פרק ו

והנה ארבע מדרגות פרדס הן כנגד ארבעת הנהרות הנפרדים מהנהר היוצא מעדן להשקות את הגן (גן סדרים דאורייתא [ככתוב בזהר]): פישון, גיחון, חדקל, פרת.

יפרת

החדקל

וגיחון

הפישון

"פישון" דרשו חז"ל "פה שונה הלכות",

בשעורים הקודמים הסברנו שיש שני סוגי הלכות: יש הלכות בפשט ויש למוד הלכות ששייך לדרך הרמז, כר' עקיבא שהיה דורש תלי תלין של הלכות מכל קוץ, כל תג ותג, בתורה. בכל זאת, סתם פה זה המלכות, כמו שכתוב ב"פתח אליהו" – "מלכות פה". זה מי ששונה הלכות מבלי להרגיש את ממד הגזרה שוה שיש בין הלכה להלכה. הוא רק לומד אותן.

זה ביחס ל"פה שונה הלכות", אבל סתם הבטוי "שונה הלכות" בחז"ל, כמו במאמרם "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא", זה כולל גם מדרגת הרמז:

על פי פשוטן ("כל השונה הלכות וכו'" כולל גם את בחינת התגין, "תגא דאורייתא" כנ"ל, שהרי התגין הם בכלל האותיות – פשט – כמבואר לעיל בסוד טנא, אך כאן הכונה ל"מלכות-פה תורה שבעל פה קרינן לה" וד"ל).

שניהם בסוד הלכות: הפה ששונה והשכל שמבין את הרמזים. איפה ראינו את זה, שהתגין נכללים לגמרי במדרגת האותיות? ראינו את זה בפרק ב, בסוד הפסוק "ושמת בטנא" בקבלה הראשונה. נוסיף כאן רמז שלא אמרנו שם. בדרך כלל המילים בלשון הקדש הן בנות שלש אותיות שרש, וכאשר יש מילה בעלת ארבע אותיות שרש מחפשים המדקדקים איזו מהן אינה עיקרית בה. לענינינו, במילה פרדס ברור למי שמתמצא שהאות הנוספת היא האות ר, כמו במילים דרמשק-דמשק, שרביט-שביט ועוד. כל השאר הן ודאי אותיות שרשיות. אם נוציא מן המילה פרדס את האות ר של חלק הרמז תישאר המילה פדס. למילה עצמה אין פרוש, אבל אם אני משנה את סדר הצרופים יש כמה אפשרויות: פסד – מלשון הפסד, ספד – מלשון מספד [כולן משמעויות לא-חיוביות]. לא נדרוש את זה כעת, אבל רואים הקבלה בין האות ת במערכת טנתא לבין האות ר בפרדס, בסוד בטול שם מה לעתיד לבוא שהסברנו.

זה גם מסביר את מה ששאלנו קודם, להיכן נעלמו המדות במערכת של עדן – נהר – גן? התשובה היא שהמדות נכללו בגן, במלכות. קודם הסברנו בדרך אחרת, שיש לנהרות הללו שורש במדות אחר היציאה מן המקור בבינה. כעת אנחנו מסבירים אחרת, שהם נכללו במלכות. איזה 'תגין' יש על גבי הגן שכנגד האותיות? אלו העצים שבגן בכלל, ובפרט עץ הדעת ועץ החיים שבו. מבואר בקבלה שעץ החיים הוא בשליש העליון של התפארת, לפני התגלות החסדים, ואילו עץ הדעת טוב ורע הוא כנגד היסוד בכללות, או כל החסדים המתגלים משני שלישי התפארת ולמטה. אלו המדות.

נסביר יותר. יש רגש שלא מרגיש את עצמו, את הישות של 'יש מי שאוהב' 'יש מי שירא'. אלו החסדים המכוסים ביסוד אמא. שאני אוהב בלי להרגיש שאני אוהב. ברגע שאני מרגיש אני כבר פוגם באהבה. עץ הדעת טוב ורע זה מדות בהן אי-אפשר לי שלא להרגיש שאני הוא בעל המדה המסוימת – אוהב או ירא. אבל מדות שעדין כלולות ברחם האם, בתוך ההתבוננות, אלו החסדים המכוסים עד שליש העליון – עד הלב – של התפארת, של ז"א. החסדים המכוסים הללו הן בסוד עץ החיים, ובכללות ניתן לומר שהן המדות של היסוד.

