מתוספת שבת לשבת

בע"ה

ה' חשון תשמ"ז – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרק ה' חלק ב'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק ה בשער "שבת להוי'". תחילה הסביר את ההבדל בין תוספת שבת לקבלת שבת לאור ההבדל בין "יראו מהוי'" לבין "יראו את הוי'", בין "עלמין דאתגליין" לבין "עלמין סתימין דלא אתגליין". לאחר מכן נלמדה הערה ז המבארת את סוד האמת בקשר ליום השבת, והורחב לגבי המלה אמת, ברמז וב'עבודה'.

א. מתוספת שבת לקבלת שבת – מעולמות לנשמות

חמש הדרגות בפרשת "ויכלו"

אנחנו פה בשער "שבת להוי'" (עמוד ערה) שמפרש את המדרגות של שבת כמו שהן כתובות בפרשת "ויכלו השמים"[ב] על דרך החסידות. מדרגה ראשונה – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – כנגד תוספת שבת, מהדלקת נר שבת עד כניסת השבת ועד תפלת קבלת שבת, שמוסיפים מהחול אל הקודש. על זה כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", הכליון, כלומר הבטול הוא בכל ההויה כולה, בשמים ובארץ ובכל צבאם, כאשר כל העולמות נשאבים ונכללים במקור המהוה אותם, שעל פי הקבלה הוא חכמה תתאה דאצילות שמתלבשת בתוך מלכות דאצילות ויורדת לעולמות התחתונים בי"ע להוות אותם יש מאין תמיד. כאשר כל הבריאה מכירה את המקור המהוה אותה וגם נכללת בתוכו – זה הסוד בקבלה של תוספת שבת[ג]. אבל עדיין אנחנו למטה בעולמות הנבראים בי"ע – בריאה-יצירה-עשיה, אין זו שבת ממש.

שבת ממש היא העליה לתוך עולם האצילות ומה שלמעלה מהאצילות ואלו ארבע המדרגות שנכתבו בהמשך פרשת "ויכלו": המדרגה הראשונה היא "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"[ד], כנגד ה תתאה של שם הוי'; אחר כך "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", כנגד ו של שם הוי'; אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי"[ה] כנגד ה עילאה של שם הוי'. ולבסוף "ויקדש אתו", כנגד י של שם הוי'.

"יראו מהוי'" – בטול היש (תוספת שבת); "יראו את הוי'" – בטול במציאות (שבת ממש)

לפני שבוע[ו] הסברנו שהסוד הראשון – המדרגה הראשונה, תוספת שבת – שעליו נאמר "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", בעבודת הנפש נקראת "יראו מהוי' כל הארץ"[ז]. "כל הארץ" כולל את כל ההויה כולה, כל הגשמיות. הפירוש של יראה ברוב המקומות בתנ"ך כמו שמתפרש בחסידות[ח] הוא בטול, ענין הבטול. אלא שבבטול יש כמה וכמה מדרגות, ובדרך כלל יש שתי מדרגות: בטול היש, כאשר היש מכיר באין האלקי המהוה אותו ועוד יותר – נשאב ונכלל בתוך האין המהוה אותו; ויש בטול במציאות, כאשר כל היש עם המקור המהוה עולה ונכלל באצילות העליונה למעלה מההתהוות כשלעצמה למטה בעולמות התחתונים. זה נקרא בטול במציאות, שהכל נעשה אין אמיתי. אלו בטול היש ובטול במציאות.

בפסוקי תהלים שתי המדרגות של בטול נקראו "יראו מהוי'" ו"יראו את הוי'"[ט]. פסוק אחד אומר "יראו מהוי' כל הארץ", רק הארה ומרחוק, כיון שהבטול כאן הוא למטה במקום הבריאה, אנחנו עדיין רחוקים מהמקור העליון למעלה באצילות – "מהוי'", מרחוק וגם רק הארה בעלמא שמאיר מתוך שם ה'. מה שאין כן "יראו את הוי'" הוא מקרוב, "את" הוא לשון נוכח, כמו שנסביר יותר היום בעזרת ה'. "יראו את הוי'" הוא כאשר הכל עולה ונכלל בעולם האצילות, שזה שבת ממש. המדרגה הראשונה של שבת מתחילה ממש לאחר תוספת שבת – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה".

חכמה תתאה – "עלמין דאתגליין"; חכמה עילאה – "עלמין סתימין דלא אתגליין"

"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" הוּא עִנְיַן הַבִּטּוּל שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל (שֶׁ"עֲלוּ בְּמַחֲשָׁבָה" בִּבְחִינַת "עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַלְיָין" — שֹׁרֶשׁ כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּמְדְּדוּ בְּהֶעְלֵם הַחָכְמָה עִלָּאָה) –

הבטול הראשון – מה שלמדנו לפני שבוע – הוא כאשר הנברא מתבטל במקור המהוה אותו. המקור המהוה אותו הוא המקור של "עלמין דאתגליין"[י], חכמה תתאה שיורדת ומתלבשת במלכות דאצילות, שאף היא יורדת בעולמות התחתונים, החכמה הזאת נקראת מקור "עלמין דאתגליין", עולמות שנגלו.

יש מושג הרבה יותר גבוה – "עלמין סתימין דלא אתגלין", כמו ההבדל הציורי, המשל, ההבדל בין הנבראים הבריות שבים לעומת הבריות שביבשה. יש מקור שמהוה בריות ביבשה, עולמות נגלים, "עלמין דאתגליין", בלשון הזהר. מה הטבע, מהי התכונה העיקרית של "עלמין דאתגליין"? הרגשת עצמו למציאות יש ונפרד בפני עצמו ויש אין שהוא המקור שמהוה את היצור-הבריה של היבשה, כלומר שבכוחו להוות דבר שירגיש את עצמו מציאות יש בפני עצמו.

יש מקור הרבה יותר גבוה להוות גם כן כביכול דבר או להאציל דבר שהוא איננו מרגיש את עצמו מציאות בפני עצמו כלל וכלל, אלא כולו שקוע ונכלל בתוך המדיום שלו, בתוך מקור ההויה שלו, כמו הדג וכל הבריות שבים שנכללו בתוך עצם הים, "כמים לים מכסים"[יא].

המקור שמהוה דבר שלא מרגיש את עצמו, אלא נכלל ושקוע כולו בתוך המים העליונים – הוא חכמה עילאה שבעולם האצילות. חכמה עילאה בעולם האצילות שמאירה בכל עולם האצילות היא המקור המאציל את "עלמין סתימין דלא אתגליין". מה שיש למטה הוא "עלמין דאתגליין", מה שיש למעלה בעולם האצילות הוא "עלמין סתימין דלא אתגליין", אבל גם הם עלמין, על דרך הבריות שבים.

הכח להרגיש את המציאות הזו של "עלמין סתימין דלא אתגליין" הוא כח נשמת עם ישראל, הנשמות עלו במחשבה, זה הביטוי של חז"ל "נשמות ישראל עלו במחשבה"[יב]. מה היא המחשבה? המחשבה היינו ה"עלמין סתימין דלא אתגליין".

המקור שמהוה את "עלמין דאתגליין" הוא החכמה שבדיבור. המלכות של עולם האצילות שיורדת להוות את התחתונים נקראת דיבור[יג], עולם הדיבור, בתוך הדיבור יש חכמה, כמו שדיברנו בפעם הקודמת, הכח שמצרף את אותיות הדיבור. החכמה שבדיבור היא חכמה שפועלת דיבור. מה זה דיבור? מלשון יציאה לבר, יש בדיבור אותיות בר, כמו בריאה. כתוב[יד] שבר הוא לצאת מהאחדות אל הריבוי, לצאת החוצה, מרשות היחיד לרשות הרבים. מהם רבים? כאשר יש הרבה, שכל אחד ואחד מרגיש את עצמו ליש, למציאות בפני עצמו.

כאשר יש גל של אנרגיה כביכול שבאמת נמשך ופועל יצירה מסוימת, אבל כל היצירה הזאת נכללת בתוך האחדות, לא יוצאת מתחום האחדות, לא יוצאת מרשות היחיד. כל מה שקשור בשבת בקבלה – קשור ברשות היחיד. כמו אדם שמטייל בתוך הבית ועושה כל מיני דברים בתוכו. כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא יוצר ובונה הוא גלים של כוחות שזורמים, אבל הכל נשאר בפנים. יש חכמה שפועלת את כל הזרימה והיצירה הזאת בפנים והחכמה הזאת היא חכמה עילאה שבעולם האצילות.

מי שרואה ומרגיש, וממילא גם נשאב ונכלל בתוך החכמה הזאת, הם הנשמות, נשמות עם ישראל. מה שאין כן כל הבריאה כולה מסוגלת להרגיש, להכיר ולהישאב לתוך החכמה התתאה, מקור הכח שמהוה את הריבוי, כלומר את הרגשת הדברים בבחינת בריות יבשה, שכל אחד ואחד מרגיש את עצמו ליש, כיון שהוא לא בטל בתוך המקור שלו.

קבלת שבת – עליה מדיבור למחשבה

שבת ממש מתחילה כאשר הכל חוזר לראות-להיכלל במחשבה. מהי המחשבה? "עלמין סתימין". יום השבת נקרא יום המחשבה. כל ששת ימי החול הם ימי דיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם"[טו], ושבת כולה מחשבה. לכן יש מאמר חז"ל בתלמוד ירושלמי[טז] ש"בקושי התירו לדבר בשבת אפילו דברי תורה". דברי תורה מותר ויש ענין לדבר בדברי תורה, אנחנו רואים שהצדיקים הגדולים גם כן מדברים בשבת, מלמדים, אומרים תורה בשבת – ובכל זאת עצם ענין השבת הוא כל כך פנימי-מופנם שיש מאמר כזה שעכשיו אמרנו – אמנם בסוף התירו, אבל "בקושי התירו לדבר בשבת אפילו בדברי תורה" כיון שכל ענין השבת הוא מחשבה, "עלמין סתימין דלא אתגליין". ככה היא התחלת השבת. באמת זה שבכל זאת מדברים, שבקושי כן התירו – יתכן, ואולי נסביר את זה בהמשך, ומראה על כח עוד יותר גבוה.

