שיעורים במאמר "ואתה תצוה" תשמ"א (2)

כ"ג אדר א' תשנ"ז – תל אביב

אות ג: "שכן ארץ ורעה אמונה"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את אות ג במאמר. בתחילה הסברו שני הפירושים לביטוי "רעיא מהימנא". לאחר מכן הוסברו שבעת הכינויים לצדיק בתנ"ך והפסוק "שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם" בקשר לדמויות שבו. לאחר מכן הוסברה עבודת משה בהמשכת הדעת. בהמשך הוסבר באריכות הפסוק "שכן ארץ ורעה אמונה" תוך הקבלה למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בסוף השיעור הוצגו שאלות הרבי במאמר.

א. שני פירושי "רעיא מהימנא"

פירוש ראשון של רעיא מהימנא: רועה נאמן

נגנו נגון.

אנחנו פה לפני שבוע למדנו את שתי האותיות הראשונות, שני הפרקים הראשונים. עכשיו אנחנו בפרק ג בעמוד השני. שכל אחד יפתח גם תהלים בפרק ל"ז.

כאן הרבי בפרק הזה מדבר על התואר שבו מכונה משה רבינו בספר הזהר, במיוחד יש חלק שלם של הזהר שנקרא בשם "רעיא מהימנא"[ב], הרועה הנאמן, זה כינוי של משה רבינו. וככה הוא כינויו של משה רבינו שבכל דור ודור, כתוב בזהר "אתפשטותא דמשה בכל דרא"[ג]. אנחנו לומדים כאן מאמר של הרבי, המאמר האחרון שהרבי הגיה וחילק לחסידים. אז כאן בפרק ג הרבי מדבר על ההגדרה של "רעיא מהימנא", מה הכוונה שאנחנו אומרים שמשה רבינו הוא "רעיא מהימנא".

נתחיל לקרוא את זה בפנים, בפרק ג:

ג) וּלְבָאֵר זֶה, מַקְדִּים בְּהַמַּאֲמָר [הוא מבסס את הדברים שלו על פי מאמר של הרבי הקודם[ד]] שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ נִקְרָא רָעֲיָא מְהֵימָנָא [זה הכינוי שלו בכל הקבלה, במיוחד באותו חלק בזהר שנקרא בשם זה. מהו אותו חלק? החלק שרשב"י – המחבר של הזהר, רבי שמעון בר יוחאי – מדבר ישירות עם הנשמה של משה רבינו. כל הדו-שיח בין רבי שמעון לבין משה רבינו – גם כתוב בקבלה ובכתבי האריז"ל[ה] שרבי שמעון הוא גלגול של משה רבינו – נקרא "רעיא מהימנא". הרבי אומר שיש בזה שני פירושים, בשם הזה "רעיא מהימנא"], דִּשְׁנֵי פֵּרוּשִׁים בָּזֶה.

שֶׁהוּא רוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל

זה פירוש אחד. פשוטו כמשמעו, שמשה רבינו הוא רועה, הרועה מרחם על הצאן שלו, הוא מנהיג את הצאן שלו. כתוב "כי מרחמם ינהגם"[ו]. עיקר תכונת רועה הצאן הוא מדת הרחמים. אז אם הוא רועה נאמן הוא מלא רחמים על הצאן והוא תמיד מנהל אותם ומנהיג אותם בדרך הישרה. זה הפירוש הפשוט "רועה נאמן".

פירוש שני של רעיא מהימנא: רועה את האמונה

[אבל יש פירוש שני:] וְשֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה [שהוא רועה את האמונה].

לפי הפירוש הראשון "רעיא מהימנא" הכוונה שהוא רועה נאמן. על משה רבינו במיוחד יש את הכינוי או התואר "נאמן", שה' בעצמו מתאר את משה רבינו. ההבדל בינו לבין שאר כל הנביאים כולם הוא אומר "בכל ביתי נאמן הוא"[ז], משתמש בביטוי "נאמן".

ב. שבעה כינויים לצדיק בתנ"ך

צדיק

אם כבר אמרנו את זה וכתוב כאן על "נאמן", אז נסביר דבר כללי בקבלה וזה גם דבר מאד חשוב בכלל כשמתחילים ללמוד את פנימיות התורה: אם אני מסתכל בכל התורה כולה, בכל התנ"ך כמה שמות-כינויים יש לצדיק? כאן אנחנו מדברים על הצדיק, "צדיק יסוד עולם"[ח], משה רבינו שבכל דור ודור. בכמה שמות של שבח התורה מכנה את הצדיק? כמה מלים יש כמו צדיק? יש מלה אחת שהיא צדיק – "צדיק יסוד עולם", "צדיק באמונתו יחיה"[ט], יש הרבה, יש מאות צדיקים, השם צדיק מופיע בתוך התנ"ך בתור שם מעלה.

ירא-חסיד-תמים-ישר

איזו עוד יש מעלה לאדם שעובד את ה' כמו שצריך? ["עבד ה'"[י]] עבד הוא כאילו שם עצם, מדה. יש משהו שרובם כאן אמרו ["ירא אלהים"[יא]] יש ירא. רק נאמר מלה אחת. איזה צדיק מתארים אותו בתור ירא? [איוב] גם איוב[יב] וגם אברהם אבינו. מה עוד אמרו? יש לנו צדיק, איזו עוד מילה יש? [חסיד] יש חסיד [תמים] יש חסיד, יש ירא, יש תמים ויש [ישר] ישר, "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה"[יג].

נאמן

מה יש עוד? נאמן, הכל בשבילהנאמן. נאמן בתור תואר לא מופיע הרבה פעמים, מאד מעט פעמים. הפעם היחידה בכל התורה כולה שמישהו מתואר בתור נאמן, הוא רק משה רבינו. בתורה לא כתוב על מישהו אחר את עצם הביטוי הזה איש נאמן. שם כתוב שהוא נאמן לה', "בכל ביתי נאמן הוא". [כתוב "אברהם אהבי"[יד]] בסדר, זה לא מאותו סוג. הוא חסיד, "חסד לאברהם"[טו], לא אומרים על מישהו אוהב בתור תואר, אומרים על אברהם, מתארים אותו "אברהם אהבי", יש בתנ"ך "אהבי ה'"[טז] – "אהבי הוי' שנאו רע", אבל עוד פעם, זה לא בדיוק על אותו משקל אותה משמעות. ["צדיק כתמר יפרח"[יז]] בסדר, מזה התחלנו שיש צדיק.

ענו

יש עוד אחד שלא אמרו, שהוא הכי חשוב מכולם. ידוע שיש תופעה בתנ"ך שפסוקים באים בזוגות. כלומר שיש כמעט אותו לשון במקום אחר – או באותו פרק או במקום אחר לגמרי בתנ"ך. על זה כתוב "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר"[יח]. כתוב שכל התורה כולה היא שידוכים. יש רמז בחסידות "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה"[יט] ראשי תבות שידוך. כל התורה היא שיש פה משהו ויש פה משהו – צריך למצוא את הקשר, עם גזרה שוה או משהו אחר כדי לשדך, "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" ראשי תבות שידוך כתוב[כ].

יש כאן, אפילו נסתכל בפרק הזה גופא נראה דוגמה, זה לא מה שהתכוונו אבל נסתכל פה. כתוב בפסוק י"א פרק ל"ז, מה כתוב שם? "וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רב שלום"[כא]. יש איזה פסוק שכמעט אותו הדבר? תסתכלו באותו פרק בפסוק כ"ט. מה כתוב שם? כתוב "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה"[כב]. אז זה ברור ששני הפסוקים האלה זה זוג, שהסוף שלהם אחרת, אבל ההתחלה היא אותו הדבר. רק שהפסוק הראשון אומר "ענוים יירשו ארץ", והפסוק השני אומר "צדיקים יירשו ארץ".

ברור כאן שיש היקש וחיבור בין הענוים לבין הצדיקים, פעם קוראים להם ענוים ופעם קוראים להם צדיקים ושניהם "יירשו ארץ". השביעי, שהוא החביב ביותר[כג], שלא הזכירו – הוא ענו, התנ"ך מלא ענוים. כמו שיש יראים, בתור שם שבא במקום המלה צדיק, עוד שם נרדף לצדיק.

הקבלה לספירות

יש עוד כל מיני מלים, אבל עיקרי המלים הם: חסיד, ירא, ישר, נאמן, תמים, צדיק וענו. עכשיו אמרתי אותן לפי סדר הספירות מי שמכיר בקבלה. יש שבע מדות של הלב, שבע ספירות תחתונות של רגש – אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת ושפלות. זה נקרא חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות.

ברור שהחסיד שייך לספירת החסד והפנימיות של החסיד הוא האוהב, חסיד הוא האוהב; הגבורה היא יראה, ירא, "ירא אלהים"; התפארת נקראת ישר, "ולישרי לב שמחה". מי יודע למה תפארת זה ישר? מה הפסוק או מאמר חז"ל היותר נכון? "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[כד]. התפארת היא ישר. התפארת היא גם קו אמצעי, קו היושר, הישר. האמצע נקרא ישר והתפארת היא האמצע. החסיד-החסד הוא ימין, הירא הוא השמאל והישר הוא האמצע.

אחר כך יש עוד זוג: הנאמן והתמים. כשמסדרים את שבעה הרועים – תכף נסביר מי הם שבעה רועים – כמו האושפיזין בסוכות, באיזו ספירה שמים את משה רבינו? נצח, שם בנצח "בכל ביתי נאמן הוא". היות שנאמן הוא התואר של משה רבינו סימן שהנאמן כאן בפרצוף שלנו – קוראים לזה פרצוף שמקבילים איזו תופעה בתורה לספירות – הוא הנצח.

תמים הוא בכל מקום בקבלה וחסידות ההוד[כה], ספירת ההוד, "הולך תמים"[כו]. חוש ההילוך נשלט על ידי רגל שמאל שהוא ההוד בקבלה. נאמן הוא רגל ימין והוד הוא רגל שמאל, אז נאמן קם ברגל ימין והתמים ברגל שמאל. כתוב[כז] שרגל ימין שולטת ומולכת על הדיבור. "משה ידבר"[כח], דיבור הוא גם הנהגה[כט], ודוקא רגל שמאל מולכת על ההילוך. בכל התנ"ך הניב שחוזר על עצמו כל פעם בתנ"ך הוא "הולך תמים"[ל]. בתנ"ך "הולך" תמיד הולך ביחד עם "תמים", ללכת תמים, או "תמימי דרך"[לא] – "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'", וכיו"ב. יש ריבוי מאד של פסוקים שרואים שהתורה מחברת בין המושג הליכה לבין תמימות, שהיא בהוד.

