מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ט
פרשת משפטים – משפט ותיקון הנפש
ערב טוב,
הערב נדבר על משמעות המשפט בנוגע לתיקון הנפש. נושא זה של משפטים – שייך לכל אחד ואחד – והוא הנושא שבא סמוך למתן תורה. בשבת קראנו את עשרת הדברות בפרשת יתרו – ומיד לאחר עשרת הדברות באה פרשת משפטים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – "וְאֵלֶּה" מפרש רש"י: "ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". כאשר פותח הכתוב בלשון "וְאֵלֶּה" – תמיד חז"ל דורשים שזה בא בהמשך למה שנכתב קודם בפרשה הקודמת!
בספר הזהר הקדוש, על פרשת משפטים – יש אחד מהחלקים הפנימיים שבזהר – שקובעים ברכה לעצמם! ושוב, ישנם: אידרא רבא, אידרא זוטא, סיפרא דצניעותא ועוד – ואחד מהם הוא בתחילת פרשת משפטים בספר הזהר – ונקרא: סבא דמשפטים! כלומר, יש איזה טעיא, סבא זקן אחד – שבתחילה חושבים החכמים שהוא סתם עם הארץ – ופתאום הוא מתחיל לגלות תעלומות חכמה. ואם כן, יש חיבור שלם, בתחילת פרשת משפטים בספר הזהר שנקרא: "סבא דמשפטים"!
גלגולי נשמות – כל ענינו של חיבור זה בספר הזהר – הוא לפרש מה שכתוב בתחילת הפרשה: עבד עברי, אמה עבריה, ובהמשך גם עבד כנעני – כמו שיוסבר בהמשך. והנה, יש כאן שלושת סוגי העבדים והזהר מפרש שכל המשפטים האלה, שזה מתחיל עם העבדים – אלו דיני הנשמות וגלגולי הנשמות. ושוב, התרגום של "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" הוא: "ואלין דיניא דתסדר קדמיהון" כלומר, אלו הדינים שצריך לסדר לפני בני ישראל – ומפרש הזהר שאלו דיני הנשמות ודיני גלגולי הנשמות!
האדם חי בעולם הזה ולאחר 120 שנה הוא גומר את חייו בעולם הזה ואזי נשמתו מסתלקת למעלה. והנה, יש כל מיני סיפורים, בכתבי האריז"ל ובעוד הרבה ספרים המוקדשים לכל החוקיות של גלגולי הנשמות, שכר ועונש, וכל מה שקורה עם הנשמות לאחר 120 שנה!
ואם כן, אומר הזהר שכל המשפטים בתחילת הפרשה, העוסקים בדיני שלושת סוגי העבדים, אינם אלא סודות של גלגולי נשמות. ושוב, אדם הקורא את לשון פרשת משפטים – יתקשה מאד לעלות בדעתו שבעצם מדובר כאן בדיני גלגולי הנשמות! ואם כן, הזהר אומר שכאן הוא המקור, המקום המרכזי בכל התורה כולה – בו יש את כל סדרי דיני האדם, ובמיוחד את כל דיני, חוקי, גלגולי נשמות!
עליית הנשמה – לפני שנמשיך, נזכיר שהערב הוא אור ליום כ"ב שבט – יום מאד חשוב בחב"ד מזה כמה שנים, משנת תשמ"ח – והוא היארצייט של הרבנית חייה מושקא ע"ה – הרבנית של הרבי! וכאמור, פרשת משפטים – שנלמד בה הערב, דנה, מדברת ומסבירה את כל ענין עליית הנשמה – והאורות שהנשמה זוכה לקבל, כאשר היא עולה מהעולם הזה – נקיה וטהורה! ואם כן, זהו בכללות הנושא שלנו הערב.
עבד עברי – ושוב, הדבר הראשון לפי הזהר – שבא לאחר עשרת הדברות – אלו סיפורי ודיני גלגולי הנשמות – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". כאמור, ע"פ הסדר בפרשת משפטים קודם מדובר על עבד עברי – שזה משהו מאד גדול וכתוב: עבד עברי = 358 = משיח! ואם כן, המשיח הוא עבד עברי שעליו כתוב: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". "חָפְשִׁי חִנָּם" = 496 = מלכות!
ואם כן, המשיח קודם הוא עבד עברי ולבסוף הוא יוצא לחפשי, למלוך – למלכות!
אמה עבריה – לאחר העבד עברי באה "אמה עבריה". לכאורה, אמה עבריה, ע"פ פשט, פחותה במעלתה מעבד עברי – אבל בקבלה כתוב לא כך, אלא שסודה של אמה עבריה – זה הרבה יותר גבוה מעבד עברי! ע"פ ההקבלה כאן, עבד עברי שייך לעולם היצירה שכנגד אות ו דהוי' – ואילו אמה עבריה שייכת לעולם הבריאה שכנגד אות ה עילאה דהוי'!
עבד כנעני – כאמור, בהמשך הפרשה בא גם ה"עבד כנעני" שהוא ע"פ הקבלה שייך לתיקון עולם העשיה שכנגד אות ה תתאה דהוי'!
עולמות – ואם כן, יש כאן שלושה סוגי עבדים – המכוונים לפי הסוד – כנגד שלושת העולמות התחתונים בי"ע – בריאה, יצירה, עשיה! והנה, בריאה זה עולם המחשבה, עולם ההתבוננות, השכל – ושם נמצאת האמה העבריה! יצירה – זה עולם הרגש, רגש הלב – אהבה ויראה וכו' – ושם נמצא ה"עבד עברי"! עולם העשיה, הוא עולם המעשה – המעשה הוא העיקר – ושם נמצא ה"עבד כנעני" וכל זאת לפי הסוד!
מצות יעוד – ונשאל: למה ע"פ פשט – האמה העבריה היא בדרגה יותר גבוהה מאשר עבד עברי? היות, שהכוונה היא – שכאשר אב מוכר את בתו להיות "אמה עבריה" – שהאדון יתחתן איתה, או שישיא אותה לבנו! ושוב, היעד, היעוד – של האמה העבריה הוא להנשא ממש, כאשה לכל דבר – לאדון! וממילא, בכך היא הרבה יותר חשובה מאשר העבד העברי – "שלא נישא לאדונו" ויוצא לחפשי לאחר שש שנות עבדות!
והנה, הביטוי בתורה הוא לשון יעוד: "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" כלומר, היעוד של "אמה עבריה" להנשא ממש לאדון או לבנו! ושוב, מכאן אפשר להבין שהקשר בינה לבין האדון – זה הרבה יותר קרוב ועצמי מאשר הקשר שלו עם ה"עבד עברי" וכל שכן עם ה"עבד כנעני"!
"וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה"
בתוך הפרשיה של ה"אמא עבריה" – הפסוק המרכזי שהזהר דורש, הוא אותו פסוק שצטטנו: "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" – ובפסוק זה נתרכז, נתמקד, הערב!
כאמור, כל הפרשה הזאת נדרשת על הסתלקות הנשמה – כאשר היא משלימה את תפקידה בעולם הזה – והאורות שהיא זוכה להם למעלה! כאמור, נחשוב גם על הרבנית, ע"ה – תוך כדי לימוד הסוגיא בספר הזהר. אומר ספר הזהר – שכאשר נשמת צדיק, או צדקנית (שזה יותר מתאים, שהרי זו פרשת אמה עבריה). כאשר הנשמה עולה, מסתלקת מן העולם הזה – הקב"ה לוקח כביכול את הנשמה – ומשתעשע עם הנשמה – ומכניס את הנשמה להיכל בשמים שנקרא, "היכל אהבה"!
היכלות – יש בעולמות העליונים שבעה היכלות ע"פ הקבלה, זה למעלה מזה: היכל לבנת הספיר; היכל עצם השמים לטוהר; היכל נוגה; היכל הזכות; היכל אהבה; היכל הרצון; היכל קודש קדשים! בתפילות שאנו מתפללים, מ"ברכו את הוי' המבורך" שלפני שמע ועד לתפילת ח"י – כתוב בזהר ומבואר באריכות בכתבי האריז"ל – שאנחנו כעין "מטיילים", עוברים ועולים מהיכל להיכל. כאשר אומרים את הברכה: "אהבת עולם אהבתנו" ועד סיום קריאת שמע במילה אמת – אנחנו נמצאים, ע"פ סוד, ב"היכל אהבה"! ושוב, עוברים מהיכל להיכל, מלמטה למעלה – וכאשר מגיעים לאהבת עולם אהבתנו – נכנסים להיכל אהבה – עד סוף ק"ש!
ושוב, כאשר אומרים את הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וממשיכים: "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – זה הכל בתוך "היכל אהבה"!
בני אתה – ואם כן, אומר הזהר – שכאשר הנשמה עולה מהעולם הזה – זכה וטהורה, נשמת הצדיק – מכניסים אותה להיכל אהבה – ושם הקב"ה משתעשע עם הנשמה וגם מתפאר ומשבח את נשמת הצדיק וקורא על נשמת הצדיק: "הוי' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" – וגם מתפאר בבנו ומודיע לכולם שהנה הבן שלי הגיע! וכך, כל יום מחדש, הוא מתפאר בבנו יקירו! ואם כן, כך מפרש הזהר את המילים: "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה" כלומר, שהנשמה שעולה, אם היא זכה וטהורה – נשמת הצדיק שעולה למעלה אזי, הקב"ה מייעד אותה עצמה – להיות או להקרא בשם בנו! ואומר לכולם: הנה בני הגיע – וכך בכל יום, הוא מתפאר בבנו!
זה כמו הווארט המפורסם של הבעש"ט – שאצל הקב"ה, כל יהודי יקר יותר אפילו מבן יחיד שנולד לאבא ואמא לעת זיקנותם. כמו יצחק לאברהם אבינו ושרה אמנו! ושוב, כך כל יהודי בעולם, "ועמך כולם צדיקים" – אם הוא ראוי להיות כך, וסופו שיהיה כך – ואז הקב"ה משתעשע איתו ומשבח ואומר: "בְּנִי אַתָּה", בני הגיע! ואם כן, כך מפרש הזהר את הביטוי: "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה"!
