מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ט
בין המצרים – מידת השקידה
ערב טוב,
הערב נלמד שיעור העוסק בתקופה זאת של "בין המצרים". אנחנו נותנים כותרת לכל אחד משיעורים אלו ע"פ איזה מידה נפשית – והפעם הכותרת היא: מידת השקידה בנפש וזאת, היות שאנחנו נדבר על "שקדים" הערב! והנה, כותרת זאת קשורה להפטרה הראשונה שקוראים תמיד בימי בין המצרים. ושוב, בימים אלו יש שלוש הפטרות קבועות שנקראות: "ג' דפורענותא", כנגד ג' השבועות של פורענות – ותמיד ההפטרה הראשונה היא מפתיחת ספר ירמיהו. בנבואתו, נשאל ירמיהו: "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" וממשיך הכתוב: "וַיֹּאמֶר הוי' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"!
סיר נפוח – ואם כן, בנבואה זאת לא מוזכר מהו הדבר עליו הוי' שוקד לעשותו כלומר, אין מוזכרת כאן פורענות בפרוש – אלא רק ברמז. סמוך לזה שואל אותו הוי' שוב: "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר הוי' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"! ואם כן, כאן כבר מדבר הוי' בפרוש אודות פורענות שתבוא על כל ישבי הארץ!
נחזור, במראה הראשון שרואה ירמיהו – הוא רואה רק מקל שקד והוי' אומר לו "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ". והנה, בתלמוד ירושלמי יש מאמר חז"ל האומר בפרוש שפסוק זה והמראה הזה של השקד – הוא בדיוק תואם לתקופה הזאת של ג' השבועות של ימי בין המצרים. וזאת, היות שידוע שהשקד – הוא הפרי שהכי ממהר להבשיל – וזמן הבשלתו, מאז החניטה ועד לגמר הבישול – לוקח בדיוק 21 יום!
והנה, על הבשלת השקד בהקשר למטה אהרן קראנו גם בפרשת קורח ושם נאמר: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"!
מקל שקד – כאמור, מהחנטה ועד להבשלתו של השקד – זה אורך בדיוק כ"א ימים – וזה תואם בדיוק את תקופת שלושת השבועות של ימי בין המצרים! ולכן חז"ל אומרים שכל שלושת השבועות של ימי בין המצרים – מרומזים באותו פסוק ראשון המדבר על השקד: "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" – שאותו תמיד קוראים בהפטרה בתחילת תקופה זאת!
קֹדֶשׁ – והנה, זה מאד מענין שסיום אותה הפטרה, הפסוק האחרון של ההפטרה הוא: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהוי' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם הוי'"! ואם כן, יש כאן רמז, מאד מאד ברור, שבסופו של דבר – השקד הזה – הופך להיות קודש! והנה, מכל ששת צרופי השורש שקד – רק שני צרופים הם בעלי משמעות בלשון הקודש: "שָׁקֵד", "קֹדֶשׁ"! ואם כן, כאן ממש רואים את התופעה הזאת בפרוש בלשון ההפטרה – שזה מתחיל מ"שָׁקֵד" ובסוף כתוב "קֹדֶשׁ" – "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהוי' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"!
ואם כן, כמו שהשקד ממהר להבשיל והוא התבואה הראשונה של אותה שנה – תבואת האילן הראשונה – כך גם עם ישראל הוא: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהוי' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"! וכן, כתוב בספרים ש"קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהוי'" זה על דרך מה שהיה כתוב על הציץ, נזר הקודש של הכהן הגדול: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַי‑ה‑ו‑ה"!
וממילא, איך הציץ קשור לשקד? זה מה שראינו אצל אהרן הכהן הגדול בעצמו לגבי מטות שהביאו כל הנשיאים בפרשת קורח שאותם הכניס משה רבינו לתוך קודש הקודשים, סמוך לארון הקודש: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"! ומסביר שם רש"י למה דוקא שקדים ולא פרי אחר? בגלל שהשקד ממהר לפרוח מהר יותר מכל אילן אחר!
מהירות – וכן, אומר שם רש"י שכל מי שחולק על הכהונה – גם עונשו, הפורענות נגדו – ממהרת לבוא וזאת ע"פ הכתוב: "שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"! מסביר אדמו"ר הזקן ע"פ חסידות – שעצם תכונת הכהונה היא מהירות "כהנים זריזים הם". ולא רק שהם זריזים בעבודתם אלא, גם כאשר הם מברכים את העם בברכת כהנים – אזי הברכה ממהרת לבוא: "עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ" כלומר, שהברכה נמשכת במהירות רבה!
משפט – המשל שאדמו"ר הזקן נותן אומר – שזה כמו נהר גדול שזורם ושוטף – ואין מי שיוכל לעצור בעד רדיפת המים – וכך הנהר מפלס לו דרך ושובר את כל המונעים והמעכבים לפניו – ורץ מהר ליעדו! ואם כן, כך גם לגבי הכהנים שמברכים את העם – שאזי הברכה ממהרת לבוא. ובכל אופן, מה יכול לעכב כאן? אומר אדמו"ר הזקן שמשפט, בכל מדרגה ומדרגה, בכל היכל והיכל, יכול לעכב את השפע היורד דרך ההיכלות. ושוב, יש משפט מחדש – האם אנחנו ראויים לקבל את השפע הזה בגשמיות? ושוב, בכל מקום יש משפט – האם אנחנו ראויים להוריד את השפע עוד שלב נוסף.
ואם כן, יכול להיות שלגבי אדם מסויים – השפע שלו ישאר ברוחניות במדרגה מסוימת, בהיכל מסויים ולכן השפע מתעכב בירידתו למטה.
ושוב, בכל שלב יש משפט מחדש וממילא, יתכן שלמעלה זוכים – אבל זה עדיין לא מתגשם למטה. ואכן, זהו כלל מאד גדול – שהרבה יותר קל לזכות למעלה בשפע רוחני – מאשר שזה יתממש בגשמיות! הרבה יותר קל להביא את המשיח, למעלה בעולמות עליונים – מאשר להביא אותו למטה לארץ, "למטה מעשרה טפחים"! לכן, בכל מקום בו השפע יורד – יש משפט מחדש: האם זכאים להוריד את זה עוד שלב?
שוברת – והנה, ברכת כהנים היא בעלת עוצמה כזאת, בתוקף – שהיא יורדת מהר מהר ושוברת את כל המעכב. וממילא, במידה מסויימת – היא למעלה ממושגי ה"משפט". ושוב, אם יש איזה בית משפט באמצע שרוצה לדון בזכאות שלנו – אזי ברכת כהנים שוברת את הנטיה הזאת לשפוט! ברכת כהנים שוברת את כל הרצונות, שבכל המדרגות – לשפוט אותנו – ויורדת מהר: "עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ"!
ואם כן, מסביר אדמו"ר הזקן – שזאת הסיבה הפנימית, שאהרן הכהן ובניו אחריו הם שקדנים, זריזים – כמו השקד שהכי ממהר לפרוח ולהבשיל את פריו – יותר משאר האילנות, יותר מכל מין אחר!
מר ומתוק
לאחר כל זאת, נשאלת השאלה: למה זה נוגע דוקא בתקופה זאת של בין המצרים? כאן ישנה גמרא מפורשת שבה אומרים חז"ל שמראה המקל שקד של ירמיהו – שייך לתקופה המתייחסת לימים אלה של בין במצרים! הרבי מביא כאן ממשנה אחרת – האומרת שבעצם יש כאן שני סוגי שקד. והנה, יש שני מיני שקד שונים – ואכן לגבי דיני התורה, כמו הפרשת מעשרות, מה שחייב במין אחד – פסול במין השני וכו' – וכל כך למה? בגלל שיש מין שקד אחד – שנותן "שקדים מתוקים" ויש מין שקד שני שנותן "שקדים מרים"!
מר ומתוק – והנה, השקדים המתוקים – הם מרים בקטנותם, אבל בגמר בישולם – אזי הם הופכים להיות מתוקים! ושוב, כאשר הוא קטן הוא מר וכאשר הוא גדול – הוא מתוק!
מתוק ומר – וכאמור, יש סוג שני של שקדים שבדיוק להיפך מהסוג הראשון ונקראים שקדים מרים. והנה, כאשר הם קטנים הם יחסית מתוקים אבל בגמר בישולם – הם מרים – עד כדי כך שאינם ראויים למאכל! וזהו שאמרנו – שלגבי דין מעשרות, ששייך רק לגבי פרי שראוי לאכילה וממילא, מה שחייב במעשרות בסוג הראשון (מתוקים) – פטור בסוג השני (מרים)! ומה שחייב בסוג השני (מתוקים בקטנותם) פטור בסוג הראשון (מרים בקטנותם)! ושוב, כאשר אלה מרים – אלה מתוקים וכאשר אלה מתוקים – אלה מרים!
והנה, מובא בהלכה – שגם את השקדים המרים של סוג השני – אפשר לתקנם ולמתקן על ידי ה"אוּר", האש! כלומר, על ידי קליה נכונה – אפשר להמתיקם! דבר זה מובא בשולחן ערוך – וכותב אדמו"ר הזקן בפרושו לשולחן ערוך – שעל דעת כן נוטעים אותם, את השקדים המרים! ושוב, מי שנוטע שקד מר – נוטע על מנת לתקנו בגמר בישולו על ידי קליה ולהמתיקו!
יש מי שמסביר זאת קצת יותר ואומר, שבאותם שקדים מרים – החלק היותר טוב שלהם – זה החלק החיצוני שלהם, הקליפה שלהם בהיותם קטנים. ושוב, בפרי גדול – הפנימיות גדלה ואילו כשעדיין הפרי בקטנותו – החיצוניות, הקליפה גדלה! כך גם אצל עובר בתחילת התהוותו – שאז השיליה היא העיקר ואילו העובר הוא קטן מאד. והנה, במשך הזמן העובר גדל והשיליה, יחסית קטנה יותר! אח"כ, העובר נולד לאויר העולם – ואת השיליה זורקים: "קליפתו זרק ופריו אכל"!
פרי וקליפה – ואם כן, ככל שהדבר מתבשל וגדל – הקליפה נעשית יותר ויותר טפלה. וכמובן, בתחילה צריך את הקליפה שהרי היא שומרת ומאפשרת את גידול הפרי – אבל בהמשך הזמן, הקליפה נעשית קטנה יחסית לפרי שהולך וגדל. וכאמור, בסוף מוציאים את הפרי ואוכלים אותו – ומשליכים את הקליפה!