הצדיק הוא בפירוש ביסוד – "צדיק יסוד עולם"; והענו שראינו כאן בפרק הזה עצמו "ענוים יירשו ארץ", "צדיקים יירשו ארץ". ההיקש הזה בין הענו לבין הצדיק, איפה ענו נמצא? ענו הוא מלכות, השפלות, דוד המלך "והייתי שפל בעיני"[לב].

[כתוב על משה "והאיש משה ענו מאד"[לג]] בסדר, זה המלכות, זה גם כן תואר של משה, באותו פרק, באותו סיפור. התורה מספרת עליו כאילו בגוף שלישי "והאיש משה ענו מאד". אחר כך שה' מעיד עליו הוא אומר "נאמן". אז אין הכי נמי, כאילו המלכות של משה רבינו היא הענו שלו, והנצח שלו הוא הנאמן.

למה נצח הוא נאמן על פי פשט? מה זה נאמן? תמידי, נצחי, דבר שלא נפסק, שהוא תמיד אותו הדבר. אם הוא אמר מלה הוא מקיים. נצח והוד נקראו "בטֻחות"[לד], זה נקרא מבטיח, מי שמבטיח – מקיים. אם אומרים "הרבי הבטיח הרבי יקיים", אז זה משפט של נצח. כל מה שאומרים, כל רגש שמבטאים הוא גם כן משקף איזו מדה בנפש. אם אני אומר משפט כזה 'הוא הבטיח הוא ודאי יקיים מה שהבטיח', אז איזה דבר משקף המשפט הזה? בקבלה הוא משקף את הנצח, לכן הוא נקרא נאמן, נאמן לדיבור שלו.

כמובן, כמו כל דבר, יש הרבה-הרבה דרגות של נאמנות. כמו "בכל ביתי נאמן הוא" נקרא שהוא נאמן לשמור סוד, מי שספרו לו סוד ואל לו לגלות את הסוד, אם הוא איש נאמן הכוונה שהוא שומר את הסוד בנאמנות. זה הפשט שם "בכל ביתי נאמן הוא", שאני מגלה לו את כל גנזי[לה], "בית גנזי" אני מגלה למשה רבינו והוא יודע לשמור את הסוד. מה שהוא צריך לגלות הוא מגלה, מה שהוא לא צריך לגלות הוא לא מגלה, זה הפשט. להיות רועה נאמן פרושו לתפקד בנאמנות, כמו כל בעל מלאכה, לעשות את העבודה בנאמנות. זה נקרא להיות רועה נאמן לפי הפירוש הפשוט הראשון.

שוב, אמרנו הכל רק לקבל איזה רקע או תמונה כללית, יש הרבה-הרבה רמזים בדבר הזה. השנים שיורשים ארץ כאן בפרק ל"ז הם היסוד והמלכות. נקרא להם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – "צדיקים יירשו ארץ"-"ענוים יירשו ארץ". השביעי, שהוא החביב, ה"אחרון אחרון חביב"[לו], הוא הענו. כמובן, כל יהודי אמור לשקף ולהיות כלול מכל הבחינות. זה עצמו מהוה התבוננות: מה נקרא להיות חסיד, להיות ירא, להיות ישר, להיות נאמן, להיות תמים, להיות צדיק, להיות ענו. זה פרצוף שלם של 'תוארי הכבוד' נקרא להם של הצדיקים בתורה.

ג. "שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם"

משה רבינו ממשיך מאמונה לדעת

זה היה כאן בשביל הפירוש הראשון של הרבי. הרבי אומר ש"רעיא מהימנא" פירוש הראשון הוא רועה נאמן, שפשוט נאמן לתפקיד שלו, זה הפשט. אבל יש עוד פירוש, שהפירוש השני הוא העיקר לעניננו: "ושהוא זן ומפרנס את ישראל בענין אמונה", ש"רעיא מהימנא" מגדיר בפנימיות מה בדיוק משה רבינו עושה. לרעות צאן היינו לפרנס את הצאן. אבל אפשר לפרנס בכל דבר. מה הווארט הפנימי כאן, מה משה רבינו מפרנס? הוא מפרנס את ישראל בענין האמונה גופא, כלומר שהוא רועה את האמונה, לא שהוא רועה נאמן בלבד, אלא שהפעולה שהוא פועל, "פעֻלת צדיק לחיים"[לז] יש פסוק, הוא רועה ומפרנס את האמונה.

הרעיון הזה שיש לרעות ולפרנס את האמונה, מה הכוונה לפרנס את האמונה? שהאמונה תכנס בגדר דעת, שנוכל לדעת, להכיר בפנימיות את האור המקיף, מה שהיה קודם מקיף שייכנס בפנימיות. אמונה בלי משה רבינו היא אור מקיף בלבד, הוא לא מוכר וידוע בפנימיות.

כמו שמאכילים מישהו אז מה האוכל עושה? ממשיך מהאורות המקיפים, כביכול אם הנשמה חלשה, שהיא לא אכלה, לא אכלת הבוקר, אז הנשמה כאילו מרחפת מעל לגוף, מה קורה כשאוכלים? מחזקים את הקשר בין הנשמה לבין הגוף, כלומר ממשיכים דבר שהיה מרחף עלי, שישב טוב בתוך המערכת. בן אדם לא צריך להיות פיצול של נשמה וגוף, צריך להיות ביחד, בשביל שהנשמה והגוף יהיו ביחד אוכלים. אוכלים כדי להדק את הקשר בין הרוחניות לבין הגשמיות, שלא יהיה מרחף.

אותו דבר כאן – אמונה מצד עצמה היא אור מקיף וצריך להיות צדיק, זה התפקיד של ה-צדיק בה' הידיעה, משה רבינו שבכל דור, שהוא מאכיל אותנו. שיעורי התורה שהוא מלמד מחזקים את הקשר בין האמונה של היהודי לבין החושים שלו. הגוף הוא החושים שלו. זה נקרא להמחיש את האמונה, להפוך את המקיף לפנימי. דבר שהיה בגדר כתר בקבלה – מקיף הוא כתר – להמשיך אותו בספירת הדעת. על זה אומרים "רעיא מהימנא".

עיקר מדת משה רבינו – רחמים

לפי זה עיקר ענינו של משה רבינו הוא הדעת. לפי הפירוש הראשון ש"רעיא מהימנא" הכוונה היא רועה נאמן, אז מה עיקר המדה שלו? אמרנו את זה קודם [נצח] לא, נאמן הוא באמת מצד הנצח, אבל עצם הרועה מה זה רועה צאן? [רחמים] רחמים. עוד פעם, נאמן הוא נצח, אבל רועה על פי פשט, מי שרועה צאן נקרא שהוא מרחם, מרחם על העם. שוב, זה הפסוק שאמרנו קודם "כי מרחמם ינהגם", שמי שמרחם ראוי להיות המנהיג. ככל שהוא מרחם יותר הוא המנהיג, ה' בוחר בו, כמו שה' לקח את דוד "מאחר הצאן"[לח], בחר בו להיות מנהיג ישראל בגלל הרחמים שלו על הצאן. ככה את משה רבינו הוא בחר בגלל שהוא מרחם.

הדבר הזה, שה' בוחר במי שמרחם על הצאן, מתחיל מיעקב אבינו. למה הוא מתחיל מיעקב אבינו? בגלל שהוא מדת הרחמים. בקבלה יעקב אבינו הוא התפארת[לט], הוא הרחמים. אבל כתוב "איהו בנצח"[מ], החיבור הזה רועה נאמן, שהרחמים הם נאמנים, הוא באמת חיבור של תפארת בנצח. על זה כתוב בקבלה "איהו" זה ה"נצח", אבל הפשט של רועה בכלל הוא רחמים.

דעת ורחמים – משה ויעקב

מה כאן הפירוש השני? הוא בעיקר דעת. זה כבר מקפיץ-מעלה את התואר הזה של משה רבינו, מרגש בכלל להתעסקות עם אמונה, שכל ודעת. להוריד את האורות המקיפים של האמונה שיתלבשו בתוך הדעת. אם כן, שני הדברים, שמשה רבינו הוא רועה נאמן או שהוא "רעיא מהימנא", רועה את האמונה, אז או שהוא בעיקר רחמים או שהוא בעיקר דעת.

מה הקשר בין הדעת לבין הרחמים? [זעיר אנפין] כתוב שהדעת היא נשמת הזעיר אנפין[מא], רחמים הם כללות זעיר אנפין. בלשון הקבלה, כללות המדות, הגוף היא "תפארת גופא"[מב]. הנשמה של כל הגוף, שהיא עיקר הגוף, התפארת-רחמים – היא הדעת.

כתוב באמת "משה מלגאו יעקב מלבר"[מג], שמשה בפנים ויעקב בחוץ. כלומר, משה הוא הנשמה של יעקב. יעקב הוא עיקר מדת הרחמים, אבל מי שמחיה אותו בפנים, הנשמה שלו, הוא משה בבחינת בחינת הדעת העליונה שבו. לכן כשאומרים את האושפיזין באמת שמים את יעקב בתפארת, שהוא מקור הרחמים, ואת משה בנצח, שגם בחיצוניות הוא עושה את החיבור, שהרועה על פי פשט יהיה רועה נאמן. אבל הבחינה הפנימית של משה רבינו והעיקר שבו הוא הפירוש השני, "רעיא מהימנא" שהוא רועה את האמונה.

"שבעה רעים" ו"שמנה נסיכי אדם"

עכשיו נסביר עוד יותר: יש פסוק בנביא בספר מיכה שכתוב לעתיד לבא שה' יקים על עם ישראל "והקמנו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם"[מד], זה הביטוי. יש שבעה רועים בעם ישראל ויש שמונה נסיכי אדם. מה המשמעות של הביטויים האלה – "שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם"? כל השבעה רועים בלשון הקבלה והחסידות הם נשמות של אור פנימי, אבל השמונה נסיכי אדם הם נשמות של אור מקיף, מה שנקרא אורות דתהו.

איפה משה רבינו? הוא בין השבעה רועים או שהוא בין שמונה נסיכי אדם? הוא נקרא "רעיא מהימנא" [יעקב הוא רועה.] בסדר, תכף נסביר. אז לכאורה מי כמשה רבינו שהוא ה"רעיא מהימנא" הוא הרועה? מכל הרועים הוא כולל את כל הרועים, הוא ה"רעיא מהימנא". באמת חז"ל[מה] מונים אותו בין השבעה רועים, לא בין השמונה נסיכי אדם.

