מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ט
שבת חזון – תוכחה
ערב טוב,
נלמד בשיעור זה ע"פ שיחה של הרבי, בענין שני הדברים שקורים בשבת חזון, לפני תשעה באב. כידוע, בשבת שלפני תשעה באב קוראים בתורה את פרשת דברים שבה אנו מתחילים לקרוא את החומש החמישי שנקרא גם "משנה תורה" – הספר שמשה רבינו מפי עצמו אמרו. הספר שבו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו". וכן, קוראים גם את הפרק הראשון של ספר ישעיהו הנביא כלומר, מתחילים שני ספרים – ספר דברים, בתורה וכן מתחילים לקרוא את הפרק הראשון מספר ישעיהו: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה"!
מעין הפרשה – כידוע, את ההפטרות תקנו חז"ל, מעין הפרשה כלומר, לפי ענינה של כל פרשה ופרשה כפי סדר קריאתן בתורה. מה שאין כן, מתאריך י"ז בתמוז ואילך, עד לראש השנה – תוקנו ההפטרות לפי הזמן: ג' דפורענותא, בימי בין המצרים ואח"כ ז' דנחמתא, ימי נחמה עד לראש השנה! והנה, אם כי שההפטרה אמורה להיות קשורה לזמן, לבין המצרים, לתשעה באב, לחורבן – ולאו דוקא לפרשת דברים – בכל אופן, אנו רואים הרבה קשרים בין תוכן פרשת דברים לבין הפטרת "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ"!
ואכן, הנקודה הפשוטה היא שגם בפרשה וגם בהפטרה – הנושא הוא תוכחה. בכל אחד משיעורים אלו אנו מביאים משיחות הרבי המבאר ומפתח את ביאורי הזהר – שכתב אביו, הרב לוי יצחק שניאורסון! בכל שיחה אנו מנסים לבודד נקודה שמלמדת על עבודת הנפש וכאן בחרנו לדבר על ענין התוכחה – שתהיה גם כותרת השיעור!
משנה תורה
זה ודאי ענין גדול, שהורה, או מורה, או משפיע, יידע איך מוכיחים ומתי מוכיחים, על איזה רקע מוכיחים. כאמור, פרשת דברים פותחת את החומש החמישי שנקרא גם "משנה תורה". בתאריך א' שבט התחיל משה רבינו, שכינה מדברת מתוך גרונו – לומר את ספר דברים ובתאריך ז' אדר הסתלק! כלומר, בכל אותם 37 ימים, ימי חייו האחרונים – בא משה רבינו לצוות את העם, כעיין צוואה שהיא בעצם תוכחה שהרי, "אם לא עכשיו אימתי?" וכמובן, מטרת התוכחה זאת החזרה בתשובה וכן, ביחד עם התוכחה מדגיש משה רבינו כל הזמן את היעוד של עם ישראל – להכנס לארץ ישראל ולרשת את הארץ!
לרשת – והנה, כל חומש דברים הוא תוכחה – אבל רואים זאת באופן מפורש בפרשת דברים, שמתחילה עם תוכחה ומסיימת עם צו שמצוה משה רבינו את עם ישראל בכלל ואת בני גד ובני ראובן בפרט – לעבור את הירדן, "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר הוי' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל" – על מנת לרשת את הארץ! ושוב, הוא מדבר אל החיילים, הוא מחזק את החיילים, מחזק את הצבא – שיעברו את הירדן וירשו את הארץ!
ואם כן, זהו דמיון הראשון שרואים בין הפרשה לבין ההפטרה. ההפטרה מתחילה עם תוכחה קשה נגד עם ישראל – אבל בסופה, וכמו שקבעו חכמים, לסיים עם הפסוק: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"! ציון זה גם עם ישראל וציון זה גם ארץ ישראל, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"!
לענינינו – הפסוק המרכזי בכל ההפטרה, שבו נאמר בפרוש שכאן מדובר בתוכחה כלומר, שהמילה תוכחה מופיעה ממש בראשית הפסוק, הוא: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר הוי' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ"!
נִוָּכְחָה – יש כמה פרושים למילה זאת ובהם גם תוכחה ואומרים מפרשים לגבי הביטוי: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה" – באו ונוכיח אחד את השני – ונראה מי יצא צודק? ושוב, הקב"ה אומר, אני מוכיח אותך ואתה מוכיח אותי – בואו ונוכיח אחד את השני, נתווכח בינינו – ולאור מה שיצא מהתוכחה הזאת, מהתוכחה ההדדית הזאת, "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר הוי' – אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". ושוב, אם החטאים שלכם זה אדום כמו "שני" – אזי זה ילבין כמו שלג. ואם יאדימו עוד יותר מ"שני", "יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע", אזי "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", צמר לבן, שאינו בוהק כמו שלג!
ואם כן, מתוך ה"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר הוי' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – יוצא שכל האדום הופך לבן! והנה, היות שיש כאן שתי בחינות בפסוק – ודאי שיש כאן גם שתי בחינות בפנימיות הענין!
יש בחינה ראשונה של: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" כלומר, בזכות התוכחה הזאת, ה"שני" יהפוך להיות כמו לובן שלג. ויש בחינה שניה של:"אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע" אזי בזכות התוכחה הזאת, זה יהפוך להיות כלובן הצמר! כלומר, לחטאי השני והתולע יש תיקון השלג ותיקון הצמר. ואם כן, הערב נדבר גם על שלג וגם על צמר – וכמובן שטוב בימים חמים אלו – לחשוב על שלג! ובעצם, שלג וצמר בעצמם – זה כמו קור וחום!
שלג כצמר – ושוב, הפסוק מדגיש את המכנה המשותף של שניהם – שזה לובן אלא, ששלג הוא קר ואילו צמר הוא חם – צמר זה בשביל לחמם את הגוף, לבוש, בגד. ואם כן, יש לבן קר ויש לבן חם. והנה, לא רק בפסוק זה יש הקש בין שלג לצמר – אלא גם במזמור קמ"ז בתהלים, אותו אנו אומרים כל בוקר בפסוקי דזמרה: "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" כלומר, הוי' נותן, עושה – שהשלג יהיה כמו צמר!
המשך הפסוק: "כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" – יש כאן לשון נופל על לשון: "כְּפוֹר – כָּאֵפֶר – יְפַזֵּר" והכל שייך לכיפור, כפרה וכן, "יְפַזֵּר" – יש בו אותיות פר שזה עיקר השורש של "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"!
נסתר – כאמור, אנחנו מדברים הערב על תוכחה והנה, בתחילת פרשת דברים – ישנו פסוק ראשון שכולו נסתר, שכולו מדבר בדרך רמז ואח"כ צריך רש"י לפרש באריכות – שיש כאן תוכחות, אבל תוכחות נסתרות שאומר אותן משה רבינו בדרך רמז. אח"כ, בהמשך הפרשה מדבר משה רבינו בצורה גלויה, "תוכחת מגולה" וכאמור, בתחילה התוכחה באה בדרך רמז! הנסתר מכולם הוא הביטוי: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" – "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן"! פארן, הוא מקום מזוהה ואח"כ חצרות – שגם הוא מקום מזוהה – שבו היה ענין קורח, או הסיפור עם מרים שלקתה בצרעת – על אודות לשון הרע שדברו במשה, ואם כן, חצרות – לא בדיוק ברור מה קרה בחצרות. "וְדִי זָהָב" – זה קצת יותר נסתר. רש"י אומר שזה הולך על עגל הזהב: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל'!
עגל הזהב – ואם כן, לגבי די זהב – יש כבר קצת תוכחת מגולה בצורה הפוכה. קודם אמרנו שאומרים מפרשים שהביטוי "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר הוי'" – זה מי יוכיח את מי כלומר, ששנינו נוכיח אחד את השני. ואילו כאן, בענין די זהב אומר רש"י שכל זה הגיע בגלל שאני, הקב"ה, הרביתי לכם זהב וכסף – ולכן עשו את עגל הזהב! ושוב, עולה מכאן שדוקא הקב"ה "קצת אשם" במעשה החמור של "עגל הזהב"!
בין תופל ללבן
ואם כן, בשני אלה, "וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" – יש כבר יותר אחיזה בפשט, כמו "די זהב" ששייך לעגל הזהב וכל שכן, שחצרות שמזוהה עם סיפור קורח ועדתו, ועם מרים שנצטרעה. וכאמור, הכי מוסתר כאן זה הביטוי הקודם: "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן" כלומר, שחזרנו על כל התורה כולה ולא מצאנו שום מקום שנקרא בשמות אלו – לא תופל ולא לבן!
