‏מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ט

תורת הנפש – ע"פ שיחות הרבי על ביאורי אביו לזהר

 

 

ערוך מהקלטות שעורי מו"ר

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

 

 - לא מוגה -

 

 

העלה על הכתב וערך – עמרם לידא

 

 

שנת לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לפ"ק

 

ה'תשפ"ד

 

 

הקדמה

 

הספר המונח לפנינו – "מבחר שיעורי התבוננות" חלק כ"ט – הינו מבוא לקבלה ולעבודת ההתבוננות המיוסד על מושגי קבלת האריז"ל המתבארים בלשון החסידות. חבור זה, הכתוב בסגנון עכשוי השוה לכל נפש, ערוך כספר לימוד ומביא ברציפות את דברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א כפי שנאמרו בסדרות שיעורים בפני צבור גדול ומגוון במשך שנים רבות.

ספר זה, כמו גם ספרים נוספים מסדרת שיעורי הרב גינזבורג, אינו בא לספר, לתאר או להסביר את מושגי הקבלה ופנימיות התורה באופן נקודתי – אלא כל כולו התבוננות עמוקה בשרשי המושגים וביחסים ביניהם. כל שעורי הרב גינזבורג הם דוגמאות לנו כיצד מתבוננים. תוך כדי התקדמות הלימוד מתבונן הרב גינזבורג במערכות המושגים – ומנחה ומלוה ולוקח את הלומדים יחד אתו אל תוך מרחבי ההתבוננות בהן.

שפת המשלים החסידית וההתבוננות בהם – מפשיטה את מושגי הקבלה מגשמיותם ומתארת אותם כמושגים ותהליכים נפשיים, וממילא מאפשרת לחוש המחשה ואחיזה מסוימת גם במושגים הסתומים ביותר שבקבלת האריז"ל. ההתבוננות המעמיקה והמפורטת מולידה הבנה – עד שבע"ה משיג התלמיד יותר ויותר את עומק הדברים. סגנונו המיוחד של הרב גינזבורג בא לידי ביטוי במיוחד בסדרת ספרים זו המיוסדת על שעורי הרב – ובזה הם מתאימים לשמש פתח ושער וכניסה אמיתית לתלמידים ומתחילים המשתוקקים לבוא בשערי הקבלה בכלל – וקבלת האריז"ל בפרט.

הקוראים ימצאו בדברים אלו בנין שלם שכולו חידוש אמיתי שיש בכוחו להאיר ולהחדיר ולעורר חיות ושמחה בהשכלת כל מקצועות התורה, בקיום המצות ובעבודת ה' שבלב – היא תפילה.

דברי הרב נכתבו מתוך הקלטות השיעורים והובאו כסידרם, כמו שנאמרו בשעת השעור בו נלמדו הדברים, וכולל גם את החזרות שנעשו במהלך השעור, שהרי אין בית המדרש בלא חידוש. דברי הרב נערכו עריכה קלה בלבד תוך שמירה על סגנונם המיוחד. הכותרות, כותרות המשנה והחלוקה לפסקאות, סודרו במיוחד כדי להקל על התמצאות הקורא בתוך רצף הדברים.

הסברי המושגים השונים נאמרו בד"כ כפי הנדרש לצורך רצף ההסבר – ולכן אין בהגדרתם כאן משום "קביעת מסמרות" – שהרי כל מושגי הקבלה והחסידות עמוקים ביותר ונוגעים בכל חדרי התורה כולה. תוך כדי עריכה, היו הדברים לעיני הרב, ופעמים רבות נוספו הארות, דגשים ורמזים לדברים כפי שנאמרו.

שפת המשלים החסידית מאפשרת לנו לתרגם את מושגי הקבלה לחויות ותהליכים נפשיים.

ספר "מבחר שיעורי התבוננות" חלק כ"ט – כולל חמישה שיעורים שכותרתם "תורת הנפש", שנאמרו ע"פ שיחות הרבי על ביאורי הזהר של אביו, הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל.

א – מידת החסד – גדולה – אברהם והיחס לבנים – יעקב ועשו.

ב – שלושה תנאים של משפיע – הרשב"י בבואו לתקן את העולם.

ג – פקודי המשכן – השורש פקד – פקידה, מנין ומינוי.

ד – בין המצרים – מידת השקידה – על השקד ועל השקידה.

ה – בין המצרים – שבת חזון – תוכחה – מסותרת ומגולה.

מידת החסד, גדוּלה

 

בוקר טוב,

אנו לומדים על מידת החסד שנקראת גם גדוּלה, מלשון גידול. עיקר הלימוד שלנו היום עוסק בגדוּלה. והנה, גדוּלה זה חסד ובפרט זה החסד של "אריך", פרצוף "אריך אנפין", חיצוניות הכתר – ונקרא "רב חסד"! זהו חסד ש"שוה ומשוה", חסד, למרות שבהשקפה ראשונה "אם חטאת מה תתן לו"? כלומר, יש כאן חסד שאינו מבחין בין רשע לצדיק, "כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" – הוא מתיחס בשויון, חובק בשויון, את כולם!