אבל מי הם שמונה נסיכי אדם? לגבי השבעה רועים יש כל מיני דעות. הדבר הכי פשוט – אם כי שצריך להסביר את זה ואין כאן המקום – שהשבעה רועים הם כמו שבעת האושפיזין שמזמינים בחג הסוכות: אברהם-יצחק-יעקב-משה-אהרן-יוסף-דוד, אלו הצדיקים הגדולים. אברהם הוא החסיד, מה שאמרנו קודם, יצחק הוא הירא, יעקב הוא הישר, משה הוא הנאמן, אהרן הוא התמים, יוסף הוא הצדיק ודוד הוא הענו. אלו השבעה רועים.

אז מי אלו שמונה נסיכי אדם? [אליהו בטח] כתוב שישי אבי דוד, שאול המלך הראשון לפני דוד, שמואל הנביא, חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, עמוס הנביא, שהוא "בנקדים מתקוע"[מו], שנוקדים הם עולם הנקודים, הוא בא מעולם התהו בקבלה, הוא שואג כאריה, "אריה שאג מי לא יירא"[מז], צפניה הנביא, אליהו ומלך המשיח. ככה חז"ל מונים את השמונה נסיכי אדם.

חוץ מאליהו ומשיח שהם מוכרים מאד, כל אחד כאן הוא חידוש נפלא בפני עצמו, מה פתאום אלו דוקא? מבין כל הנביאים האחרונים הכתובים בתנ"ך אין כאן אף אחד משלשת הנביאים העיקריים, לא ישעיהו ולא ירמיהו ולא יחזקאל, מבין תרי עשר יש רק שנים – עמוס וצפניה. צריך הרבה-הרבה התעמקות להבין מה פתאום, מה זכו אלו, מה הענין שלהם? ודוקא ישי ושאול ושמואל. שמואל בסדר, "שקול כנגד משה ואהרן" כתוב[מח]. מה שמואל קשור למשיח? שמואל הוא המושח, "רמה קרני בה'"[מט], הוא משח את שאול בפך, ואת דוד בקרן, "רמה קרני ולא פכי"[נ], "עד דוד הגדיל"[נא], והכח המושח את המשיח הוא שמואל. שאול הוא "משיח הוי'"[נב], ככה דוד בעצמו מכנה את שאול לאורך כל הדרך, גם כשהוא עוין לו, מתנכל להורגו, הוא מכנה אותו כל הזמן "משיח הוי'", על שאול המלך הראשון. ישי הוא המקור של מלכות בית דוד. אלו הם נסיכי אדם.

אם נעמיק, ושוב, אין כאן המקום, נסיכי אדם אלה כולם טיפוסים משיחיים, וגם משיח בכלל הוא השמיני, מבין השמונה המשיח עצמו הוא השמיני שלהם, אז הם אור מקיף.

קודם כל, השאלה שנשאלת איך משה רבינו עובר להיות משיח, הרי כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[נג], מה עיקר הטיפוס שלו, הוא רועה או שהוא נסיך? שוב, טיפוסים שונים לגמרי. רועה הוא מעולם האצילות, נסיכי אדם הם מעולם התהו, כמו עמוס "בנקדים", עולם הנקודים, אורות דתהו. צריך לומר שלמשה רבינו יש את שתי התכונות, גם את זה וגם את זה.

משה הוא "גואל ראשון" בעיקר על שם הרועה שבו, הרועה הפשוט בפירוש הפשוט הראשון כאן, רועה נאמן. בזה הוא הנשמה של יעקב אבינו שגם הוא מדת הרחמים. אבל מה שמשה רבינו הוא-הוא משיח, שעל זה כתוב "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" עד לדורא בתראה, עד לדור האחרון של המשיח – הוא עצמו נעשה "גואל אחרון". ידוע הרמז, כתוב בקהלת "מה שהיה הוא שיהיה"[נד] ראשי תבות משה – "מה שהיה הוא"[נה], "מה שהיה" היינו "גואל הראשון", ו"הוא שיהיה" היינו "גואל האחרון". אז שם משה מופיע בשורש האמתי שלו, כמו כאן – כל פרשת "ואתה תצוה" היא שמשה רבינו בעצמו עולה לשרש בבחינת אין למזל ומה שלמעלה מהמזל, ואיך שעצם הנשמה מושרש גם בעצמות ה'. זה כל הנושא כאן של המאמר שלפנינו.

אז בעצם גם נושא המאמר מתחבא עם שני הפירושים האלה. משה בתור רועה נאמן, הפירוש הראשון, עולה להיות נסיך, למקור של משיח, שהוא אחד – השמיני מבין שמונה נסיכי אדם – שם הוא גם רועה, אבל לפי הפירוש השני. הפירוש השני הוא היכולת של משה להמשיך מהכתר לדעת, להמחיש-לגלות את הלא מודע, את האמונה. לא מה שהדעת יורדת לתוך התפארת להיות נשמת התפארת, זה נקרא "דעת תחתון". ירידת הדעת להיות נשמת התפארת היא "דעת תחתון" בלשון הקבלה והחסידות[נו]. מה שמשה רבינו ממחיש, מגלה את האמונה, הוא בחינת דעת עליון והוא שייך ל"שמנה נסיכי אדם". כלומר, כאן שני הפירושים האלה הם משה כרועה מבין השבעה רועים ומשה כנסיך אדם. עוד יותר, באמת המשיח האמתי שנסביר אותו בהמשך הוא היכולת לחבר את שתי הקבוצות יחד, לחבר את השמונה לשבע. כל זה גם כן קשור למצב שלנו היום, של הדור השביעי והדור השמיני והיכולת לחבר את שתי הבחינות של השבע והשמונה .יחד, שהם יהיו כאחד ממש.

ד. המשכת האמונה בדעת על ידי משה רבינו

אמונה בבחינת מקיף

שוב, זה הקדמה להבין כאן את שני הפירושים של משה: או רועה נאמן כפשוטו, או משה רעיא מהימנא, שרועה את האמונה. נקרא עוד כמה שורות ונסתכל אחר כך במקור. הוא כותב ככה:

דְּהָאֱמוּנָה שְׁיֶּשְנָהּ בְּיִשְׂרָאֵל מִצַּד עַצְמָם, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְִיֶ' בִּבְחִינַת מַקִּיף,

אנחנו יורשים את האמונה מאבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, בעיקר מאברהם שהוא המאמין הראשון, "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"[נז], "תשורי מראש אמנה"[נח], יש פסוק בשיר השירים, "מראש כל המאמינים"[נט] שהוא אברהם אבינו. הירושה שאנחנו יורשים ממנו, מכל האבות, את האמונה – זה יכול להיות בבחינת מקיף.

מה זה מקיף? לא מודע, או אם הוא כן מודע הוא מרחף, לא משפיע, לא מוחשי וממילא גם לא משפיע על החיים, על החיי היום יום, על הבחירה שלי, ההחלטות שלי. מה הדוגמה הקלאסית, שהוא לא לגמרי לא מודע, שיש אמונה שבבחינת מקיף ולא משפיעה בפנימיות? הדבר המפורסם[ס] שהגמרא אומרת על הגנב, שיש גנב יהודי טוב, שבשעה שהוא חותר במחתרת אז הוא צועק-מתפלל לה' שיצליח את דרכו, "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[סא], שהגנב שהוא חותר לשדוד אז הוא מתפלל מכל הלב, תפלה מכל הלב שהוא יצליח.

מה קורה כאן? הוא מאמין כל כך בה' שהוא מתפלל מקרב הלב, הוא צועק לה' באמת והוא הולך לגנוב, שזה נגד רצון ה' בפירוש. זה נקרא מקיף. זה המשל שחז"ל אומרים מה נקרא אור מקיף. כלומר, יש לו אמונה, אבל היא במקיף, לא משפיעה, שני תחומים.

שוב, יש אמונה שבכלל לא מודעים. כמו שדברנו – נדמה לי פה פעם קודמת – שלדאבוננו אפשר לצאת החוצה לפגוש איזה יהודי, שיאמר 'אני לא מאמין', אז איפה האמונה שלו? אנחנו מאמינים שהוא כן מאמין, אני מאמין באמונה שלמה שאתה כן מאמין [בעצם אי-האמונה שלו הוא מאמין] מה זה שהוא אומר לא מאמין? זה נקרא מקיף רחוק, שהאמונה נמצאת אצלו בבחינת מקיף רחוק, משהו לא מודע בכלל.

אבל הסיפור שאמרנו קודם של הגנב שחותר במחתרת וצועק לה' לעזור – זה נקרא מקיף קרוב, שנכנס ויוצא. מקיף קרוב נקרא "מטי ולא מטי"[סב] בלשון הקבלה, הוא כביכול נכנס לתודעה, בזמן שהוא צריך לצעוק, בזמן שצריך עזרה הוא יודע את הכתובת, הוא יהודי, הוא יודע שצועקים לה'. זה נקרא מקיף קרוב, שנכנס לו לעת הצורך ומיד בורח, כלומר שלא נשאר בתוך התודעה מספיק להתיישב על מנת להשפיע על הלב ועל המעשים בפועל. אבל שניהם מקיף.

זה מה שהוא אומר שם, שכל יהודי ירש אמונה מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב, והיא יכולה להישאר בבחינת מקיף. מי ממשיך אותה בפנימיות? משה רבינו. זה כל הפירוש השני, כמו שאמרנו קודם, שהוא בעצם כבר השורש של משה רבינו בבחינת המשיח שבו. רק מה? שמחבר את הדרגה של שמונה נסיכי אדם אל שבעת הרועים.

וְזֶה שֶׁמֹּשֶׁה רוֹעֶה וּמְפַרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה הוּא שֶׁהָאֱמוּנָה תִּהְיֶ' בִּפְנִימִיּוּת.

סדר של המשכה בפנימיות

וְזֶהוּ מ"ש בַּזֹּהַר הַהִיא אֱמוּנָה דִּלְעֵלָּא יְתִזֵּן וְיִתְפַּרְנֵס מִנֵּי' עַל יָדְךָ [בזהר כאן הכוונה ל"רעיא מהימנא", שיש פה דו שיח בין רשב"י לבין משה רבינו. רשב"י אומר למשה רבינו שהאמונה שלמעלה תתפרנס, כלומר שתומשך בפנימיות ותזין את התודעה של עם ישראל על ידך] (ע"י מֹשֶׁה), דְּזֶה שֶׁמֹּשֶׁה זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה הוּא שֶׁמַּמְשִׁיךְ אוֹתָהּ בִּפְנִימִיּוּת.

