מבוא להתבוננות יהודית

ט"ז חשון תשנ"ט – אולפן רחובות

עליה מודרכת בשבעת הרקיעים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שבעת הרקיעים

היום נמשיך את השיעור הקודם[ב] לגבי המבוא להתבוננות יהודית, על פי מודל התבוננות בסיסית, אורינטציה, שאנחנו בונים. 'אורינטציה יהודית' הכוונה שהאדם נמצא בתוך מקום אלקי שהוא בונה לעצמו באמצעות ההתבוננות בשש המצות התמידיות של התורה. כל מצוה נמצאת אצלו כביכול ברוח וכיוון מסוימים מסביב. יש לו ארבע רוחות סביב ומעלה ומטה. הוא מוקף במודעות האלקית, ובתוכה-בפנים הוא שופך את נפשו ולבו "נכח פני א-דני"[ג], "ואני תפלה"[ד]. הוא הופך להיות מציאות של מים, מים קדושים הנשפכים, "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני". כתוב "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[ה], אז כל הזמן, בין בדיבור בין בלב – "עבודה שבלב זו תפלה"[ו] – היהודי נמצא בעמידה נכח פני ה' ובהשתפכות הנפש נוכח פניו. אחר כך, מכאן היהודי מוכן לעלות מעלה מעלה מרקיע לרקיע.

חזרה על שבעת הרקיעים

חז"ל אומרים[ז] שיש שבעה רקיעים: ברקיע הראשון ששמו 'וילון', האדם מתבונן ועל ידי ההתבוננות הוא חווה את חוית התחדשות הבריאה בכל רגע תמיד.

אחר כך – נאמר את זה בקיצור – הוא עולה עוד רקיע, ומגיע לרקיע ששמו 'רקיע'. הוא מרגיש את האותיות, שאותיות הקודש הן הכחות הפועלים את הבריאה יש מאין.

אחר כך הוא עולה עוד דרגה, ומגיע לרקיע 'שחקים'. והוא מרגיש את השם שלו נקרא, איך שקוראים מן השמים בשמו ושולחים אותו לשליחות. איך נשמתו, שהיתה חצובה מתחת כסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, ירדה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא"[ח], אבל הכל בתור שליחות ושכדאית כל הירידה העצומה הזו, היות שהיא "ירידה לצורך עליה"[ט]. על ידי העבודה שלו, על ידי בירור הניצוצות האלקיים שטמונים בתוך המציאות, הוא יעלה עם ה"שלל רב"[י] של העולם הזה ויגיע מעלה מעלה עד ל'מרחב העצמי', יותר גבוה מאשר שורש ונקודת המוצא של הנשמה לפני שהיא ירדה לעולם הזה.

יותר גבוה יש את הרקיע 'זבול'. כשעולים לזבול האדם נכנס לבית מקדש של מעלה, ושם יש כהן גדול, מיכאל כהן גדול, מקריב את נשמות הצדיקים על גבי המזבח[יא], וכך האדם חווה מסירות נפש והקרבה. אם הדרגה הקודמת היתה התבוננות בשליחות, כעת היא נמשכת כמו השליחות של אברהם אבינו, שבתור שליח הוא מוכן בכל רגע תמיד למסור את נפשו ממש על השליחות. הרגשת הנכונות ומסירות הנפש שהשליחות הזו כזו שכל החיים שלי מוקדשים אליה – כמו שמקדישים קרבן כך אני מקדיש את עצמי ואת כל החיים שלי עד כדי הקרבה לגמרי על מנת לקיים את השליחות – קשורות עם חוית המקדש של מעלה, הזבול.

אחר כך יותר גבוה מזה יש את ה'מעון'. כמו שהסברנו בשיעור הקודם, כל הרקיעים הללו מתוארים בגמרא, מה קיים בתוך כל רקיע ורקיע. חז"ל אומרים שברקיע מעון שמעל הזבול יש מלאכים מיוחדים בשם 'חשמלים'. ידוע בקבלה וחסידות שסוד החשמל הוא 'חש'-'מל'-'מל', ובלשון הבעל שם טוב[יב], 'הכנעה'-'הבדלה'-'המתקה'.

יהודי הוא איש מסירות נפש, הוא חייל, הוא מ"צבאות הוי'"[יג], כמבואר באריכות בחסידות. כלל חיי היהודי, המהות-המציאות-הכלל-הנקודה של החייל הם מסירות נפש, שהוא תמיד מוכן למסור את נפשו. יש קשר בין החייל שיוצא לקרב לבין הקרבן על גבי המזבח של מעלה, לכן 'קרבן' ו'קרב' הם מאותו שורש בלשון הקודש.

לאחר מסירות הנפש הכללית, כשעולים יותר גבוה, הדברים מתפרטים. דוקא כשעולים יותר גבוה מקבלים יותר בהירות איך בכל פעולה של החיים יש תנועה משולשת של חש-מל-מל, של שתיקה ודיבור, ובין השתיקה והדיבור – כריתה. שוב, בלשון הבעל שם טוב הכנעה-הבדלה-המתקה, דברים שטעונים ביאור רחב.

אחר כך עוד יותר מזה, האדם מגיע לרקיע 'מכון'. כאן האדם חוֹוה לא רק את נקודה כללית של התהוות תמידית יש מאין, כמו שאמרנו קודם, אלא את ה' ממש, שם י-ה-ו-ה, שהוא פנימיות הבריאה. אנחנו יודעים שבחיצוניות ה' ברא את העולם בשם אלקים, "בראשית ברא אלהים", אלהים בגימטריא הטבע. אבל בתוך שם אלקים יש את שם הוי', כמו שכתוב "שמש ומגן הוי' אלהים"[יד]. יש לב פעמים אלהים במעשה בראשית, בסוד לב נתיבות חכמה, ובתוך כל אחד מ-לב הנתיבות – כל אחד מ-לב שמות אלהים – יש שם הוי', בסוד "שמש ומגן הוי' אלהים".

חווית הפנימיות היא של הכח המהווה, הגם שהוא מצד עצמו "היה הוה ויהיה כאחד"[טו], ושל היותו מהוה תמיד הכל ואיך שהוא חתום בכל. בשם הזה ה' חותם את עצמו, זהו חותם האמת על כל דבר שיש במציאות, גם במציאות הטבע החיצוני וגם במציאות הפנימית של התורה – "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[טז] – שכן כל מה שיש בעולם שורשו בתורה. החותם שעל כל דבר ודבר, "חותמו של הקב"ה אמת"[יז], הוא שם י-ה-ו-ה, והיכולת להתבונן, להרגיש, לחוות ולראות את זה היא ב'מכון'. לכן יש בו ריבוי דוגמאות ומשלים על כל צעד ושעל של החיים, גם בטבע וגם בתורה. כאשר אדם לומד תורה הוא רואה בכל מקום את שמו של הקב"ה חתום.

יש פסוק שאומר "אתם עדי נאום הוי'"[יח]. יהודי הוא עֵד בכל דבר שהוא רואה, ש"אכן יש הוי' במקום הזה"[יט], זה פסוק שיעקב אבינו אמר כשהוא התעורר מהחלום שלו, דבר שבגדר "ואנכי לא ידעתי" קודם, עכשיו הוא נוכח לדעת ש"אכן יש הוי' במקום הזה". כך הוא בכל אתר ואתר, בכל מקום ומקום, החויה הזו היא פרי ההתבוננות ברקיע 'מכון', בכללות. היא כנגד י-ה-ו-ה.

אחר כך הרקיע השביעי הכי עליון נקרא 'ערבות', "רֹכב בערבות"[כ], בו יש מעשה מרכבה. זה פסוק בו  מפורש שה' רוכב ממש. כתוב שהצדיקים הגדולים כמו אבותינו הקדושים הם "האבות הן הן המרכבה"[כא], מרכבתא עילאה, המרכבה בעולם האצילות, שכולם בטלים במציאות לקב"ה. לא רק שהם מוכנים – כמו ברקיע 'זבול' שאמרנו קודם שאדם מוכן להקריב עצמו על קידוש ה' והשליחות שלו היא כל החיים שלו ממש – כאן היהודי פועל בביטול במציאות באופן מוחלט, לא מרגיש את עצמו, ה' רק מופיע דרכו, על דרך שכתוב אצל משה רבנו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[כב]. ה' מופיע בתוך האדם שבבחינת מרכבה לו יתברך והדרגה הזו בכללות נקראת רקיע 'ערבות'.

הכרת המדרגות וחביבתן

חזרנו בקיצור על כל שמונה מדרגות ההתבוננות, עליהן דובר קצת יותר בהרחבה בשיעור הקודם. הסיבה שהתחלנו עוד פעם לחזור עליהן, חוץ מהחזרה, הרי אנחנו רוצים ליצור אנשים מוכשרים כדי ללמד ולהעביר ולהחדיר את ההתבוננות היהודית. אמנם צריך לבנות לאט לאט מהיסוד ולהקדיש הרבה זמן, במיוחד עם מתחילים, את שש המצוות התמידיות שבדרגה הנמוכה. כמו כל דבר שלם, מערכת שלימה, צריך קודם כל, אפילו לפני שמתחילים, לבנות באופן יסודי את היסוד, הארץ, הרקיע הראשון. אם יש לנו פה שיטה במודע, כמו שאמרנו מקודם, צריך שכל אחד יידע בסקירה אחת, קצת יכיר וקצת ירגיש ידידות, שיתיידד בנפש ובחויה שלו עם כל המערכת, אחרת היא משהו זר לו.

הדבר הראשון לכל מי שרוצה להוציא משהו, להפיץ – צריך לחבב אותו, את כולו, שכולו יהיה חביב. כמו שאומרים שאדם צריך לדעת קצת לשחות חופשי בתוך מים, אפילו מים עמוקים שהוא עדיין לא מסוגל לצלול לעומקם, אבל על פני השטח על כל פנים הוא יכול לשחות, כך צריכה להיות איזו מן שחיה חופשית בנפש, עוד לפני שהוא לומד איך לצלול עמוק לתוך המים, אבל שהוא מרגיש את עצמו טוב ומזדהה – להתיידד פרושו להזדהות – עם כל המערכת שאנחנו מנסים לבנות.

לכן כשמתחילים ללמוד, עוד לפני שאומרים 'חבר'ה עכשיו נשב ונעשה את ההתבוננות הראשונה בדרגת הארץ', צריכים לעלות ולרדת הרבה פעמים. כמו "מלאכי אלהים עולים ויורדים"[כג], ההתבוננות היא כמו הסולם של יעקב. בסוף החלום של הסולם הוא אמר את הפסוק שאמרנו קודם "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", קודם הוא ראה סולם. נסביר זאת יותר: את הפסוק "והנה הוי' נצב עליו"[כד] מפתח אדמו"ר הזקן בספר התניא קצת והוא אומר אותו ככה – "'והנה הוי' ניצב עליו' ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"[כה]. זהו משפט מאוד מאוד מרכזי, אולי הכי אהוב אצל הרבי בכל ספר התניא, שעוד נדבר עליו.

כאמור, המשפט הזה לקוח ומפותח מתוך חלום יעקב, בו הוא רואה קודם כל סולם ויש בו הרבה שליבות הרבה מדרגות והמלאכים עולים ויורדים. מי הם המלאכים? מלאך בבחינת עליה, מלאך בבחינת ירידה. ב פעמים מלאך שווה בגימטריא יעקב, זהו יעקב בעצמו. מלאך הוא 7 פעמים 13. יעקב הוא ז פעמים הוי', והוי' הוא ב פעמים 13. כלומר, יעקב הוא שני מלאכים – כח מלאכי שעולה וכח מלאכי שיורד. על המלאכים עצמם כתוב "והחיות רצוא ושוב"[כו], אז ככה הוא בעצמו עולה ויורד בסולם – "והנה הוי' ניצב עליו".

גם פה צריך הרבה לדעת את שמות הרקיעים, אם אנחנו רוצים כאן לבנות התבוננות. יש לדעת שישנה ארץ, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון וערבות. יש לעת מהי הנקודה, לנסות להרגיש את הנקודה של כל אחד מהם וגם את הקשר בין אחד לשני – למה אחרי וילון בא רקיע ולמה אחרי רקיע בא שחקים וכך הלאה. קצת ניסינו עכשיו להסביר שהכל שלבי עבודה פנימית תוך כדי ההתבוננות היהודית. אלו עבודות, דרגות של עבודה. כשאומרים כאן 'מלמטה למעלה' הכוונה היא להליכה מהפרט אל הכלל אל הפרט, עד שחוזרים לכלל הגדול שהוא מרכבה, בטול במציאות לקב"ה.