קליפה ופרי – והנה, כאן בשקד המר – זה ממש ההפך! החלק המתוק אצלו זאת הקליפה (הקליפה החיצונית הירוקה) ואילו, החלק המר אצלו זה הפרי! ושוב, כאשר הוא קטן, יחסית, הפרי אינו תופס מקום ואילו הקליפה היא העיקר – ולכן הוא ראוי לאכילה. וכאמור, כאשר הוא גדל – אזי הפרי נעשה עיקר – ואז הוא מר שאינו ראוי לאכילה! אלא מה – עדיין ניתן להמתיק את הפרי על ידי קליה נכונה על האש.
הגאון מרוגוטשוב – אחד מגדולי הגאונים, שגם הרבי מאד מאד מעריך – וגם קיבל ממנו סמיכה. ספרו נקרא "צפנת פענח" – ושם כותב הגאון מרוגוטשוב שבלשון הקודש רוצים לייחד את השקדים המתוקים הרגילים, המתוקים בגדלותם, וקוראים להם "שקד" סתם! אבל, השקדים המרים נקראים בלשון הקודש "לוז" כלומר, יש להם שם אחר!
לוז – והנה, פעמים רבות בתנ"ך מצאנו ש"לוז" הוא התרגום של המילה שקד. כלומר, שעל פי פשט זה לא כל כך ברור מהו ההבדל בין "שקד" לבין "לוז". ובכל אופן, יש ודאי שם בפני עצמו, "לוז" – ואומר הגאון מרוגוטשוב, וזה מביא הרבי בשיחתו – ש"לוז" זה שמו של מין השקד המר. בעוד, ש"שקד" סתם – זה שמו של מין השקד המתוק בגמר בישולו!
מידת השקידה
והנה, יש כאן רמזים נאים מאד בגימטריא ובהם הביטוי "בין המצרים" שלקוח מתחילת מגילת איכה: "הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"! כלומר, רודפי ישראל השיגוה בתקופה הזאת של 21 ימי בין המצרים ואם כן, זהו מקור הביטוי "בין המצרים" !
בין המצרים = 447 = שקד ﬩ לוז! כלומר, הביטוי "בין המצרים" עולה בדיוק סכום שמות שני מיני השקדים, שקד, לוז – בדיוק כמו שמסביר אותם הגאון מרוגוטשוב! ושוב, השקד משלים את בישולו תוך 21 יום!
מר למתוק – והנה, הרעיון העיקרי כאן הוא ששקד סתם, כמו שאומר ירמיהו: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" – מסמל את כח ה"אתהפכא". ושוב, בתור פרי – הוא הסמל של הכח להפוך "מר למתוק"! מהו הביטוי בלשון הזהר לכח להפוך משהו בנפש? "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"! ולענינינו: להפוך מר למתוק!
מכאן, נתחיל להעמיק ולהתבונן במידה הנפשית שנקראת "שקידה"! ושוב, הנושא שלנו: איך מידת השקידה בנפש מביאה את האדם ליכולת להפוך – להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק?
לשקוד – והנה, כאשר אדם שוקד על לימוד תורה, או שוקד על כל דבר – אזי הוא נאחז בחלק המר שבדבר עליו הוא שוקד – ולכן, בדרך כלל בתנ"ך הביטוי לשקוד – זה על משהו רע! ושוב, יש לפעמים פסוקים שאינם רעים, שלא רואים שם רע בפרוש. אחד מפסוקים אלו הוא הפסוק ממשלי: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" – שאולי מכאן המקור של הביטוי לשקוד בתורה בכלל! "דַּלְתֹתַי" זה כמו דלת בית הכנסת וכו'. וכאמור, בדרך כלל כתוב שהוי' שוקד על הרעה.
רע לטוב – ושוב, בכל מיני נבואות של פורענות – נמצא גם הביטוי "לשקוד"! וכן, יש גם קטע מפורש בזהר הקדוש – שם נאמר ששקידה – תמיד מתחילה מדין! כלומר, נטייתו הראשונה של כל שקדן – זה לאחוז בצד הדין של הדבר שהוא שוקד עליו. והנה, אם שקידתו היא אמיתית – אזי היא אומנם נאחזת ברע של התופעה, של המציאות – כדי להפוך את הרע לטוב! ואם כן, זאת התכונה הראשונה של השקידה – וממילא, זה גם סודו של פרי השקד.
הערה חשובה ביותר: מן הראוי שבסוף השיעור יגישו המארגנים שקדים למשתתפי השיעור – כדי שכולנו נאמר ברכה על השקדים ונאכל מהפירות שהרי, "המעשה הוא העיקר"! וכמובן, שזה אחד הדברים המעשיים שאיתו אפשר לצאת מהשיעור הערב והוא, שבימי בין המצרים – זה הזמן להתעצם עם סוד השקד!
נחזור, יצא לנו לראות שלשקד יש שתי תכונות עיקריות: תכונה אחת של מהירות וזריזות – שהוא הכי ממהר לפרוח ולהבשיל פירותיו – יותר מכל שאר המינים; תכונה שניה היא עיקרית עוד יותר, כמו שמסביר הרבי בשיחה – והיא תכונה של "אתהפכא". ובלשון הזהר: "חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"!
שקד וזית – והנה, ישנו עוד פרי אחד – חוץ מהשקד – שגם שם יש תכונות של התהפכות מטעם מר למתוק – וגם מחושך לאור: פרי זה הוא פרי עץ הזית! והנה, הגאון מרוגוטשוב – משוה את השקדים עם הזיתים, בגלל שלגבי שתי התכונות – יש מכנה משותף בין שקדים לבין זיתים. וממילא, צריכים המארגנים להגיש כאן גם זיתים ושמן זית – יחד עם השקדים!
זית מר – ושוב הגאון אומר שזיתים, ממש בקטנותם, הם קצת מתוקים וניתן לאוכלם. אח"כ, כאשר הזית גדל ומבשיל – הזית נעשה מר מאד! כך גם אומרים חז"ל בפרוש לגבי היונה ששלח נח מהתבה: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". ואומרים חז"ל לגבי "עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" – "והנה עלה זית טרף בפיה וגו'. אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהיו מזונותי מרים כזית ויהיו מסורים בידיך, ואל יהיו כדבש ויהיו מסורים ביד בשר ודם". ואם כן, יש כאן מאמר חז"ל ממש מפורש האומר שזית בפני עצמו הוא מר ובלתי אכיל. ומתי הוא מר? כאשר גדל והגיע לגמר בישולו!
יצהר – אלא מה, על ידי שכותשים את הזיתים – מוציאים מהם את השמן, את ה"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" – שיחסית לזית עצמו, הוא כבר מתוק. ושוב, הוא לא בדיוק מתוק לחך אלא שהוא מתוקן וראוי לאכילה! שמן הזית נקרא גם יצהר ומצטרף יחד עם "דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ" להוות את עיקר תנובת השדה! חז"ל אומרים בגמרא ש"בני יצהר", שזה השמן – הם התלמידי חכמים של ארץ ישראל ונקראו "בני יצהר" – שמשמנים אחד לשני בהלכה! והנה, לשמן מישהו – זה להמתיק אותו כלומר, שתלמידי החכמים בארץ ישראל – נוחים אחד לשני! החברותא שלהם זה ממש תענוג, כף! מה שאין כן תלמידי חכמים שבבל, שהם "הזיתים" – שהם מרים אחד לשני בהלכה!
ואם כן, ראינו כאן דוגמא מפורשת – ש"זיתים מרים" הם וכן, מי שנקרא "זית" סימן שהוא נוהג עם מרירות מסוימת, עם טיפה מרה ביחס לחברו – ואפילו בהקשר של קודש, של לימוד תורה. לעומתם, תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים "יצהר", ש"משמנים" ונוחים אחד לשני!
מחושך לאור
כאמור, כותב הגאון מרוגוטשוב לגבי הזית – שכאשר הוא קטן קטן – יש לו קצת מתיקות וקצת ראוי לאכילה – וכאשר והוא גדול, בלי להמתיקו – הוא מר לגמרי. כלומר, על ידי כתישתו – שזאת פעולה קשה – מוציאים ממנו את את שמנו, שמן הזית, את ה"האור" – את ה"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"!
הפכים – והנה, הזית ככל שהוא בשל – הוא הופך מירוק לשחור וכמובן, ה"מאור" הוא מקור של אור וממילא, אנחנו רואים גם בזית את הפיכת החושך לאור – וגם את הפיכת המר למתוק! ושוב, אלו שתי בחינות של אתהפכא, כמו שהבאנו מספר הזהר: "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", להפוך חושך לאור ולהפוך טעם מר למתוק! מעלת השקד לגבי הזית היא שהשקד הרגיל, כולו הופך מתוק – אינו צריך כתישה, ואינו צריך קליה. כלומר, לקחנו דבר שמקטנותו הוא מר – ומצד הטבע הוא נעשה מתוק בגמר בישולו! כמו כן, אפילו השקד המר, שכמו הזית בתחילתו קצת מתוק ואח"כ, בגמר בישולו, הפך להיות מר מאד – ואזי, באמצעות קלייתו על האש – כל כולו מתמתק ונעשה ראוי לאכילה – ואין שוברים אותו כמו את הזית!
ושוב, את הזית צריך ממש לשבור אותו, לכתוש אותו – כדי להוציא ממנו את המתיקות שבשמן, את האור שבשמן, "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", שעל האור הזה נאמר: מתוק האור לעינים! ושוב, אצל שקד מספיק שאתה נעשה שרוף על הענין שאתה שוקד עליו – וממילא זה גם ממתיק אותך! לעומת זאת, אצל זית את צריך להיות שבור כדי להאיר, "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה"!
חסיד שרוף – וכאמור, השקד הרגיל, המתוק – לא צריך לעשות לו דבר שהרי הוא נעשה מתוק ע"פ טבע. לעומת זאת, את השקד המר צריך לשרוף אותו – אך לא לשרוף אותו מן המציאות עד שיהפוך אפר – אלא רק לקלות אותו על האש באופן המתאים – שבזה הוא הופך להיות מתוק! נסביר בהמשך שזה כמו "חסיד שרוף", חסיד בוער! וממילא, מכאן יוצא שאם לא היה נעשה חסיד שרוף – היה נשאר כל ימיו מר! ושוב, כאשר שורפים אותו ונעשה חסיד שרוף – זה ממתיק אותו! וכאמור, יש חסיד שהוא לכתחילה מתוק, הוא היה מר ונעשה מתוק משגדל כלומר, המצב הטבעי של גדלות מוחין אצלו – הוא מתוק.