הכניסה לשבת עצמה זו הכניסה למחשבה, העליה מדיבור למחשבה, מהחכמה שבדיבור אל החכמה שיוצרת את האותיות וצרופי המחשבה. עוד פעם, מחשבה גם "מחשבה משוטטת תמיד"[יז], כמו שבתוך האדם יש כל הזמן מחשבות, המחשבות שמשוטטות בתוך הנפש פנימה הן משל בשביל מה שאמרנו ותארנו קודם זרימה פנימית שלא יוצאת מעצמה, שבאמת כל מיני דברים נוצרים כל הזמן הרבה יותר בתדירות מאשר דיבור. כיון שהדיבור לא תמידי הדיבור נפסק. האדם לא מדבר כל הזמן, אבל ה"מחשבה משוטטת תמיד", המחשבה אף פעם לא נפסקת. ממילא בתוך המחשבה יש כל הזמן יצירה ובריאה מחדש, והכל בפנים, בתוך עצמו. זה כמו "עלמין סתימין דלא אתגליין" שכל הזמן מתהוים ברשות היחיד ולא יוצאים החוצה.

בשביל להרגיש את זה צריך אחד שהשורש שלו שם. על כך כתוב "ישראל עלו במחשבה", ששורש נשמות עם ישראל הוא שם, וממילא אנחנו יכולים להרגיש את המחשבה הזאת. זאת קדושת השבת, וגוי ששמר את השבת חייב מיתה[יח], הוא לא שייך לזה, הוא שייך לדיבור, לדברים גלויים, להרגשת יש, אבל לא להרגיש את המחשבה הפנימית, קדושת האצילות. בקושי התירו בכל זאת לדבר בשבת וכמו שעכשיו רמזנו – כנראה שזה כנגד מדרגה עוד יותר בשבת, שבקושי כן התירו לדבר. אבל להכנס לשבת –בשביל להיכנס לשבת יוצאים מהמדרגה של תוספת שבת עד קבלת שבת – ולקבל אותה צריך לצאת מהדיבור, מכל תודעת הדיבור, גם הדיבור הפנימי של עצמי, וכמובן העיקר הדיבור של הקב"ה בהתהוות העולמות. לצאת-להתעלות מהדיבור, להיכנס לתחום המחשבה, שלמעלה מהדיבור, רשות היחיד. וזוהי קבלת שבת, עליה כתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה".

עליה בכל העולמות על ידי חיבור מחשבה ודיבור

המדרגה הזאת נקראת בטול במציאות. לראות-לחזות, כביכול, להסתכל בשרש העולמות כמו שהם במחשבה בבחינת "עלמין סתימין דלא אתגליין" – זה נקרא בטול במציאות. להיכלל במקור התהוות הבריאה יש מאין שהוא חכמה תתאה זהו בטול היש. כמו שהסברנו את זה קצת בפעם הקודמת, לפני שבוע, בשבת – גם התוספת שבת – כל המדרגות הן של בטול שיש בו התכללות, לא בטול בלבד. בטול בלבד אפשר להרגיש כל השבוע, אבל בשבת, גם התוספת שבת, הוא בטול שבו התכללות. ממילא גם בתוספת שבת יש התכללות בתוך המקור של חכמה תתאה, אבל אין זה עדיין שבת. שבת בעצמה מתחילה מקבלת שבת שאז עולים להיכלל בחכמה עילאה.

בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת מִכֹּל וָכֹל – בְּחִינַת "יִרְאוּ אֶת הוי' קְדוֹשָׁיו"

בפסוק הראשון כתוב "יראו מהוי' כל הארץ", והסברנו ש"כל הארץ" כולל את העולמות כולם. למה כתוב "ארץ"? רמז למה שהסברנו עכשיו שהמדובר כאן הוא "עלמין דאתגליין", ו"עלמין דאתגלין" הם בבחינת יבשה, כלומר ארץ, כלומר גם השמים וגם כל צבא השמים במדרגה הזאת הכל בבחינת ארץ. ארץ היא כמו יבשה, כלומר "עלמין דאתגליין", "יראו מהוי' כל הארץ".

אבל מי הם "קדשיו"?

("קְדּוֹשָׁיו" הֵם הַנְּשָׁמוֹת כַּנּוֹדָע) [נשמות עם ישראל הם עם קדוש לה' אלהינו[יט]. יש מדרגה עוד יותר גבוהה של "קדשיו" שנסביר אותה בהמשך בעזרת ה'. מה ההבדל בין "מהוי'" ל"את הוי'"?] - "אֶת הוי'" מִקָּרוֹב - וּכְדֻגְמַת הָרוֹאֶה אֶת הַמֶּלֶךְ שֶׁמִּתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל.

את זה הסברנו בשבוע שעבר. הבטול מרחוק הוא על דרך הבטול שבהתבוננות. זה גם משהו יפה. אמרנו שכאן אנחנו עולים מדיבור למחשבה. אבל הסברנו לפני שבוע ועכשיו נסביר עוד יותר, שעל מנת להרגיש את הדיבור, כלומר את הכח הפנימי שמצרף את אותיות הדיבור של עשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ – צריך התבוננות. אני צריך לחשוב, המחשבה שלי צריכה לפעול במקסימום של הפעילות והיעילות שלה על מנת לתפוס-להשיג ההארה של חכמה תתאה שירדה למטה על מנת להיות מקור המהוה את העולמות. איך אני תופס, איך אני מתבטל בבחינת בטול היש? באמצעות התבוננות ומה שאני מרגיש בהתבוננות הוא החכמה שבדיבור של ה' כביכול.

כמו שמבואר הרבה באריכות בחסידות[כ] שגם בכל סדר ההשתלשלות שיש "גבה מעל גבה שמר וגבהים מעליהם"[כא]. המחשבה שבתחתון, אם הוא מתעמק ותופס ככל שהוא מסוגל לתפוס, מסוגלת להתקשר-להתחבר עם הדיבור שבעליון. כמבואר לענין המלאכים, איך שהם מעלים את התפילות, כתוב בזהר ובכל כתבי הקבלה[כב], שאת התפלות שלנו המלאכים לוקחים ומעלים אותם למעלה. איך עושים את זה? איך הפעולה הזאת פועלת? המלאכים מקבלים זה מזה – "וקרא זה אל זה"[כג]. יש "גבה מעל גבה" ובין המלאכים הדיבור כביכול של אחד מקביל למחשבה של המלאך שלמטה ממנו. וכך בתוכי – עיקר התפלה הוא לכוון כוונה אמתית לקב"ה שאתה מתפלל ואז אתה מתפלל עם צרוף של דיבור ומחשבה. המחשבה-הכונה שלי הופכת-נתפסת על ידי המלאך במדרגה הכי תחתונה, שמה אצלו אני חושב בשבילו הוא דיבור.

למה אני גם צריך לדבר, למה לא מספיק לי לחשוב את התפלה? בגלל שאם אני חושב את התפלה היא באמת מקבילה לדיבור שלו, שאותו מלאך הכי נמוך עומד למעלה ממני, אבל לא יהיה שום כח בתוך אותו מלאך לחבר את הדיבור שלו כביכול אל המחשבה שלו על מנת להעלות את התפלה עוד יותר גבוה. מה שאין כן אם אני עצמי בתוכי מחבר את הדיבור שלי, גם מדבר וגם חושב יחד, אז יש עוד כח נוסף, יש כח בי לחבר את הדיבור והמחשבה. כך מפרש הבעל שם טוב[כד] את הפסוק בשיר השירים "מי זאת עולה מן המדבר"[כה], מדבר מלשון מדַבר, אבל מדבר הוא גם מדבר שממה, שממה מלשון השתוממות, "תהו ילל ישימן"[כו], שזו מחשבה בלבד, חשֹב מה, בטול.

בתוך המדבר הזה שהוא גם שממה – מחשבה ללא דיבור וגם מדבר – יש שתי מדרגות "מי" ו"זאת". "מי" הוא אמא עילאה-מחשבה, "זאת" – ברתא, המלכות הבת, הדיבור בקבלה. אם יש גם "מי", מחשבה, וגם "זאת", דיבור, יש עליה "מן המדבר". למה יש עליה? כיון שהמחשבה שלי מקבילה לדיבור של המלאך שעומד מיד למעלה ממני, וכיון שאני חיברתי בתוכי את הדיבור והמחשבה שלי, גם הוא – זה נותן בו את הכח גם לחבר כביכול את הדיבור והמחשבה שלו. כלומר, לא נשאר דיבור. אם אצלי רק היתה מחשבה ללא דיבור – אצלו היה נשאר דיבור בלבד. כיון שהמחשבה שלי היא כנגד הדיבור שלו ותו לא, ולא היתה שום עליה יותר מזה. מה שאין כן ברגע שאני מחבר את הדיבור והמחשבה בתוכי גם הוא מחבר את המחשבה והדיבור שלו כביכול. המחשבה שלו מקבילה לדיבור של מלאך שעומד מעליו וכך הלאה – "גבה מעל גבה שומר וגבהים עליהם". ממילא, אם אני מחבר את הדיבור והמחשבה כדבעי – "מי זאת עולה מן המדבר", יש עליה מן המדבר לעילא ולעילא בכל השתלשלות העולמות התחתונים.

ימות החול ותוספת שבת – דיבור-בטול היש; שבת – מחשבה-בטול במציאות

כל זה מדובר יחסית בעולמות התחתונים, שהכל דיבור לעומת הבטול-המחשבה עילאה של האצילות. כל העליות שאמרנו עכשיו הן דיבור, רק שבדיבור גופא יש דיבור ומחשבה. למה הכל דיבור? בגלל שיש בכל המדרגות – גם במלאכים – נקודה על כל פנים של הרגשת היש. אמרנו שדיבור הוא להוציא-לברוא מלשון להוציא לבר, לתת לדבר הרגשת עצמו, וממילא אם יש בדיבור שלי הרגשת עצמי וכן במחשבה שלי גם הרגשת עצמי – הכל הוא דיבור. גם במלאכים, גם הם נבראים, נוצרים ונעשים ויש בהם במדה מסוימת הרגשת מציאות עצמם, המלאכים של עולמות התחתונים. אז עם זה שהם מעלים את התפלות בגלל שאחד עומד למעלה מהשני ולכל אחד יש בטול יותר מהשני, אבל זה לא מוחלט, יש יותר ויותר בטול היש, זה עדיין הכל בתחום ובגדר הכללי שנקרא בטול היש, אין בטול במציאות. רק בסוד השבת, שיש עליה אמתית לתוך האצילות, מגיעים לבטול במציאות, אבל לא בהרגשת העולמות, רק בהרגשת הנשמות. הנשמות, עליהן כתוב "ישראל עלו במחשבה", יכולות לעלות בתוך האצילות ממש ולהסתכל בחכמה עילאה, הכח שמאציל את ה"עלמין סתימין דלא אתגליין", את המחשבה האמתית כביכול של הקב"ה, את האין האמתי בעולם האצילות.