אמרנו משל, שקודם כל יש הקרבה כללית ב'זבול', אחר כך שלב אחד יותר מזה, האדם מסוגל להבחין בכל עבודה שהוא עושה, אחרי שיש נכונות להקריב את עצמו בכלל, ולחוות את הפרטים של 'הכנעה, הבדלה, המתקה' שיש בכל פרט ופרט של העבודה שלו, כמו שהבעל שם טוב כותב שצריך לראות את זה בכל מצוה בכל תורה ובכל אות אפילו שהאדם הוגה.

סְכום שמות הרקיעים – הוי' פעמים אלקים

כדי לעזור להבנת הרעיון, נעבור לתחום שחז"ל מכנים אותו פרפראות[כז], החשבונות. תקופות גמטריאות הם ראשי תיבות תג, תגין דאורייתא, הפרפראות. תג הוא הכתר. אף על פי שהן פרפראות יש בתקופות ובגימטריאות מן כח של כתר עליון, שהן הפרפראות לחכמה.

זהו נושא שדובר הרבה, שיש דוקא נשמות בדור שלנו שמאוד מאד מתקשרות עם חשבון, ויש לעומתן נשמות אחרות שמאוד זר ושולי להן ההתעסקות עם מספרים. לכן כמובן גם המורה צריך להיות רגיש לצבור שלו. ידוע גם בחז"ל[כח] שככל שמתעמקים בהתבוננות היחס הרצוי בין המורה לתלמיד הוא של אחד על אחד. גם כלל נושא חשוב שצריך לתת את הדעת עליו, אולי יותר בהמשך, בגלל שמדברים כאן על קבוצות בהתבוננות קבוצתית, אבל יודעים בגמרא שככל שהנושא יותר עמוק הרב הוא יותר מתייחד בינו לבין התלמיד שלו, מ"מעשה בראשית" ל"מעשה מרכבה" וכו', כמבואר במשנה במסכת חגיגה (פרק אין דורשין). על כן, מתוך רגישות לנשמת התלמיד-המקבל, צריך לדעת – דבר מאד ראשוני בהבחנה של הנשמה של המקבל – אם הוא טיפוס-נשמה של מספרים, שקשור אליהם, אם זה מדבר אל הנשמה שלו, או שמא לא.

בכל אופן, היות שזה כן נושא, לדעתנו זה בהחלט נושא חשוב, וראוי להקדיש לו תשומת לב, לכן היום כשאנחנו רוצים גם כן להשלים כמה וכמה נושאים שדוברו בפעם הקודמת, נעבור גם לתחום הרמזים והמספרים.

אמרנו שצריך להרגיש חופשי, לשחות חופשי בכל המערכת הכללית שבנינו של ארץ ו-ז רקיעים, עם השמות שלהם. אם כן, נשאל את השאלה הראשונה: מה החשבון של כולם יחד? ארץ-וילון-רקיע-שחקים-זבול-מעון-מכון-ערבות. כשעושים את החשבון הכולל מוצאים שהמספר שיוצא כאן בשמונה המלים הוא 2236, שהוא שוה 26 פעמים 86, כלומר שם הוי' פעמים שם אלהים. מה זה רוצה לומר? גימטריא חשובה לנו רק אם היא מעבירה לנו איזה מסר חינוכי שגם אפשר להתבונן בו. אצל הראשונים, כמו המקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיה, כל ההתבוננות וכל השגת רוח הקודש שלו הן הדוגמא הקלאסית למי שעלה במעלות רמות בעיקר בזכות רמזי גימטריא. רמזי הגימטריא אצלו בנו או שמשו כהפריה פנימית לכל מיני דימויים אמיתיים. זה נקרא בירור כח המדמה, מה שהיום קוראים אסוציאציה. כך הוא הגיע עד לדרגת הנבואה, כמו שהוא עצמו מעיד על עצמו, שהגיע עד לידי נבואה אמתית תוך כדי ההתבוננות שרובה ככולה מבוססת על גימטריאות למיניהן.

כאן למשל יש לנו מערכת שלימה של שמונה רקיעים, שהסכום הכולל שלהם הוא הוי' פעמים אלהים. מה זה אומר? שסך כל ההתבוננות וכל העבודה הוא להגיע לכך ש"הוי' הוא האלהים"[כט], כמו שכתוב בתורה – "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל [כל שבעה הרקיעים] ועל הארץ מתחת [הארץ]". הסך כל ה"שמים ממעל" וכל ה"ארץ מתחת" הוא "הוי' הוא האלהים", הוי' פעמים אלהים.

אנחנו יודעים שאומרים את פסוק היסוד של היהדות, "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[ל], שגם הוא אחד משש המצות התמידיות שנרחיב את הביאור בהמשך. יש מצוה בתורה לומר אותו פעמיים בכל יום, ערב ובקר, בזמן של חושך ובזמן של אור, וגם נפשית בזמן שחשוך לאדם ובזמן שמואר לאדם, בין כך ובין כך "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", בכל מצב. פעמיים הפסוק הזה שווה גם הוא בדיוק אותו דבר, הוי' פעמים אלהים. "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" הוא חצי מהוי' פעמים אלהים, חצי מסכום הארץ ושבעה הרקיעים שעכשיו אמרנו.

תוכן ורמזי מספר

אם כן, התופעה הזו היא מאד מאד חזקה. מה בעצם אנחנו אומרים? עוד לפני שנכנסים לתוך כל דרגה ודרגה, לתוך ההתבוננות של הארץ, לתוך ההתבוננות של הוילון, וכך כל המדרגות, קודם מתבוננים בשמות. הרי הזכרנו עכשיו את אבולעפיה, אצלו כל מלה בלשון הקודש היא כעין שם קדוש של הקב"ה. אז רק בתור שמות, המלים בלשון הקודש ואותיות הקודש – ערבות, מכון, מעון, וכו' – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, עולים ויורדים, הן עצמן, רק לשחזר לומר ולחזור את המלים בתוך הראש, זו סגולה. הוא עצמה מהוה התבוננות.

כמובן, ככל שאתה רגיש לְמה שיש בתוך כל אחד – זה לא סתם צליל ללא תוכן אלא גם משהו מאוד יחודי. מאד חשוב ועקרוני בהתבוננות יהודית, אף שאפשר בהחלט להתבונן ולחזור על מלה, אבל העיקר הוא שיהיה לה תוכן. אפילו שהתוכן אצלך הוא די שטחי יחסית, וכמו שאמרנו קודם אפשר לשחות מלמעלה בלי לדעת ולהיות מסוגל לצלול עמוק, אבל לא משנה, יש לך אחיזה, אתה כן נאחז בתוכן מסוים. במלה עצמה יש המון המון קדושה, אלו אותיות קודש, ואחד מהמאפיינים הוא האמונה שגם חשבון האותיות אומר הרבה מאד. לכן רק לומר את המלים של כל הארץ והשבעה רקיעים – ארץ, וילון וכך הלאה – ואחר כך לדעת שהסך הכל הוא הוי' פעמים אלהים יש רמז, הכל בתוך הראש בתוך הלב, בתוך הנשמה, ל"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", שעולה פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זה דבר מאד מאד משמעותי.

רמזי דלוגי הרקיעים

אם נקח את זה הלאה, יש בכל תופעה שיש כמה וכמה גורמים ומרכיבים, אז תמיד בודקים איך הם בדילוג. מה הכונה? אפשר לעלות ישר, כמו אדם שעולה במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, יש אחד שקצת יותר זריז עם קצת כח והוא מדלג שתי מדרגות, ויש אחד שמדלג שלוש מדרגות, כך הוא עולה מדרגות ויורד מדרגות. יש אפשרות לדלג.

הדילוג הפשוט הוא לדלג על אחת, להגיע מיד לשני שלמעלה ממנו וגם פה ניתן לעשות כעין אותו תרגיל. התרגיל הזה עצמו הוא סוג של התבוננות, מה שאבולעפיה היה עושה. נדלג מהארץ, נקפוץ מעל, נעבור את 'וילון' ונגיע ל'רקיע', אחר כך נעבור נדלג מעל 'שחקים' ונגיע ל'זבול', נדלג מעל ל'מעון' ונגיע ל'מכון'. מה יצא מזה? קודם נבדוק את זה מספרית. בלי המלה ארץ, המלה הראשונה היא רקיע (380). אם ניקח קודם את המלה הראשונה, מכון (116) ונחבר אותם יחד נקבל מספר חשוב מאוד בקבלה, 496, שגם שוה מלכות וגם משולש של שם אל – סכום כל המספרים מ-1 עד 31. ביניהם היה זבול (45) – גם הוא מספר משולש של 9 – העולה אדם. אבל ביחד הם דבר שמובא בקבלה, כתוב שעם ישראל נקרא אדם – "אתם קרויין אדם"[לא]. מה ההפרש המספרי בין אדם לישראל? מלכות. כלומר, ישראל שוה מלכות-אדם ומלכות היא ההפרש בין אדם לבין ישראל. זאת אומרת ששלשת הרקיעים, מכון-זבול-רקיע שוים ישראל (כאשר זבול הוא אדם שבאמצע). אבל למטה, גם באותו דילוג, היה את הארץ. כמה הכל ביחד? ארץ ישראל. אם אני מחבר את ישראל, שקיבלתי מהדילוג הזה, עם ארץ, שהיא הבסיס של אותו דילוג, יש לי כעת ארץ ישראל. מה הסוד של ארץ ישראל בקבלה? הוא עצמו לב פעמים הוי' שרמזנו קודם, פנימיות של לב פעמים אלהים במעשה בראשית. זוהי הפנימיות של מעשה בראשית.

עד היכן הגענו כאן בדילוג? מהארץ עד הרקיע שנקרא 'מכון', בו אמרנו שיש התבוננות בשם הוי', ואיך שם הוי' הוא הפנימיות שמהווה את כל המציאות, פנימיות לב פעמים אלהים. כבוד הוא גם לב בגימטריא וממילא לב פעמים הוי' הוא גם כבוד פעמים הוי' – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"[לב]. כבוד זה מלא "את כל הארץ" דוקא, שהיא ארץ ישראל.

אמרנו שסך כל שמונה המדרגות שלנו גם הוא כפולה של שם הוי' – אלהים פעמים הוי' – אבל הדילוג שיוצא עכשיו ארץ ישראל הוא לב פעמים הוי'. לפי זה, גם הדילוג השני צריך להיות כפולה של שם הוי'. דילוג אחד הוא לב פעמים הוי', אז כמה זה אלהים פחות לב? נד פעמים הוי'. כלומר, הדילוג השני הוא אם נתחיל מלמעלה. יש לנו ארבע מדרגות – ערבות מעון שחקים וילון – כאשר הראשון הוא 'וילון', מעשה בראשית, והאחרון 'ערבות', מעשה מרכבה. הכל יחד נד פעמים הוי' (1404), פעמיים שבת. ידוע ששבת שווה זך פעמים הוי' וממילא פעמיים זך הם נד. חז"ל אומרים ש"אלמלא שמרו עם ישראל שתי שבתות היו נגאלין"[לג]. יש סוד של שתי שבתות[לד].

עוד כתוב בקבלה שכל המושג שבת הוא הפנימיות של ארץ ישראל. המקום המקודש בעולם הוא ארץ ישראל והיום, הזמן המקודש, הוא שבת. הזמן הוא תמיד פנימיות המקום. לכן יום השבת קודש הוא הפנימיות של ארץ ישראל. אז אם אנחנו כאן מתחילים מארץ ומדלגים מקבלים ארץ ישראל, שהוא לב פעמים הוי'. אבל אם מתחילים מ'וילון', הרקיע הראשון, שהוא מעשה בראשית, ועולים עד למעשה מרכבה, שהוא 'ערבות', מקבלים פעמיים שבת. זו גם חלוקה של אלהים פעמים הוי' הראשון, ל-לב פעמים הוי' ועוד נד פעמים הוי'. זהו רמז להתקשרות לארץ ולהתקשרות ליום השבת, ולא סתם שבת אלא "שתי שבתות" שבזכותן זוכים להגאל.

רמזי וילון-ערבות

עוד רמז: אם ניקח רק את הרקיע העליון והתחתון, שהם בעצם קצוות הדילוג השני שעשינו, 'וילון' ו'ערבות', הם עצמם עולים 780 (ערבות עולה 678, ווילון עולה אמונה). הרקיע הכי גבוה שנקרא מעשה מרכבה, והרקיע הכי נמוך שנקרא מעשה בראשית, עצם הרגשת הבריאה יש מאין, עולים יחד 780, שגם הוא כפולה של שם הוי' – ל פעמים הוי', שהוא גם המשולש של הוי' אחד, טל, סכום כל המספרים מ-1 עד 39. קודם היה לנו נד פעמים הוי', כעת יש לנו ל פעמים הוי'. זאת אומרת ששני הרקיעים שבאמצע באותו דילוג שני – מעון-שחקים – עולים יחד כד פעמים הוי'.