אברהם – היכן רואים זאת בפרוש בתורה? אצל אברהם אבינו. רואים, קוראים, בתורה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"! חבל היה לאברהם, עד עומק נפשו, לוותר על בנו ישמעאל – עד שהיתה צריכה לבוא שרה ולאמר לו: כאן הגזמת, שהרי כאן צריך אברהם איש החסד את מידת הגבורה כלומר, צריך להבדיל בין הבנים, בין יצחק לבין ישמעאל – ובזה היא מתקנת אותו, גם אברהם צריך תיקון. ושוב, אברהם רוצה שיוכל  לגלות אהבה שווה לשני הבנים!

יעקב ועשו – והנה, בהמשך יש לאברהם שני נכדים – יעקב ועשו – שודאי וודאי הוא רוצה לאהוב אותם בשווה, לחנך אותם, לטפח אותם, בשווה! וכאמור, כל זאת בגלל שאברהם הוא אהבה, חסד דאריך! והנה, מתוך גישה כזאת יכול לצאת קלקול – אם לא שרה נצבת ועומדת על המשמר ואומרת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק"! ואז הקב"ה צריך להסכים, שהרי זה נסיון – זה אחד מעשרה נסיונות של אברהם אבינו.

ביצחק – ושוב, כאן הקב"ה מתערב ממש באומרו: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". והנה, חז"ל דורשים כאן מה זה הביטוי "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" – ביצחק ולא כל יצחק! כלומר, הקב"ה כבר רומז ש"ביצחק" זה רק יעקב ולא עשו. ושוב, בתשובתו של הוי' לאברהם – ישנה גם הפרדה גמורה בין בין עשו לבין יעקב, שעתידין להיוולד!

והנה, אברהם, בתכונה העצמית שלו – הרצון להיטיב לכולם – הוא ודאי, לכתחילה, הולך על שניהם בשוה – כמו שמשתמע מיחסו ליצחק וישמעאל! כותב הרבי, שהרצון להתיחס לשני הבנים, לבן שמתעסק בעולם הזה ולבן שלומד תורה (חיי העולם הבא) – בשוה – בא לתיקונו רק אצל יעקב אבינו ש"מיטתו שלמה" – לגבי שני בניו "יששכר וזבולון"! שהרי, לא רק שזבולון עסק במסחר ויששכר ישב ולמד תורה אלא שגם עשו עיסקה ביניהם, ממש שותפים בכל כלומר, שותפים גם בעולם הבא שלהם! ושוב, זה בגלל שהסוחר תומך בזה שיושב ולומד תורה.

דרך ארץ – בכתבי האריז"ל כתוב משהו מדהים בהחלט והוא שזבולון הוא שורש נשמה יותר גבוה משורש נשמתו של יששכר, התלמיד חכם שעליו כתוב: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם"! ואם כן, זבולון שורשו בכתר ואילו יששכר מושרש בספירת החכמה! וזאת, בסוד מאמר חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה" כלומר, שדרך ארץ, המסחר, הפרקמטיה, הפרנסה – קדמה גם במעלה ללימוד התורה – שהרי זה בא מהכתר. ושוב, "אוריתא מחכמה נפקת" – יששכר בא מהחכמה, שלמטה מהכתר – ואילו זבולון בא מהכתר!

נחזור, הרצון שיהיו שני ילדים – אחד תלמיד חכם ואחד והשני סוחר – הוא רצון שקשה למצוא בימינו אלה שהרי, רוצים שכולם יהיו תלמידי חכמים! והנה, רצון כזה, שאוכל להעניק לכל ילדי בשווה – זהו רצון שעובר כמה מדורים, שלושה מדורים, שלושה דורות. בשני הדורות הראשונים – זה לא יצא מתוקן: הפעם הראשונה אלו יצחק וישמעאל ובפעם השניה אלו יעקב ועשו. וכאמור, רק בפעם השלישית, אצל יעקב שעליו כתוב ש"מטתו שלמה" – כולם יצאו שלמים – ורק אז ישנה היכולת בקדושה ליעקב להתייחס לשני בניו, יששכר וזבולון, בשווה ממש!

התכללות – כמובן, שישנה גם התכללות בין שני הבנים – כמו שמודגש בספר התניא ובכל ספרי החסידות – שזבולון גם קובע עיתים לתורה – ואילו יששכר גם עוסק בעסקנות ציבורית של גמילות חסד!

חד אריך – הזכרנו שאברהם הוא איש החסד – שרוצה להתיחס לשני בניו בשוה: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים". והנה, וַיִּגְדְּלוּ, גדלות, "חסד דאריך" ואילו נערים זה, נערוּת, לשון קטנות מוחין: נער = 320 = ש"ך דינים! הנערוּת באה גם מצד שמאל (גבורה, דין) ואילו ה"אריך" "חד אריך", החסד – בא מצד ימין! קטע מהקדמת ספר הזהר, הנקרא "פתח אליהו", מגדיר מהו היחס בין הימין, השמאל והאמצע שבקבלה אלו שלושה קוים: קו ימין, קו שמאל, קו אמצעי! מוסבר שם שהימין בכלל, קו ימין, משתלשל מפרצוף "אריך אנפין" שבכתר – ונקרא "חד אריך" (קו אחד ארוך). קו שמאל נקרא "חד קציר", קו אחד קצר. הקו האמצעי, הוא חד בינוני – שהוא התכללות של שאר שני הקוים! וזהו גם אחד מפרושי הבינוני של התניא ונקרא על אחד שהולך בדרך הממוצעת, ב"שביל הזהב"!