אם כן, מה עכשיו הסברנו? שהמחשבה שלי בימות החול, או גם בתוספת שבת, עבודת ההתבוננות היא על דרך מי שמתבונן במלך מרחוק. הוא לא רואה את המלך ממש, הוא מתבונן-מצייר לעצמו, מתאר לעצמו את הדמות של המלך, ומתוך, כביכול האמת של התאור כח המדמה מברר-מתקן את הדמיון שלו והוא מגיע לבטול. הבטול הזה הוא בטול היש לאין. מה שאין כן לעלות לעולם האצילות פרושו לראות את המלך ממש כביכול. זה ההבדל – כמו שהסברנו בשבוע שעבר – בין התבוננות מרחוק, שאתה מתבונן, או שאתה ממש רואה בעיניים כביכול. זה מה שכתוב כאן, שהמדרגה של "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", הכניסה ממש ליום השבת, היא "כדוגמת הרואה את המלך שמתבטל לגמרי מכל וכל".

קבלת שבת – יחוד הוי'-אלהים

מתי זה צריך לקרות? מתי זה באמת קורה, על כל פנים בהעלם, בתוך הנשמה של כל יהודי? לא כל אחד זוכה לגלות את זה, אבל זה קורה, כל המדרגות הללו קורות ממש, או שזוכים לגלות להרגיש אותן או לא. הדבר הזה קורה בקבלת שבת, כמו המדרגה הראשונה שלמדנו לפני שבוע, ברגע שהאשה מדליקה את הנר, מהדלקת הנר עד קבלת שבת, כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". שם הכליון הוא בתוך השמים והארץ. והכל נקרא בכללות "יראו מהוי' כל הארץ". כאן בקבלת שבת קורה "יראו את הוי' קדשיו". מי הם "קדשיו"? "ישראל קדושים". מה זה קדוש? מובדל, שיש לנו שורש מובדל מכל הארץ והוא שאנחנו בעצם שייכים למחשבה כמו שהיא באצילות, רשות היחיד.

זֶהוּ עִנְיַן קַבָּלַת שַׁבָּת שֶׁהוּא עִנְיַן עֲלִיַּת הַמַּלְכוּת מִבִּי"עַ לְמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת כְּמוֹ שֶׁהִיא בִּבְחִינַת אֲצִילוּת,

קודם המלכות ירדה במשך כל ימות השבוע להוות את התחתונים. בסוף של השבוע המלכות קלטה בעצמה וקבצה את כל הניצוצות, כל הברורים שלה במשך כל ימות השבוע, שזהו ענין התכללות כל הנבראים בתוך המקור המהוה אותם בסוד תוספת שבת, אבל עוד לא עלתה לעולם האצילות. עכשיו המלכות בעצמה עולה למקומה העצמית באצילות. את זה הסברנו בסוף השבוע שעבר בסוד יחוד וזיווג הוי'-אלהים. אמרנו שיש שלש עליות של נר, יחוד נר, בכתבי האריז"ל[כז] – הוי'-אדני, הוי'-אלהים והוי'-אהיה – הכל יחד בגימטריא נר. עכשיו אנחנו מדברים על היחוד שנקרא הוי'-אלהים בתוך הנר.

כאשר מדליקים את הנר עד קבלת שבת הוא בעיקר היחוד שנקרא הוי'-אדני, כאשר הוי' משולב בתוך אותיות אדנות, הוי' יורד להיכלל בתוך אדנות. המלכות כמו שהיא למטה היא התכללות כל ההויה בתוך חכמה תתאה, הוי' שבאדנות. הוי' שבאדנות הוא חכמה תתאה, "הוי' בחכמה"[כח], שם הוי' חכמה וכאשר יש שילוב – כך זה נקרא בקבלה – של הוי' בתוך אותיות אדנות, זו חכמה תתאה שמשתלבת. כלומר, נמשכת-מתלבשת בתוך מלכות דאצילות שיורדת.

כאשר המלכות עולה זהו שילוב הפוך – אדנות בהוי'. כאשר המלכות נמצאת במקומה בסוד פרצוף חג"ת שלה, שהזכרנו בשבוע שעבר, היחוד הוא הוי'-אלהים, אלהים בגימטריא הטבע, כמו שנסביר עכשיו עוד יותר. התחלנו להסביר בשבוע שעבר שהמלכות בעצמה היא ה-טבע, בה' הידיעה, כלומר ה-סדר שכולל את כל חוקי הטבע למעלה מההתהוות. כמו שנאמר שמישהו ילמד פיזיקה אבל אין עולם עדיין. כלומר, כל החוקים בלי שיש מציאות של עולם, שודאי יש דבר כזה. יש מדרגה מופשטת שחוקי הטבע ללא מציאות הטבע הוא דבר שקל לתאר.

אם אנחנו נפשיט יותר ויותר ונגיע למקור ה-טבע בה' הידיעה, היא המלכות דאצילות במקומה, לפני שהיא יורדת להוות את העולמות, לפני שיש מציאות בכלל והיא-היא מתבטלת, שם אלהים, המלכות-הטבע בעצמה, היא-היא. הכרת החוקים במקורם, חוקי הטבע לפני שיש מציאות של עולמות, נקראת "חכמת שלמה". אחרי שהוא מכיר זאת בשורש ואחר כך נותן משלים לזה, ממשיל "שלשת אלפים משל"[כט], וכמבואר בקבלה וחסידות[ל] ששלשת אלפי משל פרושו להוריד את הטבע מהמקור שלו במלכות דאצילות דרך שלשה עולמות ובכל עולם יש אלף מדרגות. לכן כל חוק טבע כמו שהוא במלכות דאצילות דורש שלשת אלפי משל, משל הוא התלבשות, התלבשות בתוך התלבשות, משל הוא לבוש[לא], על מנת להגשים עד עולם הזה התחתון.

אלהים – ה-טבע, מלכות דאצילות במקומה

הטבע הזה מתבטל להוי', מהו כאן הוי'? חכמה עילאה בעולם האצילות שמאירה בכל עולם האצילות. זה נקרא יחוד הוי'-אלהים, כמו שבתחילת הבריאה כתוב בפרשה השניה של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[לב]. בפרשה הראשונה כתוב רק אלהים – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". שוב, לפי זה אלהים הוא עצם הטבע ולכן הגימטריא היא עם ה' הידיעה.

תמיד שואלים: למה אומרים גימטריא כזאת? בדרך כלל גימטריא צריכה להיות אלהים שוה טבע, מה זה ה-טבע? זו גימטריא יוצאת דופן. מי שלא מבין חושב שזו גימטריא לא כל כך מוצלחת. לכן צריך להבין את זה טוב, שזה אלהים בגימטריא ה-טבע, בה' הידיעה. לא טבע סתם, אלא התכללות טבע סתם ב-ה תתאה של שם הוי'. ה כאן היא ה הידיעה, וכמבואר במקום אחר[לג] ה הידיעה גופא בכל מקום היא ה-ה תתאה, השניה, של שם הוי'. ה הראשונה של שם הוי' היא ה השאלה, "מי דקימא לשאלה"[לד]. יש בדקדוק לשון הקודש שתי אותיות ה –ה השאלה ו-ה הידיעה. ה השאלה היא בסוד ה עילאה של שם הוי' – "מי דקימא לשאלה", ככתוב בתחילת ספר הזהר. בינה-אמא נקראת "מי", כמו שהסברנו קודם בסוד הפסוק "מי זאת עולה". לעומתה, ה הידיעה היא "זאת". מהי "זאת"? שאני מצביע על הדבר ויודע אותו, "זאת". "מי" היא ה עילאה-מחשבה; "זאת" היא ה תתאה, מקור הדיבור כאשר הוא יורד. אם כן, זה היה דרך אגב להסביר שבכל מקום ה הידיעה היא בסוד ה תתאה של שם הוי', מלכות דאצילות.

כאן ברמז הזה, זהו הרמז העיקרי בכל הגימטריאות המקוריות. יש כמובן אין סוף של גימטריאות, אבל אם נסתכל, כמו בספר התניא, יש מבחר די מצומצם של גימטריאות. הוא לא מרבה להביא גימטריאות ומה שמביא הם הדברים הכי מובחרים בתכלית הבחירה, הכי מוצלחים שצריך להיות, והכי מקוריים שיש להם אסמכתא מימי קדם. אחד מהם ומהחשובים ביותר היא הגימטריא הזאת – אלהים בגימטריא הטבע[לה]. שוב, קצת מפליא את השכל למי שאוהב רק דברים פשוטים וחלקים, שזה שוה לזה, מה פתאום להוסיף ה הידיעה? אבל היא הנותנת – כאן הגימטריא היא דווקא ה-טבע, לא טבע כמו שיורד ומתגלה לנו למטה, אלא הטבע במקורו ב-ה הידיעה. כלומר, במלכות דאצילות כאשר היא עדיין במקורה למעלה לפני שירדה למטה.

מה קורה בשבת? שם אלהים נכלל ומתבטל-עולה גופא. כלומר, כלה בסוד "ויכל אלהים". קודם כתוב "יום הששי ויכלו השמים" ראשי תבות הוי', עכשיו כתוב "ויכל אלהים", המדרגה שעכשיו אנחנו לומדים. קודם היה כתוב "ויכלו השמים והארץ", שהשמים והארץ, "עלמין דאתגליין" כלים ומתבטלים, וגם כלים מלשון התכללות, כמו שהסברנו לפני שבוע – במלה כליון יש גם בטול-התבטלות וגם התכללות, לא התבטלות גרידא, שהיא סוד שבת בכלל – יראה שיש בתוכה תענוג. כל מה שקשור לשבת קשור לענג, וענג הוא רק משאיבה והתכללות בתוך המקור. הכל נקרא "ויכלו השמים והארץ", הכליון שבבריאה.

אחר כך יש כליון בתוך אלהים בגימטריא הטבע, יחוד הוי'-אלהים והשם הזה מופיע לאחר השבת הראשונה של מעשה בראשית. אחרי פרשת "ויכלו השמים וכו'" כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים". זהו את הגילוי הראשון ממש של שם הוי' בצרוף שם אלהים. כלומר צרוף הוי'-אלהים שעכשיו אנחנו לומדים – בטול במציאות.

