‏מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ט

פקודי המשכן – השורש פקד

ערב טוב,

פרשת פקודי מתחילה: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".

על פי פשט – "פְקוּדֵי" כאן, זה לשון מנין – שהרי בהמשך יבואו כל סכומי הכסף והזהב ושאר חומרים ששימשו להקמת המשכן וכליו. ושוב, "פקד" כאן מלשון מנין, מספר – אבל בשורש "פקד" יש הרבה מאד משמעויות ופרושים. ואם כן, קודם נתבונן בפרושי שורש "פקד" – וזאת מתוך ספר השרשים של הרד"ק, רבי דוד קמחי שהוא מגדולי המדקדקים. לגבי כל שורש, מגדיר הרד"ק ענינים שונים באותו שורש כלומר, בכל פעם שיש משמעות אחרת – הוא קורא לזה ענין אחר. ואם כן, הרד"ק מונה כך וכך ענינים בתוך שורש אחד – ובדרך כלל אינו מנסה לקשר בין הענינים השונים של אותו שורש.

והנה, בשורש "פקד" מונה הרד"ק שישה ענינים. הוא כדרכו, מביא פסוקים מהתנ"ך – לכל ענין וענין – ואומר שיש כאן שישה ענינים:

ענין א' – פקד לשון זכירה והשגחה. כמו, "וַהוי' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר", וכמו שאנו אומרים בתפילות: "זכרנו ה' אלהינו בו לטובה. ופקדנו בו לברכה"! ואם כן, זהו סוג מסויים של זכירה – כמו שיוסבר בהמשך.

ענין ב' – לאחר הפרוש הראשון, הוא מביא עוד שני ענינים שיש קשר ביניהם – אך כאמור, הרד"ק אינו מציין זאת בפרוש. ואם כן, ענין שני של שורש פקד – הוא לשון חסרון: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ"! ואם כן, יש כאן שתי משמעויות, לשון נופל על לשון, של שורש פקד בביטוי אחד: "וְנִפְקַדְתָּ" – לשון זכירה. "כִּי יִפָּקֵד" – לשון חיסרון!

כאמור, "וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" – וכלשון הפסוק: "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" – לא נחסר ממנו איש! ושוב, זה הפרוש השני, ענין ב' בשורש פקד – פקידה לשון חיסרון!

ענין ג' – הענין השלישי שמביא הרד"ק בשורש פקד – הוא לשון מנין, כמו בפרשתנו: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"! מנין, ספירה, סכום: "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת". וכן, חומש במדבר כולו נקרא "חומש הפקודים" – שהרי בו מנו כך וכך פעמים את אנשי הצבא: "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כֹּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא"! ואם כן, זה ודאי ענין משמעותי שהסיום, החותם, החזק חזק ונתחזק של חומש שמות, פרשת "פקודי" משורש "פקד" לשון מנין, מתקשר עם חומש במדבר שנקרא "חומש הפקודים" – גם הוא משורש "פקד" לשון מנין!

ענין ד' – הענין הרביעי שמביא הרד"ק משורש "פקד" – הוא פקד לשון מצוה: "פִּקּוּדֵי הוי' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" ועוד הרבה מאד פסוקים בהם מופיע השורש פקד – מלשון מצוה, צו, פקודה. המלך נותן פקודה – נותן מצוה!

ענין ה' – הענין החמישי שמביא הרד"ק משורש "פקד" – הוא פקד לשון פיקדון! על דרך פרק המפקיד: לגנוז, להניח אצל מישהו לשמירה, להפקיד אצלו כפיקדון!

ענין ו' – הענין השישי שמביא הרד"ק משורש "פקד" – הוא פקד לשון מינוי, תפקיד: "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ" – המלך מינה פקידים. הרד"ק אומר, שבדרך כלל – פקידות קשור גם עם גיזברות! ושוב, יש לנו כאן לשון מינוי – וכך גם בשורש "מנה" – יש קשר בין מנין למינוי – למנות, למנות!

ואם כן, ראינו אצל הרד"ק שישה ענינים בשורש פקד – ואנו ננסה לבנות מהם פרצוף של פרושים, ולהסביר את הקשר בין הפרושים השונים של אותו שורש.

נחזור, אנחנו לומדים בשיעורים אלו ע"פ שיחות הרבי בהקשר לפירושי אביו, הרב לוי יצחק שניאורסון, ר' לויק – על סוגיות בספר הזהר – ע"פ פרשת השבוע – שהפעם היא פרשת "פקודי" המסיימת את חומש שמות!

ר' אייזיק – נקדים ונביא ממאמרי חסידות, ובעיקר מספרו של ר' אייזיק מהומיל "חנה אריאל" – על פרשת פקודי, הפותח בדרוש שלו, שאינו מתייחס לדברי הרד"ק על שורש "פקד" שבו שישה ענינים. אומר ר' אייזיק – שיש שלושה דברים, שלושה ענינים בשורש "פקד" – וגם מקשר ביניהם, כדי לעשות מזה "מקשה אחת"!

פקד – לשון מנין. אומר ר' אייזיק שבשורש "פקד" – יש ענין של "מנין" וכאמור, אינו מזכיר שיש כאן גם לשון חיסרון כמו שהוסבר. ואם כן, מכאן משמע שהוא תופס שענין המנין וענין החיסרון – זה כנראה דבר והפכו. ושוב, "וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" פרושו: מונים את המקום הפנוי – ולא מוצאים אותך שמה! זה כמו על ציר המספרים שיש פלוס ומינוס – ובפרוש זה יש רמז לזה שישנה איזו סימטריא, חן, בין הפלוס והמינוס. כלומר, ש"פקד" זה או פלוס 1,2,3 "וְנִפְקַדְתָּ" או שזה מינוס 1,2,3 "כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ"!

והנה, זהו דבר מאד יפה – שבו אנו מוצאים בתורה – שורש למספרים שליליים, מספרי מינוס – ומתוך כך גם עומדים על הסימטריא, שנקראת חן – שיש בין מספרים חיוביים ומספרים שליליים! זה אולי דומה לביטוי שנאמר לאברהם בהקשר למהפכת סדום (הפוך): "צַדִּיק עִם רָשָׁע" – ומצאנו שבכל התנ"ך מופיע "צדיק" 110 פעמים וכן "רשע" 110 פעמים!

וכן, פקד – לשון מנין עד הפרט האחרון. ממשיך ר' אייזיק ואומר שפקד לשון מנין, כמו בפרשת פקודי – זה שמונים את הכל – עד הפרט האחרון. כלומר, השגחה פרטית למנות כל דבר ולא להחסיר שום פרט, "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" – איש במובן של פרט!

פקד – ממשיך ר' אייזיק ואומר שהענין השני בשורש פקד – זה פקד מלשון מינוי – "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים" כלומר, שלכאורה מינוי אינו שייך למנין – אלא זה משהו אחר.

פקד – הענין השלישי שמביא ר' אייזיק בשורש פקד – הוא פקד מלשון זכירה – שהוא העיקר כמו שנסביר. הפסוק הוא: "וַהוי' פָּקַד אֶת שָׂרָה", "ופקדנו בו לברכה"! ואם כן, פרוש זה מוסיף מימד נוסף לסתם זכירה!

פקד לשון מינוי

נתחיל להסביר מהענין השני, הוא פקד לשון מינוי, "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים". נחזור, אצל הרד"ק, היו שלושה דברים יחד:

מצוה – כמו: "פִּקּוּדֵי הוי' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".

פיקדון – להפקיד פקדון אצל מישהו.

מינוי – "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים".

כלומר, בכל פעם שאני ממנה מישהו לתפקיד כלשהו – אני גם מפקיד אצלו משהו. ושוב, תוך כדי מסירת המינוי יש איזה פקדון וגם יש בזה מצוה – שאני מצוה עליו. יוצא מכל אלו, שהמצוה והפיקדון והמינוי – הכל קשור לפעולה אחת!