מה צריך לצאת מכל הדבר הזה, מי שאוהב את הנושא הזה של המספרים היפים? שהכל הוי' וש"הוי' הוא האלהים", אלהים בגימטריא הטבע. אמנם "שמש ומגן הוי' אלהים"^יז, ששם אלקים מגן מסתיר ומעלים על שם הוי' שבתוכו[לה], אבל מהי תכלית הכוונה של התבוננות יהודית? ששם הוי' יתגלה דרך שם אלהים ובתוכו. ממילא יתגלה שהכל הוי'. זהו סך כל ההתבוננות במספרי שמות הארץ והרקיעים.

עד כאן נושא אחד, השלמה אחת (אחר כך נאמר עוד כמה מלות השלמה).

הקבלת הרקיעים לספירות

כמו שאמרנו קודם, אלו מושגים חדשים בשביל כולנו, אף אחד לא זוכר בדיוק מתי פעם ביקר ב'רקיע' או ב'מכון' למשל, ומה הוא ראה שם. הגמרא באותו פרק 'אין דורשין' בחגיגה מספרת ככה. שם נמצאת הסוגיה שאנחנו מדברים, של ז הרקיעים ומה נמצא בתוך כל רקיע. אנחנו אומרים שבכל רקיע יש נושאים של התבוננות יהודית אמיתית, ואם כי ששרטטנו עכשיו את הקוים הכלליים, קוי היסוד של מה נמצא בתוך כל רקיע על פי דברי חז"ל שם, יש עוד הרבה מה לומר.

למשל, ניקח לדוגמא את הרקיע 'מכון': 'מכון' הוא כנגד ספירת החסד בקבלה. לא הארכנו בפעם הקודמת, נאמר את זה עכשיו. על פי הקבלה הארץ היא המלכות עצמה, המלכות התחתונה. 'וילון' נקרא מלכות של פרצוף זעיר אנפין או עטרת היסוד, בלשון הקבלה. כל ז הרקיעים משתייכים – בלשון הקבלה – לספירות של זעיר אנפין. מה שאין כן הארץ היא הנוקבא דזעיר אנפין, האשה. בלשון אחרת: כל מה שהוא "שמים" קשור בכללות לזכר, ואילו ה"ארץ" היא האשה, הנקבה. לזכר יש גם התכללות של הנקבה בו, והנקבה שבזכר נקראת מלכות של זעיר אנפין, עטרת היסוד.

אם כן, זהו הרקיע 'וילון'; היסוד עצמו הוא הרקיע שמעליו הנקרא בשם 'רקיע'; 'שחקים' הם שתי הספירות נצח והוד, לכן הם בלשון רבים, שחקים, "טוחנות מן לצדיקים"^ח. אלו הן הכליות[לו]. בקבלה ישנם כמה דימויים והקבלות לאיברי גוף האדם, והעיקרי בהם הוא הכליות (גם הרגליים[לז]). השמות שלהם בספירות הם נצח והוד; 'זבול' הוא תפארת. נצח והוד משתייכים לשני הקוים – הנצח בקו ימין וההוד בקו שמאל – אבל 'רקיע' והארץ, היסוד והמלכות שאמרנו קודם, שניהם באמצע וגם 'זבול' נמצא באמצע, בתפארת; אחר כך 'מעון' ו'מכון' הם שוב שמאל וימין, 'מעון' הוא בגבורה שבצד שמאל, בקו שמאל ו'מכון' כנגד החסד שבימין; אחר כך 'ערבות' כנגד הבינה שלמעלה, והיא נקראת 'היכל קודש הקדשים'[לח]. כל המוחין, מה שמעל למדות ולרגש הלב, נכללים ברקיע 'ערבות' שבבינה – החכמה והכתר וגם הדעת כולם 'ערבות':

רקיע 'מכון' – והוכן בחסד כסא

חסד לכאורה הכי טוב, ולכן אמור להיות בהרגשה טובה. כשמסתכלים בסוגיא בגמרא רואים שלכתחילה ברקיע שנקרא מכון, שהוא כנגד החסד, ישנן כל מיני תופעות רעות, ואחר כך בזכות תפלת דוד המלך הכל ירד לארץ והתפנה מקום ברקיע. צריך להתבונן פעם יותר לעומק בתוך המלים בסוגיא של חז"ל.

מה הקשר בין הרקיע 'מכון' לספירת החסד? הפסוק שמובא על כך בכל דרושי הקבלה והחסידות הוא "והוכן בחסד כסא"[לט] מכון מלשון הכנה, מלשון כַּן ובסיס. מכון פרושו שהכל בו מוכן ומזומן. אחד מהפסוקים העיקריים של הכנה בנפש הוא "והוכן בחסד כסא", שכל ההכנה היא על ידי חסד. מה חסד מכין? את הכסא.

יש נושא-ביטוי עמוק של הבעל שם טוב, שהוא נושא רחב וגדול שדובר אצלנו הרבה מאוד פעמים, שנקרא "הרע כסא לטוב"[מ]. יש הרבה הרבה מה לומר על הנושא הזה, במיוחד בנפש, אבל היות שהפסוק של 'מכון' המובא בקבלה ובחסידות הוא "והוכן בחסד כסא" נבאר אותו. על פי פשט הכסא הוא כסא הכבוד, כסא שכולו טוב, אבל היות שהמושג כסא שייך גם לאותו ביטוי של הבעל שם טוב, שלעתיד על ידי עבודה אמתית ועל ידי התבוננות, על ידי שאדם מתבונן, שאנחנו נתבונן, אפשר לעשות מהרע שאצלנו בתוך הלב – נסביר תיכף עוד יותר – חלק מקדושת שם הוי'.

יצר הטוב ויצר הרע

אם כבר, נאמר את הרמז העיקרי שגם הוא מאבולעפיה[מא], שיש אצלו כמה וכמה התבוננויות פשוטות ויסודיות בשם הוי' (וכאמור, כל התבוננות ששייכת לשם הוי' היא ברקיע 'מכון'). אם כי שאמרנו שבכללות צריך לבנות לפי הסדר, אבל היות שאדם צריך להרגיש את עצמו מההתחלה חופשי בכל הרקיעים, אפילו ברקיע 'ערבות' (נגיע אליו תיכף), צריך לשחות חופשי בכולם, לכן בוא ונעשה עכשיו התבוננות פשוטה של אבולעפיה מהו שם הוי' ברקיע 'מכון'.

אחד מהדברים שהוא אומר, הוא להתבונן עמוק אצלי אליבא דנפשיה, בהקשר לאני-עצמי, לנפש של עצמי, שם הוי' הוא ראשי תבות יצר הטוב ויצר הרע, כך אומר אבולעפיה. יש בי יצר טוב ויצר רע. מה הפלא ומה מפתיע ברמז זה של אבולעפיה? שאותיות וה של השם הקדוש רומות ליצר הרע. כשאני מתבונן במלים יצר הטוב ויצר הרע אני בהתבוננות של 'מכון', אני נמצא בו. אז קודם כל הדבר מתקשר בצורה הכי נפלאה עם הסוגיא שאמרנו קודם, שהגמרא אומרת שכל הדברים הרעים בעולם היו קודם כל ברקיע 'מכון'.

הגמרא אומרת שזהו הרקיע השני בגובה, יש רק רקיע אחד יותר גבוה ממנו, דווקא בו היו כל הדברים הרעים. מאוד מאוד קשה להבין את הפשט, אבל איך כן אפשרי להבין אותו? רק לפי "והוכן בחסד כסא", שסוד הכסא הוכן ברקיע 'מכון'. מה זה חסד? אהבה. כלומר, דווקא על ידי אהבה – אהבת ה' ואהבת ישראל – יש כח בנפש לעשות את כל הרע כסא לטוב, "והוכן בחסד", עד שהיצר הרע נכנס ממש באותיות שם הוי'. אדרבה, מהו המצב בגלות? עמלק מסמל את עיקר כח הרע בעולם – מה הוא עושה? כתוב[מב] שהוא מפריד בין ה-יה לבין וה. "כי יד על כס י-ה"[מג], "אין הכסא שלם ואין השם שלם"[מד]. זהו גם רמז של "והוכן בחסד כסא". כתוב שעמלק פועל ששם הוי' לא יהיה שלם, וגם הכסא לא שלם. לפי מה שאנחנו מסבירים כאן, "הא בהא תליא", היינו הך – השם אינו שלם בגלל שהיצר הרע לא קשור ליצר הטוב, הוא לא מאוחד עמו, יש רק "יד על כס י-ה". הרע לא קשור לטוב, וגם הכסא לא שלם. מה זה הכסא? "הרע כסא לטוב". כל זמן שהרע אינו כסא לטוב הכסא לא שלם וגם השם לא שלם, זה מה שעמלק עושה.

מה שעכשיו אמרנו-עשינו הוא דוגמא של התבוננות קטנה, אבל מאוד מאוחד חשובה, שגם אמורה להסביר הרבה בפשט הרקיע 'מכון' על פי הפסוק "והוכן בחסד כסא". זה דבר שאתה יכול לעשות עם החבר'ה מיד. אפשר להתחיל מכל דבר. אפשר להיכנס מהרקיע 'מכון', בו יש שם הוי' והיום הוא יצר הטוב ויצר הרע. איפה הם נמצאים? בתניא כתוב[מה] שהם נמצאים בלב שלי, בצד ימין ובצד שמאל, אז אפשר להתבונן פנימה, שיש לי יצר הטוב ויצר הרע, וצריך שהרע יהיה כסא לטוב, שהכל יחד הוא שם הוי' אחד, ו"ואני תפלה". כמו שהסברנו בשיעור הקודם, כל התבוננות קשורה עם תפלה פנימית שהדברים יתקיימו. זהו תוכן. זה גם יכול להיות משהו מאוד מקוצר ותמציתי כמו הרעיון הזה, ותמיד יחד עם ההתבוננות באה תפלה שהכל יתחבר, שתתחבר בי קדושת שם הוי', שהרע יחזור בתשובה, שהרע כרע חוזר בתשובה ומתחבר עם הטוב, ואז יהיה השם שלם והכסא שלם.

עד כאן דוגמא של התבוננות ברקיע 'מכון'.

התבוננות ברקיע 'וילון' (א)

שם הוי' בשלש תופעות טבע

נעשה עוד דוגמא, משהו פשוט, התבוננות ברקיע הראשון, 'וילון'. אחרי כל שש המצות התמידיות עולים לחוות את החויה של יש מאין. יש התבוננות ענינית ביש מאין, למשל להתבונן ברקבון הגרעין בתוך האדמה[מו]. זו ההתבוננות העיקרית, שאני בעצמי הגרעין והתהליך הזה קורה וחוזר על עצמו בכל רגע תמיד. זה נקרא סוד הזריעה, כששמים-זורעים את הגרעין-הזרע בתוך האדמה והוא נרקב, הוא הופך להיות אין, ודוקא באותו רגע שהוא נעשה אין מתחיל תהליך של התהוות חדשה יש מאין. זה נקרא התבוננות ענינית, אבל היא גם עם דימוי.

למשל בוא נשחק בין 'וילון' לבין 'מכון'. אמרנו שב'מכון' יש גם את סוד ההתהוות, הכח הכי פנימי המהווה, שם הוי' שמהוה תמיד, ויש כמה התבוננויות עניניות של שם הוי' מהן גם עולה, כמו שאמרנו קודם, איך ה' חתום בכל מעשה בראשית. יש כמה דוגמאות עיקריות להתבוננות בשם הוי': שם הוי' של אור השמש, שם הוי' של המים שבעולם, שם הוי' שבעץ, שהוא אחד המשלים-סמלים הכי יסודיים בכל התורה כולה – עץ החיים ועץ הדעת.

