"תֹּורָת הוי' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"

נתעכב קודם על הפסוק עצמו: "תורת הוי' תמימה משיבת נפש". יש לפסוק הזה שני פירושים בחסידות: פרוש אחד, והוא היותר מקושר נושא כאן, שתמימה היא מלשון שלמה, כמו "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שדוקא כאשר תורת ה' שלמה עם כל הרבדים שלה אז היא משיבת נפש. אני צמא – "צמאה לך נפשי" – ורעב לדבר ה' והתורה שאני לומד משיבה את הנפש שלי רק כאשר היא תמימה. מטרת התורה, לפי זה, היא להשיב את הנפש הצמאה לדבר ה'. מה זה שלמה? עם כל הרבדים שלה: פשט, רמז, דרש, סוד. אם האדם לוקח רק דרגה אחת ומבדיל אותה מן השאר הוא פוגם בשלמות של התורה והיא לא תשיב לו את הנפש.

פירוש נוסף של הבעש"ט לפסוק הוא, שתמיד התורה נשארת שלמה. כמה שלא אלמד ואשיג בלמוד התורה – היא תמיד תישאר תמימה ושלמה בפני עצמה, כאילו לא נגעתי בה כלל. גם אם אדם מתמיד ושוקד על דלתות התורה שנים על גבי שנים, ואפילו אם קיים את מצוות ידיעת התורה – לדעת את כל פרוש המצוות שבה בידיעה ברורה – הוא עדיין יכול לטעות ולחשוב שהוא תפס בה משהו. אומר הבעש"ט שהאמת היא שהתורה עדיין בשלמותה, כאילו לא נגעת בה בכלל. אם יהודי לומד תורה בצורה הזו – כאילו הוא כלב המלקק מים מן הים הגדול ולא חיסר ממנו כלום – ומרגיש כך בשעת הלמוד אזי התורה תהיה משיבת נפש.

הפרוש השני הוא לאו דוקא על פי חסידות אבל הפרוש השני של הבעש"ט הוא פירוש חסידי. הרבי הרש"ב אמר והסביר את הפרוש הזה בעת יסוד הישיבה, ישיבת תומכי תמימים, כדגם איך צריכה להראות ישיבה שלומדים בה הרבה תורה, באיכות ובכמות, ועם כל זה להרגיש שעוד לא נגענו בה. התורה היא אין סוף והגבול אף פעם לא משיג את הבלי-גבול. הפרושים הללו אפילו קצת הפוכים אחד מן השני. לפי הפרוש הראשון אני צריך להשתדל לעסוק בתורה ככל יכולתי ולשדל אותה על ידי התמסרות אליה – לא חלילה לאנוס אותה – וככל שאני משתדל ללמוד תורה לשמה והתורה מוסרת את עצמה לי כך אני משיג את התורה בשלמותה. תפסתי את התורה, ככתוב בתניא [פרק ד] שכשיהודי לומד תורה הוא גם תופס את התורה, את ההלכה, וגם נתפס בה וזה "יחוד נפלא ועצום שאין דוגמת היחוד הזה בגשמיות כלל". עם כל זה, הפרוש השני אומר שאחרי כל מה שתפסתי לכאורה בתורה – לא תפסתי כלום. יש מט שערי בינה ושער ה-נ שאחריהם הוא לדעת שאיני יודע כלום ושהתורה נשארת כמו שהיא.

ההבדל בין שני הפרושים הללו והחבור ביניהם בא לידי בטוי בפתגם הרב המגיד ממזריטש "נוגע ואינו נוגע". הפרוש הראשון זה שאני נוגע והפרוש השני זה שאני לא נוגע, וזה תלוי אחד בשני. לפי גלוי הנגיעה כך מתגלה שלמות ה"לא נוגע", והתורה נשארת תמימה כמו שהיתה.