אין זמן – ושוב, הקו האמצעי, הוא כנגד התפארת, הדרך הישרה: "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". כאמור, קו ימין מכונה: "חד אריך". מה זה אריך? הכוונה היא שזה פועל אורך רוח, סבלנות, סובלנות, בכל הווית החיים! והנה, ר' לויק – אביו של הרבי – מפרש כאן מהו ענין החינוך. בשבוע שעבר דברנו על אשליות (ראה מש"ה חלק ה') והזכרנו גם את אשליית הזמן – שהזמן משלה את האדם לחשוב שיש הרבה זמן – בעוד שצריך לנהוג באופן של "חטוף ואכול" כלומר, "אם לא עכשיו אימתי" וכן, "שוב יום אחד לפני מיתתך"!

חד קציר – מה שלא הזכרנו בשיעור הקודם – שלפעמים, יש גם מצב הפוך בנפש. יש מצב שנדמה לי (שהזמן משלה אותי) שאין לי זמן כלומר, שאם לא אספיק לבצע היום את הכל – אזי הכל אבוד! ואכן, צריך להרגיע את אותו אדם שלחוץ על הזמן – ולהשפיע בו "אורך רוח", "כל עכבה לטובה". והנה, מי שרק רואה דברים בטווח קצר – זה נקרא "קטנות מוחין" – כך מסביר ר' לויק. ושוב, מה שקו שמאל זה קטנות ונקרא "חד קציר" – זה מבט על המציאות בטווח קצר, כאן ועכשיו!

מה זה היום שמאל? שרואה הכל בטווח הקצר, שלום עכשיו. ה"ראש" של השמאל זה לבנות דברים ולהכריע ולהחליט החלטות – הכל לפי ראיה לטווח קצר! וכאמור, זה נקרא "חד קציר" וזה סימן מובהק של קטנות מוחין. זה נקרא "נער" = ש"ך דינים בלשון האריז"ל ששוה גם "נער" = אך רק (עם הכולל). כלומר, יש שתי מילים בעברית שבאות למעט, לצמצם – אך, רק! ואם כן, יש סוד בקבלה ש"נער" = "אך רק" (עם הכולל) כלומר, השקפה תמידית על המציאות באופן של מיעוט וקיצור!

חינוך – מה זה נקרא לחנך ילד? החינוך בא להכניס את הילד להשקפה של "טווח ארוך" – עד כדי אריכות ימים לעולם הבא! עד כדי עולם הבא מלשון "בא תמיד" לתוך העולם הזה. כלומר, להמשיך איזה "השראה" – "לזכור את העולם הבא" – להכניס אותו, את האריכות – לתוך העולם הזה! ואז, מה קורה באמת? קורה שזה הולך ביחד, הזמניות והאריכות, באופן שאינו סותר את מה שפרשנו על "אשליה". וממילא, זה ממלא תוכן מכסימאלי – בתוך הזמן הכי קצר! ושוב, מי שיש לו את האריכות, שזה ה"גדלות" – הוא מאריך את ימיו כל יום ויום. כלומר, הוא כביכול מרחיב את היום – וממילא, הוא יכול להכניס לתוך הזמן – אין סוף יותר מאשר אותו אחד "לחוץ" שכולו בנוי על "אין זמן" – הכל זה טווח קצר, הכל צריך להספיק עכשיו! וכאמור, באמת להספיק – זה רק כאשר יש אריכות!

ואם כן, זאת היא דוגמא מה זה גדילה, "גדלות" – שזה גם להגדיל את הזמן כלומר, להכניס חד אריך בתוך מה שקודם היה חד קציר! היה זה כעין מאמר מוסגר לגבי הסבר הגדולה שבה אנו עוסקים.

פנימי – לגבי, עשו ויעקב, הנערים, התאומים, שהזכרנו נאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". הרבי מביא ממאמרו של הרבי הרש"ב האומר שאת "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", תכונותיו של עשו, יש לפרש בקליפה או בקדושה. אם זה בסיטרא אחרא – אזי ה"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" זה האור מקיף של הקליפה בעוד שהביטוי ,"אִישׁ שָׂדֶה" זה האור פנימי של הקליפה! מה הכוונה כאן "פנימי"? אלו כל המידות הרעות ובמיוחד: כעס, תאוה, פחדים רעים – אלו המידות הרעות שנקראות כאן "פנימי" – הפנימי של הקליפה!

איש שדה – הפנימי של הקדושה – אלו כל המידות הטובות, כל ה‑חג"ת נהי"מ – כל מה שמברך את השדה של הקדושה! כלומר, איש שדה – האיש של השדה – מי שמשפיע ומברך לתוך השדה ונקרא בקבלה ובחסידות: "יחוד זו"ן" – כלומר, מה שהמידות, הזכר, אות ו' דהוי' – משפיעות למלכות, לנוקבא, אות ה דהוי', בתוך השדה! ושוב, או שזה השדה שנקרא "חקל תפוחין קדישין" – השדה אשר ברכו הוי' – השדה של הקדושה, המלכות של הקדושה – שמתברכת על ידי המידות הטובות: האהבה הטובה והיראה הטובה והרחמים וכו'. או שזה השדה החרוב של ה"סיטרא אחרא" שעליו נאמר, "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ", שמושפע ומלא מכל המידות הרעות. וכאמור, זה נקרא איש שדה – ה"פנימי" של הקליפה!