אני אומר דברים בקיצור: איך למשל מתבוננים באור השמש שבשם י-ה-ו-ה? יש בו ארבע תכונות כמבואר באריכות[מז]. יש תכונת באור להאיר, שהאור מאיר את העינים, יש תכונת חום שהאור מחמם, יש תכונת רפואה, שאור השמש מרפא – "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"[מח] – יש כח רפואי בתוך השמש ויש עוד את כח ההצמחה, שאצל הצמחים אור השמש הופך להיות חיים בעלים הירוקים שלהם. זה נקרא 'הכח המצמיח' שיש באור השמש. כתוב שבאור השמש יש ארבעה כחות כנגד י-ה-ו-ה. צריך הרבה להבין: עצם האור, שהאור מאיר, הוא ב-י, וככל שיורדים מגלים כח יותר פנימי שלו. מה שאור מחמם, חום ואור הם שני דברים הקשורים אחד בשני, בגלל שגם ה-י וגם ה הראשונה של שם הוי' הם בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מט]. אחר כך יש באור כח מרפא את הגוף, "תפארת גופא"[נ], פאר צירוף אותיות רפֹא, ויש מה שהוא מצמיח את הצומח מתוך הארץ, שהאור הופך להיות חיות בצמח, וזה כנגד המלכות שבאור. זו דוגמא של שם הוי' בטבע, נאמר שלש דוגמאות עיקריות של משהו עניני.

הדוגמא השניה היא המים[נא]: יש תהום, מעין, נהר, נחלים, ים. שורש כל המים הוא מי התהום; כשהמים עולים מהתהום הם יוצאים על גבי הארץ כמעיינות הנובעים במים חיים טיפין טיפין; אחר כך נעשה ממי המעין נהר רחב, "רחובות הנהר"[נב]; מתוך הנהר מתפשטים הרבה נחלים, וכתוב ש"כל הנחלים הֹלכים אל הים"[נג]. בקבלה זו דוגמא עיקרית, כאן יש חמש מדרגות, לא רק ארבע כמו שאמרנו קודם לגבי השמש. מי התהום הם הקוצו של י שבשם הוי', המעין הוא ה-י, טיפין טיפין של י. הנהר הרחב הוא ה הראשונה של שם הוי', אחר כך ה-ו היא הנחלים, ששה נחלים בכללות על פי סוד. אחר כך כל הנחלים שיוצאים ומתפשטים מהנהר הולכים כולם אל הים, הים הוא המלכות, ה תתאה של שם הוי'. זו עוד דוגמא מאוד מאוד ברורה של התבוננות בטבע העולם של שם הוי'. כל אלו ב'מכון'.

אם כבר אמרנו, הדוגמא השלישית היא העץ[נד]. בעץ יש כח הצומח שבארץ, השרשים, הגזע, הענפים והפרי. כתוב שהשרשים הם אבא, אבא הוא י של שם הוי'. הגזע הוא אמא, ה עילאה של שם הוי'. הענפים המתפשטים, ו הקצוות, המדות, ה-ו של שם הוי'. הפרי בסוף הוא המלכות. כח הצומח הוא כמו התהום, הכתר, קוצו של י. אני רק אומר את המלים בקיצור הכי נמרץ, אלו עניניים שלמים.

נחזור עכשיו ל'וילון', שהוא יש מאין הנקודתי, רק להרגיש את הדופק בכל רגע – יש מאין, יש מאין – שבכל שניה אני יוצא מהאין, וגם שם יש התבוננות ענינית. ההתבוננות הענינית היא בגרעין, כלל גדול בחסידות, 'רקבון הגרעין'. כשהוא נרקב הוא נעשה אין, ופתאום ברגע שהוא נעשה אין, באותו רגע גופא מתלבש פה אור וכח אלקי ומתחיל תהליך של התהוות מחדש, באין ערוך יותר מאשר המציאות-הצורה הקודמת.

רמזי 'יש מאין'

עכשיו נעבור מכאן ל'התבוננות רמזית', נקרא לה, של אותיות ותיבות. אמנם אם רוצים להתבונן-לדעת – אני ואתם רוצים לחוות יש מאין – אנחנו יכולים בהחלט עכשיו לסגור את העיניים לדמות. ישנה חויה אמיתית. כמו שדובר קודם, דבר שהוא אמת מצד עצמו מותר לי לדמיין אותו. היות ומקובל אצלי באמונה שהוא דבר אמתי, אז בהחלט אני יכול לדמיין ולנסות להרגיש את עצמי מתהווה יש מאין בכל רגע תמיד גם בלי המשל העניני, אלא רק עצם הדבר. אבל תוך כדי שאני מנסה לחוות את עצם הדבר, שהוא התהוות יש מאין ברקיע הראשון מלמטה, 'וילון', בכל זאת צריך למקד את המחשבה על משהו.

עוד פעם, עוד כלל גדול שהוזכר קודם: בהתבוננות יהודית התכלית אינה לרוקן את המחשבה. צריך לרוקן את המחשבה מדברים זרים שמפריעים עוד לפני שמתחילים לשבת להתבונן, זהו חלק מההרפיה הנפשית לפני שהאדם מתחיל להתבונן, אבל התבוננות עצמה היא לא התרוקנות, היא בדיוק להיפך, היא מילוי התודעה עם משהו.

'אש מיין'

אם אני מתמקד במלים 'יש מאין', יש בהן המון-המון רמזים יפים שגם בעבר ראינו, שההתבוננות בהן ממש פועלת מאוד מאוד יפה אצל אנשים[נה]. הדבר הזה – להתבונן במלים 'יש מאין' – כבר בדוק ומנוסה. ככל שאני חוזר על המלים 'יש מאין', יש על זה גם ווארט של אבולעפיה, פתאום "ודגלו עלי אהבה"[נו], קורית מן מוטציה בתוך האותיות, ואחרי הרבה 'יש מאין' פתאום יוצא לי 'אש מיין'. זהו צירוף אותן אותיות, רק שה-א קפצה מ'אין' והחליפה את ה-י שקפצה מה'יש' לתוך מה שקודם היה 'מאין'. עכשיו, כשהתחלפו שתי האותיות האלו, נעשה לי 'אש מיין' במקום 'יש מאין'. תופעה זאת, כשאדם סתם מתבלבל בלשון, דורשים חז"ל במדרש "'ודגלו עלי אהבה' – ודילוגו עלי אהבה"[נז], שהאדם מתבלבל יש בכך איזו חיבה מיוחדת, הקב"ה מאוד שמח בזה, זה מאוד מבדר אותו, בגלל שיש בזה כנראה ענין-תיקון גדול.

מה זה 'אש מיין' ומה זה 'יש מאין'? לתת בזה לא רק את משחק המלים, אלא את הבידור שבזה. יש מאין על פי קבלה הם בינה מחכמה. "החכמה מאין תמצא"[נח], החכמה נקראת אין, ובה יש רק אור, אין עדיין שורש לכלים. היא נקראת "חיוהי"[נט], יש בה זרימת חיות, "החכמה תחיה"[ס], אבל אין בה עדיין גוף. מה שאין כן באמא מתחיל להיות גוף, שנקרא "גרמוהי" בלשון הקבלה^עז. מתחילים להיות בה כלים, שהם יש. לכן בלשון הקבלה אמא נקראת יש ואבא נקרא אין, שהם עצמם כנגד י-ה, שתי האותיות הראשונות של שם הוי'. לפי זה כתוב שיש מאין הם על דרך "החכמה מאין תמצא" – בבינה[סא]. החכמה יוצאת, אבל נמצאת במציאות הסופית לא בחכמה אלא בבינה. זה נקרא יש מאין.

מה זה אש מיין? כתוב שהיין הוא ביטוי וסמל של הבינה עצמה. יין הוא התבוננות, "נכנס יין יצא סוד"[סב] ומפרשים ששתית יין בפנימיות היא להתבונן. כלומר, בעצם מה שעושים כשיושבים ומתבוננים הוא משתה. זה נקרא משתה רוחני, לקחת סם אלקי. זה נקרא להתבונן, במיוחד בקבוצה. לעשות משתה יין, להשתכר, זהו הדימוי-הסמל בקבלה ובחסידות. לשתות יין זה בעצם מה שאנחנו עושים עכשיו, שותים יין. מתוך זה, כאשר היין פועל פעולה טובה, ולא פעולה שלילית, יין ההתבוננות היהודית, מתגלה-נולד ממנו אש של התלהבות בלב. כלומר שהצירוף הראשון, יש מאין, היה מחכמה לבינה, אבל הצירוף השני, אש מיין, הוא מבינה למדות, מ-ה עילאה של שם הוי' ל-ו שלו, שהיא מדות הלב.

'אש ימין'

מה קורה הלאה בהתבוננות הזאת? שאחר כך הצרוף אש מיין עצמו הופך להיות אש ימין, ואז יש לי צירוף שלישי. בהתבוננות הזאת ישנם חמשה צירופים. היא מתחילה עם יש מאין, אחר כך עוברת לאש מיין, אחר כך מיין מצטרף שוב ונעשה ימין, ואז היא אש ימין. מה זה אש ימין? איפה כתוב דבר כזה בתורה? יש פסוק שכולנו זוכרים בסוף התורה –"מימינו אשדת למו"[סג], שה' נותן לנו את ה"אש דת", שזו התורה-הלכה, והיא המלכות, "מימינו", מחסד. כאן אש ימין היא אש שיוצאת מהימין, היא לא האש שהיתה קודם. אם כי שלא צירפנו, לא שינינו את הצירוף אש, אבל עכשיו כשאני מגיע לאש ימין הביטוי מתפרש בצורה אחרת. האש היא כמו שהפסוק אומר "מימינו", מיד ימין, חסד. התורה היא "תורת חסד"[סד], היא באה מהחסד. מה זה דת? דין, על דרך "דינא דמלכותא דינא"[סה]. זו הלכה. האש כאן היא "אש דת למו" שיוצאת מימינו של הקדוש ברוך הוא. אז היא כבר מ-ו שבשם הוי' ל-ה תתאה.

אם כן, ההתבוננות בשלשת הצירופים האלו היא בעצם בנאלית, אם כי מורכבת, אני עכשיו רק משחק עם האותיות, ואני נמצא כאן לכאורה רק ברקיע 'וילון', שהוא רק הנקודה הכללית של חויית יש מאין, אבל מתוך המשחק הזה, על דרך ההתבוננות של אבולעפיה, יש לי רמז שמעלה אותי גם כן לרקיע 'מכון'. יצרתי כאן תהליך מ-י ל-ה ראשונה, ממנה ל-ו, וממנה ל-ה השניה, כל זה משלושת הצירופים הראשונים.

'איש-מִין', 'אני שמי'

אחר כך קורה עוד צירוף: ה-י של 'אש ימין' לא יציבה שם, היא קופצת לתוך האש כמו אחד שקופץ לתוך האש. איזו י היא זאת? היא היהודי שבתחילת הימין, זה נקרא 'הימין הקיצוני' שבהתחלה. הוא קופץ לתוך האש ואז נעשה צירוף אחר – איש מין. מה זה? זהו כלל בכל ספרי הראשונים, שהם כמו פרט וכלל – איש הוא הפרט של המין. מה הצירוף הזה רוצה לומר? שבסופו של דבר צריכה להיות אחדות בין הפרט והכלל, בין האיש לבין המין שלו. "מאין באת" היא גם הרגשה. הכל התחיל מהרגשת חוית יש מאין. מה כתוב? "דע מאין באת"[סו]. צריך לדעת באמת מאין באת – באת מהמין. קשור גם עם "מאין באת מטיפה סרוחה" בדרגה יותר נמוכה, אבל בדרגה יותר גבוהה מין הוא הכלל, כלל ישראל. כשהאיש יוצא מהמין הוא צריך להרגיש, כמו שהוקדש הרבה-הרבה ובמיוחד בדורות האחרונים, איך יסוד היהדות הוא להרגיש את הכלל. "מאין באת"? מתוך כלל ישראל, מהמין שלך.

אחרון אחרון חביב: לאחר שיוצרים יחוד והרגשת הזדהות של האיש המרגיש את המין, שזהו הצירוף הרביעי של 'יש מאין', בסוף מגיעים לצירוף האחרון, "אחרון חביב", שחוזר באור חוזר, מלמטה למעלה, לשורש היש מאין, לפני ההתהוות. בכתר, עוד לפני התהוות יש מאין מחכמה לבינה שתיארנו קודם, הצירוף הוא 'אני שמי'. 'אני שמי' הוא פסוק – "אני הוי' הוא שמי"[סז]. סוף היש מאין הוא להרגיש שמי שעושה הכל הוא הקדוש ברוך הוא, שגם העצם וגם השם – שם הוא התפשטות והתגלות מהעצם – הכל "אני הוי' הוא שמי".

התבוננות ברקיע 'וילון' (ב)

עד כאן, אמרנו שכבר לפני הרבה הרבה שנים עשינו את ההתבוננות הזאת מאוד טוב, והיא תפסה אנשים בפועל בפועל. עוברים מ'יש מאין' ל'אש מיין', ל'אש ימין', ל'איש מין' ובסוף 'אני שמי'.

זו דוגמא של התבוננות 'אבולעפית' שמתחילה ברקיע 'וילון'. שוב, קראנו לה התבוננות רמזית לעומת התבוננות ענינית, אבל בכל אופן יש בה המון חומר עניני, שנתינת משמעות עושה אותה יותר ענינית מענינית. היא מתחברת באופן ממילא עם עוד רקיעים, במיוחד עם הרקיע 'מכון'. אפילו נאמר ש'אני שמי' שבצירוף הראשון עולים לרקיע 'ערבות', שהוא כבר בחינה של בטול אמיתי לה', בחינת מרכבה. אם למשל ב'אני שמי' האדם חושב על עצמו מעלה אותו ההתבוננות לרקיע 'שחקים', בו האדם שומע את שמו, שה' קורא אותו בשמו ובכך שולח אותו בשליחות לעולם הזה. זו היתה עוד דוגמא.

נשימות חדוה

עכשיו אנחנו רוצים לתת כמה דוגמאות של דברים פשוטים שמתקשרים לכללות המערכת. ניתן עוד דוגמא אחת, דבר יסודי ביותר. אמרנו שברקיע 'רקיע' בו האותיות, ישנו גם סוד הנשימה, שנושמים ח-ד-ו-ה[סח].

הרבה אנשים טובים וחשובים שואלים: נשימה חשובה מאוד, אדם צריך לנשום, אבל מה למשל עם תנועה ועוד תחומים? הרי צריך לקשר את הקבלה לכל דבר, אפילו עד כדי תרגילי תנועה וכיוצא בזה. גם פה יש אחד מהיסודות שקשור במדה מסוימת עם הרקיע שנקרא 'רקיע', אבל כמו שאמרנו קודם, גם לכל פרט בפני עצמו יש קשרים עם עוד רקיעים.

נשימה-תנועה-אכילה-דיבור

נקדים דבר יסודי: אם נשאל אותך מה אתה עושה במשך היום? יש ארבע תשובות. אני נושם, זה דבר אחד שאתה עושה ללא הרף, וצריכה להיות מודעות לנשימה. יש הרבה דברים שאדם עושה והוא לא מודע, אז כנראה שגם על פי טבע הוא לא חייב להיות מודע להם, כך ה' ברא את העולם. נשימה היא באמצע. בדרך כלל האדם באמת לא יודע שהוא נושם, אבל הפסוק אומר "כל הנשמה תהלל יה הללויה"[סט], ש"על כל נשימה ונשימה"[ע] צריך להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא, סימן שיש ענין כזה בתורה, שהוא אפילו סיום וחותם ספר תהלים, שאדם ידע שהוא נושם ובנשימה יהלל ויעבוד את הקדוש ברוך הוא. בשביל מה צריך להיות מודע למשהו? מודעות למשהו טובה רק אם היא משמשת עבודה לה', התקשרות לה', ואכן כתוב "כל הנשמה" שיש להודות על כל נשימה.

מה עוד אתה עושה? אתה מתנועע. גם כאן כתוב, כלל גדול, שכמו שכל חי נושם הביטוי הוא "כל חי מתנועע". חיות היא תנועה. דבר שלא מתנועע הוא היפך החי, הוא מת – כל עוד שמשהו חי יש לו תנועה. זה נקרא "כל חי מתנועע". כל הדברים האלו הם תשובה לשאלה 'מה אתה עושה?'. אם אתה לא עושה זאת אתה לא חי, אתה לא בענין. אם כן, הדבר השני שאתה עושה הוא שאתה זז.

הדבר השלישי שאתה עושה, לא כל הזמן אבל הרבה פעמים, כמה וכמה פעמים במשך היום – אתה אוכל. מה אתה עושה? אני אוכל. גם אחד שלא אוכל לא מחזיק מעמד. באמת צריך לנשום כל רגע, כל הזמן יש תנועות, אבל מדי פעם, הרבה פעמים ביום, צריך למלא דלק בשביל להתנועע, בשביל לנשום, וזה לאכול. לכן האדם אוכל. מי שלא אוכל אינו אדם. אחד מהפלאים שה' ברא את האדם – זו התבוננות מאוד חשובה – עם פה, והפה פותח את עצמו בשביל לאכול

הפה משמש גם בשביל הפעולה הבאה, הדבר הרביעי שאתה עושה. לכאורה אפשר להמנע ממנו, אבל אם אתה רוצה להיקרא בשם אדם אתה לא יכול, הוא משהו עצמי אצלך – אתה מדבר. זה הדבר הרביעי. אם אתה לא מדבר אתה חסר בעצם היותך אדם, היות ש'מדבר' הוא שם האדם "'ויהי האדם לנפש חיה' – לרוח ממללא"[עא], שהנפש חיה. הדיבור הוא תוספת החיות שבאדם לעומת החיות. כאן, במלכות, זהו ההבדל בין האדם לבהמה. דיבור הוא גם לשון הנהגה – "דבר אחד לדור ולא שני דברים"[עב] – ולכן על האדם כתוב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו"[עג], ו"רדו" פרושו שהוא מולך, והוא מולך מכח הדיבור. לכן אפילו האותיות רד במלה "רדו" הן שתי האותיות של השורש דבר.

כשאני שואל את השאלה 'מה אתה עושה?' יש שני דברים יותר מופשטים – אתה נושם ואתה נע – ועוד שני דברים שאתה עושה – אתה אוכל ואתה מדבר, ושניהם קשורים בפה, מה שאתה מכניס ומה שאתה מוציא, כך נבראת.

אם הנשימה היא סוד חדוה, הרי צריך לנשום חדוה, ולנשום חדוה הכוונה לחוות. עצם תיקון החויה, מלשון חוה, הוא לנשום חדוה. זה נקרא 'תיקון חוה', לעשות ממנה חדוה וממילא חיה, כיון שחדוה שווה חיה.

עוד נקודה: כשעושים אצל חסידים התבוננות קבוצתית קוראים לה התוועדות, בה אוכלים וגם מדברים. בהתבוננות של 'להבדיל' רק נושמים וקצת נעים. זה נקרא יה ללא וה. עוד פעם, ארבע הבחינות האלו הן י-ה-ו-ה. לנשום כנגד י, עצם תנועת החיים הוא ה עילאה (הכל כאן 'לפי ערכין'), לאכול כדי למלא את הכח והאנרגיה, לחדש ולמלא דלק, היינו כנגד ה-ו בהתבוננות שלנו, והדיבור הוא המלכות שכנגד ה תתאה. אז אצל יהודים מאוד חשובות מדרגות וה דווקא, כשעושים התבוננות יהודית קבוצתית.

שוב, אני נושם, אני נע, אני אוכל ואני מדבר. יש אפילו פסוק "אני מדבר בצדקה רב להושיע"[עד], פסוק חשוב מאוד, שצריך לדבר מתוך "רוח ממללא" של צדקה ואז "רב להושיע" – ישועות רבות צומחות. ה' "מצמיח ישועות" מתוך ה"אני מדבר בצדקה", כמבואר אצלנו באריכות במקום אחר[עה].

ארבע מדרגות שמחה

נחזור: אם הנשימה קשורה לחדוה, צריך לומר שכל אחת משלש הפעולות האחרות גם תהיה קשורה לאיזה רגש כללי שחווים תוך כדי שאני עושה אותה. שוב, אחד מהיסודות אצלנו, אני לא יודע אם שמענו אותו קודם, הוא שכולם קשורים עם דרגות שונות של שמחה. אם כי ישנם עשרה לשונות של שמחה, יש ארבע מדרגות כלליות של שמחה. יהודי צריך להיות שמח. כל אחד צריך להיות שמח בשמחת החיים – לנשום שמח, לנוע שמח, לאכול שמח ולדבר שמח. הכל צריך להיות שמח, רק שיש ארבע מדרגות של שמחה. נקודת השמחה נקראת חדוה, מלשון נקודה חדה וזו הנקודה הראשונית של השמחה. הנקודה החדה של השמחה נקראת חדוה. אחר כך באה התגלות של שמחה בלב, והיא נקראת גילה. אחר כך היא מתפשטת יותר ואז היא נקראת שמחה, וכשזה מגיע לשיא זה נקרא ששון.

אלו ארבע מדרגות כלליות של שמחה – חדוה, גילה, שמחה וששון. אצלנו, צריך לאכול בשמחה. שמחה סתם קשורה דווקא לאכילה, כמו בפסוק "לך אכול בשמחה לחמך"[עו]. צריך "גילו ברעדה"[עז], שורש כל תנועה נקרא רעדה. יש איזו מן תנועה, הזזה – בלשון החסידות קוראים לה 'הזזה עצמית'[עח] – שמשהו זז, והיא קשורה עם גילה. כשאדם זז הוא צריך לחוות גילה. כשהוא אוכל הוא שמח, זהו עצם השמחה. כשהוא מדבר צריך להיות שיא הששון, "שש אנכי על אמרתך"[עט] מתוך ש"תען לשוני אמרתך"[פ]. עיקר דיבור היהודי הוא "ודברת בם"[פא], שיהודי צריך לדבר דברי תורה. אצל יהודי הדיבור מיועד דווקא לדברי תורה, "'ודברת בם' – ולא בדברים אחרים"[פב]. כשיהודי מדבר דברי תורה, כמו שצריך, ה' והשכינה כביכול מדברים מתוך גרונו, דברי התורה מִדַּבְּרים מעצמם, ואז כתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". בדיבור המתוקן מתגלה ששון, המדרגה הרביעית של השמחה.

זהו עוד נושא כללי שצריך לצרף, שבנשימה ישנה חוית חדוה. יש להסביר לאנשים את כל ארבע המדרגות האלו, שכל מה שאתה עושה אמור להיות חדור עם רמה מסוימת של חוית שמחה. אפשר להסביר "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[פג] את כל המשמעויות שבארבע מדרגות אלו. למשל, מה זה לנשום. אמרנו שהנשימה היא גבולית בכך שבדרך כלל היא אפילו לא מודעת וגם לא כל התנועות תמיד מודעות, אבל אם יש ענין להיות מודע לנשימה על מנת לעבוד את ה' באמצעותה – "כל הנשמה הנשימה תהלל יה" – אזי כל שכן בתנועה, היות שהתנועה יותר נמוכה. איך רואים זאת? מה הפסוק המקביל? גם זה כתוב אצלנו באריכות. הפסוק של תנועה המקביל ל"כל הנשמה", "כל נשימה", שיהודי צריך להיות מודע לנשימה על מנת להלל את ה', הוא "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך"[פד]. מפרשים אותו בחסידות ש"כל עצמותי" היינו כל תנועת איבר, כל תנועת עצם. צריך שכל עצם וכל תנועה "תאמרנה הוי' מי כמוך".

הוי' הוא שם הרחמים, כלומר שכל תנועה תביע אור חוזר של רחמים. בנשימה יש יותר אור ישר, מצד שהאדם מהלל את ה', אבל התנועה כביכול מביעה מלמטה, מעצמה, רחמים. זו הרגשה שה' מרחם עלי, שהוא נותן לי יכולת וכח להזיז את האצבע, להניע את עצמי. זו עיקר חוית התנועה, ויש בה גילה – "גילו ברעדה". מה הכוונה "גילו ברעדה"? שהוא גם רועד. יש בזה שורש של "אני בינה לי גבורה"[פה] – מה פתאום הוא זז? איזה דבר נפלא! עצם התזוזה היא רעדה, תרתי משמע. תזוזה עצמה היא 'הזזה עצמית' ובנוסף יש בה רעדה. בתוך ה"חיל ורעדה"[פו] יש גילה עצומה של הרגשת רחמי שמים, "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך".

י  נשימה  חדוה

ה  תנועה  גילה

ו  אכילה  שמחה

ה  דיבור  ששון

עד כאן עוד ענין.

ארץ – שש המצוות התמידיות

כיווני המצוות התמידיות

נחזור ונסיים את השלמת השיעור, נחזור לארץ, ונאמר איך אמורים להתבונן בשש המצוות התמידיות מסביב. נתחיל עם ו הרוחות. הדבר הראשוני שמסבירים הוא ש-ו הרוחות נקראות בקבלה ו קצוות (ו"ק), שהם שש מדות הלב. כלומר, הקשר הראשוני הוא לקשור כל אחת מהקצוות עם שש מלים: ימין הוא אהבה, שמאל הוא יראה, קדם הוא רחמים, מעלה הוא בטחון, מטה הוא תמימות, אחור הוא אמת "ואני תפלה" שבאמצע הוא שפלות. המלכות היא "היכל הקודש באמצע"[פז]. יש ו קצוות מסביב ו'אני' באמצע. 'אני' הוא דוד, המלכות שבאמצע, השפלות. כמו שהזכרנו הרבה פעמים[פח] יש אפילו קשר מילולי בין תפלה לבין שפלות – תפלה אותיות ת-פ-ל ושפלות אותיות ש-פ-ל.