מקור הבטוי הוא בפסוק בשירת האזינו "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף", שהנשר הוא הקב"ה ואנחנו הבנים. אם הנשר ירד עם כל הכובד שלו על הקן הוא יהרוס אותו לכן הוא רק מרחף מעליו. הריחוף הזה נקרא נוגע ואינו נוגע. הפרוש הזה הוא מלמעלה למטה, ונקרא בקבלה גם "מטי ולא מטי" – האור מתפשט ומיד מסתלק כדי לא לגרום לשבירת הכלים. כמו רב שמשפיע לתלמיד, שחייב לדעת היכן הוא צריך לעצור את השפע ולהסתלק כדי שהשפע לא יכביד על התלמיד ויגרום לו להישבר. כאן, אנחנו מדברים בכיוון הפוך – מלמטה למעלה. כמו התלמיד שעולה אל הרב, שאין לו נקודה של עצירה אלא הוא מוסר את עצמו כולו ב"רצוא" להיכלל ברב, אלא שיש לו נקודת בטול לרצון העליון של הרב שלא רוצה שהוא ימות ויסתלק אלא ישאר בחיים. הוא רוצה לקיים את רצון ה' – "על כרחך אתה חי" – ואז באופן אוטומטי הוא עוצר ואומר 'עד כאן' ויורד. אצל התלמיד זה לא מתוכנן כמו הרב. כך מסביר הרב המגיד את ההבדל בין "מטי ולא מטי" שמלמעלה למטה ובין "רצוא ושוב" שמלמטה למעלה, ושניהם נקראו "נוגע ואינו נוגע".

כשאנחנו לומדים תורה, תורת ה', התנועה היא ממטה ומעלה ולכן בשלב הראשון אנחנו צריכים להשתדל ללמוד ולהשיג את כל התורה כולה, כמו בפרוש הראשון, ואם באמת נצליח להשיג את התורה בשלמותה כמיטב השגתנו אזי, ברגע מסוים, נזכה להשיג שהתורה נשארת תמימה ושלא נגענו בה בכלל.

קיום פרוש הפסוק נוגע בעיקר לחלק הסוד שבתורה. ידוע פתגם העולם, שמי שעוסק רק בשלש הדרגות התחתונות של התורה – פשט, רמז, דרש – ללא חלק הסוד הוא נשאר עם פרד, נשאר נפרד מן הפרדס, מן התמימות שלפי הפרוש השני. הוא נשאר נפרד מן האין סופיות שיש בתורה. כמו שנראה בהמשך, חלק הסוד שייך לאות י של שם הוי' שכנגד החכמה, ורק בו יש הכרה שאני לא תופס. בחלק הדרוש או הרמז והפשט אני משיג ותופס ואילו התפיסה של הסוד זה שכמה שאני תופס יותר אני לא תופס כלום. כאשר יש את שלמות ההשגה בשכל – וכדי ללמוד סוד צריך גם את שאר שלש המדרגות – אזי הסוד פועל את שלמות ההשגה באמת, שלא משיגים כלום. ידוע, שיש בנפש חמש דרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה –  ואם נקביל אותן לפרדס התורה אז הסוד יהיה שייך למדרגת החיה שבנפש, עליה נאמר "נוגע ואינו נוגע".

כמה רמזים לבטוי: ראשי תבות של הבטוי נוגע ואינו נוגע הם נון, שער ה-נ בו מתגלה ש"איני יודע כלום". הבטוי כולו עולה במספר קטן עין, שהוא גם ראש-תוך-סוף שלו – נוגע ואינו נוגע. העין היא הציר שעליו הכל מסתובב, והיא בקבלה כנגד החכמה ש"מאין תמצא". האין של הכתר הוא אין מוחלט, "האין האמיתי", ואילו האין של החכמה הוא "אין יחסי", האין של היש. זה בדיוק התכונה הזו של "נגע ואינו נגע". קראנו בהפטרה על יונתן ודוד ועל ירית החצים שביניהם. חץ בקבלה הוא ברק. יש חץ כזה שהוא "ממך והלאה" והוא הצד של "אינו נוגע" שיש בהברקת החכמה ויש חץ שהוא "ממך וָהֵנָּה" הוא החץ שנתפס, של החלק של "נוגע" שיש בחכמה.

התכונה הזו של "נוגע ואינו נוגע" שייכת בעיקר לחלק החכמה של התורה – הסוד של התורה. לכן בחרנו ללמוד את השער הזה, כדי להכיר את השלמות שיש בתורה, את תורת הסוד, ומזה להכיר שהיא ממני והלאה והיא אין סופית ממש. לפני זמן קצר חזרתי משהות אצל הרבי שליט"א, אז אחזור כאן על משהו שאמר באחת השיחות בשם הבעש"ט – שגם הגאון מוילנא שהתנגד לדרך החסידים אמר אותו הדבר – שעיקר קרוב הגאולה תלוי בהפצת פנימיות התורה. הוא מביא את פירושו של הגאון מוילנא בספר משלי, שמי שלא לומד את חלק הסוד של התורה לא יכול לפסוק הלכה גם בחלק הנגלה, כי הוא לא יודע את התורה כולה ולכן הוא יטעה. כשהרבי אמר את זה הוא ציין שהחריפות שהגר"א אמר את זה היא יותר גדולה מאשר נאמר בשם הבעש"ט והמגיד. כל זה בתור הקדמה לבחירת השער הזה, שמבליט את חלק הסוד של התורה, שהיא הציר שדרכו אפשר להכיר בהכרה הכי פנימית שבתורה, ש"איני יודע כלום" והתורה היא אין סופית.