בתוך הסדר של פרדס, זה אומר שהאות ר נכללת בתוך האות פ. לכאורה, פרדס הוא מקום של פירות ולוותר על האות ר זה לוותר על הפרי שבפרדס. אלא שבאמת אותו פרי, אותו הזרע, יוצא מן הארץ. יש סוד בקבלה, שקשור עם האות ר, והוא שיש ג מילים בלשון הקדש – כנגד ג האבות – שבכולן מופיעה האות ר: הראשונה היא המילה ארץ – "לך לך... אל הארץ אשר אראך". "אראך" זה אראה אותך עצמך, שאתה סוד הארץ. המילה השניה היא זרע – "כי ביצחק יקרא לך זרע", כאשר את הזרע זורעים בארץ [זרע עולה יצחק אבינו]. המילה השלישית היא המילה פרי, כנגד יעקב ש"מיטתו שלמה" ועליו נאמר "פרה ורבה", והיא התוצאה מן הזריעה בארץ. לענינינו, האות ר שלנו היא ודאי אותה האות ר שנכללת באות פ.

כל זה היה להסביר את שתי סוגי ההלכות שכנגד הפשט והרמז, הנהרות פישון וגיחון – ההלכות כפשוטן בלמוד על מנת לעשות וההלכות בדרך של אסמכתא ו"די לחכימא ברמיזא".

הדרשה הזו של חז"ל – "פישון, פה שונה הלכות" – היא בדרך הדרוש. בדרך הפשט, לפי רוב הפשטנים, הוא הנילוס של מצרים. רש"י מסביר שנקרא כך על שם הפשתן הגדל במצרים. צריך לקשר את הפשט עם הנילוס.

הרמז הראשון הוא שהמכות הראשונות במצרים היו על ידי הכאת הנילוס, כאשר סדר עשר המכות על פי קבלה הוא מלמטה למעלה, ממכת דם במלכות ועד למכת בכורות בכתר. להכות את הנילוס, את הפישון, זו עבודת המלכות ובזכות זה יוצאים ממצרים. עיקר יציאת מצרים זה לגלות את הפשט והגאולה האחרונה היא לגלות את הסוד והמשיח בא לגלות טעמי תורה דוקא. קריעת ים סוף היתה בשביעי של פסח אבל בחוץ לארץ קוראים ביום טוב השני ['אחרון של פסח'] את הפטרת "ויצא חוטר מגזע ישי" שעל המשיח. יש ביום הזה רמז לגאולה העתידה, לבקיעת הנהר – "בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו" ומכאן מנהג הבעש"ט לערוך סעודה מיוחדת – 'סעודת משיח'. כאן בארץ, יש עבודה מיוחדת לגלות את שני הענינים בעת ובעונה אחת [זה לא פשוט בכלל. על הגאון מוילנא מסופר שלא רצה לבוא לארץ כי לא רצה להפסיד את יום טוב שני של גלויות.  זה על דרך התגלות השמחה העצומה של שמחת תורה שאחר שמיני עצרת, שבחוץ לארץ הם נפרדים וכאן צריכים לגלות אותם ביחד]. ים היא המלכות וביציאת מצרים מה שנקרע זה הים, המלכות – 'סופא דכל דרגין'. כלומר, קריעת הים וקריעת הנר קשורות אחת לשניה, והנהר פישון של מצרים הוא המלכות ביחס לשאר הנהרות. זה הים שבנהרות. לכן גם התורה שנתנה ביציאת מצרים, לאחר קריעת הים, היא תורת הפשט ואילו התורה שתינתן לעתיד לבוא היא בעיקר תורה של גלוי הסוד, עם נהר הפרט. האדמו"ר האמצעי מסביר בשער האמונה בצורה חריפה שהמשיח שיבוא לא יאמר פלפול בגמרא וכיוצא. במקום אחר הוא נשבע שהוא כבר רואה את המשיח והוא רואה שלא יאמר חילוק בפשט וכו'. כמובן, זקוקים לכל והכל מקשה אחת אבל עיקר הגלוי הוא של סוד.