יודע ציד – כאמור, יש "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" – שזה המקיף של הקליפה – וזה כמו הפשט של חז"ל האומרים שהמקיף כאן, זה חוש המרמה, היכולת לרמות, להשלות. ושוב, המקיף כאן זה הכח להשלות, הכח לרמות, הכח לצוד! מי שיש לו כח לצוד, לרמות, להשלות – זה מקיף, מקיף שלמעלה מהמציאות. זה כח להשתלט על המציאות, הוא משתמש בשכל שלו, בעורמה שלו – כדי לצוד את המציאות! כלומר, הוא צודה את הבריות על מנת להחטיאם!

כך פועל עשו, ה"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" – צד את הבריות על מנת להחטיאם. זה כמו אחד שמוכר סמים, לאנשים תמימים. הוא "מתלבש" על מישהו, מרמה אותו, נותן לו לטעום את טעם הסם – עד שאותו אחד, לאט לאט, מתמכר ויוצא מדעתו כדי להשיג עוד ועוד סם ר"ל! ושוב, זהו המקיף של הקליפה.

ואם כן, את האורות המרובים של תהו – צריך לנצלם ולהמשיכם לכלים מרובים של תיקון! כלומר, אותו כח ממש של "יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" – צריך להיות מרוסן לצורך הקדושה! זאת בעצם התוצאה החיובית של הגדילה, של אברהם אבינו – גם לגבי עשו – שהרי נאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים"!

ירך אמו – הרבי מדייק ומביא מחז"ל, שאפילו בתוך בטן רבקה אימם – היו השנים, יעקב ועשו, מתרוצצים: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". כאשר רבקה אמנו היתה עוברת על יד בתי מדרש – היה יעקב אבינו מתעורר ונמשך ורוצה מיד לצאת. כאשר היתה רבקה אמנו עוברת ליד בתי עבודה זרה – היה עשו מתעורר ונמשך ורוצה לצאת! כלומר, לכל אחד מהאחים ישנה נטיה מבטן האם. על זה אומר הרבי, שלא יתכן שמתוך הבטן הקדוש של רבקה אמנו, והתולדה הקדושה של יצחק אבינו – שהם מרכבה להוי' – שכל אבריהם קדושים להוי' – וגם העובר הוא "ירך אמו". כלומר, עכשיו העובר הוא אחד מאברי אמו וממילא הוא נכלל בתוך המרכבה!

ואם כן, איך יתכן שבמצב של מרכבה להוי', עשו נמשך לעבודה זרה? וממשיך הרבי ואומר, שצריך להיות כאן שורש שנכלל בקדושה – ורק אח"כ יוצא ונפרד ומתדרדר ומגיע ויוצא לתרבות רעה! ושוב, יש כאן כח שבמקור הוא כח חיובי!

והנה, קודם אמרנו – שיש ילד אחד (יששכר) שעתיד להיות תלמיד חכם ויש ילד שני (זבולון) שעתיד להיות בעל עסק. יש ביטוי נוסף שלבטח יותר נוגע והוא, שיש ילד אחד שהוא צדיק וקדוש מרחם ויש ילד שני שהוא בעל תשובה!

תשובה – ואומר הרבי, שאפילו מרכבה, אפילו אחד שהוא בבחינת מרכבה להוי' – יש לו גם עבודה של בעל תשובה. ונשאלת השאלה, הרי אותו אחד שהוא מרכבה להוי' לא עבר עברה, לא עשה חטאים ועל מה יש לו לשוב בתשובה? ומסביר הרבי, שקודם כל אותו אחד, כל הזמן בשאיפה להתעלות – ואף פעם אינו אינו מרוצה מעצמו – ואינו מוכן לעמוד, לדרוך במקום, אפילו לרגע, לשניה! ושוב, כל הזמן הוא שואף לעלות מחיל אל חיל! ואם כן, זאת היא עבודת התשובה של אותו אחד שהוא בבחינת מרכבה להוי'. ושוב, זאת עבודת התשובה ונקרא: "כל ימיו בתשובה"!

נסיון – פן נוסף לגבי השאלה שנשאלה והוא, שגם הצדיק עובר נסיונות. כמו אברהם אבינו שהתנסה בעשרה נסיונות. צריך גם לחזור כאן לשני הפסוקים של הדעת: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הוי' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא הוי' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". וכן, "כִּי מְנַסֶּה הוי' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". ואם כן, אין צדיק יותר מאברהם אבינו – ששייך ביותר גם לפסוק השני של הנסיון ולא רק לפסוק הראשון של ללכת בדרך הוי' – שאומר התקדמות בלתי פוסקת!

ואם כן, כאשר הצדיק עובר נסיונות בחייו ועומד בהם – הוא משיג את הדרגה הנעלית של "בעל תשובה" – כמבואר באריכות בחסידות!

והנה, הביטויים: צדיק ובעל תשובה – מאד שגורים אצלנו ועל זה מביא הרבי כאן את לשון הרמב"ם מחיבורו החשוב "שמונה פרקים", ההקדמה לפרקי אבות. אומר הרמב"ם שיש שני טיפוסי נשמות: "החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו"!