מר נפש – עכשיו התחלנו להשוות את מיני השקדים לטיפוסים שונים של אנשים ואכן, יש באמת טיפוס אחד שכאשר הוא קטן, הוא מתוק. אבל כאשר הוא מתפתח ומתבגר, וקונה לעצמו קצת דינים ונעשה יותר קשוח לאנשים, יותר מר ויותר אולי ממורמר כלפי הסובב אותו, כלפי העולם בכלל! והנה, כאן צריך אפילו לקיים שיעור עמוק בפסיכולוגיה – כדי קצת לנסות להבין את התהליך הזה בנפש. ושוב, זה לכאורה חידוש גדול מאד: למה אותו ילד מתוק גדל והופך להיות פתאום מבוגר מר נפש? כך רואים אצל הרבה אנשים – שהפכו להית מרים לעת זקנותם! וכמובן, צריך כל אדם להשמר ואפילו להתפלל – שהוי' לא יעזוב אותנו לעת זקנה בכל המובנים. ובמיוחד, שאם האדם היה קצת מתוק – שלא יהפוך להיות מר!
ובכל אופן, יש כאן "נחמה", והיא, שאפילו אם אחד הופך להיות מר – אפשר פשוט "לשרוף אותו" – כדי שיחזור ויתמתק!
בדד – המדרש אומר שלפעמים, אצל עם ישראל, יש תופעה כזאת: כאשר הם קטנים – הם מתוקים כמו: "נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" – שהנערות אצלו היא מאד מתוקה. אבל, מאחר שבסופו של דבר מתבגרים – זה עלול גם להגיע לידי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". כלומר, נעשים מרים – שהרי עיקר המרירות שמתגלה אצל אדם הגדל ומתבגר היא – כאשר הוא מתבודד ומגיע לידי בדידות לגריעותא! הוא נעשה יותר ויותר אינטרסנט לעצמו כלומר, הוא התבגר והשכיל יותר ויותר – אבל משתמש בזה רק לצורך עצמו!
ושוב, כשהיה צעיר – הוא לא דאג לעצמו – הוא היה חברותי, שיחק עם כל החברים והיה טוב, טוב לב – הוא עזר בבית וכו'. והנה, משום מה, כאשר הוא התבגר – הוא מתחיל לדאוג לעצמו ביותר וכאמור, ככל שיש לו יותר שכל – הוא בתהליך הדרגתי של יציאה מהחברה שסביבו כאשר בפנימיות, הכל סובב יותר ויותר על שמירת עצמו! והנה, אפשר להאריך מאד מאד בתופעה הפסיכולוגית הזאת – אך כאן אנו אומרים זאת בקיצור נמרץ ביותר! ושוב, בילדותו הוא מתוק וממילא קצת מפונק – וכאילו מתוך כך – דוקא כאשר הוא מתבגר הוא נעשה מר!
והנה, יש אחד שאצלו התהליך הפוך – וזאת צריכה להיות הנורמה, הרצוי, זה אמור להיות השקד האמיתי. כלומר, הוא מתחיל את חייו מר, ממרר את חיי הוריו – אבל ככל שהוא מתבגר והולך הוא נעשה מתוק. גדלות המוחין שהוא מקבל, בשלבים השונים של התבגרותו (כמבואר בקבלה שכל פעם מקבלים מוחין עליונים יותר – בגיל בר מצוה, בן ח"י, בן עשרים). הנה, המוחין דגדלות מרככין אותו וממתיקים אותו – ועושים אותו בעצם – יותר סובלני ויותר פתוח לכולם, יותר אוהב את כולם ויותר שואף לחבר את כולם – וכך הוא נעשה יותר ויותר מתוק!
והנה, הענין של ימים אלה לפי הנאמר כאן זה: איך להתבגר מהר בכיוון הטוב? כלומר, איך להפוך את המרירות של טבע ימים אלה, ימי "בין המצרים" – למתיקות? וכאמור, המהפך נעשה על ידי גדלות המוחין שמוליכה אותו באופן טבעי לתיקון ומתיקות – כמו אצל השקד האמיתי, שמתחיל מר – אבל בגדלותו, עם גמר בישולו נעשה מתוק וכל זאת, בזמן קצר מאד של 21 יום!
21 יום – והנה, כאשר אנו כוללים את י"ז תמוז ואת ט' אב – אזי ימי בין המצרים הם כ"ב ימים. ואם כן, צריך לומר כאן שהחנטה נחשבת יום בפני עצמו – ומהחנטה והלאה – יש עוד 21 יום – עד לגמר הבישול. וכן, הגמרא שעוסקת בקשר בין השקד וימי בין במצרים אומרת – שכך יש 21 יום מאז שהובקעה העיר (י"ז תמוז) ליום שנשרף המקדש (ט' אב)!
נשרף – ויש לומר שהביטוי "הובקעה העיר", זה בעצמו משל או סמל של חנטה, בקיעה – שהיא בקיעה חיובית (יציאה מגדר עצמו כדי להגיע בסופו של דבר ל"פרו ורבו"). כמו כן, הביטוי "נשרף" זה סמל של גמר הבישול של הפרי. ושוב, כל הבשלה, שהפרי מבשיל – זה בעצמו אש וחום! זהו שאמרנו קודם בשם אדמו"ר הזקן – ששותלים את המין השני של השקד שנקרא לוז ובגמר בישולו הוא מר – על דעת שיומתק לבסוף על ידי האוּר. וכל זאת, בגלל שע"פ טבעו הוא עדיין לא התבשל כל צורכו – ויש להמשיך לבשלו, לקלות אותו, ובזה להשלים את בישולו עד להיותו מתוק וראוי לאכילה! ושוב, הטבע השאיר אותו באמצע בישולו – שהרי להבשיל זה "להשרף" – להשרף על ידי אש, מה שנקרא כאן קלוי ולא כליל!
ושוב, אם הטבע לא עשה אותך ראוי לאכילה והשאיר אותך מר – אזי צריכה לבוא התערבות של האדם, "עבודה מכח עצמו" – שצריך להשלים את תהליך הבישול על ידי שמוסיף עוד אש וקולה בצורה נכונה את השקד המר עד שיומתק – ובזה הפרי מגיע לגמר האמיתי שלו!
בשלות – ואם כן, בישול בכל מקום זה תהליך – תהליך בנפש, או בנפש הכללית של העם, תהליך של האומה, תהליך שיש בעולם, בהיסטוריה – וכל תהליך זה בישול, בישול הדרגתי, שלב אחר שלב של התלהבות, חום ואש, שפועל את הבישול! ואם כן, זהו המשל של חז"ל לתקופה שבין "הובקעה העיר" ועד ל"נשרף המקדש" – תקופת ימי בין המצרים, שבה יש 21 ימים! וכאמור, היום הראשון, יום החנטה – אינו בחשבון ואילו שאר הימים כולל, ט' אב – הם 21 יום של בישול!
מאבל לששון – הסימן ל21 יום בקבלה – הוא השם הקדוש "אהי"ה" = 21! שם זה נאמר על גלות וגאולה, לפני יציאת מצרים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". בגלות, הוי' מבטיח לנו: שאני אהיה איתכם בצרה זאת כשם שאני אהיה איתכם בצרה אחרת. וזאת, בגלל שצרת החורבן חוזרת פעמיים: פעם אחת בחורבן בית ראשון ופעם שניה בחורבן בית שני! ובכל זאת, יש כאן כח אלוקי עצום – שאם היינו יודעים ומתעצמים ויכולים כביכול לגעת באותו כח שיש בימים אלו, שעל פני השטח הם ימים רעים – ובאמצעות כח עצום זה, פוגעים ואפילו הופכים את גזרות החורבן ככתוב: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם"!
וכן כתוב בנביא זכריה על כל ימי האבל והצום שהם זכר לחורבן: "כֹּה אָמַר הוי' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"! ושוב, כל ימי אבל אלו עתידים להתהפך ככתוב: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם"!
מהפך – והנה, הכח הזה להפוך אבל לששון – הוא שתול בתקופה הזאת של 21 ימי "בין המצרים". וממילא, אם זה אינו אבל – לא תמצא שם את הכח להפוך אבל לששון! ושוב, הכח להפוך דבר – זה רק מיניה וביה כלומר, נמצא בתוך התופעה עצמה, על דרך לשון הפסוק הידוע: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"! ושוב, אם רוצים להמתיק או להפוך דבר – צריך לחפש את הכח לזה בתוך הדבר בעצמו – ולא לייבא אותו מבחוץ! ושוב, אי אפשר לייבא ישועה מבחוץ – הישועה צומחת מיניה וביה וזאת, בגלל שמלכתחילה הישועה נמצאת בתוך הצרה!
כח השקד – ואם כן, דוקא בימים אלו של "בין המצרים" – נמצא גם הכח להפוך – שזה כוחו של השקד. וכאמור בזהר, שהשקד אוחז תמיד במציאות שבחיצוניות היא רעה – אבל בכח השקד להפוך אותה לטוב! וכאמור, אם היינו נאחזים בו כראוי, כמו שצריך – אפשר היה גם להפוך את המציאות לטובה – במהירות הכי גדולה!
ושוב, אלו שתי התכונות של השקד: המהירות שלו וכוחו להפוך ממר למתוק – לחולל מהפכה לטובה! ואם כן, זהו הזמן הכי טוב כדי ליזום מהפכות – מהפכות טובות!
מגולה לגאולה
ירמיהו – נחזור לנבואתו של ירמיהו: "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" וממשיך הכתוב: "וַיֹּאמֶר הוי' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"! הוי' שואל אותו: "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ"? ויש לומר, שזה החינוך של ירמיהו בתור נביא – הנבואה הראשונה שלו. בתחילת הספר היו כמה פסוקים ובהם אומר לו הוי': "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ". והנה, ירמיהו הוא הנביא היחידי שאומר לו הוי' שעשיתי אותך נביא בעודך בבטן אמך – נביא מבטן!
עיבור – אם כן, זה מאד מאד דומה לתהליך שאנו מתארים כאן בענין השקדים והוא, שאצל ירמיהו, זה עיבור שמתבשל עד שנולד. כל עיבור הוא יחסית מר במציאות הראשונית שלו – ולכן עיבור זה מלשון עברה (וזעם). אבל תכלית העיבור היא להיוולד מתוק! לכן אומרים חז"ל, שתכלית כל ימי "בין המצרים" – היא לידת מלך המשיח ב‑ט' אב! יש אומרים שבמיוחד זמן העיבור – זה בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, עד ל‑ט' אב! ושוב, יש תקופה של שלושה שבועות, כ"א יום שרומז ע"פ קבלה לשם אהי"ה = 21 – שהוא גם שם העיבור – השם של כח העיבור באמא!