לא לחשוב שברגע שהוא ממשיך בפנימיות את האמונה שהיתה בגדר מקיף בזה גמרנו את הסיפור, הוא המשיך אותה בפנימיות – טוב. כתוב שכל פעם שיש אור מקיף וממשיכים את המקיף בפנימיות יורד עוד אור מקיף. כמו שדברנו קודם שיש מקיף קרוב ומקיף רחוק – המקיף הרחוק כאילו לא מאמין. אפילו אצל יהודים מאמינים, כלומר נאמנים שומרי תורה ומצות, שתגלה להם את סוד האמונה האמתי. הוא לומד תורה, הוא שומר מצות ויש רבדים באמונה שהוא עצמו יאמר לא מאמין, כלומר שהם נמצאים אצלו בבחינת מקיף רחוק, לא מאמין. הדוגמה הכי טובה: הרבי משיח, יש הרבה אנשים לא מאמינים. זה מקיף רחוק לגמרי. [בבחינת בטול?] לא, זה פשוט לא במודע, זה רחוק, מקיף רחוק. שוב, הכל הולך לפי הסדר. קודם עובדים על הגנב. משה רבינו קודם עובד על הגנב הזה. [האמונה של הגנב לא נקראת רחוקה?] לא, אצל הגנב היא קרובה, לעת הצורך הוא מאמין, רק מה? שהיא בורחת ממנו, זה נקרא חיה, שהוא ממשיך אותה למטה והיא יוצאת.

[לכל הבעיות יש פתרון, מה לעשות כשלא מאמינים ב"רעיא מהימנא"?] עוד פעם, הוא נכנס לך, "בתחבלות תעשה לך מלחמה"[סג], מופיע באיזה פרצוף אחר, הוא מסדר אותך, אל תדאג. זה הבעל תפלה של רבי נחמן[סד] שמדבר איתך לפי השפה שלך עד שהוא נכנס, מוצא איזה  פתח להיכנס. "רעיא מהימנא" הוא חכם, הוא מוצא לו איזה פתח להיכנס. אבל מה הסדר שלו? ודאי הוא קודם לוקח את הדבר שמרחף-קרוב ומכניס אותו לגמרי, שאתה יודע אותו. אבל באותו רגע שהוא הצליח להכניס, שאתה יודע אותו, אותו מקיף רחוק עכשיו גם כן ירד להיות מקיף קרוב ויש עוד מקיף רחוק, תמיד עד אין סוף, אין סוף לדבר הזה. כמו שצריך כל בוקר לאכול, כל יום לאכול, משה רבינו הוא "רעיא מהימנא", הוא נותן לאכול, אז כל פעם הוא ממשיך מקיף קרוב שיהפוך להיות פנימיות והמקיף הרחוק יורד להיות מקיף קרוב, ועוד אחד לרחוק.

[אין הבדל בהרגשה של האדם?] ודאי שכל פעם הוא גדל באמונה שלו, הוא צומח, זה נקרא צמח, "איש צמח שמו"[סה], כל פעם הוא גדל יותר ויותר. [זה יכול להתגלות בכמה אנשים?] כתוב שכל יהודי יש לו נצוץ של משה רבינו[סו], זה דבר ראשון; חכמי העדה, בכל דור החכמים יש להם עוד יותר ניצוץ של משה רבינו; אחר כך יש צדיקים, ל"ו צדיקים בדור, להם יש עוד יותר; ויש אחד שהוא ה-משה רבינו [הוא בבחינת משה] כן, הוא ממש, הניצוץ שלו שלם [זה שייך גם לנשמות בלי גופים] מה הכוונה? [לענין של אמונה מרחוק] כן, ודאי, גם בגן עדן, לכן הנשמות בגן עדן הן לא תחית המתים, הגילוי האמתי של העצמות הוא רק לעתיד לבא, לא היום, אפילו לא בגן עדן. [לא היום אפילו בגן עדן – רק נהנין מזיו השכינה] כן. [אז מי משה רבינו שבדור?] תשאל את יוסי... אני מסכים למה שהוא אומר... מי שכתב לנו את המאמר הזה.

ה. "שכן ארץ ורעה אמונה"

"רעיא מהימנא" – "ורעה אמונה"

לכל דבר יש מקור בתורה מאין הוא בא. איפה יש מקור לדבר הזה שהפירוש של "רעיא מהימנא" הוא לרעות ולפרנס את האמונה, המשכה מכתר-מקיף לדעת? זה עיקר הכח של משה רבינו, מה שממש מקשר את משה רבינו למשיח, אם כי שהוא גם עסק בזה בגלגול הראשון, אבל העיקר היה כמו הפסוק שקראנו לפני שבוע "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"[סז], עיקר הבחינה שלו היתה לרעות את הצאן. ודאי שהוא המשיך גם אז מקיפים של אמונה לתוך דעת, אבל מי שיקיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי'"[סח], שימשיך אין סוף של אמונה לתוך דעת, הוא המשיח.

מאיפה זה בא? מפסוק כאן, הפסוק שרציתי שנפתח בפרק הזה, בהתחלה של פרק ל"ז. כתוב "בטח בהוי' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה"[סט]. כאן יש לי ביטוי מובהק "רעה אמונה". מה זה "רעה אמונה"? ודאי לא רועה נאמן. לכל דבר יש מקור בתנ"ך והמקור למושג "רעיא מהימנא" לפי הפירוש השני, שהוא רועה את האמונה, זן ומפרנס אותה, הוא הביטוי כאן בפסוק הזה, שדבר כזה לא מופיע עוד פעם– "ורעה אמונה".

'דעה אמונה'

קודם כל, נשים לב לעוד תופעה לשונית מאד חשובה: כתוב שבהרבה מקומות שתי האותיות ר-ד מתחלפות, הן מאד קרובות, לכן למשל יש לפעמים שצריכים להיזהר מאד-מאד לא להחליף אותן, איפה? [ב"אחד"] ב"אחד", שלא יהיה 'אחר' חלילה, זה היה בפרשת כי תשא "לא תשתחוה לאל אחר"[ע], עם ר גדולה. מה כתוב להבדיל בקדושה? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[עא] עם ד גדולה, שהפירוש הפשוט הוא שצריך להגדיל אותה ולהדגיש את ה-ד על מנת לא להחליף ביניהן. זאת אומרת שבאמת יש קרבה מאד גדולה בין ה-ר לבין ה-ד.

מה זה כאן? אם נחשוב כך, שיש קשר בין ה-ר וה-ד, מה זה "רעה אמונה"? כמו 'דעה אמונה', 'דע אמונה', "רעה אמונה" מאד-מאד קרוב לדעת, "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". 'דעה אמונה', תדע את האמונה שלך.

מה שמענין פה שהוא פסוק מאד-מאד יוצא מן הכלל. אפשר לומר יפה: יש פה ארבעה ביטויים מובהקים של עבודת ה', כל ביטוי הוא שתי מלים, וראוי מאד-מאד להתבונן מה קורה כאן בסדר הדברים. הוא מתחיל מבטחון ונגמר ב"רעה אמונה". באמת המלה הראשונה היא "בטח", והמלה האחרונה היא "אמונה", אפשר לחשוב שהוא מתחיל מבטחון ונגמר באמונה. אבל זה מאד קשה, בגלל שבדרך כלל כתוב הפוך, שקודם אדם מאמין וכשהוא מתחזק באמונה היא הופכת להיות בטחון. כאן כתוב "בטח" בהתחלה, "בטח בהוי'", ורק בסוף "אמונה". אז מה הפירוש?

הפירוש שזה לא שנגמר כאן עם "אמונה", אלא שנגמר עם "רעה אמונה", עם להפוך את האמונה להיות דעת, שזה "רעיא מהימנא". הוא באמת מתחיל מבטחון, אבל הסיום-התכלית הוא לעשות מאמונה דעת, להמחיש את האמונה לכל דבר.

רמזי "רעה אמונה"

אולי עוד רמז שנאמר: הביטוי "רעה אמונה", בלי ה-ו שהיא אות החיבור, רק "רעה אמונה", שהוא המקור בכל התנ"ך, בכל התורה ל"רעיא מהימנא" הוא שתי מילים: "רעה אמונה". כמה הוא שוה? שמישהו יעשה לי את החשבון. "רעה אמונה" שוה 377, אחד מהשמות שאמרנו קודם של "שמנה נסיכי אדם" – שמואל. רעה אמונה שוה לשמואל, שכמו שאמרנו קודם הוא המושח, הוא הסבה למשיחת המשיח, הוא שקול כנגד משה ואהרן.

אבל זה לא מספיק, כדי שתהיה גימטריא טובה צריך להיות הרבה יותר. נקח את המלה אמונה עצמה, 102. יש פונקציה בקבלה שקוראים לה מספר קדמי, שכל אות שוה לסכום כל האותיות מ-א ועד אותה אות ועד בכלל. זה נקרא מספר קדמי, זה הביטוי. לדוגמה מ היא כל האותיות מ-א עד מ, [כולל?] כולל, זה נקרא "עד ועד בכלל", כולל ה-מ. תכף נראה שזה יהיה בלי הכלל. נקח רק את המלה אמונה: א היא 1; מ היא 13 (לא מספר סידורי. במספר האמתי מ היא 40; מ-1, מ-א עד י זה 55, עוד כ זה 75, עוד ל זה 105, עוד מ זה 145); ו היא מ-1 עד 6, אז זה 21; נ צריך רק להוסיף את זה ל-145 של מ, 195; ה? ה היא 15. כמה הכל יחד – 1, 145, 21, 95 ו-15, אמונה במספר קדמי? מספר קדמי הוא כאילו להחזיר אותה או להמשיך מהקדמות שלה, מהקדם, עד שמגיעים לתופעה של המלה עצמה. שוה "רעה אמונה", 377, שמואל.

מה זאת אומרת? מה שאתה אמרת קודם, מה יהיה אם לא נקח את אותיות אמונה, רק התוספת, מה שנקרא החלק הקדמי? החלק הקדמי יהיה שוה בדיוק למילה "רעה", וביחד עם "אמונה" הוא "רעה אמונה". כלומר, מה הרמז הזה אומר? ש"רעה" בא מקדמוּת האמונה. אם אנחנו נקשר בהמשך המאמר הזה שאמונה היא עצם הנשמה, כמו שהיא לעצמה – הקדמי כאן הוא אותו מושג שכבר הזכרנו כמה פעמים, "עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ה' ממש". צריך להמשיך מהקדמי הזה לתוך האמונה, וזה נקרא "מזלו גובר"[עב], עליו דברנו בפעם הקודמת, עד שהדבר הזה נמשך והופך להיות דעת – מוחשי לגמרי.

