואז הוא יכול לקיים שוב בכיף את כל התורה כולה, כי כל האיברים שלו מתחיים, "רמ"ח הפקודין" הם "רמ"ח אברין דמלכא"[סה].  קודם היה הכל רדום ואטום ומת, והכל מתחיה לו מכח השמחה שבאה במקום האמונה התמימה שלו. זהו פרק לג בתניא וכך הוא מפרש מפרש לכל אחד ואחד את הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה".

"צדיק באמונתו יְחַיֶּה"

אבל יש עוד פירוש, שמובא בספרי החסידות, שאמונה, "צדיק באמונתו יחיה", היינו האמונה שמאמינים בצדיק. כמו הביטוי הידוע "אמונת צדיקים", שהיא לא אמונת הצדיק בעצמו, אלא מה שאחרים מאמינים בו. היו צדיקים גדולים – כמו שמספרים[סו] על רבי שלמה מקרלין, ועוד הרבה צדיקים גדולים – שפירשו שכאשר מאמינים בצדיק, האמונה הזו היא שנותנת לצדיק עצמו את הכח להחיות את מי שמאמין בו. הוא היה קורא את הפסוק אל תקרי "צדיק באמונתו יִחְיֶה" אלא צדיק באמונתו יְחַיֶּה.

ידוע הסיפור, שאדמו"ר הזקן אפילו קצת הקפיד על הפירוש הזה של רבי שלמה מקרלין, בגלל שהיה משמע ממנו שבאמת לא צריך להשתדל יותר מדי להזין ולפרנס את האמונה – רק מספיק שיאמינו בצדיק, ואז הצדיק ידאג לך להכל. הצדיק יחיה אותך, יפרנס אותך, הכל בסדר, רק תאמין בצדיק. זוהי "שיטת החסידות", זרמים מסוימים מתוך החסידות הכללית, שלא דורשים מהחסיד יותר מדי עבודה פנימית, רק שהוא יאמין בצדיק והצדיק ידאג לו.

אם כן, ברור לפי הזהר שצריך 'להתפרנס' בלמוד האמונה, שזהו ספר הזהר, "בהאי חיבורא דילך". זוהי שיטת חב"ד, שחייבים גם להתפרנס ברוחניות מהלמוד ולא מספיק רק לומר 'אני מאמין וזהו', גם בצדיק.

בכל אופן, אין הכוונה שאין בפירוש הזה נקודת אמת. נקודת האמת, לכל הדעות, שיש בפירוש הזה, עוד לפני שמשנים את הקרי ואומרים "אל תקרי 'יחְיה' אלא 'יחַיה'" – נשאיר את זה יִחְיה, לפי הפשט, כמו שכתוב כאשר קוראים את הפסוק על פי המסורה, "צדיק באמונתו יחיה". אבל נפרש כמו אותו פירוש, שאמונה כאן היא לא רק שהצדיק מאמין בעצמו, אלא האמונה שמאמינים בו. איך היא מתבטאת? לפי מה שדברנו קודם, בכך שמקשיבים לו. מה שרוצים אמונת חכמים ואמונת צדיקים, הם מבקשים רק שיקשיבו. שיאמינו מספיק על מנת להקשיב באמת, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", כל אחד כמה שהוא מסוגל להבין. שוב, אתה צריך לעשות מקסימום מאמץ להבין, כמה שאתה יכול, אבל אפילו שאתה לא מבין, לא נורא; ואדרבא – יכול להיות שעיקר ההתגלות בסוף יופיע באזנים ובעינים של מי שלא מבין כלום גם כאשר הוא מקשיב באמת. אזי נקרא את הפסוק "צדיק באמונתו", שמאמינים בו, כדי להטות אוזן, "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני", רבי שמעון. "יחיה" היינו שהצדיק יחיה בעצמו, כי האמונה הזו נותנת לצדיק חיות; והוא יחיה גם בתוך הלב של כל אחד ואחד מהמקשיבים לו.

זהו ווארט שנוגע לנו במיוחד היום. כאשר צדיק מסתלק, אם זה רשב"י או הרבי, והרי הוא חי, הצדיק חי, אבל עלינו להחיות אותו בקרבנו. איך הוא יחיה? כאשר עדיין מאמינים בו מספיק כדי להקשיב למה שהוא אומר. שוב, ההקשבה הזו, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", תלויה באמונה ותלויה באהבה. אמונה ואהבה כאן הן גם
"תרין רעין דלא מתפרשין". צריך אמונה וצריך אהבה – אהבת הצדיק ואמונת הצדיק – כדי להקשיב לו.

לכן כל מה שאמרנו עכשיו הוא פירוש על מה שכתוב באדרא, שרשב"י אומר ש"אנן בחביבותא תליא מלתא". חלק מה"חביבותא" הזו היא החברים מקשיבים ו"אשרי מי שמדבר על אזנים קשובות". ואז הצדיק בעצמו יחיה, "צדיק באמונתו" – על ידי שמאמינים בצדיק הוא יחיה בעצמו; והוא יחיה גם בתוך הלב של כל אחד ואחד. שם בלב, הדברים היוצאים מהלב החי שלו ביום הזה, ח"י אייר – כתוב ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[סז] – חיים בתוך הלב של המקשיב ושם פועלים את פעולתם. זהו הביטוי השלם – "דברים היוצין מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". אם כן, הארכנו עוד קצת בענין היסודי של ל"ג בעֹמר, באהבת ישראל שיש ביום הזה. יש עוד הרבה מה לדבר עליו, אבל עכשיו נמשיך לקרוא את המאמר שהתחלנו אתמול.

ג.      גאולה ואחדות ישראל – על ידי הקשבה

התגלות האלֹקות בדרך הסתלקות

וכמאמר זהר חלק ב' "כד אתכפיא סטרא אחרא דאסלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין.

הוא אמר שמה שלמעלה מלהיות קצה עליון, שהוא "חביון עז העצמות" שברדל"א, יורד מטה מטה לְעשות את ה"לעומת זה". זו אתכפיא בכלל, ואתכפיא שמביאה לידי "אתהפכא[סח] חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[סט]. כתוב על כך בספר הזהר הקדוש של רשב"י, שכאשר "אתכפיא סטרא אחרא – אסלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", האור והכבוד של ה' נסתלק בכל העולמות. איזה מן ביטוי זה, שדבר מסתלק בכל העולמות?! אם זו הסתלקות במובן הרגיל, היה צריך לומר שהוא מסתלק מכל העולמות! מה הכוונה שהוא מסתלק בכל העולם?! כמובן שהמאמר הזה קשור גם להסתלקות הצדיק, לכן הרבי גם מציין תיכף:

וכידוע הפירוש בזה במאמרי ההילולא די' שבט [הסתלקות הרבי הקודם, זו גם הילולא]