חז"ל אומרים, שממצרים יצאנו אחרי עבודה קשה בחומר ובלבנים וכו', שהוא העמל בתורה: חומר הם הקל-וחומר, קש הן ההיקשים, לבנים הוא לבון הלכתא. כל זה קשור עם לבון ולמוד הפשט בתורה שנכלל בו גם הרמז. אבל הגאולה האחרונה תהיה קשורה עם גלוי הסוד שבתורה.

"גיחון" הוא מלשון "גוחה" וגם מלשון "גניחה", וידוע בחז"ל שנגיחה היא ב"קרן",

לגבי שור שנוגח יש שני לשונות: יש שור שנוגף ויש שור שנוגח. ההבדל הוא שנגיפה היא על ידי הגוף ונגיחה היא מכה על ידי הקרן. 'גיחה' היא לשון התפעלות רבה בקול גדול. התפעלות היא במדות וגם קול בקבלה קשור עמן.

בחינת התגין שעל גבי האותיות. וכן קול ה"גוחה" הוא ענין התפעלות המדות, [שבקדושה זה] "קול יעקב" – ו שבשם – הממשיך רמזים אין מספר מ-ה עילאה שבשם – "דרוש" – ל-ה תתאה שבשם – "פשט" וד"ל.

כתוב בקבלה על הפסוק "הקל קול יעקב", שהקול הראשון כתוב בכתיב חסר והוא קול תפלה, מלמטה למעלה, ואילו הקול השני הוא קול מלא והוא קול תורה, מלמעלה למטה. קול התפלה הוא קול חסר כי בתפלה מתחננים לקבל. הקול השני הוא מלא, והוא יורד כדי לחבר את האות ה עילאה לאות ה תתאה. לענינינו, זו המשכת רמזי אורייתא – קשרים בין ענין לענין – מן הדרוש אל הפשט.

מובן נוסף של 'גיחה' היא התגלות חד-פעמית. זו התפרצות והתגלות של מידה. זה בסוד ההתגלות של אותם החסדים שהזכרנו, שהיו מכוסים בחזה, ובגיחה אחת מתגלים. מה שצריך לברר מתוכן זה את הרגשת עצמו. לכן נגיחה היא נזק שפוגע במישהו.

רמז נוסף הוא הקשר למילה גחון – "כל הולך על גחון" – הנאמר על הנחש, שדרכו גם להזיק. הוא המזיק המועד מכל החיות במסכת בבא קמא. על פי סוד, הנחש שהולך על גחון הוא כנגד היסוד דקטנות – הרגשת ה'אני' בהתפעלות עצומה של תאות מין וכיוצא בזה. איך מבררים אותו? על ידי התגין, על ידי הרמזים והאסמכתות.

מהי האסמכתא? בפרק שירה [שכתב דוד המלך אחר שסיים את ספר תהילים ושירת כל חי היא תמצית מהותו] שירת הנחש היא "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים". הנחש הוא גם הנופל וגם המפיל. בקדושה, הנחש הוא דן ושמשון – "הנושך עקבי סוס ויפול רכבו אחור". הוא גם נופל בחטא אדם הראשון וגם מפיל. ידוע מר' נחמן מברסלב שסופי התבות "שבע יפול צדיק וקם" הם עמלק, הוא הנחש הקדמוני, והוא זה שמשתלט באופן זמני ומפיל את הצדיק. כאשר הוא קם הוא פוסק את ראשו של עמלק-ספק והופך אותו לפסק. כל זה להסביר את הקשר בין האסמכתא ל"סומך ה' לכל הנופלים" מן הנחש.

במילה "גחון" בתורה יש אות ו גדולה, ובמנין חז"ל היא אמצע התורה המחברת את תחילת התורה לסופה, וזה רמז נוסף לכך שהמילה גחון שייכת לאות ו של שם הוי', למדות.