ואם כן, במקום שישה דברים אצל הרד"ק – מצמצם ר' אייזיק ואומר שיש רק שלושה דברים – שמיד נתחיל להסבירם. ושוב, מה שאצל הרד"ק נקרא: מצוה ופיקדון ומינוי  כאן אצל ר' אייזיק – זה הכל נקרא "מינוי"!

וכנראה, ש‑ר' אייזיק מתכוון שכל שלושת הענינים שהוא בעצמו מביא – נכללים גם הם באחד! וכבר ראינו אצלו גם שמנין, מספר וחסרון – קשורים אחד בשני.

זכירה – הענין השלישי אצל ר' אייזיק הוא "פקד" לשון זכירה – "וַהוי' פָּקַד אֶת שָׂרָה". נשאל: מה המיוחד בזכירה של שרה – ביחס לסתם זכירה? מסביר ר' אייזיק: לזכור מישהו, שאתה זוכר מישהו לטובה – זה אינו מחייב בכלל שהטובה הזאת אכן מגיעה אליו בפועל ממש! כלומר, הזכירה הזאת יכולה להשאר בתוך מוח הזוכר, או בתוך נפשו, נשמתו, של הזוכר! ושוב, אני זוכר אותו לטובה כמו "זוכרנו הוי' אלוקינו בו לטובה" – שהזכירה הזאת אינה מחייבת – שהטובה הזאת יוצאת ממני ומגיעה בפועל ממש אליך! אמנם, יכול להיות שעצם הדבר, שאני חושב טוב עליך, שזכרונך עולה אצלי לטובה – זה מעורר איזו צורה פנימית של תקשורת, טלפטיה או משהו דומה – וכן עושה משהו!

ויש לומר, שבפועל ממש, המקבל – אינו מודע, בדרך כלל, לכך שמישהו זוכר אותו עכשיו! והנה, יש אנשים, זכי נפש – שאכן יכולים לחוש את הדבר. יש סיפור פורסם על ר' פנחס מקוריץ, אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט – והוא, ששנה לאחר הסתלקות הבעש"ט – נעשה המגיד ממזריטש – ממלא מקומו! והנה, אחר אותה תקופה של ימים נוראים – כותב ר' פנחס מקוריץ למגיד – שהוא מודה לו מאד מאד על זה שהוא חשב עליו, שזכרונו עלה לפניו – באותם ימים נוראים! כלומר, הוא היה זך נפש במידה מספקת – כדי להרגיש מיד שהמגיד זוכר אותו עכשיו! ושוב, זאת היתה דוגמא לזה שיש מי שיכול, ברוח הקודש, להרגיש שעכשיו אני זוכר אותו. וכאמור, אדם רגיל – לא ירגיש שאני זוכר אותו עכשיו.

ואם כן, זאת נקראת זכירה – מה שאין כן פקידה, שכאמור, הפקידה חייבת להועיל לנפקד בפועל ממש! ושוב, לפקוד מישהו זה לזכור מישהו זכירה כזאת – שעושה פירות בפועל, במציאות ממש!

פקידה – בכל פסוקי התנ"ך של פקידה – יש לטובה ויש גם להיפך! יש הרבה פסוקים המדברים על פקידת עוון, שפוקדים לרעה, כמו למשל: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים". וכמובן, אנחנו נדגיש ונתבונן בפקידה לטובה – ובכל אופן, פקידה זה תמיד עושה משהו! ואם כן, איך הפקידה עושה משהו? קודם כל, הפקידה מעוררת את המקבל – ועושה אצלו את הכלי קבלה – כדי שיוכל לקבל את הברכה. כלומר, הפוקד צריך לגרום איזו התעוררות אצל המקבל – כאשר ההתעוררות עושה כלי אצל המקבל – ואז הוא יכול להשפיע את הברכה למקבל! כך ר' אייזיק מסביר באריכות – מה זאת פקידה, "וַהוי' פָּקַד אֶת שָׂרָה"!

והנה, המשפט הכי חשוב של פקידה בחז"ל – במובן של זכירה שיש בה פעולה והתעוררות – ואח"כ השפעה ופירות, ופירי פירות – זה ביטוי "חייב אדם לפקוד את אשתו"! על משפט זה מהגמרא – מאריך אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה וכן מאריך גם ר' לויק בהסברו על על הזהר בפרשת פקודי.

אלה פקודי המשכן

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – כאמור, ע"פ פשט זה פקד מלשון מנין – שמונים את כל המרכיבים מהם נבנו המשכן וכלי המשכן – ומונים גם את כסף התרומות והעלות הכספית של כל החומרים ששמשו לבנין המשכן וכליו! והנה, ע"פ סוד, "אֵלֶּה" = 6 ∙ 6 = 36 שאלו הן ו"ק, ו' קצוות, ה"זעיר אנפין" בלשון הקבלה. והנה, הזעיר אנפין (אות ו דהוי') הוא הבעל, בעלה דמטרוניתא – המלך, הבעל שפוקד את המלכות (אות ה תתאה דהוי') – היא המשכן, "פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"!

ושוב, המשכן – היא כנסת ישראל. "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – אלה פוקדים את המשכן! ואם כן, זהו הסוד העיקרי בזהר – לגבי ביטוי זה. וכאמור, יש כאן יחוד, יש כאן פקידה, של "חייב אדם לפקוד את אשתו"!

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".

משכן העדות – והנה, אח"כ ממשיך הכתוב וכותב עוד משכן ועוד פקידה: "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". ואם כן, נראה שיש כאן שתי פקידות! ושוב, יש פקידה ראשונה: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – שזה נקרא בקבלה "יחוד זו"ן" (זו"ן – זעיר אנפין ונוקבא, המלכות). וכאמור, אח"כ כתוב עוד יחוד, עוד פקידה – יותר עליונה, יותר פנימית, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת"! ושוב, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – זה יחוד אבא ואמא – יחוד יותר עליון – יחוד של משכן פנימי, ששורה ומתלבש בתוך המשכן החיצוני. ואם כן, בכל משכן צריכה להיות פקידה ולכן כתוב פעמים: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" !

והנה, המשכן העליון, הפנימי, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – עליו כותב רש"י: "עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם"! ושוב, זאת הפעם הראשונה בתנ"ך בה מופיע הביטוי "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". יש משכן סתם ויש "מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" ויש "מִשְׁכַּן הוי'" ויש "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת"! יש מסבירים שהביטוי, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת", הולך על ארון הקודש שבתוך "קודש הקדשים" – ששם נמצאים לוחות העדות, לוחות הברית, לוחות האבן שקבלנו בסיני! ושוב, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" זה המשכן הפנימי שנקרא: אמא עילאה – שנפקדת על ידי אבא עילאה – מכח הכתר העליון, ככתוב בקבלה!

שכינה – ושוב, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – מרמז ליחוד אבא ואמא – מכח אור הכתר שלמעלה משניהם! כאמור, רש"י כותב שהעדות כאן זה על השכינה ששורה בישראל – למרות שחטאו בחטא העגל כלומר, שהקב"ה ויתר להם על מעשה העגל. כידוע, שהמשכן בא לאחר סיפור מעשה העגל בפרשת כי תישא. אמנם, הציווי הראשון היה עוד לפני פרשת כי תישא, בסוד "מקדים רפואה למכה" – אבל הקיום של הקמת המשכן – זה בפרשות ויקהל, פקודי – שלאחר מעשה העגל!

כאמור, "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – הפשט הוא מנין – ואילו עיקר הפרוש בזהר ובחסידות זה מלשון פקידה פנימית במובן של: "חייב אדם לפקוד את אשתו"!