שוב, זה רמז מאד-מאד יפה: הביטוי "רעה אמונה" שוה אמונה עצמה במספר קדמי, שיוצא שמואל. זה גם מתחלק ב-13. כל כפולה של 13 יש לה ערך מיוחד[עג], מראה על אחדות ה', אחד הרי הוא 13. אמונה בפני עצמה היא לא כפולה של 13, אבל המספר קדמי שלה, שהוא "רעה אמונה", הוא 13 כפול 29, שמואל.

[יש למספר קדמי משמעות מיוחדת?] כן, מי שרוצה, מי שיש לו 'געשמאק' זה נקרא, חפץ וחוש במספרים ואוהב את הגימטריאות אז צריך להסתכל בספר הפרדס, שם יש לו פרק שלם בכל השיטות, מה שאמרנו פונקציות, כל השיטות בקבלה איך עושים גימטריאות, וגם קצת מה המשמעות של כל אחד. אחד מהדברים שכתוב שם הוא מספר קדמי. [גם ל"רְעֵה" קדמי יש מספר קדמי?] היה אפשר לעשות מספר קדמי ממספר קדמי, למשל אם מספר קדמי של ב הוא אב , הייתי יכול לעשות מספר קדמי על ה-א ומספר קדמי על ה-ב עוד פעם, כמו שיש מילוי של מילוי של מילוי ככה אפשר לעשות קדמי של קדמי של קדמי עד אין סוף.

"בטח בה'" – משיח בן יוסף; "ועשה טוב" – משיח בן דוד

אחרי זה נחזור לפסוק. רואים כאן פסוק ממש נפלא: "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". קודם כל רואים ש"רעה אמונה" כאן קשור עם "שכן ארץ", הוא כאילו התוצאה. יש פה ארבעה ביטויים אבל בעצם שני זוגות, בגלל שכתוב שה"עשה טוב" יוצא מה"בטח בהוי'" ו"רעה אמונה" יוצא מ"שכן ארץ". כתוב "בטח בהוי' ועשה טוב", עם ו החיבור. אחר כך כתוב בלי ו החיבור, עוד אחד, עוד ענין – "שכן ארץ ורעה אמונה". מובן מהפסוק שיש פה שני תהליכים: יש תהליך ראשון של "בטח בהוי' ועשה טוב", ויש אחר כך תהליך שני של "שכן ארץ ורעה אמונה". כתוב ששני התהליכים האלה, שבכל אחד יש שני שלבים, הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

זה כתוב לפי הערכים כאן. כתוב שיוסף הצדיק הוא הבחינה של "בטח בהוי' ועשה טוב". או ליתר דיוק, יוסף כמו שהוא מקבל מאברהם. נסתכל בפרק מ. בפרק מ בתהלים בפסוק ה כתוב: "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב"[עד]. מי זה הגבר הזה שבוטח בה'? יוסף. מה זה ש"לא פנה אל רהבים"? שלא שם את הבטחון שלו במצרים, באומות העולם. הוא לא בוטח באומות העולם, רק בה'. כתוב[עה] שבמדה הזאת של בטחון רק בה' ולא בשום גורם אחר או בשום גוי אחר חס ושלום, הוא מצטיין יותר מכל צדיק אחר בתורה, יותר מיעקב, יותר ממשה אפילו.

כתוב עוד יותר מזה: לא דורשים מצדיק לבטוח בה' כל כך שאתה בכלל שם פס על כולם, כאילו לא בוטח בשום סבה גשמית, רק אחד שהוא בחינת יוסף. זה ממש תלוי בשורש הנשמה, שאם אתה למשל בחינת אברהם אבינו או יעקב אבינו לא דורשים את זה ממך. אבל יוסף שהוא גם כן הוא אמור להיות משביר-מכלכל-מנהיג דורשים ממנו כזה בטחון בה' שלא יבטח בכלל באף אחד אחר, לגמרי. השיא של לבטוח בה' הוא יוסף. גם יוסף וגם משיח בן יוסף.

מה כתוב? שמתוך הבטחון בה' "ועשה טוב", מאיפה זה בא? גם לא המקום להאריך בזה, כל הספירות נצח-הוד-יסוד קשורות כולן עם המלה בטחון בצורות שונות. כאן אנחנו עם היסוד, יוסף הוא היסוד, שעליו כתוב "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים", המצרים נקראו "רהבים" בתנ"ך[עו], "ושטי  כזב".

מה יוצא מה"בטח בהוי'" של יוסף? "עשה טוב", מאיזו מדה בא ה"עשה טוב"? [חסד] מחסד כן, "חסד לאברהם", אהבה. אבל גם בלשון הקבלה כל ה' החסדים יורדים כולם ומתרכזים בתוך היסוד. הוא המבצע, הוא המוציא לפועל של כל הטוב, כל החסדים מהחסד ולמטה.

צדיק – צדקה

מה זה צדיק? צדיק הוא על שם שנותן צדקה. את הרגש לתת צדקה הוא מקבל מלמעלה. המבצע-מוציא לפועל של ה"עשה טוב" הוא ה"צדיק יסוד עולם", לכן הוא "יסוד עולם". [כל הרגשות ביסוד, גם הגבורות] כן, אבל הגבורות חוזרות באור חוזר. צריך ללמוד יותר קבלה. בעיקר הוא מקבל מהשפעת ה החסדים והוא מוסר אותן למלכות.

שוב, למה קוראים לו צדיק? מה הפשט צדיק? שנותן צדקה, מוסר-נותן משהו. הוא מוסר את ה' החסדים שהוא קיבל, בכל ספירה יש חסד מהדעת צריך קצת יותר ללמוד קבלה. יש חמשה חסדים, והם עיקר מה שמתרכז ביסוד. לכן הוא נקרא "כל"[עז], כל עולה 50, ו-50 הם של כל ה' החסדים שהוא מקבל ומוסר אותם כמו צדקה, הוא צינור, הוא מעביר אותם. מי שנותן מרגיש שזה לא שלי, אני רק מעביר אותם. הוא מעביר-מוסר אותם למלכות. ה"בטח בהוי' ועשה טוב" הוא בחינת משיח בן יוסף ואילו "שכן ארץ ורעה אמונה" הוא משיח בן דוד.

יוסף – מנהיג בגלות; דוד – מנהיג בארץ ישראל

לגבי משיח בן דוד. כתוב באותו חלק בזהר שנקרא "רעיא מהימנא". הרי הסדר לפי כל מדרשי חז"ל שקודם בא משיח בן יוסף ואחר כך בא משיח בן דוד, אז בדרך כלל רק מדברים על שני משיחים, אבל יש דוקא בחלק הזה בזהר "רעיא מהימנא" שבתקופה שהרבי תמיד קורא לה "התקופה השניה"[עח] הנסית העליונה של משיח בן דוד לאחר בנין בית המקדש השלישי והנצחי מופיע "רעיא מהימנא".

עוד פעם, הרמב"ם לא מחלק אפילו בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. הוא לא מדבר על שני משיחים. בכלל על פי הלכה אין שני משיחים, יש משיח אחד[עט]. על פי הדרוש, כאילו בפנימיות, יש משיח בן יוסף משיח בן דוד. אבל יש בזהר עוד דבר שכתוב שבסוף, לאחר משיח בן דוד – יש עוד אחד, שהוא "רעיא מהימנא".

מה זאת אומרת? שבעצם יש תהליך, כמו שנרצה להסביר עכשיו: קודם צריך-חייב משיח בן יוסף, שהוא איזה תיקון גדול מאד בנפש, גם של הפרט וגם של הכלל. רק לאחר התיקון הזה שנקרא "בטח בהוי' ועשה טוב" יכול לבוא משיח בן דוד, שמשיח בן דוד הוא "שכן ארץ ורעה אמונה". אבל בתוך משיח בן דוד של "שכן ארץ ורעה אמונה" ה"רעה אמונה" הוא "רעיא מהימנא".

כלומר שדוד לעצמו הוא "שכן ארץ". למה דוד לעצמו הוא "שכן ארץ"? ארץ זו המלכות, איפה היה יוסף? איפה היה מנהיג של האומה? [במצרים] במצרים, בגלות. איפה דוד היה? [בארץ ישראל] מה מקשר את דוד באופן מיוחד לארץ ישראל, איפה רואים שיש לו זיקה? [נשאר במקומו בארץ] כן, כתוב שדוד לא היה מסוגל לצאת לחוץ לארץ. יש מאמר חז"ל ש"כל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלו-ה"[פ], כאילו שכל הקיום שלו, כל ההויה שלו הוא תלוי, הוא חייב להיות בארץ. ברגע שהוא יוצא מהארץ הוא כמו דג שיוצא מהמים, הוא מאבד את מקור החיות שלו, הוא מרגיש שהוא מת. מה הכוונה מת ברוחניות? ש"כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה", כאילו שאין לו גילוי אלקות בחוץ לארץ, גילוי אלקות יש לו רק בארץ. שוב, הזיקה הזאת לא נאמרה לגבי אף אחד, רק דוקא אצל דוד המלך. מי שהוא בעצם הבחינה של "שכן ארץ" הוא דוד המלך.

"מאך דא ארץ ישראל"

על גבי זה, לאחר זה, בשיא של זה – בא "רעה אמונה", שהוא ה"רעיא מהימנא", שהוא זן ומפרנס את האמונה, ממשיך את המקיף של האמונה בפנימיות. אם הרבי בחוץ לארץ, על פי פשט בגשמיות, איך הוא מסתדר עם הפסוק הזה "שכן ארץ" ש"רעה אמונה" שהוא משה רבינו, בא רק לאחר "שכן ארץ"? בלי ה"שכן ארץ" לא יכול להיות "רעה אמונה". זה מה שכתוב כאן "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". אז מה צריך לומר?

צריך לומר שדווקא ב"דרא בתראה", בדור האחרון שלנו יש את הענין הזה, כמו שכבר נאמר על ידי הרבי הצמח צדק, שבאמת אם ההשגחה הפרטית שמה אותך או אותנו-הכלל בחוץ לארץ עכשיו, שזה "עקבתא דעקבתא דמשיחא"[פא], שמשיח בא – יש כח בנפש "מאך דא ארץ ישראל"[פב], שבאמת צריך לחשוב או שאני בארץ ישראל ממש. אני לא יכול לזון ולפרנס את האמונה אם אני לא מודע ל"שכן ארץ" – כפשוטה או למדרשה, שמדרשה הוא "מאך דא ארץ ישראל", הביטוי המפורסם הזה.