מן הוא – ואם כן, אלו אינם שמות של מקומות – וממילא נחזור למה שדברנו קודם על סוגים שונים של "לובן" – על שלג ועל צמר שהם שני הלבנים העיקריים שנמצאים בטבע – שהכתוב מקיש אותם בכמה מקומות במקרא, שהם גם שני הפכים! ואם כן, "לָבָן" כאן הוא צבע לבן ואינו שם מקום. ואם כן, מה זה ,"תֹּפֶל"? אומר רש"י שכל הביטוי הזה, הניב הזה: "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן" – זאת תוכחה נסתרת מאד – וכל זאת על דבר אחד: "אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". ושוב, התוכחה כאן על בני ישראל שתפלו דברים על ה"מן", שהוא לבן, "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן". כלומר, שדברו נגד המן, תפלו עליו דברים – שלא יתכן שנבלע כולו באיברים ועתיד להתהפך בקרבנו, תפלו דברים על ה"מן"!
ושוב, זה מרומז במילים: "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן". ואם כן, זהו רמז מאד מאד רחוק לכאורה, ואפילו מופלא – הרבה יותר מאשר "וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" ושאר המילים ופרושן בפסוק הפתיחה של פרשת דברים!
האמונה – והנה, תופל זה שתפלו דברים, זאת פעולה – אבל לבן – זה כבר הולך על המן בעצמו שמכונה בתורה "לבן", שצבעו לבן! כמו כל דבר, "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" – כמו שיש לבן של קדושה – כך יש גם לבן של הלעומת זה: "לָבָן הָאֲרַמִּי"! הוא לבן הארמי, לבן הרמאי. כלומר, יש לובן שבשורשו הוא מכונה "לובן העליון", הכתר העליון, לובן זה הכתר בקבלה! ויש אחד שמרמה בבחינה הזאת – ואכן, כל עבודתו של יעקב אבינו אצל לבן – זה לברר את בחינת הלובן ולהמשיך את זה לקדושה, להמשיך את זה בעולם התיקון. וכל מה שיעקב עבד עשרים שנה אצל לבן הרמאי ובירר – זה בא לנו אח"כ, לישראל במדבר, בירידת המן, שזאת היא "המחשת האמונה"!
הפסוק אומר שכאשר המן ירד לעם ישראל במדבר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן הוי' לָכֶם לְאָכְלָה", אח"כ כתוב: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ"!
ואם כן, יש כאן שני רמזים חשובים: קודם כל כתוב "מָן הוּא" – אותיות אמונה! ושוב, יש פשט אחד שאומר ש"מן" במצרית זה כמו מילת השאלה "מה". וכן, רש"י אומר ש"מן" פרושו הכנת מזון לישראל. וכן, מן = 90 = מה מה כלומר, שהערך הממוצע של כל אחת משתי אותיות מן – הוא מה = 45! וכן, באותה פרשה, פרשת בשלח, משה חוזר פעמים על הביטוי "וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל הוי'". וכאמור, ההתגשמות של פעמיים מה הוא בעצמו מן!
לא ידעו – והנה, זה ש"מן" שייך לאמונה – זו הדרגה הכי גבוהה שבכתר – הדרגה הכי גבוהה של "הלובן העליון". כידוע שבכתר יש שלושה ראשים הנקראים בחסידות: אמונה, תענוג, רצון! ושוב, אי הידיעה של "מן הוא", אותיות "אמונה" – זאת הדרגה הכי גבוהה בכתר! וכאמור, אח"כ כתוב: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן". ושוב, קודם, "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" – היתה זאת התפעלות ספונטנית בנפש, "מָן הוּא" ורק אח"כ קראו את שמו "מָן", על שם ההתפעלות שהיתה להם!
הוא שמו – זהו בדרך כלל, הענין האמיתי של נתינת שם בתורה – כמו אמא שנותנת שם לבן שנולד לה. כלומר, השם בא לבטא את החויה הספונטנית של תהליך הלידה. אנו אומרים זאת כאן בדרך אגב – מתוך שכאן יש דוגמא מובהקת, אולי הדוגמא הכי טובה, שנתינת שם זה בפרוש הולך על ההתפעלות שהיתה בחויה הראשונית – כשראו את המן, כשחוו את הדבר! ושוב, קודם יש חווית המן – ואח"כ קוראים את שמו של אותו חפצא: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן"! ושוב, "מָן הוּא" – "שְׁמוֹ מָן" – הוא שמו! כך כתוב גם אצל אדם הראשון שנתן שמות לכל חיה וחיה: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ"! וכן, הקב"ה קורא לאדם את שמו: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם"!
ואם כן, זהו הסדר לגבי קריאת שמות, קודם יש התפעלות מה"הוא" – שלא בדיוק ברור מה הוא ומי הוא וחכמת האדם במתן שמות – זאת היכולת לתרגם את ה"הוא" ל"שמו": הוא שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש!
שם חי – כידוע, אדם ר"ת: אדם, דוד, משיח! כתוב שהיכולת לתרגם את "הוא" ל"שמו" זה סוד המשיח שעל כן: "הוּא שְׁמוֹ" = 358 = משיח! וכן, משיח זה אותיות שם חי, ישמח! כידוע, יש "שם טוב", כמו הבעל שם טוב וכאמור, יש אחד יותר משם טוב = 17 והוא שם חי = 18!
בפרקי דרבי אליעזר כתוב: "עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו בלבד"! ואם כן, דבר זה מתבטא אצלנו – כאשר יש חויה של "מָן הוּא" שמיתרגם אח"כ להיות: ויקראו שמו מן!
טעם – נחזור, כל זה בא לומר שהמן בא ממקום מאד גבוה ונקרא "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". המן בא ממקום שאפילו יותר גבוה מתענוג גלוי – שהרי טועמים בו את כל הטעמים שרוצים! ומתוך כך שבעצם המן בא מאמונה, אותיות "מן הוא" – זה נותן גם מקום למישהו לתפול דברים נגד המן! שהרי, לא תמיד התענוג מהטעם שטועם במן – משביע את רצונו!
תפל – והנה, הרבי יסביר בהמשך – שיש אחד שמעדיף בשר גשמי, שרוצה המחשה גשמית ממש כלומר, מעדיף "לחם מן הארץ", זה יותר טעים לו, זה יותר מתיישב אצלו מאשר: "לחם מן השמים". ואם כן, זהו בעצם חטאם של אותם אלה שתפלו דברים על המן כלומר, שטעמו היה תפל אצלם!
ואם כן, במילים: "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן" – משה רבינו מוכיח אותם על חטא זה ובלשון רש"י: "אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"! וכן, אח"כ אינו מאריך להוכיח אותם על חטא זה בגלוי. על חטא העגל, על חטא המרגלים – כתוב אח"כ במפורש ובאריכות בחומש דברים – אבל ההוכחה על חטא זה נשארת נסתרת ברמז, "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן"!
תוכחת מסותרת
חינוך – והנה, יש "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" – כמו שאומר הפסוק במשלי: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" – שאלו רוב הדברים שמשה רבינו מוכיח את עם ישראל ב"משנה תורה" שלו. וכן, יש גם תוכחה הפוכה, תוכחה מוסתרת! ואם כן, אם הפסוק אומר ש"טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" אזי מכאן אני לומד את ההפך והוא, שאם יש כאן תוכחת מסותרת – אזי כנראה שהאהבה גלויה! ושוב, מהו החידוש בזה? החידוש הוא שיש לפעמים שמבטאים אהבה מגולה, אבל באופן שבתוך אהבה זאת – יש תוכחת מסותרת!
אהבה – ואם כן, המוסר השכל הראשון של שיעור זה, שענינו "תורת הנפש", השייכת לחינוך בעיקר הוא, שיש להביע דברי אהבה כאשר בתוכם יש רמז של תוכחה! ויש לדעת, שרק שיטה זאת תעבוד, תצליח כלומר, המסר יעבור וזה באמת יפעל אצל המקבל את התגובה הרצויה – לחזור בתשובה. ואם כן, יש כאן "תוכחת מסותרת מאהבה מגולה"!
תוכחה – וכאמור, יש גם להפך: "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת". כלומר, שומעים דברים קשים, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" וכידוע מחז"ל, דברים אלו דברים קשים – והוא הכלל של כל חומש דברים. אבל, היות שבפנימיותם של אותם דברים – יש "אהבה מסותרת" – שהיא היא הגורמת, שגם התוכחה הזאת תפעל אצל המקבלים!
והנה, איך התובנה הזאת שייכת להבדל בין לחם מהשמים לבין לחם מן הארץ? כלומר, מה בין המן ללחם ובשר גשמיים?
שמים וארץ – והנה, התורה נקראת "לחם", "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי", אבל יש בתורה נסתר ונגלה, יש סוד ויש פשט. הסוד, המימד הפנימי הנשמתי, "נשמתא דאורייתא" – נקרא: לחם מן השמים. בעוד, שהצד הנגלה, המשפט של התורה, הדין של התורה, ההלכות של התורה – נקרא: "לחם מן הארץ"!