חכמה תתאה – מקור ה"עלמין דאתגליין"; חכמה עילאה – מקור ה"עלמין סתימין דלא אתגליין"

מה ההבדל בין מלכות באצילות לבין מלכות כאשר היא יורדת למטה בבי"ע? המלכות שיורדת למטה מקבלת רק מחכמה תתאה, הכח האלקי – חכמה היא אין, האין האלקי שבכוחו להוות יש נפרד, האין האלקי שבדיבור. כאשר המלכות למעלה, בכל תחום עולם האצילות – כל האצילות נקראת רשות היחיד – מאירה חכמה עילאה. מהי חכמה עילאה? הכח-האין האמתי שמהוה את "עלמין סתימין דלא אתגליין". כמו צרופי אותיות ותבות ומשפטים של מחשבה בעצם שלמעלה מדיבור.

אם כן, המלכות כאשר היא באצילות מקבלת מחכמה עילאה. זהו שם הוי' שמאיר בה. שם הוי' שמאיר באדנות כאשר המלכות יורדת הוא הוי' שבבחינת "מהוי'" – חכמה תתאה, ואילו הוי' שמאיר במלכות דאצילות כאשר היא במקומה הוא "את הוי'" שבחכמה עילאה.

שֶׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה עִלָּאָה (כַּנּוֹדָע שֶׁ"אַבָּא מְקַנֵּן בַּאֲצִילוּת" [זו לשון הזהר[לו]], כְּלוֹמַר הַחָכְמָה עִלָּאָה מֵאִיר בְּכָל עוֹלָם הָאֲצִילוּת, וְשֶׁעַל כֵּן כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת אַחְדוּת אֲמִתִּית [כיון שיש גילוי של אבא במלכות דאצילות גם כאשר היא במקומה לכן כל העולם שנקרא אצילות הוא בבחינת אחדות אמתית] - "אִיהוּ וְחַיּוֹהֵי חַד בְּהוֹן [עצמות האלקות והאור שמתגלה באצילות אחד ממש], אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן"  [עצמות האלקות כביכול והכלים, מציאות אותם "עלמין סתימין דלא אתגליין", גם הם אחד. האור הוא החכמה שמהוה את ה"עלמין סתימין דלא אתגליין", והוא נקרא "חיוהי", "גרמוהי" הם ה"עלמין סתימין דלא אתגליין" עצמם. "איהו" הוא אחד עם האור ואחד עם הכלים, כלומר, עם מציאות העולם שנקרא עולם האצילות] - מִתּוֹךְ בִּטּוּל אֲמִתִּי מִכֹּל וָכֹל).

ימות השבוע – הכנעה-עולמות; קבלת שבת – הבדלה-נשמות; ג' סעודות – המתקה-אלקות

וְזֶהוּ "וַיְכַל אֱלֹקִים וגו'" – [המדרגה הזאת נקראת בתורה "ויכל אלהים", כלומר שיש כליון בתוך אלהים ממש, בתוך הטבע, כמו שזה במקורו באצילות] "אֱלֹקִים" זֶה הוּא כִּנּוּי לְמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת (מְקוֹר הַטֶּבַע בְּגִימַטְרְיָא אֱלֹקִים כַּנּוֹדָע), וַעֲלִיָּתָהּ בַּאֲצִילוּת נִקְרֵאת "וַיְכַל", בִּבְחִינַת כִּלָּיוֹן לְהִכָּלֵל [כאן שני הביטויים ביחד – כליון הוא בטול, אבל בטול שיש בו ענג, הוי אומר התכללות במקור] בִּקְדֻשַּׁת הָאֲצִילוּת. וְכֵן כָּל נְשָׁמָה מִיִּשְׂרָאֵל בִּפְרָט עוֹלָה מִבְּרִיאָה לַאֲצִילוּת

כשמגיעים לעולם האצילות שאר הנבראים לא יכולים לעלות בשום הכרה פנימית לתחום האצילות, כולם נשארים בחוץ. מספיק להם, די להם, המדרגה הכי עליונה שהם מסוגלים להגיע אליה היא בטול היש, בסוד תוספת שבת. אבל כאשר נכנסים לפלטין של מלך ממש – "אין לזרים אתך"[לז], זו רק קדושת הנשמות, כיון שמקורן ושורשן באמת שם הן יכולות להיכנס מכאן ופנימה. לכן נסביר בהמשך, בעזרת ה', שתוספת שבת היא סוד האלקות שבעולמות. נגיע לזה שכל הניתוח כאן, ההתבוננות שלנו היא על פי אותן המדרגות בחסידות של הבעל שם טוב שאנחנו לומדים עליהן תמיד – הכנעה-הבדלה-המתקה[לח], שכנגד עולמות-נשמות-אלקות[לט], כאשר בכל מדרגה ומדרגה מהן יש התכללות של כל המדרגות.

שוב, עד תוספת שבת אנחנו עדיין שייכים לעולמות, רק שתוספת שבת – שבת היא ענג, המתקה, אלקות – היא בבחינת אלקות שבעולמות, אבל עדיין עולמות. זו המתקה בבחינת העולמות, בטול והתכללות כל העולמות במקור המהוה אותם למטה. מה שאין כן קבלת שבת, על זה אנחנו אומרים את הפיוט המפורסם "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". מי זה "נקבלה"? אנחנו, נשמות עם ישראל. מישהו אחר לא יכול לקבל את השבת. אנחנו יכולים לקבל. כלומר כמו כלי שמקבל בפנימיותו את האור אנחנו הכלי שיכול לומר "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". אבל "אין לזרים אתך", מישהו אחר לא יכול לקבל את השבת בפנימיות.

העולמות יכולים להגיע עד תוספת שבת, להמתקה שבהכנעה. כשעושים מצות כל ימי השבוע זה הבדלה. כשיהודי עושה מצוה, קם בבוקר מניח תפילין, עושה מצוה אחרת, עוזר לחבר שלו, מצות גמילות חסד, צדקה, במשך כל השבוע – הוא בבחינת הבדלה. הבדלה היא נשמות שבעולמות, הבדלה שבהכנעה. כאשר יהודי מתעסק בעניני הרשות שלו, אכילה ושתיה וכדומה, אם הוא רוצה לתקן, כלומר לעבוד את ה' עבודה פנימית תוך כדי ההתעסקות בעניני הרשות – הוא צריך להיות בהכנעה שבהכנעה. כשמקיים מצות זה הבדלה – "אשר קדשנו במצותיו". מה זה "קדשנו"? הבדיל אותנו[מ]. מצוה היא הבדלה שבהכנעה.

כל ימות השבוע הם הכנעה, תיקון העולמות. עניני הרשות הם הכנעה שבהכנעה, קיום מצות הוא הבדלה שבהכנעה וכשבאים לתוספת שבת – זו המתקה. תוספת שבת, להוסיף מהחול אל הקודש, היא אלקות שבעולמות, המתקה שבהכנעה. אבל עדיין הכל עולמות, בגלל שהכל מתרחש למטה. עד ההתרחשות הגדולה ביותר – התכללות הכל בתוך חכמה תתאה שבמלכות דאצילות שיורדת למטה. אבל כאשר מקבלים את השבת, שעל זה כתוב "ויכל אלהים" – זה שייך לנשמות בעצם. צריכים להסביר בעזרת ה' בהמשך שיש גם בזה שלש מדרגות של הכנעה והבדלה והמתקה שבהבדלה בתוך קבלת שבת.

אחר כך בשבת יש ג' סעודות, שכולן נקראות "היום", גם בלילה. "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה"[מא] – שלש פעמים כתוב "היום" בפסוק בתורה, מהם לומדים חז"ל[מב] שלש סעודות בשבת, גם ליל שבת. שלש המדרגות הללו הן כנגד "וישבת... ויברך... ויקדש" –"וישבת" הוא ליל שבת שגם נקרא יום, "ויברך" הוא שבת ביום בבוקר ו"ויקדש" הוא מנחה דשבת, סעודה שלישית, "רעוא דרעוין"[מג] בלשון הזהר. המדרגות הללו הן-הן שלש המדרגות שבאלקות ממש: בלילה ההכנעה שבאלקות, העולמות שבאלקות, כמו שנסביר בהמשך; ביום בבוקר נשמות שבאלקות, הבדלה שבהמתקה; וסעודה שלישית אלקות שבאלקות. לכן "היום לא" פרושו לא שייך לכם בכלל, אין לזה שום זיקה יותר למציאות, לא רק למציאות העולמות אלא גם למציאות הנשמות.

לכן למשל בחב"ד אפילו לא אוכלים[מד], אף על פי שיש מצוה לאכול[מה]. זו מדרגה לא שייכת לך בכלל יותר, אלקות שבאלקות. עד כאן היה נשמות שבאלקות, הכל באלקות. גם באלקות יש עולמות שבאלקות – מקור העולמות כמו שהם בעצם האלקות כביכול, היש האמתי. בבחינת נשמות – העולמות הם עדיין בבחינת אין, אין אלקי. חכמה תתאה שיורדת למטה להוות את ה"עלמין דאתגליין" גם היא אין, אין יחסי, אין שמהוה את היש הנפרד. האין באצילות הוא אין אמתי ביחס לאין של חכמה תתאה. בכל זאת הוא אין. מה שאין כן באלקות, העולמות שבעולמות הם בבחינת יש האמתי, משהו אחרת לגמרי שנצטרך להסביר. אחר כך יש יותר גבוה מזה – נשמות שבאלקות. ועוד יותר גבוה מזה – סעודה שלישית היא אלקות שבאלקות, רעוא דרעוין.

מהמדרגה של נשמות אנחנו נכנסים לתחום האצילות וממילא "אין לזרים אתך". כלומר, המציאות, הרגשת עולמות התחתונים, לא נשמות עם ישראל, יכולה להגיע עד תוספת שבת, עד אלקות שבעולמות.

הכל בסוד ההתבוננות במלך שלא בפניו. גם העולמות יכולים להתבונן כביכול במלך שלא בפניו ממש ועל ידי כך להגיע ליותר ויותר בטול ואפילו התכללות בתוך אותה הארה מאור פני המלך שיורד להוות אותם. אבל כאן, בבחינת כליון להיכלל בקדושת האצילות, הדבר שייך רק לנשמות עם ישראל, נשמות בעצם.

לְהִסְתַּכֵּל בְּ"עָלְמִין סְתִימִין" שֶׁבְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל יְדֵי זֶה בָּאָה לְיִרְאָה פְּנִימִית – "אֶת הוי'".

עדיין אנחנו במדרגה הכי נמוכה של שבת, קבלת שבת, כנגד נשמות בעצם. שלש המדרגות שלמעלה ממנה הן כנגד אלקות – עולמות, נשמות והאלקות שבאלקות. בעבודה הפנימית: הכנעה, הבדלה והמתקה שבהמתקה.