כמובן שזה בדיעבד, אבל זה מה שהיה כל הזמן עד לזמן הזה ועד בכלל. עוד פעם, מה שזה אומר, שלפני ה"רעה אמונה" חייבת להיות זיקה עצמית קיומית לארץ, שזו בחינת דוד. הזיקה לארץ היא בחינת דוד, ורק אז אחרי משיח בן דוד בא "רעיא מהימנא".

זו תפיסה מאד מיוחדת ומעניינת שהרבה הוגים וחושבים על הנושאים האלה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, מה זה אומר ומה זה אומר. מה שיוצא מהפסוק הזה הוא מאד-מאד יסודי. לפי זה יוצא שהבטחון המוחלט, הכל מתחיל מבטחון בה'. מי שמכיר את הדרך והאופי השיטה של הרבי, המכתבים וההדרכה שלו הם בטחון מוחלט-גמור, בטחון כמו יוסף. בטחון שאתה בטוח שהדבר יתממש. בטחון הוא לא רק שאתה מקוה אלא שאתה בטוח.

מהי אמונה? שאתה מאמין שיהיה טוב כפי שה' יודע ורוצה ונכון לו. ה' הוא טוב, הוא ודאי יעשה טוב, יש השגחה פרטית, אני מאמין בו. גם כן מאמין היינו כביכול שאני סומך עליו, סומך על "טבע הטוב להטיב", מאמין. בטחון הוא לא רק זה. בטחון נקרא "טוב הנראה והנגלה", כמו שאני רוצה ומרגיש, אני בטוח שזה יהיה כמו שאני מצייר אותו, כמו שאני מעצב את השפע.

יש בבני ברק ועוד מקומות שאם תתפוס אותם ותאמר להם איזה יסוד באמונה, אמונת ישראל, וזה יהודי שמקיים את כל התורה והמצוות – יאמר 'אני לא מאמין'. אז הנה יש דוגמה קלאסית. יש הרבה יהודים שתאמר להם שהגדרת בטחון היא לבטוח כל כך שאתה ממש בטוח שה' יעשה מה שאתה רוצה, מה שאתה מבקש – אתה בטוח, חייב להיות! הרבה יגיבו לזה 'לא מאמין, לא מאמין שזה מה שהתורה אומרת וזו הדרך של התורה'. זו מחלוקת במוסר בהגדרת מדת הבטחון. כשהרבי מדבר על זה הוא לוקח את זאת בעיקר מספר "חובת הלבבות", שככה כתוב שם[פג], אבל זו סוגיה עמוקה מאד[פד]. זהו בטחון בדרגת יוסף הצדיק.

שלשת פירושי "סור מרע ועשה טוב"

מתוך הבטחון הזה בא "עשה טוב". מהו "עשה טוב"? ריבוי מבצעים. כתוב "סור מרע ועשה טוב"[פה]. יש שלשה פירושים בזה: פירוש אחד לפי הפשט ושני פירושים לפי החסידות. משני הפירושים לפי החסידות פירוש אחד יותר מתאים לבינוני של תניא ופירוש שני יותר מתאים לצדיק של תניא, רק שעכשיו בדור שלנו גם הפירושים של הצדיקים שייכים לכל אחד ואחד.

הפירוש הפשוט "סור מרע ועשה טוב" שאי אפשר לעשות טוב אם אתה לא סר מהרע. קודם צריך לסור מהרע, זה נקרא לנקות את הכלי, אחר כך אפשר למלא את הכלי בטוב. התפיסה שחייב להיות "סור מרע" לפני ה"עשה טוב" היא שהטוב נכנס אלי ואז אני צריך לדאוג. כמו המשל שאשה צריכה להיטהר לפני שהיא נזקקת לביאה, כך גם אני צריך לעבור תהליך טהרה-טיהור לפני שאני יכול לעשות טוב, להיות כלי נקי ראוי לקבל את הטוב. שוב, הכל מנטליות שה"עשה טוב" הוא להמשיך אלי "אור כי טוב".

אבל מה עם "עשה טוב", שפירוש "טוב" הוא להפיץ טוב החוצה, לא רצון לקבל טוב אלא רצון להשפיע טוב? היות שעיקר החסידות נקרא רצון להשפיע ולא רצון לקבל בלבד, לכן יש בזה שני פירושים – שניהם מהבעל שם טוב.

הפירוש האחד מהבעל שם טוב[פו] שיותר ידוע הוא ש"סור מרע" על ידי "עשה טוב", שזה פסוק שבא לומר את העיקרון – "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"[פז]. כשאין לך כח לסור מהרע שבך, מה כן יש לך לעשות? תאיר, לא רק תאיר בך, תאיר כמה שיותר אור, כמה שיותר אור זה יותר טוב, בכל מצב. בגלל שאור מטבעו לדחות את החושך. אם כן, איך הוא מפרש את הפסוק? הוא אומר "סור מרע" על ידי "עשה טוב". הפירוש של "סור מרע" על ידי "עשה טוב" שהוא "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" הוא פירוש של בינונים. כלומר, החושך קיים אצלו, הוא לא יכול להתמודד ישירות ולהסיר אותו מה הוא כן מצווה לעשות? "לכתחילה אריבער" לעשות טוב, והטוב כבר יסדר את הענינים שלו.

יש עוד פירוש של הבעל שם טוב[פח] ל"סור מרע ועשה טוב" שיותר מתאים לצדיק, אבל כאמור הוא שייך עכשיו גם לכולנו. הוא מפרש ככה: 'סור מרע ועשהו טוב' [להפוך את הרע לטוב?] כן, להפוך את הרע לטוב. סור מרע ותעשה אותו טוב. זה לא הפירוש "סור מרע" על ידי "עשה טוב". זו אתהפכא אמתית, שבדרך כלל אתהפכא זו עבודת צדיק, זה פירוש הבעל שם טוב – 'סור מרע ועשהו טוב'.

שלשת הפירושים האלה[פט] הם על דרך חש-מל-מל, מי שמבין, הכנעה-הבדלה-המתקה[צ]. הפשט, שקודם צריך להיות "סור מרע" כדי לקבל, זה נקרא שתהיה נקי להמשיך טוב, לעשות טוב; או "סור מרע" על ידי עשית טוב; או 'סור מרע ועשהו טוב', תעשה אותו טוב.

הפירוש השלישי לא כל כך נצרך ל"סור מרע". בגלל שכל מה שאתה עושה כל הזמן מכל דבר שבעולם אתה עושה טוב. אתה מסתכל בעין טובה – "טוב עין הוא יבֹרך"[צא], "הוא יבָרך"[צב]. הכל הוא טוב. השיא של הפירוש השלישי הוא שהאדם בכלל לא מרגיש את הרע, לא מודע לרע, בגלל שהכל הוא עושה טוב. הוא דן את כולם לכף זכות, הכל הוא עושה טוב, אין רע. יש הרבה צדיקים שאמרו גם על עצמם שאין רע בכלל, לא רואים את הרע, רק רואים את הטוב, ממילא עושים את הכל טוב.

כאן, שכתוב "עשה טוב" בלי "סור מרע", הוא ודאי ה"עשה טוב" של הפירוש השלישי. עוד פעם, רוצים להסביר כאן למה כתוב "בטח בהוי' ועשה טוב", ואין כאן "סור מרע". יש כמה פסוקים שכתוב "ועשה טוב" אבל כולם עם "סור מרע" – "סור מרע ועשה טוב". כאן במקום "סור מרע" כתוב רק "בטח בהוי' ועשה טוב". שם כתוב "סור מרע ועשה טוב" וכאן כתוב "בטח בהוי' ועשה טוב". ברור ש"עשה טוב" כאן בא בעקבות ה"בטח בהוי'", ו"עשה טוב" הוא הדרגה השלישית של "עשה טוב", ואפילו בתוך הדרגה השלישית גופא – שיא הדרגה השלישית, שאין בכלל "סור מרע". הכל "עשה טוב".

מאיפה בא שהכל הוא "עשה טוב"? מ"בטח בהוי'", שאם יש בטחון גמור בדרגת יוסף הצדיק אז כל העבודה היא "עשה טוב", אפילו האתהפכא נעשית בדרך ממילא. אם זה 'סור מרע ועשהו טוב' הוא אתהפכא מודעת, שאני לוקח רע הופך אותו לטוב, אבל יש אתהפכא בדרך ממילא, שאין פה "סור מרע" בכלל, יש רק "עשה טוב".

שוב, זה השיא – "בטח בהוי' ועשה טוב". זו המודעות של משיח בן יוסף, שלכן לפי זה אפשר לקשר את זה עם התקופה שלנו. יש הרבה שרוצים לקשר את משיח בן יוסף עם התקופה – נקרא לזה – הקודמת. אז שמסתכלים על כולם בבחינת "טוב עין הוא יבֹרך", "הוא יבָרך", שאין בכלל רע כמעט, מרוב בטחון גמור בגאולה, במה בוטחים? בוטחים בגאולה, בוטחים שה' עכשיו "כי עת לחננה כי בא מועד"[צג], אז מבטחון חזק מאד בדבר הזה יש רק "עשה טוב". זה בנפש גם של הפרט וגם של הכלל ונקרא משיח בן יוסף.

מה זה "שכן ארץ ורעה אמונה"? מה המכנה המשותף? ב"בטח בהוי' ועשה טוב" אני יכול להבין את הקשר הפשוט, שמתוך "בטח בהוי'" אתה עושה טוב. מה הקשר בכלל של "שכן ארץ ורעה אמונה"? איך הם הולכים יחד? על פי פשט אולי למי ששוכן בארץ יש עדר צאן והוא צריך לרעות אותו, ש"ארץ" "ורעה" הולכים יחד.