רק פשט – והנה, אם חוטאים כלפי הנסתר – אם אדם חוטא בזה שמזלזל בנסתר של התורה, או תופל דברים נגד הנסתר – מה שמחזיר אותנו לביטוי הנדרש כאן: "וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן". ושוב, תופל דברים על המן – זה נקרא שהוא מדבר דברים, תופל דברים, מדבר ומזלזל, פוגע או פוגם בנסתר של התורה! יכול להיות שבפשט, בנגלה, הוא מאה אחוז בסדר. יכול להיות שהוא יהודי שומר תורה ומצוות – אבל יש לו גם קצת זילזול בנסתר שבתורה, וממילא גם באמונה הנסתרת. ושוב, הוא איש של פשט!
ואם כן, אם הוא פוגם בנסתרות – אזי גם התוכחה כלפיו צריכה להיות "בֵין תֹּפֶל וְלָבָן" כלומר, תוכחת מסותרת תוך כדי אהבה מגולה! אבל, אם האדם חטא ופגם כלפי הנגלה שבתורה – אזי גם התוכחה כלפיו צריכה להיות גלויה: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת"! נחשוב על ילד ונתרגם זאת מיד לחינוך. יש ילד שהזלזול אצלו הוא כלפי מצוות. הוא מזלזל בנטילת ידים, מזלזל באמירת ברכות – מזלזל במה שצריך לעשות כך וכך – ואינו עושה! ואם כן, לפי המוסבר כאן צריך להוכיח אותו באופן של: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" – הוא צריך להרגיש אהבה מסותרת – אבל צריכה להיות תוכחה. בהמשך נסביר איך באמת עושים זאת, כמו שנלמד מהפרשה ומההפטרה!
בדרך הרמז – והנה, אם מרגישים אצלו שהוא נוהג בסדר – אבל יש לו – איזה בעיה פנימית עם אמונה. ושוב, יש לו בעיה שקשורה עם "מן", עם מימד ה"מן הוא" – אותיות אמונה! כלומר, יש כאן ענין הרבה יותר עדין – ולמרבית הפלא, התוכחה צריכה להיות "תוכחה בדרך רמז". וזאת, שיתכן מאד שהתוכחה בדרך רמז פונה ישירות אל ה"לא מודע"! ושוב, במודע אנו מחבקים אותו, מנשקים אותו, מקרבים אותו – אבל תוך כדי הקרוב יש רמזים, מעין חיצים נסתרים של תוכחה מסותרת – "בֵין תֹּפֶל וְלָבָן" ושוב, דוקא כאשר הוא פוגם בנסתר – צריך להוכיחו בדרך רמז!
שבט גד – כאמור, אנחנו מדברים על ה"מן", על האמונה, אמונה פשוטה – לחם מן השמים. והנה, יש שבט אחד מבין כל השבטים – שהם חיבבו את המן ביותר. כמו שכתוב לגבי בנות צלופחד בפרט – ועל נשות ישראל בכלל – שהן חיבבו את הארץ ביותר – כך ישנו שבט אחד שחיבבו ביותר את המן, שעליו כתוב: "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן" – הם בני שבט גד. והנה, לפני שעברו את הירדן ונכנסו לארץ – באו לפני משה רבינו בני שבטי ראובן, גד וחצי המנשה – והביעו בפניו את רצונם לנחול נחלה בעבר הירדן המזרחי – במקומות שכבש משה רבינו מסיחון מלך חשבון ומעוג מלך הבשן: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה" – ואמרו למשה רבינו: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"!
במדבר – משה רבינו מאד כעס עליהם ואמר להם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם הוי'". למה אתם מונעים מהעם הזה את כל טוב הארץ – שהרי בכך שאינכם רוצים לעבור את הירדן – אתם חוזרים על חטא אבותיכם, על חטא המרגלים – שלא רצו להכנס לארץ. גם המרגלים העדיפו להשאר במדבר, מקום שאפשר להתבודד בו, מקום בו אפשר להדבק בהוי' – בלי צורך להתמודד עם קשיי המציאות של העולם הזה הגשמי – ורק לחיות חיים רוחניים!
ואם כן, זה היה חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה ביום ט' באב – הוא היום בו מסתיימים תשעת ימי האבל שבחודש אב – הם הימים של תיקון חטא המרגלים! י"ז בתמוז, הוא היום של חטא העגל ושבירת לוחות הברית. וכן, בשנה השניה לצאתם ממצרים – בכל ימי חודש תמוז ועד ט' באב – תרו המרגלים את הארץ. ואם כן, כל התקופה של ימי "בין המצרים" שייכת לחטא המרגלים – אבל במיוחד תשעת הימים בחודש אב!
והנה, חטא העגל בפרשתנו מכונה "די זהב": "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". לאחר חטא העגל משה רבינו התפלל להוי' והקב"ה גילה לו את י"ג מידות הרחמים הכתובות בפרשת כי תשא! והנה, כתוב שהגילוי של י"ג מידות הרחמים – זה בעצם התיקון והכפרה של חטא העגל שחל ב‑י"ג הימים שבין י"ז בתמוז ועד יום כ"ט בתמוז! והנה, בפרשת שלח לך, ששם מסופר על חטא המרגלים – מתפלל משה רבינו להוי' – והוי' עונה לו ומונה רק ט' מידות של רחמים! והנה, אותן ט' מידות הרחמים מתגלות ב‑ט' הימים של חודש אב – תיקון וכפרה על חטא המרגלים! ב‑ט' אב בכו בכיה של חינם ולכן נקנסה עליהם בכיה לדורות!
טיפול שורש – ואם כן, עיקר החטא וממילא, עיקר התיקון והכפרה – שצריכים לחשוב עליהם במיוחד היום – הוא התיקון על חטא המרגלים. והנה, כתוב שמשה רבינו במיוחד, לאורך כל ארבעים שנות הטילטול והנידנוד במדבר – היתה מגמתו לתקן בנפש העם – את שורשו של חטא המרגלים! וזאת, כדי שיוכלו להכנס ולרשת את הארץ. וכן, כתוב בספרים – שאם משה רבינו היה מצליח לתקן תיקון שורשי את חטא המרגלים – גם הוא היה נכנס לארץ!
בתחילת פרשת דברים כתוב, שמשה רבינו מוכיח תוכחת מגולה באריכות ומספר שוב את כל סיפור חטא המרגלים. ואם כן, כל זה כתוב בתחילת הפרשה וממילא, זאת התוכחה העיקרית של כל חומש דברים ואפילו יותר מהתוכחה על חטא העגל! כמו כן, אומר משה רבינו שכל דור יוצאי מצרים מתו במדבר "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי הוי'" וכן, ממשיך ואומר: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל": באמצע, בין שני פסוקים אלה, אומר משה רבינו: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף הוי' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם"! וכזכור, שחטא המרגלים התרחש בשנה השניה לצאתם ממצרים!
והנה, הרבה מפרשים תמהים על הפסוק האחרון שהרי, אנחנו יודעים שחטאו של משה רבינו שבגללו לא נכנס לארץ – הוא חטא "מי מריבה" שקרה בשנה האחרונה, בסוף כל ארבעים השנה לשהותם במדבר, בסוף אותו דור שנקנסה עליהם מיתה במדבר! והנה, השאלה היא: מה ראה משה לכלול את ספורו האישי, שגם הוא אינו נכנס לארץ – באמצע הסיפור על חטא המרגלים?
וכאמור, יש בזה הרבה פרושים ובהם האומרים שאכן, המקור, השורש, של גזרה זאת, שגם משה רבינו אינו יכול להכנס לארץ – זה בגלל המצב הנפשי שמתבטא ומשתקף בעם בגלל חטא המרגלים! ואם כן, משה רבינו מטפל כל הזמן בתיקון התופעה הזאת – וההזדמנות העיקרית והאחרונה שלו לתקן, באופן של תיקון וטיפול שורש – את חטא המרגלים אצל העם. כלומר, לתקן אצל העם את המיאוס, האי רצון לרדת ולהכנס לתוך המציאות של ארץ ישראל – ולהתמודד עם הגשמיות כמבואר באריכות בחסידות.
מי מריבה – ושוב, עיקר המקום בו היתה למשה רבינו ההזדמנות לתקן כל זאת היה ב"מי מריבה" – שם צריך היה לקדש שם שמים ברבים בזה שהוא מדבר אל הסלע – והסלע עושה את רצון הוי' – ובכך גם העם היה משתכנע שגם עלינו בפשטות, באמונה פשוטה, לקיים את רצון הוי' – כמו שמסביר רש"י. וממילא, היות שהוא היכה בסלע ופגם שם – הוא חתם את גורלו לא להכנס לארץ. ושוב, היות שהוא לא תיקן את חטא המרגלים בקרב העם – עכשיו אינו יכול לעבור את הירדן ולהכנס לארץ חמדה! רק יהושע וכלב מכל אותו דור ראשון זכו להכנס לארץ!
ואם כן, אי יכולתו של משה רבינו, וזה גם כולל את הביטוי: "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", שהרבי מרבה לחזור עליו. ושוב, אי היכולת של משה רבינו (וגם משה רבינו שבדור) להכנס לארץ ישראל ולהיות הגואל האחרון, ש"הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון" – הכל עומד ותלוי בשאלה האם משה רבינו יצליח לתקן את העיוות בתודעת העם של חטא המרגלים? והנה, אנו רואים שבסוף ימיו ממש – חוזר משה רבינו על ענין חטא המרגלים – בסיפור של בני גד ובני ראובן באומרו, שאתם קמים ושוב נכנסים ל"ראש" של המרגלים: "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"!