הבנות – ממשיך הפסוק: "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ". כלומר, אם היא מיועדת לבנו – מה אומר לנו הביטוי "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ"? עלינו לזכור שאנו לומדים כאן "לא כפשוטו" אלא על פי סוד – איך שמפרש ספר הזהר. מפרש הזהר, שהקב"ה מתייחס לנשמה כ"בני" לצורך השבח, כאילו הפרסום כלפי חוץ – הנה זה בני! אבל ההתיחסות האישית – זה כמו שמתייחס אב לבנותיו!
כמשפט הבנות – והנה, הנשמות אכן נקראות בנות, "בְּנוֹת יְרוּשָׁלִִָם". ואם כן, הקב"ה מחבק ומנשק את הנשמה הזאת – כמו אבא שמשתעשע עם הבת יחידה שלו! ושוב, הקב"ה מתיחס לכל נשמה כאל בן, נשמת הצדיק וכאל בת! וכאמור, היחס האישי כביכול, בין הקב"ה לנשמה עצמה – הוא יחס של אב לבתו – ושם בתוך היכל האהבה – מחבק ומנשק את הנשמה – כמו שאבא משתעשע, מנשק ומחבק את הבת יחידה שלו!
כמובן, המילים, משפט, משפטים – אלו מילות המפתח כאן – ואין מדובר כאן על משפט קשה אלא, כאן זה, "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" – לחבק ולנשק את הבת יחידה שלו! ממשיך הזהר ואומר שהביטוי "יַעֲשֶׂה לָּהּ" – מזכיר, כגזרה שוה, את הפסוק: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ"! כלומר, הקב"ה מגלה לה את כל האוצרות, את כל האורות העליונים ששום עין לא ראתה! "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ"! ואם כן, עד כאן "הפשט", הפרוש הפשוט של הזהר, של ספר הזהר – שזה לבטח אינו הפרוש הפשוט של הנגלה שבתורה!
בתוך קטע זה של הזהר ישנו משפט קצר שנקרא בפנים – שעל זה בא פרושו של ר' לוי יצחק שניאורסון – אביו של הרבי ועל גבי זה – בא הפרוש, באריכות, של הרבי!
"ואם לבנו ייעדנה, ת"ח כמה אית ליה לב"נ לאזדהרא דלא יסטי ארחוי בהאי עלמא דאי זכה ב"נ בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות האי איהו ב"נ דקודשא בריך הוא אתרעי ביה ואשתבח ביה בכל יומיא בפמלייא דיליה ואמר חמו ברא קדישא דאית ליה בההוא עלמא כך וכך עביד כך וכך עובדוי מתתקנן, וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירה, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין בכל יומא קארי עלה דא היא נשמתא דפלניא ברי, נטירא ליהוי ליה לההוא גופא דשבק, ודא הוא דכתיב ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה מאי כמשפט הבנות, הכא אית רזא לחכימין בגו טנרא תקיפא רקיעא טמירא אית היכלא חדא דאקרי היכל אהבה ותמן אינון גנזין טמירין וכל נשיקין דרחימו דמלכא אינון תמן ואינון נשמתין רחימאן דמלכא עאלין תמן"
זכה, נקיה וברורה
נקרא ונסביר: וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירה – כאשר הנשמה הזאת, יוצאת מהעולם הזה, מסתלקת מן העולם הזה, זכה ונקיה וברורה – והנה, עיקר הלימוד שלנו הערב זה לנתח את ג' הלשונות האלה: זכה ונקיה וברורה! על זה עומד ומפרש אביו של הרבי, ר' לויק ואחריו הרבי. והנה, הנשמה שמסתלקת מהעולם הזה – היא מסתלקת: "זכה ונקיה וברורה". בהמשך כתוב: קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין – כלומר, הקב"ה מאיר לה בכמה אורות. עד כאן קראנו את המשפט הקצר מספר הזהר בפרשת משפטים! וכאמור, כל זאת נאמר בזהר תוך כדי הפרוש של אותו פסוק: "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ"!
תבונה – לפני שנתחיל להביא את פרושו של ר' לויק – נשים לב לעוד תופעה והיא, שהמילה "הַבָּנוֹת" – הן אותיות תבונה! והנה, כתוב בספר התניא שבתוך המילה "תבונה" יש אותיות "בן", "בת" ומסביר שם שבן ובת בעבודת הוי' הם "אהבה" ו"יראה"! כלומר, אהבת הוי' זו בחינת "בן" ואילו יראת הוי' זו בחינת "בת", "אִשָּׁה יִרְאַת הוי' הִיא תִתְהַלָּל"! ואם כן, זה בעצם קשור למה שעכשיו אמרנו – שבאותו פסוק, לפי הזהר – הנשמה הטהורה הזאת נקראת גם בשם "בן" וגם בשם "בת". כלומר, יש לה לנשמה שתי המעלות – מעלת הבן ומעלת הבת! וכאמור, הכללות של הבנות אלו אותיות תבונה!
נחזור, אמרנו ששלושת סוגי העבדים כאן הם כנגד העולמות: בריאה, יצירה, עשיה! והנה, כאן האמה העבריה – היא כנגד עולם הבריאה – שספירת הבינה, התבונה, היא המאירה ומחיה אותו! הביטוי לזה בקבלה והחסידות "אמא עילאה מקננא בכורסיא". ושוב, הבינה, התבונה – היא שמאירה בכל עולם הבריאה. כללות עולם הבריאה מכוון כנגד התבונה! כלומר, ששם יש את "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת"!
טוב ורע – והנה, תבונה היא התבוננות – אבל התבוננות כזאת, שבמימד הנסתר של הלב – יש בה בן ובת, אהבה ויראה! ושוב, זאת התבוננות שמתפשטת לתוך הלב. בדרך כלל, המידות, הרגשות של אהבה ויראה – מכוסים בתוך רחם האם כלומר, שאין לידה גמורה של אותן מידות, אהבה ויראה – אבל כאשר יש לידה גמורה – אזי האדם מתרגש ומרגיש את עצמו ירא! והנה, בזה שהוא מרגיש את עצמו ירא או אוהב – יש גם מעליותא וגם גריעותא!
המעליותא היא, שכאשר הוא מרגיש את עצמו ירא – זה פועל על החיצוניות שלו ומזכך גם את הגוף שלו. לעומת זאת, הגריעותא היא שזה עלול להגביר גם את הרגשת ישותו, על דרך הביטוי: "יש מי שאוהב". כלומר, כאשר זה יוצא מהרחם של התבונה, של האמא – מידת היראה או האהבה – מתערב בזה תערובת של ישות, של קצת גאוה, קצת הרגשת "אני"! ושוב, "יש מי שאוהב", "יש מי שירא" – וכל זה לגריעותא!
עץ הדעת – כתוב בקבלה ובחסידות – שהמידות הנולדות בלב לגמרי כלומר, כשיצאו מרחם הבינה, מהתבונה – הן בסוד "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"! כלומר, שיש שם עירבוביא – תערובת של טוב ורע! נסביר, לאהוב זה טוב, אבל ישנה עצם המידה – שמתרגש, שמרגיש את עצמו אוהב, חווה את החויה של אהבה – הרגשת היש הזה – הוא דבר שלילי, רע! ושוב, יש בזה ערבוביא של טוב ורע – ונקרא: "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"!
עץ החיים – ושוב, כאשר יש לו באמת אהבה ויראה בלב – אבל אינו כל כך מודע ומתמסר לחוויה שחווה – אלא מודע לאור התבונה עצמה – אור ההתבוננות – הוא עדיין מוקף וכלוא בתוך אותו אור ההתבוננות. ושוב, יש לו רגש, הרגש קיים, גם האהבה וגם היראה – אבל אינו חווה את הרגש – אלא חווה, אך ורק, את ההתבוננות עצמה! ואם כן, זה נקרא תבונה – בן ובת ולזה קוראים בקבלה ובחסידות: "עץ החיים"!
כלומר, אוכלים מעץ החיים, "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם", אבל כאשר הוא עדיין אינו מתוקן – יש בו תערובת של "יש", ישות – יש בו את ארס הנחש שממית, ממילא אינו חי לעולם! והנה, אם יש בו רגש טהור לגמרי, בלי שום ארס של ישות – אזי הוא בגדר של "וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" – וזה נקרא: "עץ החיים"!
אני אוהב – יש פסוק חשוב של תבונה – לעומת רגש גלוי, שיש בו תערובת יש וממילא, יש לו עדיין טיפה ארסית – שבסופו של דבר ממיתה, כמו שהוסבר. והנה, אותו פסוק, הוא פסוק ממשלי פרק ח"י שהזכרנו הרבה פעמים בשיעורים שונים והוא: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ". הפסוק אומר, שהכסיל, אינו מחפש את עצם התבונה כלומר, אפילו כשהוא מתבונן – הוא כל הזמן לוחץ כביכול, על איזה כפתור בנפש – להוציא רגש! ושוב, בעיקר הוא מחפש את החוויה הרגשית – שירגיש את "הכיף" שאני אוהב, או אני ירא! וכל זאת, אע"פ שהוא יכול להיות חכם גדול מאד – ובכל אופן, הפסוק מתייחס אליו כאל כסיל, טיפש – כלומר, שכל האנרגיה של השכל שלו – הולכת לאיבוד, במידה מסויימת! שהרי, אינו חפץ את עצם אור השכל – אור האמת, אלא רק מחפש את החויה!
ושוב, הוא אינו חפץ אלא "בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" – ובזה הוא שוקע בסוד "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" – ושוכח "מֵעֵץ הַחַיִּים"!
הבנות – והנה, כל זה אמרנו בגלל שזה נושא כללי ויסודי בכל החסידות – ואכן, כאן יש רמז לכך – שהרי האמה העבריה, המתוקנת – היא זאת שכן חפצה, אך ורק, בתבונה! זה מרומז בלשון הפסוק: "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת" – הבנות, אותיות "תבונה" – וגם מה שאמרנו שבתוך תבונה יש אותיות בן ובת – שהם האהבה והיראה – בבחינת "עץ החיים" – ולא בבחינת: "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"! ואם כן, הנשמה זוכה לעלות מעלה מעלה – ויוצאת מהעולם הזה: זכה, נקיה וברורה ואז הקב"ה מאיר לה בכמה אורות!