ארץ-רעה

איך באמת, גם על פי לשון הקודש, רואים שיש קשר בין "ארץ" ו"רעה"? איך אומרים ארץ בארמית? ארעא. מי שמכיר את השפה – יש שלש אותיות צ בלשון הקודש, ואין כאן המקום להסביר את זה על פי דקדוק, אבל יש צ שהיא בעצם ע, ולכן בארמית היא הופכת להיות ע. לא כל צ הופכת להיות ע, אבל זה סוג אחד של צ מבין שלשה. יש שלשה צ ואחד מהם הוא ע, הוא בחינת ע, הוא ודאי אותו צדיק שהופך להיות ענו. הוא גם חילוף בין צ לבין ע. המלה הכי חשובה בה צ נעשית ע היא המושג ר-צ, רץ, רצון, ארץ. איך אומרים רצון בארמית? רעוא, "רעוא דרעוין". שוב, מה זה ארץ בארמית? גם כן ארעא, "ארעא קדישא". ברור שהמלה "רעה" היא תרגום של ארץ.

שוב, זה הסוד הלשוני מה קורה כאן בביטוי "שכן ארץ ורעה", ש"ארץ" הופכת להיות "רעה". "רעה" מה? "רעה אמונה". אפשר לומר שהאמונה היא א של ארעא קדישא. הרבה פעמים מסבירים שארץ – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[צד] – היא קיצור של "אור זרע לצדיק"[צה], נוטריקון ארץ. ה‑א של "אור", ה‑ר גם של "אור", גם ה‑ר של "זרע" וה‑צ היא של "ארץ". אבל כאן כשמתבוננים בפסוק זה ברור ש"ארץ" עצמה הופכת להיות "רעה אמונה". ה‑א של "ארץ" היא "אמונה", וה"רעה" היא ה‑ר-צ של "ארץ".

משיח בן דוד – חיבור עם המציאות

נאמר את זה עוד יותר טוב: למה זה משיח בן דוד? רוצים להסביר מה ההבדל בין משיח בן יוסף – "בטח בהוי' ועשה טוב" – לבין משיח בן דוד, שהוא בחינת "שכן ארץ", ואחר כך עולה לעוד דרגה, לשיא שלו, שהוא "רעיא מהימנא" – "רעה אמונה". הענין הוא ששני הביטויים האלה הם של המשכה בפנימיות. "שכן ארץ" פרושו שהגוף החיצוני מתישב במקום האמתי שלו, ינחל וישב כמו ישוב יהודי במקום האמתי שלו. "שכן" – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[צו], "נתאוה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[צז], הוא שוכן כבוד, הוא אזרח קבוע במקום. שתהיה קביעות לדירה זה נקרא המשכה בפנימיות, שאנחנו לא נהיה עם נודדים, וזה משפיע על עצם הנפש. רק כשדבר קבוע העצם שלו מתגלה.

בשביל מה באמת צריך ארץ? הרי גם יש היום מושגים של שאפשר לגור בתוך המחשב. זה נקרא שגרים באיזה מן מקום רוחני, לא גרים על הארץ, גרים רק בתוך המחשב. למה-בשביל מה צריך את זה בכלל? זה מה שיש שואלים. מה זה "שכן ארץ", מה כל הענין הזה? צריך קרקע? מה אתה לא יודע מה? אתה בהמה? אתה עשב? מה אתה? אתה בן אדם, אתה חפשי, אתה יכול לעוף.

עוד פעם, נפשית ארץ נקראת קבע, לא עראי. אתה קבוע, אתה אזרח, כתוב שאזרח הוא מי שעתיד לזרוח[צח]. "משכיל לאיתן האזרחי"[צט] אברהם אבינו נקרא "איתן האזרחי". ה' הבטיח לו את הארץ הזאת ובזכות זה שהוא יושב בארץ, שהוא קבוע בארץ הוא זורח, "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך"[ק] שם אני אגלה את עצמותך, רק שתשב במקום הראוי לך. למצוא את חבל הקרקע שלך, שזו הנחלה שלך, היינו כמו למצוא את השידוך, כמו שאיש מוצא אשה. "דרכו של איש לחזר אחר אשה"[קא], דרכו של יהודי לחזר אחר חבל ארץ, שזו בת הזוג שלו. מה קורה כשהוא מזדווג עם המקום הזה? "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו". הדבר הזה הוא זיווג, התיישבות, "ביתו זו אשתו"[קב], הבית זו האשה, הקבע זו האשה שלו.

עוד פעם, קודם אמרנו שמשה הוא הפנימיות של יעקב. מה כתוב לגבי משיח בן דוד? למה השיא של משיח בן דוד הוא "רעיא מהימנא"? בגלל שכתוב שמשיח בן דוד עצמו, הגוף שלו, מיוחס לדוד המלך. הרי הוא צאצא בגשמיות, הוא לא לוי. אם היה יוצא צאצא של משה רבינו הוא היה לוי, לא היה ישראל, בן דוד. הגוף שלו מתייחס לדוד, אבל על הנשמה שלו כתוב "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", "מה שהיה הוא שיהיה" – משה.

אז מה זה "שכן ארץ"? זה דוד, הגוף של המשיח השוכן בארץ, כלומר מתחבר עם המציאות בפנימיות. אמרנו שמשיח בן יוסף לפי ההסבר הזה, "בטח בהוי' ועשה טוב" רק רואה את הטוב, אבל זה לא לגמרי התלבשות גמורה שהתורה יורדת ומתלבשת בתוך המציאות. לדוגמה היום, לדאבוננו, התורה לא פגשה את המציאות, תכל'ס בשטח, לא בכנסת, לא באוניברסיטה ולא ברחוב. הקדושה לא שוכנת. אנחנו יושבים כאן, אבל הקדושה לא קיימה בעצמה עדיין "שכן ארץ", היא לא שוכנת עדיין במקומות הכי-הכי, כביכול בשפיץ של התרבות, של הווי העם.

תהליך של משיח בן דוד-משיח בן יוסף-רעיא מהימנא

מה אפשר לעשות במצב הזה? רק "בטח בהוי' ועשה טוב", זה משיח בן יוסף. זה קיים עכשיו. זה נקרא לימוד זכות, "בטח בהוי' ועשה טוב". אבל "שכן ארץ" עוד לא היה, בגלל שהוא שוב, "שכן ארץ" הוא המשכה בפנימיות.

יש המשכה בפנימיות מצד הגוף, מצד החיצוניות, שהיא בחינת דוד עצמו, ויש "רעה אמונה" שהוא "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", שיבוא כאשר הנשמה הפנימית של דוד תתגלה לעין כל, שהיא "רעיא מהימנא", שהוא ימלא את כל העולם כולו, את כל הארץ הזאת "דעה את הוי' כמים לים מכסים".

קודם צריך להיות "שכן ארץ" מצד הגוף של משיח בן דוד. "שכן ארץ" מצד הגוף היינו כמו כאן בארץ שהכל באמת יהיה חדור קדושה, גלוי לעין. זה עוד לא "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", זה "רעיא מהימנא". אבל מה זה כן? שבאוניברסיטה לומדים רק יהדות, הכל על פי יהדות, הכנסת כולה משפט עברי, הרחובות כולם עם שמות יהודיים, וכו' וכו' וכו'. הפרסומת היא רק יהודית. הכל הוא "שכן ארץ", שזה הגיע לארץ, זהו תנאי. זה כבר מתחיל להיות משיח בן דוד. אבל אחר כך הוא "רעה אמונה", ש"רעה אמונה" הוא "רעיא מהימנא" ממש, גילוי ה' ממש, עצמות ה' – "עין בעין יראו בשוב ה' ציון"[קג].

[זה לא תלוי במשיח בן יוסף?] ודאי, זו ההתחלה. יוסף לא תולה את הבטחון במשהו, הוא בוטח למעלה מטעם ודעת, לא משנה מה שקורה, הוא בוטח! הבטחון שלמעלה מטעם ודעת הוא משיח בן יוסף. מה התוצאה, כלומר המדד, מה מודד אותו? "עשה טוב" שיוצא מכך, שגם כן עושה טוב, החל מהסתכלות טוב, וכלה – והוא העיקר – עם עשית טוב, עם הרבה מבצעים של טוב, של שפע של טוב שהוא משפיע לתוך המציאות, כמה שהוא יכול, "אין טוב אלא תורה"[קד].

למה הרבי לא עלה לארץ?

[דברת קודם על הרבי ומשיח] זה תלוי מי, אמרתי שאצל הרבה אנשים משיח הוא מקיף רחוק, יש עוד הרבה אנשים שזה כל כך רחוק שזה עוד לא מקיף רחוק, ואחרי שימשיכו הרבה-הרבה מקיפים... [דברת בהקשר שבחוץ לארץ שהרבי הוא המשיח] לא, אמרתי שיש שאלה, מי שמאמין שכבר החל מהבעל שם טוב, כל תנועת החסידות הזאת. [אומרים שגם הבעל שם טוב היה יכול להיות משיח] כן, זו תנועה משיחית מיסודה, אז איפה ה"שכן ארץ"? אם הכל הוא בשביל למלא את העולם אמונה, לרעות את האמונה, "רעיא מהימנא". אמרנו שזה הביטוי בחסידות שקודם כל, אפילו שם צריכה להיות כל כך זיקה לארץ ישראל שאתה כביכול הופך את פיסת הקרקע שלך בחוץ לארץ – לארץ ישראל בכח. כתוב "מאך דא ארץ ישראל"[קה], עשה כאן ארץ ישראל. אמרו את זה בחוץ לארץ, כמו בניו יורק. אז יש ביטוי באמת, אין הכי נמי, אתה צודק, אי אפשר להתחיל לעבוד את ה' כמו שצריך אם לא תגור בארץ ישראל. מה קורה אם אתה לא בארץ ישראל? תעשה כאן ארץ ישראל.

זה לא סתם ווארט-מלה, כביכול התחמקות. גם מפורש בחז"ל[קו] שיש קדושת ארץ ישראל גם בחוץ לארץ. אבל שוב, זו לא אמרה סתם, לא להתחמק חס ושלום, אלא לומר שיש דבר כזה שנקרא – שקשה לנו להבין מהו בדיוק – "מאך דא ארץ ישראל", תעשה כאן ארץ ישראל ואז "שכן ארץ" יכול להיות "רעה אמונה". [למה לעשות מקום אחר לארץ ישראל ולא בארץ ישראל?] בגלל ששוב, שם עדיין רוב העם שם. הרבי למשל הוא כמו רב החובל של הספינה, המשל הידוע, שלא עוזב את הספינה. רוב העם עדיין שם והוא לא יכול להשפיע על כולם לעלות. אם היה יכול להשפיע על כולם זה סיפור אחר, הרוב שם, הוא צריך להיות עם העם, זה הכל, פשוט.