אנא עתיד לאולדא, אני עתיד להוליד – זה ענינו של שם זה, ככתוב בספר הזהר. כלומר, "אהי"ה" זה אמא שהיא בתהליך של הריון ועתידה להוליד! ושוב, במיוחד תשעת הימים, מראש חודש אב ועד ל‑ט' אב – הם כנגד ט' ירחי לידה של עיבור! א' באב, הוא יום ההילולא של אהרן הכהן הגדול וכאמור, כל ימי "בין המצרים" הם בסימן שקד – שהוא גם סמל הכהונה: "פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"!
אהרן – לשון הריון. ושוב, ראש חודש אב הוא יום ההילולא של אהרן הכהן הגדול, יום ההסתלקות שהוא גם יום ההתגלות של נשמתו ועבודתו כל ימי חייו. וכן, עיקר ברכתו של אהרן ובניו הכהנים, "עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ" – היא ברכת ההריון – כמו לברך אשה שתיכנס להריון ותלד בכי טוב! והנה, לכן כתוב ש"אהרן" בעצמו הוא מלשון הריון. ושוב, שמו מצביע על העצמיות שלו, אהרן מלשון הרה, "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" וכך, כתוב גם לעתיד לבוא, "הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו"! ושוב, כל היעוד של המשיח ושל הגאולה – זה עד כמה לזרז, יותר ויותר ובאופן טבעי – את תהליך ההריון והלידה – כדי שיגיע להיות: "הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו"!
ה' אב – אצלנו, בבתי היולדות – עושים זירוז לידה מלאכותי – שזה דבר אסור מאד – אלא אם זה הגיע לידי מצב מסוכן! אמרנו כמה וכמה פעמים שיש בזה הרבה תיקונים מהאריז"ל – שיום ההילולא שלו חל ביום ה' אב – היום האמצעי של תשעת הימים – בסיום תקופת ימי בין המצרים! אחד מהסודות של תאריך ה' אב – יום הסתלקותו של האריז"ל. כידוע, חודש אב הוא החודש החמישי (מניסן) – שאז מותר לפרסם את ההריון! כלומר, כאשר אשה נכנסת לחודש החמישי של הריונה – אזי יש ענין לפרסם את ההריון – ולא לפני כן! והנה, מאותו יום והלאה, צריך להזהר לא לזרז יותר מידי – לא לעשות שום דבר כדי לזרז את הלידה באופן מלאכותי!
כאמור, האריז"ל, יותר מכל אחד אחר, מדגיש ענין זה ומפרט הרבה תיקונים ויחודים ותשובות – שנתן לרופאים בזמנו (לפני 400 שנה ויותר) שעשו זרוז לידות בצורה מלאכותית – שאצלו זה נחשב לפגם גדול מאד!
הריון – וכאמור, היעוד המשיחי של העולם בכלל הוא שע"פ טבע, ההריון והלידה יזדרזו ויתרחשו באותו יום! כלומר, שמתשעה חודשי הריון – זה יגיע לתשעה ימי הריון – ומתשעה ימים זה יגיע אפילו לתשע שעות שאזי: "הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו"! ושוב, זה עיקר ענינו של אהרן הכהן – מלשון הריון, שעליו ועל ברכתו כתוב: "עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ"!
ממהר – ואם כן, מה הענין לזרז את התהליך כאן? או בסגנון כללי יותר: כמה זמן לוקח להפוך מציאות מרה למתוקה? והנה, מספר פעמים בתנ"ך מזכיר רש"י את תכונת המהירות שיש בשקד. אצל אהרן כתוב: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" ואומר רש"י: "ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה: והצרעת זרחה במצחו. ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה"!
מהפך מהיר – ואם כן, אומר רש"י שעיקר המהירות זה לגבי הפרח ואח"כ תכונה זאת גם ממשיכה לשלבי ההבשלה הבאים. מה שאין כן, עיקר ההתהפכות, הכח להפוך מר למתוק זה בגמילה, "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"! ושוב, בפסוק של מטה אהרן כתובים שלושה שלבים של גידול והבשלת השקד: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". תכונת המהירות של השקד, באה לידי ביטוי מיד בתחילת התהליך: "וַיֹּצֵא פֶרַח" ועל זה אומר רש"י, "הפרי הממהר להפריח"! עיקר היכולת להפוך מר למתוק באה לידי ביטוי בסוף התהליך, "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"!
שקידה – והנה, עלינו להבין כל זאת בהקשר למידת השקידה בנפש. כלומר, שקדן טוב, אמיתי – מתחיל מזריזות כלומר, שקדן טוב זה לא רק לשבת עם הספר אלא, זה לשבת עם מטען נפשי של זריזות – הוא תופס וממלא את עצמו – כמה שיותר מהר. כמה שיותר בכמות ובאיכות – בכמה שפחות זמן! ושוב, אחד שישב כל היום כולו וילמד תורה – ויעשה זאת לאט לאט, בניחותא – כמו בכולל שבאמצע הלימוד, שותים כוס קפה ואחר כך גם כוס תה וכו'. כלומר, הוא לא מפסיק ללמוד – אבל הכל בניחותא – זה לא נקרא שקדן! שקדן זה אחד שהוא "דרוך" כל הזמן על הענין! בלשון הבעש"ט זה נקרא: שיש לו "אבר חי" בענין – ולא מת! – אלא הוא חי את הענין וממילא גם מזדרז להשיגו!
ושוב, להזדרז זה לא רק לרוץ מרתון – אלא זה גם איך שיושבים ליד ספר – בזריזות, בדריכות! והנה, אנו מדברים כאשר הזריזות כאן היא אמיתית – ולא סתם פזיזות רגעית. יש כאלו שחושבים, ויש אפילו שיטה כזאת, שהעיקר זה לרוץ מהר בין הדפים – פשוט לקרוא מהר! כמה שיותר חומר וכמה שיותר מהר – ואין לך מה לדאוג אם הבנת קצת פחות או קצת יותר שהרי, גם אם תבין יותר, עדיין לא תבין – וממילא כדאי להתקדם! ושוב, תתקדם כמה שיותר – ובסוף תבין! וכמובן, יש בזה משהו – שהרי לפעמים כמות עושה איכות – כפתגמו של הרבי!
סיום – וכן יש סגולה נפלאה כאשר אדם מסיים משהו – ולכן דוקא בתקופה זאת הרבי רוצה לעשות סיומים – על ספרים, על מסכתות. ושוב, לעשות סיום זה לגמור מהר את קריאת הספר! והנה, מי שרוצה לקיים את ההוראה לעשות סיומים בימי בין המצרים – ממילא הוא צריך להזדרז בלימודו כדי שיוכל לעשות כמה וכמה סיומים, ב‑כ"א אלו הימים!
כלומר, כדי להספיק לעשות כמה סיומים – בימי בין המצרים, צריך הלמדן להכנס ל"מהלך" גבוה, דוקא בימים אלו! ואם כן, מבלי לדעת הוא נכנס ל"ראש" של "שקד", "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"!
תוקף – "ונתנה תוקף". ושוב, כאשר האדם זוכה לסיים משהו – הוא ממשיך אור מקיף – ואותו מקיף גם שומר את הלימוד בזכרונו. לכן, כאשר עושים סיום אומרים תפילה שנזכה לזכור את החומר הנלמד – שלא נשכח זאת – בגלל שבסיום נמשך מקיף השומר על הזכרון. וכן, המקיף הזה גם נותן תוקף בכלל – להמשיך את הלימוד. ושוב, זה נותן לך כח בדבר. אם אתה בכל פעם מפסיק באמצע – קורא כמה עמודים ומפסיק – אתה נחלש והולך! וכאמור, המקיף משפיע אצלך תוקף – וכמובן, מקיף ותוקף, זה מאותו שורש. אתה מסיים את המסכת ומקיף את כל החומר הנלמד – ומתוך כך אתה מקבל תוקף לגבי לימוד התורה בכלל!
ואם כן, אמרנו שיש סברא מאד טובה האומרת שצריך ללמוד, ומהר! אבל מאידך, שיטה זאת אינה מומלצת ביותר על ידי רוב רוב גדולי ישראל – ובעיקר אם מגזימים במהירות הלימוד! השיטה המומלצת דורשת קצב לימוד שגם מאפשר לך להתעמק בחומר הנלמד – לנסות להבין אותו לאשורו עד כמה שניתן לפי "השיעור שלך בתורה" – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"! כלומר, לא לרוץ מהר סתם בשביל לגמור! ועם כל זאת, לשמור על קצב ומצב נפש "דרוך" – שאכן רוצים להספיק וגם רוצים להבין! ושוב, לא רוצים לוותר על התעמקות – וגם לא רוצים להתקע!
ואם כן, המהלך, והדרך האמיתית של לימוד תורה היא, שמצד אחד ללומד יש דריכות ויש לו זריזות – יש לו רצון להתקדם ולהספיק ולגמור ולעשות סיום! וביחד עם זה, יש משהו שאומר לו, שאתה חייב לנצל את הזמן כדי לדון ולהבין, כמו הריון, שאם אינו מתעכב דיו אינו עולה יפה!
זריזות במתינות
זריז – ושוב, החיבור של שתי התכונות האלה יחד, באיזון נכון ואמיתי – נקרא בלשון הבעש"ט: "זריזות במתינות"! זהו נושא רחב מאד – ויש ללמוד הרבה שיעורים רק על הביטוי הזה. המצב המאוזן המתוקן כאן בנפש, לפי הבעש"ט – זה "זריזות במתינות" כלומר, שבעיקר זה מתחיל בזריזות – אבל יש גם איזה צד מתינות בזריזות שלו – שמאפשר לו בכל פעם גם להתעמק ולקלוט ולעכל בכי טוב את הנלמד.
זריז מתון – והנה, כוללים גם יחד את הזריזות והמתינות – עד כדי כך שזה הופך להיות מידה אחת, הופך להיות תכונה אחת – ולא שני דברים! כלומר, יש כאן טבע אחד שהאדם הוא "זריז מתון". כידוע, תמיד הצביעו על הרבי ואמרו, שאם רוצים לתת איזו מידת הערכה לרבי – מהי מידתו בכל עבודתו – אזי אין לך ביטוי יותר מתאים מאשר לומר שמידתו היא: "זריזות במתינות"! ושוב, מקסימום זריזות – כאשר כל דבר הכי פעוט שנעשה, נעשה באופן מתון מאד, מחושב מאד – בלי שום שמץ של פזיזות! ושוב, הכי מהר והכי לא פזיז!
קדימה – דבר זה לפי הבעש"ט נקרא: תיקון דעת! וכן, הדבר שהכי מאפיין את הרבי – שאף פעם אין לו זמן לחשוב על מה שפעל עד עכשיו ותמיד הוא במצב של "מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה". כלומר, שהוא תמיד לקראת המאמץ הבא – ואף פעם אינו חושב על ההשגים הקודמים! אין לו שום סיפוק ממה שעשה – שבעצם זה רק מעכב את ההתקדמות האמיתית. ושוב, הוא אינו נעצר על ידי שום סיפוק – הוא כל הזמן "קדימה"!
התכללות – נחזור, התכונה הזאת של זריזות במתינות בנפש – היא בעצם תכונה אחת, והיא היא התכונה האמיתית של השקד. צד המתינות שבזריזות, שבביטוי מופיע לאחר הזריזות, כאילו שזה בא לאזן את הזריזות – משם הכח להפוך את המר למתוק! ושוב, "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" – אמרנו שתכונת המהירות, הזריזות – מופיעה בתחילה בפרח. ואילו הכח להפוך מר למתוק – מופיע רק בסוף: "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" וכאמור, בעצם זה הכל תכונה אחת כאשר, הכח להפוך מר למתוק – זה בגלל ההתכללות של המתינות בזריזות!
דבר הוי'
נחזור, ירמיהו רואה משהו, הוי' מראה לו במראה הנבואה, חזיון – ואומר לו, שואל אותו: "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ"? עונה לו ירמיהו: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה"! ממשיך הוי' ואומר לו : "וַיֹּאמֶר הוי' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"! והנה, לא כתוב "על הרעה", כמו שכתוב במקומות אחרים אלא כתוב "שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"!
גילגול – כאמור, הוי' אומר לירמיהו שכאשר יצרתי אותך בבטן – כבר יעדתי אותך להיות נביא – דבר שלא נאמר לאף נביא אחר! כתוב בקבלה שירמיהו, מבין כל שאר הנביאים – הוא הגילגול העיקרי של משה רבינו! יש דמויות בתנ"ך של אינם נביאים שכתוב עליהם שהם גילגולו של משה רבינו, כמו מרדכי היהודי – שיותר מכל מנהיג אחר – הוא גילגולו של משה רבינו – "מרדכי בדורו כמשה בדורו"! יש הרבה שיחות ומאמרים של הרבי על הקשר המיוחד בין מרדכי שמופיע בסוף התנ"ך לבין משה רבינו שמופיע בתחילתו. וכאמור, בתור נביא, הנביא העיקרי שהוא גילגולו של משה רבינו – זה רק ירמיהו הנביא!
וימתקו המים – והנה, התורה מספרת על תקופת ההריון של משה רבינו – ובתוך תקופת ההריון משה רבינו הזדרז להיולד, באופן טבעי שהרי, משה נולד לשישה חדשים ועוד יום אחד – שזה נקרא שנולד בחודש השביעי להריון. ואם כן, הטבע זרז את ההריון שלו! כאשר הוא נולד – נתמלא הבית כולו אורה, החושך הפך לאור – והמר הפך מתוק! וזהו שאומר הפסוק בקהלת: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" – יש קשר בין מתיקות לאור! מתוק בתורה מופיע רק פעם אחת ובהקשר של מר למתוק: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל הוי' וַיּוֹרֵהוּ הוי' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם"!
אור ומים – ואם כן, כאן רואים בפרוש, שפעם יחידה של מתוק בחמישה חומשי תורה – מדבר על לקחת דבר מר ולהפוך אותו למתוק! ושוב, הדבר אינו מתוק מלכתחילה – אלא מר, ועבודתנו היא להפוך את המר למתוק! והנה, כאן מדובר על מים וכאמור, אצל קהלת מדובר על אור: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם". ואם כן, הסדר אצל משה זה קודם כל אור, נתמלא הבית אורה (זו תורה) – "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" ורק אח"כ שמה אותו אמו במים, על מימי היאור! ואכן, הוא נקרא משה על ידי בת פרעה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"! ושוב, הוא לא קיבל את שמו "משה" עד שירד למים ויצא מהמים! ושוב, ודאי שמשה שייך למים – אבל לפני כן הוא שייך לאור!
ידוע בקבלה שאור הוא קודם למים ואכן, כאשר משה רבינו נולד הוא לא קיבל שם המפורש בתורה – ורק חז"ל מספרים לנו שיוכבד אמו נתנה לו שם נסתר "טוב" או "טוביה", "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" – שנתמלא הבית כולו אורה! ואם כן, קודם הוא הפך "חושך לאור" ואח"כ, בסיפור של המים המרים – הוא הופך "מר למתוק"!
נחזור, גילגולו העיקרי של משה הוא ירמיהו שהתקדש בעודו בבטן אמו – וזה הדבר הראשון שהוי' אומר לו. ממשיך הוי' ואומר לו, עוד לפני הפסוק של מקל שקד: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ"!
תפקיד – והנה, בפסוק יש שישה פעלים: "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". כלומר, בדברי מינויו של ירמיהו הנביא אומר לו הוי' שעשיתי אותך נביא והפקדתי אותך היום על מנת: "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס" – שהם ארבעה דברים רעים וכן, "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" – שהם שני דברים טובים! מיד אח"כ כתוב: "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה". ושוב, ירמיהו הוא נביא מיוחד, שאין כדוגמתו בין שאר הנביאים – ותפקידו: "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ"! אח"כ, מראה לו הוי' את: ה"מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה"!
ולנטוע – ואם כן, השקד זאת הנטיעה של הפועל האחרון בפסוק, "וְלִנְטוֹעַ"! ושוב, אחרי שאומר "וְלִנְטוֹעַ", סוף פסוק הוא מראה לו מקל שקד, "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה"! וכאמור, ה"מקל שקד" מסמל כח, שלוקח, שמתעצם, שמזדהה אפילו – עם הנתישה והנתיצה והאיבוד וההריסה – ולבסוף גם עם הבניה, שבאה לאחר ההריסה! וזהו שאמרנו – יש ארבעה פעלים רעים ולבסוף שני פעלים טובים!
תכלית – ושוב, קודם צריך: "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס" ואח"כ "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". והנה, ברורה גם הסמיכות כאן – מ"הרס", זה הופך להיות "בניה", שזה כמו "סותר על מנת לבנות". כמו חורבן הבית שאמנם הוי' הורס – אבל בשביל לבנות מחדש, ביתר שאת וביתר עוז! ושוב, לאחר הבניה, באה התכלית שזה לנטוע, "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד"!
אשקוד – עד עכשיו הבאנו פסוקים מתחילת ספר ירמיהו, מפרק א'. בהמשך נבואתו של ירמיהו, בפרק ל"א – הוי' אומר בפרוש, חוזר ומזכיר לירמיהו את נבואתו הראשונה ואומר לו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם הוי'". כך מסיים כאן הרבי בשיחתו. הרבי לוקח את המילה שקד מלשון שוקד על דבר לעשותו ואומר, שכל מה שהיה קודם – זה קיצור ותמצית של כל הנבואה, של כל השליחות, של ירמיהו הנביא. זה מתחיל מנתישה וכו' – ושם היתה שקידה – אבל השקידה הזאת להרע, בעצמה הופכת להיות "כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ"!
ושוב, הראיה הכי מפורשת כאן היא שענין ה"מקל שקד" בא בהמשך למשפט הכללי שנאמר קודם: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" – כלומר, בסופו של דבר זה להפוך חושך לאור, "כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם הוי'"! כלומר, לקחת מציאות רעה, ואפילו לקדם מציאות רעה. זה לא שאתה מוצא את העולם נתוש ונתוץ אלא, אתה הנביא של הנתישה והנתיצה! אתה נותש ואתה נותץ ואתה מאבד ואתה הורס – בדבר הוי'! ואתה עושה כל זאת בשקידה – אבל אח"כ, השקידה הזאת הופכת להיות שקידה לבנות ולנטוע!
ואם כן, בסופו של דבר נוטעים בנפש נטיעה עולמית של "שקד" – תוקף נצחי של "שקד". השקד הנצחי, האמיתי הזה – היא התכונה בנפש של "זריזות במתינות"!
שקדים – נחזור שוב, אם הוי' הראה לירמיהו, כמו אצל אהרן הכהן – מטה, שמוציא פרח וציץ וגומל שקדים – אזי אין כאן בעיה של זיהוי. ושוב, אם הדבר ברור שיש כאן שקדיה או אפילו ענף עם שקדים – אין צורך לומר, לשאול, "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ"? אח"כ עונה לו ירמיהו: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" ומוסיף הוי' ואומר לו: "וַיֹּאמֶר הוי' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". ואם כן, הוי' משבח את ירמיהו, "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת", ראית טוב וממילא, יש לומר שזה לא כל כך פשוט לזהות שקד שם במראה הנבואה!
מתבונן – והנה, הרבי כאן מביא פרוש לביטוי "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת" האומר, שזה עוד רמז לזה שבתחילה השקד הוא מר ולא טוב – ולבסוף יהפוך להיות טוב! ובכל אופן, הפשט ע"פ הפרשנים הפשטנים, הרד"ק וכולם, אומרים שהראה לו מטה בלי פרי, בלי שום דבר, בלי שום סימן שזה שקד – ואת זה זיהה ירמיהו כמקל שקד! ושוב, זהו זיהוי בוטני – שלזה צריך מומחיות מיוחדת. ואם כן, הוא התבונן עמוק כדי לראות שהמטה הזה – הוא אכן "מקל שקד"! ושוב, זה לא היה כל כך פשוט שהרי לא הראה לו במראה הנבואה שום פרח ולא ציץ ולא שקדים – אלא רק מטה – כך כולם מסבירים ע"פ פשט! ושוב, לכן ירמיהו צריך היה להתבונן היטב – עד שהכיר שזה מקל שקד – ועל זה משבח אותו הוי' ואומר לו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת"!
שבטים ומטות
ואם כן, נשאלת השאלה למה הראה לו הוי' את המקל, בלי כל סימן, בלי השקדים? נסביר, שלגבי בני ישראל יש שני ביטויים: לפעמים קוראים לנו שבטים, שבטי י"ה ולפעמים קוראים לנו מטות! אנחנו מתפשטים, אנחנו ענפי העץ, ענפי עץ החיים – וגם ענפים של אבותנו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב! יעקב העמיד י"ב שבטים. אם כן, למה לפעמים קוראים לנו שבטים ולפעמים קוראים לנו מטות? מה ההבדל בין זה לזה?