בעל תשובה – וכאמור, משה רבינו מוכיח אותם קשות – ומתוך כך הם חוזרים בתשובה ויוצאים כחלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ! והנה, בני גד ובני ראובן מסמלים גם יהודים פשוטים, כמו היהודים הפשוטים של הבעש"ט. זה הולך במיוחד על בני גד שכתובים ראשונים כלומר, שהם הולכים בראש ומובילים גם את בני ראובן ואת בני חצי המנשה, לענין זה. ושוב, או שגד הוא טיפוס של יהודי פשוט – יהודי פשוט שמאמין באמונה מאד גדולה במשה רבינו – יותר מכל שאר השבטים – חסיד! יהודי פשוט שהוא חסיד מובהק של משה רבינו – ואכן, משה רבינו קבור בנחלת שבט גד שבעבר הירדן המזרחי – והוא פוקד אותו כל הזמן. גם בחייו וגם במותו – הוא כל הזמן דבוק רק במשה רבינו – ומתוך כך, לא רוצה אפילו להכנס לארץ ישראל!
ומאידך גיסא – גד הוא זה שזוכה לתוכחת המגולה של משה רבינו – יותר מכולם! כך יש חסידים שאומרים, שהזכות הכי גדולה של חסיד – היא כאשר הוא זוכה שהרבי יכעס עליו, או שיוכיח אותו! ושוב, כל זמן שהרבי מתנהג יפה – זהו סימן שיש ריחוק בינו לבין הרבי! ושוב, מצב בו הרבי כל הזמן מלטף אותך ומקרב אותך – זה נקרא ריחוק, אתה לא שווה להתרגז עליך, אתה אינך מספיק קרוב – בשביל להוכיח אותך!
מה הכוונה להיות באמת קרוב לרבי? הכוונה היא שאין שום חשש שתבעט – ומתוך כך תתרחק עוד יותר! גם רש"י חושב כך, כפי שבא לידי ביטוי בתשובתו לשאלה: למה אומר משה רבינו את התוכחה בסוף ימיו? שמא יבעט ויעזוב – וכך לגבי כל תוכחה – ישנו החשש והפחד – שמא יבעט! ומכל מקום, אחד כזה שהוא יהודי טוב ופשוט ודבוק וממילא, יש לו ביטול עצום – אין שום חשש שיבעט – אזי החיבה הכי גדולה – זה לכעוס עליו!
מן הקצה – ושוב, מצד אחד גד הוא החסיד הכי גדול של משה רבינו – ומצד שני הוא זה שזוכה לתוכחה מגולה! ואם כן, איך גד מגיב לתוכחה? הוא חוזר בתשובה! ואם כן, הוא חוזר בתשובה כמו שכתוב בספרים. מה כתוב בספרי המוסר לגבי תשובה? תשובת המשקל – זה מן הקצה אל הקצה. כמו שמסביר הרמב"ם, שאם היית בקצה אחד – עליך לחזור לקצה השני. והנה, כאן אין רואים ששבט גד חוזר לאמצע, כמו שממשיך הרמב"ם להסביר. הביטוי שלו, התיקון שלו, הוא מן הקצה אל הקצה נגדי: אני בקשתי קודם, "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" – שניחא לי לשבת כאן ולא לעבור את הירדן יחד עם כל שאר השבטים.
אל הקצה – אח"כ, משה רבינו מוכיח אותו קשות – שיש בך שורש פורה ראש ולענה של חטא המרגלים – וצריך לעקור את זה מהשורש! והנה, מתוך כך גד חוזר בתשובה – ובזה גד גם מסמל "בעל תשובה" וגם מסמל "יהודי פשוט" וגם מסמל חסיד הדבוק ברבי! ואם כן, הוא חוזר בתשובה ואומר בדיוק ההפך: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"!
וכן, משה רבינו חייב אותם ללכת חלוצים לפני המחנה רק בשבע השנים של כיבוש ארץ ישראל המערבית ואילו הם הוסיפו למלא את התפקיד גם בשבע השנים שחילקו את הארץ לשבטים – ורק אז, לאחר 14 שנות שרות, פנו לחזור לנחלתם ומשפחתם שבארץ ישראל המזרחית!
חלקת גד – ואם כן, הנאמר כאן זה רק בשביל להכנס ל"ראש" של גד, שבברכת משה לפני הסתלקותו, נאמר: "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת הוי' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". כלומר, קברו של משה רבינו נמצא בנחלת שבט גד. ואם כן, כך יש להבין את מוסר ההשכל הרוחני של אותו אחד שהולך, בכל דור ודור, לפקוד קבר של צדיק, כמו שנוסעים היום לציונו של הרבי והוא, שאותו אחד נכנס כביכול לנחלת גד, לחלקת גד. ושוב, ברוחניות, ההולך לפקוד קבר של צדיק – צריך להכנס לחלקת גד, ל"ראש" של גד: "כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" – ואז הוא גם יפעל ישועות!
אמרנו שתכונה נוספת של בני שבט גד היא, שחיבבו את ה"מן", יותר מכל שאר השבטים – מאין לנו דבר זה? קודם אמרנו שגד הוא: יהודי פשוט, חסיד ובעל תשובה! כלומר, ברגע שהרבי אומר לו ,"אתה לא בסדר" אזי הוא מיד, מן הקצה אל הקצה: קודם הוא לא רצה להכנס לארץ בכלל – ומיד הוא בקצה השני: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – חֻשִׁים, אותיות משיח!
ושוב, מאיפה לומדים שמבין כל השבטים, הוא היחידי שחיבב את המן? חז"ל לומדים זאת מהנאמר בפסוק המדבר בשבח המן: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". כידוע, המן ניתן לנו בזכות משה רבינו – וממילא, גד מתקשר למן (לשון אמונה) – באמונה פשוטה שלא תמיד מתיישבת בשכל! אחד שהוא בעל אמונה חזקה, בפשיטות – הוא שייך לגד – ולא תמיד הוא המשכיל הכי גדול – בדרך כלל אינו המשכיל הגדול – אלא הוא המאמין הגדול!
ושוב, האמונה זה רדל"א – "רישא דלא ידע ולא איתידע" – שלמעלה מעלה מטעם ודעת. ואם כן, או שזה מתיישב בשכל, מה טוב – או שזה אינו מתיישב בשכל – והוא מאמין! וכן, המן מכונה בשמו, המן נקרא על שמו: "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" – כלומר, צבעו לבן!
מקום מקנה – בפרשת מטות כתוב שבאו בני ראובן ובני גד למשה רבינו – שם כתוב ראובן לפני גד – ובהמשך תמיד כתוב גד לפני ראובן! "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה" – ואמרו למשה רבינו: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"!
רק מן – והנה, שואלים המפרשים: למה מבין כל השבטים דוקא לשני שבטים אלו היה מקנה רב ועצום, "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד"? אם לא היו בהמות וצאן לשאר השבטים? ושוב, מה המיוחד של שני שבטים אלו? ומפרשים, שראובן היה הבכור בשבטים וכדין בכור – הוא קיבל פי שנים. ואם כן, זאת הסיבה הפשוטה שיש לו יותר בהמות מכולם! ושוב, הוא פשוט ירש מיעקב אבינו פי שניים מכל מה שירש כל אחד משאר האחים – החל מהבהמות של יעקב – ולכן יש לו יותר בהמות! ואם כן, מה לגבי שבט גד? כאמור, כתוב שגד חיבב את המן כלומר, שכל זמן ארבעים שנות נדודי המדבר אכל אך ורק מן!
לשאר השבטים היה המן כבד מדי – לאכול כל בוקר וכל ערב ובכל היום רק מן – השיעמום הזה של כל יום וכל היום וכל הימים לאכול אך ורק מן – זה בלתי נסבל לרוב בני ישראל ולכן מדי פעם היו שוחטים בהמה ואוכלים את הבשר – ובזה גיוונו את התפריט! וכאמור, גד אכל רק מן – לחם מן השמים וממילא, לא שחט את בהמותיו עד שהיה לו מקנה רב ועצום!
משיח עכשיו – וכן, יש גם סיבה מיוחדת לרצונו של חצי שבט המנשה. לא כתוב שהיה לו מקנה רב וממילא, נשאלת השאלה: למה גם הוא רצה להיות שם בעבר הירדן מזרחה? כתוב, שהוא פשוט צפה את העתיד ורצה "משיח עכשיו"! ושוב, הוא ידע שלעתיד לבוא, הוי' יתן לנו גם את הקיני והקניזי והקדמוני – והוא רצה להתחיל זאת מיד עכשיו – למה לחכות אלפי שנים – רוצים משיח עכשיו! ושוב, משיח עכשיו זה ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" החל מהקיני והקניזי והקדמוני – הובטחו לאברהם אבינו!