הרבי הקודם ילמדו מאמר שהחסידים ילמדו בי' שבט תש"י, ש"יצא", במירכאות, כלומר בהשגחה פרטית ובוודאי גם בכוונה מראש – הוא הכין מאמר וכתב שילמדו אותו בי' שבט ויצא שזהו אותו יום שהוא עצמו הסתלק מן העולם. באותו מאמר^[ע] הוא דיבר על המשפט הזה בזהר, ש"כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכלהו עלמין"^[עא], שכאשר עושים אתכפיא על הסטרא אחרא היא פועלת וגורמת הסתלקות של אור ה' בכל העולמות. מה הכוונה הסתלקות אור ה' בכל העולמות? שהרוממות של אור אין סוף, שהוא גילוי עצמותו יתברך, מתגלה באופן של הסתלקות. כלומר, הסתלקות בתוך העולמות פרושה הוא להתגלות, אבל התגלות אור כזה שלא יכול להתיישב עדיין בבחינת "שוב", לכן הוא מתגלה בכל מקום כמו אש שעולה מלמטה למעלה – בדיוק כמו האש של אתמול בלילה, של המדורה של רשב"י. כלומר, שההסתלקות בכל העולמות הכוונה היא שהאש של הצדיק שמסתלק מן העולם נדלקת, והיא מתגלה בכל נקודה בכל העולמות, בכל היקום ובכל ההוויה כולה. יש התגלות של הסתלקות בכל העולמות, וזהו אור "הסובב כל עלמין", ועד לאור העצמי, אור העצם שלמעלה גם מלהקרא "סובב כל עלמין", שמתגלה בדרך של רוממות והסתלקות בכל נקודה ונקודה של ההוויה. לכן אין לך דבר חי יותר מההסתלקות הזו – דבר שהוא חי הוא בבחינת "יקוד אש"^[עב] – כתוב^[עג] שקדש הוא לשון יקוד אש. חיים קדושים מתגלים בכל נקודה של העולמות.

זהו הפירוש של הזהר – מה גורם להסתלקות הזו, שהיא גילוי האור העצמי של ה', שבינתים לא יכול להתיישב בפנימיות בעולם הזה אלא רק להתגלות בדרך של התרוממות והתנשאות והסתלקות? "כד אתכפיא סטרא אחרא". בגלל מה שלמדנו אתמול, שכדי לכפות ולְעשׂות את הסטרא אחרא צריך כח עצמי, שבאמת בא ויורד מחביון עז העצמות שברדל"א, שבפנימיות עתיק.

ד"אסתלק" היינו גילוי אור נעלה שגם למטה הוא בבחינת רוממות

גם למטה, בכל מקום, הוא מתגלה בדרך של רוממות, גילוי עצם – בכל מקום שוה. כלומר, הוא מנושא ומרומם למטה כמו למעלה, ולמעלה כמו למטה. כלומר, לגבי האור הזה מעלה ומטה שוים!

זהו גם כן עוד פשט שאפילו לא הזכרנו אתמול בלילה: כאשר יש דבר שהוא לא בגדר קצה, כלומר שיש ציור מסוים, שהוא מכאן עד כאן ויש לו שני קצוות, ואומרים שיש דרגה כזו שהיא לא בגדר קצה – הכוונה שלגבי אותו דבר אין הבדל בין קצה לקצה, שלגביו הוא "שוה ומשוה"^[עד] את שני הקצוות גם יחד. כמו שלמדנו אתמול, לומר שחביון עז העצמות אינו בגדר קצה עליון הכוונה שלגביו אין עליון ותחתון. אפילו בדבר המופלא הזה, יש את "זה לעמת זה עשה האלהים"^[עה] – שיש גם בקליפה, הקליפה הכי נמוכה, היא אינה מבחינה ואיננה מוכנה להודות שיש עליון ותחתון. הקליפה הכי נמוכה היא שוויון של קליפה, של רע, שאין שום הבחנה במציאות בין מעלה ולמטה. בין הקליפות זו קליפת הכפירה הנמוכה ביותר, וכדי להתגבר עליה צריך להביא ממקום שלמעלה מלהיות קצה, שהוא באמת אור עצמי שלגביו אין עליון ותחתון. לכן כאשר הוא מתגלה – הוא מתגלה בכל מקום בשוה, ובכל מקום בדרך של רוממות, גם בתחתון, בהכי תחתון ומה שלמטה מלהיות תחתון – הוא מתגלה שם באופן של "מלא כל הארץ כבודו"^[עו], כבוד הרוממות.

וזהו גם כן הפירוש במאמר הזהר שקודשא בריך הוא בגלותא סליק לעילא ולעילא

הוא אומר שזהו פירוש למעליותא לגבי מה שקורה בזמן הגלות – גם את זה הסברנו אתמול – שכמו שגל היינו גילוי וגאולה, גל הוא גם גלות. כלומר, יש משהו ב"גל עיני", או בכל הסוד של "גל", שהוא תקון וגילוי מיניה וביה – על דרך "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[עז] – איזו אתהפכא, כלומר אתכפיא ואתהפכא, מיניה וביה של הגלות.

הרי לפי הפירוש הידוע[עח], שכל ההבדל בין גולה לגאולה הוא ה-א, שאלף היא אותיות פלא – כמו גם "גל עיני ואביטה נפלאות". אחד הפירושים בקבלה – זהו פירוש של  הרבי מקאמרנא, אחד מגדולי הצדיקים של החסידות, שכל פעם מזכיר זאת ומאריך בכך לגבי הפסוק הזה, "נפלאות מתורתך" – שנפלאות אותיות נָפָל אוֹת[עט]. אות נפלה. איזו אות נפלה? א עצמה נפלה. בספר יצירה נמשלו כל האותיות לאבנים – כתוב ש"שתי אבנים בונות שני בתים"[פ]. בית הוא צירוף, כאשר מחברים את האותיות יחד לעשות מלה, תיבה. תיבה היא בית, אות היא אבן וכאשר יש שתי אבנים, שתי אותיות, אפשר לעשות מהן שני בתים, כלומר שתי בבות – או אָב, או בָּא. "שלש אבנים, בונות ששה בתים. ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" – לפי נוסחה פשוטה במתימטיקה, שנקראת עצרת: אם יש לי ארבע אבנים, יש לי ארבעה בעצרת בתים שאפשר לבנות מהם, כלומר – 4 כפול 3 כפול 2 כפול 1. "חמש אבנים בונות מאה ועשרים בתים", ו"שש אבנים" – כמו המלה 'בראשית', המלה הראשונה של התורה – "בונות שבע מאות ועשרים בתים", וכן הלאה.

בספר יצירה, כאשר הוא מצוטט בציטוט המקורי, הוא אומר עד שבע – "שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים" ואחר כך הוא אומר "צא וחשוב" הלאה... זוהי נוסחת העצרת, נוסחה פשוטה. אם כן, שם הוא מגיע עד שבע, ואומר ש"שבע אבנים בונות חמש אלפים וארבעים בתים".

סוד הקיבוץ

אחד מסודות מנין יהודים, שהוא קיבוץ – ידוע שרבי נחמן היה משתמש הרבה במלה "קיבוץ", כמה חשוב לעשות קיבוץ של יהודים יחד. קיבוץ גם שייך ליום הזה, עכשיו גם אנחנו עושים קיבוץ – אנחנו כאן קיבוץ.