נקודה נוספת שהרבי אמר וקשורה לנושא שלנו. חז"ל מסבירים שחג שמיני עצרת הוא בדומה לאב שבאו אליו לשמוח בשמחתו בשבעה ימי המשתה יחד עם כל חבריו, ובסופם הוא אומר להם "קשה עלי פרדתכם" ומבקש מהם להישאר עוד יום רק "קוב"ה וישראל בלחודייהו", ללא זרים. כך, בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ואילו ביום האחרון – שמיני עצרת – מקריבים רק פר אחד, כנגד ישראל "עם אחד בארץ". למה? כי "קשה עלי פרדתכם". הרבי מדייק, שלא כתוב 'פרדתנו' אלא "פרדתכם", שרק לנו זה נראה כפרדה אבל מצד הקב"ה אין פרדה. ה' תמיד שוכן אתנו "בתוך טומאתם" בכל מקום, וזה רק בתודעה שלנו. פרוש אחר: מה שהכי קשה לקב"ה הוא הפרדה שלנו אחד מן השני. שני הפרושים תלויים זה בזה, שאם אתם נפרדים מן הקב"ה זה מיד מתבטא בכך שאתם נפרדים אחד מן השני. אלו שני פרודים מצידכם.

לענינינו, מי שלומד רק את חלקי הפשט-רמז-דרוש ללא חלק הסוד נעשה מיד נפרד מן האלקות שמתגלה בתורה, והוא גם נעשה נפרד אחד מן השני. הוא נכנס לעימות תוך כדי למוד התורה. יש מחלוקות בתורה שהם לשם שמים, ועליהן נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים" כי כל אחד מן התנאים אומר למטה לפי שרש נשמתו כפי שהוא רואה אותה למעלה, כשהן עדיין באחדות. לכן מחלוקת כזו "סופה להתקיים" ולהגיע לשלום בן הדעות – "את והב בסופה". אבל מי שלא לומד את הסוד, לא מרגיש ולא רואה למעלה ורק לומד עם השכל האנושי למטה, המחלוקת שלו תהיה שלא לשם שמים ו"אין סופה להתקיים". אי אפשר לומר פשט בלי שאתה רואה אותו בשרשו. לכן נגרמים מכך שני פרודים: פרוד מן האין סופיות של התורה, מן האלקות שבה, וממילא נפרדים מן הקב"ה, ואז מה שמסתעף מזה מיד הוא פרוד של אחד מן השני במחלוקת שאינה לשם שמים.

הפרוד הזה, הוא רק בעיני היהודי. יש פסוק שאינו מן המקרא ולמרות שהוא מן הספרים החיצוניים חז"ל מביאים אותו בגמרא – "אם תעזבני יום יומיים אעזבך". לכאורה הפסוק הזה אומר שאם אתם נפרדים ממני אז אני נפרד מכם בכפלים. לכאורה הפסוק סותר את מה שאמרנו ולכן מובן למה הוא לא נכנס לתנ"ך. בכל זאת, חז"ל מביאים אותו כדי להראות איך זה נתפס בתוך התודעה שלנו. התורה שבעל פה אומרת איך אנחנו מרגישים את הדברים. כך גם ב"קשה עלי פרדתכם", שבקריאה ראשונית ניתן לטעות ולחשוב שה' נפרד מאתנו. האמת היא, שכח ההסתר של ה', שפועל שבדמיון שלי יראה כאילו הוא אינו נמצא, הוא כח יותר גבוה מאשר הגלוי. הוא כח העצמות. כך גם ביחס לעזיבת התורה, ההרגשה שהתורה 'עזבה' אותי היא בכח המאור שבתורה. אליבא דאמת, לא רק שאין הסתר מצד הקב"ה אלא שיש גלוי של עצמותו עוד יותר לפעול את ההסתר הכפול. זה שהיהודי עוזב את הקב"ה או את חברו, זה דבר מציאותי, זה בכח הבחירה החפשית שלו.