בינוני – כאמור, יש אחד שהוא "חסיד מעולה" ויש אחד שהוא "כובש את יצרו" – שתפקידו בחיים זה כל הזמן להיות "כובש את יצרו". והנה, זה מאד מאד מזכיר את ההגדרה בספר התניא של "הבינוני" – הבינוני של התניא! הבינוני אינו איש שלום – אלא הבינוני נלחם כל הזמן מלחמות נפשיות שאותן הוא צריך לנצח, "איזהו גיבור הכובש את יצרו". כלומר, בגבורה הוא צריך לכבוש את היצר – בכל רגע תמיד! ואם כן, זהו גם הבעל תשובה – הכובש את יצרו.

לצוד – ושוב, שני טיפוסי הנשמות, הצדיק ובעל התשובה – נמצאים שניהם יחד בבטן הקדוש של רבקה אמנו – בבחינת מרכבה להוי', בשורש. ואם כן, עשו, שם בבטן, כבר נמשך לעבודה זרה ואיך נוכל להסביר זאת בקדושה? הדרך היחידה להסביר זאת בקדושה היא: הוא חב"דניק ועושה מבצעים – ושם בבית עבודה זרה יש אנשים, תועים, שצריך לצוד אותם ולהחזיר אותם בתשובה. וממילא, יש לומר שהוא נמשך לשם, בגלל שהציד שלו, הציד של הקדושה, נמצא שם, בבית העבודה זרה! ושוב, כמו שעשו הרשע (הרשע שעתיד להית בעל תשובה) שיוצא לעולם הזה ונפרד מיצחק ומאברהם – ו"צודה את הבריות להחטיאם" – כך צריך כנגד זה, כח לצוד את הבריות ולהצדיקם!

זה מזכיר את סיפורו של רבי נחמן על ה"בעל תפילה" – שהיה צריך המון המון חכמה – עד כדי עורמה ומרמה – להתלבש בלבושי המתברר כדי לאט לאט להשפיע עליו, להוציא אותו מעומקי הקליפות – ולהחזיר אותו בתשובה. ואם כן, לא רק שהוא בעצמו (הצייד) חוזר בתשובה – אלא הוא גם אחד שעוסק בהחזרה בתשובה וכאמור, הוא נמשך לבתי עבודה זרה בשורשו, מבטן אמו. שם הניצוצות, שם הקהל אותו צריך לקרב!

ושוב, איש שדה, זה ע"פ פשט – להתמצא בתוך עניני העולם הזה – הוא אינו בטלן, אלא איש שדה שמתמצא היטב בשטח – בשטח הפעולה שלו! הוא מתמצא בעסקים, גם בפנימיות, וכל זה נדרש בשביל לברר את העולם הזה!

במרמה – לגבי איש שדה יש כאן שני ביטויים: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" – כאשר העורמה זה המקיף, "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" – המקיף של הקליפה. והנה, יעקב אבינו באמת ניצל זאת בקדושה והקדים לקבל את הברכה מיצחק שעל זה כתוב: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" כלומר, יעקב בא ולוקח את הברכות שהיו מיועדות לעשו – במרמה! וכאמור, מרמה זאת חכמה, חכמה שלמעלה מן המציאות והוא מצליח לצוד את המציאות לקדושה, "תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל" מאחיו עשו שקודם התגלה בתור זולל: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה"!

והנה, כל עוד שהעולם הזה עוד לא מבורר, שיש עדיין רוח הטומאה בעולם, כל עוד שלא מתקיים הפסוק: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" – אזי גם הקדושה חייבת את האורות האלו של תהו, "אורות דתהו", את האורות של "יֹדֵעַ צַיִד", את העורמה והמרמה – כדי לתקן את העולם! ושוב, זהו כח מקיף – מקיף של תהו שגם משמש לפעמים את הקדושה, למשל משפט שלמה! כמו כן, להיות איש שדה, בפשטות, להתמצא בתוך העולם – זהו גם כן צורך בקדושה!

ב' עולמות – ישנו פרוש נוסף של "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" – שהיו מתרוצצים בתוך בטן רבקה – בגלל שהיו רבים על שני עולמות! והנה בסוף, עשו, כשמו כן הוא – לשון עשיה – קבל את עולם העשיה, עולם הזה ואילו יעקב יורש את העולם הבא!

כולה שלי – הרבי מדייק כאן ואומר שאם היו רבים ביניהם – זה לא היה פשוט שיעקב לוקח לעצמו את העולם הבא ואילו עשו לוקח לעצמו את העולם הזה שהרי, באופן זה – אין על מה לריב – כל אחד מקבל מה שרוצה! אלא שניהם, כל אחד אמר, כל אחד טען – כמו המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא: כולו שלי כלומר שני העולמות שייכים רק לי! ושוב, זה פשוט שהתרוצצות שלהם אומרת שכל אחד ראה את עצמו כיורש יחיד וממילא, רצה את שני העולמות!

ושוב, גם יעקב, שהוא בעיקר שייך לעולם הבא, שייך לענינים רוחניים –מרגיש, בעודו בבטן, שלצורך עניניו הרוחניים – הוא חייב גם את העולם הזה! וכמו כן, בשביל מה עשו צריך את העולם הבא? למה הוא רב גם על ירושת העולם הבא? הרי הוא אח"כ בז לרוחניות, כאשר מוכר את הבכורה שלו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה..... וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה"! ואם כן, בשביל מה הוא צריך את העולם הבא? מכאן ישנה עוד הוכחה שמוכיח הרבי ואומר, בבטן – זה עדיין היה בגדר של קדושה! ושוב, אח"כ, לאחר שיצא מהבטן – הוא באמת אינו רוצה את העולם הבא – אבל בבטן, הם רבים על שני עולמות – ושניהם רוצים את שניהם!