"חדקל" דרשו חז"ל "חד וקל",

שמימיו "חדין וקלין". זה מצב של שכל פועל. השכל הפועל, כשהוא בפעילות טובה הוא 'חד וקל'. בלשון ימינו – חד וחלק. חד הוא גם מלשון חדא, אחד. על הדרוש הסברנו, שענינו לקחת נקודה אחת ולפתח אותה. זה שכל שעובד, שנמצא בפעילות. לשכלל את ההתפתחות של הנקודה לספירה ולפרצוף.

בחינת גלוי ה"נקודה חדא", פנימיות תוכנו של כל דבר כנ"ל,

"חד" זה לזהות את הנקודה שצריך לפתח. בחסידות קוראים לזה 'דערהער', שמיעת הנקודה הפנימית של הענין. אחרי זה אפשרות בקלות יחסית לפתח אותה ללא קושיות. במדרגת אמא עלולות להיות קושיות, ואלו באות רק כאשר הנקודה אינה מזוהה. כל כמה שלא תלמד הענין לא יתיישב בטוב. עוד לא נגעו בנקודה של הענין. ברגע שמגיעים אל הנקודה שבשכל הכל נעשה "קל". זה הדרוש והנקודות.

זה סימן מובהק שרואים אותו אצל כל גדולי התורה האמיתיים מאז ומתמיד, שהדברים שהם אומרים הם תמיד פשוטים, שלא מסובך להבין אותם. למה? כי זה בא מתוך הנקודה ומשם זה שופע. אם אתה רואה אחד שמסתבך זה סימן שמה שהוא אומר כבר 'לא לענין'.

בחינת בינה – ה עילאה שבשם.

[חז"ל אומרים ש]"פרת" הוא מלשון "פרו ורבו"

"פרו ורבו" זה לא לקחת נקודה ולפתח אותה. נקודה היא נקודה מוגבלת, נבראת בשכל, במציאות. יש בזה תכלית ותקון אבל זה לא התכלית האמיתית. התכלית האמיתית היא להתקשר עם מה שלמעלה מן הנקודה. כל נקודה זה לאחר צמצום – "ומשם יפרד" – אבל הנהר הרביעי ממשיך מלפני הצמצום – "הוא דמעיקרא". הוא לא לוקח נקודה שאחר הצמצום ומפתח אותה אלא המעין שלו קשור עם המעין הראשון, המקורי, שלפני הצמצום. בערכים כאן, הצמצום הוא בין אצילות לבריאה, וזה בכללות העולמות בין אדם דאצילות [אור אין סוף] ובין אדם דבריאה [אדם קדמון]. הרשימו שנשאר לאחר הצמצום נקרא 'נקודת הרשימו' וכל מה שמתפתח אחר כך – נברא נוצר ונעשה – מתפתח ממנה. מה השכל הפועל? הקו, שנכנס אל תוך הנקודה הנעלמת. צריך שכל שירגיש את הנקודה ויפתח אותה. זהו החדקל. כל מה שהקו פועל את השתלשלות כל העולמות זה הכל מתוך חומר הגלם שבנקודה. כל זה קורה אחר הצמצום, ואילו הנהר הרביעי פרת הוא מתקשר עם האור שלפני הצמצום וממשיך אותו בסוד הפריה והרביה. מבואר בחסידות ש"פרו ורבו" היא גלוי כח האין סוף ממש, שהוא הסוד הסתום של התורה שעתיד להתגלות על ידי משיח, שביאתו תלויה בהמשכת כל הנשמות במצות "פרו ורבו".

מכח האין סוף – "סוד" הסתום שבתורה – שמצותה הראשונה [מצוה מלשון צוותא, חיבור. זה הכח הראשון שמחבר אותנו לעצמות ה' לפני כל דבר אחר. בלשון חז"ל היא נקראת] – "מצוה רבה" (רבה עולה אין סוף) – היא "פרו ורבו", להשלים את תכלית הכונה של מעשה בראשית

כאשר יהודי מקיים את מצות "פרו ורבו" הוא מרבה את הדמות, ממשיך עוד התגלות אלוקות בעולם. כל יהודי שנולד הוא בצלם אלקים – "חלק אלו-ה ממעל ממש". מגשימים את האלקות במובן הטוב. זו תכלית כל התורה והמצות.