וכאמור, גד וראובן, שניהם רועי צאן – ורוצים, כמו כל רועי הצאן, להתבודד ולהדבק בקב"ה ברוחניות תוך כדי עבודתם השיגרתית הקלה עם הצאן – שאפשר לקיים בה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" – ולא יגיעת ראש! ושוב, לא צריך לייגע את הראש בשביל עבודה גשמית זאת וממילא, הראש נשאר פנוי בשביל דבקות אלוקית. ובכל אופן, הסיבה בגשמיות – למה היה להם מקנה רב? היא שאצל ראובן זה בגלל שהוא בכור וקבל כפלים ואילו אצל גד זה בגלל שרק אכל מן ולא בשר!
מקנה רב – הרבי מסביר שלפי זה מובן למה בפעם הראשונה מקדימים את ראובן לבני גד – בגלל שגד קבל רק חלק אחד בירושה, כמו שאר השבטים – אבל מעלתו שלא פגם, לא אכל מהחלק שלו. כאמור, ראובן כן אכל מחלקו, כמו שאר השבטים – אבל מתוך שקיבל כיפלים – נשאר לו מקנה רב. ובהכללה: לשאר השבטים נשאר רק חצי חלק, לגד נשאר חלק שלם ואילו לראובן נשאר חלק וחצי. ואם כן, לראובן יש יותר בהמות מאשר לשבט גד!
צדיק גמור – ואם כן, רואים כאן שני דברים אצל גד: מצד אחד הוא מחבב את המן – וזאת ודאי מעלה – שהרי, זאת אומרת שלגבי התוכחה המסותרת של תחילת פרשת דברים, "בֵין תֹּפֶל וְלָבָן" – שתפלו דברים על המן – צריך להוציא מכאן את שבט גד – לא מגיעה לו כל תוכחה. ושוב, לכולם יש תוכחה – חוץ משבט גד שהוא נקי מזה – בבחינה זאת הוא צדיק גמור! ואילו מצד שני הוא, שבסוף הפרשה (סוף פרשת מטות שם מסופר כל ענינם של בני גד וראובן) – כל התוכחה נופלת עליו, על גד! ושוב, לגבי התוכחה המסותרת, שהולכת על כל שבטי ישראל, של תחילת פרשת דברים, "בֵין תֹּפֶל וְלָבָן" – שתפלו דברים על המן, צריך להוציא מכאן את בני שבט גד – שלא מגיעה לו שום תוכחה, שהרי הוא המחבב את המן, ואוכל רק מן. לכולם יש תוכחה – חוץ משבט גד, שבבחינה זאת הוא צדיק גמור!
תוכחה – ושוב, בסוף פרשת מטות – כל התוכחה המגולה נופלת על גד שנזכר לפני ראובן: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם הוי': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם הוי': וַיִּחַר אַף הוי' בַּיּוֹם הַהוּא"!
מחוץ לארץ – והנה, מצד הענין החינוכי שבדבר – יש אחד שהוא מאמין גדול מאד, הוא תמים ומאמין – ואין שום תוכחת מסותרת כלפיו אבל, מה שקורה בסוף הוא, שאותו אחד, שהוא מאמין גדול וילד טוב – הוא מזלזל בארץ ישראל ומעדיף להשאר מחוץ לארץ – מעדיף לעשות מחוץ לארץ, "עשה כאן ארץ ישראל"! זה הראש שלו – הוא רוצה להוסיף על נחלת ארץ ישראל! ואכן, זה דבר טוב אבל רק אחרי שנכנסים לארץ. ולכן משה רבינו מוכיח אותו!
ואתחנן – ואם כן, יש יהודים פשוטים, בדיוק כמו היהודים הפשוטים של הבעש"ט – שלא כל כך מהדרים במצוות בחיצוניות – אבל אמונה חזקה בלב יש להם! והנה, מקשה כאן הרבי: למה זה יוצא כך באמת? למה יש תופעה כזאת, שיש אצל יהודי, מצד אחד אמונה חזקה מאד, ומחבבים את המן הרבה יותר מכולם ומצד שני יש עדיין נטיה דוקא לדעת המרגלים בחטאם – לא להכנס לארץ (פן תבלענו הארץ). ואכן, זאת בדיוק הבעיה שעומדת לרועץ אצל משה רבינו שהרי נמנע ממנו להכנס לארץ ישראל. כאילו שנאמר שכל גורלו של משה רבינו – זאת בדיוק התשובה של גד! והנה, אם כל העם היה חוזר בתשובה כמו גד – אז אולי גם משה רבינו יכול היה להכנס לארץ ישראל!
נאמר בקיצור, שהווארט כאן הוא שיש פשיטות ויש פשיטות – יש שתי בחינות של פשיטות. פשיטות הוא תמיד ביטוי בחסידות למצב שהיות שהוא פשוט – אזי הוא גם נושא שני הפכים! פשיטות, להיות פשוט – זה לא להיות מוגבל בקצה מן הקצוות. אחד, שאינו פשוט – הוא תמיד נוטה או לכאן או לכאן! אבל אם אתה פשוט – אין לך נטיה מיוחדת – הכל שוה, הכל בסדר, שהרי הכל פשוט!
יהודי פשוט – והנה, פשיטות זה תמיד תכונה של כתר. ביטוי מפורסם בחסידות, שהרבי הרי"ץ תמיד מצטט והוא, שיהודי פשוט – הוא קשור לפשיטות העצמות – וזה מדבר על היהודי הפשוט של הבעש"ט! יהודי פשוט דבוק בעצם – עם הפשיטות של הוי', של ה"אין סוף" ממש!
יחיד – ומכאן אתה למד, שיהודי שאינו פשוט כלומר, יהודי חכם ומורכב – אין לו כל כך דבקות עצמית בפשיטות העצמות! ושוב, הוא כנראה גם תופס אלוקות בצורה מורכבת – שאפילו המושג אחד, יחסית למושג יחיד – הוא מורכב! כלומר, אפשר לומר: "הוי' אחד" ועדיין להיות מורכב, יחסית למדרגה עוד יותר פשוטה שלמעלה יותר שנקראת: "יחיד"! ושוב, כאשר אנחנו מצהירים, בוקר וערב, "הוי' אחד" – הכוונה בקבלה היא להמשיך את גילוי היחיד בתוך האחד! אבל, אחד שאין בו עדיין את היחיד – הוא עדיין אחדות של הרבה קצוות. ושוב, אחד – זה עדיין איחוד ואיחוד זה לא פשיטות! וכאמור, פשיטות זה "יחיד"!
לא פשוט – ובכל אופן, כמו שנסביר בהמשך – הפשיטות האמיתית היא שמחברת גם את היחיד והאחד – ובעצם ממשיכה את מדרגת היחיד לתוך האחד! והנה, יש פשיטות שהאדם מופשט. כלומר, יש פשיטות שזה על דרך "מופשט מן המציאות". כלומר, שם למעלה ברוחניות, הכל מסתדר אצלו יופי, הכל ב"שוה ומשוה קטון וגדול" – והוא דבוק בהוי' – אבל אין לו כח בנפש – לרדת ולהתמודד עם המציאות! ישנה גם פשיטות במעלה גבוהה יותר – היא הפשיטות הנדרשת מעם ישראל. פשיטות זו כל כך פשוטה – שהיא גם מחברת את מה שהיה נדמה לי "פשוט" עם מה שהיה נדמה לי קודם "לא פשוט"!
פשוט – כזכור, לא פשוט זה מורכב. והנה, ההגיון שעכשיו אמרנו – הוא הגיון שחוזר בהרבה צורות שונות. כאמור, להיות פשוט זה להיות "לא מוגבל". אבל, להיות "לא מוגבל" שמתחבר עם "מוגבל" זאת אומרת, שגם הוא מוגבל! זה דומה בדיוק לביטוי המפורסם: שאם תאמר שהוי' יש לו כח רק בלי גבול – ואין לו כח בגבול – הרי אתה מחסר בשלמותו של הקב"ה! ואם כן, כך גם אצל אדם – כמו שאומר ר' הלל: מתנגד זה כח הגבול, חסיד זה כח הבלי גבול, רבי זה בלי גבול בגבול!
מתנגד – זה כח הגבול, שכל – הכל בשיעור, במידה נכונה.
חסיד – זה כמו שבט גד כאן – בלי גבול !
רבי – זה בלי גבול בגבול.
ואם כן, יש פשיטות של "בלי גבול" אבל יש פשיטות אמיתית עוד יותר – פשיטות של היכולת לחבר את הבלי גבול והגבול – ולהמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול!
ואם כן, זאת המגמה של הכניסה לארץ ישראל. ואכן, גד – הוא רק מחבב את המן, את ה"לחם מן השמים" – שזאת פנימיות התורה! לעומת זאת, "לחם מן הארץ" זה הנגלה של התורה! ואם כן, מי זה גד? האם גד זה יהודי פשוט? האם גד זה החסיד הכי גדול של משה רבינו? האם גד הוא בעל תשובה? גד מחבב את המן וזאת אומרת שהוא טיפוס כזה שכל כולו רוצה להתעסק במיסטיקה, רק בנסתר שבתורה, רק בקבלה! ואם כן, זה מאד מענין שדוקא היהודי הפשוט נמשך בליבו רק לקבלה – אינו אוהב ללמוד הלכה. ושוב, הוא יהודי פשוט, ומה שלמד, מה שספרו לו הוריו – הוא מקיים – אבל הוא נמשך לנסתר, נמשך למן, ל"לחם מן השמים" – ולא רוצה אף פעם – ללמוד בתורה משהו אחר וכמובן, כל הזמן אוכל מן!
בלי סודות – בעיה ביסודות. וכמובן, הקצה האחרון גם הוא קשה מאוד – שאכן, יש אחד שאינו אוהב את הסוד שבתורה – וזה מראה שיש אצלו פגם באמונה! ושוב, אחד שאינו אוהב סודות – יש לו בעיה פנימית מאד, בעיה שממש נוגעת לפנימיות נפשו! ושוב, יכול להיות שמקיים את הכל ובמאה אחוז – אבל לגבי אמונה אמיתית בהוי' ואמונה במשה עבדו – יש אצלו פגם! זה כמו הרמז המפורסם שאם מתוך פרד"ס התורה מפרידים את אות ס של הסוד – נשאר פרד מלשון "נפרד"!
נוסיף עוד ענין לגבי גד. והנה, גד חוזר בתשובה בפרשת מטות – על זה שרצה להשאר בעבר הירדן המזרחי ואמר: "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן". כאמור, אח"כ הוא חוזר בתשובה ואומר: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – רש"י מסביר, שמתוך שגיבורים היו בני גד – הם נעשו "ראשי גייסות". ושוב, מה זה "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? שמשה רבינו התנה איתם ושם אותם "ראשי גייסות" – מתוך שגיבורים היו.
והנה, כאן בסוף פרשת דברים – משה חוזר על ענין בני גד בני ראובן ואומר: "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר הוי' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל" וגם פה רש"י מפרש: "ואצו אתכם – לבני ראובן ולבני וגד היה מדבר: לפני אחיכם – הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וטרף זרוע אף קדקד". כלומר, לפי שהיו גיבורים הם הלכו לפני ישראל למלחמה והאויבים נופלים לפניהם! ואם כן, כאן כותב רש"י שאויבים נופלים לפניהם – ואילו בפרשת מטות אינו כותב זאת. והנה, מאיפה יודע רש"י שהיו גיבורים? מברכת משה רבינו בסוף חומש דברים, שם כתוב: "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"!
מבצע תפילין – את הביטוי, "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" – דורשים חז"ל ואומרים שבמכת חרב אחת היו חותכים את היד ואת הראש ביחד – וממילא, הרוגיהם היו ניכרים! והרבי מדייק ומסביר שהיו חותכים מלמטה למעלה – מתחילים מהזרוע דרך הכתף והצואר! והנה, ידוע שהרבי מאד אוהב את הפסוק הזה – בגלל שהרא"ש, רבינו אשר, מגדולי הראשונים, אחד משלושת עמודי ההוראה, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שעל פיהם פסק רבי יוסף קארו – את פסקי השולחן ערוך! ואם כן, הרא"ש בהלכות תפילין שלו, כותב שהנחת תפילין היא עיקר הסגולה לניצחון במלחמה! כלומר, אם רוצים לנצח במלחמה – הסגולה העיקרית בתורה זה להניח תפילין, ע"פ סדר ההנחה: קודם זרוע ואח"כ קדקוד שהרי, זרוע זה תפילין של יד וקדקוד זה תפילין של ראש!
והנה, המבצע הראשון שיסד הרבי, מתוך כל המבצעים שלו שמסתיימים במבצע משיח – הוא מבצע תפילין שנוסד לאחר מלחמת ששת הימים. ושוב, כל המושג הזה אצל הרבי, "מבצעים" מתחיל ממבצע תפילין! וזהו שבמבצע הזה פתח בעקבות הפסק של הרא"ש – ואכן מבצע זה הוא ראש לכל שאר המבצעים!
מצות תפילין היא אמנם מצוה כללית מאד – וכל התורה כולה הוקשה למצוות תפילין – ולמרות כל זאת, הרבי בחר דוקא במצוה זאת בגלל שהיא הסגולה העיקרית לניצחון במלחמה! כלומר, שהרבי רצה לגייס חיילים למלחמה – והדגיש שעיקר המבצע הזה הוא בשביל החיילים בארצנו הקדושה – וככל שיניחו תפילין – כך ינצחו במלחמה!
לנצח – צריך להוסיף ולומר – לא רק שינצחו במלחמות בזכות התפילין, אלא שבכלל תהיה יוזמה ורצון להלחם על שלמות הארץ! וזהו, שבימים אלו אנו רואים את המשבר הגדול – שאם לא מניחים תפילין – אז גם לא רוצים, אין שום כח מניע – לצאת לקרב בכלל! ואם כבר עושים משהו, לא רוצים לנצח – ואזי הכל כמו בומרנג, מתנקם כנגד עצמנו – אנחנו כנגד עצמנו! וזהו שיש לומר בצער, שהיום הצבא זה גוף שלוחם נגד עצמנו, לוחם נגדינו!
ואם כן, ודאי יש כאן בפשטות "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתם בסופן". כלומר, המבצע האחרון של הרבי הוא "מבצע משיח" – וכידוע, מלך המשיח הוא לוחם מלחמות. ואילו המבצע הראשון, "מבצע תפילין", הוא המבצע שנועד לתת לחיילים רצון וכח להלחם ולנצח! וכאמור, כל זה נלמד מהפסוק שנאמר לבני שבט גד: "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"!
חלוצים – ושוב, שבט גד, "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" – הוא שבט צבאי יותר מכולם! כלומר, גד הוא גדודים גדודים – גדודים של חיילים – וזאת תכונה נוספת של שבט גד. אמרנו שגד הוא "יהודי פשוט", "מאמין המחבב את המן", "חסיד נלהב של משה רבינו" וכן, שגד הוא "בעל תשובה", הוא זוכה לקבל תוכחה ממשה רבינו ומיד הוא חוזר בתשובה! והנה, תכונה נוספת היא שבני שבט גד הם גיבורים – גיבורי מלחמה שיוצאים חלוצים לפני המחנה במלחמה לכיבוש הארץ – ובזה הם מגלים את נשמת משיח – שילחם מלחמות הוי' וינצח, ובזה יביא גאולה לעולם!
והנה, הרבי כאן מדייק בפרושי רש"י בהם נזכר הפסוק "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" ששם מדובר על כך שבני גד הם גיבורים שיוצאים לפי העם למלחמה. לא נוכל עכשיו להאריך בכל הדיוקים של הרבי בשיחתו המאד ארוכה – בה הוא מנתח את שני פרושי רש"י בפרשת מטות ובפרשת דברים. והנה, מדיוקים אלו הרבי מראה כאן כמה ענינים בפרושי רש"י. כידוע, רש"י אינו חוזר על עצמו אף פעם וממילא, עצם הדבר שרש"י מביא כאן שני פרושים – כמעט אותו דבר (גיבורים וראשי גייסות) בשני מקומות, זה מאד מפליא!
סיירת – ואם כן, ודאי יש כאן חידוש, "פנים חדשות" במה שכתוב אצל רש"י בפרשת דברים – לגבי מה שכתוב אצל רש"י קודם בפרשת מטות! שהרי, אם לא היה כאן חידוש – רש"י לא היה מטריח את עצמו לכתוב את הדברים פעם נוספת! מכל הדיוקים יוצא ששם, בפרשת מטות – שם אותם משה רבינו "ראשי גייסות" ואילו כאן, בפרשת דברים, משה רבינו עושה מהם "פלוגה בפני עצמה"! כאמור, לא נאריך בהסבר כאן – ורק נסביר את הרעיון שמאחרי הדברים.
ראשי גייסות – הכוונה בביטוי זה שבני גד מצטרפים לשאר השבטים והם הראש חץ, המובילים, של כל גייס וגייס, של לוחמי כל שבט ושבט! ושוב, בכל חייל וחייל של כל שבט ושבט – גד מוביל בראש. וממילא, גד אינו פועל כאן כפלוגה בפני עצמה!
גיבורים – והנה, כאן בסוף פרשת דברים – משה רבינו משנה את הוראתו ואומר "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל". כלומר, שלא יצאו למלחמה כראשי גייסות – אלא שהם, כגייס בפני עצמו, גדוד ופלוגה על טהרת גד – ילכו בראש, לפני כל צבא המלחמה!
מי בראש – ואם כן, מה הרעיון כאן בזה שמשה רבינו משנה את הוראתו? הרבי מקדים ושואל כאן שאלה מאד פשוטה – שצריך כל אחד ואחד לשאול. כידוע, שכל פרוש רש"י מופנה ל"בן חמש למקרא" והנה, כל ילד קטן יודע שהגיבור בשבטים הוא יהודה, "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" וכו'. זהו דבר מקובל שיהודה הוא הגיבור בעם ישראל! ובכלל, נשאלת השאלה: אם יהודה הוא הגיבור של כל השבטים – מדוע אינו הולך בראש בכלל? למה שולחים דוקא את גד בראש הצבא?