ב. שלש דרגות אמת בשבת

התבוננות במלך שלא בפני המלך; ראית המלך שפועלת יראה; ראית יפי המלך

עכשיו נסתכל למטה בהערה ז. מכיון שעד כאן למדנו שיש שתי מדרגות בכלל. יש יראה "מהוי'", שהמשל לה בחסידות הוא הבטול הגדול ביותר שאפשר להגיע על ידי התבוננות. התבוננות היא לתאר-לדמיין דבר שאתה לא רואה ממש, אתה מתבונן בו. אם ההתבוננות אמתית אפשר להגיע ממנה לבטול היש אמתי. אבל רק בטול היש, זה מרחוק. יש "יראו את הוי'" שהיא בטול והתכללות בראית פני המלך ממש, כאשר עולים למקומו כביכול יתברך. מה זה מקומו? האצילות. אז יש פה רמז יפה, שקשור עם תבת "אמת". דבר שהסברנו בכמה הערות בפרקים הקודמות בשער "שבת להוי'". הסברנו בשיעורים[מו] (לא לפני שבוע, לפני כמה חודשים שלמדנו כאן) ששבת כולה קשורה עם מדת האמת ודיברנו על האמת בכמה רבדים – כמה מדרגות וכמה רמזים של אמת, שקשורים לפסוקים של שבת. בהערות שקדמו להערה הזאת ז[מז] היו כמה וכמה ענינים שקשורים לאמת.

פה יש לנו גם רמז מאד-מאד יפה של אמת בהקשר לשבת. שני הפסוקים האלה – "יראו מהוי'", "יראו את הוי'" – הם פסוקים שמובאים במקורות החסידות, כמו שדיברנו בפעם הקודמת, ואלה ה-פסוקים שהמשל העיקרי להם הוא המשל שעכשיו חזרנו עליו כמה פעמים – ההתבוננות במלך שלא בפניו וראית פני המלך ממש. אחר כך יש משהו עוד יותר, שהוא "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[מח] שעל כך נדבר בהמשך. זו השאיבה לתוך המלך ממש. גם זה נקרא "יראו את הוי'", וגם הוא בדרך כלל זה קשור עם ראיה.

אמרנו שכל המדרגות כאן הן של שאיבה והתכללות. בכל זאת, יש שאיבה והתכללות שהענג עדיין נסתר בתוך הבטול, הוא נמצא אבל כמו שכתוב "גילו ברעדה"[מט]. יש פסוק "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", וחז"ל אומרים "במקום גילה שם תהא רעדה"[נ]. כלומר, הגילה פנימית ומוסתרת בתוך הרעדה, בתוך הבטול. ויש מדרגה אחרת שהרעדה מתעלמת לגמרי, אין יותר רעדה גלויה, אולי נקודת הרעדה נשארת אבל בהעלם, ומה שגלוי לגמרי הוא רק התענוג של "מלך ביפיו תחזינה עיניך". זו מדרגת האלקות, שאדם יוצא גם ממדרגת הנשמות שבו.

במדרגת הנשמות יש עדיין "'גילו ברעדה' – במקום גילה שם תהא רעדה", אבל במדרגת האלקות יש רק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"[נא] ואין רעדה בכלל. שוב, יתכן שיש נקודה של בטול, כמו טפת מלח שמעמידה את הבשר, אבל היא לא מורגש, מה שמורגש הוא רק הענג האלקי, השאיבה המוחלטת לתוך המלך עצמו. זה נקרא מדרגת האלקות. זה גם נקרא "יראו את הוי'", גם קשור לראיה, רק ראיה במדרגה עוד יותר פנימית, פעולה עוד יותר פנימית של ראיה.

כלומר, על פי פשט – נסביר יותר בהמשך – יש אחד שרואה את המלך ואת מורא המלכות. יש אחד שמתבונן במלך ולא רואה אותו בכלל; יש אחד שרואה אותו כמלך איום ונורא, עם זה שודאי בפנימיותו המלך רחמן, הוא "אב הרחמן"[נב], אבל הוא גם רואה את הנורא, את מוראה של המלכות, "יהי מורא שמים עליכם"[נג] כתוב, וממילא הוא גם מתבטל ונשאב לתוכו. כיון שזו שבת יש בכל כליון גם התכללות. בכל זאת, מה שהוא רואה ממש לפניו – הוא רואה את מורא המלכות; יש מדרגה אחרת, שהוא לא רואה את מורא המלך אלא אך ורק את היפי של המלך. זה פסוק שנסביר בהמשך "מלך ביפיו תחזינה עיניך" ואז המורא נעלם, ומה שיש הוא רק התרפקות, התכללות והתמוגגות של שאיבה בתוך יפי המלך עצמו. זו אלקות לגמרי מצד עצמה, לא נשמות אפילו. הנשמה כן מרגישה את מורא המלכות, אבל אלקות ממש היא רק יפי המלך, בלי שום מורא בכלל.

"ברא אלהים לעשות" – סופי תבות אמת המחברת אבא ואמא

בכל זאת, מה שיוצא לנו מכל זה, שיש שתי מדרגות: יש להתבונן במלך ויש לראות את המלך, רק שגם בראית המלך יש שתי מדרגות איך אני רואה אותו.

להתבונן במלך נקרא "יראו מהוי'" ואילו לראות את המלך נקרא "יראו את הוי'". אלו הפסוקים המקוריים שמובאים בכל ספרי החסידות לענין שבת. אז יש בזה רמז מאד יפה, שאם אנחנו ניקח את ה-מ מהמדרגה הראשונה של "מהוי'", ובמדרגה השניה את המלה "את הוי'" מיד רואים את אותיות אמת – עוד רמז של אמת בנוגע ליום השבת. רק שצריך להתבונן למה המדרגה של מרחוק היא ה-מ של אמת ואלו המדרגה של מקרוב היא את של אמת. שתיהן יחד, ה-מ של "מהוי'" וה-מ של אמת הן כנגד תוספת שבת, ושבת עצמה היא א-ת, הראש והסוף של אמת. צריך להתבונן איך הסדר הזה.

אני קורא את הערה ז למטה:

יִחוּד שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת: "מֵהוי'", "אֶת הוי'" הוּא סוֹד "אֱמֶת הוי' לְעוֹלָם" [יש אמת והיא קשורה ונמשכת בעולם]. וְהוּא כַּאֲשֶׁר הָאֱמֶת דְּאַבָּא וְאִמָּא וְהָאֱמֶת דְּז"א (שֶׁאַף הֵן נִכְלְלוּ בְּסוֹד "אֶת הוי'", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּפְנִים), כַּמְּבֹאָר בָּהֶעָרוֹת הַקּוֹדְמוֹת, מְאִירוֹת בְּמַלְכוּת, נוּקְבָא דְזָ"א – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵׁם.

אני רק חוזר בקיצור נמרץ על מה שכתוב בהערות הקודמות כאן. יש הערה[נד] שראינו בה רמז של אמת בשבת בשלש התבות האחרונות של "ויכלו" – "[אשר] ברא אלהים לעשות" סופי תבות אמת. זה רמז מאד מפורסם שמובא בכל ספרי הקודש[נה], החותם של אמת הוא חותם הסיפור של כל מעשה בראשית שהוא יום השבת קודש. כל מעשה בראשית נגמר עם שבת, שבת היא החותם, "הכל הולך אחר החיתום"[נו], והמלים האחרונות הן "אשר ברא אלהים לעשות" שבסופי תבות "ברא אלהים לעשות" הן אמת. המושג סופי תבות עצמו הוא ענין של חיתום, חותמת. כלומר, זהו חותם בתוך חותם של כל העולם כולו שהוא שבת – אמת.

הסברנו בהערה הקודמת שברמז של אמת, "ברא אלהים לעשות", "ברא" קשור עם מדרגת "ויברך" ו"לעשות" קשור ונמשך מהמדרגה של "ויקדש", כלומר אבא ואמא, יה של שם הוי' לפי ההתבוננות שלנו כאן. ממילא האמת הזאת היא בסוד דעת עליון שמחברת אבא ואמא בהתבוננות שלנו.

לגבי המדרגות שאנחנו לומדים כאן, אבא ואמא הם יום השבת בבוקר וסעודה שלישית – "ויברך... ויקדש", לא הגענו לזה עדיין בהתבוננות הנוכחית שלנו. אנחנו עדיין במלכות, ב-ה תתאה, "ויכל אלהים". "ויכל אלהים" כנגד המלכות של כללות ההתבוננות שלנו בשבת ו"ויברך... ויקדש" הם אמא ואבא. כנגד "ויברך... ויקדש" כתוב "ברא אלהים לעשות", כמו שהסברנו בפרק הקודם. ממילא האמת שמקשרת את המלים "ברא אלהים לעשות" היא בסוד דעת עליון שמחברת ומקשרת אבא ואמא עילאין ובעניננו אמת שמקשרת את שתי הסעודות – סעודת הבוקר של יום השבת וסעודה שלישית.

שוב, בחב"ד יש הרבה שאוכלים אותם יחד ממש. כיון שמתפללים עד אחרי הצהרים הבוקר והערב ממש יחד, אותה הסעודה ממש. זה נקרא "ויברך... ויקדש". ממילא, יש אמת אחת שמחברת אותם, האמת של סופי תבות "ברא אלהים לעשות", סופי תבות אמת.

"את יום השבת" ראש-תוך-סוף אמת המחברת ו"ק

קודם, בהערה שלפניה, למדנו שיש עוד אמת חשובה מאד שמרומזת בתחילת הדיבור של שבת בעשרת הדברות,=. בפעם הראשונה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו"[נז], בפעם השניה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו"[נח]. כשמתבוננים בשלש המלים "את יום השבת" יש תשע אותיות, האות הראשונה היא א, האות האמצעית, החמישית, היא מ והאות האחרונה היא ת. אז בביטוי הזה, שחוזר פעמיים בתחילת עשרת הדברות בדיבור של שבת וגם בסוף הדיבור של שבת חוזר כמה פעמים הביטוי "את יום השבת". הראש-תוך-סוף במלים "את יום השבת" הם אותיות אמת. האות הראשונה, האמצעית והאחרונה – "את יום השבת".