ושוב, שם בבטן – ישנו אחד, יעקב, שע"פ תכונותיו עתיד להיות צדיק מבטן, הוא יהיה "החסיד המעולה" של הרמב"ם. ישנו השני, עשו, שהתפקיד שלו, הנסיון שלו, בעבודת חייו, להיות "כובש את יצרו"  ולהיות בעל עסק בעולם הזה! והנה, הבעל עסק – יודע שבלי רוחניות – הוא לא יוכל להחזיק מעמד ולכבוש את יצרו. כלומר, לא יוכל להחזיק במעמד של יהודי שומר מצוות. כך, יודע גם הצדיק שעליו להצליח בעניני העולם הבא – החל, מ"אם אין קמח אין תורה" כלומר, שבלי עולם הזה, לא יוכל להתמסר לתורה וכן יודע, שבירורי העולם הזה מוסיפים אורות ברוחניות!

יורדים ועולים

איש ואשה – ואכן, כך הרבי כותב – שהצדיק צריך את העולם הזה, בשביל העולם הבא שלו ואילו, הבעל עסק, הבעל תשובה – צריך את העולם הבא, בשביל עיקר עבודתו בעולם הזה שלו! למה הדבר דומה? זה דומה למה שהסברנו בשיעורים קודמים בהם למדנו על הנפש בכלל והוא, שיש ירידה לצורך עליה ויש עליה לצורך ירידה. והנה, הזוג הזה, של ירידה ועליה, בדרך כלל, זה "איש ואשה"! איש, בדרך כלל – הוא בסוד "ירידה צורך עליה" ואילו אשה, בדרך כלל, היא בסוד "עליה צורך ירידה"!

והנה, כאשר שני בני הזוג מתחברים יחד – נעשה שלמות של: "ירידה צורך עליה לצורך ירידה"! ואם כן, יש כאן חפיפה: העליה השניה של האיש חופפת על העליה הראשונה של האשה – ששם הם מתחברים. שוב, האיש הוא ירידה צורך עליה ואילו האשה היא עליה צורך ירידה כלומר, העליה של האיש, שזה סוף התנועה שלו – מתחבר עם עליית האשה שזה תחילת התנועה שלה – ואזי, ביתר עוז ותוקף – יורדים יחד וממשיכים איתם גם את כח האין סוף. המשכה זאת היא "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" – המשכת כח העצמוּת למטה – שזאת תכלית הכונה של בריאת העולם שנקראת בלשון המדרש: "דירה בתחתונים", "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"!

כאמור, האשה בפני עצמה תעלה ותרד – תוריד שפע – אבל לא תוכל להוריד עצמוּת שהרי התכלית אצלה זאת הירידה ואילו העליה אצלה זה רק האמצעי. לעומתה, האיש שהוא בבחינת "ירידה לצורך עליה" – העליה זאת התכלית אצלו וממילא, הוא עולה מעלה מעלה לתכלית העליה – ומשם ממשיך את כח העצמוּת למטה – ואילו הירידה הראשונה אצלו היתה רק האמצעי.

ואם כן, היות ואצל האיש – העליה היא התכלית וכאשר העליה התכליתית, מתחברת, מזדווגת, עם העליה האמצעית – זה נותן תוקף לאשה שהיא בעליה שלה תוכל להגיע לעצמוּת בתור אור חוזר שהרי, "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – ואזי להמשיך למטה את ה"דירה בתחתונים"!

ע"פ הגורל – נחזור, אותו יחס ממש הוא היחס בין הצדיק לבין הבעל תשובה. הצדיק הוא האיש ואילו ה"בעל תשובה" (ר"ת בת) הוא האשה! ואם כן, בדור שלנו – העיקר אלו הבנות – שהם הם הבעלי תשובה! ויש לומר, והוא דבר שאמרנו הרבה פעמים וגם הזכרנו בתחילת השיעור – שיש כאלו, שע"פ הגורל נולדו בקדושה ובטהרה לתוך משפחה שומרת מצוות וקבלו חינוך כשר וכו'. וכאמור, לכל אחד יש את היעקב ועשו שלו – אבל יחסית, אלו שנולדו למשפחות שומרי מצוות – הם הצדיקים כאן. וכן, יש כאלו, שע"פ הגורל, נולדו "רחוק" ועד כדי היותם "תינוקות שנשבו" – ובקושי חוזרים בתשובה, חוזרים לשורש, חוזרים ליהדות שלהם!

תיקון – מכאן יוצא, שעיקר תיקון העולם, עיקר ביאת המשיח ועיקר ההתארגנות לדבר, כמו התארגנות לתקן את המדינה – ההתארגנות לעשות משהו ממשי בארץ – תוך כדי ההשגה שהארץ זה באמת התכלית – ולא רק האמצעי! ושוב, אצל האיש – העולם הזה הוא רק אמצעי, אמצעי בשביל העולם הבא. אצל עשו, הבעל תשובה בשורש – העולם הבא הוא רק אמצעי בשביל העולם הזה! וזהו שאמרנו לגבי התרוצצות הבנים – ששניהם רוצים את שני העולמות – ולבסוף שני הבנים גם ישיגו את שני העולמות – מתוך שיהיה זיווג ביניהם. ואם כן, מי שיכול באמת לתקן את הארץ הוא שאצלו הארץ התכלית, וזה הבעל תשובה!