כל הנחלים

והנה, כאן, בפרשת פקודי – פותח הזהר עם הפסוק: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא":

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו', רבי חייא פתח (קהל' א) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו' האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל כל הנחלים אלין רזין דנחלין ומבועין קדישין דאתמליין ונפקין (מבועין קדישין) לאנהרא ולמליא להאי ימא רבא, וכיון דהאי ימא רבא אתמלי מסטרא דאינון נחלין כדין הוא אפיק מיא ואשקי לכל חיוון ברא כמה דאת אמר (תהל' קד) ישקו כל חיתו שדי, מה כתיב לעילא המשלח מעינים וגו' ולבתר ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם, אלין אינון רתיכין דלתתא דכד ימא נקיט לון כלהו נקיט לון ושאיב לון בגויה ולבתר אפיק מיין לסטרא אחרא דאינון רתיכין קדישין דלתתא ואשקי לון וכלהו אתמנון ואתפקדון בשמא כמה דאת אמר (ישע' מ) לכלם בשם יקרא, ובגין כך, אלה פקודי המשכן משכן העדות."

משפיע – ואם כן, מה זה "כָּל הַנְּחָלִים"? כל הנחלים זה "אֵלֶּה" של "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" כלומר, אלה אותם ו"ק, ו' קצוות – הם הנחלים. הביטוי "כָּל הַנְּחָלִים" – זה כאשר ה' הקצוות הראשונות (ה' נחלים) נכללות בספירת היסוד שנקראת "כל"! ואם כן, כל הנחלים כלומר, "הכל" שכולל את כל הנחלים – זורם אל הים, שכאן הוא "הַמִּשְׁכָּן", משכן תתאה – המלכות. "וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא"! למה הים איננו מלא? זה בגלל שהים (המלכות), משפיע, מחלק את השפע שמקבל מלמעלה – ל"רתיכין דלתתא", למרכבות שבעולמות התחתונים!

על זה מביא הזהר את פסוקים מפרק ק"ד בתהלים, "ברכי נפשי", שקוראים בראש חודש: "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם". ואם כן, הכל נוזל וזורם לתוך הים (ים המלכות) ואח"כ הים משקה את "כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי" – שהם הנשמות, המלאכים, הנבראים – של העולמות התחתונים!

פקודי – והנה, מתוך כך – ישנו פרוש נוסף לפסוק הפתיחה שלנו: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". ע"פ פרוש זה: "אֵלֶּה" – הם הנבראים התחתונים, אנחנו שבעולמות התחתונים! ושוב, הפרוש הראשון של "אֵלֶּה" היה שאלו ו' קצוות שלמעלה מהמלכות, למעלה מהמשכן. וכאמור, יש פרוש נוסף ש"הא בהא תליא" – והוא, ש"אֵלֶּה", הם הנבראים התחתונים שנקראים "פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – שמתפקדים, שנפקדים, שמקבלים שפע, מהמשכן! ואם כן, קודם ה"אֵלֶּה" העליון פוקד את המשכן ואח"כ, המשכן פוקד את ה"אֵלֶּה" התחתון, שהם הנבראים שבעולמות התחתונים! ולכן, "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא"!

יש מאין – והנה, הדרך איך שהמלכות למעלה – פוקדת את העולמות התחתונים – היא באופן נסתר, מכוסה, אתכסיא – שעל זה כתוב שאין הנברא מכיר בכח הבורא שבו! לכן, כל הבריאה נקראת: "יש מאין" שהרי המלכות העליונה נעשית בבחינת אין, נעלמת מן העין לגמרי – כדי להוות ולהחיות ולקיים – את המציאות של העולמות התחתונים!

בי"ע – בסוף השיחה – הרבי מסביר כל זאת בעבודת האדם – וכאן, נקצר בענין כדי לתת קצת הבנה והרגשה על מה מדבר הרבי. אומר הרבי, ששלושת העולמות התחתונים בעבודת האדם – הם המחשבה והדיבור והמעשה שלו כלומר, כל מה שמודע לאדם! מחשבותיו – זה עולם הבריאה שלו; דיבוריו – זה עולם היצירה שלו; מעשיו – זה עולם העשיה שלו! ואם כן, זהו כלל גדול בחסידות שהמושג "העולמות התחתונים", בי"ע, מדבר על זה שלנבראים של אותם עולמות יש "הרגשת היש" – הרגשת האני, הרגשת עצמי – וזה קורה במחשבה שלי, בדיבור שלי, במעשה שלי! כלומר, אלו הם ה"רתיכין דלתתא" בלשון הזהר – המרכבה התחתונה – המציאות המורגשת של הבן אדם!

מל' דאצילות – ואם כן, מהי המלכות דאצילות, המשכן? הקבלת עול שלמעלה ממחשבה! ושוב, נקודת קבלת עול ויראה פשוטה כמו "אִשָּׁה יִרְאַת הוי' הִיא תִתְהַלָּל"! ושוב, הביטול והקבלת עול שלמעלה גם מהחשיבה של האדם – זאת המלכות דאצילות! וכאמור, קודם נפקדת המלכות דאצילות ומתברכת ואח"כ היא פוקדת הלאה את העולמות התחתונים!

שלושה דברים יחד

זכירה – והנה, כמו בכל התבוננות, אנו נכנסים לאיזה ציור שכלי. לשם כך נחזור לדברי ר' אייזיק האומר, שיש כאן שלושה דברים בשורש פקד. אחרי אותם שלושה דברים הוא ממשיך ואומר שאותם שלושה דברים – זה הכל אחד! והנה, כאשר יש ממונה על דבר, כאשר מישהו מתמנה לתפקיד – הרי הוא פוקד, הוא מסוגל לפקוד כלומר, לפעול זכירה מועילה – זכירה שעוברת מהזוכר לנזכר! כאמור, קודם הזכירה מעוררת את המקבל – ואח"כ ממשיכה את הברכה לתוך המקבל!

ממשיך ר' אייזיק ואומר, שברגע שיש ממונה אמיתי אזי אותו ממונה – הוא ודאי ימשיך את הפקידה (עם גם כל מה שאומר הרד"ק: המצוה והפיקדון הזכירה וההשגחה והמנין) אל המקבל – ולא סתם אל המקבל, אלא בפרטי פרטיות ימשיך לו – שזה כבר לשון מנין! כזכור, אמרנו שמנין זה להשגיח בהשגחה הכי פרטית על כל פרט ופרט – של הרכבת המשכן!

ברכה – נקדים ונסביר עוד יסוד חשוב שכותב הרבי בשיחה. אומר הרבי, שפעמים רבות אנו מוצאים בתורה ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"! כלומר, שאם רוצים להמשיך ברכה למישהו או למשהו, אזי הברכה אינה שורה: לא בדבר המנוי, ולא בדבר שבמידה ובמשקל – אלא רק בדבר הסמוי מן העין! לכן יש באמת הרבה אנשים שמקפידים לא לפרסם דברים שרוצים שהברכה תשרה בהם וכו'. ושוב, כמה שיותר להסתיר ענין – כדי שהענין הזה יהווה כלי להשראת הברכה! ואם כן, כאן מביא הרבי, בשם השל"ה הקדוש, כלל גדול: הוא אומר שלפעמים אנו מוצאים בדיוק להפך – שהשכינה שורה בישראל רק במנין מסויים. למשל – כתוב שרק במקום שיש כ"ב אלף יהודים – יש השראת שכינה!

סמוי מהעין – והנה, דבר זה לומדים מהפסוק בתהלים ס"ח[=חיים]: "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" – רבבות אלפי ישראל – שתי רבבות ושני אלפים שהם כ"ב אלפים מבני ישראל! וכאמור, יש שמה השראת שכינה! בשבת קראנו את פרשת שקלים – ושם כתוב שכל אחד צריך להביא את מחצית השקל – ובאופן זה מונים את בני ישראל – שהרי אסור למנות יהודים במספר סתם. ושוב, באמצעות מחצית השקל – כן ניתן למנותם. יש בזה ודאי ענין גדול – שהרי זה בא לכפר על הנפש: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת הוי' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"! ושוב, על ידי שמונים אותם באמצעות מחצית השקל – ממשיכים לכל העם כפרה וברכה!