מטות – והנה, היום זו תקופה של מטות: מטה מאמץ, המטה המשותף, מטה חב"ד ועוד וכן, יש לנו פרשת מטות! לפי הסברו של הרבי כאן – נוכל להבין מה הפרוש של להיות שייך למטה! מביא הרבי שלשון "שבטים" זה בזמן הבית, בתקופה טובה יחסית ואילו "מטות" זה בזמן חורבן הבית, בזמן הגלות! וכל זאת, בגלל ש"שבט" – נקרא הענף שבדרך כלל עדיין מחובר לעץ – ויש לו רכות, גמישות – ומתוך שיש בו לחלוחית – ניתן גם לכופף אותו מבלי לשבור אותו! מה שאין כן "מטה" – שהוא כבר יבש וקשוח וזאת, בדרך כלל, כאשר הענף כבר נכרת מהעץ והתיבש וממילא, אי אפשר לכופף אותו מבלי לשבור אותו!
שבטו – אם נטה ונתיחס כאן לענין חינוך – שתמיד שואלים את ההנהגה היהודית לגבי הביטוי: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"! כלומר, לפי ההסבר כאן זה דוקא שבט ולא מטה שנקרא גם מקל! כלומר, אפילו כאשר נאלצים קצת להכות ולייסר את הבן, "מוסר אביך" – זה לא עם מקל, אלא עם שבט רך שמסוגל להתכופף – שמבין אותך, כאשר גם אתה צריך קצת להתכופף! כמו יהושע בן נון, שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד!
מתכופף – ושוב, בשבט עצמו – זה שהוא מתכופף – זה סימן שההורה או המורה, מי שמייסר אותו – גם הוא מתכופף ללכת לקראתו, ללכת לפי רוחו – כמו יהושע בן נון ובזה גם המחונך יודע שהמייסר אותו ירד לסוף דעתו. הוא אינו קשוח וסתם נותן לו מכות בגלל שאתה לא כמוני – בגלל שלא עשית מה שדרשתי ממך! דבר עמוק עוד יותר כותב כאן הרבי והוא, שהשבט יש בו לחלוחית – שבכל מקום זה תענוג, שבמידה מסויימת זאת התכלית של תהליך החינוך הבנוי על שכר ועונש – על דרך "אוֹדְךָ הוי' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי"! ב"כללי החינוך וההדרכה", מדגיש הרבי הרי"ץ שהמחנך והמדריך מבין ויורד לסוף דעתו של המחונך ומתוך כך הוא יודע שצריך לעורר אצל המחונך אפילו זיקה פנימית לקבל עליו את העונש!
לחלוחית – וכידוע, לפעמים המחונך, אפילו דורש שיתנו לו את העונש – ואם אינך נותן לו את העונש, אתה מקפח אותו! כלומר, אתה אכזרי בזה שאינך מתייחס אליו, אתה מתעלם מהצרכים שלו. ושוב, ישנה איזה זיקה פנימית נפשית – שכאשר הוא באמת יודע שמגיע לו עונש – הוא מצפה לזה ואסור לאכזב אותו! וכאמור, הוא אינו מצפה לעונש עם דאגה ופחד – אלא ממש מצפה עם חשק וממילא, במתן העונש יש קצת כף, קצת עונג – וזאת הלחלוחית כמו שהסברנו! ואם כן, זה שבשבט יש לחלוחית – סימן שהוא עושה טוב. הוא גם רך וגם מתכופף ובזה גם העברת למחונך שירדת לסוף דעתו! וכן, במכות שהוא מקבל מהשבט הרך שמתכופף אליו – יש קצת כף, קצת תענוג בזה שהרי, זה לא קשוח, זה לא יבש אלא, זה נוגע ולא גורע!
והנה, בעצם עסקנו בתכונותיו של השבט וכל ההסבר כאן בא בדרך אגב (ולא שהיכו אותך על הגב) ובכל אופן, יש הרבה דברים, טובים מאד – שבאים בדרך הכאה!
וכאמור, המטה חסר את כל שבחי השבט – אינו רך ואין בו לחלוחית ואינו מתכופף! כאמור, המטה בדרך כלל – נכרת מהעץ. ובכל אופן, אם במטה יש חיות נסתרת – זה כמו המטה של אהרן הכהן שבסופו של דבר הוציא פרח ולהציץ ציץ ולגמול שקדים! והנה, למה דוקא כאן, בנבואת ירמיהו – רוצים דוקא את המטה, את המקל – ללא ציץ, ללא פרח, ללא שקדים גלויים – ולא את השבט? מסביר הרבי כאן משהו עמוק מאד והוא, שיש מעלה גם במטה!
לצעוק – אם אנחנו אומרים שבשבט יש חיבור גלוי כמו בזמן הבית – הרגשת קירוב לעומת מטה שבתחילה זאת הרגשת ריחוק – כמו בזמן הגלות. כלומר, יחס של קשיחות, יחס של אי הבנה ויחס של אי "כף"! ושוב, איך אנו מרגישים בזמן הגלות – איך מרגישים כלפי הקב"ה בזמן שעושה לנו דברים שלעינינו אלו צרות גדולות? ואכן, מרגישים רחוקים מאד, מרגישים שהוא לא ירד לסוף דעתנו ובודאי אין לנו שום כף בזה! והוא כנראה מבין אותנו – אבל אנחנו מאד ממורמרים! שמעתי את אחד החסידים, אחרי ההסתלקות של הרבי, אומר: עכשיו צריך "לצעוק על ה' – לא לבכות ל‑ה' – אלא ללכת לכותל ולצעוק על ה'"!
ואם כן, זאת הרגשה של ריחוק, של כריתה וממילא, איזו מעלה יכולה להיות בהרגשה כזאת? שזאת הרגשה של הגלות, יותר מאשר ההרגשה של ה"שבט" שזה החיבור של זמן הבית?
עוצמה – והנה, תמיד שואלים מהי מעלת העבודה בזמן הגלות – לגבי העבודה בזמן הבית? ומסבירים שבגלות, בריחוק הזה – מתגלה איזו נקודה של מסירות נפש ותוקף עצמי של העם היהודי – שאינו מתגלה בזמן הבית! כידוע הפרוש המפורסם של הבעש"ט על הפסוק: "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" ואומר הבעש"ט: הלואי בקודש כלומר, הלואי שהיתי בבית המקדש, בקודש, בזמן הבית – ושם, הלואי שתהיה לי אותה עוצמה של געגועים ואותה עוצמה של מסירות נפש ואותה עוצמה של גילוי עצם הנשמה היהודית – שיש בזמן הגלות!
ושוב, יש איזה מין תוקף עצמי שמתגלה דוקא במצב שאתה נמצא על סף יאוש ומרגיש רחוק מאד – ואז, כדי להתקיים, כדי לשרוד – חייבים לגלות את התוקף העצמי – שבכל מצב אתה אחד עם ה"אחד, יחיד ומיוחד" של הקב"ה! וכאמור, זה במצב שהכי נדמה נכרת ורחוק ומגורש – מגורש מגן עדן, מגורש מארץ ישראל, "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – דוקא אז, דוקא שם – מגלים את התוקף העצמי של היהודי!
גאולה – וזהו שאומר הבעש"ט – שכאשר זוכים לחזור לציון, בזמן הגאולה, הגאולה האמיתית והשלמה, הגאולה שאנו מצפים לה, גאולה כזאת שגם בה נצליח לשמור על התוקף היהודי שהתגלה אצלנו בזמן היותנו בגלות! וכל זאת, בגלל שבזמנים טובים – האדם שוכח ממסירות נפש, שלאט לאט יורדת עד שמתעלמת ממנו!
בכללות, זאת היתה דרכו של הרבי בדור שלנו שאמר שעיקר המסירות נפש בפועל – זה ללכת על קידוש השם, בהפצת התורה והיהדות בכלל. למות על קידוש השם – זה היה שייך לדור הקודם – הדור שהרבי הקודם דרש זאת מהחסידים והדור בו הקב"ה דרש זאת משישה מליון יהודים!
חי טוב – והנה, הדור שלנו הוא דור שכבר אמור להביא לימות המשיח – ודור שמביא לימות המשיח צריך להיות דור כזה שיש לו כח – לקחת את המסירות נפש, בלי לאבדה, גם בימים שהוא חי טוב! וכמובן, אפשר לעשות את זה כהכנה, גם בחוץ לארץ, עוד לפני שבאים לארץ – הכנה לא לאבד את עוצמת המסירות נפש – דוקא כשאתה חי טוב [=יהודי]! ואכן, זהו המבחן האמיתי שהרי, כבר ראינו שזה לא כל כך קשה ליהודי לגלות מסירות נפש מתי שרע לו! ושוב, כאשר טוב ליהודי – מאד קשה לשמור על מתח של מסירות נפש וקידוש השם – ולחיות חיים נצחיים בארצנו הקדושה!
וזהו תוקף דברי הבעש"ט האומר שאם חוזרים ושוב שוכחים ומאבדים את המסירות נפש – אזי, רחמנא ליצלן – צריך עוד פעם לחזור לגלות, בשביל לחדש שוב את גילוי התוקף העצמי ומסירות הנפש. וזהו שאומר דוד המלך: "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ"!
מקל שקד – כאמור, הרבי מסביר שלכן הראה הוי' מקל לירמיהו, מטה ערום מכל – שאותו צריך לזהות כמקל שקד, "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה"! כלומר, הוא רואה כאן רק את התוקף העצמי בלי שום גילוי או רמז לזהותו של אותו מקל – אבל דוקא ממנו צומחות שתי התכונות, שבעצם הן אחת: תכונת המהירות ותכונת ההתהפכות, הכח להפוך מר למתוק! ושוב, תכונות אלו צומחות דוקא מהמקל שבו ולא מהשבט שבו! וכאמור, ירמיהו צריך להתבונן עמוק כדי להכיר ולזהות את ה"מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה"!
שקד – כאשר פותחים את הקונקורדנציה של התנ"ך – אפשר לראות כמה פעמים מופיע השורש שקד בתנ"ך. והנה, השורש "שקד" מופיע בתנ"ך 22 פעמים – כנגד כ"ב אותיות לשון הקודש! וכך גם הסברנו שאם אנו כוללים גם את יום י"ז בתמוז וגם את יום ט' באב בספירה – אזי ימי "בין המצרים" מונים בסה"כ 22 ימים! ואם כן, לא רק שצריך לכוון 21 = אהי"ה אלא גם צריך לכוון שמגילת איכה בעצמה מיוסדת על סדר כ"ב אותיות התורה! וכן, כותבים חז"ל בפירוש שפגמנו בכ"ב האותיות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וקרה מה שקרה. ועתה, התיקון של כ"ב ימים אלו הוא כנגד כל אחת ואחת מאותיות התורה! לכן, יש כאלו שמכוונים בכל יום תיקון ע"פ סדר הוידוי, שגם הוא בנוי ע"פ סדר א"ב: אשמנו, בגדנו..וגו'!
נִשְׂקַד – והנה, יש פעם אחת שורש דומה, שאינו "שקד", שבו במקום אות שׁ ימנית ישנה אצלו אות שׂ שמאלית. שורש זה מופיע רק פעם אחת בכל התנ"ך – במגילת איכה פרק א', י"ד: "נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם"! כאמור, הסדר הוא לפי סדר א"ב והפסוק הוא הפסוק ה‑14 כנגד אות נ, שמספרה הסידורי 14 – בה פותח הפסוק! ואם כן, היות שזה מופיע רק פעם אחת גם רש"י אינו יודע מה פרוש מילה זאת. אחד מהפרושים אומר שזה לשון חיבור וקישור.
נסביר קצת יותר – שורש יחידני זה מופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך במילה "נִשְׂקַד", ואילו השורש "שקד" מופיע כ"ב פעמים בתנ"ך. אחד הפסוקים שהבאנו הוא הפסוק ממשלי: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" – שעליו אולי נספיק לדבר בהמשך. לצורך ההסבר כאן נביא פסוק נוסף מתהלים ק"ב: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג"!
שקדתי – כאמור, שקד הוא פרי – אבל יש גם להתבונן בטבע בכלל כדי לראות דוגמאות נוספות של מידת השקידה. כאמור, בפסוק זה רואים שיש שקידה, "שָׁקַדְתִּי", אצל ציפור! איזה עוד חיה שוקדת? והנה, בנבואת ירמיהו ישנה חיה אחת ששוקדת – נמר: "נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף". זה כמובן סמל של חורבן שהוי', הוא כנמר השוקד על ערי ישראל להחריב! ואם כן, חוץ מעץ השקד – יש נמר שוקד ויש גם: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר", "כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג", צפור שמתבודדת על הגג!
נשים לב, שבפסוק זה נאמר: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה" וזה ממש רמז נפלא למה שאומרים חז"ל בגמרא, בירושלמי – שבו פתחנו! ושוב, כתוב שאחרי החנטה של השקד יש עוד 21 ימים עד גמר בישולו כמנין אהי"ה = 21! נקרא שוב: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה" – וכאמור, זהו רמז ממש נפלא שגם מוכיח כביכול, מה שנאמר שהביטוי אהי"ה בא כתוספת! כלומר, יש יום ראשון להופעת השקד שזאת החנטה – ואחר כך עוד אהי"ה = 21 ימים עד לגמר הבישול!
קן צפור – כלומר, משך זמן זה הוא כנגד כ"ב ימי "בין המצרים", מתאריך 17 בתמוז, שבו הובקעה העיר, "שָׁקַדְתִּי", יום החנטה, ואח"כ, תוספת של עוד 21 ימים עד לתאריך ט' אב, כמנין אהי"ה! וכאמור, כל הרמז בפסוק – זה כדי שבכל התקופה הזאת עלינו להדמות ל"צִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג"! נסביר בקצרה ע"פ קבלה ש"צִפּוֹר" מסמל את המשיח, שיושב בהיכל המשיח שנקרא:"קן צפור"! זכור לכולנו הסיפור המפורסם על הבעש"ט שעלה להיכל המשיח ושאל אותו: "אימתי קאתי מר", מתי בא המשיח? והשיב לו "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"!
משיח – ושוב, היכל המשיח, נקרא בקבלה "קן צפור" וממילא, מכאן סימן שהמשיח בעצמו הוא הצפור! ואם כן, נשאלת השאלה: למה המשיח הוא צפור? על זה כתוב, בכל ספרי הקבלה: "צפור" = 376 = שלום! ואכן, בתורה ובזהר ואפילו בכל העולם כולו נמצא הסמל הזה של צפור = שלום (וכמובן, זה יוצא כך רק בלשון הקודש). כלומר, התקבל גם בעולם שציפור הוא סמל של בשורת הבאת שלום לעולם – ולכן זה מסמל את המשיח!
צופה אור – והנה, הצפור הזה הוא "צִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" בימים אלה של "בין המצרים" – הוא מתבודד והוא למעלה מהגג – ומחכה לזמן שיוכל להתגלות לעיני בשר עד ש"עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הוי' צִיּוֹן"! וכאמור, בינתיים הוא "בּוֹדֵד עַל גָּג"! ואם כן, גם אנחנו – ברצון, בגעגועים, בציפייה – אנחנו מחכים לראות עין בעין בשוב הוי' ציון! כידוע, צפור נוטריקון צופה אור – וכן צפור גם מלשון צפירה – צופרת ומבשרת את הגאולה. ואם כן, הצפור צופה את אור השחר – עדיין בתוך החושך – בסוף החושך, באיילת השחר – שאז החושך כפול ומכופל. ושוב, תוך כדי החושך המתגבר – הצפור צופה את האור, את אור הגאולה, שעתיד לבקוע מתוך החושך – ומיד גם צופר ומבשר ומצייץ שהנה הנה, האור מציץ ומתגלה כ"הנץ החמה" – שעל זה אומר הפסוק שלנו: "וַיָּצֵץ צִיץ".
וכאמור, בינתיים, בזמן הזה של "בין המצרים" – הצפור, המשיח – חייב להתבודד לו על גג! כשמו כן הוא – בציפוריות שלו הוא לבד, הוא מאד מאד לבד – עד שאין אח ורע לציפיה שלו!
על גג – יש כמה וכמה רמזים בקבלה – מה זה נקרא: "על גג"! ואכן, רק לנתח את הפסוק שהבאנו מתהלים ק"ב – זה דורש שיעור גדול מאד בפני עצמו – שהרי זהו פסוק ממש טעון: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג". והנה, באותיות של קבלה כתוב ש"גָּג" זה גלגלתא והביטוי "עַל גָּג" – זה רדל"א – ושם המשיח עומד! וכן, גג זה ג, ג, שזה כמו גלגל – שזה גלגלתא! וכאמור, יש למעלה מהגלגלתא – ששם הוא בודד, שם זה רדל"א שהוא סוד הבדידות ושם שורש המשיח!
חייב – הבט אחד, פרוש אחד, מה זה להתבודד על הגג? כידוע, המעשה הוא העיקר וממילא, אנו צריכים לצאת מכאן – ישר לחנות השקדים! כלומר, כמה מאיתנו ילכו לחנות השקדים והשאר יעלו על הגג להתבודד! והנה, אחד מפרושי גלגלתא הוא מלשון לגלגל, לגלגל ענין וגם כמו הביטוים, "מגלגלים זכות על ידי זכאי – מגלגלים חוב על ידי חייב". למשל, בחדשות ימים אלו מדברים על זה שנעשה חוב, דבר לא טוב לעם ישראל וממילא, לפי הכלל של חז"ל מקור הענין בגלגלתא. כלומר, איך מגלגלים סיבות לענין זה או אחר. כלומר, אם נעשה משהו רע, משהו לא טוב – שנקרא חוב וגם יודעים מי שמריץ את הסיפור הזה – אזי מצד הגלגלתא, זה סימן שהוא חייב, הוא רשע! ושוב, אם יוצא ממנו דבר רע כזה – אזי העושה זאת הוא רשע!
וכאמור, אם הוא רשע מגיע לו עונש ולעומת זה, אם יוצא ממישהו דבר טוב – סימן שהוא צדיק! ע"פ קבלה יש הבדל בין סיבה לבין עילה. עילה – זה כמו סיבה ישירה, גורם ישיר. סיבה זה בא בעקיפין, זה גלגלים שמגלגלים! לכן בקבלה יש מדרגה שלמטה מהגלגלתא – שהוא מקור ה"עילות" שנקרא "מוחא סתימאה" – שמשם מתחילה השתלשלות של עילה ועלול!
ושוב, אבל סיבתיות רחוקה יותר (סיבוב כמו גילגול) – זה בא דוקא מהגלגלתא – מגלגלים מהגלגל כלומר, שהוא לא עשה זאת בפרוש (בעליל) וממילא, אי אפשר להצביע על העושה את הדבר ולומר שהוא אשם. ושוב, לפי הגלגלתא – מגלגלים זכות על ידי זכאי ומגלגלים חוב על ידי חייב – כלומר, אפילו אם בעקיפין יוצא ממנו משהו רע – סימן שהוא רשע וממילא מגיע לו גם עונש! וכמובן, אם יצא ממנו, אפילו בעקיפין – משהו טוב – סימן שהוא צדיק ומגיע לו שכר!
גג – ואם כן, לפי זה כתוב שהגלגלתא זה המקור העליון ביותר – של שכר ועונש! וכידוע, העונש שם הוא גם תיקון, הוא גם חסד – כמו שאמרנו קודם לגבי ילד – שיש אפילו כף בתוך העונש המושת עליו! וזאת, בגלל שגם שכר וגם עונש – הם גמול, תגמול! וממילא, יש גמול טוב ויש גמול רע וזה, לפי מה שמגיע לך עבור מה שעשית. והנה, גמול זה האות גימל בלשון הקודש. מה זה גג? גג, זה: גמול, גמול – יש גמול טוב ויש גמול רע! הגמול טוב קוראים לו: "גן עדן" ואילו הגמול הרע קוראים לו: "גהינם"!
גמול – ואם כן, יש אחד שמתגלגל בגמול שלו (ג מצטייר כדמות רצה) – ועל זה אומרים חז"ל: "אנו רצים והם רצים אנו רצים לחיי העולם הבא (לגן עדן) והם רצים לבאר שחת (לגהינם)"! ושוב, יש ג שמתגלגל והגמול שמגיע לו בסוף הוא – גן עדן! ויש ג שמתגלגל והגמול שמגיע לו בסוף הוא – גהינם! והנה, כל המנטליות הזאת אומרת, שהעונש, הגהינם, הוא בעצם תיקון – ולא נקמה גרידא! כמו כן, הספר הכי חשוב בספרות עם ישראל העוסק ב"שכר ועונש" נקרא: "שער הגמול" שחיברו הרמב"ן. ואכן, ענין זה בקבלה מגיע עד ל"גג" וכאמור, יש גם למעלה מזה!
מהפך – והנה, הצפור הבודד – הוא בשורת "האמת והשלום אהבו" – שזה סיום הפסוק המדבר על ימים אלו: "כֹּה אָמַר הוי' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". כלומר, השקידה היא הזריזות והמתינות בנפש – הכח להפוך את המר למתוק – שבא לביטוי בעיקר בפסוק זה – שלוקח את הצומות של החורבן והופך אותם: "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"!
קליפה – והנה, המקום של "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" זה רדל"א כלומר, המקום האמיתי של השלום – זה למעלה משכר ועונש! וכן, רואים זאת אפילו בלעומת זה כלומר, אף על פי שזאת המדרגה הכי הכי גבוהה – שהרבה פעמים כתוב ששם אין לעומת זה, אין קליפה כנגד מקום זה. והנה, היום, לדאבוננו – הקליפה עלתה גם לאותו מקום! רואים זאת לדוגמא במצב שאפשר לעשות כעין שלום במרכאות – עם אחד שמצד הגמול, שמצד ה"מגלגלים" אצלו – מגיע לו כל העונש שבעולם והוא, וכל העם שהוא מייצג – הם בני מוות מצד הגלגלתא! ואתה, כביכול עולה יותר גבוה מהגלגלתא ואינך מתחשב במה שמגיע לו בכלל, לא חשוב לך שהוא בן מוות – כלומר, אתה ברדל"א, ברדל"א של הלעומת זה!
והנה, היות ש"מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי" ו"כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת הוי'" – צריך באמת להבין שהשכל הזה, החתירה הזאת – של לא להתחשב במה שמגיע בגמול – אם זה היה נוגע להתחשבות בנשמות עם ישראל – אזי באמת היה פה: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"!
נשמה – והנה, ישנה תופעה נוספת, מאד חשובה – שאולי היא העיקר והוא, שכאשר מדובר במדרגות גבוהות של קדושה – ששם מדרגה א היא למעלה ממדרגה ב. ואזי, הדבר העליון הזה, שאני אומר עליו שהוא למעלה מזה – לא צריך להתחשב בו! אבל מתי זה אכן אמת וצריך להתחשב בו? רק אם הוא נמשך למטה ומתלבש בזה שלמטה ממנו! כלומר, אינו יכול להתעלם מזה לגמרי. ושוב, אם יש משהו, מצד מאד גבוה – שכאילו עוקף משהוא נמוך ממנו, איזו תודעה או מנטליות – שלכאורה יותר נמוך ממנו – והוא גם עוקף אותו וגם מתעלם ממנו לחלוטין – אזי זה סימן שאותו צד גבוה אינו בקדושה!
מלאך – אבל אם הוא עולה עליו ומסוגל להמשך ולהתלבש בו כלומר, להתלבש בו כנשמה בתוך גוף, אזי זה בגדר נשמה קדושה. ושוב, אם אותה "נשמה" אינה מסוגלת לרדת ולהתלבש ולהחיות את הגוף – זאת אינה נשמה של קדושה. כלומר, זה מלאך ולא נשמה! כתוב, שמלאכים זה אמנם רוחניות אבל אינם מסוגלים לרדת לתוך גוף – ואם כן יורדים לתוך גוף – מיד מתקלקלים! וכאמור, נשמה, שיותר גבוהה ממלאך – מבחנה הוא ביכולתה לרדת לתוך הגוף! זהו כלל גדול בכל התורה כולה!
נחזור לעניננו, השלום הזה, הצפור הזה – שהוא המשיח – מתבודד בימים אלה למעלה מהגג, למעלה מהמקור של גלגול סיבות – שהוא המקור הכי עליון של גמול! כאילו שיש משהו בנפש של השלום, ובאמת כדי לעשות שלום, צריך להתעלות למעלה ממה שמגיע לך, ואפילו על פי סיבה רחוקה ש"מגלגלים זכות על ידי זכאי ומגלגלים חוב על ידי חייב". ולבסוף, הוא יורד ומתלבש בתוך זה – וממתיק אותו מיניה וביה!
מר למתוק – והנה, זהו הסוד העמוק של השקדים – שעל זה כתוב: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"! וכאמור, הכח לפוך את המר למתוק זה בא מהביטוי: "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". ושוב, עיקר המהירות שייך ל"וַיֹּצֵא פֶרַח" ואח"כ זה ממשיך עד לגמר הבישול. ובכל אופן, עיקר הכח של ה"אתהפכא" זה ב"וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"! וכאמור, בשביל ה"אתהפכא" – צריך להתלבש בתוך ה"מר", צריך כאילו לגדול ממר למתוק – צריך לרדת לתוך המר ולהפוך אותו מיניה וביה, "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע"!
גמול – לכן, כאשר חוזרים לשלום האמיתי – שזה "כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" אזי, מצד אחד הוא בודד על הגג ואילו מצד שני הוא צריך להתלבש גם בתוך ה"גג" ולהפוך אותו, לעבד אותו, כמו עיבוד עורות, שזה לתקן אותו מיניה וביה! וזאת באופן שיש כאן גמול – כדברי הרמב"ם שצועק ואומר שבלי גמול – אין תורה! שהרי, כל התורה כולה מיוסדת על "גמול", ואם אין "שכר ועונש" – אין בחירה חפשית, אין תורה!
ואם כן, ה"צפור" בפסוק – בא ממקום, שהוא במידה מסויימת, למעלה מבחירה חופשית! יש כאן איזה מן התקשרות לעצם, לידיעה של העצמות – שלמעלה מסוד הבחירה, הבחירה של הבן אדם. ואם כן, שם באותו מקום כביכול – ישנה הבחירה העצמית של הקב"ה. ושוב, ה"עַל גָּג" – היא בחירה עצמית שאין בפניה מניעה או עיכוב כלומר, אין שם בחירה בין שנים – אלא בחירה ידועה! מה שאין כן, בחירה שאינה מוכרחת, כמו אצל בני אדם, האמונה הפשוטה כמו שמסביר הרמב"ם – זה מתחיל מהגג ולמטה!
בודד – ואם כן, להגיע לשלום, להגיע למשיח, צריך לעלות בימים אלה, "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג"! ואכן, שם על הגג אתה בודד כלומר, שאף אחד בעולם אינו יכול אינו יכול להבין אותך! כלומר, שבעצם, במובן קיומי – אני במקום בודד לגמרי וממילא, אף אחד בעולם אינו יכול לשדר לי על אותו גל – בגלל שהגל הזה, הוא למעלה מכל הגלים, למעלה מה"גלגלתא"! ושוב, אין שם שום גל ליצור קשר עם אף אחד באותו מקום עליון!
תורת חסד – ושוב, עם כל בדידותו הוא אמת, "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" והאמיתות שלו נבחנת בכך שיורד ומתלבש בתוך הגג! שזה כמו להלביש אותו בתוך התורה – בתוך תורת הנגלה, ושכל מעשינו יהיו אך ורק ע"פ תורה! וכן, כל מה שאנו מודדים – מידה כנגד מידה, לכל אחד ואחד כפי מה שמגיע לו – צריך להתבצע ע"פ הדרגה של "תורת חסד" שהרי, ה"גלגלתא" זה נקרא תורת חסד ולא דין. ושוב, ה"מוחא סתימאה", זה דין יחסית אבל ה"גלגלתא" זה הכל חסד! ושוב, אף על פי שיש סיבות ויש גמול – זה הכל תורת חסד!
וכאמור, יש גם מה שלמעלה מזה. הצפור הזה עכשיו מתבודד למעלה אבל כדי ש"הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" – צריך שיהיה לו כח לרדת לתוך הגג! לרדת לתוך הגג – זה סוד הביטוי "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". כלומר, כשהשקד הזה שוקד, "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" – הוא למעלה מהגג, אבל "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" – הגמול שלו, זה שהוא נמשך לתוך ה"גמילות חסד" של ה"גלגלתא"! כאמור, גמול זה יכול להיות ברכה ויכול להיות עונש – אבל בלשון הקודש גמול הולך בדרך כלל עם חסד, גומלי חסדים. וזהו שבגלגלתא – הכל זה גמילות חסד!
שקדים בתורה
פעם ראשונה שמופיעים שקדים בתורה, בחמישה חומשי תורה, זה במנחה ששולח יעקב אבינו ליוסף במצרים, ויש בהם שישה מינים כאשר האחרון זה שקדים: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים"!
גביעים – פעם אחרונה בתורה שמופיעים שקדים זה במעשה של מטה אהרן: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". והנה, בין השקדים של יעקב לבין השקדים של אהרן – יש עוד שש פעמים המילה שקד במשכן, בתאור המנורה הטהורה, שמסמלת את נשמות עם ישראל. במעשה המנורה היו גביעים וכתוב שם שש פעמים הביטוי: "גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים". גביעים פרושו, יין – ואם כן, יחד עם השקדים כדאי לשתות גם יין ולומר לחיים – שהרי המעשה הוא העיקר!
ציור – התרגום של משוקדים – מצוירין וממילא, להיות משוקד זה להיות מצוייר. רבנו סעדיה גאון אומר שכנראה היה על כל גביע ציור של שקד. ובכל אופן, התרגום ורש"י לא אומרים שזה דוקא ציור של שקד אלא ציור סתם! ואם כן, לפי זה המילה שקד שייכת גם לציור. והנה, יש כאלה אנשים שיכולים לקחת קו, לקחת כל קישקוש – ובמהירות רבה לעשות מזה ציור יפה! כנראה שיש לאותם ציירים חוש של שקידה. ושוב, לקחת קישקוש, שזה דבר תהו – ועם כמה תנועות זריזות של ידו, לחבר בין קוי התהו – ולהוציא מתחת ידו דבר מתוקן ויפה! והנה, ראשית הציור ומהירות הציור – הוא סוד ההתלבשות בתוך הגג, הגלגלתא – "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"!
ואם כן, בזה אנחנו נסיים. התחושה האחרונה של השקד – זה יכולת בנפש לצייר לי, ואולי אח"כ גם לזולתי – את הבלתי ניתן לתאור. ושוב, לקחת דבר שהוא למעלה מציור, שהוא מופשט גמור, שהוא "על גג" – ולהתחיל לציירו. יכול להיות שההכנה הנכונה למשימה הזאת היא שתיית כמה גביעי יין. החשבון הוא שהיו במעשה המנורה 22 גביעים – כמנין 22 פעמים שכתוב שקד בכל התנ"ך! וכמובן, כל זאת כנגד 22 ימים של בין המצרים!
שנזכה, שהוי' ישקוד עלינו לטובה – לבנות ולנטוע ויהיו ימים אלו באמת
"לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.