[הוא גם לא יכול להשפיע על כולם לעשות משם ארץ ישראל] הוא "רעיא מהימנא", הוא חייב להיות איפה שהצאן נמצא-נידח. [בכל העולם, למה דווקא בניו יורק?] שם הוא נמצא [למה? – רוב היהודים] בגלל שרוב היהודים שם. [בגלל שרוב היהודים בארה"ב?] כן. ככה אומרים [רופא לא עוזב את החולים] כן. [אבל אם הרופא עובר לעיר ואתה כל כך אוהב את הרופא אתה תעבור איתו לעיר אחרת, הוי אומר, אני חושב שאם הרבי היה עובר לארץ ישראל הוא היה מושך איתו המון והמרכז הרוחני היה פה] כמו שהרבי הוא בוטח יותר חזק מכל אחד אחר, הרבי הוא האיש הכי מציאותי שיש בעולם, הוא יודע שהסיפור הזה, שאם הוא יעבור לארץ כולם יעלו הוא 'בובע מעיישס', סיפורי סבתא. גם החסידים שלו ספק גדול אם יעברו איתו, כל שכן מישהו אחר. היות שהוא מאד מציאותי אז הדבר הזה הוא חלום באספמיה כמו שאומרים.

פעם אחת, אחרי ששת הימים מישהו בא לרבי ואמר לו שאם עכשיו יתפוס את ההזדמנות אז יעלו איתו – כאילו יודע דבר. הוא אמר שלפי ההערכה שלו יעלו יחד עם הרבי עכשיו מאה אלף יהודים. ככה אמרו לרבי אחרי ששת הימים. הרבי אמר 'מה זה מאה אלף, מה עם כולם?'.

סיכום התהליך

אם כן, מה שבעיקר למדנו הערב הוא הפסוק "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". אם רק נלך הביתה עם הפסוק הזה דיינו, שהוא פסוק של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. שוב, משיח בן דוד נקרא המשכה בפנימיות. קודם מצד החיצוניות שנקראת "שכן ארץ", שמקביל לתקופה הראשונה של משיח בן דוד, שעדיין "עולם כמנהגו נוהג"[קז], ואחר כך "רעה אמונה", שעיקרו הוא התקופה השניה של מלך המשיח, שנקראת גילוי של "רעיא מהימנא". אבל בכל זאת, גם התקופה הזאת השניה כבר התחילה להתנוצץ מההתגלות של פנימיות התורה, מרשב"י, מהאריז"ל, במיוחד מהבעל שם טוב וכל הבאים אחריו, בפרטי פרטיות – הרבי.

עבודות אליהו ומשיח

[איפה פה מסתדר הענין של אליהו הנביא כמבשר – "קול מבשר מבשר ואומר"[קח] – לפני משיח בן יוסף?] יש מאמר בזהר שכתוב שמשיח בן דוד בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[קט], הוא בא להחזיר את הצדיקים בתשובה, לא את הרשעים, את הצדיקים, להחזיר את הצדיקים. בשביל שיבוא משיח בן דוד הוא צריך לבוא על רקע של צדיקים כדי להחזיר אותם בתשובה. מי עושה אותם צדיקים? זה התפקיד של אליהו הנביא, עליו כתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[קי]. התפקיד של אליהו הנביא הוא באמת כמו שכתוב "סוף ישראל לעשות תשובה... ומיד הן נגאלין"[קיא], התשובה של העם נעשית על ידי אליהו הנביא. המדובר הוא על ראשית התשובה, לא התשובה השלמה, רק להיות מספיק צדיק שעכשיו יבוא משיח ויהפוך את הצדיקים לבעלי תשובה, תשובה עילאה. התשובה תתאה, כביכול להיות בסדר, היא אליהו הנביא, ככה הוא מסביר.

יש סמינרים, הולכים לסמינר ונעשים צדיק, עכשיו בא המשיח והוא צריך להחזיר אותם בתשובה... זה נקרא שמשיח "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", זה הפשט. לפי זה מי שעושה את הסמינרים הוא אליהו הנביא. [ לא משיח בן יוסף הוא שהופך אותם לצדיקים?] הוא מסתכל על כולם. יש כאן ודאי קשר בתפקידים בין משיח בן יוסף לבין אליהו הנביא, איך שהסברנו. משיח בן יוסף הוא אחד שודאי נכנס לעובי הקורה, לבטוח בה' ולעשות טוב. יש דבר שודאי קשור לתפקיד הזה של אליהו הנביא, שבא להשיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אחר כך יכול לבוא משיח, המשיח האמתי, משיח בן דוד, ולהחזיר את הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[קיב], בתשובה ["לעולם יירשו ארץ"] כן, "לעולם יירשו ארץ".

ו. "רעיא מהימנא" ו"כתית למאור"

השואה חמורה יותר מגזרת המן

רק נגמור כאן את הקטע בפנים. הוא אומר שלא רק משה רבינו בגלגול הראשון הוא ה"רעיא מהימנא":

וּמַמְשִׁיךְ בְּהַמַּאֲמָר, דְּזֶה שֶׁמֹּשֶׁה הוּא רָעֲיָא מְהֵימָנָא, הַכַּוָּנָה בָּזֶה הִיא גַּם לָאִתְפַּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה שֶׁבְּכָל דּוֹר, דְּרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל דּוֹר הֵם מְחַזְּקִים אֶת הָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל (שֶׁבְּדוֹרָם), שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם תִּהְיֶ' בִּפְנִימִיּוּת. וּכְמוֹ מָרְדְּכַי [עכשיו הוא עובר לזמן שלנו, של פורים], שֶׁהָיָ' הָאִתְפַּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה שֶׁבְּדוֹרוֹ, כמארז"ל [במפורש על מרדכי] שֶׁמָּרְדְּכַי בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ [הוא ממש במקום – "משה בדורו"[קיג] הוא מרדכי בדורו], שֶׁגַּם בִּזְמַן גְּזֵרַת הָמָן, שֶׁלִּמּוּד הַתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת אָז הָיָ' קָשׁוּר עִם מס"נ,

היתה גזרה. כתוב[קיד] שאם היו חלילה ממירים את דתם אז היו חוסכים את הגזרה הזאת, שמכאן אנחנו לומדים, תמיד בחסידות לומדים שהשואה היתה יותר חמורה מצד הגזרה מאשר גזרת המן. בגזרת המן אם היו ממירים את הדת חס ושלום היו נפטרים מהגזרה. בשואה זה לא היה עוזר בכלל.

[מדובר על הגזרה בשמים או על הגזרה בארץ?] ודאי, היות שהגוף של היהודי בסופו של דבר הוא היקר מכל יקר, שזה הקיום היהודי, אז כאן חוץ מכך שבשואה במדה מסוימת הצליח להם, בגלל שבאמת לא היה שום מנוס, בגלל שודאי שהגזרה היתה יותר חמורה, והראיה שהיא נעשתה, "לא תקום פעמים צרה"[קטו]. יכול להיות שהכל משתלשל מגזרת המן. ברור שכל הגזרות האלה נגד היהודים כולם צאצאים של המן והגזרה שלו. אבל בלעומת זה כתוב "גדול כח הבן מכח האב"[קטז], שיכול להיות שהצאצא יותר גרוע מהאבא, כמו ש"מרובה מדה טובה"[קיז] שהבן יכול להיות יותר מהאבא.

[מה עשה מרדכי שבדורו הוא כמו משה בדורו?] הִקְהִיל קְהִלוֹת בָּרַבִּים לְחַזֵּק אֶת אֱמוּנָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּהוי' וְלַעֲמֹד חָזָק בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת.

שאלת הרבי: מה הקשר בין "רעיא מהימנא" ל"כתית למאור"

עכשיו הרבי חוזר למאמר של הרבי הקודם, עליו הוא מבסס את המאמר הזה:

וּלְאַחֲרַי שֶׁמְּבָאֵר בַּאֲרֻכָּה שֶׁמֹּשֶׁה וְאִתְפַּשְׁטוּתָא דִּילֵי' שֶׁבְּכָל דָּרָא [גם משה עצמו בגלגול הראשון וגם ההתפשטות שלו בכל דור] מְחַזְּקִים אֶת הָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל, מְבָאֵר דִּיּוּק לְשׁוֹן הַכָּתוּב שֶׁמֶן גּוֹ' [כתוב[קיח] "ויקחו אליך שמן זית זך] כָּתִית לַמָּאוֹר [למה כתוב] (לְמָאוֹר וְלֹא לְהָאִיר) [כמו בכל מקום, מה זה "למאור"?], שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת, שכאו"א הוּא נִשְׁבָּר וְנִדְכָּא, [שזה] כָּתִית ["כתית" הוא שבור. שדוקא כשאנחנו שבורים בגלות], עי"ז מַגִּיעִים לַמָּאוֹר (הָעֶצֶם) [מאור הוא העצם. אור הוא רק ההתפשטות מהעצם, אבל כדי להגיע למאור שהוא העצם צריך להיות "כתית", לא יעזור, צריך להיות נשבר, "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[קיט]. זה נקרא "כתית למאור", שכדי להגיע לעצם, "למאור", חייבים להיות בבחינת "כתית"] שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְצָא הָאוֹר [ה"מאור" הוא המקור שממנו נמצא האור].

וְצָרִיךְ לְהָבִין הַשַּׁיָּכוּת דְּהַפֵּרוּשׁ בְּכָתִית לְמָאוֹר לְהַמְּבֹאָר (בְּהַמַּאֲמָר) לפנ"ז שֶׁמֹּשֶׁה [וְאתְּפַּשְׁטוּתָא דִּילֵי' שֶׁבְּכָל דָּרָא] זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁתִּהְיֶ' בִּפְנִימִיּוּת.

הרבי שואל על ניסוח המאמר של הרבי הקודם, שמקשר שני ענינים יחד כשלא כל כך ברור מה הקשר ביניהם. הרבי הקודם במאמר המקורי מסביר שיש ענין אחד שמשה רבינו, וגם משה שבכל דור, הוא זן ומפרנס את האמונה, הוא ממשיך את המקיף בפנימיות. ביחד עם זה או ליד זה הוא מסביר עוד ענין של "כתית למאור", שדוקא על ידי לב נשבר בגלות, שיש גזרות, מגיע העם הזה להתעצמות, מתוך הצרות שלו הוא מגיע למאור, לעצם. מה הקשר בין שני הרעיונות האלה? זה מה שהוא שואל כאן בסוף. מה הקשר בין זה שיש בכל דור משה רבינו שממשיך-מחדיר את האמונה בפנימיות לבין זה שעל ידי "כתית" העם מתעצם ומגיע למאור.

עד כאן הפרק הזה.