בשביל שהדבר הזה יהיה מורגש צריך כמובן להסביר קצת מהו בטחון, מהי תמימות, אבל שינסו להרגיש שהאמונה במציאות ה' נותנת בטחון. המצוה שלמעלה היא "אנכי הוי' אלהיך"[פט], זה נקרא מציאות ה', המצוה להאמין תמיד שה' נמצא, והיא נותנת בטחון. הכח בנפש לשלול תמיד עבודה זרה, לא להאמין ולא לבטוח בשום כח אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[צ], הוא ללכת בתמימות, זה נקרא "הולך תמים"[צא], יהודי תמים. יהודי תמים שולל עבודה זרה על כל צעד ושעל בעולם הזה, וזו תמימות בנפש. כמובן, אהבה היא אהבה ויראה היא יראה, זה פשיטא. הקשר בין "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[צב] למדת הרחמים הוא כמו שהסברנו, ששם הוי' כמדה וכרקע נקרא שם הרחמים, וכאשר אומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד" הכוונה שהכל רחמים, לא אלקים. כל מה שקורה איתי, כל מה שאני רואה וכל מה שאני חווה מול פני, מה שמולי, שזוהי החויה המידית שלי – הכל רחמים.

האחור, שהוא שמירת המחשבה, נקרא שאני 'חתום' על ה'. האחור הוא היסוד, ה"חותם אמת". מה הקשר בין אמת לבין "לא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[צג]? המצוה של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" היא לתת שום אמון ולא לבטוח בשום כח אחר, לא להאמין בעבודה זרה, אבל "לא תתורו" הוא עצם ההרהור, סתם לחשוב על פסל, כמו שיש זנות יש מינות. השמירה לא לחשוב לא להכניס לתוך התודעה שלי, למוח ולראש שלי, היא המצוה שמצד האחור "לא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". מה אמת בזה? למה היא קשורה למדת האמת של האחור-היסוד? אחד ההסברים הוא שאמת היא "חותמו של הקדוש ברוך הוא"[צד], כמו הביטוי שאמרנו קודם בשם חז"ל. אם אני 'חתום' אני קשור עם התמימות, כמו שנראה, אבל החידוש הוא שאם אני מושבע אני קשור עם האמת. הרבה פעמים המושג שבועה הוא כח של יסוד[צה]. כשאדם נשבע הוא צריך להישבע באמת, דווקא באחור. הכח לשמור ממחשבות זרות, זנות ומינות, הוא כשאדם נשבע או נודר. מבואר באריכות בחסידות כמה כח עצמי מתגלה בשבועה מתוך האוצרות הבלומים האינסופיים של הלא-מודע, העל-מודע של הנפש. באמת כאן יש עסק עם הלא מודע, אז הכח לשמור הוא להישבע באמת שאין לי עסק איתך – אני חתום. כמו שאחד אומר 'אני חתום על הקדוש ברוך הוא', וממילא אני נשבע עליו, אין לי עסק איתך ואני לא מכניס אותך הביתה, לתוך הראש שלי, כלל וכלל. זו הרגשת חוית האמת שיש בצד האחור. לפי זה, מבין שש המצוות התמידיות ספר התניא מתחיל גם מ"משביעים אותו" וגם מ"תהי צדיק", ששניהם מדת היסוד, האחור, המצוה האחורית. זו שבועת אמת. בתוך כל זה "ואני תפלה".

כל זה היה לומר שקודם כל צריך לקשר את המצוות עם מדות הלב, אחר כך הכל עובד בצורה מאוד מאוד פשוטה. אדם נמצא בתוך אהבה-יראה-רחמים-אמת סביבו, מלמעלה בטחון ומלמטה תמימות, והוא עצמו בשפלות, כולו אומר שפלות, כולו שופך את לבו "נוכח פני ה'".

פסוקי המצוות התמידיות

שלב יותר מתקדם בהתבוננות של ארץ הוא להתבונן על הפסוקים. כמו שאמרנו קודם, יש את הענין של הפסוק ויש האותיות שלו. צריך לשחזר אותן בראש, להתבונן בהן הרבה. אם נתחיל מעשרת הדברות, אני צריך להתבונן בשני הדברות הראשונים ולומר בתוך הלב "אנכי הוי' אלהיך", לשמוע זאת, "כל העם רֹאים את הקולֹת"[צו], "רואים את הנשמע"[צז]. "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מהדהד מלמעלה, ולכך צריך להגיע מרוב התבוננות.

כמו כל דבר, כמו אדם שלומד לנגן ניגון, הוא מנגן אותו כל כך הרבה פעמים עד שהוא מתנגן מעצמו. הוא יושב ליד פסנתר, על כלי, והנגינה יוצאת מהאצבעות, היא כבר בתוך האצבעות בדרך ממילא. כך צריך להיות. האדם צריך להתבונן כל כך חזק עד שבדרך ממילא, מלמעלה, מעל הראש שלו, מהדהד "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כך גם מלמטה, מתחת לרגלים שלו, מהדהד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". מלפנים, מצד קדם, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מצד ימין יש לו "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מצד שמאל, כמו שנסביר תיכף, אנחנו בוחרים בהתבוננות הפרטית להשתמש ליראה לאו דוקא בפסוק הפשוט "את הוי' אלהיך תירא"[צח], אלא דוקא בפסוק שפותח את פרשת היראה בפרשת עקב "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה"[צט]. זה הפסוק שאנחנו בוחרים בו להתבונן בצד שמאל. בצד האחור שש מילים: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". מספיק, לא צריך לסיים "אשר אתם זנים אחריהם".

רמזי הריבועים – מעלה ומטה

נתבונן עכשיו במלים האלו, במה שבנינו כאן כהתבוננות פרטית. סגולת המלים האלו פועלת מעצמה. צריך להסביר שיש כח אלקי, אינסופי, בתוך כל אות, אבל אם האדם מודע ומגלה רמזים זה מאוד מאוד מעשיר את הלב שלו, את ההתבוננות.

דובר, ואפילו נכתב בעלון שלנו לפני כמה חודשים, רמז מאוד חשוב: שני הדברות הראשונים – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – שווים גם מצד התיבות וגם מצד האותיות לשני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע – "שמע ישראל" ו"ואהבת". מה הרמז בדיוק? ב"אנכי הוי אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", יש 9 מלים ו-41 אותיות. בדיבור הבא – יחד הם צמד על פי פשט וכאן בהתבוננות שלנו הם מעלה ומטה – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" ישנן 7 מלים ו-23 אותיות. כמה הם ביחד? 16 מלים ו-64 אותיות. למה הם מהווים יחידה שלמה? בגלל שגם מבחינת המלים וגם מבחינת האותיות יוצא ריבוע, וריבוע בקבלה וחסידות הוא תמיד התכללות ושלימות. יש דווקא ביחד 4² מלים, ו-8² אותיות. כמובן, יש גם יחס בין 16 לבין 64, פי 4, שהוא היחס האידיאלי בתורה. על פי קבלה היחס המושלם בין מלה לאותיות הוא אחד לארבע. למה הוא האידיאל? בגלל שזהו היחס של שם הוי', לכן הוא נקרא "שם בן ארבע"[ק] – מלה אחת עם ארבע אותיות. זה היחס מושלם. בדרך כלל שורש מלה הוא 3 אותיות, ועם אות אחת תוספת יש כבר ארבע אותיות למלה. זהו הכלל המושלם בתורה, כמו שרואים בחלוקת הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ל-7 מלים ו-28 אותיות, שזהו גם פי 4. בנוסף, 28 הוא גם המשולש של 7, סכום כל המספרים מ-1 עד 7, אבל העיקר שהוא פי 4 ממנו. גם פה רואים שדווקא כאשר מחברים את "אנכי" ו"לא יהיה לך" יש 16 מלים ו-64 אותיות, גם פי 4, ועוד יותר, ריבוע של 4 ושל 8.

רמזי קדם וימין

מה קורה כשמחברים את שני הפסוקים הראשונים של "שמע ישראל", שהם שתי המצוות, שקדימה ושמצד ימין? בפסוק הראשון "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הקדם, ישנן 6 מלים ו-25 אותיות, ובפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", צד הימין, האהבה, ישנן 10 מלים ו-39 אותיות. כשאני מחבר אותם יחד, בתור יחידה, אני מקבל 16 מילים ו-64 אותיות, בדיוק כמו קודם.

מכאן מתבקש למצוא רמז גם בזוג השלישי, שאינו זוג פשוט בתורה. בשני הזוגות הראשונים זה פשוט: אלו שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות ושני הפסוקים הראשונים של שמע ישראל בתורה. מהו הזוג השלישי? יראה ואמת. מעלה ומטה הולכים יחד וזה מובן, זהו ציר אחד, ממד אחד. קדם וימין הולכים ביחד. זהו גם חלק מאוד חשוב בהתבוננות. אפשר להתבונן כאן בשלושה צירים או שלשה ממדים: מעלה ומטה הם ממד אחד, הקדם והאחור מחוברים, וגם הימין והשמאל מחוברים. זה ודאי דבר נכון בפני עצמו, אבל יש משהו בסגולה של הפסוקים, אם מתבוננים, שהחיבורים ביניהם אינם כך. באמת החיבורים בפסוקים הם בין מעלה ומטה ובין הקדם והימין, וכך הוא גם בפסוקים "שמע ישראל" עם "ואהבת".

איך מסבירים את זה בנפש? הקדם הוא תפארת, רחמים, והימין הוא אהבה. בתור דמויות בתורה אלו יעקב ואברהם. הקשר בין רחמים ואהבה קשור הדוק ועצמי. בפסוק בתנ"ך "ארחמך הוי' חזקי"[קא] וכל שכן בלשון תרגום רחמים הם אהבה. על הקשר בין יעקב לאברהם כתוב "...ליעקב אשר פדה את אברהם"[קב], כמבואר באריכות בספר התניא פרק לב. בהתבוננות הזאת עיקר הקשר הוא בין הקדם לבין הימין.

רמזי שמאל והאחור

כמו שקדם וימין מקושרים, כך השמאל והאחור מקושרים. איך מסבירים זאת בקבלה? כתוב שהקו האמצעי, התפארת, הקדם, נוטה לימין, ואילו היסוד, האחור, נוטה לשמאל. לכן כאן השמאל מתחבר עם האחור, הקדם עם הימין ומעלה עם מטה. איך מופיע הקשר בזוג האחרון? "על פי שני עדים יקום דבר"[קג], היו שני זוגות מובהקים, ולכן גם בזוג האחרון, לפי איך שקבענו להתבונן, יוצאת בדיוק אותה התופעה! "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" ישנן 10 מלים ו-36 אותיות ובמלות הפסוק "ולא תתרו אחרי לבבם ואחרי עיניכם" ישנן 6 מלים ו-28 אותיות, ויחד כשמחברים אותם יוצא 16 מלים ו-64 אותיות. יש פה שלוש יחידות עם אותו מבנה בדיוק בדיוק. המבנה כאן הוא סגולה, אפילו כפולה ומשולשת, של מלים ואותיות עם יחס ביניהם של 1 ל-4.

נתבונן בזה הלאה: כמה מלים יש לי סך הכל? יש שלש פעמים 16, שהם 48. כמה אותיות סך הכל? 192, זה לא ריבוע, השלימות כאן היא ריבוע, אבל כשמוסיפים את הפנימיות – מה הפנימיות? "ואני תפלה" – המלה בפנים היא תפלה. במלה הזאת יש גם אותו יחס – מלה אחת ו-4 אותיות. איך היא משלימה את הכל? היא משלימה את כל המלים ל-49, שהוא 7 בריבוע, ואת כל האותיות ל-196, שהוא 14 בריבוע, כפול מריבוע המלים. כמו שהשורש 8 כפול מהשורש 4, על ידי תוספת תפלה באמצע נעשה מהכל 7 – 7 בריבוע וכפל 7 בריבוע. אכן, באמת המלכות היא הבחינה השביעית, היכל הקודש באמצע, "כל השביעין חביבין"[קד].

"שלם וחצי" ברמזי הריבועים

נחזור להתבונן בשרשים של הריבועים. מבחינת האותיות יש לי בכל זוג ח בריבוע, ח בריבוע, ח בריבוע והתפלה שבאמצע היא ב בריבוע. סכום השרשים שווה 26. לגבי התיבות יש לי בכל זוג 3 פעמים ד בריבוע מילים, ותפלה שבאמצע היא 1 בריבוע. מהו סכום השרשים? חצי, 13. אם כן, מה הכל ביחד אומר? מה הרמז הכללי של הכל? הוי' אחד ועוד חצי הם "שלם וחצי". שרשי כל ריבועי האותיות הם הוי' ושורשי כל ריבועי התיבות הם אחד, חצי מהוי', וכך הכל הופך להיות הוי' אחד.

אמרנו שהפסוק שהרבי הכי אוהב בספר התניא של אדמו"ר הזקן הוא "והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבוד ומביט עליו ובחן כליות ולב אם עובדו כראוי". באותו פסוק מורחב מחלום יעקב, כמו שאמרנו בהתחלה, רק הוא בפני עצמו, גם יש 16 מלים ו-64 אותיות, כמו כל אחד משלש היחידות שעכשיו ראינו, 4 בריבוע מלים ו-8 בריבוע אותיות. מה זה אומר לי? אמרנו שההתבוננות הזאת היא האורינטציה היהודית, בנית מקום אלקי, לחיות בתוך המקום האלקי, להתפלל בתוכו. אם כן, סך כל זה בדרך הרמז עולה אותו משפט מהתניא, שתוכנו ש"הנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו" מסביב, מכל הרוחות, "ומביט עליו ובחן כליות ולב אם עובדו כראוי". "עובדו כראוי" היינו "ואני תפלה" שבאמצע, "עבודה שבלב זו תפלה"[קה].

זה משהו מאוד מאוד יפה במבנה, בתור רמז, סגולה, כמו שאמרנו קודם. הסגולה הזאת קיימת בין אם אתה יודע אותה ובין אם לא, היא פועלת. זה פועל אם משתמשים בדיוק בפסוקים האלו, לחזור על הניגון, לנגן אותם כל הזמן, עד שנעשה כעין בדרך ממילא.

התבוננות ברקיע 'ערבות'

להתידד עם המושגים

היום אם כן עשינו סיכום קצר. אמרנו שצריך מההתחלה להתידד עם כל הרקיעים האלו שלנו, להכיר אותם להתידד איתם, צריך גם כן לדעת להעריך את השיטה של אבולעפיה, שזו שיטה שקשורה הרבה עם גימטריאות ומספרים.

כמובן, אולי נאמר עוד מלה חשובה. להתחיל לשחק עם מספרים, במיוחד לבד, זה באמת לא מומלץ בהתחלה, בגלל שיש המון המון פסולת. מה זה פסולת? המון המון דברים כל כך שוליים, כל כך לא נכונים, כלומר יציבים וניצבים חזק, היטב, והאדם בתחלה לגמרי לא מסוגל להבחין בין – נקרא לזה בצורה פשוטה – גימטריא טובה לבין גימטריא לא כל כך שוה. אף על פי שיוצא לו 'שוֶה' אבל השויון הזה לא 'שוה' כל כך. לכן זה באמת לא מומלץ כל כך לעשות מהן העיקר או אפילו חלק חשוב מאוד, במיוחד בתחלת הדרך. בכל אופן לא נמנענו מלומר וגם למסור התבוננויות שמבוססות על פי חשבונות, בגלל שהן משהו מאוד אמיתי בפני עצמו, ובמיוחד כאשר המסר שהוא מעביר מאוד מאוד חזק, ופנימי, כמו הדוגמאות שעכשיו הבאנו.

אחר כך אמרנו שכמו שאתה יודע לשחות גם במים העמוקים, אף על פי שאתה עדיין לא יכול לצלול, ולכן נתנו כמה דוגמאות של התבוננויות וגם עמדנו על הקשרים בין רקיע לרקיע, כמו בין 'מכון' ו'וילון'.

התבוננות כללית והתבוננות פרטית

אולי באמת נסיים עם עוד משהו: נעלה עד לרקיע האחרון, 'ערבות', ונאמר דבר נוסף, חוץ מאשר ההרגשה הכללית שתיארנו בו, שזו הרגשת הבטול המוחלט. זו לא כל כך הרגשה, לא כל כך נכון לומר עליה הרגשה בגלל שזו לא חויה של מודעות עצמית, זהו בטול במציאות, להיות מרכבה אמיתית לה'.

בכל אופן, איך אפשר לתת לו איזו התבוננות מעשית, חשיבה על משהו? להיות בטל לה' פרושו להיות בטל ולא לחשוב כלום, על שום דבר שאתה מכוון אותו, אלא הכל בדרך ממילא. איך אפשר בכל אופן לתת נושא להתבוננות? חוץ מאשר התבוננות על אותם צדיקים שהיו והשיגו את המדרגה הזאת, דרגת ה'ערבות'. ידוע[קו] שאדמו"ר האמצעי היה מורה את דרך ההתבוננות לחסידים שלו, כמו גם אביו, אבל במיוחד אצלו, קודם כל בזכירת כל השתלשלות העולמות, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". כלומר, לזכור מעצמות אין סוף, עצמותו יתברך ממש, איך הכל משתלשל כביכול ממנו עד שמגיע אלי, ולעבור על כל המדרגות שבאמצע, שוב, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". ההתבוננות הזאת היא לכאורה הכי מאומצת, הכי קשה והכי דורשת ידע. יחד עם זה, ההתבוננות הזאת, שהיא ה-התבוננות ב-ה הידיעה של בינה, במה שלמעלה מכל הרקיעים המזוהים עם המדות על פי הקבלה. כאמור, 'ערבות' הוא בינה או למעלה ממנה, עצם הבינה, אז בהחלט ברקיע ערבות ישנה ההתבוננות של ה-כל, מכל כל, בצורה מסודרת, מעצמות ה' ועד אלי, הרבה יותר מאשר בכל רקיע שקדם אליו.

לפי מה שמסבירים עכשיו, כל מה שקדם לו – הכל פרטים. אמרנו שבו גופא יש מהכלל אל הפרט, מלמעלה למטה, אבל להגיע לכלל הגדול, איך שבאמת "הכל הוא ה' וה' הוא הכל", בדרך ההתבוננות של הכלל הגדול, זו התבוננות פרטית דווקא. זה גם נשיאת הפכים, צריך לראות בכלל את כל הפרטים.

ערבות – להתבונן במה שה' מתבונן

למה זה ערבות? יחסית לשאר הרקיעים שלפני ערבות, הוא כמו אור אין סוף שלפני הצמצום בכלל. בלשון הקבלה ההתבוננות של ערבות היא כמו עולם המלבוש[קז], ההשערה. הרי בערבות אתה מרכבה לה', אז מה ההתבוננות בו? זו ההתבוננות של ה'. במה ה' מתבונן? מה הוא חושב? לפני שהוא צמצם את אור אין סוף שלו הוא פשוט חשב על כולנו, על כולם, הוא "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[קח]. כלומר, הקדוש ברוך הוא עשה התבוננות לפי דרך האדמו"ר האמצעי. זה נקרא עולם המלבוש.

כשאדם מגיע לערבות ההתבוננות שלו היא כמו ההתבוננות של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", פשוט לשער את הכל מכל כל, שזהו הכלל הגדול, עם כל ריבוי הפרטים שבו. שם כתוב "איש לא נעדר", אין שום פרט שנעדר, זה הביטוי בפסוק בישעיהו שבקבלה ובחסידות מתפרש על עולם המלבוש, בו ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

אמרנו שההתבוננות כאן היא "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". מה הכוונה? צריך לדעת אפילו איך ללמד דבר כזה. איך אתה יכול לקחת מישהו חדש מהרחוב, יחסית על ההתחלה, להסביר לאחד שלא למד עץ חיים ולא יודע קבלה בכלל, התבוננות פרטית של כל סדר ההשתלשלות, מההתחלה ועד הסוף, כמו שאדמו"ר האמצעי רוצה? זה אפשר! למה אפשר? בגלל שאין סוף עד כמה אפשר לפרט את הדרגות. אני, אתה וכל אחד יכולים בהחלט, גם על עצמנו וגם לקחת מישהו מהרחוב, ולהסביר לו נאמר תשע מדרגות מאין סוף ועד לשולחן הזה. אתה לא מחסר כלום, בגלל שזו אמת, זו התבוננות אמתית, אין שום חור בהתבוננות, הכל מלא, רק שיחסית אלו כללים, אפשר לפרט אותם הרבה יותר עד אין סוף.

עשר מדרגות בסדר השתשלות

מה שהתבוננו עכשיו הוא גם למשל אחד מהדברים היסודיים. זו התבוננות פרטית של 'ערבות', אותה גם נבסס על פסוקים:

לפני הצמצום הראשון יש שלש מדרגות כלליות שנקראות 'יחיד', 'אחד', 'קדמון'[קט] ("שיער בעצמו בכח" שאמרנו קודם הוא קדמון). מהם הפסוקים של שלש בחינות האלו? אפילו ביטויים קצרים, רק בשביל להיאחז ולהתבונן בהן, שהן אמת לאמיתו. 'יחיד' נקרא "אין עוד מלבדו"[קי]. אתה אומר לאדם שה' באמת "אין עוד מלבדו". זו מדרגת יחיד. מה זה 'אחד'? " הוי' אחד"[קיא]. מה זה קדמון, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"? כתוב שזהו הביטוי שאמרנו קודם, "איש לא נעדר", שהכל נמצא בתוך ה', "כי ממך הכל"[קיב], הפסוק לכך בחסידות "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"[קיג]. זהו הפסוק שה' שיער בעצמו בכח ושום פרט לא חסר[קיד]. עוד פעם, ג' הבחינות לפני הצמצום הראשון נקראות "אין עוד מלבדו", "הוי' אחד", "איש לא נעדר", שבתוך ה' אחד כולנו נמצאים אצלו, "איש לא נעדר".

אחר כך יש עוד שלש בחינות, שנקראות הצמצום הרשימו והקו. ההתבוננות הזאת של שלש פעמים שלש היא מבנה כללי בקבלה-בחסידות. המשולש הראשון, ה"שיר משולש", הוא יחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום. המשולש השני הוא המעבר בין אור אין סוף לבין העולמות. אחר כך המשולש שלישי הוא העולמות. מה הממוצע? שלש המדרגות שנקראות עצם הצמצום, והרשימו, והקו. בנפש, עצם הצמצום נקרא בהרבה מקומות בחסידות ההרגשה של "בלתי להוי' לבדו"[קטו]. ברגע שהכל חשוך, אם הכל היה מואר וכיבו את האורות, תוך כדי שכיבו את האורות, הכח שמכבה את האורות הוא הזיקה שלא להיתפס בדבר אחר חוץ מה'. כתוב שעצם הצמצום הוא "בלתי להוי' לבדו". "זבח לאלהים –אלהים אחרים – יחרם", זה כמובן לא שייך לפני הצמצום, "בלתי להוי' לבדו". אין 'אני'.

איך ההתבוננות הזאת? קודם "אין עוד מלבדו", יש רק ה', ו"הוי' אחד" ו"איש לא נעדר". עכשיו, ברגע שיש צמצום, כל האישים שב"איש לא נעדר" מתמלאים יראה. מה זה צמצום? פחד מניתוק. צמצום הוא חור, כמו חשכת לילה, פתאום כיבו את האורות. מה שמעורר הפחד מניתוק מה' בנפש, שזהו עצם מהות הצמצום, הוא "זבח לאלהים יחרם, בלתי להוי' לבדו";  מה זה הרשימו שאחר כך? כתוב שהרשימו הוא "אני מלא", זה הביטוי, "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"[קטז], "'אין עוד' – אפילו בחללו של עולם"[קיז]. הביטוי הוא "אני מלא"; מהו הקו? "באורך נראה אור"[קיח], שאורך הוא אור אין סוף שלפני הצמצום המתפשט כקו לתוך החלל והוא מקור של אור.

אחר כך יש המשולש השלישי, הכולל אדם קדמון, אצילות ובי"ע. אלו שלשה כללים בקבלה. א"ק הוא "אין אלהים עמדי"[קיט], כנדרש באריכות מופלגה אצל רבי אייזיק[קכ] מהזהר עצמו[קכא]. מפורש בזהר שא"ק נקרא "אין אלהים", אין שם עדיין כלים שנקראים אלקים. א"ק הוא עולם-מציאות-פרצוף שכולו אור, אין בא"ק אלקים – "אין אלהים עמדי". שוב, זהו זהר מפורש ויש דרושים ארוכים מאוד שמסבירים אותו, במיוחד אצל רבי אייזיק מהומיל; אחר כך באצילות הפסוק שקראנו בשבת האחרונה הוא "קֹנה שמים וארץ"[קכב]. אצילות נקראת עולם הקנין[קכג]. המציאות של עולם האצילות היא מה שה' קונה. זה נקרא "ברוך קונך"[קכד], זה נקרא עולם התיקון, תיקון מלשון קנין, בו ה' "קונה שמים וארץ"; מה זה בי"ע? הפסוק של בי"ע הוא "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", הסיום הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[קכה].

בהתבוננות הזאת, הסוף הוא שצריכה להיות גם מדרגה עשירית והיא "הוי' ימלֹך לעולם ועד"[קכו].

מה שעכשיו עשינו הוא דוגמא של התבוננות ב'ערבות', שהיא להתבונן, לא צריך עץ חיים, מספיק עכשיו אמרנו אותה בעשר דקות. צריך קצת יותר להסביר אותה: יש "אין עוד מלבדו", יש "הוי' אחד", יש "איש לא נעדר", אחר כך יש "בלתי להוי' לבדו", "אני מלא", "באורך נראה אור", אחר כך "אין אלהים עמדי", "קונה שמים וארץ", "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ולבסוף "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד".

לא נאריך במקום הזה. מה כל סגולות המלים שעכשיו אמרנו אותן? קודם כל, מה ראינו בדוגמא הזאת? לתת מלות פסוקים מהתורה לכל מדרגה הוא מהיסודות של כל השיטה, מה שנראה לנו פשוט שזה מה שהדור שלנו במיוחד זקוק אליו, האחיזה הזאת, מה שלא היה כל כך חיוני והכרחי בדורות הקודמים. זאת בגלל שהפסוקים היו בלאו הכי שגורים בפיהם, אבל בדור שלנו שהפסוקים לא שגורים כל כך בפי כל, לכן מאוד מאוד עיקרי לקשר את ההתבוננות עם הלשונות המובהקים של התורה, ושיש בזה סגולה אין סופית. רק שאדם יחזור על מה שעכשיו אמרנו – "אין עוד מלבדו", "הוי' אחד", לא צריך את כל הפסוק, "איש לא נעדר", "בלתי להוי' לבדו", "אני מלא", "באורך נראה אור", "אין אלהים עמדי", "קונה שמים וארץ", "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד" – זו התבוננות ב'ערבות'.

אם נעלה לשלב קצת יותר מתקדם, אפשר לתת התבוננות של כב מדרגות, כנגד כב האותיות, מעצמות עד עולם העשיה. ישנם גם כמה דוגמאות-מודלים להתבוננות של כב מדרגות, מעצמות ועד עתה, אותם למדנו בשיעורים אחרים, כמה מהם על כל פנים[קכז]. הוספנו עכשיו הרבה דברים לגבי חלק מהרקיעים שלנו כדי שנכיר אותם קצת יותר טוב, כמו ריקבון הגרעין ב'וילון', בתור משהו פשוט ונתפס, שלש הבחינות העיקריות בטבע של י-ה-ו-ה – אור השמש והמים והעץ – ו"אחרון אחרון חביב", התבוננות של 'ערבות'.

רק להסביר את זה עוד יותר: ההתבוננות הזאת, שהיא מעצמות ועד העולם הזה, מי באמת מתבונן ככה? אור אין סוף שלפני הצמצום, קדמון, אותה מדרגה של "איש לא נעדר", הוא המתבונן בכל ההתבוננות הזאת. כשאתה ככה מתבונן, שאתה שם, זו בחינת 'ערבות'.

עד כאן.

שאלות ותשובות

התנתקות וחיבור לשרש

שאלה: לגבי מה שדובר גם ביש מאין שב'וילון', שהתחושה בו היא כמו של דופק, וגם לגבי מה שדובר למעלה ממנו, ב'רקיע', על הנשימה, התנועה, האכילה והדיבור – נשמע שכל אלו מתאימים יותר לארץ, איך שהדברים מתקבלים בה, איך מורגשת החיות שכבר זורמת, באכילה בדיבור ובנשימה – הכל נשמע יותר מתאים לארץ.

הרב: השאלה שה' שואל את איוב, הוא שואל אותו חמשים שאלות, שהן כנגד חמשים שערי בינה, והוא פותח אותן עם "איפה היית ביסדי ארץ"[קכח]? האם ידעת. ככל שעולים, איך שהסברנו את העליה כאן ברקיעים, לא מתנתקים מהארץ, אין להתנתק מהרגשת עצמך והשליחות שלך, במיוחד בשלבים הראשונים בעולם הזה, אלא להרגיש את המקור, יותר ויותר "מאין באת".

ההסבר תמיד, גם אדמו"ר האמצעי רבי מסביר בתחילת שער היחוד בקונטרס ההתבוננות[קכט], שכשמתבוננים ביש מאין בדרך כלל ניתן להרגיש רק את צד היש, שהיש מרגיש את עצמו והאין נעלם ולא מורגש. יש לו רק תחושה שהוא יוצא מהאין אבל הוא לא מרגיש את המקור באין בכלל. ככל שעולים יותר, מהן האותיות של הרקיע? זו הרגשת הכחות האלקיים שפועלים זאת, להגיע יותר עמוק לתוך השורש-המקור "מאין באת", או "איפה היית (אתה!) ביסדי ארץ". מדובר על הארץ, זה קשור לארץ, אבל להגיע יותר ויותר לשורש, כמו ב'שחקים', שזו הרגשת השליחות, כמו הרגשת הנושא הכי רווח בכל כתבי החסידות של ירידת הנשמה לתוך הגוף.

אין שום משמעות להתבוננות בירידת הנשמה לתוך גוף, אין לך שום תחושה של איפה היית בשורש. "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[קל], תמיד מביאים[קלא] את הפסוק הזה בהקשר לכך שצריך כביכול לזכור את עצמך עומד לפני ה' לפני שהנשמה ירדה לתוך הגוף, ואז אתה מרגיש וחווה את הירידה והנפילה העצומה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"[קלב] של ירידת הנשמה לתוך הגוף, ואז אתה עכשיו פה, בעולם, בגוף. בכל ההתבוננויות – גם לאכול ולדבר כל מה שאמרנו – לא שרוצים לנתק אותך מהארץ, אלא להיפך. זה לא יעבוד, אי אפשר להתבונן או לעשות תיקון של אכילה ודיבור תנועה ונשימה אם אתה לא דרגה אחת יותר עמוק מאשר "מאין באת", גם יותר מאשר רקיע 'וילון' עם הרגשת יש מאין. ההרגשה ב'וילון' היא בעיקר של הדפק בו אתה רק מרגיש את הצד המתהווה, אתה לא בצד המהווה. נדמה לי שגם הסברנו בשיעור הקודם, ככל שישנה עליה יותר ויותר כך ישנה הגעה לעבר הצד השני, וכל זה לא בשביל להתנתק מהארץ. כעת, כשאתה קשור או זוכר "מאין באת" או "איפה היית" – אתה יכול לנשום ולנוע עם התודעה האלקית האמיתית, וכך הלאה.

חותם בולט וחותם שוקע

שאלה: לגבי מה שהוזכר ב'מכון', שצריכים להרגיש את החותם של ה' בכל דבר, איך הציור הגשמי של זה? אם אומרים עץ, בציור הסתמי שלו, הכוונה היא שה' הוא "חותם בולט"[קלג] והעץ הוא "חותם שוקע"? או שה' הוא "חותם שוקע" ואז כל בליטה של העץ היא בתוך ה'? איך אני חותם של ה' – אם אני לא 'אני' בכלל, אלא רק חתימה של ה', מה הציור פה? יש חלל בחתימה של ה' ואני כביכול מתמלא בתוכה?

הרב: פשוט על פי הקבלה שה"חותם אמת" הוא ה"חותם בולט", ומה שהוא חותֵם הוא ה"חותם שוקע". כלומר, המציאות היא השוקע, המקבל, וה' הוא המשפיע. החותם כאן הוא ספירת היסוד בקבלה, שנקרא "חותם בולט", ומה שהוא חותם ומחתים את המציאות הוא המלכות לפי הקבלה, שהיא "חותם שוקע". אז כמו שאמרנו בשאלה הקודמת, צריך להרגיש מאוד מאוד קשור עם השורש כדי להרגיש זאת נכון, שכל המציאות כאן בטלה, היא שלב. גם לפי השאלה והתשובה הזאת אפשר אפילו להבין איך יש כאן מעבר ל'ערבות', שהוא בטול במציאות. כדי לקבל את החותם צריך להיות 'שוקע' לגמרי, "דלית ליה מגרמה כלום"[קלד], ואז אתה מקבל את החותמת, אתה מרגיש אותה. זהו מעבר טבעי מכאן למרכבה, להיות בטל לגמרי לה'. [כי בציור החיצוני של המציאות היא נראית כביכול בולטת] לכן זה כל כך גבוה. בדיוק מה שאומרים, שכאן אתה ברקיע די גבוה, השני לפני הסוף, שהמציאות מתהפכת – מה שנדמה לעין מתהפך כחותם המתהפך, "עולם הפוך ראיתי"[קלה]. 'ערבות' הוא כמו שאדמו"ר הזקן אמר[קלו], שהוא לא רואה את הקורה בכלל אלא רק את השם שמהווה, את הכח האלקי האנרגי שמהווה, שהוא לגמרי בצד של האין, כמו שהסברנו. כאן מדובר על שלב אחד לקראת זה, שה' נמצא כאן חזק בחותם שלו ומציאות העולם נסוגה ומתבטלת בפניו.

שמירת שלבי סדר העבודה

שאלה: בתחלת הדברים הצגנו עוד פעם את שבעת הרקיעים בסדר עולה, בהליכה מאחד לאחד, ואחר כך בהמשך הדברים היו התבוננויות פרטיות בכל רקיע לחוד ולאו דוקא לפי סדר. אולי אפשר להסביר בנפש מתי יותר מתאים כל אחד מהם.

הרב: זה כמו כל תפלה. כתוב שסדר התפלה הוא מלמטה למעלה, אבל נדרש מפי אדמו"ר הזקן[קלז] על הפסוק "וזאת לפנים בישראל", שפעם היתה יכולת לעלות אך ורק בצורה מדורגת וקבועה, ועכשיו בדורות האחרונים, גם הרבה בגלל מצבי הנשמות, גלגולי הנשמות, אין כל כך סדר כמו שהיה פעם. אם כי שצריך לדעת ולהכיר עמוק ואפילו לנסות ללכת בַּסדר, אבל אדם מגיע לשיא שלו ומסוגל להתקשר להתדבק בה' לאו דוקא לפי סדר מסוים.

הדוגמה הכי פשוטה היא בפרקי אבות. כתוב "בן חמש למקרא, ובן עשר למשנה, ובן שלש עשרה למצוות" וכך הלאה, יש סדר. האריז"ל שם אומר, זה מיסודות כתבי האריז"ל, שכל הסדר הזה אמור רק לנשמות חדשות, לא לנשמות מגולגלות. זה אפילו קצת נוגע לשיטות חינוך היום, שיש הרבה שרוצים לחזור לשיטת החינוך של "בן חמש למקרא" דוקא. יש בפירוש בכתבי האריז"ל שלא שייך לדורות שלנו כל כך, בגלל מצב הנשמות. אז סדר העליה גם נוגע לנו.

תכל'ס, למעשה, ברור שברגע שיש לימוד, במיוחד אם הוא לימוד קבוצתי ולא אחד על אחד, כמו שאמרנו קודם, שלאחר ההכרה הראשונה, הטיול הראשון ברקיעים כולם, ברור שמה שמתבקש מכולם הוא ללכת לפי הסדר. אבל לאחר שכל אחד בפני עצמו קצת מתמחה, נקרא לזה, נהיה קצת יותר ותיק בענין, אז אצלו לא כל כך קריטי או עקרוני. רק שיכיר – תמיד בסופו של דבר יש רק דבר אחד שהוא קריטי – ש"לא לרמות את עצמך", כמו שאמרו החסידים, שכל התניא וכל החסידות כולה הם "זיין ניט קיין נאר", ביידיש, אל תהיה רמאי, אל תרמה את עצמך לגבי המדרגה של עצמך. כמו שאמרנו קודם, אם אתה יודע קצת לשחות, זה עדיין מאוד רדוד, אתה רדוד, אפילו במים העמוקים אתה שטחי, אתה לא יכול באמת לצלול עמוק, זהו המשל שנתנו קודם. אם אתה לא מרמה את עצמך לגבי עצמך – אז מותר לך לשחות בכל מקום. זה העיקר והכלל גדול בתורה הזאת. אבל שוב, כמו שאמרנו קודם, אם אנחנו רוצים ליצור שיטה כדי להעביר וללמד אותה – ברור שצריך סדר. כל אחד לעצמו הוא איש, וכאן הוא החיבור של האיש והמין, עליו דובר קודם. צריך לחבר את האישים למין שלהם, כך ש"מצא מין את מינו".