ואם כן, עיקר ההתארגנות, לתקן את המדינה, זה בעיקר עבודה של "בעלי תשובה" – "בעלי תשובה יתקנו את המדינה", יתקנו את העולם! "לתקן עולם במלכות שד"י" – לעשות כאן מקום ראוי ל"דירה בתחתונים"!

יודע ציד – והנה, האיש יודע ציד בקדושה – זה היודע לצוד את הבריות להצדיקם (ולא להחטיאם). כלומר, להחזיר בתשובה, שזה כולל גם להחזיר את עצמי בתשובה – וגם להחזיר את כל העולם בתשובה. לכן, ישנה אפילו משיכה לבתי עבודה זרה שכאמור, שם נמצא "החומר המתברר"! את הנאמר כאן אפשר לכלול – בעמוד ה"גמילות חסד", שבין האבות זאת עבודתו של אברהם אבינו – שהחל להכניס את כל באי עולם תחת כנפי השכינה!

איש שדה – כאמור, איש שדה זאת התמצאות בשדה, במציאות, בשטח הפעילות, התמצאות בנעשה בחוץ, במציאות החיצונית! השדה בלשון חז"ל זו בריתא, משנה חיצונית, משנה שלא נכנסה לשישה סדרי משנה שסידר רבי יהודה הנשיא! כלומר, להכיר את החוץ – חוץ לכותלי הישיבה, חוץ לכותלי הקדושה! התמצאות, זה עדיין לא העורמה הפנימית – איך לצוד – שזה בא מאור מקיף – אלא זה פשוט ההתמצאות שם בחוץ. התמצאות בחוץ – זה אצלנו המספר, הגימטריא של מה שכתוב בספר וכאן זה: איש שדה = 620 = 613 ﬩ 7.

ישנו פרוש נוסף לשדה הקשור ליצחק בעצמו שהיה אוהב את עשו שהוא איש שדה. על יצחק אבינו כתוב: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". וכן, גם בסיפור השני של מעשה בראשית כתוב: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ". ואם כן, יש שִׂיחַ השדה ויש לָשׂוּחַ בשדה. והנה, כתוב בספר הזהר ש"שִׂיחַ הַשָּׂדֶה" זה משיח. ואם כן, איש שדה – זה אחד שהולך להתפלל! על מה הוא מתפלל, על מה הוא משִׂיחַ? על ביאת המשיח!

איש תפילה – ואם כן, עיקר התפילה, עיקר "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה", זה על ביאת המשיח, שיצמח, צמח שמו: "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל הוי'"! ואכן, ישנו פרוש נוסף האומר ש"אִישׁ שָׂדֶה" בקדושה – זה "איש תפילה"! כאמור, איש יודע ציד – זה אחד שעסוק עם הבריות, לצוד את הבריות על מנת להצדיקן. מומלץ לכל אחד לקרוא את סיפורו של רבי נחמן על ה"בעל תפילה" שנכנס בעורמה, מתוך טוב לב אין סופי, מתלבש בתוך המנטליות של הזולת ואז, לאט לאט – מקרב אותו, מעלה אותו, צד אותו ברשת הקדושה!

יודע ציד – הרמז הוא ע"פ אותיות הביטוי: "יֹדֵעַ צַיִד" – יד בהתחלה; יד בסוף; עץ באמצע! ואם כן, יש כאן סוד של: עץ בין שתי ידיים. נסביר, שאותו "יֹדֵעַ צַיִד" בא מ"וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". והנה, שתי הידיים שפועלות כאן הן שתי הידיים של הביטוי: "שמאל דוחה וימין מקרבת". ואם כן, יש כאן עורמה של ויסות ואיזון הנדרשת בכל הונאה. הצייד נוקט כאן בדחייה ובקרוב. ושוב, יש כאן עץ (לשון עצה) בין שתי ידיים: יד ימין של "יֹדֵעַ" ויד שמאל של "צַיִד" – ויש כאן עץ, "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

כאמור, עשו יצא אמנם לתרבות רעה – אבל בשורשו הוא ה"בעל תשובה". אמרנו קודם, שלצוד את הבריות – זה כמו אותו עבריין ר"ל שמוכר סמים. הטכניקה, "המקיף", שבאמצעותו הוא פועל על הזולת – זה לאט לאט להדחיק, להרחיק, אצלו תכונות טובות ובו זמנית, הוא לאט לאט מבליט אצלו תכונות רעות כלומר, כמה טוב ונעים לצרוך מהסם! ושוב, הוא לוקח ילד תמים – שיש בתוכו, כמו אצל כל אחד – דברים טובים ודברים רעים – ובכוחו לגרום לו להדחיק לתוך הנפש את הנטיות החיוביות שלו ובאותו זמן להבליט, להוציא, את הנטיות הרעות שלו – וכך הוא צד אותו.

ולהבדיל, בקדושה זה עובד אותו הדבר – רק הפוך. כלומר, מי שרוצה לעבוד עם בעלי תשובה – צריך את החכמה, את העורמה, "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה" – איך לאט לאט להדחיק את הנטיות הרעות של הזולת – ובו זמנית להבליט אצלו, יותר ויותר, את הנטיות הטובות! ושוב, זה נקרא עץ – העצה שנמצאת בין שתי הידיים – עד כמה לדחות ועד כמה לקרב! וכאמור, או שזה בקדושה או שזה בלעומת זה!