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – וזהו שהכתוב ואומר שוב: "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – עדות שכיפר להם על חטא העגל. ואם כן, לפעמים רואים שמנין "אדרבא" כלומר, שמנין הוא הכלי לקדושה, להשראת השכינה, ולכפרה!

מנין – ואם כן, מתי אומרים ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"? ומתי אומרים ההפך, שהמנין, הוא הוא שמהוה את הכלי, להשראת הברכה והקדושה? והנה, הרבי מביא כאן מהשל"ה הקדוש – שהוא פשוט מחלק בין מנין של קודש לבין מנין של חול! והנה, מנין זה פרסום – וכל פרסום, כמו מנין של חול – שאין בזה קדושה, שאין בזה מצוה, זה מפריע להשראת הברכה, זה יכול לקלקל, להפסיק, לעכב. את המשכת הברכה. לעומת זה, אם יש פרסום או מנין או עדות (כמו עד ראיה שמעיד על כך וכך) של קדושה, זה בדיוק להפך משל חול כלומר, זה מהוה כלי להשראת הברכה!

מספרים ופירסום

גם וגם – ואם כן, אנו רואים כאן שיש משהו מאד עמוק בענין מנין ומספרים. מיד נסביר, שמצד אחד זה הפרוש הכי פשוט של פְקוּדֵי – ומצד שני נסביר, שזה הפרוש הכי גבוה של פְקוּדֵי! ושוב, מושג המנין, המספר – או שהוא שבר כלי, הפך הכלי הראוי להחזיק ברכה. ושוב, מספרים, מתמטיקה – או שזה הפך הכלי כלומר, שבגלל ריבוי מספרים, ריבוי עדות ופרסום – מקלקלים את כל הצינורות שאמורים להשפיע ברכה! וכמובן, על זה כתוב: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"! או, בדיוק ההפך והוא, שבקדושה המספר הוא קודש, ולא סתם מספר. המספר הוא קודש קודשים, כלי שמסוגל להמשיך ברכה!

אין סוף – ואם כן, איזה סוג ברכה הוא ממשיך? הוא ממשיך ברכה של "אין סוף"! כאן, בשיחה של הרבי – עיקר הווארט הוא הביטוי: "חייב אדם לפקוד את אשתו" וכמובן שהאדם כאן, זה "האדם העליון", הקב"ה והענין כאן הוא כמו הברכה לאדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" – שיש בזה גילוי האין סוף – וכל שכן וקל וחומר כאן, שהבעל הפוקד הוא הקב"ה! וכאמור, האשה כאן זה המשכן, כנסת ישראל! ושוב, מה שנמשך כאן זאת ברכה אין סופית. והנה, הברכה הזאת של האין סוף ממש, גילוי אלוקות, בלי גבול – הוא נמשך דוקא ב"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". כלומר, נמשך בתוך מנין של קודש, מנין של מסירות נפשם של יהודים שמתנדבים – כל נדיב לב – להביא את הכסף והזהב שלו למלאכת המשכן!

בלי גבול בגבול

הרבי מסביר כאן משהו מאד יפה ואומר: שכל המצוות התורה, כולן באות בשיעור, במדידה והגבלה! אין מצוות שהמצוה בעצמה – היא אין סופית. ושוב, כל המצוות מוגבלות – הכל בגבול, כח הגבול! אבל, כאשר יהודי מקיים מצוה כלשהי, מצוה הכי פעוטה, הדבר הכי קטן בתורה – כשהוא מקיים זאת במסירות נפש – זאת הדוגמא של החדרת והמשכת בלי גבול בתוך גבול! ושוב, כשהיהודיה מסתכלת בשעון ויודעת שמיד צריך להדליק נר של שבת קודש – ועושה זאת במסירות נפש, מתוך אמונה – אזי בפעולה מוגבלת זאת – יש שמה השראת אין סוף! ואם כן, זהו כוחו המיוחד של היהודי – וזה בעצם תכלית הכוונה של כל בריאת העולם – ובעיקר, תכלית כוונת המשכן והמקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" כלומר, בלי גבול בגבול!

משה רבינו – והנה, מי שמסוגל לחבר את הגבול והבלי גבול – זה דוקא משה רבינו – ה"משה" שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו! וזהו שאומר הכתוב: "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – המשכן הפנימי!

מנין – ואם כן, עכשיו בעצם צמצמנו את "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – לשני פרושים עיקריים: פרוש אחד הוא "חייב אדם לפקוד את אשתו"; והפרוש הפשוט של מנין (מכאן אולי גם מובן בפשטות מדוע הרבי מציע לכל זוג להוליד לפחות מנין ילדים)! וכמובן, מנין זה מספר. והפרוש הוא, שהיא הנותנת – שהמנין הקדוש הוא הכלי להשראת כח האין סוף!

נחזור, וננסה להבין כל זאת יותר לעומק!

פקד, ספר

נחזור לזה שאת ששת הפרושים של הרד"ק בשורש "פקד" – צמצם ר' אייזיק לשלושה פרושים בלבד. שהם: א' – זכירה – זכירה שיש בה ממש כלומר, פקידה; ב' – מינוי – מצוה, פקדון; ג' – מנין! ואם כן, המבנה הזה מזכיר וממש מקביל לעוד כלל גדול בחסידות ובקבלה והוא, שגם לשורש "ספר", מספר, ספירות, מושגי יסוד בקבלה – יש שלושה פרושים!

שורש ספר – יש ענין, פרוש, משמעות, בשורש ספר מלשון "מספר": "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל"; יש פרוש בשורש ספר מלשון "סיפור": "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו"; ויש פרוש בשורש ספר מלשון "ספיר": "וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם"!

ואם כן, ספיר – זה אור, אבן טובה שמאירה, שייך לחוש הראיה. ענין הסיפור זה לשמוע אותו – שייך לחוש השמיעה. ענין המספר, מלשון מנין, חשבון – שייך לחשיבה המופשטת של האדם! ושוב, בעברית לחשוב – וכן חשבון זה מאותו שורש, "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" – וזהו שאמרנו, שחשיבה מופשטת זה לחשוב מספרים, יחסים – להעריך ערכים שונים – אחד ביחס לשני – כמבואר באריכות במקום אחר! נתבונן בשלושת הפרושים וביחסים ביניהם אך קודם נקביל את שלושת פרושי השורש "ספר" לשלושת הפרושים העיקריים של השורש "פקד"!

מספר וספירה – ברור כאן ש"פקד" מלשון פקידה שזה מנין וספירה – מקביל ל"ספר" מלשון מספר!

סיפור התפקיד – פקידה מלשון מינוי ומשפט ותפקיד מקביל לסיפור משורש "ספר"! תספר לי מה התפקיד שלי ומה הסמכויות וכו'! ושוב, לאחר שמינת אותי, ספר לי, בכמה משפטים, מה התפקיד שלי – רוצה לשמוע מה תפקידי בחיים!

כְּמִשְׁפָּטוֹ – זהו גם המשפט של המשכן: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר". והנה, הרבי, כאן בשיחה, אומר: ש"וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן" זה המימד התחתון של המשכן, פשט "פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – כנגד המספרים, ספירת כל הרכיבים והרכבתם יחד! ואילו "כְּמִשְׁפָּטוֹ" – זה כמו ששמעת, הציווי, שהרי המשפט כאן זה המצוה – שכאמור זה חוש השמיעה – שמיעת המצוה, "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי". ושוב, שומעים מצוות ולא רואים מצוות! (ובכל זאת יש מצות ראיה).

ספיר ופקידה – והנה, ראיה זו מדרגה יותר גבוהה מאשר השמיעה – ויש דברים שלא די בשמיעה וצריך גם ראיה. כמו אצל משה רבינו שלא די היה לו בשמיעת המצוה וצריך גם להראות לו, כמו המנורה וכמו "כזה ראה וקדש" ועוד! ואם כן, לכן כתוב ש"כְּמִשְׁפָּטוֹ" הולך על חוש השמיעה ואחר כך, "אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" – זו מדרגה עוד יותר גבוהה – שהיא הראיה בעצמה, החוש שהוא הכי חש והכי חיש! ואם כן, הראיה הולכת על שורש "ספר" מלשון "ספיר" – ומקביל לשורש "פקד" מלשון פקידה – "חייב אדם לפקוד את אשתו"! ושוב, כאן פקידה זה לא מלשון תפקיד – אלא זה מלשון זכירה ואשגחה! וכמובן, אשגחה זאת ראיה בעינים – שמשגיחים ב"עינא פקיחא"!

לא יגרע – ושוב, עיקר הפקידה זו הראיה הכי פנימית והיא, שהפוקד רואה לפנימיותו של המקבל. ע"פ פשט, הוא רואה מה שהמקבל צריך, "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" – וממלא את חסרונו!

גנוז ושמור – ואם כן, יש לנו פקידה שזה כמו שורש "ספר" מלשון ספיר – השייך לחוש הראיה. וכאמור, יש מינוי וציווי ופיקדון – לקלוט את זה בחוש השמיעה לשמור על זה כפיקדון – ושוב, קליטה, זה בחוש השמיעה – לקלוט את זה ולגנוז את זה. וכאמור, לגבי ראיה הדוגמא היא למשל: "כזה ראה וקדש" – וזה אינו גנוז אצלי – אלא מונח אצלי שמור! ושוב, דבר שנשמע – הוא גנוז ואילו דבר הנראה הוא שמור!

חוסר – כאמור, יש פקידה מלשון מנין – רק שאמרנו שבתוך המנין הזה – ישנו גם המנין לשם גילוי החיסרון! והנה, דוקא גילוי החיסרון זה עולה מעלה מעלה – לעורר את הדרגה הכי גבוהה שהיא, פקידה מלשון ראיה, ראיית המהות – כדי להמשיך את המהות מחדש – שהרי העיקר חסר מן הספר – ספר מלשון ספר וספיר וסיפור! ושוב, יש חיסרון בספר – וה"אין" הזה, הביטול שאיננו – מעורר רחמים רבים – עד שזה מגיע לשורש, למקור של כל נשמות עם ישראל, של כנסת ישראל – ששם אין פגם ואין חיסרון – שהרי שם הוא משכן העדות!

משכון – נחזור, על מה אנו מדברים כאן? על שני משכנים, שכל אחד מהם זה השראת שכינה בישראל. יש משכן סתם – שהוא משכן אוהל מועד שעל זה כתוב: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – המשכן שנפקד על ידי ה‑ו"ק, ו' קצוות – שהם מידות ההנהגה של הקב"ה – והוא, שעד כמה שאתה זכאי, כך יש גילוי שכינה! ושוב, מדרגה זאת נקראת: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – כמה שאתה זכאי – כך מגיע לך! ואם חלילה אינך זכאי – אזי המשכן הזה מתמשכן! ואכן, כך חז"ל דורשי את שני המשכן כאן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – ששני בתי המקדש שנחרבו – נלקחו בתור משכון!

טהור וקדוש – ואם כן, אנו מחכים שבבית השלישי המשכון יוחזר. והנה, יש משהו במשכן השני, "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – שהוא יותר גבוה גם מבית המקדש השני, שהתמשכן – וזה מרמז על הבית השלישי, בית המקדש הנצחי – (שחוזר להיות משכן העדות) שהגילוי שלו הוא, שבכל מצב ומצב – הנשמה טהורה ושלמה! ואם כן, אין חיסרון, אין חטא – והקב"ה כאילו מוותר על מעשה העגל – בגלל שעד שמה לא מגיע החטא כלל וכלל! כלומר, בכל מצב יש נקודה עצמית של עם ישראל – שתמיד טהור וקדוש – והחטא אינו נוגע שם! וכאמור, זה "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה"

ושוב, החיסרון במשכן התחתון מעורר, במדרגה הכי גבוהה – את "הָעֵדֻת" במשכן העליון – שמעיד הקב"ה: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הוי'"! כלומר, שהקב"ה קשור בעצם לנשמות עם ישראל! והנה, זאת עדות על הראיה הפנימית שלמעלה גם מהציווי שלו – כלומר, כך הוא מעיד גם כשלא מקיימים את הציוויים שלו במאת האחוזים, או בכלל!

מה שעכשיו אמרנו זה אחד מיסודות החסידות, שלומדים בהמשך הגדול של הרבי הרש"ב, המשך ע"ב – ששם מדבר על שלושה הפרושים העיקריים של שורש ספר: מספר, סיפור, ספיר.

לבוש – והנה, לגבי העולמות התחתונים, ככתוב אצל מקובלים ראשונים, למשל אצל רבי אברהם אבולעפיא – האומר שמספר, היינו "חשיבה מופשטת" כלומר, בעולם הבריאה – שהוא עולם המחשבה. כך למדנו קודם לגבי שלושת לבושי הנפש: מחשבה – כנגד עולם הבריאה; דיבור – כנגד עולם היצירה; מעשה – כנגד עולם העשיה! ואם כן, סיפור – הוא דיבור – בעולם היצירה. ספיר – מלשון אור, חוש הראיה – הוא בעולם העשיה!

ושוב, הדבר הכי גבוה (אור) – יורד מטה מטה למדרגה הנמוכה ביותר, לעולם העשיה. כך גם כותב רבי אברהם אבולעפיא – וזה דבר ופשוט ומובן מאליו – שמספר מופשט הוא בחשיבה, כמו יחסים – כמו שהמח תופס יחסים בין עצמים. וכן, ברור שהסיפור זה דיבור ואילו, לראות את המעשה אשר נעשה – זה במעשה! וכאמור, כך זה בעולמות התחתונים בי"ע!

הפוך – ואם כן – כאן הדוגמא העיקרית והחשובה בקבלה של המושג "חותם המתהפך"! והנה, כאשר מעלים את ג' הפרושים האלה, הענינים האלה – לעולם האצילות – נפגשים שם, במלכות דאצילות, עם שלושה מיני כלים: פנימיות הכלים, אמצעיות הכלים, חיצוניות הכלים ושם הכל מתהפך לגבי מה שלמדנו.

מספר – חיצוניות הכלי – כל כלי הוא ספירה. וממילא, אנו רואים שפרושים אלו של שורש "ספר" – נוגעים במילות היסוד של כל הקבלה! ושוב, מהי ספירה? כתוב, שבעולם האצילות, בחיצוניות הכלי של כל ספירה – "ספירה" היא מלשון מספר!

סיפור – באמצעיות הכלי – "ספירה" היא מלשון סיפור!

ספיר – בפנימיות הכלי – "ספירה" היא מלשון ספיר!

שורש ספר – ואם כן, מה שלמדנו קודם ע"פ סדר העולמות התחתונים בי"ע – התהפך ביחס לכלים של עולם האצילות ובמיוחד ג' הכלים של המלכות דאצילות. ושוב, החיצוניות – מספר; האמצעיות – סיפור; הפנימיות – ספיר!

שורש פקד – לגבי שורש פקד: החיצוניות, פקודי – לשון מנין; האמצעיות – מלשון מינוי; הפנימיות – מלשון זכירה והשגחה – שמביאה לידי מעשה בפועל. השגחה כזאת, שמעוררת את המקבל לעשות כלי הראוי לקבל את הברכה של המשפיע!

חב"ד – והנה, יש עוד מדרגה יותר גבוהה – איך שלושה אלו באים לידי ביטוי בספירות חב"ד – חכמה, בינה, דעת, באורות של חב"ד? כתוב שבחב"ד – במקום הביטוים: מספר וסיפור וספיר – יש שלושה ביטויים מתחילת ספר יצירה: סופר, ספר, סיפור: בשלושה ספרים ברא הקב"ה את עולמו – בסופר, בספר ובסיפור!

סופרים – לפי הקבלה והחסידות – הסופר, יש בו שני ענינים: הסופר זה מי שכותב את הספר – והסופר זה מי שסופר את המגדלים ובלשון הפסוק: "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ"! וזהו שנאמר: למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה! ושוב, הסופרים הראשונים נקראו סופרים, לא בגלל שסופרים מחברים ספרים אלא שהיו סופרים את האותיות של התורה!

ואם כן, הסופר הוא בחכמה (אבא) – הספר בבינה (אמא). והנה, אמרנו בתחילה על הפסוק: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – שיש כאן יחוד אבא ואמא. ואם כן, הסיפור הוא בדעת!

א מונה – והנה, כאן זה לא בדיוק "חותם המתהפך" – אבל כן מתהפך כאן שהשורש של המספר, הסופר – שוב עולה הכי גבוה באבא, ובפנימיות אבא, שהיא פנימיות עתיק! ושוב, שורש המספר כאן זה "באמונה", ככתוב בתניא פרק ח"י – שחכמה היא אמונה! וכידוע, שאחד מפרושי "אמונה" זה א מונה – אלופו של עולם – מונה, סופר. ושוב, א – אחד יחיד ומיוחד – שהוא מונה את הכל! ותוך כדי שהוא מונה את הכל, הוא בורא את הכל יש מאין וזהו: מונה = 101 = מאין! ושוב, תוך כדי פעולת המנין – יש בעצם פעולת בריאה והתהוות יש מאין ואפס המוחלט!

והנה, מבארים זאת ואומרים שבכל מנין יש "חסר": "וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ". החסר הזה, האין הזה – "כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ", הוא הביטוי של הביטול במציאות של פנימיות אבא – שמתקשר עם הספר! מה זה ספר? ספר זה תקשורת לספיר – הספר זה הספר שאני רואה בעיני – הסיפור, זה הסיפור שהספר מספר.

דעת – סיפור. נחזור, כאשר אני אומר כנגד חב"ד – סופר וספר וסיפור – סופר, זה שורש המספר. זה לא המספר, אלא זה מי שסופר את המספרים! ספר בבינה – זה הספיר, אבן ספיר. אני מסתכל בספר ורואה שם את האותיות, שנקראו אבנים בספר יצירה. אם כן, הספר מספר סיפור – וזאת הדעת: "וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם", "וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית"!

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" ומפרש רש"י: "לנפש חיה – שנתוסף בו דעה ודיבור". ואם כן, דעת זה קשור לדיבור – וזהו שהדעת זה הסיפור – הדיבור ששומעים. וכאמור, הספר הוא ספר שרואים – ספיר! אבל הסופר – שמצד אחד הוא החושב, לשון חשבון – וכן הוא הסופר את המגדלים, לשון מספר – סופר את כל האותיות שבתורה – ותוך כדי הספירה הוא פועל התהוות יש מאין: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"!

סיכום

ואם כן, איך נסכם את שלל הענינים בהם עסקנו עד כאן?

מלך – יש ממנה ויש ממונה על ידי הממנה. בשביל להכיר מה התפקיד שלי – אני צריך קודם להכיר מי הוא הממנה אותי, "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים". כלומר, תפקיד ניתן על ידי מלך. יש מלך, מלכו של עולם – מלך מלכי המלכים הקב"ה – הוא נותן לי תפקיד בחיים!

תפקיד – והנה, התפקיד שלי זה לפקוד את חלקי בעולם. לכל אחד יש את חלקו המיוחד לו בעולם – שאותו הוא אחראי לתקן! וזאת, החל מהנפש החיונית שלו עצמו, הגוף שלו – וכלה עם כל האנשים שמתפקידו להשפיע עליהם – ושאר דברים שיש בעולם שמתפקידו להאיר אותם באור התורה והמצוה – החל מהמצוה הראשונה בתורה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"!

דבר המנוי – ואם כן, על האדם להמשיך, להרבות את הדמות – לגלות אין סוף של השגחה פרטית – גם בהשגחה הפרטית שלי – שאני משגיח באשגחה פרטית על המציאות שמסביב ואחת לאחת למסור חשבון. ושוב, אני הוא הממונה, שהמלך מינה אותי – ומתפקידי להאיר בפרטי פרטיות, אור = אין סוף – לתוך כל פרט ופרט, לתוך המנין של הקדושה! וזאת, על דרך המאמר: אין השכינה שורה אלא דוקא – במספר מסויים של יהודים!

בנים – והנה, אותו ממנה, אותו מלך שמטיל עלי את התפקיד לפרות ולרבות – הוא קודם כל חורט, מצייר אצלי ציור, תמונה של הבנים שלי לעתיד לבוא! זהו משל מפורסם מהמגיד ממעזריטש והוא, שכל אבא וכל אמא, עוד לפני שמולידים ילדים – יש להם באיזה מקום בנפשם, שחרוט שם – וזאת זכירה, פקידה, הכי עמוקה – שעולה מעלה מעלה לתוך הנפש – לתוך אותו מקום בו הוא כביכול רואה – את הילדים העתידיים להיוולד לו. ומתוך כך, הוא ממשיך אותם מן היכולת הפשוטה – מן הכח אל הפועל!

איך, בדרך כלל, תהליך כזה עובד? נחזור, מה זה בעל תפקיד? כל תפקיד זה להשפיע. אנחנו, העם היהודי – הפקידים של המלך, מלך מלכי המלכים – הקב"ה! כלומר, שבעצם – אנחנו אמורים להיות המשפיעים בעולם – להשפיע אלוקות בתוך העולם!

מצוי ורצוי

והנה, כדי להשפיע אלוקות בתוך העולם – אנחנו צריכים להוליד את העולם כלומר, אנחנו צריכים להיות חדורים איזו תמונה, תמונת הרצוי המוחלט, האידיאל המוחלט – מה ואיך צריך להיות, איך המציאות צריכה להראות! וכאמור, התמונה הזאת נמצאת אצלי. ושוב, מה זה בעל תפקיד? כאשר אני מסתכל על העולם – אני רואה שהעולם אינו כמו שמצוייר אצלי העולם האמיתי!

תמונה – ואם כן, כל תפקיד מתחיל ממדידה – מה בין המצוי לרצוי? ושוב, מה בין הרצוי, כמו שהוא נמצא אצלי "בעין השכל שבנשמה הכי פנימית שלי" – למצוי! ושוב, אחד שאין לו תמונה של העולם מתוקן – אין לו תפקיד! נחזור, יש מי שממנה ויש מי שממונה, שמקבל את המינוי. הממנה, המלך – שנתן לי את התפקיד – מפקיד אצלי תמונה, ואומר לי: אני מבקש ממך שתרבה את הדמות הזאת (מראה הרצוי) בעולם! ושוב, יש לך תמונה בתוך הנשמה שלך – אבקשך שתלך ותצייר את התמונה הזאת – בכמה שיותר מקומות – זה התפקיד שלך! ושוב, נתתי לך תמונה בראשך – לך ותשכפל אותה כמה שיותר במציאות – זה נקרא "להרבות את הדמות"!

אכזבה – יש לך דמות, אתה נברא בצלם ודמות – והתפקיד שלך זה להרבות את עצמך. והנה, זה מתחיל מזה שאני מסתכל, "וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" – מסתכל בחיסרון. ושוב, הדמות הזאת מתעוררת כאשר היא מסתכלת במציאות, כמו שהיא נמצאת – ואזי אני מתמלא, ביודעין או שלא ביודעין, אכזבה קשה ותיסכול קשה מאד – "כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" כלומר, המציאות אינה כפי הרצוי!

וכן, אפילו המשכן החיצוני – זה עדיין לא כמו המשכן הפנימי – וכל שכן שכלל אין משכן חיצוני!

כדי להמשיך עם ענין התפקיד של כל אחד ואחד – נחזור לחדד ולהבין את ג' מדרגות ספר, סופר, סיפור בחב"ד – באופן עוד יותר טוב:

חכמה – סופרבינה – ספר

דעת – סיפור

סופר – מי זה הסופר שכנגד החכמה? הסופר זה כמו בפשט הפסוק: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – כלומר, מנין! משה ספר והוא הסופר שנקרא "ספרא רבא" – הסופר הגדול שסופר כאן את כל המספרים!

והנה, אם אנחנו מעתיקים את שלושה אלה לתוך הכתר עצמו שבו יש "ג' רישין שבכתר": רדל"א, עתיק יומין, אריך אנפין. ובלשון החסידות הם: אמונה, תענוג, רצון!

אמונה – זה מקור המנין, א מונה – סופר!

תענוג – זה הראיה. כתוב, שאין עונג בנפש כעונג הראות! כל הנפש נמשכת אחר ראיית העין – לכן המילה עֹנֶג – מתחילה מאות ע! עֹנֶג  ר"ת: עדן, נהר, גן ועם כל העצים הנחמדים למראה וכו'! כאמור, כאן יש גם הטלת התפקיד! גימטריא חשובה בקבלה אומרת: תפקיד = 594 = אהבה בתענוגים, "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" – ספר!

רצון – הוא מקור הסיפור כלשון הביטוי: מה הוא רוצה לומר? וכן אמרנו קודם שמצוה וציווי – זה סיפור דברים! ושוב, רצון זה המקור של כל המצוות, "מצוות רצונך", "פִּקּוּדֵי הוי' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", שייכות לרצון!

ואם כן, העתקנו את שלושת המושגים חב"ד לג' הרישין שבכתר: אמונה, תענוג, רצון, כאשר המספר, א מונה – זה הכי גבוה. אחר כך הראיה ולבסוף השמיעה!

שלושה וארבעה

נחזור – מי שעקב אחרי ההתפתחות כאן – פגש ארבעה מקומות, ארבע מדרגות, של שלישיית המושגים שלנו: סופר, ספר, סיפור:

בעולמות בי"ע – המספר הוא בעולם הבריאה; הסיפור בעולם היצירה; הראיה, הספר בו מסתכלים – בעולם העשיה!

הכלים במלכות דאצילות – חיצוניות הכלי – מספר; אמצעיות הכלי – סיפור; פנימיות הכלי – ספיר, מלשון אור וראיה.

האורות של חב"ד דאצילות – כאמור, המקור של שלושת המושגים שלנו – כתוב בספר יצירה: בשלושה ספרים ברא הקב"ה את עולמו, "בסופר וספר וסיפור"! כלומר, חכמה – סופר; בינה – ספר; דעת – סיפור!

ג' רישין שבכתר – אמונה – א – מונה – סופר;  תענוג – ראיה, ספר; רצון – מצוות רצונך – סיפור, – שמיעה!

אמונה ותמונה

אמרנו קודם, שאם יש מספר קדוש (של יהודים) – אזי הוא מהוה את הכלי להשראת השכינה! הוא מהוה את הכלי, קודם כל בכך שהוא חסר – והחיסרון מעורר מלמעלה את הראיה של תמונת היעד של התפקיד. כלומר, התמונה נמצאת אצלי אך היא רדומה – אני איני מודע לתמונה! ושוב, החיסרון במציאות – זה מעורר את התמונה.

תמונה – ואם כן, כאשר החיסרון של תמונת המציאות מגיע למעלה למדרגת ה"אמונה" – זה מעורר מחדש את מחשבת הספר, את התמונה הרצויה אצל הסופר – כדי להשפיע את זה לתוך המציאות! וכל זה מתוך רחמנות על המציאות כלומר, להעביר אליך, בעל התפקיד, ומשם אל המציאות: תתעוררי מציאות – כדי לקבל את התמונה האמיתית שלך! תקבלי את תמונתך האמיתית ומתוך כך, תוסיפי להפרות ולהרבות בך את הדמות!

אחת הדוגמאות העיקריות – היא המגמה שלא יהיה הפרסום בקדושה –סמוי מן העין! כלומר, הפרסום, "פרסומא ניסא" – הוא הכלי בקדושה. רואים זאת בענין קידושין ומוסבר אצל הרמב"ם והוא, שעיקר החידוש אלו שני עדים כשרים שצריכים להיות נוכחים בחופה ולהשקיף על מעשה המצוה של הקידושין! ואם כן, בכך שיש שני יהודים כשרים, שני עדים כשרים – שמעידים על כשרות מעשה המצוה – זה מה שעושה את הקידושין! ושוב, כל הקדושה תלויה בכך שיש עדות על המעשה! כידוע, גם לפני מתן תורה היו מתחתנים – אבל בלי קידושין, בלי עדות.

עדות – והנה, מושג העדות הוא חשוב ביותר – יש "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – וכן, ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – ישנן אותיות גדולות עד. כתוב שפסוק זה הוא "יחודא עילאה" כלומר, זה "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". הביטוי שאומרים לאחר קריאת שמע: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – נקרא "יחודא תתאה", שזה "מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד"! ושוב, המשכן סתם כלומר, "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – זה הולך על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – "יחודא תתאה". ואילו, ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – ישנן אותיות גדולות עד – וזה נקרא "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת"!

הרבי מביא את הפסוק מיחזקאל ט"ז – שאומרים בהגדה של פסח: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה". זהו פסוק שמתאר את עם ישראל גדל – ומביא זאת ספר הזהר בקשר ל"מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – שהרי עדות זה לשון "בַּעֲדִי עֲדָיִים"! פסוק נוסף, מישעיהו כ"ו אומר: "בִּטְחוּ בַהוי' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ הוי' צוּר עוֹלָמִים". פסוק נוסף מתהלים קל"ב אומר: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ".

עד כאן – והנה, כתוב ש"עֲדֵי עַד" – זה כמו "עֲדִי עֲדָיִים" כלומר, ש"עֲדִי עֲדָיִים" – זה כמו קודש קודשים! במילה עד, כמו עדות כאן – כותב אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה – שיש בזה שלושה פרושים: הוא מסביר שיש עדי מלשון קישוט, תכשיט – שזה פשט הפסוק: "וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים"; יש עדי מלשון נצחיות כמו "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד", "בִּטְחוּ בַהוי' עֲדֵי עַד"; ויש עד מלשון "עד כה" – עד כאן, עד מקום מסוים!

והנה, בפרוש האומר עד כאן – עד מקום מסויים – יש שני פרושים: יש עד ועד בכלל ויש עד ולא עד בכלל כלומר, שאף פעם לא מגיעים אל ה"עד" הזה, אל היעד הזה! ומסביר בליקוטי תורה שכל שלושת פרושים האלה – כתר – הם פרושים שמתארים את "עד" בכתר – וכולם נמשכים במשכן העדות! נאמר זאת בקיצור – שהרי זה נושא גדול מאד שמובא באריכות בחסידות.

כתר – והנה, גם במילה כתר – יש שלושה פרושים: יש כתר מלשון "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים" כלומר, כתר לי כאן זה לשון המתנה; יש כתר מלשון "עטרה על הראש"; ויש כתר מלשון "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן" – לכתר, לסובב את המקום! ואם כן, יש כתר במובן של זמן; יש כתר שהוא קישוט, תכשיט; יש כתר שהוא מושג של מקום!

 

 

ג' רישין – והנה, הכתר שהוא מלשון המתנה, מימד הזמן – הוא כנגד רדל"א – כנגד האמונה הפשוטה! וכן, המתנה ואמונה, זה גם מאותו שורש. הכתר שהוא תכשיט – הוא כנגד התענוג, תענוג שרואים אותו, כמו אבן ספיר! זהו שכתוב: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה" כלומר, באמצעות הכתר מלשון עטרה – הצדיקים נהנים! הכתר שהוא מלשון סיבוב וכיתור – הוא כנגד הרצון שבנפש. מקיף זה כמו תקיף, מקיף כדי לכפות את רצונו על המוקף כבשעת מלחמה וכו'!

ואם כן, היו אלו שלושה פרושים של "עֲדֵי עַד" – כנגד ג' רישין שבכתר – "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ". ואם כן, כל זה בא לומר, שהכונה כאן של: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" – להמשיך מלמעלה מעלה – את כל המדרגות האלה של הכתר – שהכל מרומז בתוך "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – להמשיך למטה, לתוך כנסת ישראל שמתוך כך תוליד פירי פירות ל"רתיכין תתאין", לעולמות התחתונים בי"ע, לתוך נפש האדם – המחשבה והדיבור והמעשה שלו!

סיכום כללי וסיום

היו שניים שבנו את המשכן, חוץ ממשה רבינו. בהמשך הפסוקים מדובר על בצלאל ואהליאב – שהם שני האומנים שהשתתפו בבניית המשכן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ"!

הפקידים – והנה, כותב הזהר שהם בונים את המשכן, שזה המלכות וכנסת ישראל, הם פוקדים אותה – הם הפקידים! ושוב, עיקר הפקידים כאן – שקבלו את המינוי ממשה רבינו – כדי לבנות את המשכן הם: בצלאל ואוהליאב! והנה, הם "ימין ושמאל" כלומר, הם בונים את המלכות באיזון הנכון בין הימין לבין השמאל!

הביטוי בזהר (בלשון ארמית) אומר שקודם עושים אותה ואח"כ מתקנים אותה ואח"כ מקשרים אותה! ושוב, קודם הם עושים את המשכן ואח"כ מתקנים את המשכן ואח"כ מקשרים את המשכן. מסביר ר' לויק, אביו של הרבי – ששלושה לשונות אלו הם גם כנגד: המעשה והדיבור והמחשבה, לבושי הנפש:

לעשות את המשכן – זאת מדרגת המעשה;

לתקן את המשכן – זה תיקון הדיבור כמו שיוסבר;

לקשר את המשכן – לקשר את הנפש לאלוקות – זה כנגד המחשבה!

ושניהם, שני הפקידים הם כנגד קו ימין וקו שמאל – והכח המאזן ושומר על האיזון כל הזמן – הוא משה רבינו – שהוא הקו האמצעי, המאזן! ושוב, משה רבינו ממנה את שני הפקידים והם הקובעים את המסגרת והגבולות של המשכן – תוך ג' שלבי הגדילה!

נוקבא – כאמור, המשכן היא ה"נוקבא", כנסת ישראל. כתוב בקבלה ששורש נקבה זה "נקב" ר"ת: נערה, קטנה, בוגרת! הסדר ע"פ הגיל הוא שקודם האשה היא "קטנה" ואח"כ היא נעשית "נערה" ואח"כ היא נעשית "בוגרת"! וממילא, זהו סדר בנין המשכן: קודם קטנה, אח"כ נערה ולבסוף בוגרת! והנה, בשני השלבים הראשונים, המשכן, כנסת ישראל, עומדת "אחור באחור" כלפי זעיר אנפין בעלה ורק בשלב העליון היא חוזרת פנים בפנים!

נחזור, קטנה – כאשר היא עומדת כנגד נה"י של זעיר אנפין – אחור באחור. נערה – אח"כ היא גדלה ועדיין עומדת אחור באחור – כנגד חג"ת דז"א. בוגרת – אח"כ היא חוזרת (מסתובבת) פנים בפנים – ועומדת כנגד חב"ד דז"א – וזה נקרא התקשרות!

ושוב, אנחנו מפרטים כאן שלבי גדילה של המחשת אותה תמונה – שהיא היתה כאן עיקר הווארט, עיקר הנקודה התמונה של ה"פרו ורבו"! והנה, לסיום אומרים כאן – איך התמונה הזאת גדלה בתודעה של המקבל! והוא, שהתמונה הזאת גדלה בשלושה שלבים אלה: קטנה, נערה, בוגרת!

קטנה – מעשה – קודם נעשים המעשים בהתאם לתמונה שהרי, התמונה הזאת כוללת: מעשים, דיבורים ומחשבות! ואם כן, קודם יש לתקן את המעשה – שזה נקרא לעשות את המשכן!

נערה – דיבור – בהמשך יש לתקן את הדיבור. וכידוע, עיקר ענין התיקון, כשעומדים לתקן משהו – זה דוקא תיקון הדיבור, תיקון הלשון – כמו מי שלומד את שמירת הלשון אצל החפץ חיים! ובכל אופן, תיקון הלשון זה עדיין נקרא "אחור באחור". והנה, אחור באחור זה מצב בו בעיקר אני מודע לעצמי. אפילו כשאני רוצה להיות בסדר – איני נשאב לתוך מציאות הוי'! ושוב, כתוב שבתחילה האדם דואג לתקן את עצמו ושם: יש לתקן כדי שהעשיה שלו תהיה בסדר ויש לתקן כדי שהדיבור שלו יהיה בסדר – וכל זאת בהתאם לתמונה שהופקדה אצלו!

בוגרת – מחשבה – אבל ההתקשרות האמיתית, שזה עיקר התמונה והוא, שיש קשר אמיתי, פנים בפנים, בין איך שאני במציאות לבין איך שאני בעין הרואה אותי מלמעלה! ושוב, שיש באמת התאמה אמיתית, מלאה, בין התמונה שלי במציאות – לבין איך שהממונה רואה אותי – וזאת תכלית הכונה!

ואם כן, מצד אחד אנחנו המשכן – שמקבלים את ה"פְקוּדֵי" ממי שלמעלה מאיתנו. מצד שני, המשכן הזה בעצמו – פוקד את המציאות למטה ובכך היא מתקשרת ומשתפרת. אמרנו שכל יהודי הוא בעל תפקיד – להביא את התמונה ולהוליד את התמונה בתוך המציאות. וכן, הוספנו עכשיו – שגם הוא בעצמו צריך להזדהות עם המשכן, כנסת ישראל, ולגדול, הוא עצמו, באותם ג' השלבים של התעצמות עם התמונה, התמונה שמשקפת וממחישה את האמונה!

פנים בפנים – ושוב, כל זמן שזה אחור באחור – שזה גם תיקון המעשה בנה"י וגם תיקון הדיבור בחג"ת – זה עדיין כאילו שאני מנסה "להיות משהו" – בהתאם לאיזה תמונה כלשהי. זה נקרא "תדמית" – אני בונה לעצמי תדמית! אבל לחזור ממצב של אחור באחור למצב של "פנים בפנים" – זאת התמונה האמיתית שנשאבת ומתאחדת – עם התמונה האמיתית, הרצויה – כמו שהיא נראית מלמעלה! וכאמור, זה נקרא להתקשר – זאת בוגרת.

מתן תורה – והנה, בוגרת = 611 = תורה, זה נקרא "תעודת בגרות". להיות בוגרת זה נקרא "פנים בפנים" עם הוי': "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר הוי' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" במתן תורה. וממשיך בפסוק הבא: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין הוי' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר הוי'" וזהו, "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה"!