נסכם: יש שלש מדרגות של פרוד. יש פרוד מדומה שכאילו הקב"ה התרחק ממני, ואפילו רחוק כפול. לכן יש יהודים שבאים כתוצאה מכך בטרוניה כלפיו על כך שהוא מסתיר את הפנים ממנו. לפעמים קשה לענות עליהם תשובה אלא "שתוק כך עלה במחשבה מלפני". זה דמיון מאד חזק שגורם ליהודים מסוימים להתרחק עוד יותר. יש פרוד שני, והוא מה שאני מתרחק ונפרד מן הקב"ה. הפרוד האחרון הוא שיהודי נפרד מחברו. כל אחד בונה במה לעצמו ועובד עליו את הפולחן העצמי שלו.

שלש המדרגות הללו מקבילות לשלש המדרגות הנמוכות שבתורה, כאשר מדרגת הסוד היא מה שבאמת ה' לא נפרד מאתנו. כאשר התודעה היא תודעת הסוד כל הדינים נמתקים בשרשם, ואין כלל הרגשת פרוד, אבל כשנפרדים מן הסוד עלולים לחשוב ולדמות שה' נפרד ממני. זה בדעת התחתון שלנו, במדרגת הבינה ללא החכמה. ההרגשה שאני הולך ומתרחק מה' היא כבר ברגש שלי, שאין לי אהבת ה' או יראת ה'. שאני פונה אחור ועובד מישהו אחר. זו העזיבה שלי. במלכות, בדבור וההבעה, כבר יש מחלוקת שלא לשם שמים. כל אחד יש לו את ה"פשט" שלו, ההבנה שלו, בתורה ואז אין שלום בכלל אלא "אני ואפסי עוד". זה הפרוד בין הנשמות.

כל זה היה הקדמה להבנת מקומו של חלק הסוד בתורה, דרך הבנת הפרוד שעלול להשתלשל מלמוד התורה ללא החלק הזה בה, וממילא חלקו בפרוש השני לפסוק "תורת ה' תמימה". כעת נתחיל לקרוא מתוך הספר [הפרק הזה הוא מן הפשוטים והיסודיים בכל הספר]:

פרק א

בתורה שבכתב ישנן ארבע מדרגות, שנתנו למשה מסיני, כנגד ארבע אותיות הוי' ב"ה: טנתא, ראשי תבות טעמים נקֻדות תגין אותיות:

יטעמים

הנקֻדות

ותגין

האותיות

הטעמים הם הנגינה של המילים כשהם נקראים בצבור [וגם ביחיד]. האדמו"ר הזקן מסביר בהלכות תלמוד תורה שדברי חז"ל "בן חמש למקרא" הכוונה שכל ילד מגיל חמש ועד גיל עשר למד את כל התורה באופן שידע בעל פה את כל הטנת"א שבה. כאשר היו לומדים מתוך המגילה היו רואים רק את האותיות וחמש שנים לוקח ללמוד את שאר החלקים – התגין, הנקודות והטעמים. זה היה אצל כל יהודי, גם הפשוט ביותר.

"הנסתרות לה' אלקנו", ולכן שתי המדרגות העליונות לא נקראות בתוך הספר אלא הן נסתרות. מה שכן כתוב בספר הן שתי המדרגות התחתונות – תגין ואותיות – כאשר התגין נקראו כתרי האותיות, והן "והנגלות לנו ולבנינו".

המערכת הזו, הראשונה, שעליה יש שער גדול וחשוב בכתבי האריז"ל, היא שיש בתורה כמו שהיא מסורה לנו ממשה מסיני ארבע מדרגות. זו מערכת אחת. מערכת שניה המקבילה לה:

וכן בפרושי התורה בכלל (כולל התורה שבכתב והתורה שבעל פה) ישנן ארבע מדרגות [של פרוש] ב"סוד ה' ליראיו": פרדס ראשי תבות פשט רמז דרש סוד:

יסוד

הדרוש

ורמז

הפשט

אף על פי שארבעתם מתייחסים גם לתורה שבעל פה וגם לתורה שבכתב, בכל זאת הם בעיקרם פרושים לתורה. כלומר, הם עצמם תורה שבעל פה. לכן המושג פרדס שייך הכללות לתורה שבעל פה בעוד שטנתא מתיחס יותר לתורה שבכתב. התורה שבעל פה האמיתית היא מה שאני מפרש בכל ארבעת הרבדים בפרדס התורה. התנטא הוא מה שיוצא מפי הגבורה שאני קבלתי – "אנכי ה' אלקיך וכו'.

כל נבין את המשפט בעמוד הבא:

בשני הסמנים טנתא ופרדס, טנתא נאמר מלמעלה למטה, בסוד "וירד הוי' על הר סיני", ופרדס נאמר מלמטה למעלה, בסוד "ומשה עלה אל האלקים" – בחינת אור ישר ואור חוזר.

כשאומרים טנתא אנו אומרים בעצם את המדרגות מלמעלה למטה, מן הטעמים אל האותיות, וזה סימן שכל המערכת הזו מתגלה אלינו מלמעלה למטה. זה נקרא אור ישר, דבר שנאמר מפי עליון. חז"ל אומרים שעד למעמד הר סיני היתה גזירה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", ובמעמד הר סיני ה' ביטל אותה – "אמר הקב"ה ואני המתחיל". יש מסך שמבדיל בין העליון לתחתון וכל הענין של התורה זה לחבר ביניהם. איך זה כתוב בתורה? "וירד ה' על הר סיני", ומיד אחר כך התחתון – משה רבינו – עולה למעלה.

משה רבינו הוא הנשמה הכללית של עם ישראל, ולכן לכל יהודי יש נצוץ מנשמתו, והעליה שלו להר סיני היא העליה של פרדס התורה מלמטה למעלה. מאמר חז"ל המוכר ביחס לפרדס הוא "ארבעה נכנסו לפרדס", כאשר רק ר' עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום". ר' עקיבא שייך למשה רבינו. משה רבינו הוא העמוד של תורה שבכתב ור' עקיבא הוא העמוד של התורה שבעל פה, אבל ביחס לקב"ה גם משה רבינו הוא בכיוון של עליה. משה עלה בפרדס של התורה שבכתב בעוד ר' עקיבא עולה בפרדס התורה שבעל פה.

עוד דיוק בשני הפסוקים הוא, שבפסוק הירידה של ה' הוא מכונה בשם הוי' – "וירד הוי'" – ואילו בפסוק העליה של משה רבינו ה' נקרא בשם אלקים – "ומשה עלה אל האלקים". כתוב בחסידות, ששם אלקים בלשון ריבוי נאמר על גלוי האלקות הפרטי של כל אחד ואחד מנשמות ישראל. בתורה, זה שיש ששם רבוא אותיות לתורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל, וכל אות בתורה היא פרוש לה על פי הנשמה השייכת אליה. האריז"ל מדגיש שיש ששים רבוא פרושים של פשט, ששים רבוא פרושים של רמז, ששיחם רבוא פרושים של דרש וששים רבוא פרושים של סוד. ההתפרטות של הפרדס לכל אחד ואחד נקרא בשם אלקים – "אלו ואלו דברי אלקים חיים", דוקא. משה רבינו עולה אל אותו אלקים, אל שרש פרושי התורה בפרדס שמתגלה בששים רבוא נשמות, להביא ולהוריד אותם לכל אחד ואחד בכל ארבעת רבדיו. בכתר שם טוב מובא הרמז בשם המגלה עמוקות, שמשה הוא ראשי תבות מחלוקת שמאי הלל, עליהם נאמר בפרקי אבות שמחלוקתם היא דוגמה למחלוקת לשם שמים. זה הסוד של פרדס מלמטה למעלה.

שוב, ירידת ה' על הר סיני היא נתינת האור השווה לכל נפש של טנתא שבתורה שכתב. זה אור של שם הוי'. אבל הפרדס הוא בסוד "ומשה עלה אל האלקים", ששלבי העליה שלו הם בסוד עלית אותיות שם הוי'. הירידה היא בסוד אור ישר והעליה היא בסוד אור חוזר.

יש כלל בקבלה וחסידות האומר, ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש". מהי המעלה שיש באור החוזר? אור ישר תמיד מתחיל מנקודה אחת וככל שהוא יורד הוא מתרחב ומתפשט, אבל אף פעם לא מתגלה מה שלמעלה מנקודת המוצא. אבל אור חוזר מתחיל מנקודה קטנה למטה, הוא עולה ועולה ומתפשט לרוחב ללא מעצור. על האור הישר נאמר "שאמר לעולמו די", אבל האור החוזר מגיע עד לעצמות, עד למאור שלמעלה מן האור. כתוב "שחל אורך ואמתך המה ינחוני", שיש אור ויש אמת. האור הוא מה שיורד מלמעלה למטה והאמת היא מה שעולה מלמטה למעלה – "אמת מארץ תצמח". למה זה נקרא אמת? כי היא מגיעה עד לעצמות, עד לקדמות של "קדמון לכל הקדומים", שמעל לכל המוצא של האור. יש משהו בעליה של משה רבינו, בעליה של הפרדס, מלמטה למעלה שלא מתגלה בסדר הירידה מלמעלה למטה של הטנתא.

כתוב בכתבי האריז"ל, שבאמת יש מדרגה שגם מעל לטעמים, אבל אין שום רמז ואף חד לא יודע מה זה יכול להיות. מה שאין כן ביחס לסדר של פרדס, שיש מדרגה חמישית – תורת הבעש"ט – אותה נסביר בהמשך והיא מתגלה בזכות העליה של משה "אל האלקים". כתוב שהאלקים עולה הוי' אדנ-י, שלוב קרי השם וכתיבתו, ויש בו מעלה יותר מאשר בשם הוי' בפני עצמו [קשור עם סוד בגדי הכהונה של הכהן הגדול ושל הכהן ההדיוט, שכהן הדיוט לבוש רק ארבעה בגדים כנגד שם הוי', ואילו הכהן הגדול מוסיף עוד ארבעה בגדים כנגד שם אדנ-י]. המעלה המרומזת בשם הזה – האלקים – הוא מה שלמעלה משם הוי' עצמו, עצמות ה' שקוצו של י מרמז אליו. סתם שם הוי' הוא שם, אבל יש שאני מתכוון אל ה' בעצמו [כמו שאני אומר בלעז 'גאט'], אל העצמות ואז הבטוי בתורה הוא "האלקים", למרות שבדרך כלל זה שם נמוך יותר.

לענינינו, "האלקים" כאן זה מה שמתגלה לי שהתורה היא אין סוף ממני והלאה. מתוך התפיסה של החיצים ש"ממני והנה" אני מגיע לתפיסה של החיצים ש"ממני והלאה".

נסיים עם רמז בשני הפסוקים מפרשת יתרו המבטאים את בטול הגזרה של מעמד הר סיני. וירד הוי' על הר סיני במספר קטן עם ומשה עלה אל האלקים במספר קטן עולים ב פעמים חן. על נח כתוב "ונח מצא חן בעיני ה'", ובזהר דרשו שזה חן לעילא וחן לתתא. חן לעילא זו הנחת רוח שיש לה' מנח, וזה בחינת אור ישר, ואילו מציאת החן של נח היא בסוד אור חוזר העולה מלמטה.

יש כמה שיטות איך לסדר את סדר ספרי הכתובים. המקובל הוא שהם מסתיימים עם ספר דברי הימים, וכך מובא גם בכתבי האריז"ל, ובו המילה האחרונה היא המילה ויעל, העולה חן חן. אמרנו, שהתורה שבכתב בכללות היא בבחינת אור ישר מלמעלה למטה ולפי זה המילה האחרונה היא יסוד ושרש כל האור החוזר מלמטה למעלה, עד שכוללת בה פעמיים חן. על אבן הפינה של בית המקדש השני כתוב בזכריה "תשואות חן חן לה".

נקשר עם מה שדברנו בהתחלה. החן הראשון הוא החן של חכמה נסתרה, ועל ידי החן הזה של חלק הסוד בפרדס התורה מחברים את "תורת ה' תמימה" בשלמותה עם הסוד. זה הפרוש הראשון שהבאנו. החן השני זה "האלקים" ממש, הפרוש השני לפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש", שהתורה ממני והלאה ואני "אינו נוגע" בה כלל.

עד כאן הפרק הראשון בשער שלנו.

* * *

בשבוע שעבר התחלנו את הפרק הראשון בשער "תורת הוי'", העוסק בשתי המערכות של רבדי התורה – פרדס – פשט, רמז, דרש, סוד, וטנת"א – טעמים, נקדות, תגין, אותיות. הסברנו שסדר טנת"א הוא מלמעלה למטה בסוד "וירד ה' על הר סיני" בעוד שהסדר של פרדס הוא מלמטה למעלה, בסוד "ומשה עלה אל האלקים" לקבל תורה ולהורידה לנשמות ישראל איש כפי השגתו. שתי המערכות מקבילות לארבע אותיות שם הוי' – ההברקה הראשונית, ההשגה והקליטה שלה משכל, התעוררות מדות הלב כתוצאה מכך ובסוף ההבעה החוצה, לזולת. היום נתחיל את ההסבר בפרטיות של ארבע המדרגות שבשתי המערכות.