כלים דתיקון – נחזור, את הביטוי איש שדה פרשנו בכמה פנים: כמו יצחק אבינו שמתפלל בשדה – "איש תפילה". מזה נמשך אח"כ אצל יעקב ה"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – אוהלי שם ועבר, אוהלי תורה ותפילה! ישנו פרוש אחר האומר על הביטוי: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – שאוהלים אלו הם אוהלי קידר – שאלו הם אוהלים של ישמעאל ועשו: "אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר"! ומפרשים, שיעקב לוקח את אותם "אָהֳלֵי קֵדָר" – ומיישב אותם, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" כלומר, הוא ממשיך את האורות המרובים של תהו, וגם את החשכה של "אָהֳלֵי קֵדָר" – ממשיך ומיישב את זה בתוך כלים דתיקון!

לפי פרוש אחרון זה – יש כאן ממש את שלושת האבות שהרי כתוב "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"! אברהם אבינו הוא עמוד גמילות חסדים; יצחק אבינו הוא עמוד העבודה, עבודת התפילה; יעקב אבינו הוא עמוד התורה! והנה: יודע ציד בקדושה זה עמוד גמילות חסדים – לקרב את כולם ולהחזיר את עצמי ואת כולם בתשובה. כלומר, זאת התעסקות עם העשו שבפנים והעשו שבחוץ – להחזירם בתשובה. מי יכול לעשות זאת? אחד שהוא עשו בעצמו – הוא יכול לצוד את הבריות גם לטובה וזה מה שנרמז בפסוק "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו"! ושוב, זהו עמוד גמילות חסדים – אברהם אבינו!

ישנו רמז הכתוב בקבלה האומר, שעשו באופן מיוחד – מתייחס לאברהם! כידוע, יצחק = 208 = 8 פעמים שם הוי'. יעקב = 182= 7 פעמים שם הוי'. יוסף = 156 = 6 פעמים שם הוי'. והנה, אברהם = 248 ואינו כפולה של שם הוי' – אבל כאשר מחברים אותו לעשו: 248 ﬩ 376 = 624 = 24 פעמים שם הוי'!

מרכבה – ויותר מזה, עשו בקדושה – אמור להיות עמוד המלכות בסוד המרכבה. חז"ל מדגישים ואומרים: "האבות הן הן המרכבה", אברהם, יצחק ויעקב הם ג' רגלי המרכבה – אבל שלמות המרכבה הם ארבעת רגלי המרכבה – ומי הוא הרגל הרביעית? דוד המלך המלכות! ובכל אופן, בשורש, כמו שאמור היה להיות – עשו בן יצחק, הוא הרגל הרביעית של המרכבה! ואזי, כל המרכבה כולה – היא כפולה של שם הוי'! ושוב, אברהם, יצחק, יעקב, עשו = 39 פעמים י‑ה‑ו‑ה! כלומר, י‑ה‑ו‑ה אחד פעמים י‑ה‑ו‑ה! ואם כן, דוד המלך – הרגל הרביעית במרכבה – הוא זה שיותר מכולם ברר את עשו! ולכן, דוד הוא אדמוני ועשו הוא אֱדוֹם! ושוב, זהו הבעל תשובה, ברור המלכות – עליה לצורך ירידה. נחזור,

יודע ציד – זה שורשו של אברהם אבינו – עמוד גמילות חסדים!

איש שדה – לפי הפרוש השני שאמרנו – הוא יצחק אבינו – עמוד העבודה, עמוד התפילה!

איש תם – שני אלו הם הימין והשמאל – ושניהם מתבררים ע"י יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", איש שלם – עמוד התורה – שבקו האמצעי!

הגדלוּת

פיצול אישיות – והנה, בקדושה – המקיף והפנימי מתחברים. לעומת זאת, בקליפה, יש הפרש בין המקיף לבין הפנימי. ושוב, בקליפה אלו שנים, אלו "שני אישים" כלומר, זה פיצול אישיות בתוך הקליפה! ושוב, בקליפה יש פיצול בין מקיף ופנימי ואילו בקדושה אין פיצול בין במקיף לפנימי כלומר זה רק איש אחד, אישיות אחת!

איש תם – איש תם זה גם תמימות ברצון, שזה המקיף וגם תמימות במעשה, שזה הפנימי! וכאמור האיש תם הוא יושב אוהלים – והוא מיישב, הוא מוריד – את האורות המרובים דתהו, האורות המרובים של איש יודע ציד, איש שדה – וממשיך את זה לתוך הקדושה!

גדלוּת – ואם כן, השלמות כאן זאת הגדוּלה – זאת הגדלוּת – וזה גופא כנגד החכמה, בינה, ודעת. וכאמור, הגדלות העיקרית זה ה"יודע ציד", זה "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" – השורש של "עמוד גמילות חסדים" – ובפרטיות, כנגד החכמה שבקו ימין! וכאמור, האיש תם יושב אהלים – הוא הדעת, הקו האמצעי, שפועל כאן את "ישוב הדעת"! ואם כן, כל המתואר כאן זה "המשכת מוחין דגדלות" – הגדלה!

נסיים ונברך, שנזכה לגדלות האמיתית בביאת גואל צדק!