עז כנמר – התרוץ לשאלה זאת – קשור לדבר שלמדנו לפני שבוע והוא, שיש הבדל בין עזות דקדושה לבין גבורה – יש הבדל בין: "עז כנמר" לבין "גיבור כארי"! כך גם פותח השולחן ערוך, פותח את כל חיי היהודי – עם המשנה מפרקי אבות: "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". והנה, קודם כתוב "הוי עז כנמר" ורק בסוף כתוב "גיבור כארי"! ושוב, מהו ההבדל בין זה לזה? דברנו בשבוע שעבר על תכונת השקידה ששייכת לנמר: "נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף"! במשנה נוספת בפרקי אבות כתוב: "רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס". ואם כן, בשביל לדעת מה להשיב לאפיקורוס – שזה כמו ללכת בראש המלחמה לתיקון העולם, צריך להיות שקוד, "הוי שקוד ללמוד תורה" כלומר, לא סתם ללמוד, אלא צריך להיות שקוד – כדי שתדע מה להשיב – להשיב מלחמה שערה! ואם כן, בחינה זאת היא בחינת נמר שוקד!
מ"ן – ר"ת, מסירות נפש. ושוב, נמר שוקד, עז כנמר – זאת בחינת "עזות דקדושה", בחינת "מסירות נפש" וזאת, לא בגלל הגבורה העצמית שלו אלא, שבמסירות נפש – גד עולה על יהודה! ושוב, מי שצריך ללכת בראש החייל – הוא בעל המסירות נפש – שהרי על פי פשט, הוא אותו אחד שמסכן את עצמו יותר מכולם! מי שהולך בראש, הוא אחד שנמצא בחזית ממש – וממש משליך את חייו מנגד לגמרי – בכל רגע ורגע! ואם כן, התכונה הזאת, שמשליך את חייו מנגד – זאת עזות ולא גבורה! וכן, מי שאפילו לוחם עם תכסיס מלחמה, עם שכל טוב של מלחמה – לבטח יש לו מסירות נפש וכך גם לכל חייל לוחם יש ודאי מידה מסוימת של מסירות נפש!
ושוב, מי שמשתמש הרבה בשכלו בשעת המלחמה – הוא לא בחזית ממש, לא שולחים אותו להיות ממש הראשון – הוא השני או השלישי או הרביעי. אולי הוא אומר לראשון, איך כדאי להתקדם, איך ללכת קדימה ובכל אופן, בראש שמים אנשי מסירות נפש עזים, נמרים, "עז כנמר" – ולא אריות, "גיבור כארי"! וכן, אריות צדים כצוות – נמרים צדים לבד.
אריות – ואם כן, כאשר גד הם רק "ראשי גייסות" – אזי זאת מסירות נפש שמתלבשת בראשם של שאר השבטים. ושוב, אם גד הם ראשי גייסות של שאר השבטים אזי, אתה אומנם בראש – אבל אתה שייך ל"ראש" של כל שבט ושבט, של כל גייס וגייס! אתה במידה מסויימת מתנהג ומתחשב – לפי ה"ראש" שלהם!
נמר – והנה, אם יש גדוד שמורכב כולו מבני גד – אזי זו איזה "סיירת מטכ"ל" שאינה קשורה לאף אחד אחר – ופועלת מעל ומעבר – באין ערוך, הרבה יותר – מאשר אם בני גד הם רק ראש של חיילים אחרים!
נחזור, כאן בסוף פרשת דברים – דורש משה רבינו מבני שבט גד – מסירות נפש יתרה – יותר מאשר המסירות נפש שנדרשה מהם בפרשת מטות – ששם הם אומרים בעצמם: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"! ונסביר כאן מיד, שיש שתי רמות של מסירות נפש: יש מסירות נפש, שבכל זאת מתלבשת בטעם ודעת, בתכסיס המלחמה של שאר הגייסות. ויש מסירות נפש שזה "ראש" בפני עצמו לגמרי – שכאן זה הולך על הגדוד שכולו על טהרת בני גד!
בעבודה – הרבי מסביר זאת בעבודת הנפש. כתוב בתניא שמסירות הנפש שבתורה – באה לידי ביטוי בפסוק היחוד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – שנאמר בפרשת ואתחנן – לדור שנכנסו לארץ. ונשאלת השאלה, למה לא אמר וציוה משה רבינו מסירות נפש לדור המדבר? בגלל, שכאשר נכנסים לארץ וצריך להלחם ולכבוש אותה וכן, כל הקיום של העם היהודי לקיים מצוות בארץ ישראל ולהתמודד עם הארצית, עם הגשמיות – זה דורש כל הזמן זכרון ענין המסירות נפש!
כלומר, שאם בא לך איזה יצר, איזו תאוה – ואתה צריך להתגבר עליו – צריך היהודי להתבונן שהרי אני מוכן למסור את נפשי על קידוש הוי' וכל שכן, להתגבר ולנצח את היצר של תאוה זאת – שזה הרבה יותר קל מאשר למות! ואם כן, צריך להיות כל הזמן על סף התודעה הזאת – כדי שתמיד הזכרון הזה יהיה זמין לך – זכרון המסירות נפש – כדי להתמיד בקיום התורה והמצוות – גם כנגד מצוקות וקשיים, ומניעות ועיכובים ומכשולים – שכל הזמן צצים ועולים! ושוב, כדי להתמיד בקיום התורה והמצוות – צריך להיות זיכרון תמידי של מסירות נפש!
פנימי – ואם כן, בלשוננו, זה נותן לך "גיבוי" לקיים תורה ומצוות בכל המצבים שצצים ועולים בכל זמן. ואומר הרבי, על כל מה שעכשיו אמרנו, שזאת מסירות נפש בבחינת "ראשי גייסות". כלומר, שזה משמש את לימוד התורה וקיום המצוות – על פי טעם ודעת! ושוב, עבודת הוי' ע"פ טעם ודעת זה כנגד נר"ן – נפש, רוח, נשמה, ג' המדרגות התחתונות של נר"ן ח"י, אורות פנימיים – וזאת העבודה הכללית של כל שבטי ישראל!
מקיף – והנה, שבט גד כאן הוא כנגד שתי המדרגות העליונות של הנפש שהן חיה, יחידה – שאלו כבר אורות מקיפים – מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת – משיח! ובכל אופן, יש בזה בחינה – שהוא משרת את השאר! כלומר, הוא הולך בראש המחנה. ושוב, הזיכרון של מסירות הנפש – זה כאן הראש, שמוביל את כל כוחות הנפש – ושובר את כל המניעות ועיכובים שצצים ועומדים לפניהם!
קידוש השם – והנה, יש גם מסירות נפש לשמה – או בזמן קידוש השם – או כמו בדוגמא שמביא הרבי, מיום כיפור בתפילת נעילה. כתוב במחזור התפילה שכאשר אומרים שמע ישראל, שכאן זאת מסירות נפש בכח, צריך היהודי לחשוב שעכשיו אני מת על קידוש השם! וכן, כך כתוב גם אצל ה"נועם אלימלך" – שהוא מצייר שם אש גדולה – וקופץ לתוכה! כנראה זה מה שנקרא חסיד שרוף. ושוב, כל זה לא בשביל תורה ומצוות – זה קידוש השם – מסירות נפש לשמה!
נחזור, יש מסירות נפש שמשרתת את התורה והמצוות – ויש מסירות נפש לשמה – שזה לא בשביל תורה ומצוות אלא זאת תכלית בפני עצמה!
כותב הרבי, שיש גם מסירות הנפש לשמה, שזאת תכלית בפני עצמה – שנקרא המקיף הרחוק בלשון הקבלה והחסידות – עצם היחידה שבנפש. והנה, המקיף הרחוק – משפיע על כל כוחות הנפש וגם על לבושי הנפש, מחשבה, דיבור ומעשה – הכל בדרך ממילא! ושוב, יש איזה "סיירת מטכ"ל" בצבא – שהיא יחידה שלכאורה, נפרדת מהצבא, נפרדת מכל שאר חיילות הצבא. ומתוך כך – אין לך השפעה יותר מזה של תעוזה וגבורה – על כל חיילי הצבא, על כל מי שיודע שיש דבר כזה!
השראה – וכאמור, כך מסביר הרבי גם בנפש: זה שיש כח של מסירות נפש לשמה – בלי קשר עם תורה ומצוות – וזה משרה השראה על כל מה שהיהודי עושה – הכל בדרך ממילא. וזאת, במידה מסויימת, אפילו יותר מאשר אם הוא חושב להתלבש ולשרת את התורה והמצוות!
מלחמה – ושוב נשאלת השאלה: למה שם בפרשת מטות – הורה משה רבינו לבני גד, להיות "ראשי גייסות" בצבא המלחמה על כיבוש הארץ – ואילו כאן בפרשת דברים – הוא עושה מבני גד – פלוגה בפני עצמה? הרבי מסביר, ששם בפרשת מטות – עדיין היתה הווה אמינא שכולי האי ואולי – משה רבינו יזכה לבטל את הגזרה נגדו – ויוכל להכנס לארץ – ואזי לא יצטרכו כל כך הרבה מסירות נפש לכיבוש הארץ – ותספיק המסירות נפש של בני גד כראשי גייסות – שהרי את ההשראה יקבלו ממשה רבינו (שכנגד הנצח) ואזי המלחמה תתנהל, יחסית, לא כל כך בדרך הטבע! אם כי שבמלחמות משה רבינו כנגד עמלק וכנגד סיחון ועוג – היתה קצת התלבשות בטבע שהרי, נלחמו עם חרבות וקשתות וכו'.
בטחון – והנה, כאשר משה כבר יודע שלא יכנס לארץ – ויהושע הוא שיכניס את העם לארץ – הוא יודע שתהיה ירידה משמעותית במסירות הנפש כאשר יכנסו לארץ, יכנסו לטבע. וכידוע, פרשת דברים נאמרה בתוך שלושים ושבעה ימיו האחרונים של משה רבינו – והוא כבר יודע שימות לפני הכניסה לארץ. מסביר כאן הרבי משהו מאד יפה – שמאד נוגע לעניננו היום. אומר הרבי, שגם קודם היתה גזרה על משה רבינו – שלא יעבור את הירדן – אבל היות שהיתה הווה אמינא – אפילו הכי רחוקה, שכן יכנס – הרי מידת הבטחון מכריחה להעלים מכל וכל, כל שמץ מחשבה וכל שכן דיבור – שהוא לא יעבור את ירדן!
ושוב, אנחנו כל הזמן מדברים כאן ובכלל על אמונה ובטחון! ואומר הרבי, שאם יש אפילו שמץ הכי קטן של כן – אף על פי שיש סיכוי הכי גדול של 99.99% שלא – הבטחון מכריע ל‑כן! כלומר, הבטחון מכריע ל‑כן גמור עד שלא עולה על דל שפתך – כל אפשרות אחרת! אבל ברגע שזה כבר לא 99.99% – לא, אלא שזה 100% לא (איך זה יכול להיות 100% לא – שהרי משה רבינו עדיין חי, שהרי, לכל החיים יש בטחון)? אם הוא עדיין 100% חי איך זה יכול להיות ש‑100% הוא לא יעבור? כלומר, שהוא לא יהיה משיח באותו גילגול! עונה על זה הרבי ואומר שכל זה לאחר שהוי' כבר נזף בו ונשבע שלא יכנס – הוי' גמר את החשבון – הוא 100% לא יכנס!
כן נכנס – ושוב, לפני שיש גילוי כזה – עדיין תולים לגמרי על האחוז הכי קטן שכן יעבור – עם כל תוקף הבטחון, רק על זה. מי שאינו נוהג כך, ודאי שיש לו פגם בבטחון! ולכן, כל מה שאומר משה לבני גד, כל ההוראות שנותן להם – הכל בנוי על כך "שאני כן נכנס" – אפילו אחרי כל אותן גזרות שאיני נכנס!
לאחר יאוש – לפי זה יוצא כאן משהו מאד יפה אצל הרבי – והוא, שכל חומש דברים מתייחד בזה שמשה רבינו אומר אותו "לאחר היאוש"! כלומר, יש כאן רוח הקודש – שכבר אינה בונה על שום שמץ תקוה שאני עובר – וממילא, זה הזמן לצוות לעם – זה הסוף – עכשיו הגיע הרגע של הצוואה! ואכן, בהמשך החומש (פרק ד') אומר משה רבינו: "אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת"! אנכי מת – ד' פעמים בתנ"ך ורק בתורה! מופיע לפי הסדר: ישראל, יעקב, יוסף, משה. ושוב, את הביטוי: "אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן" – לא היה משה רבינו מעלה על דל שפתיו קודם, ואפילו לאחר שנגזר עליו!
ואם כן, היתה זאת הערה מאד חשובה שעולה כאן בשיחתו של הרבי – לענין מהות מידת הבטחון וזאת, אצל משה רבינו, המשיח של אותו דור. ושוב, הוא מסביר, שכל זמן שמשה רבינו מורה ומצוה מתוך תקוה ובטחון שהוא בעצמו עובר את הירדן – אזי מספיק שבני גד ישמשו כ"ראשי גייסות". אבל ברגע שכבר בטוח שאינו עובר, 100% הוא לא עובר – ואז יהושע מכניס אותם לארץ. כלומר, זהו מצב בו כל העולם היהודי יורד, נופל הרבה מאד לתוך מערכת הטבע – ודוקא אז צריך מסירות נפש במדרגה יותר גבוהה – מדרגת ה"סיירת מטכ"ל" של אותם ימים!
דבר נוסף, מאד מאד חשוב, אומר כאן הרבי והוא, ש"בזכות" זה שמשה מת, מגלים יותר מסירות נפש! כלומר, הדרגה היותר גבוהה של מסירות נפש חייבת להתגלות על ידי יהושע – רק בגלל שמשה רבינו מת! וכמו שאמרנו פעמים רבות: זה בעצם מחזיר את משה רבינו – שהרי בני גד הם החסידים הגדולים של משה רבינו – שודאי סבורים שמשה לא מת!
כזכור, קברו של משה רבינו, "שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" – נמצאת בנחלת בני גד – שהם הכי קשורים למשה רבינו. והנה, בגלל שהוא מת – הם צריכים עכשיו להגיע למסירות נפש יותר גדולה – של פלוגה בפני עצמם, מה שקראנו כאן בשם "סיירת מטכ"ל"!
ואם כן, באמת רואים שאותם "שרופים", החסידים השרופים של קודם – אחרי מות משה רבינו מתגבשים להיות קבוצה נפרדת. כלומר, שקודם הם היו בגדר "ראשי גייסות" – ועכשיו צריכים להתגבש בתור פלוגה בפני עצמה! ושוב, כל זה אמרנו על כמה הערות המופיעות בשיחת הרבי!
בין תופל ולבן
נחזור להתחלה ונחבר את הדברים יחד. דברנו בתחילה על שני סוגי תוכחה – ועל צמר ושלג – ועכשיו נקשור זאת לשאר הדברים שנאמרו בהמשך. הפסוק בהפטרת פרשת דברים אומר: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר הוי' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ"! קודם מדבר הפסוק על שני צבעים, לבן ואדום – וכן מפרט שני גוונים, סוגים, של לבן – ושני סוגים של אדום!
לבן – מה יותר לבן, שלג או צמר? כתוב בחז"ל ששלג הוא לבן עז יותר מצמר! אמרנו קודם שהשלג – זה הלובן הקר ואילו צמר זה הלובן החם. כאמור, הלובן הקר – הוא הרבה יותר לבן מאשר החם.
אדום – מה יותר אדום, ה"שני" או ה"תולע"? הפסוק מקשר בין השני לשלג וכן, בין תולע לצמר. והנה, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיו" – המילה לבן הולכת כאן יחד עם שלג – אבל – המילה אדום אינה הולכת כאן יחד עם ה"שָּׁנִים"! אח"כ הכתוב ממשיך ואומר: "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – זה מתחיל מ"יִהְיוּ" ונגמר ב"יִהְיוּ"!
חותם המתהפך – נסביר, יש כאן מה שנקרא "חותם המתהפך": את האדום הוא שם עם ה"תּוֹלָע" – אבל אינו אומר "כצמר ילבינו" אלא רק אומר "כַּצֶּמֶר יִהְיו"! לעומת זאת, קודם נאמר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". ואם כן, נוכל לראות שהשלג הוא באמת עיקר הלובן כאן ואילו ה"תולע" זה עיקר האודם! וממילא, יוצא מזה שה"אתהפכא" של השלג זה לקחת דבר שהוא פחות אדום, פחות חטא – ולהפוך אותו ל"לבן" גמור! ואילו לגבי תיקון השני זה, "לא זו אף זו" – כלומר, לקחת דבר שיותר אדום, יותר חטא – ולהפוך אותו ללבן – אבל פחות לבן, לבן כצמר!
ושוב, הצמר הופך את היותר אדום – אבל בסוף יוצא פחות לבן! ואילו השלג הופך את הפחות אדום – שבסוף נהפך ליותר לבן, ללבן גמור – "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"!
הפסוק בתהילים קמ"ז אומר: "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" כלומר, שנותנים לשלג את המעלה של הצמר – כלומר, שהשלג יוכל לקחת, להפוך, גם את ה"תולע", גם את הכי אדום! והוא נשאר שלג בכך – שגם יוכל לקחת הכי אדום, הכי חטא – וגם להפוך אותו להכי לבן! זהו הפרוש הפנימי שבא לבאר מה זה: "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר"!
[כנראה חסר הסיום]
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.