קיבוץ הוא כמו "מקבץ נדחי עמו ישראל"[פא], וקיבוץ הוא גם נקודה, כמו שיש אותיות יש נקודות. התנועות של לשון הקדש. יש נקודה שנקראת קובוץ. בקבלה שייכת כל נקודה לספירה[פב], והקובוץ הוא הנקודה של ההוד. שורוק הוא יסוד; חיריק נצח; חולם תפארת; שבא גבורה; סגול חסד; צירה בינה; פתח חכמה; וקמץ – כתר. מי שרוצה לראות, הפרצוף הוא בדיוק כמו שמופיע בתחילת הסידור – קמץ, פתח, וכו', לפי הספירות. קובוץ הוא הוד.

מי שמכיר את הכוונות[פג], אולי יש כאן בבית המדרש סידורים של קבלה, תסתכלו בסידור, לא עכשיו, אחר כך תסתכלו ותראו באיזו ברכה בשמונה עשרה מכוונים שם הוי' עם ניקוד קובוץ? בברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל". מכל הכוונות, מכל הסודות, זהו הסוד הכי מפורש. אין סוד מפורש כמו זה, זהו סוד מובהק. איפה מכוונים את הקובוץ? ב"מקבץ", בברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל". "קבצנו יחד מארבע כנפות הארץ". באותה ברכה של קיבוץ גלויות מכוונים את הקובוץ. שוב, כל השאר – צריך דרשות עמוקות כדי להבין מה הקשר; אבל כאן זו הברכה היחידה שהסוד והפשט זהים באתגליא, בברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל".

הקובוץ הזה הוא ההוד, הוא ספירת ההוד. מהו היום, ל"ג בעֹמר? הוא "קובוץ שבקובוץ". "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל"[פד], קיבוץ שבקיבוץ.

הקיבוץ המינימלי כדי להשרות את השכינה על עם ישראל הוא מנין. למה? אחד הסודות שכתובים הוא שבמנין, לפי נוסחת העצרת, בעשרה יהודים ביחד, כשיושבים יחד עשרה, עוברים את סף שש מאות אלף הבתים, כלומר צירופים. אפילו מגיעים לשלשה מליון... תשע בעצרת הם רק שלש מאות אלף, אבל עשר בעצרת – הם כבר שלשה מליון.

כתוב "וחמֻשים עלו בני ישראל"[פה] – כל אחד מהגברים עם כל בני ביתו היו חמשה ביחד[פו]. חמש פעמים שש מאות אלף עולה שלשה מליון, בדיוק עשר בעצרת. כאשר יש קיבוץ של עשרה יהודים ישנם שלשה מליון צירופים, כלומר בתים, עם האבנים האלה. "משם רֹעה אבן ישראל"[פז], יוסף הצדיק נקרא "רֹעה אבן ישראל", וכאשר יש לו עשר אבנים הוא בונה עמן שלשה מליון צירופים שונים, שזהו בדיוק מספרם של בני ישראל. לכן בכל מנין של יהודים יש נציגות של כללות נשמות עם ישראל והשכינה שורה שם.

שוב, היום הזה הוא יום של "קיבוץ שבקיבוץ", שענינו לקבץ מארבע כנפות הארץ, לחבר את כל הקצוות, כל קצווי תבל.

מנהג כבוד זה בזה – הקשבה הדדית

גם לגבי דעות של אנשים – יש לחבר את כל הדעות יחד. קודם דיברנו על הפסוק של "חברים מקשיבים", אמרנו שצריך מתוך אמונה להקשיב למה שהצדיק אומר, אפילו שאתה לא מבין אותו בדיוק. עיקר אמונת הצדיק, מה שבאמת דורשים גם בחב"ד, או אפשר לומר – במיוחד בחב"ד, אמונת הצדיקים שדורשים היא רק להקשיב לו.

יש כלל גדול מהבעל שם טוב שאומר שכמו שיש מצוה להאמין בקב"ה, והיא "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[פח], להאמין בה', כך צריך להאמין בכל יהודי, לא רק בצדיקים. הרי בסופו של דבר כל היהודים הם צדיקים, "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – צריך להאמין בכל יהודי. איך מתבטא שמאמינים בכל יהודי? "אנן בחביבותא תליא מלתא". האמונה הזו מתבטאת בדיוק כמו שאמרנו לגבי צדיק האמת – שמקשיבים לכל אחד.

כתוב שהתלמידים של רבי עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. מבואר בחסידות, במיוחד בשיחות של הרבי[פט], שמה שלא נהגו כבוד זה בזה, הוא לא שלא אהבו אחד את השני בכלל. הרי מי אמר "'ואהבת לרעך כמוך'[צ] – זה כלל גדול בתורה"[צא]? רבי עקיבא אמר זאת[צב]! אז איך הם שומעים מרבי עקיבא, הרבי שלהם, ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והם לא נוהגים כבוד זה בזה? אז יש מי שאומר, שבאמת רק אחרי שהם מתו הוא אמר זאת... יש מי שרוצה לומר שבאמת הם כנראה לא שמעו ממנו כך אף פעם – אחרת לא היו נופלים בחטא הנורא של אי נהיגת כבוד זה בזה; ורק לאחר שמתו – לאחר שזה היה קשור כידוע עם מרד בר כוכבא[צג], בר כוזיבא – רק אחרי הסיפור העצוב הזה, אמר רבי עקיבא "'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה'. את זה הוא אמר לחמשת התלמידים שנשארו, כאשר החיה יחידה שלהם הם רבי מאיר ורבי שמעון.

אבל בחסידות לא מקובל הפירוש הזה – לא אומרים שרבי עקיבא אמר זאת אחרי שקרה מה שקרה. ודאי שכל הזמן, גם קודם, הוא אמר את זה. "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. ואם הוא אמר את זה קודם, איך באמת הגיעו התלמידים שלו למדה כזו, שלא נהגו כבוד זה בזה ולכן נגזרה עליהם מן השמים מה שנגזר – שימותו?

על כך כתוב בחסידות שהם השיגו את המשפט הזה, למדו את האהבת ישראל של רבי עקיבא, רק בדרך של רצוא, שנקראת "אורות דתהו", אבל לא בדרך של שוב, שהיא להושיב אותם בכלים דתקון, וכמו שדיברנו אתמול להמשיך מהעקודים שלמעלה גם מהתהו והתקון גם יחד.

מה הכוונה? איך פירשו בתחלה את "'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה"? שהכוונה היא להיות 'חב"דניק תוקפני', ככה פירשו את המשפט... בדיוק כך מסביר הרבי, שצריך ללכת בכח, מתוך כך שאני אוהב אותך כל כך, אני צריך ללכת בכח ולהשפיע עליך שתקבל את דעתי. בגלל שדעתי היא ודאי הצודקת, ואני יודע בדיוק איך צריך לעבוד את ה', ומהי תכלית הכוונה של העולם הזה – אתה צריך להקשיב לי. אני לא צריך להקשיב לך, רק אתה צריך להקשיב לי. אני כל כך אוהב אותך, עד שאני חייב לשתף אותך בָּאֶמֶת שלי.

ככה מסביר הרבי בעצמו מה הכוונה. הרי לא כתוב שלא אהבו זה את זה, אלא כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה. מה ההבדל בין לאהוב לבין לנהוג כבוד? שוב, אפשר לאהוב מישהו מאד מאד, וכמו שאמרנו קודם – בתוקפנות להשפיע עליו. התוקפנות הזו יכולה להיות גם תוקפנות עדינה, יש גם תוקפנות הכי עדינה, אבל כמה שהיא נראית עדינה, בתוכה היא עדיין תוקפנית – בגלל שאתה רוצה שהוא יקשיב לך, ואתה לא בנוי נפשית בכלל להקשיב לו.

השפעה כזו נקראת שאין בו אמונה – כי אתה לא נותן בו אמון. אתה רוצה שהוא יתן בך אמון, אבל אתה לא נותן בו אמון. אמרנו שלהאמין במישהו זו פתיחות ונכונות בנפש להקשיב לו. עכשיו נפרש שכל החברים, התלמידים של רשב"י, "חברים מקשיבים", לא רק שהם מקשיבים לרשב"י, לרבי, אלא שקודם צריך להיות "חברים מקשיבים" בינם לבין עצמם, שכל חבר מקשיב לשני. הקשבה כזו היא בדיוק מה שלא היה אצל תלמידי רבי עקיבא. מי שאוהב, וכל כך אוהב את השני עד שהוא חייב להשפיע עליו – זוהי "אהבת ישראל", במירכאות, מעולם התהו. זוהי אהבת ישראל של תהו. כלומר, יש גם אהבת ישראל בתהו.

כך הם הבינו את המשפט הזה – "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". רק אחר כך, על ידי רשב"י במיוחד, ש"אנן בחביבותא תליא מלתא", הגיעו לאהבת ישראל אמתית – שקודם כל צריך להיות חברים, שכל ישראל חברים. כולנו צריכים להיות חברים, שזוהי "חביבותא", והסימן שאנחנו חברים הוא שאנחנו מקשיבים אחד לשני, אבל באמת – "חברים מקשיבים לקולך השמיעני". רק אז, כאשר חברים מקשיבים גם בינם לבין עצמם, זה נקרא לנהוג כבוד זה בזה. לנהוג כבוד אחד בשני היינו להקשיב אחד לשני. כאשר יש את זה, מתקיים גם כן "לקולך השמיעיני" – זוכים גם לשמוע מפי רשב"י את ה"רזין דרזין דאורייתא". להקשיב לו, לרבי.

שוב, לפני ל"ג בעֹמר התלמידים הקשיבו לרבי, ככה היה נדמה להם, ושמעו את "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה", ואף על פי כן – או בגלל זה עצמו – יכולים לשמוע כזה משפט ומתוכו עצמו לא לנהוג כבוד אחד בשני. המשפט הזה הוא מה שהביא אותם לא לנהוג כבוד אחד בשני – מתוך כך ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". היה נדמה להם שודאי שהם מקשיבים לרבי, אבל באמת לא הקשיבו לרבי, לפנימיות שלו, בגלל שהם לא מקשיבים בינם לבין עצמם אחד לשני, לא נותנים אמון, אין אמונה, אחד בשני[צד].

הקשבה פנימית לכל יהודי

זהו המשפט של הבעל שם טוב, שכמו שצריך להאמין בה', בקב"ה, צריך להאמין בעם ישראל. כל יהודי צריך להאמין ביהודי השני. הפתיחות, כפי שאדמו"ר הזקן מנסח אותה בתניא קדישא, ש"יציבא מלתא ותקיף פתגמא כי כל אחד מתוקן מחברו"[צה]. מה הכונה שכל אחד מתוקן מחברו? שכל אחד מתתקן מחברו. לכל אחד יש נקודה שאין בשני, וכדי לתקן את הנקודה הזו שיש לו ואין לי, לכל יהודי יש נקודה אחת טובה שאין לאף אחד אחר. כל אחד בעולם, כל עם ישראל כולו, חייבים לקבל את הנקודה הזו ממנו, ממך. חוץ מכך שיש צדיקים גדולים, שיש רבי גדול, שהוא נשמה כללית – גם לכל יהודי הכי פשוט, אפילו רשע, יש נקודה שכולם חייבים לקבל רק ממנו, "נקודה טובה"[צו] – בגלל שאת הנקודה הטובה הזו אין אצל אף אחד בעולם, רק אצלו. יש לפעמים באמת, שאם הוא כולו רשע ורק יש לו נקודה אחת טובה, יש איזה צדיק, כמו אפילו רבי שמעון, שנותן בו עיניו והוא הופך לעוד גל, "גל עיני"... – הופך להיות "גל של עצמות".

איך המגיד פירש זאת? באמת מה הכוונה "נתן בו עיניו"? הוא עיין בו, ברשע הזה, מהי הנקודה הטובה שלו?! הרי הוא חי וקיים – עדיין... – אז יש לו נקודה טובה. הוא כל כך עיין וכל כך הקשיב לו, עד שהוא קלט את הנקודה הטובה, וברגע שהוא קלט את הנקודה הטובה נשאר "גל של עצמות", אבל למעליותא. גל של עצמות הוא גם "גל עיני נפלאות מתורתך" שבו יש את "חביון עז העצמות", "גל של עצמוּת", של עצמות ה'.

גולה וגאולה

איך הגענו לכל הפרק האחרון? אמרנו שגם גלות היא לשון גל, ואת הגלות עצמה צריך להפוך מיניה וביה, על דרך "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". יש כמה שרשים בשתי האותיות ג-ל, אם אנחנו לומדים את לשון הקדש:

יש שרש גיל; יש שרש גול; יש שרש גלל, גלגל; ויש שרש גלה.

בשרש הזה, גלה, יש שתי משמעויות: "גל" שלמדנו כאן, "גל עיני", שהוא לשון גילוי. דוקא בלשון של גילוי, המלה השניה מאותו שרש ממש, היא לא גלגל, לא גילה – הם משרשים אחרים, אם כי ששתי האותיות הן משותפות, אבל המלה היחידה שהיא משרש גלה, כמו גילוי, לְגלות – הוא לִגלות, גָלוּת. הפרט הזה מחדד עוד יותר את הפלא, את הקשר, דוקא בין גילוי לגלות, למרות שיש כאן כמעט עשרים משמעויות שונות של הגל. יש הרבה מאד "גלים"...

אם כן, גלה הוא או גילוי או גלות. מהו הקשר בין שתי המלים? אמרנו שדורשים שקודם יש גאולה, ורק צריך להקים את הנפל-אות, האות אל"ף, מה שנקרא "נפלאות מתורתך", ולהאיר את האות הנפולה הזו, כלומר להקים אותה, להחיות את ה-א, ולהאיר אותה בתוך הגולה ואז הופכים אותה לגאולה.

אבל קודם להסביר את הפשט הלשון גלות, של גולה – למה גולה היא גילוי. כתוב במפרשים הפשטנים, המדקדקים שבלשון הקדש, שמהי גלות? כאשר האדם גולה מביתו. קודם הוא היה בתוך בית, היה לו בית, היתה לו ארץ מולדת והוא גולה. מה קורה כאשר הוא גולה? הוא מתגלה לעין כל רואה, בחיצוניות. הוא נחשׂף. כל זמן שיש לאדם בית, הרי כתוב שכל מי שאין לו בית אינו אדם[צז]. אחד מהפירושים קשור גם למה שנלמד תיכף הלאה, שבלי בית אתה לא אדם, כמו שבלי אשה אתה לא אדם^קט – בלי בית אתה לא יכול להיות צנוע. בלי בית אין צניעות, אתה בחוץ, אתה כל הזמן גלוי לעין, גם לעין החיצונים.

שוב, כך המדקדקים על דרך הפשט מסבירים מהי גלות. גלות היא גילוי, חשיפה חיצונית. תמיד נדמה בדיוק ההיפך, נדמה שבגלות עם ישראל מסתתר. הסגולה הפנימית של העם היהודי בזמן הגלות מסתתרת, ורק בזמן הבית הסגולה האמתית שלנו מתגלה. אבל היא הנותנת, באמת נכון ככה, שהפנימיות מסתתרת והחיצוניות נגלית. גלות היא שכל השכבות החיצוניות של העם מתגלות והפנימיות מסתתרת. כמו בסוד ברית מילה: אם הערלה גלויה וקיימת – זרע הקדש, הפנימיות והעצמיות איננה יכולה להימשך ולהתגלות, אין גילוי העטרה. ברית המילה היא לכרות גילוי עריות, שהוא ערלה, כתוב שערלה היא מלשון ערוה, יש גילוי עריות. את הגילוי החיצוני הזה יש לכרות כדי לגלות את העטרה הפנימית של העם היהודי – "צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה"[צח]. יש לכל יהודי עטרה, וברית מילה היא לגלות את העטרה.

שוב: אם כן, מהי גלות? כמו גילוי עריות. זהו גילוי חיצוני, שנגרם בגלל שהאדם גלה מהבית שלו. עוד פעם, לגלות מהבית פירושו שהוא התגלה מהבית, הוא נחשף מהבית, הוא גלה מביתו. על כך נקרא תיכף בתוך המאמר. מה כתוב כאן? שאפילו בגלות "קוב"ה אסתלק לעילא ולעילא", שהקב"ה מסתלק למעלה למעלה, ובפנימיות הכוונה היא שבגלות האור העצמי לא יכול להתגלות באמת בדרך שוב, אבל הוא כן מתגלה בדרך הסתלקות. איך? על ידי אתכפיא ואתהפכא. ואיך עושים את האתכפיא? כאשר מחברים ומייחדים את הקצוות. כדי לעשות אתכפיא צריך להמשיך ממה שלמעלה גדר קצה וממה שלמטה מגדר קצה, על ידי כך עושים אתכפיא, ועל ידי אתכפיא יש הסתלקות למעליותא, וגם היא בזמן הגלות.

להיפך, דוקא בזמן הגלות – כאשר יש התגברות של הקליפות – צריך יותר ויותר עבודה של "אתכפיא סטרא אחרא". יש משהו דוקא בזמן הגלות שיש יותר גילוי התרוממות, הסתלקות, של הקדושה, על ידי אלה שעובדים את ה' בתנאים של גלות. עבודה כזו דורשת, בתנאים של גלות, יותר אתכפיא, וממילא יותר עליה למעלה מעלה, עד מה שלמעלה מגדר קצה להמשיך אותו למטה מגדר קצה. שם צריך לְעשׂות את הסטרא אחרא, לכפות אותה, עד שבסוף הופכים אותה.

טבע היהודי בארץ הקדש

זה מה שהוא אומר כאן, שכאשר קוב"ה אסתלק לעיל:,

דע״י הבירורים והעבודה שבהחושך כפול ומכופל שבזמן הגלות, ובפרט בהזמן דעקבתא דמשיחא, הנה נמשך גודל הגילוי דקוב״ה סליק לעילא ולעילא. דזהו ענין יחוד הקצוות,

זהו גם כן יחוד קצות – גלות על פי פשט היא למטה מגדר קצה. כמו שידוע הפירוש המפורסם של הרבי, שלא צריך לחשוב שגאולת עם ישראל היא נס. צריך לחשוב בדיוק הפוך, שלהיות בגלות זהו נס.  מהו הנס בלהיות בגלות? דבר שהוא נגד הטבע, שהוא לא טבעי. בשביל עם ישראל, זהו נס לגריעותא. גם זהו יסוד גדול של הרבי. עבור עם ישראל, להיות במצב של גלות הוא נגד הטבע – יש את הווארט המפורסם של רבי אייזיק מהומיל שאמר שחזרה לארץ ישראל, הגאולה שעם ישראל שב לציון, נקראת לשוב לטבע היהדות. "אידישע נאטור"[צט], זהו הביטוי שלו. גאולה היא פשוט לחזור לטבע האמתי שלנו. ממילא המצב של גלות הוא אי טבע, לא טבעי לגמרי. שוב, כמו נס, אבל נס לגריעותא. כל השאיפה שלנו לגאולה היא שאיפה לאמת, לפשיטות, להיות יהודי.

"אנו רוצים משיח עכשיו" היינו אנו רוצים להיות יהודים. רוצים לחיות כמו שהרמב"ם כותב, כמו שגם אומרים בתפלה "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", בבית המקדש והגאולה נוכל לקיים כמו שאתה רוצה, שזהו עצם מה שאנחנו רוצים. עכשיו עשית רצונך מנועה מאיתנו. המצב הזה הוא לא טבעי.

מה נקרא מצב לא טבעי? שהוא למטה מגדר קצה. אם דבר הוא טבעי, רק שהוא בדרגה הכי נמוכה, בדיוטא הכי תחתונה של הטבע – הוא עדיין קצה. אבל הגלות היא לא קצה, היא למטה מהקצה התחתון. זהו נס. זהו לא חלק מהציר. במצב הזה של גלות, שלמטה מקצה התחתון, יש התגלות של מה שלמעלה מהקצה העליון, שזהו "חביון עז העצמות", שנותן כח דווקא בתנאים של גלות לעשות אתכפיא ובכך לפעול "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", שדוקא בגלותא "סליק קוב"ה לעילא ולעילא". זהו יחוד הקצוות – מה שיותר ולמעלה מגדר קצה עם הלמטה מגדר קצה.

ד.     דירה בתחתונים בל"ג בעמר

עיקר שכינה בימינו ולעתיד לבא

הרבי ממשיך ואומר:

שהבחינה שלמעלה מגדר קצוות נמשך למטה מגדר קצה, וכמו שהי׳ בתחילת הבריאה דעיקר שכינה בתחתונים היתה

לפני חטא אדם הראשון, בגן עדן מקדם, השכינה היתה למטה, בגן עדן. אבל אדם חטא, ואחר כך היו עוד דורות שחטאו, היו שבעה דורות שחטאו, וסילקו את השכינה. כל דור סילק את השכינה, עוד רקיע ועוד רקיע, עד שהשכינה עלתה והסתלקה לרקיע השביעי – עד שבא אברהם אבינו, ו"אברהם התחיל להאיר", והוא התחיל להמשיך, להוריד את השכינה מלמעלה למטה[ק]. היו שבעה דורות מאברהם אבינו עד משה רבינו, ומשה רבינו במתן תורה ובמיוחד במשכן שהוא בנה, המשיך את השכינה למטה לארץ.

אבל בתחלה היתה השכינה למטה, רק שהחטאים סילקו אותה – ואחר כך באו הצדיקים והמשיכו אותה בחזרה. אכן, עיקר הירידה שלה חזרה רק תהיה לעתיד לבוא],

ולעתיד לבוא יהי׳ זה באופן נעלה יותר מזה [לעתיד לבוא תהיה השכינה בתחתונים הרבה יותר מאשר כשהיתה לפני חטא אדם הראשון בגן עדן מקדם] (כמבואר בדרושי ההילולא) שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים דוקא.

 כלומר: המושג "שכינה בתחתונים", שהוא לשון המדרש, הוא תכלית כוונת בריאת העולם – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[קא]. "דירה בתחתונים" משמע כמו "שכינה בתחתונים". כתוב ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה". כל זה, היה לפני חטא אדם הראשון, וכל ירידה היא לצורך עליה[קב]. לא יתכן שתהיה דירה בתחתונים, באותו מצב כמו שכינה בתחתונים שהייתה לפני החטא. צריך לומר שהמושג הזה, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", מה שיתקיים לעתיד – היא אין סוף יותר מאשר ה"שכינה בתחתונים" שהיתה, או אפילו ה"עיקר שכינה בתחתונים היתה" שלפני חטא אדם הראשון.

איך אפשר להסביר זאת?

וכידוע שענין הדירה היא לעצמותו דוקא

היה שם גן, ובמלים הכי פשוטות – היה "גן נעול אחותי כלה"[קג], אבל "גל נעול" – לא היה. "גל נעול" יהיה רק ב"דירה". "גן נעול" היה בגן עדן, "עיקר שכינה בתחתונים היתה", אבל "גל נעול מעין חתום" יהיה רק לעתיד לבוא. הענין הזה זהה עם הסוד של דירה בתחתונים. [מה הכוונה "גן" ו"גל"?] את זה הסברנו אתמול, וגם נסביר זאת בהמשך. אבל יש שתי בחינות, "גן" ו"גל" – "גן" כבר היה, ו"גל" עוד לא היה. כל שנה בל"ג בעֹמר ממשיכים הארה מ"גל נעול," שלמעלה עד אין סוף מאשר "גן נעול".

עכשיו הוא מסביר את "ענין הדירה היא לעצמותו דוקא"[קד], דירה היא בשביל עצמות האדם, שדר בתוך הדירה. כאן היינו עצמותו יתברך, שמתאוה לדור בתוך העולם – מתאוה שהעולם יהפך לו לדירה. הדירה היא לא לשם אור שלו, אלא לעצמותו ממש.

וע״ד דירה למלך למטה, שעצמותו נמצא בהדירה, ובגילוי בלי לבושים. דהנה א׳ מתנאי המלוכה הוא שאסור לראותו כשהוא ערום

במלך בשר ודם, מלך ישראל, צריך לנהוג כבוד. שוב, אם אנחנו חוזרים לתלמידי רבי עקיבא שמתו, כתוב שהם לא נהגו כבוד אחד בשני. אמרנו ש"לא נהגו כבוד" הכוונה שלא הקשיבו והכוונה שלא האמינו אחד בשני, שאין אמון אמתי אחד בשני.

כל ישראל מלכים

כתוב שכל ישראל – יש מקום אחד בבבלי שכתוב בני מלכים[קה] אבל בירושלמי כתוב[קו] – מלכים ממש, ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[קז]. גם פה, מה שהם לא נהגו כבוד אחד בשני – אולי הם מחלו על כך?! אם אנחנו נלמד זכות על תלמידי רבי עקיבא עצמם, אז אולי הם מחלו! הרי אפילו רב יכול למחול על הכבוד שלו[קח] –  יש כיבוד אב ואם, כבוד מורים, ויש כבוד מלכים. האב והרב, יכולים למחול על כבודם; ואם הרב יכול למחול על הכבוד, כמובן גם תלמידים בינם לבין עצמם יכולים למחול אחד לשני על כבודם.

מסתמא, תלמידי רבי עקיבא אמרו קריאת שמע שעל המיטה לפי נוסח האריז"ל..., ושם כתוב שכל לילה כל אחד מוחל לשני. כתוב בתחילת קריאת שמע שעל המיטה ש"הריני מוחל" לכל מי שפגע בי, מחילה גמורה. אז אפילו אם נלמד זכות על התלמידים, שכל אחד מחל לשני שלא נהג בו כבוד, בכל זאת נגזרה הגזרה עליהם. למה? צריך לומר, שהפגיעה כאן היתה במקום כזה שלא מועילה מחילה. באיזה כבוד שלא נוהגים זה בזה לא עוזרת ולא מועילה מחילה? רק אצל מלך – "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", מלך לא יכול למחול על כבודו.

אם כן, צריך גם לומר שפגעו בנקודת המלכות. מה שאמרנו קודם בשם אדמו"ר הזקן, ש"יציבא מלתא ותקיף פתגמא, כי כל אחד מתוקן מחברו" – הפירוש הוא שכל אחד מתתקן מחברו. זוהי נקודת המלכות, מה שלכל אחד יש נקודה טובה שאין באף אחד אחר – זו נקודת המלכות שלו. בנקודה הזו הוא מלך, הוא מלך של כולם, כולם חייבים לו, לקבל ממנו. ידוע שהמלכות היא גם אמונה בסוף[קט] – כמו שאמונה בראש היא רדל"א[קי]; בסוף, המלכות, היא גם כן אמונה. תלמידי רבי עקיבא לא האמינו, לא נתנו כבוד, כבוד הוא גם "כבוד מלכים"[קיא]. לכן זהו דבר שלא עוזר אפילו אם ימחלו אחד לשני – לא יעזור.

אחד מהדברים אצל מלכים, ב"כבוד מלכים", הוא שאסור לראות את המלך ערום[קיב]. כך כתוב בהלכה. אמנם, המלך, בכל זאת חייב להתפשט ולהתלבש. איפה הוא עושה זאת?

אמנם, כשצריך להחליף לבושיו הרי עושה זאת בדירתו

המלך ערום!

יש לו מקום בתוך הדירה שלו להתפשט ולהתלבש, וזוהי הסגולה של הדירה. הווארט הזה מאד מאד ידוע בחסידות. כאשר רוצים לפרש מהי דירה בתחתונים, והרי דירה הכוונה היא דירה לעצמוּת – הפירוש הוא שזהו מקום שהאדם כל כך חפשי בו, עד שהוא יכול להתפשט בו מהלבושים. ואם הדירה אינה כך, אם הוא לא מרגיש את עצמו חפשי בדירה להתפשט מהלבושים שלו – סימן שלא הוא שם. הלבושים שלו שם. כלומר, האור שלו שם, אבל לא הוא שם.

לכן, תמיד כאשר בחסידות רוצים להמחיש מה הכוונה דירה, מה ה' מתאווה מהעולם הזה, מה הוא רוצה מעולם הזה, מה שנקרא "דירה בתחתונים" – זהו מקום שבו הוא ירגיש כל כך 'היימיש', כל כך בבית בעולם הזה, עד שהוא יוכל להתפשט.

מהם הלבושים של הקב"ה? כל העולמות, כל הספירות, כל לימוד הקבלה. כל ה"עץ חיים". הוא יכול להוריד את הכל. כל מה שלמדו, ספירות ועולמות וענינים, והשתלשלות – ה' יוכל להסתלק מכל זה, ולהתפשט מהכל ולהתגלות כמו שהוא בעצמו בלי לבושים. אבל יש בכך תרתי דסתרי – הרי ה' נשאר מלך, גם לעתיד לבוא הוא מלך; ואסור לראות אותו ערום. כתוב שאם רואים את המלך ערום, הדבר פועל דרגה של בטול במציאות באמת[קיג], "רצוא" בלי "שוב", בטול כזה שהרואה מסתלק מהעולם, מתבטל לגמרי. ה' לא רוצה שהמציאות תתבטל.

סוד הצניעותא

אם כן, יש פרדוקס לגבי העתיד לבוא. כל הכוונה של העתיד לבוא היא לעשות לה' דירה, ומהי הגדרת והמחשת המושג דירה? מקום שאתה לא מתבייש להתפשט. מצד שני, אסור לראות אותו כשהוא ערום! מהי התשובה לשאלה הזו? התשובה לפרדוקס הזה נקראת "סוד הצניעותא". בספר הזהר הקדוש של רשב"י, החלק הכי עמוק שלו, שהוא גם כן יותר עמוק אפילו מהאִדרות, הוא החלק בפרשת תרומה, שנקרא "ספרא דצניעותא"[קיד]. ידוע שכל מפרשי הזהר מסבירים שספרא דצניעותא הוא "ספרא דרדל"א"[קטו], שרדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע" הוא סוד הצניעות. צניעות היא כמו אחד ששומר סוד.

ידוע[קטז] בחסידות שיש שלש מדרגות של שמירת סוד: יש אחד שסיפרו לו איזה סוד וביקשו ממנו שישמור עליו ולא יספר אותו הלאה, אז כתוב שיש שלש מדרגות בכך. יש אחד שלא מספר הלאה, אבל כולם רואים על הפנים שלו שיש לו סוד... אני מפגין בגלוי שיש לי סוד, ביודעין או שלא ביודעין. הוא חלש אופי, הוא לא יכול לשמור כל כך שלא יראו על הפרצוף שלו שיש לו סוד.

יש אחד, במדרגה יותר גבוהה ופנימית מכך, ששומר על הסוד כל כך טוב עד שאף אחד אחר לא מכיר בו שיש לו סוד, אבל הוא בינו לבין עצמו מתפעל מכך שמסרו לו ושיש לו סוד. אז בינו לבין עצמו הוא יודע מהסוד, רק שבאמת הוא לא מדליף אותו הלאה, אפילו לא בהבעה כלשהי של פנים, הסוד לא יוצא ממנו. הוא נקרא "לא אתידע", אבל לא נקרא "לא ידע".

על רדל"א כתוב "רישא דלא ידע ולא אתידע". מה הכוונה "לא ידע"? שהוא עצמו לא יודע מה יש בו, איזה סוד יש בו. המדרגה הכי גבוהה של בעל סוד אמתי היא, שברגע שסיפרו לו את הסוד ואמרו לו שזהו סוד, אל תגלה אותו הלאה – כדי לשמור עליו הוא גם משכיח אותו כביכול מעצמו לעת הצורך. הסוד הוא כמו פקדון – הפקדון אצלו, אבל לעת הצורך, כאשר יבקשו ממנו למסור את הפקדון – הוא יהיה מוכן מיד להיזכר ולמסור אותו. אבל בינתים, כל זמן שהוא שומר על הפקדון, הוא כמו כסף, שכתוב[קיז] שהדרך היחידה לשמור עליו היא רק לקבור אותו באדמה. הוא צריך להסתיר אותו לגמרי, אפילו מעצמו. לחלוטין.

הסוד הזה נקרא "רישא דלא ידע ולא אתידע", שהוא לא יודע מה יש בו. ומה יש בו? חביון עז העצמות, והוא נקרא "צניעותא". הכל היינו מדרגות של צניעות. לעתיד לבוא יהיה גילוי של "חביון עז העצמות" ב"צניעותא" – זהו פרדוקס שאי אפשר להבין: מצד אחד ה' כן יתגלה, "דירה בתחתונים"; ומצד שני – כמו שהרבי כותב כאן, וזהו חידוש כאן במאמר – המשפט הזה, שדירה בתחתונים הכוונה שהמלך יכול להתפשט מהלבושים בדירה שלו וזוהי ההגדרה של דירה בתחתונים, זהו דבר מפורסם בחסידות. אבל כאן הרבי כותב עוד משפט: הוא עושה זאת במקום צנוע. זהו חידוש במאמר שלפנינו.

המשפט הזה, שהמלך עושה זאת בצניעות, לכאורה גורע מעצמת ההמחשה. הרי עצמת ההמחשה היא שהוא כל כך חפשי, עד שהוא יכול להתפשט. וכאן הוא אומר, שהוא עדיין מתחשב, והוא עושה זאת בצניעות, על פני השטח – לכאורה זה גורע מבחינת "הדירה בתחתונים.

אבל צריך לומר להיפך, שלא רק שהפרט הזה אינו גורע – זו הנקודה שמסבירה מה ההבדל בין "גן עדן מקדם" לבין העתיד לבוא: בגן עדן מקדם גם "והיו שניהם ערומים ולא יתבוששו"[קיח], הם היו גלויים בגילוי כזה שהביא בסופו של דבר לגָלות, שהוא הגירושין מגן עדן. גילוי שהוא כמו גילוי עריות, כפי שאמרנו קודם. גילוי שהוא חשיפה חיצונית, ללא צניעות – בו לא הייתה דעת, דעת אמתית, דעת עליון, דעת הנעלם. לכן "לא יתבוששו" – כך היה המצב כאשר "עיקר שכינה בתחתונים היתה". לכאורה, באמת בשביל אדם וחוה כל הגן שלהם היה דירה – דירה היא מקום שלא מתביישים. כאן הרבי כותב שבתוך הדירה גופא לעתיד לבוא, ביחוד, ומה שהמלך כן חייב להתפשט – בפני העם אסור לראות אותו כשהוא ערום אז הוא חייב דירה בשביל להתפשט – מעלתה על הגן היא שהמלך עושה זאת בצניעות.

שוב, על פני השטח זהו משפט שגורע מכל הענין, אבל בפנימיות המשפט הזה הוא העיקר. יש כאן המשכה של נשיאת הפכים, שהיא גופא סוד הצניעות. נאמר במלים פשוטות: אחד שמתפשט בלי צניעות, מה שמתגלה אצלו הוא חיצוניות; ואילו אחד שמתפשט עם צניעות – אצלו מה שמתגלה בסוף הוא חביון עז העצמות. לכן זוהי עיקר נקודת החידוש של המאמר הזה שלפנינו.

מנהג ישראל תורה – שריפת הלבושים

ואף שצריך לזה מקום צנוע מ״מ הרי זה בדירתו, והיינו שבהדירה נמצא עצמות המלך בגלוי בלי לבושים

עכשיו אחרי כן, על סוד הצניעותא, שהיא רדל"א, הוא אומר "והיינו שבהדירה נמצא עצמות המלך בלי לבושים". אפשר לומר שזהו אחד מהסודות, הטעמים, שנוהגים בהדלקה שעושים לכבוד רשב"י בל"ג בעֹמר – כך היה מנהג הראשונים הקדמונים, והוא עדיין קיים היום – שזורקים בגדים לתוך האש[קיט], היו שורפים לבושים. הדבר הזה היה כל כך תמוה עד שיש תשובות שלמות על שאלות, הכל מקובץ יחד בספר "שדי חמד", האם מותר לעשות כך, הרי יש איסור "בל תשחית"[קכ]. היו לוקחים בגדים טובים, בגדים ראויים ללבוש, ולא לובשים אותם, ולא נותנים אותם לצדקה, לאיזה עני שזקוק לבגד ללבוש – היו זורקים בגדים לתוך האש! שוב, יש הרבה שאלות ותשובות האם המנהג מותר – הרי זה בל תשחית, להשחית בגד טוב.

אבל כידוע – "מנהג ישראל תורה הוא"[קכא], וזוהי דוגמא של מנהג שההתייחסות אליו צריכה להיות בבחינת "הוד שבהוד": קשה להבין את המנהג הזה. הוד שבהוד. צריך להודות בכך. כתוב שיש שלש מדרגות של מצוות והלכות – יש מצוה מדאורייתא; יש מצוה מדרבנן; ויש מנהג ישראל. לפי החומרה, על פי פשט, הם מלמעלה למטה. הכי חמור הוא מן התורה, פחות ממנה מדרבנן, פחות ממנה מנהג.

אבל בשרש, כתוב שהוא כ"חותם המתהפך" – כלומר שהמנהג כל כך גבוה, הוא בא ממקום כל כך גבוה, שעליו כתוב בתלמוד ירושלמי "מנהג עוקר הלכה"[קכב]. מנהג הוא לכאורה הדבר הכי קליל, והוא יכול לעקור הלכה, ואפילו מדאורייתא. "בל תשחית" הוא מן התורה, וכאן יש מנהג ישראל, מנהג של ל"ג בעֹמר, שיכול לעקור דאורייתא לגמרי – ובאמת זורקים בגדים לתוך האש!

כתוב ש"מנהג שעוקר הלכה", כי הוא מעולם העקודים, כך הצמח צדק כותב בפירוש, מאותו מקום של אהבת חינם, של יחוד וחיבור הקצוות ומה שלא בגדר קצה. משם מקור המנהגים. המנהגים הם מהמקום שנותנים אמון ביהודים, אמונה למעלה מטעם ודעת. המנהג נולד לאו-דוקא מחכמים, מצדיקי הדור. באמת כתוב בהלכה שהצדיקים צריכים להסכים, אבל היו כאלה צדיקים, כמו הבעל שם טוב ואפילו לפניו, שהיה להם חוש כמו הבעל שם טוב – להאמין במנהג ישראל שלא צמח מהם, לחפש לו טעם, לחפש להצדיק אותו אף על פי שבחיצוניות הוא קשה.

מי הכי גדול בכך? הרמ"א, בעל המפה על השולחן ערוך. כתוב שאחד מעיקרי היסודות שלו הוא כל הזמן לנסות, אפילו להתכופף לגמרי, כדי להצדיק מנהגים שצמחו מתוך העם, שלכאורה אין להם שום מקור בהלכה – ואפילו לפעמים נדמה שהם סותרים את ההלכה. המקור למנהגים הללו הוא העם. "ישראל עלו במחשבה", "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[קכג], גם לתורה[קכד]. מחשבת ישראל, משם באים המנהגים מעולם העקודים, מאהבת ישראל פשוטה.

שוב, בל"ג בעֹמר יש מנהג לזרוק את הבגדים לתוך האש. מה יוצא? איך להסביר את הדבר הזה לפי מה שלמדנו עכשיו? שהמנהג הזה מרמז על העתיד לבוא כמו כל ל"ג בעֹמר, הוא "תורה חדשה מאתי תצא"[קכה], תורת משיח. עיקר תורת משיח הוא שיהיו "השמים חדשים והארץ חדשה"[קכו], והשמים והארץ הקודמים יהיו כמו בגדים שבלו קצת, בגדים שגם אותם זורקים לתוך האש, את כל לבושי עולם הזה, כאשר "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר"[קכז]. כל הלבושים החיצוניים יכלו ויעלו באש של רשב"י ואז נזכה ל"שמים חדשים וארץ חדשה", שמש חדשה וירח חדש, הכל חדש – ביגוד חדש, מודָה חדשה לעתיד לבוא... כל מה ששייך לעולם הזה, הכל זורקים, הוא לא שימושי, גם אי אפשר לתת אותו לעני.

הרי מה היתה השאלה: אם יש לך בגד טוב, או שתלבש אותו בעצמך או שתיתן אותו כצדקה למי שצריך, הרי יש הרבה אנשים שצריכים בגדים! אבל את הבגדים האלה של העולם הזה – אף אחד לא יצטרך אותם. הדבר היחיד שהם יכולים לשמש הוא רק להגדיל את המדורה. יכולת הבגדים של עולם הזה לשמש כשימוש חיובי היא התכלית שלהם. לא רק שהגדלת המדורה היא לא "בל תשחית", היא התכלית שלהם. זוהי הגדלת המדורה של רשב"י – הגילוי של פנימיות התורה, הנפלאות שבתוך חביון עז העצמות.

רק נסיים את המשפט:

ועד״ז הו״ע הדירה לו ית׳ בתחתונים, שעצמותו ית׳ נמצא בגלוי בתחתונים דוקא, דזהו ענין אביטה נפלאות גו׳, יחוד הקצוות, ומה שלמעלה מגדר קצוות עם מה שלמטה מהם.

עד לכאן.