הסברנו שהמדרגה "את יום השבת" היא כנגד "וישבת". "את יום השבת" הוא כנגד מה שכתוב בפרשת "ויכלו" – "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", "וישבת" הוא ו של שם הוי', כנגד סעודת הלילה, כמו שנסביר בהמשך. אז זה בסוד דעת תחתון שיורד לאחד את כל הו"ק, את כל הקצות של ז"א. הכח שמאחד את כל הקצות, את כל רגשות הלב, שעם זה שיש הרבה קצות, כלומר קיצוניות מסוימת בתוך הלב, אהבה ויראה וכל מיני רגשות שונים, בכל זאת יש כח פנימי שמאחד אותם בשבת – זוהי דעת תחתון. זו האמת שמרומזת בביטוי "את יום השבת".

יש אמת שמקשרת את אבא ואמא שהם הברכה והקדושה. מהי ברכה? שפע המן. מהי קדושה? העדר המן בשבת עצמו, זה דבר והפוכו, כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים. את "ויברך" דורשים חז"ל "ברכו במן"[נט], שירד לפני שבת לחם משנה, "ויקדש" דורשים חז"ל "קדשו במן", שלא ירד בשבת בכלל. כלומר, ממש דבר והפוכו – "ויברך" בשפע המשכת המן ו"ויקדש" הוא ההמנעות, ההעדר מירידת המן ביום השבת עצמו. כאשר יש דבר והפוכו צריך להיות כח מאד-מאד נעלם ועמוק לייחד אותם שנקרא נושא הפכים. כח נושא הפכים הוא דעת עליון שמחבר את אבא ואמא – "אשר ברא אלהים לעשות".

"מהוי'" "את הוי'" – אמת שמחברת את הטבע במקורו במלכות דאצילות

גם הסברנו שבריאה ועשיה הן דבר והיפוכו. צריך כח לחבר אותם במקור. אמת היא כח שנושא הפכים, שמחבר שני דברים שונים או קיצוניים אחד מהשני. אמת היא כמו שלום, "האמת והשלום אהבו"[ס] יש פסוק. יש אהבה, כלומר שיש קשר בין מדת האמת למדת השלום. שבת אנחנו יודעים קשורה לשלום, "שבת שלום" אומרים. שבת הוא יום השלום, שלום ואמת הם שתי מדות דומות. בספירות העליונות על פי קבלה הם אותו הדבר[סא], בקו האמצעי במיוחד בספירת היסוד, הצדיק, שמאחד שני דברים שונים, כמו שמים וארץ, רוחניות וגשמיות וכיוצא בזה. אז יש אמת שמייחדת את אבא ואמא, דעת עליון; יש אמת שמאחדת ומקשרת את הרגש, את כל הרגשות השונים של הלב, דעת תחתון; ויש אמת ששייכת במיוחד למלכות, שהיא המייחדת את כל הטבעים השונים במקור המשותף שלהם, שהוא ה‑טבע בגימטריא אלהים במלכות דאצילות, כמו שהיא במקומה בעולם האצילות.

כמו שהמדענים מחפשים תאוריה שאמורה לאחד את כל החוקים השונים של הטבע הידועים לנו. זה מה שאיינשטיין חיפש כל החיים שלו, הוא הקדיש לזה, ללא הצלחה, וכך עד היום הזה כולם-כולם מחפשים את הדבר המאחד שמאחד את כל הכחות. אותו מאחד את כל כחות הטבע לפי ההסבר שלנו כאן האמת שבמלכות, האמת שבתוך ה-טבע. כמו שיש אמת בלב שמחברת את קצוות הלב, כמו שיש אמת בשכל, במקור של השכל, אבא ואמא בקבלה, שמחברת את ההעדר והמצוי – המצוי הוא אמא והעדר המצוי הוא אבא. כמו כאן לגבי המן, "ברכו במן קדשו במן" – "ברכו במן" הוא המצאות המן ברוב שפע, לחם משנה ו"ויקדש אתו" – "קדשו במן" הוא העדר המן, שלא ירד ביום השבת גופא בכלל. אז לחבר את ההעדר והמצוי במקור, באבא ואמא, זה דעת עליון, זו גם אמת; לחבר את קצוות המציאות, כמו קצוות המקום והזמן שלמעלה מחוקי הטבע, של היקום, זו אמת בז"א; לחבר את הטבע במקור, שהכל אחד – זו אמת במלכות.

הרמז הזה שאנחנו לומדים כאן, מ של "מהוי'" ו"את" של "את הוי'" שביחד אותיות אמת – זו אמת שבמלכות. אם כן, בהערות הקודמות דיברנו על אמת בשבת כמו שהיא באבא ואמא, האמת שמרומזת בסופי תבות של כל מעשה בראשית "ברא אלהים לעשות" סופי תבות אמת. גם בדילוג שוה של אותיות ה-ה אותיות, "ברא אלהים לעשות"; יש אמת של ז"א של שבת, של יום השבת, ברמז "את יום השבת" בדילוג שוה א-מ-ת; ויש אמת כאן, חיבור ה-מ "מהוי'" של תוספת שבת, זהו בטול והתכללות העולמות במקורם למטה בבי"ע, ו"את" שהוא בטול העולמות במקור הנעלם שלהם שנקרא "עלמין סתימין דלא אתגליין", כאשר המלכות עולה בעולם האצילות ומשם מקבלת הארת אבא שמקנן בכל עולם האצילות, כולל גם מלכות דאצילות במקומה.

ג. סוד המילה אמת

אמת – רחוק שנעשה קרוב

אם כן, צריך לדבר על האמת הזאת. קודם היה לנו אמת של אבא ואמא וגם אמת דז"א ושניהם גם נקראו "יראו את", אבל במדרגת "מלך ביפיו תחזינה עיניך". נסביר בהמשך ש"את הוי'" כולל גם את המדרגות העליונות של המתקה בעצם, של אלקות בעצם, אבל בינתיים אנחנו מדברים רק על הראיה הפשוטה של מורא המלכות, על "את הוי'" במדרגת המלכות של נשמות.

וְהִנֵּה אֱמֶת זוֹ, הַיּוֹצֵאת מֵחִבּוּר אוֹתִיּוֹת "מ" וְ"את" (בְּסוֹד "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב"

אמת היא שלום, כלומר ששלום הוא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו וכו'", לחבר הפכים. יש אמת שעליה כתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב"[סב]. השלום לרחוק הוא ה-מ. כאשר כל מי שמרגיש את ה' מרחוק מתבטל ונכלל בתוך חכמה תתאה זהו ה-מ, "יראו מהוי'". לעומת זאת, יש שלום מקרוב – "את הוי'". כתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

לְרָחוֹק שֶׁנִּתְקָרֵב בֶּאֱמֶת –

חז"ל דורשים "רחוק שנעשה קרוב"[סג]. קודם, בתוספת שבת, היינו עדיין רחוקים – "מהוי'". המדרגה הזאת גופא של "רחוק" נכללת בתוך ה"קרוב", של "את הוי'", ואז נעשית המלה אמת, כאשר מ הקודמת, ה"רחוק", נכללת בתוך את ה"קרוב", כמבואר בדרושי החסידות. אנחנו מחברים את מ בתוך אותיות את ונעשה צרוף אמת. מהי אמת בכל מקום?

"נוֹשֵׂא הֲפָכִים" – דְּ"שַׁבָּת שָׁלוֹם" וְדָ"ל)

זו בחינת "שבת שלום". כשאומרים "שבת שלום" צריך לחשוב שהשלום שאומרים בשבת הוא כח נושא ההפכים שיש בשבת, כמו מדת האמת. יש שלום במובן יותר פשוט, אפילו השלום של יום טוב, של חג הסוכות בכללות. חג הסוכות הוא גם חג של שלום, "סוכת שלום"[סד], אבל עדיין שלום שבעצם מקיף מלמעלה, שמחבר את כל מי שלמטה בתוכו, שמסתופף בצילו. יש עדיין הרבה אנשים, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[סה], רק שהסוכה מחברת את כולם מלמעלה. אבל זהו לא נושא הפכים שמתאחד לגמרי מיניה וביה, שכל אחד ואחד לגמרי מתאחד עם השני עד שאין הפכים כלל, בפנימיות. זה שייך לשבת. השלום שיש בשבת הוא במדרגה של אמת, שלום אמת – "והאמת והשלום אהבו"[סו]. באמת זו נשיאת הפכים ממש.

לכן לא דבר פשוט שאנחנו מאחלים אחד לשני בשבת "שבת שלום". כידוע, אולי הזכרנו את זה, הרבי שליט"א מזכיר את זה[סז], הביטוי "שבת שלום" הוא מנהג ספרדי, לא דבר שכתוב במקורות, מנהג שהתפשט בכל עם ישראל. אין "שבת שלום" במקורות. באידיש לא אומרים "שבת שלום", אומרים "גוט שאבעס", שבת טוב, כמו שאומרים 'יום טוב'. בכל זאת, הדבר הזה התקבל בכל עם ישראל, גם בין האשכנזים, שאומרים "שבת שלום", ככה הרבי מביא.

אם כן, השלום כאן של שבת – כל דבר שמתגלה יותר מאוחר בא ממקור יותר גבוה, זה גם כלל גדול[סח]. אם זה דבר יחסית חדש שאומרים "שבת שלום", אולי רק מהמאות שנים האחרונות ומנהג ספרד דווקא, רק שעכשיו התקבל בכל עם ישראל, אז סימן שהוא בא ממקום גבוה מאד. כלומר, השלום כאן הוא שלום מאד נעלם שנתגלה לאחרונה בסוד מנהג ישראל. מנהג ישראל לוקח מהמקור הכי נעלם וגבוה, יותר מכל המצות של התורה[סט]. לכן "מנהג ישראל תורה היא", ולא סתם תורה אלא תורה במקורה הנעלם. ממילא הוא יותר גבוה אפילו משלום כמו שמתגלה יותר בפירוש בתורה, כמו "סוכת שלום" של סוכות ועוד בחינות שלום שיש בתורה.

שוב, השלום של שבת הוא שלום אמת, כח נושא הפכים ממש, ה"רחוק" שנעשה "קרוב" – "שלום שלום לרחוק ולקרוב", ה-מ שנכללת ושמתחברת עם את. כמו על פי פשט, תוספת שבת שנמשכת ממילא ומתחברת עם קבלת שבת, כמו הדלקת הנר, שהוא נר אחד, שהאור שלו עולה ונמשך ממדרגת תוספת שבת ונכנס למדרגה שלמעלה ממנה – קבלת שבת, ואחר כך למדרגה שעוד למעלה ממנה, שהיא ליל שבת, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". כמו שהסברנו בפעם הקודמת, הוא נר אחד שמדליקים ומהמתקה שבעולמות, שבהכנעה, עולה הנר עצמו מיחוד הוי'-אדנות ליחוד הוי'-אלהים, שזו מדרגת "יראו את הוי'", וממילא ה-מ נכלל בתוך ה"את". אחר כך עולה עוד יותר, בליל שבת, בסעודת שבת, ל"מלך ביפיו וכו'", שזו אלקות ממש והכל נר אחד.