- גלוי אור אין סוף ממש בתחתונים דוקא.

מי שמקושר לסוד יש לו יותר מאשר בשאר חלקי התורה נביעת האין סוף, בסוד "והנהר הרביעי הוא פרת". לנביעת הכתר בתוך החכמה קורא הבעש"ט 'נביעת האין סוף'. זה הפרו ורבו בתוף הנפש פנימה והוא קשור עם פרו ורבו שבגשמיות ממש. לפי זה, בפשטות, בלמוד פנימיות התורה יש סגולה בקיום מצות ההולדה בגשמיות – הקמת בית נאמן בישראל, שלום בית וכו'.

כתוב שהנהר הזה, נהר פרת, כולל את כל התורה כולה. התורה נתנה ב-ה קולות כנגד חמש המדרגות שבנפש – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. פרת עולה ה פעמים קול, והוא כולל את כל ארבעת המדרגות של התורה – פרדס וטנתא – עם המדרגה 'העולה על כולנה', תורת החסידות. הקול החמישי הוא קול של אָיִן. הקול ממשיך כמו מי נהר, והנהר הרביעי ממשיך מן הנהר החמישי. מהו הנהר החמישי? זה הנהר המקורי, ש"יוצא מעדן להשקות את הגן" לפני שנפרד לארבעה ראשים. זה הקשר בין האות י לקוצו של י, בין הכתר לכמה. אלו הקבלה והחסידות.

עד היום למדנו על שתי המערכות – פרדס וטנתא – אותן הקבלנו לארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן. דרכנו בספר הזה היא, שלאחר שיש לנו מבנה המקביל לארבע אותיות שם הוי' בא תורם של הרמזים היוצאים מן ההקבלות. מכאן ועד סוף השער יהיה נושא הפרקים רמזים היוצאים מכל מה שלמדנו עד היום יחד.

נתחיל עם רמז שלא כתוב בספר, והוא על שם השער שלנו – תורת הוי'. הוא נקרא על שם הפסוק "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" בתהלים, והוא מופיע בנ"ך עוד עשרות פעמים [למשל: בפתיחת פרק קי"ט – פרק התורה – "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורה הוי'"]. הבטוי עצמו מופיע בחומש רק פעם אחת, בפרשת קדש: "למען תהיה תורת הוי' בפיך". לאחר מכן מופיעים הרבה סמיכויות אחרות למילה 'תורת', כמו "זאת תורת העולה", וזו דוגמה טובה לכלל ופרט – שם הוי' הוא הכלל בתורה ואחריו באים הרבה פרטים. תורת עולה במספר קטן סוד, ואילו שם הוי' לא משתנה בערכו ונשאר 26. תורת הוי', אם כן, הוא סוד הוי'. מספר הפעמים שמופיע שם הוי' בתורה בכלל הוא סוד פעמים הוי' (1,820) [וכן י פעמים יעקב, כח פעמים א-דני – "ועתה יגדל נא כח אדני"]. זוהי מדרגת הסוד שהכל נכלל בה, כאשר היא מתחברת עם המדרגה החמישית שמעליה, האות י של שם הוי' המחוברת עם הקוצו של י, הנהר הרביעי "דמעיקרא".

הרמז הראשון, של הפרק הראשון, העולה מכללות ארבעת מדרגות הפרדס – פשט רמז דרוש סוד – הוא מקרא משנה תלמוד. חז"ל דרשו "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש למשנה, שליש למקרא ושליש לתלמוד". איך מסדרים את שלש המדרגות עם הארבעה הידועים לנו? הראשונים והאחרונים שואלים על מדרש זה היכן נמצא חלק הסוד. האדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה מסכם את השיטות בזה, ובמיוחד את דעת הרמב"ם, שמעשה בראשית ומעשה מרכבה נכללים ב"שליש תלמוד". כאשר אדם בקיא ב"דבר קטן – הוויות דאביי ורבא" יכול לפנות וללמוד את ה"דבר גדול – מעשה מרכבה ומעשה בראשית". האדמו"ר הזקן פוסק להלכה, שחלק הסוד – הקבלה והחסידות – נכללות בחלק המקרא של התורה, מפני שאינן ניתנות לתפיסה שכלית על דרך המקרא. בלמוד המקרא אדם מקיים את מצות הלמוד גם אם הוא לא מבין מה הוא קורא. כמובן, עליו להשתדל להבי אבל זה לא 'לעיכובא' והוא יוצא ידי חובה גם ללא הבנה. כמה שלא מבינים עדיין היא נשארת "תורת ה' תמימה" והיא עדיין אינה נתפסת. היא עדין נשארת כמו קריאת מילים.