כאמור, הכותרת שלנו היא: זכה, נקיה וברורה – שלוש מילים שהן הנושא העיקרי שלנו בשיעור זה. אלו שלושה מושגים בנפש: זכות, נקיות, ובירור! וכמובן, אם ספר הזהר, וכך כל ספר מקודש – משתמש בכמה שמות נרדפים – אזי יש ודאי וודאי – כוונה פנימית בכל אחד מהם. וממילא, אנו צריכים להתבונן ולגלות מה מוסיף כל אחד משלושת המושגים!
נראה קודם איך ר' לויק מפרש ומסביר את שלושת המושגים. הוא אומר שאפשר לפרש זאת בכמה אופנים – וכמובן שהם מקבילים ויש קשר ביניהם – ואפשר לומר זאת בכמה צורות!
נר"ן – אפשר לומר ש"זך ונקי וברור" – הם כנגד נר"ן – נפש, רוח, נשמה! כלומר, הפרוש הראשון מכוון את שלושת המושגים כנגד: נפש, רוח, נשמה – של הנשמה הטהורה שעכשיו מסתלקת מן הגוף ועולה לשמים – וזוכה לקבל אורות עליונים מהקב"ה. נפש – זה כמו המעשה של האדם – נה"י; רוח – זה הרגש של האדם; נשמה – זה המחשבה, ההתבוננות של האדם!
לבושי הנפש – ממשיך ר' לויק ואומר אותו רעיון במילים אחרות: אפשר לומר ש"זך ונקי וברור" זה כנגד: מעשה, דיבור, מחשבה – שהם לבושי הנפש. ושוב, יש שלושה חלקי הנפש: נפש, רוח, נשמה – וכנגדם שלושת לבושי הנפש: מעשה, דיבור, מחשבה – שגם מקבילים ל‑ג' העולמות: עשיה, יצירה, בריאה!
ואם כן, לפי זה "זכה", הזכות – שייך למעשה; נקיות – שייך לדיבור; ברור – שייך למחשבה!
אור וכלי – ממשיך ר' לויק ואומר פרוש שלישי – אפשר לומר ש"זך ונקי וברור" – זה על דרך כלים ואורות. נסביר, כתוב כאן, שכאשר הנשמה עולה למעלה, ועולה בשלמות – היא זוכה לקבל אורות עליונים מהקב"ה! זאת אומרת, שהיא כולה, על כל ממדיה – היא מהווה כלי – והקב"ה מאיר אור לתוך הכלי!
כלי שלם – ע"פ קבלה, כל כלי כלול משלושה ממדים או שלוש, שכבות, בחינות: חיצוניות הכלי; תיכוניות (אמצעיות) הכלי; פנימיות הכלי! לפעמים קוראים לזה סת"ר: סוף, תוך, ראש! והנה, כאשר הכלי כולו שלם – אזי האור מתייחד ומאיר בתוך הכלי! ואם כן, זה מה שכתוב שכאשר הנשמה עולה, זכה, נקיה וברורה – הקב"ה מאיר בה בכמה אורות!
ממשיך ר' לויק ואומר שאחרי שלושת הפרושים – יש עוד פרוש, יותר מעשי, פרוש שיותר קשור עם עבודתו הפשוטה של היהודי שעובד את הוי' בעולם הזה. אומר ש"זכה" – אפשר לפרש על מצוות עשה, דברים של קום ועשה רמ"ח פיקודין, רמ"ח איברים דמלכא. זה "זכה" – זוכים לקיים מצוות עשה; "נקיות" – קשור עם שס"ה מצוות לא תעשה. האדם הוא נקי, כאשר הוא שומר לא לעבור, לא להתלכלך בשום פגם של דבר אסור! "ברור" – זה הולך על לימוד התורה, שהיא חכמה ברורה!
נחזור, יש שני סוגי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה – ויש תלמוד תורה שכנגד כולם! כלומר, הכוונה היא שתלמוד תורה הוא הפנימיות של כולם! ואם כן, מצוות עשה – זה מקביל לחיצוניות הכלי; יש מצוות לא תעשה – שזה מקביל לתיכוניות הכלי; ויש הפנימיות של הכלי – מצוות לימוד תורה! וכאמור, כאשר הוא מושלם בכל אלה – אזי האור מאיר בו!
לשאוב חיים – והנה, אף על פי שהזהר מדבר כאן על דיני נשמות לאחר 120, וכן על תורת הגלגול וכו' – בכל אופן, עלינו לשייך את הנאמר, לכל אחד ואחד, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום ובכל מצב! ושוב, לגבי כל הענין של הסתלקות הנשמה מהגוף, ראינו אצל הרבי, שתכף להסתלקות הרבנית – התחיל והמשיך, במשך כל השנה כולה – לדבר על הפסוק בקהלת: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". ע"פ פשט, "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" – זה שהחי יתן אל לבו שסוף כל אדם למות – וממילא הוא צריך לחזור בתשובה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך"! והנה, זהו הפשט הפשוט – אבל הרבי הדגיש, שוב ושוב, במשך שנה שלמה שהפרוש הפנימי זה להמשיך מנשמת הנפטר, להמשיך לשאוב משם חיים!
ושוב, כוונת הפסוק "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" – להמשיך חיים לתוך הלב שלי – להוסיף בי חיות! ואם כן, זה תכלית ענין ההתקשרות לאותו צדיק שהסתלק מהעולם – שעכשיו יש לי עבודה להוסיף תוספת חיות על ידי הזיכרון של אותו אחד – והליכה בדרכיו! ושוב, ההליכה בדרכיו הטובות והטהורות – מוסיפה חיים אל תוך לבי!
וחי בהם – והנה, מכאן יש רמז מאד יפה לפרשת השבוע, פרשת משפטים – שהיא הפרשה ה"חי" = 18 בתורה. כידוע, מתן תורה שבפרשת יתרו – היא הפרשה מספר טוב = 17 – "אין טוב אלא תורה"! ושוב, משפטים, היא הפרשה ה‑ח"י בתורה! וכן, זה גם מתאים שהזהר דורש את פתיחת פרשת משפטים – על כל סדרי גלגולי נשמות וכו' – שזה הכל כדי ש"וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" – ומזה גופא דורשים: "וחי בהם" ולא שימות בהם, להוסיף לנו חיים!
ואם כן, נשאל את השאלה: איך ענין זה שייך לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן, שהוא כלל גדול של הבעש"ט? אפשר לומר בפשטות כמו שאמרנו קודם: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" – שכל אחד צריך, ע"פ פשט – "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" – צריך לעשות תשובה כל הזמן. כל הזמן יש לעשות חשבון נפש: מה עם הזכות והנקיות והבירור של נשמתי! האם אני באמת זך ונקי וברור? או שמא לא?
תפילה – והנה, אמרנו את הפרוש האחרון של ר' לויק: "זך" – שייך למצוות עשה; "נקי" – שייך למצוות לא תעשה; "ברור" – שייך לתלמוד תורה. ואם כן, מה עוד נשאר בעבודת היהודי את הוי'? ואכן, נשאר משהו והיא עבודת התפילה! ושוב, עבודת התפילה לא נכללה כאן – ורק דובר על תורה ומצוות! ואכן, ישנה בזה אצל הראשונים מחלוקת: האם התפילה היא מצוה מן תורה, או שמא היא רק מצוה מדרבנן? לימוד התורה ומצוות עשה ולא תעשה – הן מצוות מן התורה – אך לגבי תפילה – זה אחרת. בשעת התפילה, כאשר אדם עומד להתפלל – זה בזעיר אנפין, כעין מסירות נפש – של הסתלקות הנשמה מן הגוף! ואז התפילה זה גם מלשון דין, "פלילי", משפט פלילי. ואם כן, כל פעם שיהודי מתפלל זה "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"!
תפילה – מסירות נפש
והנה, אדם עומד ומתפלל, ובו בזמן נשמתו עולה לשמים – ובאמת כך הוא חושב ומעמיד את עצמו "כעבדא קמיה מריה", כעבד בפני אדונו – בדיוק כמו כאן בפרשת עבד עברי ואמה עבריה וכו'! ואם כן, מתי אדם חושב, יותר מכל פעם, "שאני עכשיו עבד" – שעומד דום בפני האדון שלי – בביטול מוחלט בפני האדון שלי? – זה דוקא בשעת התפילה! דוקא בשעת תפילת עמידה, תפילת לחש, עמידת דום ודממה – תפילת ח"י!
תפילת חי – יש הרבה סיפורי צדיקים, תלמידי הבעש"ט – שכאשר היו עומדים להתפלל – היו במצב של מסירות נפש ממש – עד כדי כך שלא ידעו אם יצאו מזה "חי"! למשל, ר' פינחס מקוריץ , מגדולי תלמידי הבעש"ט – שעליו מסופר שבכל בוקר, לפני שהלך לבית הכנסת לתפילת שחרית – היה נפרד מאשתו – שמא לא יזכה לחזור לביתו! הצדיק הזה הצטיין במידת האמת שלו – כלומר, שבלי שום גבהות, בלי שום "בליטה", בלי שום העמדת פנים וכו' – הכל היה אצלו אמת צרופה! ואם כן, בעמידה הזאת של האמת הצרופה שלו – הוא היה, באמת לאמיתו – נפרד מאשתו כל בוקר – שהרי, מי יודע אם אזכה לחזור חי מבית הכנסת!
וכך גם ע"פ מאמר הזהר האומר: "שעת צלותא, שעת קרבא" כלומר, ששעת התפילה היא שעת קרב והנה, זה כמו לצאת למלחמה, לצאת לקרב ולפעול במסירות נפש . וכן, כאשר החייל יוצא לקרב – הוא אפילו נותן גט כריתות לאשתו – שהרי אינו יודע אם יחזור חי! ואם כן, ככה היא הרגשת התפילה. וממילא, אפשר לתרגם ולקשר את כל הנושא הזה בזהר, של סדר דיני גלגולי נשמות וכו' – לעבודת התפילה. ובעבודת התפילה גופא – אתה עולה ומשתקף: כמה קיימת מצוות עשה ולא תעשה וכמה תורה למדת!
ושוב, בשעת העמידה והעליה בתפילה – הכל נעשה שקוף לך – לגבי כללות העבודה שלך! ואז, אחד שעבד את הוי' כדבעי – אזי, כאשר הוא מתפלל, תפילתו: זכה ונקיה וברורה וכמו שחז"ל אומרים, גם "תפילתו שגורה בפיו"! ומסבירים, שזהו סימן מן השמים שעונים לו בתפילה. כלומר, כאשר האדם הוא בעל כלי שלם – אזי כאשר עולה למעלה לשמים: הקב"ה מאיר בו אורות עליונים – ותפילתו נענית!
שעת קרבא – לעומת זאת, כאשר הוא עולה – מסתלק מן העולם הזה ועומד בתפילה לפני הוי' "כעבדא קמיה מריה" – בעמידה של דום ובטול מוחלט – וגם יודע שעכשיו הוא נלחם עם הקליפות שרוצות מאד מאד להאחז בו ולהפריע אותו מדבקותו וגם להטיל זוהמא בתפילה שלו, לטמא את התפילה שלו. וכאמור, הוא נלחם בקליפות, תוך כדי תפילתו, וכאן המבחן שלו – עד כמה הוא זך ונקי וברור!
הפוך בה והפוך בה
נמשיך להעמיק בלשונות אלו, להבין יותר ויותר, מה זה: הזך והנקי והברור! באותו "סבא דמשפטים" שבזהר – קודם למאמר שלנו, היו כמה פעמים שנזכרו רק שני לשונות מתוך השלושה – והסדר היה הפוך. כלומר, היה כתוב כמה פעמים: "ברירא ונקיא" – ברור ונקי! ורק בקטע שאנו לומדים נוסף לשון "זך" וכל הסדר הקודם מתהפך להיות: זך, נקי, ברור!
ברור – מה זה ברור? ברור זה הדבר המובחר, הכי מובחר. ברור זה גם דבר שנתפס בחוש הראות – ברור לעין! ברור תמיד קשור בקבלה לספירת החכמה, "כולם בחכמה איתברירו" – הכל מתברר, נעשה ברור – מכח החכמה! וכידוע, החכמה זה ביטול בנפש – והחוש המיוחד לחכמה – הוא חוש הראיה, עין!
נקי – הביטוי נקי – תמיד שייך בקבלה לספירת הבינה, אמא. ושוב, כידוע, חכמה נקראת אבא ואילו בינה נקראת אמא וכן, אבא ואמא נקראים: "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – שני רעים שאינם נפרדים לעולם – הם תמיד ביחד!
הפוך – כאמור, סדר שני הלשונות הקודמים הוא: "ברירא ונקיא" – ברור ונקי! ואם כן, כאשר הסדר הוא מלמעלה למטה אזי הם: חכמה (ברור), בינה (נקי) – כלומר, אבא ואמא, "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"! וכאמור, בקטע הנכחי של הזהר, אותו אנו לומדים – יש עוד לשון, זך והסדר הופך להיות: "זכיא ונקיא וברירא"!
זך – והנה, הלשון השלישית, "זך" – שייך לספירת הדעת, כמו שנסביר. ואם כן, כאן הסדר הוא מלמטה למעלה: זך – דעת, נקי – בינה, ברור – חכמה! ושוב, ה"זך" כנגד הדעת שבאמצע – הכוללת את כל מידות הלב. הדעת היא נשמת ז"א, נשמת ה"זעיר אנפין" (פרצוף המידות)! ביטוי נוסף בזהר לגבי הדעת הוא: "מפתחא דכליל שית". הפסוק במשלי אומר: "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים" – שכל חדרי הלב יתמלאו. כידוע, חד"ר ר"ת חסד, דין, רחמים, שהן עיקר המידות שבלב! ואם כן, כל חדרי הלב מתמלאים מכח הדעת, מכח החדירה של הדעת – שהיא המפתח שפותח את כל מידה ומידה – ומחדירה לכל מידה ומידה את מילוי האור והברכה והשפע – ששייך לה!
זכאי – ואם כן, הדעת אמורה להיות זכה – וגם זכה מלשון זכאית! ושוב, במילה זך – יש שני פרושים: הפרוש הפשוט הוא ש"זך" הוא זכאי. זה כמו שמסתיים כל משפט בין שני בעלי דין – בהכרזה: "פלוני אתה זכאי – פלוני אתה חייב! ושוב, יש אחד זכאי – ויש אחד חייב. ואם כן, זה שיש כזה שיקול והכרעה – זאת תכונת הדעת: שיקול דעת – הכרעת הדעת!
והנה, ה"זכות" – שייך ל‑ה' חסדים שבדעת ואילו ה"חוב" שייך ל‑ה' גבורות שבדעת!
זיכוך – חוץ מזה ש"זך" זה לשון זכאות, "פלוני אתה זכאי" – תמיד דורשים בחסידות ש"זך" זה גם לשון הזדככות, כמו הביטוי "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" שאמרנו קודם. גם זה שייך לדעת. הפסוק אומר: "וַיֹּאמֶר הוי' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". מפרש רש"י: "עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם". והנה, התוצאה נקראת דעת – "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן". כלומר, כאשר האיש מתקשר לאשה – יש "זכה" בדעת, בהתקשרות שלו ויש "לא זכה" בדעת, בהתקשרות, שלו! וכידוע, דורשים זאת שאם זוכים האיש והאשה בהתקשרות שלהם – אזי "שכינה ביניהם"!
זכה עזר – כלומר, פרוש "זכה" כאן הוא אם הוא מזדכך – תוך כדי ההתקשרות, תוך כדי ידיעת אשתו. כלומר, שכאשר הדבר הזה של ידיעת אשתו – פועל אצלו הזדככות – אזי מפעם לפעם, יותר ויותר – נעשה אצלם "עזר" – שיתוף מלא ואמיתי בין האיש לבין האשה – שהאחד עוזר לשני! כלומר, הקשר בעצמו – מקדם אצל כל אחד את ההזדככות! וממילא, אם זה לא הולך כך אז: כנגדו להלחם בו!
כנגדו – ושוב, "עזר" – זה מ‑ה' חסדים שבדעת ואילו "כנגדו" זה מ‑ה' גבורות שבדעת. ואכן, כך אומר רש"י: להלחם בו – שזה ממש מ‑ה' גבורות שבדעת. או שהיא עוזרת לו – או שהיא נלחמת בו וכאמור, הכל תלוי אם מתקיים כאן תהליך של הזדככות!
זיכוך, תיקון הנפש
ואם כן, איך באמת אדם מזכך את הנפש שלו? וכאמור, כל זה קשור לדעת! הכלל בחסידות – וגם כתוב בספרי המוסר ובכל אופן, במיוחד לאור החסידות, מבואר שעיקר תיקון מידות הנפש אצל האדם – מתייחס, נמדד, ע"פ יחסו של האדם לזולת – איך האדם מתיחס לחברו!
רוחב דעת – כלומר, אינך יכול לתקן את עצמך – בינך לבין עצמך! תיקון הנפש הוא תמיד: יחסים, יחסים תקינים בין איש לרעהו. ואם כן, לעינינו כתוב שעיקר תיקון הדעת, זה גם הרחבת הדעת. והנה, אצל יהושע בין נון – התלמיד המובהק, ממלא מקומו של משה רבינו – כתוב: "וַיֹּאמֶר הוי' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". ואכן, חז"ל דנים בתנאי הזה של מנהיג ודורשים: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" – שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד! וכאמור, זה נקרא שיש לו דעת רחבה כלומר, שהדעת שלו סובלת כל אחד ואחד וכן, הוא יודע איך להתיחס לכל אחד ואחד – לפי מידתו הוא!
כף זכות – איך אומרים זאת בכללות? נאמר בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"! כלומר, הוא עשה משהו, ראית אותו עושה משהו וממילא, אפשר ללמד על המעשה שעשה, זכות – ואפשר להפך, רק להעביר ביקורת. להסתכל עליו בעין שמאל – ולהעביר עליו ביקורת, לקטול אותו במבט על המעשה שלו! ואם כן, מאמר חז"ל זה בא ללמד שעלינו, תמיד – לנטות לכף זכות ללמד זכות על כל בן אדם: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"!
צדק – והנה, את ההוראה הזאת לומדים מהפסוק בפרשת קדושים: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". כידוע, כל פרקי אבות – זה לימוד גמור – ממש מדאוריתא. זהו לימוד גמור של חז"ל מהפסוק: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" שמכאן לומדים: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"! ושוב, זה ענין של משפט, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"! וזה על דרך מה שכתוב בסוף התורה, בפרשת שופטים: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"! ושוב, "הוי דן את כל האדם לכף זכות"!
שיקוף – והנה, במילים הכי פשוטות, בדרך המוסר, זה תיקון הדעת! וכאמור, אחד שעושה זאת – אזי כאשר הוא יוצא מן העולם הזה – או כמו שאמרנו קודם, שלצאת מן העולם הזה – זה לעמוד ולהתפלל! כל הזמן אינך עומד לפני הוי' באופן מודע – אבל עמידה לפני הוי' בתפילה – זאת עליה והסתלקות מן העולם הזה (כך צריך להיות)! וזהו להיות זך – שהרי עכשיו כל הנשמה, כל הנפש שלך – משתקפת בשעת מעשה! והאור, כלומר, המענה מן השמים שתקבל, זה לפי ערך: כמה אתה זך, וכמה אתה נקי, וכמה אתה ברור!
כך דנים אותך – ושוב, כמה אתה זך זה כנגד הדעת, פנימיות המידות כולן – ושם אתה נבחן עד כמה אתה מקיים את ההוראה הכללית של חז"ל: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כלומר, שאם אתה דן את כל האדם לכף זכות – אזי כך גם דנים אותך לכף זכות!
שלא מדעתו – והנה, בהמשך פרקי אבות כתוב: "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו"! מהי הכוונה באמירה זאת? נפרעין זה עונש – מידה כנגד מידה. זהו עונש שמגיע לאדם, שאצלנו זה נקרא תיקון נפש, שמגיע לו – או מדעתו או שלא מדעתו! מסביר הבעש"ט שמדעתו ושלא מדעתו – זה הולך ביחד. כלומר, שאם רוצים לפסוק על בן אדם בעולם הזה דין – איזה עונש, שבעצם מהווה עבורו תיקון. ובכל זאת, היות שבשעת מעשה זה עונש, זה קשה – לא פוסקים על אף אחד, על אף נשמה – כל דין, לפני שהוא פוסק זאת על עצמו כלומר, מדעתו ושאינו מדעתו!
מדעתו – ושוב, לפני שהאדם מסכים לקבל עונש – לא מענישים אף אחד – זה כלל גדול בתורה! וממילא, נשאלת השאלה בתמיהה – האם זה באמת ככה – שכל אדם מסכים לקבל את העונש ואת שאר דברים שאינם טובים הבאים עליו? והנה, אף אחד לא יאמר שאני מסכים לקבל דינים ועונשים! אלא מה, "מדעתו ושלא מדעתו" כלומר, מחכים שאותו בן אדם ידון מישהו אחר, מישהו אחר – שעשה משהו דומה! והנה, ברגע שהאדם אומר מילה לא טובה על מישהו אחר שעבר עברה דומה למה שהוא עצמו עשה, ומגיע לו כך וכך – אזי בעצם הוא פסק דין על עצמו! ואם כן, זה נקרא "שנפרעין ממנו מדעתו ושלא מדעתו". ושוב, הוא זה שאמר את פסק הדין – רק שאינו יודע שהדברים נאמרים כלפי עצמו! ושוב, רק כאשר זה מדעתו – אזי פוסקים עליו את הדין!
וממילא, כל זה מוסיף הסבר מה זה נקרא "זכות" ו"הזדככות" כלומר, שעיקר ההזדככות זה ללמד זכות על כל אחד ואחד! וכאמור, מתוך שאתה מלמד זכות על כל אחד ואחד, אתה מטה את הדין וזה נוגע לזולת וגם לך!
ושוב, בכך שאתה מלמד זכות על כל אחד ואחד – אתה משפיע כל טוב על הזולת ועל עצמך. וכאמור, הנהגה זאת מגלה שדעתך רחבה – ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד – וללמד עליו זכות!
היכל הזכות – קודם אמרנו שיש בקבלה שבעה היכלות ובהם "היכל אהבה" – שלתוכו מכניסים את הנשמה בעלייתה. והנה, לפני "היכל אהבה" יש "היכל הזכות" – והוא המתיבתא דרקיע – המקום בו דנים את הנשמה – עוד לפני היכל אהבה כלומר, אם עברת את היכל הזכות – מיד אתה נכנס להיכל אהבה! ושוב, בהיכל הזכות נמצא ה"בית דין של מעלה", "הישיבה של מעלה" – וזהו שאמרנו שברגע שהאדם עולה לשמים – מיד הכל משתקף אצלו – וכך כאשר אדם עומד ומתפלל – הכל משתקף אצלו – מי הוא ומה הוא – מהן הזכויות שלו! והנה, כאשר באמת הוא זוכה – בגלל שהוא זיכה את הרבים – מיד הוא נכנס להיכל אהבה. הוא זכה וזיכה את הרבים – כמו שנאמר על הרשב"י!
וכאמור, ב"היכל אהבה" שם, "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" – שם מנשקים ומחבקים אותו וכו' וכו' – כמו אבא שמשתעשע עם הבת יחידה שלו!
"נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ"
ואם כן, אנו מתבוננים בשלושת המושגים: זכה ונקיה וברורה. עד כאן דברנו על "זכה, זכות" ומכאן נתחיל להתבונן על המושג הבא: מה זה נקיות? אמרנו שזכות קשורה עם תיקון הדעת ואילו המילה הבאה, נקיות – קשורה עם ספירת הבינה, אמא! והנה, ר' לויק אומר שנקיות זה "בלי לכלוך", כלומר שייך למצוות לא תעשה!
ונקה לשבים – כידוע, יש י"ג מידות הרחמים בתורה, בפרשת כי תשא: "הוי' הוי' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה"! המידה שמספרה י"ג, שחותמת את כל את כל מידות הרחמים של הוי' היא, "וְנַקֵּה" – ודורשים זאת חז"ל מלשון "נקי" כלומר, ונקה לשבים – לשבים בתשובה! ושוב, מי ששב בתשובה הוי' מנקה אותו ומזכך אותו. ואם כן, יוצא מזה ש"נקיות" זה שמירה מלהתלכלך במצוות לא תעשה. והנה, המילה "נקי" שייכת באופן מיוחד – לעבודת התשובה!
נוצר ונקה – איך אנו יודעים שנקיות שייכת לבינה, אמא? באותן י"ג מידות של רחמים יש שתי מידות שנקראו בקבלה ב' מזלות: מזל עליון, מזל תחתון. המידה השמינית, "נֹצֵר חֶסֶד", נקראת מזל עליון ואילו המידה הי"ג, "וְנַקֵּה", נקראת מזל תחתון! והנה, כל י"ג מידות הרחמים – כולן בכתר, הן המשכות מהכתר, כולן אור שמאיר מהכתר! ויש שני צינורות, שבהם נמשך האור מהכתר, צינור אחד הולך לחכמה, לאבא – וצינור שני הולך לבינה, אמא! הנה, הצינור שהולך לאבא נקרא "נוצר חסד" ואילו הצינור שהולך לאמא נקרא "ונקה" ובו היא מקבלת ישירות אור מהכתר – ולא רק דרך אבא! ואם כן, יש לנו בפרוש בקבלה ש"ונקה", נקיות – קשור לאמא! לא הסברנו כל זאת בעומק – אלא רק את המושגים הנצרכים לענין הנלמד כאן.
ושוב, "ונקה" זה הצינור שמעביר את האור והשפע מהכתר לאמא. כלומר, שהפנימיות של אמא, של הבינה – קשורה עם נקיות. וכן, נקיות זה כמו טהרה ואכן, סוד אמא בקבלה – קשור עם מקוה טהרה!
לב שמח – מקוה טהרה – אלו מים טהורים, מים שמנקים ברוחניות. ואם כן, מה זה בנפש – להיות נקי? להיות שמח! לב טהור, לב נקי – הוא לב שמח, לב בלי דאגות! אמרנו קודם, שהעבודה של נקיות היא עבודה של תשובה – "ונקה לשבים". כידוע, יש שתי תשובות: יש תשובה תתאה ותשובה עילאה! תשובה תתאה היא תשובה מתוך מרירות על עזיבתו את הוי' ואילו תשובה עילאה היא תשובה משמחה על התקרבותו להוי'!
ת' תתאה – ואם כן, מה שהאדם מרגיש את עצמו רחוק רחוק – "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם". הוא משתוקק להתקרב – אבל מרגיש בעיקר את הריחוק שלו מהקב"ה, כאשר הרגש הזה הוא "מרירות". ואם כן, תשובה זאת נקראת: "תשובה תתאה"!
ת' עילאה – אבל, כאשר האדם מרגיש את עצמו שמתקרב ממש לקב"ה – שאזי הוא מתמלא שמחה אין סופית – הרבה יותר מאשר צדיק שלא חטא מימיו, שלא טעם את הטעם המר של הריחוק מהוי'. ושוב, עכשיו אותו בעל תשובה מתקרב ממש להוי' ומתעלה לשמחה עילאית כזאת, מעצם ההתקרבות לקב"ה – שמחה שאין לה גבול! ואכן, תשובה זאת נקראת: "תשובה עילאה"! ואם כן, זאת היא הנקיות שבנפש!
והנה, המילה הזאת "נקי" – מוזכרת גם בפרשה שלנו, פרשת משפטים. בהמשך הפרשה כתוב פסוק מאד מאד מיוחד: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע"! אין הרבה פעמים נקי בתורה – כלומר, שאינה מילה שכיחה בתורה. ואכן, כאן זה מהפעמים העיקריות של הופעת "נקי" בתורה!
"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"
והנה, קודם כתוב "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי", "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג "כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע". לגבי פתיחת הפסוק: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" – יש משהו מאד יפה בגמרא במקום שחז"ל דורשים פסוק זה. חז"ל מביאים שם, לא פחות ולא יותר, מאשר י"ג פרושים שונים – שכולם דיני תורה ממש. ואם כן, יתכן שאין כיוצא בו בכל הש"ס – שבביטוי קצר זה, "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" – יש בדיוק י"ג דרשות כלומר, דינים שנלמדים ממילות הפסוק!
י"ג ו‑י"ג – והנה, אם יש י"ג פרושים – זה ודאי מרמז, באיזשהו אופן, ל‑י"ג מידות הרחמים. וכאמור, אחרי זה באה המילה "וְנָקִי" – והוא רמז מאד מופלא, שהרי סיום י"ג מידות הרחמים הוא: "וְנַקֵּה"! ושוב, לאחר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" כתוב "וְנָקִי"! כזכור, אחד מפרושי ר' לויק שהבאנו הוא: ש"נקי" הוא כנגד לבוש הדיבור. נחזור, "זך" הוא כנגד לבוש המעשה; "נקי" הוא כנגד לבוש הדיבור; "ברור" הוא כנגד לבוש המחשבה!
פה נקי – ואם כן, אנו רואים כאן רמז מופלא, שלא מצאנו בכתובים – והוא, שבאופן פשוט, מובן מאליו – שצריך לשמור את הלשון נקיה, לא צריך "ללכלך" את הפה (עם דבר שקר) – כמו שמלמדים ילד קטן, שהפה יהיה נקי! ושוב, זהו מוסר השכל פשוט – ש"נקי" הולך על הפה – שהפה יהיה נקי! ושוב, אנו רואים כאן שלאחר, "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", שהוא דיבור בפרוש, כתוב "וְנָקִי"!
נחזור, ונראה מהו הפשט בפסוק זה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע". רש"י מביא מחז"ל. חז"ל אומרים ש"נקי" זה אחד שיצא מבית דין חייב – ופתאום בא אחד ואומר: יש לי ללמד עליו זכות! הדין אומר, אף על פי שכבר נגמר הדין ונפסק הדין שהוא חייב מיתה, וכבר מוציאים אותו להורג. ואם כן, לאותו אחד קוראים נקי – וחייבים להחזירו לבית הדין – ולהתחיל את כל המשפט מחדש! ואם כן, על מקרה כזה כתוב: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג"
צדיק – מה קורה לגבי מקרה הפוך – שיצא הנאשם מבית הדין "צדיק" – בדיני נפשות ופתאום מישהו בא ומודיע "יש לי ללמד עליו חוב" – הדין אומר שלא מחזירים אותו לבית הדין. כלומר, הקב"ה אומר: אל תדאג, אם הוא באמת חייב – אני בעצמי אטפל בו ככתוב: "וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע"! ושוב, ברגע שהוא יצא מבית הדין "צדיק" בדינו, אפילו שיש את כל החוב שבעולם ללמד עליו, כל מיני עובדות חדשות – לא מחזירים אותו והוא הנקרא "צדיק"! וכאמור, נקי זה אחד שיצא חייב בדינו – אבל פתאום מישהו בא עם איזו עובדה חדשה או טיעון חדש – ללמד עליו זכות! וכאמור, על אלו כתוב: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג"!
נחזור, אלו שני מקרים הפוכים בדיני נפשות – הנקי והצדיק. הנקי זה מי שיצא חייב בדין וכן מחזירים אותו לבית הדין כדי ללמד עליו זכות – ואילו הצדיק זה אותו אחד שיצא צדיק בדין – ולא מחזירים אותו – כאשר בא מישהו וטוען שיש לי ללמד עליו חוב! וכן, הפסוק ממשיך ומנמק את עצמו: למה לא להחזיר את הצדיק אף על פי שבא מישהו ללמד עליו חוב? היות שתהיו בטוחים "כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" כלומר, אם הוא באמת רשע וחייב, אני, הקב"ה – לא אצדיק אותו – ואגבה ממנו את חובו!
זך – והנה, מה באמת לומדים מפסוק זה, ע"פ פרוש חז"ל? לומדים ש"נקי" – זה עוד יותר, מדרגה אחת יותר – ואפילו קיצונית אפשר לומר – של לימוד זכות – אפילו מ"זך"! מה הפשט של "זך"? שכאמור, זה לימוד זכות, "הוי דן את כל האדם לכף זכות"? כלומר, אדם עשה משהו שלילי – ועליך, לכתחילה – לדון אותו לכף זכות!
יאוש – ושוב, יש לי ברירה: לדון אותו לכף זכות או לדון אותו לכף חוב. והנה, אומרים לי שצריך שתחנך את עצמך, שהראש שלך תמיד יעבוד בצורה כזאת – שתמיד הוא נוטה לזכות! ובכל אופן, מה קורה אם נגמר הדין לחוב? כלומר, שאחרי כל ההשתדלות לדון אותו לכף זכות – זה לא הצליח, שהרי כל העובדות כולן נגדו. ושוב, עם כל זה שאני "זך" – שבנפשי אני רוצה ללמד זכות על כל אחד ואחד, הוא מחפש לכתחילה את הזכות. והנה, נגמר הדין ונפסק הדין לחוב – ויכול האדם שרצה ללמד זכות – להתיאש מן הזכות! גמרנו, באמת רציתי לזכות אותו, לדון אותו לכף זכות, ולא עלתה בידי.
אין יאוש – ענין זה קשור גם לעניני רפואות. אדם חולה, ב‑מ"ט שערים של חולי. כידוע חולה = מ"ט והוא, שחסר לו שער ה‑נ = 50 של הבינה. ושוב, כל המחלה זה קשור עם אמא, בינה! ואם כן, אני מנסה עוד ועוד לזכות אותו, לרפאות אותו – ולחשוב שבטח יהיה טוב! ושוב, מה קורה כשמגיעים לאיזה מצב נואש – שכולם מרימים ידיים ואומרים שנגמר הדין, נפסק הדין – אין מה לעשות! וכאמור, אפשר להתיאש. והנה, "נקי" זה אחד שגם לאחר שנפסק הדין – אין יאוש, "אין שום יאוש העולם כלל" כלומר, שעדיין אני חותר למצוא לו זכות! וברגע שמצליחים – מחזירים אותו ודנים אותו מחדש. לא היה שום משפט ולא שום דין ולא שום פסיקה – הכל מחדש!
נסכם – אמרנו שיש משהו ב"נקי" – יש אופן של לימוד זכות ב"נקי" – שהוא בעין ערוך יותר – מאשר לימוד זכות על "זך". הרווחנו מזה, שיש כעין המשכיות וממילא, נצטרך להתבונן גם מה יכול להיות ההמשך של המושג השלישי "ברור" – באותו הקשר!
חתירה – שוב, קודם הסברנו שכל אחד משלושת מושגים: "זכה ונקיה וברורה" – זך, נקי, ברור – הוא מושג בפני עצמו: יש מושג של זך; יש מושג של נקי; ויש מושג של ברור! מה שעכשיו אמרנו – הוא שיש קשר, ואפשר לקשר ולומר ששלושת המושגים הם בעצם המשך אחד. ראינו שנקי, זה יותר זך מזך. כלומר, יש זך ראשון, שזאת נטיה לזכות, על דרך ה' חסדים שבדעת אבל יש מצב שלימוד הזכות נגמר, והדין נפסק לחוב והשאלה היא: אם עדיין חותרים לחפש נקודת זכות – להציל את המצב – ולהחזיר את הדיון ולהתחיל הכל מהתחלה?
בנפש זה: "אין שום יאוש בעולם כלל" מלזכות את הזולת – וכמו שנאמר קודם, איך שאתה פוסק את הדין על הזולת – כך אתה פוסק את הדין על עצמך! ואם כן, זה נקרא: "נקי שיותר מזך"!
ברור כשמש
טוב עין – מכאן נעבור למילה השלישית "ברור"! אמרנו שברור הוא מלשון מובחר ויש בו גם לשון של הסתכלות, "ברור כשמש", ראיה, וממילא זה קשור לחכמה: "כולם בחכמה איתברירו" שזאת בחינת עינים. הפסוק אומר: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" ודורשים חז"ל: "אל תקרא יבורך אלא יברך" כלומר, שאותו טוב עין – הוא הממשיך את כל הברכות והוא הצדיק שעליו נאמר: "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק"! ושוב, כל הברכות בעולם – הכל נמשך על ידי ה"טוב עין" – טוב עין הוא יבורך והוא יברך!
ושוב, קודם הוא מקבל את הברכה ואחר כך: "הוא יברך"! קודם הוא מקבל את הברכה מלמעלה ואח"כ הוא ממשיך ומברך למטה!
והנה, אמרנו את המשפט הידוע של רבי נחמן: "אין שום יאוש בעולם כלל", ויש גם משפטו המקביל של הרבי הקודם בחב"ד: "אין אבוד" כלומר, אין אף פעם מצב אבוד בעולם – שהרי, תמיד אפשר לתקן! לאחר שאמר רבי נחמן את משפטו – הסביר ואמר שאותו אדם שמתייאש – הרי זה בגלל שיש אצלו פגם בשכל! כלומר, הוא מצומצם, הוא אינו רואה נכון את המציאות! ואם כן, אם אותו אדם היה רחב יותר בדעתו – לגבי המציאות – היה מבין, היה מתברר לו, שיש פתח לצאת מהצמצום הזה! ושוב, היאוש זה בעצם צמצום בשכל – כך מסביר ר' נחמן.
מעט טוב – נחזור, מה זה טוב עין? אחד מפרושי ר' נחמן, מובא בתחילת ליקוטי מוהר"ן – והוא, שעל כל אחד ואחד, תמיד – לחפש נקודות טובות אצל הזולת. וזה כולל גם אחד כזה שהוא רשע מרושע – שאפילו ע"פ התניא נקרא "רשע גמור" – שלא להתיאש מלחפש גם אצלו נקודות טובות! דורש ר' נחמן פסוק מתהלים ל"ז: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". כלומר, שעוד מעט, עוד קצת טוב, נשאר אצלו – אצל אותו אחד שאין לו לכאורה שום צד של קדושה – והכל רע אצלו! ואם כן, אתה מתבונן בו ומחפש לראות, לגלות, את העוד מעט טוב שנעלם אצלו שהרי, יש לו ודאי איזה נקודה, טיפה, משהו – ששם אינו רשע! והנה, אם כך תתבונן תמיד אזי: "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" – הוא כבר אינו נמצא שם – במקום הרשע – "וְאֵין רָשָׁע"! וכן נאמר שם, שזה מדבר גם על איך האדם רואה, מתייחס לעצמו – שאינו רואה אצל עצמו שום צד טוב וכו'!
והנה, הפשט של הפסוק הזה לכאורה הפוך לגמרי. כלומר, הפסוק מבטיח שעוד מעט "יתמו חטאים מן הארץ" – יתמו חוטאים ורשעים מן הארץ! עוד מעט לא יהיו עוד רשעים: עוד מעט הממשלה תיפול וכו', "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"!
ברוריה – מי דרשה את הפסוק: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם", ואמרה יתמו חטאים ולא חוטאים? כלומר, שהחטא יכלה מן הארץ – ולא החוטא! דרשה זאת ברוריה – אשתו של רבי מאיר! ברוריה מלשון ברירא – ממש רמז מובהק ונפלא! רבי מאיר, הוא מצד החכמה – שהיה "מאיר עיני חכמים בהלכה". ושוב, רבי מאיר בקבלה הוא "נשמת החכמה" וממילא, הוא בעצמו ברור! אבל אינו כל כך ברור כמו אשתו הצדקת, ברוריה. וכאמור, היא זאת שדורשת את הפסוק: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" – יתמו חטאים ולא חוטאים!
וכאמור, ר' נחמן דורש את הפסוק המקביל בתהלים: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" ואומר: חפש אצלו ותמצא את ה"עוד מעט טוב" שנעלם אצלו, איזו נקודה ששם הוא לא רשע – ומתוך כך: "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". כלומר, אם תחפש אותו באותו מקום נחות וירוד בו ראית אותו קודם – לא תמצא אותו שם, "וְאֵין רָשָׁע" – שהרי כבר עלה משם! זהו דרוש מאד מפורסם, אולי הדרוש הראשון שלומדים בליקוטי מוהר"ן.
ברור – כאמור, אומר רבי נחמן שאת העבודה הזאת, לחפש נקודות טובות, צריך האדם לעשות גם בינו לבין עצמו. וידוע, שהרבה פעמים אדם נופל, בינו לבין עצמו, ושוקע באיזה מרה שחורה, שאין תקוה – והוא שחור משחור, ללא שום נקודת אור בחיים! ואז הוא צריך לחפש נקודות אור אצל עצמו! ואם כן, ברור זאת היא עבודה פנימית שיותר מ"נקי". עבודת ה"נקי" היא שעדיין מחפשים זכות באותו ענין, כמו אחד שיצא חייב בדין ופתאום מישהו אומר שיש לי ללמד עליו זכות – באותו משפט, להציל אותו מאותו דין שנפסק עליו כלומר, ללמד עליו זכות באותו ענין!
לא מקומי – ושוב, מה אנו מוסיפים על "נקי" – בעבודת הברור? המצב הוא, שלפעמים באמת אי אפשר בתחילה, "מיניה וביה", ללמד זכות – אבל אם מסתכלים על הכלל של האדם הזה – אפשר לגלות כל מיני נקודות אור – אפילו "נקודות אור לא מקומיות" בלשון הפיזיקה המודרנית! כאמור, יש עבודה מקומית – שזה כמו "נקי" – להתמודד עם דבר "מיניה וביה", להתאבק עם בעיה, "מיניה וביה". לעומת זאת עבודה לא מקומית שזה לא להתאבק "מיניה וביה" סביב אותה בעיה גלויה – רק להתיחס לאדם בכלל באופן פנימי והרבה יותר רחב, עד אין סוף – שזאת תכונת החכמה – ששם כתוב: כולם נסקרים בסקירה אחת!
ברכה – החכמה בכללותה, שזה עצם חוש הראות – לסקור, לראות את הכל יחד. ושוב, לא רק לראות את התופעה המקומית – אלא הכל ביחד, שנקרא כאן "לא מקומי"[ = ברכה]! והנה, תוך כדי שרואים את הכל, את כל האדם – מחפשים וגם מזהים נקודות מאירות (זה כל האדם) בתוך השחור! ואם כן, זה מה שנקרא: טוב עין הוא יבורך – הוא יברך. כלומר, שדרך, אפילו נקודה אחת לבנה שהוא מזהה בתוך השחור הכללי – הוא יכול להזרים ולהאיר דרך אותה נקודה – שפע ואור וברכה ויוכל לברך אותו, גם ביודעין וגם שלא ביודעין. ושוב, הוא מגלה נקודת אור בכלל של הזולת – ודרך נקודה זאת הוא ממשיך זרימת אור וברכה – וזה מרים ומנשא את אותו אחד – למעמד ומצב אחר ממה שהיה קודם – עד כדי כך, שהתבוננת על מקומו הראשון – ואיננו שם כי כבר עלה משם ונמצא במקום אחר לגמרי!
מתוקן מחברו – ושוב, זאת היא העבודה של ברור, של מובחר. ברור זה נקודות מובחרות. כתוב בתניא ובעוד הרבה ספרים – "יציבא מילתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחברו". כלומר, שהנקודות הטובות שנמצאות אצל אדם – זה לא רק ענין סתמי – אלא האמת היא, שדוקא הנקודות הטובות שזוהרות מתוך החושך – הן בעצם התכונות היחודיות של אותה נשמה – שבזה הוא מצטיין יותר מכל נשמות עם ישראל! ושוב, לכל אחד יש נקודות כאלו – שנמצאות אך ורק בו. הפלא הוא, שדוקא הנקודות הכי יחודיות – מאירות דוקא מתוך רקע כללי שחור לגמרי!
והנה, אפשר להבין זאת גם ע"פ שכל והוא, שכאשר האדם הוא צדיק, הכל בסדר אצלו וכו' – אזי קשה מאד להבחין מהי בדיוק הנקודה העצמית שלו – בגלל שהכל טוב, הכל בסדר אצלו! זה על דרך הביטוי: "שרגא בטיהרא למאי מהניא" – כלומר, אור נר הדולק בשעת הצהריים כלל אינו ניכר. אבל, אם האדם לא בסדר – כולו נדמה חשוך – ושם אצלו מחפשים נקודת אור באישיות שלו – וכשמוצאים אותה זאת ודאי הנקודה הכי עצמית שלו – הנקודה בה הוא מתוקן מחברו – שבזה הוא עולה על כולנה שהרי רק אצלו תוכל תוכל ללמוד, לקבל – מהאור המיוחד הזה. ושוב, בזה הוא מצטיין לגמרי – יותר מכל כנסת ישראל, יותר מכל נשמות עם ישראל!
ודאי וודאי, שאם מוצאים כזאת נקודה עצמית – אזי דרך הנקודה הזאת זורם ועובר כל האור והברכה – שודאי מרים ומעמיד את האדם במצב אחר לגמרי! וכאמור, כל זה מצד החכמה – כח החכמה שבנפש! ואם כן, למדנו עכשיו את כל שלושת המושגים: זך, נקי, ברור – וראינו שיש ביניהם כעין המשך מלמטה למעלה – והכל זה יכולת לזכות את הזולת.
נסכם – זך, נקי, ברור
זך – ואם כן, אנו מדברים על ג' מדרגות של זכּוּת. יש ה"זך" הראשון – שהוא ע"פ פשט: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"!
נקי – למעלה מזה יש "נקי" – שזה על דרך הפסוק "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע". נקי הוא אחד שיצא מבית הדין חייב – ומחזירים ודנים אותו מחדש, ברגע שיש מישהו שבא ללמד עליו זכות – לגבי אותו מעשה גופא! וכידוע, שכאשר בא אותו אדם ומודיע שבא ללמד עליו זכות – שם באותו מקום עומדים החכמים ושומעים את הטיעון שלו – ואם מרגישים שיש בזה ממש – מחזירים אותו! וכאמור, אם הוא יצא צדיק בדינו – ופתאום בא מישהו הרוצה ללמד עליו חוב, ובדקו ומצאו שאכן בטיעונו יש לגמרי ממש – בכל אופן אין מחזירים אותו! ושוב, מי שיצא חייב בדינו, ובא מישהו ללמד עליו זכות, שומעים את טענתו ואם יש ממש בדבריו – מחזירים אותו!
הארכנו כאן כדי להראות שלימוד הזכות במדרגת נקי – זה עדיין "מיניה וביה" – כלומר, עדיין שייך לאותו מעשה עליו הוא נידון – ולא על כל דבר אחר כלומר, שראיתי אותו פעם עושה מצוה גדולה בהקשר אחר! ושוב, זה עדיין התעסקות והתאבקות מיניה וביה – להוציא אותו מהמיצר שלו!
ברור – וכאמור, יש משהו עוד יותר מזה, משהו "ברור" – שבאמת אפשר, על ידי תופעה של לימוד זכות באמצעות זיהוי נקודת האור של "מתוקן מחברו" – באופן לא מקומי – שעל ידי זה יבוא לידי תיקון – גם ב"מקום המקומי" שאמרנו קודם – ששם, לא היה ניתן באופן ישיר לחלץ אותו! זה כמו לרפא מחלה מקומית – בלי שום הקשר, בלי שום טיפול ישיר באותו חולי – אלא רק על ידי טיפול במקום אחר לגמרי!
ושוב, אותו מקום אחר, שמשם נמשכת הרפואה – מקרין אור מקיף שמתקן את הכלל ומתוך כך מתרפא גם אותו אבר חולה! זה נקרא ברור! לאחר שיש זך ונקי – עולים למדרגת "ברור"!
תפילה – עליית הנשמה
זנב – והנה, הארכנו לנתח ולהתבונן – באותן שלוש מדרגות: זך ונקי וברור – שכולן משתקפות אצל האדם בתפילה שלו. בפרושו של הרבי, על דברי אביו, ר' לויק – מוסיף הרבי עוד נקודה מאד יפה. הרבי אומר, שכמו שאבא אוהב לדרוש רמזים – כך גם אנחנו נוסיף רמז שאבא לא אמר אותו (ראה גם ס"ת ירך, אביו)! ואכן, זהו משהו מאד מתבקש – בגלל שזה משהו מובהק ופשוט. אומר הרבי, שיש לשים לב שראשי תבות: זך, נקי, ברור – עושים את המילה "זנב"! ואם כן, מה יכול ללמד אותי "זנב" בענין זה? מה פשר ראשי התבות "זנב"?
ראש – אומר הרבי שיש בפרקי אבות משנה ובה אומרים חז"ל: הוי זנב לאריות אל תהי ראש לשועלים! וכן, הרבי מביא כאן, דבר פחות ידוע – שיש מקום בחז"ל, בתלמוד ירושלמי, שכתוב הפוך: "הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות"! ואם כן, מה הן שתי הסברות? אומר הרבי, שאלו שתי בחינות של הנשמה. יש נשמה כאשר עומדת למעלה, או שהיא עולה למעלה, לעולם האצילות – לקבל שם את אור הוי'. כלומר, לאחר שהיא נשלמת בכל ג' לבושי הנפש שלה, בכל ה‑נר"ן שלה – היא עולה לקבל את האור בדרגת האצילות – ואז אומרים לה: "הוי זנב לאריות אל תהי ראש לשועלים"! כלומר, כאשר הנשמה יורדת למטה, להיות ראש, לקיים שליחות של תיקון בעולם הזה או בשאר העולמות התחתונים! ושוב, ירידת הנשמה לתוך הגוף – זה דוקא בחינת "ראש לשועלים". ואכן, לכל אחד, בשליחות שלו, יש לו תפקיד להיות, ראש, מנהיג!
והנה, הנשמה, כשעולה למעלה – צריכה לעזוב את המצב הזה של "ראש לשועלים" וצריכה להיות בבחינת "זנב לאריות"!
זנב לאריות – מהו הפשט של חז"ל כשאומרים: "ראש לשועלים"? זה על דרך ישיבה – בה יותר נח לך להיות תלמיד קטן (זנב לאריות), שיושב לפני חכמים גדולים ושותה בצמא את דבריהם, דברי אלוקים חיים, תורת חיים – יותר מאשר להיות איזה ראש כולל במקום נידח (ראש לשועלים, אות' יש עולם) – ששם יושבים כמה אנשים – שאינם מבינים שום דבר – וכך גם הוא בעצמו – זהו הפשט בחז"ל!
ומאידך, אם נחשוב לדוגמא על שליחות של חב"ד – זה יוצא הפוך. יש היום שיטה כזאת האומרת לך שללמוד בכולל כל החיים – זה הכי טוב וכאמור, שם אתה בגדר זנב לאריות. ושוב, אתה מחפש לך כולל הכי טוב בירושלים ובו תלמידי חכמים גדולים – ויושב שם בצל החכמים, כל החיים! והנה, לגבי השליחות של חב"ד, השליחות היא לצאת מהכולל ולהיות "ראש לשועלים" – להנהיג אחרים וביחד לתקן את העולם!
בתפילה – והנה, איך כל זה קשור לענין אותו אנו לומדים הערב? כאמור, אנחנו עוסקים כאן במצב שהנשמה עולה ומסתלקת מן הגוף – ועולה למעלה לשורשה – ועומדת לפני הוי' – והסברנו, שזה ממש כמו בשעת התפילה! וממילא, בשעת התפילה זה ודאי שהאדם אינו בבחינת ראש לשועלים – אלא הוא רק בבחינת "זנב לאריות"! והנה, בעלייתו בשעת התפילה (או לאחר 120 שנה) – בכל יום, שלוש פעמים ביום – בעומדו בתפילה לפני הקב"ה – אזי כולו משתקף ורואים את שלוש הבחינות: זך ונקי וברור – היכן אלו עומדים אצלו!
ראש לשועלים – ושוב, בעלייתו למעלה – זאת בחינת ה"זנב לאריות" אצלו. אבל, כאשר האדם מסיים את תפילתו – הוא חוזר לתוך העולם הזה ואזי, במידה מסויימת, "הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות"! ושוב, צריך לרדת כדי לקיים את השליחות שגם מחייבת אותו "לתפוס" מנהיגות – ואפילו רק על כמה שועלים!
התכללות
והנה, הרבי מוסיף כאן הסבר שיעזור לנו להבין זאת נכון שהרי, לפעמים אומרים לך להיות זנב לאריות ולפעמים אומרים להיות ראש לשועלים? אומר הרבי, שהענין הזה אינו מושלם – אם אין בזה התכללות כלומר, שזה לא רק או זה או זה – אלא גם זה וגם זה! ושוב, חייבת להיות כאן התכללות כלומר, שבכל אחד משני הקצוות – צריך להיות מורגש גם הקצה השני!
זנב ראש – אמרנו, שכאשר האדם הוא בבחינת "זנב לאריות" – צריך להיות מורגש אצלו גם בחינת "ראש לשועלים". נסביר, כאשר באים לרבי אזי האדם מוותר על בחינת הראש לשועלים אצלו – ונעשה שם "זנב לאריות"! ובכל אופן, גם אז צריך להיות, באיזה מקום בנפשו – מודעות שיש לו שליחות בעולם הזה – ושהוא אמור להיות "ראש לשועלים" כאשר יחזור למקום שליחותו – ושם ימסור את מינון האנרגיה שינק מהרבי והמשכילים שסביבו – בהיותו שם "זנב לאריות"!
סיפרנו קודם את סיפורו של ר' פנחס מקורץ – שהיה הולך לתפילה – ללא כל בטחון שיחזור ממנה חי לביתו – שזה נשמע קצת כמו עלייתם של נדב ואביהו – באופן של רצוא בלי שוב. כזכור, הם הקריבו אש זרה במקדש – ומתו! ואם כן, ברור שסיפורו של ר' פנחס מקורץ זה לא כך – וגם העובדה שבכל יום – הוא אכן חזר לביתו, אומרת כך! ושוב, כל יום הוא חזר לביתו, "חי וקיים" ברוך השם! וכאמור, כאשר הלך מביתו לתפילת שחרית בבית הכנסת – יום אחר יום – היה נפרד מאשתו שמא לא יחזור חי!
נכנסו לפרדס – ואם כן, מהו ההסבר האמיתי לתופעה זאת? דומה הדבר למה שכתוב על "ארבעה שנכנסו לפרדס" – שמביניהם, רק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום". ומסבירים, שכאשר נכנס רבי עקיבא לפרדס – הוא אמנם נכנס עם כל הרצוא, בלי שום הסתייגות, במסירות נפש כמו אצל אחד שהולך למות. אבל, עוד לפני שנכנס – הוא החליט החלטה גמורה בנפשו – שהוא בטל לרצון הוי'. כלומר, מה שקורה זה הקב"ה קובע ולא אני קובע! ואם יגיע רגע כזה שהקב"ה יאמר לי "חזור בך" – מספיק, די – תחזור לתוך הגוף שלך – תרד למטה – אני אציית מיד, על המקום – אני מציית לרצון הוי', אני בטל לרצון הוי'!
לכן כתוב שאף על פי שבתחילה התחיל את הרצוא כלפי מעלה עם כל העוצמה – בלי שום הסתייגות. ושוב, לא שהוא קצת מטפס ומיד מסתכל אחורה, לא – אין לו שום הסתכלות אחורה. כאמור, מתוך שהוא החליט קודם שהוא בטל לרצון הוי' וגם יודע באיזה מקום שהוי' רוצה שהוא יחיה בעולם הזה – שלא יסתלק וימות – אלא "וחי בהם"! זהו שדברנו בתחילת השיעור על הרבי, שתכף להסתלקות הרבנית – התחיל והמשיך, במשך כל השנה כולה – לדבר על הפסוק בקהלת: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". והנה, הרבי הדגיש שוב ושוב, במשך שנה שלמה שהפרוש הפנימי זה להמשיך מנשמת הנפטר, להמשיך לשאוב משם חיים! וכך, באותו רגע הגיע לרבי עקיבא – צו מן השמים – עכשיו צריך לרדת – ובלי שום דעת – הוא מתוכנת כביכול לחזור מיד!
ואם כן, זאת היא ההתכללות – של "ראש לשועלים" בתוך ה"זנב לאריות"! כלומר, שגם כאשר הוא כולו "זנב לאריות" – יש נקודת מודעות, שלפעמים נדחקת קצת לרקע – שאינו צריך לחשוב על זה כלל כי זה פשט קיים שם – שהתפקיד שלו בעולם הזה – זה להיות "ראש לשועלים"!
מֵבין – ואם כן, מישהו אחר, בעל עינים טובות, שהוא "מֵבין" לגבי כל אחד ואחד כלומר, שיכול להסתכל ולראות איפה כל אחד ואחד עומד – ואפילו הרבי בעצמו! ואם כן, מישהו "מֵבין", חב"דניק אמיתי – יכול להסתכל על אותו אחד שעומד בטל לפני רבו, עומד בתפילת ח"י לפני הקב"ה – ולהבחין שזה שליח שעומד בטל – שזה "ראש לשועלים" שעכשיו עומד בטל לפני רבו! ושוב, זה נקרא שיש התכללות כאשר ה"ראש לשועלים נמצא בתוך ה"זנב לאריות"!
ראש זנב – והנה, זה עובד גם הפוך. תוך כדי עבודת השליח כ"ראש לשועלים" יש התכללות של "זנב לאריות" בשני אופנים. באופן א' – זה פשוט האדם בעצמו, כל זמן שהוא הולך בשליחות – הוא באמת צריך לעזוב את האריות ה"כבדים" – כדי להקים איזה בית חב"ד במקום נידח. ואם כל הקטנות ראש שלו עליו להתעסק עם עוד אנשים קטני מוחין. ובכל אופן, אינו עוזב את הבטול למעין, לרבי שמשלח אותו. ומי שקשור למעין יוכל לטהר בכל שהוא! ושוב, אם האחד הוא מקוה בפני עצמו – צריך שיהיו בו שיעור מקוה, הרבה מים, 40 סאה, כדי לטהר. וכאמור, אם הוא מחובר למעין, בטל לרבי – די גם בטיפה כדי לטהר, ואפילו טהרה יותר איכותית מאשר טהרת המקוה שהרי, יש דברים שאפשר לטהר רק באמצעות מי מעין! זאת היא ההתכללות (אופן א') של "זנב לאריות" שנמצא בתוך "ראש לשועלים"!
אימה ופחד – הרבי אומר פרוש נוסף – אופן ב' – והוא, שאם גם הזולת כלומר, השועלים שלך – גם הם יודעים שאתה בעצם שייך לחבר האריות – רק הזנב של האריות – אבל שייך לאריות, יש לך רקע של "גור אריות" – זה מטיל על השועלים אימה ופחד – הרבה בטול והרבה דרך ארץ – שמאפשר לך לעבוד את העבודה שלך – ביתר הצלחה, ביתר שאת וביתר עוז. וכאמור, תוך כדי כך גם השועלים מרגישים שאתה בעצם "זנב לאריות"! ואם כן, זאת התכללות, אופן ב', של "זנב לאריות" שבתוך ה"ראש לשועלים"!
והנה, על פי הפרוש האחרון, אופן א' – צריכה להיות התכללות בתוך התודעה של עצמו – וזה גם מקרין לזולת – ואז יכולתו להשפיע עליהם בפנימיות, להחדיר בהם בטול אמיתי – גוברת, הרבה יותר, בעין ערוך!
ואם כן, פרושו של הרבי כאן – מחזק את הפרוש שפרשנו הערב לגבי שלושת השלבים של: זך, נקי, ברור – שזה ר"ת זנב! הסברנו זאת ואמרנו – שהכל קשור איך האדם דן את הזולת. אתה בעצם זנב לאריות – ומעניק את זה, מחדיר את זה – בהתיחסות שלך לזולת. ושוב, בחינת הזנב של הקדושה שיש בך – מקרינה לזולת – וממילא, יש בכחך להשפיע בטול לכל השועלים השואלים!
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.