אם ניקח את האמת שיוצאת מחיבור אותיות מ ואת ונחבר:

בְּיַחַד עִם שְׁנֵי הַפְּסוּקִים שֶׁמֵּהֶם יוֹצְאִים רִמְזֵי אֱמֶת דְּשַׁבָּת הַנָּ"ל: "אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" [ראש-תוך-סוף אמת], "בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" [סופי תבות אמת. כולם יחד] עוֹלִים [בדיוק] שַׁבָּת (כַּאֲשֶׁר ה־ב דְּשַׁבָּת עוֹלֶה ב אֲלָפִים, בְּסוֹד ב רַבָּתִי דְּ"בְּרֵאשִׁית" — "יָרֵא שַׁבָּת" וְדָ"ל)

הסברנו בפעם הקודמת שבראשית צרוף אותיות ירא שבת[ע]. "ירא" הוא הבטול, "שבת" הוא הענג שבתוך הבטול, ההתכללות שבתוך ההתבטלות של שבת.

אם ניקח את ב של שבת ונחשב אותה כ-ב אלפים – כמו ב רבתי של בראשית, ממנה יוצא הצרוף ירא שבת, כתוב ש-ב רבתי היא ב אלפים[עא] – אז לפי החשבון זה יוצא ששבת היא 2700. אמרנו שהאמת הזאת מרמזת לסוד המלכות שהיתה רחוקה למטה בבי"ע ועכשיו עלתה למקומה האמתי באצילות. המלכות היא-היא ה"רחוק שנעשה קרוב", "שלום שלום לרחוק ולקרוב", בסוד אמת, מ שעלתה ונכללה בתוך אמת. אם מחברים את האמת הזאת, 441, לשני הפסוקים מהם יוצאות שתי המדרגות של אמת שלמעלה ממנה, "את יום השבת" שממנו יוצאת אמת של ז"א, ועוד יותר את "ברא אלהים לעשות" ממנה יוצאת אמת של אבא ואמא, הכל יחד עולה בדיוק 2700, בדיוק שבת, כאשר ה-ב עולה ב אלפים.

רמזי שבת ובראשית

וְעִם הַכּוֹלֵל עוֹלֶה שְׁלֵמוּת הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּתּוֹרָה (וְנָעוּץ בְּסוֹד יוֹם הַשַּׁבָּת כנ"ל): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", שֶׁהוּא סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ־א עַד חָכְמָה,

כמו ש"בראשית" הוא ירא שבת כך כל הפסוק הראשון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" קשור עם יום השבת, כמבואר בזהר בהרבה מקומות, בסוד "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"[עב]. כאשר לשבת – ב אלפים ושבע מאות – מוסיפים את הכולל, יוצא בדיוק כל הפסוק הראשון. כתוב שהמספר הזה הוא המשולש, כלומר חיבור כל המספרים מ‑1 עד 73, חכמה, "כלם בחכמה עשית". חכמה היא בטול – חכמה תתאה היא בטול של "מהוי", בטול היש, וחכמה עילאה היא בטול של "את הוי'", בטול במציאות.

כַּאֲשֶׁר שַׁבָּת ע"ה [בחשבון רגיל, 702] הוּא סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מ־א עַד חָכְמָה בְּמִסְפָּר סִדּוּרִי [גם משולש, כל המספרים מ‑1 עד 37, חכמה במספר סידורי] (הִפּוּךְ מִסְפָּר חָכְמָה בַּסְּפָרוֹת [חכמה עולה 73 ובמספר סידורי היא 37, שזה היפוך הספרות. זו גם תכונה יחידה במינה, שהיפוך הספרות הוא] וּמֶרְכָּזוֹ הַמִּסְפָּרִי) – "וְאֶת הָאָרֶץ", כַּמְּבֹאָר בְּמ"א וְדָ"ל.

37 הוא בדיוק הנקודה המרכזית של 73. שבת עם הכולל בחשבון רגיל הוא המשולש של 37, שהוא-הוא חכמה במספר סידורי זוהו גם בדיוק סכום שתי המלים האחרונות של הפסוק – "ואת הארץ". כל הפסוק עולה 2701, שבת גדול עם הכולל, ואילו שתי המלים האחרונות – "ואת הארץ" – מרמזות ל"יראו מהוי' כל הארץ" ביחוד. שתי המלים "את השמים" הן בגימטריא נשמות, גם בגימטריא שעשועים, שהנשמות הן במדרגת השעשועים. "בראשית ברא אלהים" הוא בחינת אלקות. יוצא בפסוק הראשון בדרך כלל כך: "בראשית ברא אלהים" – אלקות; "את השמים" – נשמות; "ואת הארץ" – עולמות בכללות.

כל הפסוק מצטמצם לשתי המלים האחרונות שלו "ואת הארץ", כיון ש"ואת הארץ" הוא המשולש של 37, 703. כל הפסוק הוא 2701. מה ההבדל? שה‑2000 הופך להיות יחידות, זה הכל. ה‑2701, כאשר ה‑2000 מצטמצם וחוזר בסוד "איכה ירדף אחד אלף"[עג], האלף חוזר להיות אחד, אז במקום 2701 נעשה 703. 2701 הוא שבת עם הכולל גדול, 703 הוא שבת רגיל עם הכולל. 2701 הוא סכום כל המספרים מ-1 עד 73, חכמה, ואילו 703 הוא של כל המספרים מ-1 עד 37. גם חכמה במספר סידורי, היפוך ספרות וגם נקודה אמצעית.

אם כן, כאן בהערה הזאת סיימנו לתת רמז לכל המדרגות של י-ה-ו-ה שישנן בשבת וראינו איך בכל אחת ואחת יש רמז של אמת, כח נושא הפכים, שהוא הכח המיוחד של שבת. הכל בא בהמשך להערות שקדמו לה.

אמת – ראש-תוך-סוף של הא"ב

כאן רק צריך להסביר דבר אחד: אמרנו כאן שה-מ של אמת כאן היא ה-מ של "יראו מהוי'", וה"את" שמקרוב היא "יראו את הוי'", א-ת של אמת. אם מתבוננים בזה, נשאלת שאלה פשוטה: בסדר הא"ב לכאורה הייתי חושב שהאות הכי רחוקה היתה צריכה להיות ת, שהיא הכי רחוקה מהמקור. מבואר גם בשם הבעל שם טוב[עד] ש-א היא הכי קרובה וכל אות נוספת היא התלבשות נוספת – ב היא התלבשות של א בתוך לבוש חיצוני, ג היא התלבשות על גבי ההתלבשות של ב שבתוכה מלובשת א, וכך הלאה. לפי זה, האות ת היא עם הכי הרבה לבושים, 400 לבושים על ה-א הפשוטה. אז לכאורה האות הכי רחוקה מהמקור היא ת, האות הכי קרובה היא א ואילו מ היא באמצע, כמו שכתוב בכל מקום, אמת – ראש-תוך-סוף.

ככה כתוב בתרגום ירושלמי, בפירוש, מאמר חז"ל[עה], רק שיש בזה שאלה ידועה: מה פתאום ה-מ היא האמצע, הרי זה לא בדיוק אמצע האותיות, היא האות ה-13, אין אמצע. אם יש 22 אותיות אין אות באמצע, יש שתי אותיות – כ מצד אחד ו-ל מצד השני – אבל לא מ, היא לכאורה לא האמצע. למה כתוב בתלמוד ירושלמי שאמת זה ראש-תוך-סוף, שזה ההתחלה והאמצע והסוף?

יש בזה הרבה-הרבה תירוצים והסברים. הכי פשוט[עו] הוא שכאשר מוסיפים את אותיות מנצפ"ך הסופיות במקומן באמת יוצא שה-מ זה בדיוק באמצע – א היא הראשונה, מ היא 14 ו-ת היא 27, ו‑14 הוא בדיוק האמצע של 27. זה כאשר מוסיפים את המנצפ"ך הסופיות במקומן, כלומר כ-ך, מ-ם וכך הלאה. זה עדיין לא ה-תרוץ היחיד. לפי הפשט, עדיין השאלה במקומה עומדת, כי 22 אותיות, לא 27 ובתוך ה‑22 האותיות ה-מ היא לא האמצע, אלא קצת אחריו.

כאן יש לנו עוד שאלה: יוצא שה-מ מורה על ריחוק, ה-את יחד על קירוב והריחוק של ה‑מ נכלל בתוך הקירוב של את. איך זה? למה ה‑ת היא חלק מהקירוב? הייתי חושב ש‑אמ היו צריכות להיות דווקא יותר קרוב ואילו ה‑ת היא הרחוק, וכאן יוצא, כתוב בפירוש, שה‑מ היא הרחוק ואילו "את" הוא הקרוב, יחד זה אמת!

הציור הכי פשוט להבין את זה הוא רק אם נצייר את האותיות בעיגול, כמצויר בהרבה מקומות בספרי הקבלה. אחד מהכללים בקבלה הוא שיש בכל דבר סדר עיגולים ויש גם סדר של יושר. ביושר יש אחד בראש ויש אחד בסוף. אם א בראש – ה‑ת בסוף. אם ה‑א הכי קרובה ביושר – ת הכי רחוקה בהשתלשלות העולמות ביושר. יש לפעמים בקבלה[עז] שהאותיות יוצאות למפרע, כמו בעולם העקודים שה‑ת ראשונה ואז ה-א היא האחרונה, אבל בדרך כלל כמובן ה‑א היא הראשונה ו‑ת האחרונה. זה הכל ביושר, כאשר כל האותיות הן בקו, אבל אם נצייר את האותיות בעיגול לפי הסדר יצא שלמעלה בצד ימין, נתחיל כמו השעון (באמת אולי היה יותר ראוי להיות הפוך אבל לא משנה), אם נתחיל מה‑א ונמשיך לפי הסדר. מה שלמעלה מראה על קירוב ומה שלמטה על ריחוק. אז גם א תהיה למעלה וגם ה‑ת למעלה, בגלל שה-ת ממש סמוכה לה. זה לכאורה הפשט כאן של "את", לנוכח. יש מדרגה מסוימת ש‑א ו‑ת סמוכות. מתי? כאשר נצייר את הא"ב בעיגול.

נקצר בזה: מה ההבדל בין יושר ועיגולים? כתוב בקבלה[עח] שמלכות תמיד בבחינת עיגולים. יושר הוא זעיר אנפין והמדרגות שלמעלה מהאצילות. בשם הוי' האות ו היא בבחינת יושר וה‑ה תתאה עיגולים. המלכות, היא הטבע, אלהים בגימטריא הטבע, וכל מה שיש בטבע קשור עם עיגול. תורה היא נוספת לטבע, היא בחינת יושר – "אלהים עשה את האדם ישר"[עט]. אדם הוא כח שלא דומה לטבע. הטבע כולו הוא בחינת עיגול, עיגולים-עיגולים ואילו האדם, היהודי, "אתם קרויין אדם"[פ], הוא לא בבחינת עיגולים, הוא בבחינת יושר – "אלהים עשה את האדם ישר". כמו ה‑ו של שם הוי', הזעיר אנפין, הצדיק, שבא לקיים את הטבע, בסוד "צדיק יסוד עולם"[פא]. "עולם" הוא הטבע והצדיק, שהוא היושר בתוך העיגולים, הוא "יסוד עולם". אבל המלכות, עליה אנחנו מדברים, היא בסוד העיגול.

שוב, אם נצייר את האותיות בצורת עיגול באמת מתיישב לנו, מסתדר לנו הפירוש כאן שה-מ שבאמצע היא הרחוק ואילו א-ת הן הקרוב. אף על פי שה‑ת היא הסוף אבל היא קרובה כמו ה‑א, בגלל שהיא חוזרת למעלה, ממש סמוך ל‑א – "נעוץ סופן בתחלתן". ממילא "את" לשון נוכח ו‑מ היא רחוק. לכאורה כך הדרך הכי נוחה והכי פשוטה לפרש את זה.

הרגשת חום וקור סובייקטיבית

בכל זאת, עדיין השאלה האחרת נשארת במקומה, שהכי רחוק לכאורה היא לא ה‑מ, אלא ה‑כ מצד אחד וה‑ל מצד שני, שתי האותיות כל. לפי הציור שלנו יש את למעלה ו-כל למטה, אז למה דווקא ה‑מ קשורה לאמת ונחשבת לאמצעית?

בחז"ל כתוב[פב] וקראנו את זה בתורה לפני שבוע[פג], שיש שש עונות בטבע, ורש"י כותב ש"קור" הוא בסוף החורף. יש חורף ויש קור, יש זרע, יש כמה עונות, יש שש עונות בשנה. כל עונה היא חודשיים, מתחילה מאמצע החודש ונמשכת חודשיים. "זרע" היא מט"ו בתשרי עד ט"ו בכסלו. עכשיו אנחנו בתקופה שנקראת "זרע", רק שהשנה אנחנו לא זורעים כיון שיש שנת שמיטה בארץ, שבת הארץ. אבל התקופה עכשיו היא זרע. אחר כך מט"ו כסלו עד ט"ו שבט היא חורף. אחר כך מט"ו בשבט עד ט"ו בניסן היא קור.

למה קור בא אחרי חורף? קור משמע שיותר קר, עוד יותר מהחורף. אותו הדבר חום – קיץ הוא מאמצע סיון עד אמצע אב, וחום הוא מאמצע אב עד אמצע תשרי, אז מהמלה חום משמע שיותר חם מהקיץ. באמת חז"ל אומרים בפירוש ש"שילהי דקייטא"[פד], סוף הקיץ יותר חם מהקיץ.

אם מודדים את החום במידות פיזיות, את הטמפרטורה, יתכן שלא יהיה כך באמת, רק שכמו הרבה דברים בתורה, שלפי הרושם הפסיכולוגי או הרושם הסובייקטיבי על האדם. יכול להיות שגם יש לזה קשר, צריך לחפש גם את הקשר עם המציאות החיצונית, שכיון שהחום מצטבר מרגישים יותר חם, אף על פי שבאמת מנקודת מבט אחרת כבר עברנו את המעגל, את אמצע העיגול, ואנחנו מתקרבים לקור.

באמת יש משהו שקורה מאמצע אב. כתוב בפירוש בחז"ל[פה] שמט"ו באב השמש לא כל כך חמה, זהו אחד מהענינים המיוחדים של ט"ו באב. מי שזוכר בגמרא את כל הטעמים של ט"ו באב, יש מפנה שקורה בט"ו באב, שהשמש לא כל כך חמה כמו קודם. כלומר, השמש מתחילה להתקרר קצת. החום למעלה, אבל למטה עדיין מרגישים עוד יותר חם מאשר קודם. אותו הדבר קור, מט"ו בשבט יש מציאות אחת, שמתחיל כבר להיות אביב, מתקרב לאביב, אבל יש משהו בט"ו בשבט, מסוף שבט ואדר שמרגישים יותר קר מקודם. אולי בגלל שהרגשת הקור היא הרגשה שמצטברת והולכת וכאשר אני עדיין בזכרון שלי זוכר את חום הקיץ, כמו עכשיו בסתיו, שנקרא זרע, אני לא כל כך מרגיש את הקור, אף על פי שיכול להיות שבמעלות הקור כבר קר מאד. דומה למציאות הפשוטה – מתי האדם מוריד את השמיכות העבות? יכול להיות שכבר קר מאד אבל הוא עדיין יכול לישון בלי שמיכות עבות הרבה זמן, בלי לשים תנור עדיין, אף על פי שיתכן שכל כך קר כמו שיהיה בעוד כמה חודשים ואז הוא ירעד מקור, אבל עכשיו עדיין לא רועד מקור. יש הרגשת קור והרגשת חום שלא בדיוק תואמות את המציאות החיצונית. קשור עם הרגשה פנימית ועם זכרון מה שהיה קודם. שוב, הקור הוא יותר מט"ו בשבט, אף על פי שבמדה מסוימת אחרת מתחיל להתחמם, והחום ביותר הוא מט"ו באב, אף על פי שבמדה מסוימת מתחיל מאז להתקרר.

הרגשת הריחוק – סימן לעליה

לעניננו, זו דוגמה בשביל מה שנסביר עכשיו בעבודה. זה דבר מאד חשוב. מתי האדם מרגיש הכי רחוק? כמו תחתית המעגל, מתי הוא מרגיש הכי רחוק? כאשר הוא מתחיל להתקרב, כשעבר את המדה האובייקטיבית האמתית, כבר עבר את התחתית. כמו כאן, בדוגמה, הכל משל ודוגמה בסוד האותיות א-מ-ת והא"ב בכלל. שוב, כל אחד שיצייר לעצמו את עיגול האותיות, ירד מ-א-ב-ג-ד, עד שיגיע ל-כ ו‑ל שהכי למטה. לכאורה ב-כ ו‑ל שהכי למטה היה צריך להרגיש את הריחוק הכי גדול, אבל מה מרגישה מ, הרחוק? שכבר מתחילה לעלות בצד השני. היא כבר התחילה את העליה, אבל כמו ב"שלהי דקייטא", כמו סוף הקיץ שמרגישים יותר חם מאשר תחילת הקיץ. כאן לעניננו, זו הרגשת ריחוק.

למה מסבירים את זה? בגלל שכאשר אדם מרגיש את עצמו הכי רחוק – שידע שהוא כבר התחיל להתקרב, זה הסימן שהוא כבר בכיוון כלפי מעלה. אם הוא היה באמת לגמרי למטה לא היה מגיע עד כדי להרגשת סף יאוש כמו עכשיו. לכן ההתבוננות הזאת גופא יכולה להמתיק את כל הנטיות לנפילה ברוח שעלולות ליפול, נפילה ברוח מכך שאני מרגיש את עצמי רחוק מה', רחוק מהתכלית שלי. באמת צריך לדעת שבאותו רגע שמרגיש הכי רחוק כבר עבר את האמצע, את התחתית, שבדוגמה שלנו זו האות מ שבאותיות אמת.

כלומר, כאן אנחנו אומרים שהאמת של המלכות היא של האותיות בעיגול, כאשר שתי האותיות א-ת למעלה הן קרוב, לנוכח, "אַת" מלשון אתה, כמו שהסברנו בפעם הקודמת, אתה זה לשון נוכח, גוף שני. לעומתן, ה‑מ היא "ממך", רחוק ממך, לקבל מרחוק. זה נקרא התוך, האמצע, שבאמת, זו שעברה את האמצע למטה. זהו הסבר פנימי למה כתוב ש‑א-מ-ת הן ראש-תוך-סוף, אף על פי שה‑מ היא לא באמת התוך, אבל כשמגיעים ל‑מ מרגישים את התוך.

התוך יכול להתפרש בכל מיני מובנים שונים. לעניננו, התוך מתפרש כריחוק לעומת קירוב. אפשר לפרש את זה בצורות אחרות, אבל לעניננו כאן, מ היא אות של ריחוק ו‑את הן אותיות של קירוב, כאשר כולן מתחברות בסוד המלה אמת – "שלום שלום לרחוק ולקרוב", ה"רחוק שנעשה קרוב".

סיכום השיעור

אם כן, הערב אנחנו סיימנו את המדרגה של "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" שכנגד ה תתאה של שם הוי'. מה שלמדנו לפני שבוע – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – הוא לפני ה‑ה תתאה, המלכות שיורדת למטה, אפילו לא ה תתאה. אם תתבוננו בעמוד הבא תראו את מבנה שם הוי' שאנחנו מתבוננים בו כאן בפרק הזה. מה שהיום למדנו הוא קבלת שבת, "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשהוזה בטול במציאות מכל וכל כשרואה את המלך. לא "מלך ביפיו", רק את המלך, שהפשט הדבר הוא המורא של המלך. זה נקרא לקבל את השבת, כמו "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". זו עדיין ה תתאה של שם ה' והיא כנגד מדרגת הנשמות בעצם, "ואין לזרים אתך".

מה שנשאר לנו ללמוד הוא שלש מדרגות של שבת גופא – ליל שבת, יום השבת ומנחה של שבת. כולם במדרגת אלקות שלמעלה מנשמות – עולמות, נשמות ואלקות שבאלקות. שלשתן כנגד הסעודות של שבת, שסועדים את הסעודה, בשבת סועדים את גילוי האלקות, שהאלקות סועדת אותנו. זה נקרא סוד הסעודות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[פו] ממש, בבחינת "מלך ביפיו". קבלת שבת היא קבלת הגילוי היסודי של שבת, שהוא עולם האצילות, להתעלות לרשות היחיד מרשות הרבים.