כך פוסק האדמו"ר הזקן הלכה למעשה בנוגע לחלוקת היום ללמוד [שיטת הלמוד בישיבות היום היא לפי שיטת רבינו תם, שאומר שתלמוד בבלי בלול מהכל ולכן בלמוד הגמרא כלולים כל שאר חלקי התורה ורק בו עוסקים. כמו חסיד חב"ד היום שלומד רק שיחות של הרבי]. מי שכתב כמוהו והחריף יותר הוא ר' אברהם אבולעפיא, המקובל הראשון, שכותב שמי שלומד מקרא לא צריך ללמוד יותר כלום כי הכל כלול בו [ועל זה יצא כנגדו הרשב"א שחשש לזלזול בהלכה ואף החרים אותו]. כמובן, חס וחלילה שיהיה זלזול בהלכה, ואף אדמו"ר הזקן בתניא מדגיש שעצמות ה' מתקשרת ומתגלה דוקא בהלכות התורה יותר מבכל הסוד שבה, ובכל זאת ודאי שלמוד הסוד ונביעת האין סוף שבה קשור במיוחד עם פסוקי התנ"ך יותר מכל דבר אחר. לכן הוא פוסק שחלק הסוד נכלל דוקא במקרא ולא בתלמוד.

ידוע, שבשנים הראשונות, לפני המאסר, בהם התמסר האדמו"ר הזקן לחנך וללמד את תלמידיו הוא חילק אותם לשלש כיתות. בשביל להיכנס לכיתה א היה צריך לדעת את כל הש"ס ופוסקים, לכיתה ב היה צריך לדעת בנוסף לכך גם בכל הקבלה – זהר וכתבי האריז"ל וכו', ולכיתה ג היה צריך להיבחן בהצלחה גם על כל ספרי המחקר שבמחשבת ישראל. לכאורה זה נמוך מקבלה, אלא שללא קבלה אפשר לטעות בלמוד המחקר [ולכן ר' נחמן מברסלב מאד התנגד ללמוד הספרים הללו עד כדי דחיה]. הוא לא אפשר לאף אחד להיכנס לשיעור נמוך או גבוה ממנו. אחד מתלמידי אותה כיתה ג כתב ספר חסידות ובהקדמה, לאחר ספור שיטת ודרך הלימוד שם, הוא כותב שהסימן לתלמיד מן הכיתה הגבוהה היה שאם רק אומרים לו פסוק בתנ"ך הוא מיד יכול לומר עליו מאמר חסידות [דרוש של חסיד נקרא 'דרוש עצמי']. זו היתה המחשה לכך שעיקר פנימיות התורה מושרשת בפסוקי התנ"ך, כפסק אדמו"ר הזקן.

זה עדין לא מקביל לפרדס. ההתבוננות כאן צריכה להיות לא חד-ממדית [יש הקבלה קוית, שמערכת אחת חופפת למערכת שניה, ואילו כן זו התכללות], אלא שכל ארבעת מדרגות הפרדס כלולות בכל אחת מחלקי התורה: מקרא, משנה, תלמוד. הייתי חושב שפשט הוא מקרא ורמז הוא משנה ודרוש הוא תלמוד ואז הייתי שואל היכן נכלל הסוד. זו התבוננות חד-ממדית, אבל כאן מתבקשת התבוננות דו-ממדית. אב הטיפוס להקבלה כזו הוא חושן המשפט של הכהן הגדול, בו ארבעת טורי אבנים באורך שבכל אחד מהם שלשה אבנים לרוחב [כל רוח הקדש של הכהן הגדול כלולה בחשן המשפט. מתוך בגדי הכהונה תפקיד החשן היה לתקן את עיוות המשפט]. צורת ההתבוננות תהיה, שארבעת מדרגות הרוחב מקבילות לארבעת אותיות שם הוי' ואילו שלש מדרגות האורך הן שלשת שלבי העבודה שלימד הבעש"ט – הכנעה, הבדלה, המתקה.

* * *

בפעם הקודמת למדנו על ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן ומתפלגים ועל שרשם בנהר המקורי שיוצא מעדן מאוחד. הסברנו, שבין הנהר המקורי ובין ארבעת הנהרות הנפרדים נמצאים הנהרות באחדות גמורה ושם הסדר הוא בדיוק כפי שהוא בחוץ, כפי שכתובים בתורה – פישון, גיחון, חדקל, פרת – מלמעלה למטה. זה בסוד המדות של עולם האצילות. הסברנו, שגם בנהר המקורי, בבינה של עולם האצילות, יש שרש לאותם הנהרות, ושם הסדר הוא מלמטה למעלה: פישון, גיחון, חדקל, פרת. הסברנו את הקשר בפרטיות בין הנהרות שבסדר הזה לארבע אותיות שם הוי' ולארבעת חלקי פרדס התורה.

פרט חשוב, שלא הסברנו בשיעור הקודם, הוא פשט הנהרות הללו. רש"י ור' סעדיה גאון כותב שנהר פישון הוא הנילוס, היאור הגדול של מצרים. את נהר הפרת והחדקל אנחנו מכירים במציאות: פרת הוא הנהר התוחם ומגדיר את ארץ ישראל וחדקל  סמוך אליו ויוצא מאותו מקום. זה מתאים לנו עם ההקבלה לאותיות י-ה של שם הוי' – "תרין רעין דלא מתפרשין זה מזה, כחדא נפקין כחדא שריין". מיהו נהר הגיחון? הוא הנהר המוקשה ביותר בזיהוי שלו. האבן עזרא כותב שהוא אותו הנחל שנמצא בירושלים, שם מושחים את המלכים, אבל הוא פרוש מוקשה ביותר וכך מקשים שאר הפשטנים. כיצד יתכן שאחד מארבעת הנהרות הגדולים בעולם הוא אותו נחל קטן שבירושלים? מלמד זאת, בתורה כתוב עליו שהוא "הסובב את כל ארץ כוש" ולא בירושלים. יש מפרשים שמחליפים אותו בנילוס, שבתחילתו הוא נקרא נילוס, במצרים, ואחר כך הוא ממשיך לסבוב את ארץ כוש ואז הוא נקרא גיחון. לפרוש זה, נהר הפישון אינו מזוהה ורק אומרים שהוא נמצא  ממזרח לארץ ישראל, יחד עם הפרת והחדקל.

הספק הזה, שנופל בין שני הנהרות פישון וגיחון ביחס לנילוס, מתאים עם מה שלמדנו על האותיות והתגין. אפשר לומר, ויש מפרשים כך, ששתי הנהרות הללו הם בעצם נהר אחד, שבתחילתו נקרא פישון ובהמשכו נקרא גיחון. זה מסתדר עוד יותר עם התכללות התגין באותיות שהסברנו.

בכל זאת, צריך לכלול ולהמתיק גם את פירוש האבן עזרא, שכן הגיחון הוא נחל חשוב ביותר. הוא נקרא בנביא "מי השילוח ההולכים לאט" – "מלכותא דבית דוד", בלשון התרגום שם, שעתידה להימשך לעולם. איך נסביר את זה? הסברנו שהגיחון הוא כנגד התגין, "כתרה של תורה". בפשטות, זהו כתר של ז"א או של נוקבא דז"א, אבל שרש כל הכתרים הוא בכתר הכללי והוא סוד משיחת המלך. משיחת המלך היא למשוך לראשו את כח המלכות שלו, את הנצחיות של מלכותו לעולם ועד. זו הסיבה ששם מושחים את מלכי בית דוד.

זו היתה השלמה. הסוף הפעם שעברה התחלנו עם רמז לכל המדרגות יחד. נקרא את פרק ז: