מבוא להתבוננות יהודית

עליה מודרכת בשבעת הרקיעים

כ אלול תשנ"ח – רחובות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור שלפנינו הוא הנחת תשתית לסדנת התבוננות-מדיטציה יהודית, שנועדה במיוחד לשליח הרב דרור שאול, לפני צאתו לפתיחת בית חב"ד בהודו. עיקר ההתבוננות הוא עליה בשבעת הרקיעים, כשלכל רקיע יש התבוננות מיוחדת משלו. בתחילת התהליך, במהלך כל שלב, ובעיקר במעבר בין השלבים – יש לנגן תנועה פשוטה המכוונת לשלב הספציפי שבו נמצאים.

המסע בין הרקיעים הוא מסע מחוית עצמי, כיש היוצא מתוך האין, לחוית האין עצמו:

השלב הראשון הוא התקרקעות בארץ, התעצמות עם שש המצות התמידיות, שיוצרות את המרחב שהאדם חי בו – מעלה ומטה, קדם ואחור, ימין ושמאל. אחרי שמתקרקעים, ניתן להניח את הסולם, ולהתחיל לעלות השמימה.

ברקיע הראשון, וילון, מתבוננים בהתחדשות הבריאה יש מאין בכל רגע תמיד.

ברקיע השני, רקיע, מתבוננים בצנורות השפע דרכם זורמת החיות האלוקית לעולם. הצנורות הם כב אותיות לשון הקדש. תהליך ההתבוננות כאן הוא חציבת האותיות על ידי ארבע פעולות: שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה. שאיפת האות מהרקיע, עיבודה, שליחתה למקומה היעוד לה בגוף ובנפש, והדהוד האות בשמיעה, שמלמד על קליטתה בהצלחה.

ברקיע השלישי, שחקים, מתבוננים בשאלה הקיומית "מי אני? מה אני? למה אני כאן?", והתשובה לשאלה זו טמונה בשם של האדם, קריאת הקדוש ברוך הוא בשמו של האדם למלא את שליחותו בעולם הזה.

ברקיע הרביעי, זבול, בונים בית מקדש למעלה, שבו מקריבים במקום קרבן – את עצמנו. בהמשך לרקיע הקודם, מפתחים את ממד מסירות הנפש שבמילוי שליחותנו בעולם. ברקיע החמישי, מעון, עובדים את עבודת ההכנעה-הבדלה-המתקה.

ברקיע השישי, מכון, מכוונים כל דבר בעולם כנגד שם הוי', כשפסגת העבודה היא זיהוי בין השם שלי לשם של ה', כלומר, הם נהיים דבר אחד.

ברקיע השביעי, ערבות, עולים אל האין עצמו, וחווים את היציאה מן האין אל היש.

א. השלב הראשון בהתבוננות: ארץ

ננסה לשרטט את יסודות ההתבוננות היהודית לשמונה רמות. הנושא מבוסס על הגמרא במסכת חגיגה[ב], שם חז"ל מספרים לנו אודות שבעה רקיעים: כשה' ברא את העולם הוא ברא אותו עם שבעה רקיעים מעל הארץ. אז יש את הארץ באמצע כנקודה מרכזית, נקודה אמצעית, ומסביב יש שבעה רקיעים. ביקום הגשמי יש רק שני רקיעים, ויש עוד חמשה רקיעים מעל היקום הגשמי שלנו. השמות של הרקיעים מלמטה למעלה הם: הכי סמוך לכדור הארץ הוא הוילון; מעל הוילון יש את הרקיע (הרקיע הוא גם שם כללי, וגם שם פרטי של הרקיע השני מלמטה); מעל לרקיע יש את השחקים; הזבול; המעון; המכון; והרקיע העליון, השביעי, ערבות. אלו השמות של שבעת הרקיעים, וכאמור, כדור הארץ ממוקם באמצע, אז יש שמונה רמות.

התיצבות בהתעצמות עם שש המצות התמידיות

בכללות, ההתבוננות היא הרצוא של הנפש. רצוא הוא תנועה בנפש מלמטה למעלה, מתוך שאיפת הלב, הנשמה היהודית, לעלות להתחבר עם העליון, עם הקדוש ברוך הוא העליון. לכן המדיטציה או ההתבוננות מתוארת כ'המראה' דרך שבעה רקיעים, אבל כדי להתחיל את ההמראה צריך להתחיל מהבסיס, מהארץ, מה-grounding (קִרְקוּעַ), צריך להיות ground (מקורקע). לכן גם בהתבוננות צריכה להיות מדרגה ראשונה, בה האדם יושב ועומד יציב על גבי הארץ.

זה כמו הסולם של יעקב. המשל אולי החשוב ביותר בתורת משה לעליה והתבוננות – גם עליה וגם ירידה – הוא החלום של יעקב אבינו, סולם יעקב, "והנה סֻלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עֹלים ויֹרדים בו"[ג]. "מלאכי אלהים" היינו המחשבות, הדרגות של ההתבוננות של האדם עצמו, של יעקב עצמו. כתוב ש-יעקב עצמו שוה פעמיים מלאך. יש מלאך עולה ויש מלאך יורד, הכל בתוך הנשמה של יעקב עצמו, שיש "מלאכי אלהים" שעולים ויורדים בסולם. אבל הסולם צריך קודם כל להיות "מוצב ארצה", אחר כך "ראשו מגיע השמימה", ובסוף "והנה ה' נִצב עליו", שיש חויה ממשית של נוכחות האין סוף מעלי, שאליו אני שואף ועולה בהתבוננות.

אם כן, אנחנו משתמשים בסוגיא הזאת ממסכת חגיגה כמודל וכשלד של כל הרמות של ההתבוננות היהודית. אבל כאמור, קודם כל צריך לעמוד יציב על הארץ, "מוצב ארצה".

בהתבוננות, ה"מוצב ארצה" אלו שש המצוות התמידיות. כתוב בסעיף הראשון של השלחן ערוך[ד], הלכה שהיא שוה לכל נפש יהודית, שישנן תריג מצות בכללות בתורה, אבל יש ביניהן שש מצוות שהן חובות הלבבות, והחיוב לקיים אותן הוא תמידי. לכן המצוות הללו נקראו מצוות תמידיות, היות שהמצוה תלויה אך ורק בלב.

כל המצוות בתורה הן מצות מעשיות, לכן לא תמיד מזדמן ומתאפשר המעשה בפועל. לכל מצוה מעשית יש זמן מיוחד, תנאים מיוחדים, אבל במצוה שכולה בלב או בנשמה אין שום שיעור ושום הגבלה, ועל כן המצוה הזו תמידית. ואם כי שהמצוה תמידית ורוחנית, בכל אופן היא חייבת להיות מורגשת בלב הבשר עד שהיא פועלת שינוי גם בפעימה של הלב, כך מובא בספרים. לכן גם המצוות הללו נקראו מצוות מעשיות, בגלל שיש פעולה גשמית ממש, שכאשר האדם מקיים את המצוה הוא מרגיש את זה, וזה עושה שינוי ממשי-גופני בלב שלו, במח שלו, בכל המערכת, בכל הגוף שלו. בכל אופן, הוא מקיים את המצוה בפנימיות, בתוך הנשמה.

א-ב. "האמנת אלקות" ו"לא יהיה לך"

יש שש מצות כאלו. מהן שש המצוות התמידיות? קודם כל שני הדברות הראשונים של עשרת הדברות: "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"; והמצוה השניה, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[ה]. יש יחס בין שתי המצוות הראשונות, שני הדברות הראשונים. הראשונה היא מצות עשה, מצוה חיובית, "אנכי". שם המצוה הזו בכל ספרות מחשבת ישראל הוא "האמנת אלקות", המצוה להאמין במציאות ה', בהשגחת ה', בטוב ה'. ויש את המצוה הנגדית-השלילית, לא להאמין בשום כח אחר, אין שום כח אחר בעולם כלל וכלל. אם כן, כל מי שמייחס איזה כח, איזו יכולת, למשהו אחר חוץ מה' אחד יחיד ומיוחד – הוא כופר או עובד עבודה זרה. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", לא להחשיב שום דבר כבעל כח כלשהו, רק ה'. זה "לא יהיה לך".

ג. מצות היחוד

אחר כך יש את מצות היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ו], שה' הוא אחד יחיד ומיוחד, אין לו גוף ולא דמות הגוף (כמו שהרמב"ם מתאר זאת באריכות[ז]), ואין שום אחדות בעולם שאפשר להביא ממנה משל לאחדותו המוחלטת של הקב"ה. כל מה שאנחנו רואים במציאות, כל הריבוי של המציאות כולה שאנחנו חשים בחושים הגשמיים שלנו, מה שחשים כ'נפרד' ורבים, הרבה הוא בגלל שאנחנו חיים כאן בעלמא דשקרא, בעולם השקר, והחושים החיצוניים שלנו משקרים לנו.

לכן כשאומרים את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יש מנהג ישראל לעצום את העינים, כדי שנוכל לחוש בפנימיות שמה שרואים כריבוי ונפרד – הוא בעצם שקר, ובאמת הכל זה אחד יחיד ומיוחד, ולעתיד לבוא כשיבוא משיח במהרה בימינו, נוכל לפקוח את העיניים שוב, ולראות איך שבאמת כל הריבוי הנדמה לעין – הכל אחדות מוחלטת, מה שהיום אין שום אפשרות לתאר את זה לעצמנו בעיניים פקוחות של היום, כל עוד אנחנו כאן חיים בעלמא דשקרא.

ד-ה. אהבת ה' ויראת ה'

אחר כך יש שתי מצות של רגש. בין כל צורות הרגש, יש שני רגשות עיקריים: האהבה והיראה. לכן יש גם מצוה בתורה לאהוב את ה', "ואהבת את הוי' אלקיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ח], ויש מצוה ליראה מפני ה', "את הוי' אלקיך תירא"[ט], ו"מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלקיך"[י]. אלו ה'ימין' וה'שמאל' כמו שנסביר את זה, והם הכנפים.

כתוב[יא] שעוף בלי כנפים לא יכול לפרוח למעלה. הרי כל ההתבוננות שלנו היא כדי להמריא, כמו שאמרנו, לפרוח לעילא, ועיקר הכח בנפש להמריא-לעלות, הוא האהבה והיראה שבנפש, הכנפים. יד ימין ויד שמאל של הבן אדם הן כמו שתי הכנפים של העוף-הציפור, שבלי כנפים אי אפשר לפרוח למעלה. אז בנפש, הכנפים הן האהבה והיראה.

ו. מצות שמירת המחשבה ממחשבות מינות וזנות

יש עוד מצוה אחת שהיא תמידית (שִשית לפי מנינו של הרמב"ם): מצות שמירת המחשבה מפני חדירה של 'חידקים רוחניים', של מחשבות זרות למיניהן. בכללות יש שני סוגי מחשבות זרות: של מינות, כלומר כפירה בה'; ושל זנות. על זה כתוב "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", שאדם כל הזמן יעמוד על המשמר הרוחני מפני מה שעלול להזיק לו ברוחניות. הדבר שמזיק, האויב שכל הזמן מנסה לחדור פנימה להזיק לנפש, הוא המינות והזנות.

כנגד המינות והזנות יש מצוה. מהי מצוה? מצוה היא כח אלקי, שה' נותן כח ליהודי שרוצה לקבל. צריך רק לפתוח את הידים, לקבל את הכח שה' מעניק לנו. ה' רוצה כל הזמן לזכות אותנו, לתת לנו כח להישמר מפני האויב. בסופו של דבר ננצח אותו, וגם נהפוך אותו, נהפוך את המינות והזנות לטוב, אבל בינתיים צריך להישמר מהמינות והזנות. על זה כתוב "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – "'לבבכם' זו מינות, 'עיניכם' זו זנות" – "אשר אתם זנים אחריהם".

אז אלו שש המצות. שוב, לעמוד על המשמר מפני המחשבות הזרות, זו מצוה תמידית, בגלל שבכל רגע האויב-המחבל יכול לתקוף, וכל הזמן צריך לעמוד על המשמר מפניו.

ראשית הכניסה ליהדות – להיכנס בתוך המצות התמידיות

אמרנו שיש כאן שש מצות תמידיות. איך מתבוננים הלכה למעשה במכלול של כל המצות הללו? יותר נכון, איך עושים מהם מערכת אחת? ומהי השמירה והקיום האמיתי של המצות הללו? ה'ארץ' של ההתבוננות, הרמה הראשונה של ההתבוננות, היא להיכנס-לקיֵים (כמו שיהודי תמים מקיים) את המצוות התמידיות של התורה, זו ראשית הכניסה ליהדות בכלל. מי שרוצה להיכנס תחת כנפי השכינה של היהדות בכלל, כלומר, הוא יהודי, אבל יכול להיות שהוא רחוק מהיהדות, אז צריך להיכנס ליהדות. כמובן שגם מאד חשוב שיעשה דברים מעשיים, שיניח תפילין, שהאשה תדליק נרות שבת והכל, אבל הכניסה תחת כנפי השכינה זה קודם כל להאמין.

לחוות מחדש איך אני כעת במעמד הר סיני

איך היהודים התגיירו ונעשו יהודים בזמן מתן תורה? כששמעו את עשרת הדברות, שני הדברות הראשונים מפי הגבורה שמענו[יב], והיהודים נכנסו ליהדות בכך ששמעו וחוו, "וכל העם ראים את הקולת"[יג]. על ידי החויה האדירה שחוו את האלקים, את ה', אומר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

כתוב שבכל יום ויום החויה הזאת צריכה להיות חדשה. כלומר, כל יהודי צריך לחוות את החויה של מתן תורה בכל יום ויום, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[יד] ממש. לכן בהתבוננות צריך לחוות, בהדמיה מסוימת של קדושה, שעכשיו אני עומד במעמד הר סיני ביחד עם כל עם ישראל ומקבל את התורה, וה' פותח ואומר "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ובהמשך לזה ה' גם אומר (או דרך משה רבינו, שהוא הממוצע המחבר, "אנכי עמד בין הוי' וביניכם"[טו], ודרכו אנחנו שומעים) את ה"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", ואת ה"ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "את הוי' אלקיך תירא", וגם את ה"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם".

"אנכי" הוא השראה מלמעלה, "לא יהיה לך" שומר עלי מלמטה

כתוב שאת הדבור הראשון "אנכי" שומעים יוצא מן השמים, מלמעלה. אם כי כתוב[טז] ששמענו את הקול הזה מכל הרוחות, אבל יחסית לשאר המצוות התמידיות, הקול הזה שייך בעיקר למעלה. המצוה הזו נקראת 'אמונה בכלל', והאמונה בכלל היא השראה (או 'אור מקיף' קוראים לזה בקבלה) ששורה על האדם מלמעלה. כנגדו יש את "לא יהיה לך". שני הדברות הראשונים, שמפי הגבורה שמענום, למה הם לחיוב ולשלילה? בגלל שהם שני קצוות שמסתכלים אחד מול השני, מלמעלה ומלמטה.

ה"לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", הוא כח ששומר את האדם מנפילה. אמונה או בטחון בכל דבר אחר, בכל כח אחר חוץ מה', שהוא המשגיח, הבורא-עולם – הם כח שסוחב את האדם למטה, להיות מקושר (להאמין זה להיות מקושר), לזקוף זכות, לאיזה כח תחתון בעולם הזה. כמו הפסוק שאומר בקהלת[יז] "ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ".

יש ביטוי בספר התניא, בשער היחוד והאמונה בהתחלה[יח], האם יתכן הדבר שיש איזה כח אלקי ששורה במים אשר מתחת לארץ, שצריך לומר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", וש"הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"? מי שלומד את זה מבין שה"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הכונה שהאדם שמור, יש לו מה שסומך אותו מלמטה שלא יפול לתוך התהום, לתוך השאול תחתית.

אז אם כן מה הציור? ש"אנכי הוי' אלקיך" הוא אור שיורד ומקיף את האדם מלמעלה, הדבור הראשון של עשרת הדברות, ואילו הדיבור השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הוא כח שתומך את האדם מלמטה שלא יתמוטט ויפול לתוך התהום ממש.

תודעה של מעלי-מתחתי, ה-ח של אחד

כתוב בחסידות, והיום הדבר גם ידוע בחכמות הפסיכולוגיה למיניהן, שבראשית התפתחות המודעות, גם אצל תינוק וילד קטן, קודם כל האדם מרגיש את הציר-הממד של מעלה ומטה, ורק אחר כך הוא משלים את התודעה שלו ברוחות שמסביב. אנחנו יודעים שלעולם הגשמי יש שלשה ממדים – מעלה ומטה, קדם ואחור וימין ושמאל. שוב, היום בדוק ומנוסה הדבר שכבר כתוב בקבלה-בחסידות, שקודם כל המודעות מתפתחת בכך שיש הרגשת מעלי-מתחתי, הציר-הממד של מעלה ומטה.

לכן הכונה שכתובה בשלחן ערוך[יט], מה מתכוונים על פי פשט כשאומרים "אחד", "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"? מתכוונים שבאחד יש שלוש אותיות, א ח ו-ד, ואלף זה "אלופו של עולם", ח זה ז רקיעים וארץ. כל מה שאנחנו מסבירים עכשיו להתבוננות בשמונה רמות הוא בעצם ה-ח של אחד. חז"ל אומרים בפירוש שה-ח של אחד היא שבעה רקיעים וארץ, רק ששם הכונה היא כונה דרך ירידה, כמו "מלאכי אלהים" שיורדים בסולם של יעקב, ואילו כשאנחנו מתבוננים, מתבוננים בדרך של עליה, "מלאכי אלהים" עולים בסולם, אבל הדרגות-הרמות הן אותן רמות ממש, שיש ארץ, ויש שבעה רקיעים, זו ה-ח של אחד.

ה-ח בעצם מגדירה ממד אחד, הממד של מעלה ומטה. כל שבעת הרקיעים הם יחסית מעלה, מעל האדם, והארץ היא מלמטה, מתחת לרגליו של האדם. אז אם כן כל ה-ח, האות ח של אחד, היא כולה ממד אחד של מעלה ומטה, "מה למעלה ומה למטה", מה מעלי ומה מתחתי, והשמירה מכל מה שעלול להזיק לי מתחתי.

מתחת לכל המציאות המדומה, יש מציאות עוד יותר תחתונה

יש ביטוי בחסידות שיש 'מציאות שמתחת למציאות'. 'מה שלמטה ממני' הכוונה לאיזו מין מציאות דמיונית שהיא מתחת למציאות, גם מתחת המציאות של עלמא דשקרא. אמרנו מקודם שבכל מה שרואים יש כֶּזֶב, יש שקר, זה כוזב, ויש מציאות עוד יותר למטה מזה, שהיא למטה מן המציאות לגמרי. כך יש מושג בחסידות, זה התהום והשאול תחתית שהאדם עלול ליפול, ברגע שהוא יתלה במציאות ויזקוף זכות לאיזה כח רוחני ואלקי חוץ מה' כמו שהסברנו קודם.

אם כן, כמו שההרגשה הראשונה בחיים של בן אדם, היא שהוא עומד תלוי בין שמים וארץ, כך גם בהתבוננות, ההתבוננות הראשונה היא שאני עומד בין שני קצוות, בין השמים לבין הארץ. אבל ה' אחד הוא גם למעלה ממני, וה' הוא גם למטה ממני, וכל מצוות התורה הן כוחות שה' נותן לי כדי להחזיק אותי, לאזן אותי, לייצב אותי.

אם כן, יש מצוה אחת, שהמצוה הזו היא "אנכי הוי' אלקיך", שהיא מקיפה ושומרת את האדם מלמעלה, היא מאירה לו אור גדול מלמעלה, יורדת אליו, זורמת אליו, חיות ואנרגיה מלמעלה. ויש עוד אור, שגם כן מחזיק אותו ומקיף אותו מלמטה, שהוא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

ימין ושמאל – אהבה ויראה, היראה מגבירה את האהבה

אחר כך, אחרי שהאדם בונה בתודעה-בהתבוננות את הממד הראשון, הציר הראשון, של מעלה ומטה, הוא צריך להשלים את ארבע רוחות העולם, שהן ה-ד של אחד: קדם ואחור, וימין ושמאל. כבר אמרנו קודם שבקבלה-בחסידות, שתי המצות של הרגש, של הלב, אהבה ויראה – הן הימין והשמאל. יד ימין ויד שמאל הן כמו שתי כנפים של עוף. כח הימין זה בחינת אברהם אבינו, חסד בקבלה, הוא האהבה, והשמאל, הכח של השמאל, הוא היראה.

"ולא סגי הא בלא הא", לא מספיקה אהבה בלי יראה, צריך גם את האהבה וגם את היראה. היראה נקראת מדת הגבורה מכמה סיבות, אחת מהסיבות היא שהיראה בעצם מגבירה את האהבה. כמו עוף שאם יש לו רק כנף אחד הוא לא יכול לעוף, לא יכול לפרוח, הוא צריך שתי כנפים בשביל לעוף. כל העפיפה והעליה הן בחינת אהבה ושאיפה, הוא צריך איזון של יראה.

מהי היראה? היראה היא פחד, כביכול, מניתוק ומחלישות הקשר של האהבה. מתוך כך שהאדם חש, ואכפת לו מאד מאד שהאהבה שלו לא תחלש – האהבה מתגברת. היראה מפני חלישות וניתוק האהבה היא מה שבעצם מגבירה כל הזמן את האהבה, לעלות מחיל אל חיל. אם כן, תחושת הימין והשמאל של האדם היא תחושת האהבה ותחושת היראה.

מעלה: לראות את המציאות ואת הבורא שמאחוריה. קדם: לראות שהכל במציאות הוא רחמים

מהם הקדם והאחור? כתוב שהקדם הוא מה שהאדם רואה מול פניו כל הזמן, מה שצריך לראות מול הפנים, כל מה שקורה בעולם. מהו הדבר שאני רואה? אני רואה משהו קורה בעולם, מי עשה את זה? מי פעל את זה? ה' עשה את זה, זה ודאי. זה מה שאומר לי האור שמעלי, שה' ברא את הכל, וה' משגיח על הכל, ה' מנהיג את הכל. זה ה'מעלה', מה שנקרא 'אמונה בכלל'. ואילו ה'קדם' נקרא 'אמונה בפרט', שאני מתבונן ומסתכל מולי מה קורה במציאות בפרט, שאני מסתכל על דבר בפרטיות. זה הלשון של ספר הזהר, שהמצוה "אנכי" היא 'אמונה בכלל', והמצוה "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" היא ה'אמונה בפרט', אמונת היחוד.

שם הוי' בקבלה-בחסידות, וגם בגמרא על פי פשט, הוא שם הרחמים. כשאומרים "הוי' אלקינו הוי' אחד" הכונה היא, שיש דברים שהם נראים לכתחילה רחמים, שה' עושה טוב, מרחם על הבריות, מרחם עלי, מרחם על העם שלנו, ויש דברים שהם נראים להפך, שדברים לא טובים קורים לפי מראית עיני. מה שנראה לא טוב לכאורה בא משם אלקים מידת הדין. אבל כשיהודי אומר "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", מה שהוא אומר הוא ש"הוי' אלקינו – הוי' אחד", הכל רחמים, כל מה שהוא מתבונן, כל מה שהוא רואה במציאות מול הפנים שלו, כל מה שקורה בחיים – הכל רחמים.

אז יש רחמים גלויים, ויש רחמים שאני צריך בעולם הזה לעצום את העינים, להאמין שזה רחמים, עד שאני פותח את העינים, כמו שכתוב בתניא באגרת הקדש יא במיוחד, שפותחים את העינים מתוך אמונה חזקה שהכל טוב, והכל רחמים, ורואים איך שזה באמת טוב ורחמים.

זה נקרא אמונה בפרט, להתבונן בכל פרט ופרט שקורה לי וקורה בעולם בכלל. זה לדעת, לדעת חזק, האמונה הופכת שנעשה דעת חזקה שהכל רחמים, הכל ה' אחד. זה הקדם של ההתבוננות.

אחור – הישמרות ממחשבת מינות וזנות

כעת יש את צד האחור. את כל הרוחות – גם למעלה גם למטה, גם קדם, וגם ימין ושמאל – אפשר לראות, יש רק רוח אחת שלא רואים, זה מה שבצד האחור, וצד האחור שם כל המחשבות הרעות, שם כל המינות והזנות, הכל עלול להיכנס דרך הדלת האחורית, ולכן צריך להעמיד שומר בצד האחור. השומר זה שהקדוש ברוך הוא נותן כח אלקי, והכח הוא במצוה הזאת "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", שאחרי הוא מלשון אחור, הכל בא מצד האחור. צד האחור זה משהו לא רצוני, זה נכנס לא ברצוני, זה נכנס, זה בא, מאיזה שהוא מקום, לא יודע מאין הוא בא, אבל הוא בא, הוא נכנס.

אז רק אם יש לי מודעות ורצון לקבל באמת את הכח שה' נותן לי, שזה אותו שומר שעומד בפתח של הדלת האחורית, שזה לקיים את המצוה הזאת "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – אז זוכים באמת שה' עוזר וה' שומר, ואפילו אם לפעמים, כמו שכתוב בספר התניא[כ], איזה אויב, איזה מחבל, כן חודר ונכנס – יש כח מיד לתפוס אותו, מיד לסלק אותו מהראש-מהנפש.

כל זה נקרא קיום מצות "לא תתרו", והמצוה הזאת ממוקמת, כביכול, יחסית לשאר המצות התמידיות – בצד האחור של האדם.

סדר הופעת המצות התמידיות בתוך קריאת שמע

אם כן, הסברנו עכשיו ששש המצות התמידיות מקבילות למושג מאד מאד ראשוני בקבלה של ששה קצוות, שיש מעלה ומטה, ויש מסביב ארבע רוחות, סך הכל ששה קצוות. יש לזה מלים אחרות, יש שלשה ממדים למציאות הגשמית, גם כן הדמיה גשמית שאדם מתבונן, לכל ממד יש שני קצוות, שתי נקודות אין סוף קוראים לזה במדע, והן מקבילות לשש המצוות התמידיות של התורה.

נעשה חזרה קטנה: המצוה של "אנכי" זה למעלה, המצוה של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" מלמטה, "שמע ישראל הוי' אלקינו ה' אחד" – קדם, "לא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" זה אחור. גם בקריאת שמע, תחילת קריאת שמע זה "שמע", וסוף קריאת שמע זה "לא תתרו", זה גם כן פנים ואחור. אולי נזכיר את זה יותר בהמשך, פעמיים בכל יום אנחנו אומרים קריאת שמע, שהיא העדות של היהודי, פעמים בכל יום תמיד, ופותחים (פותחים זה הקדם) עם "שמע ישראל", וגומרים (הסיום-האחור-הסוף) עם "לא תתרו".

תיכף סמוך לקדם אומרים את הפסוק השני "ואהבת", שזה הימין, כלומר שמהקדם באים ישר לימין, ובסוף עושים את הסיבוב ומגיעים לאחור. יש גם פירוש בתוך ה"ואהבת", שבכך שמיד מה"שמע ישראל" באים ל"ואהבת" – כלול בזה גם כן יראה. כמו שאמרנו קודם, לא יתכן אף פעם בלי יראה, אם כי שפסוק היראה כתוב בתורה במקום אחר, לא רחוק מאותו מקום בחומש דברים. כתוב שאחד הפירושים של המילה "את", "ואהבת את", ש"את" בא לרבות יראה ביחד עם האהבה.

אז יש גם ימין, וגם שמאל, וגם אחור, אז עושים את כל הסיבוב. אבל לפני כל הסיבוב הזה, כמו שאמרנו יש את הציר הראשון שצריך להיות במוגדר במודעות, הציר של מעלה-מטה, זה בעצם החויה של קבלת התורה. אם כי שכתוב שמכל הרוחות שמענו, עיקר החויה היא לבנות בנפש את הציר של מה למעלה ומה למטה, ש"אנכי ה' אלקיך" מלמעלה, והוא-הוא מופיע ככח ששומר בפני "אלקים אחרים" מלמטה.

על ידי קיום שש המצוות אני בונה לי בית מקדש

לכל ההתבוננות הזאת אנחנו קוראים ארץ. כמו שנגיד בהמשך, יש רקיע שנקרא זבול, והגמרא אומרת שבתוך הזבול יש בית-מקדש של מעלה, בשמים, ומכוון כנגדו בית המקדש למטה, נקודת המרכז של הארץ, של ארץ ישראל, ירושלים עיר הקדש, הר הבית, המרכז ממש בית המקדש, התיקון השלם של הארץ הוא בית המקדש, אנחנו נסביר את זה יותר בהמשך. כאילו כולנו עולים, נעלה לבית המקדש, עולים לארץ ישראל, עולים שוב לירושלים עיר הקדש, להר הקדש, עד לבית המקדש.

ההתבוננות של הארץ היא כביכול, ברוחניות, לבנות מסביב לי בית, "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[כא], בית המקדש נקרא בית תפלה, ובונים את הבית. וכתוב[כב] בחז"ל, שברוחניות (וכמובן שיש קשר בין הרוחניות לבין הגשמיות), כל אחד מהאבות בנה את הבית. הצד המערבי, שזה האחור, אדם הראשון בנה; הכותל הדרומי אברהם אבינו בנה; הכותל הצפוני יצחק אבינו בנה; הכותל המזרחי יעקב אבינו בנה; הגג משה רבינו עשה. זה כולל גם את הגג וגם את הרצפה. אז עוד הפעם, כל אחד מהנשמות הכלליות של עם ישראל בונה כיוון ורוח אחרת במקדש הרוחני.

ההתבוננות הראשונה של יהודי זה לבנות מסביב לו מקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתכם"[כג]. ואיך הוא בונה את המקדש, את הבית הזה? עם המצוות התמידיות. כשהוא נכנס, זה כמו עיר מקלט, היום אנחנו בחודש אלול, חודש אלול נקרא עיר מקלט, שצריך להיכנס לתוך עיר מקלט ולא לצאת משם. כמה ערי מקלט יש? יש שש ערי מקלט, גם ספר החינוך כותב[כד] ששש ערי המקלט הן-הן שש המצוות התמידיות שאנחנו מדברים עליהם. זה גם שש ערי מקלט, ובכללות עוד יותר זה גם שש הרוחות, ששת הקצוות של המקדש. וההתבוננות הזאת היא שהאדם חושב שהוא בונה מסביב בית מקדש.

בבית המקדש האדם משתפך לפני ה' בתפלה כל היום

הוא נכנס לתוך בית המקדש, ואז איך הוא חווה את עצמו שם, בתוך בית המקדש? כתוב שיש עוד מצוה שביעית, שהיא המצוה של אני-עצמי שבתוך שלושת הממדים, שבעולם הזה היא לא תמידית אבל היא שואפת להיות תמידית, היא מצות התפלה, שעל המצוה הזאת כתוב "ואני תפלה"[כה], ולכן בית המקדש נקרא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". חז"ל אומרים[כו] על מצות התפלה, "הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו", כלומר, הוא לא יכול בפועל להתפלל כל היום, אבל יש שאיפה, שהיא שואפת להיות תמידית.

אם כן, מה סיכום הרמה הראשונה של ההתבוננות, של הארץ, לתקן את הארץ, שזה ה-grounding, קראנו לזה קודם, שזה ה"סֻלָּם מוצב ארצה", שלפני שאפשר לעלות צריך להיות "סֻלם מצב ארצה"? הדבר הזה הוא לבנות בהתבוננות מקום קדוש של ארבע רוחות מסביב ומעלה ומטה, ששה קצוות, ולהיכנס, אני בעצמי נכנס עכשיו לתוך הבית הזה, שזה הבית שלי, אני בפנים, אני נכנס בפנים כמו כהן גדול. כתוב שכהן גדול לא יוצא מבית המקדש, כל הזמן נמצא בפנים, לא רוצה אף פעם לצאת, כמו עיר מקלט שכולו טוב, כולו שמחה. ומה אני עושה שם? מה המציאות שלי בתוך המצוות? אמרנו שכל המצוות זה ה' נותן, זה נתינת כח מלמעלה, זה כחות ואורות שה' נותן לי, להקיף אותי, לשמור אותי. אבל מה אני עושה? אני משתפך לפניו, "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'"[כז]. ה"אני תפלה", זה נקרא השתפכות הנפש, כל הזמן השתפכות הנפש, "שפכי כמים לבך נכח פני ה'". עד כאן הרמה הראשונה בהתבוננות, של הארץ.

הניגון הוא חלק מהותי בהתבוננות

כשמתבוננים, נאמר בקיצור, שלכל חסיד וחסיד היה מצב מסוים של התבוננות, איך הוא ישב, באיזו צורת ישיבה או עמידה או כל מיני מצבים גופניים ממש, מה שהיה הכי נח לו, הכי מתאים לו, הכי טוב לו, להתרכז ולהיכנס לתוך ההתבוננות. מה שכן שוה לכל נפש, שבו כולם היו שווים, הוא השיר.

יש מאמר חז"ל "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר"[כח], ומפרשים את זה בקבלה-בחסידות שכל הנשמה היא בעל שיר, יש גם מלאכים בעל שיר, אבל הנשמה הרבה יותר בעל שיר מאשר המלאכים. ומה זה "יוצאים ונמשכים"? שכל ה"מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (שכמו שאמרנו זה בעצם המחשבות הפנימיות של יעקב אבינו בעצמו), כל העליה הזאת היא באמצעות שיר.

מה זה סולם? המשל של סולם הוא כמו סולם של נגינה, כל העליה היא עליה וירידה בסולם, וכל העליות והירידות הן באמצעות שיר, לכן גם בהתבוננות מנגנים, (בתוך רמה מסוימת בהתבוננות ודאי שאפשר לשיר, אבל) במיוחד בין המדרגות.

כתוב שבכדי להגיע מדַרְגָה לדרגה יותר גבוהה, זה רק על ידי שיר. אז גם להתחיל, כשאני רוצה לצאת מהחור שלי, מהסתמיות-מהריקנות של החיים שלי, להיכנס לתוך משמעות אלקית, ואור אלקי, אז ודאי שצריך להתחיל את כל העסק עם ניגון, עם נגינה, וכל שכן כשאני רוצה להתחיל לעלות מארץ לשמים, מרקיע לרקיע, גם לעלות וגם לרדת, הכל בין כל הרקיעים וכל השלבים, כל השליבות של הסולם, צריך להיות בניגון. וכמובן שיש ניגונים מכוונים וניגונים מתאימים לכל עליה ועליה, שזה פרק אחר בעזרת ה' שננסה להציע כמה וכמה ניגונים פשוטים, בעיקר ניגונים של התבוננות. צריך להיות ניגונים של תנועות, תנועה זה ניגון פשוט, לא כל כך מורכב, שזה מאד מאד עוזר לרכז את הדעת, לכוון את הלב, ולפתוח את העיניים שבלב, לראות-להתבונן באלקות.

למה אמרנו את זה כאן? כיון שעכשיו אנחנו רוצים לעלות מהארץ לרקיע הראשון שנקרא וילון, אז צריך לשיר שיר, אז היות שאנחנו לא עושים את זה עכשיו בפועל ואין זמן, אז לא נשיר עכשיו את השיר, אבל רק לומר. גם לפני שהתחלנו היינו צריכים, וגם קצת שרנו שיר. בין כל שלב ושלב צריך לנגן, זה כלל גדול של התבוננות.

אז מהארץ אנחנו עולים לרקיע הראשון. עוד פעם, הארץ של היהודי זה שהוא נמצא בתוך המצוות התמידיות והוא בעצמו הופך להיות מציאות של "ואני תפלה", של השתפכות הנפש בפני ה', "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". כלומר שה' מקיף אותו והוא משתפך לפניו, הוא עומד מולו ושופך את לבו לפני ה'.

הרקיע הראשון: וילון

וילון: התבוננות בהתחדשות הבריאה בכל רגע

מכאן עולים לרקיע הראשון שנקרא וילון. כמו שאמרנו קודם, כל ההתבוננות של השלבים זה על פי גמרא במסכת חגיגה, שכל אחד ילמד את הסוגיא, וחז"ל מספרים מה קורה, מה התפקיד והענין של כל רקיע ורקיע. אז לגבי וילון, חז"ל אומרים שהוא לא משמש, רק נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומכח הוילון ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הוילון, רק פותחים אותו וסוגרים אותו, כל הזמן הוא נפתח ונסגר, ולא עושה שום דבר, לכן קוראים לו וילון, שפותחים את הוילון וסוגרים את הוילון, מדי יום ביומו ואפילו מדי רגע ברגעו. ומה זה עושה, זה שפותחים את הוילון וסוגרים את הוילון כל הזמן? הוא מחדש את מעשה בראשית.

אז אם כן מה שמתבקש מכאן פשוט מאד, שהוילון מסמל את ההתבוננות בחידוש התמידי של כל המציאות, של כל העולמות, מה שה' מחדש, כמו לשון חז"ל ממש, שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", הוא בורא את העולם כל רגע יש מאין, "ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל" כך כתוב בספר התניא[כט], כשמתבוננים בהתחדשות הבריאה יש מאין בכל רגע – העיקר הוא שהאדם ייחס את זה, ירגיש את זה כחויה עצמית ממש, איך שאני כל רגע חוזר לאין, ומתחדש בריאה חדשה, "חדשים לבקרים", כל רגע תמיד, "חדשים לבקרים רבה אמונתך"[ל], מתחדש יש מאין, שאני מתחדש, אני ממש בריאה חדשה, דף חדש, דף חלק, יכול וצריך להתחיל את החיים מחדש בכל רגע.

וילון – ההתבוננות הפנימית הראשונה

אמרנו שהארץ כאן היא ההלכה הראשונה בשלחן ערוך. מי שמסתכל באורח חיים בביאור הלכה של החפץ חיים, של המשנה ברורה, יראה שהביאור הלכה הראשון עוסק בשש המצוות התמידיות. כלומר, היהודי צריך להתחיל את היהדות שלו כל יום עם תודעת שש המצוות, זו הארץ שלו.

אמנם, גם שש המצוות התמידיות וגם השתפכות הנפש שאמרנו, הן עדיין בגדר פשט. אבל ההתבוננות הפנימית הראשונה, עצם ההתבוננות (ויש בזה ריבוי פרטים, אבל אנחנו היום נדבר רק על הכללים), הכלל של ההתבוננות, התבוננות חסידית טהורה, הדבר הראשון שמעבר לפשט, נקרא לזה, שזה נקרא שהאדם באמת המריא מהארץ לרקיע הראשון, הוילון – הוא שהמתבונן מתחיל לחוות את חוית התחדשות הבריאה, איך שהוא מתחדש יש מאין.

יהודי יכול לחוות למעלה מהשכל ושכל באותו זמן

כדי לעזור להתבוננות, יש ריבוי משלים וענינים בחסידות ללמוד, כדי להעשיר את החשיבה. הרי התבוננות יהודית כידוע אינה ריקה מתוכן, היא מלאה ועשירה בתוכן, מלאה פרטים וענינים. היא בבת אחת מעל השכל ומתלבשת גם בתוך השכל, זה היחוד של ההתבוננות-המדיטציה היהודית. זה לא שלילת השכל, וזה לא רק שכל, זה שכל ומעל-השכל שפועלים ביחד. רק יהודי יכול להגיע לאיזון הזה, המצב הזה, שהוא משתמש בשכל שלו במלוא מובן המלה, ובעצם הוא גם מפנים כל הזמן וחֹוה כל הזמן חויות שהשכל לא מסוגל לתאר ולתפוס ולהכיל כלל וכלל. אז הנה, זו הדוגמא הראשונה, השכל לא מוכן, הוא לא יכול, באמת לדעת מה זה התהוות כל שניה יש מאין, ובכל אופן הקבלה-החסידות מלמדים אותנו איך אפשר להלביש את הדבר הזה שהוא למעלה מהשכל, גם בתוך משלים של שכל, כדי להפנים את זה, שזה יֵשב אצלי יותר טוב. שזה יהיה אמיתי בי ולא כדמיון שווא, דמיון חולף או עובר.

ההתבוננות בהתחדשות הבריאה מביאה לחווית טריות

שוב, לא ניכנס לפרטים, אנחנו רק ננסה בכללות. אנחנו יושבים פה יחד לחוות את החויה הזאת שאני ואתה וכולנו עכשיו מתחדשים, וכל העולם כולו מתחדש מאין בכל יום. הוילון הזה יוצא ונכנס, לא עושה שום דבר רק יוצא ונכנס כל הזמן, ומכח הוילון הזה אז אני חוזר לאין בכל רגע, הכל חוזר לאין והכל מתחדש, בכל שניה, בכל רגע, יש מאין.

מה זה עושה לי? הרגשה של רעננות, שאין דבר כזה בעולם, הדבר חדש, והדבר טרי. כשהבעל שם טוב בא לעולם הוא מצא עולם יבש-מיובש, האדם צריך להתרענן-להתחדש, להיות טרי-נקי-חדש, אם ההתבוננות הזאת פועלת אז היא נותנת לנפש הרגשת טריות, פרי טרי, לא מיובש, לא מיושן.

למה? בגלל שכל היושן, כל היובש שבי, ודאי שיש בי יובש ויושן, אבל הכל חוזר לאין, הכל נגמר, הכל מתאיין, ובכל רגע אני חוזר להיות בריה חדשה-טריה, וזה בעצם הכלל הראשון שהבעל שם טוב אמר בשביל מה הוא בא לעולם, לתת הרגשת טריות לעולם, שהרגשת טריות לעולם באה מהוילון, הוילון שיוצא ונכנס ולא עושה כלום, רק מחדש את המציאות בכל רגע.

הרקיע השני: רקיע

התחדשות הבריאה באמצעות כב האותיות

אחרי שהרגשנו וחוינו טוב את הוילון, אז מנגנים עוד שיר, עוד ניגון, ועולים לרקיע. הרקיע הספציפי מבין השבעה רקיעים, זה ששמו רקיע, שהוא השני מלמטה, כמו שאמרנו קודם. מה קורה בתוך הרקיע? כתוב בספר הזהר (גם בחז"ל בחגיגה, אבל אודות הרקיע מסופר במיוחד בזהר, ומובא בספר התניא בשער היחוד והאמונה), שלרקיע יש את הסוד של כב אותיות התורה. ש-כב אותיות התורה, כמו שמוסבר באריכות בשער היחוד והאמונה בתניא, הן הצנורות, שדרך הצנורות ה' מחדש את הבריאה.

בוילון אי אפשר להשתעמם

בעצם אנחנו נסביר כאן תהליך ומהלך בנפש של התבוננות, שהרקיע הראשון זה להרגיש את עצמי מתחדש, כלומר להרגיש את היש יוצא מהאין, אבל האין הוא אין, אין מלשון נעלם, אני רק חש שיש משהו נעלם שהוא אין, כשאני אומר אין אז בשבילי האין זה גארנישט, זה שום דבר, בגלל שאין לי שום תפיסה באין, אז אני לא חווה את האין אני רק חש, לא חווה בעצמי את האין, אני חש שאני – מי שאני כן חש, אני חש את עצמי – בכל רגע מתחדש, יוצא מהאין. לכן מה זה פועל אצלי? זה מרענן אותי, זה מחדש אותי כל הזמן, לא משעמם לי אף פעם. כתוב[לא] שגם תענוג, אם הוא תמידי, אם הוא לא מתחדש, הוא משעמם בסוף. אז שום דבר לא יכול לשעמם אותי ברגע שהגעתי לוילון, בגלל שכל המציאות מתחדשת כל רגע. אבל עדיין החויה שלי היא חוית היש, רק שחוית היש יוצאת בכל רגע מהאין.

מעשה בראשית: יש מאין, מעשה מרכבה: האין עצמו

כשנגיע לרקיע הכי עליון, ערבות, הכל יתהפך לגמרי, שאני אהיה באין, והיש יתחדש מתוכי, זה נקרא מעשה מרכבה. יש שני סודות בקבלה, סוד מעשה בראשית וסוד מעשה מרכבה. ברקיעים, סוד מעשה בראשית הוא בעצם בוילון, ברקיע הנמוך-התחתון, אבל מעשה מרכבה הוא ברקיע העליון, בערבות, על זה כתוב "רֹכֵב בערבות"[לב], יש פסוק מפורש.

מעשה מרכבה הוא שהאדם יהיה מרכבה לה', שהאדם בעצמו, שאני בעצמי מרכבה לה', כלומר שאני חלק מהאין, כבר הגעתי עד לאין עצמו, שבעצם היש מתחדש מתוכי, לא שאני היש מתחדש מתוך האין. אז מה שנאמר אני חווה את האין ממש, שאני זה האין, זה נקרא מרכבה, זה השיא של כל ההתבוננות, הרקיע השביעי, והרקיע הראשון זה יש מאין. מכאן נלמד שכמה שעולים זה המעבר מלחוות את היש לחוית האין.

על הארץ אני לגמרי יש, רק שאני מקבל כח אלקי, הכח הזה זורם בי ואני מקבל מצות, שזה הכל כח, יש לי חובות, חובות הלבבות. כשאני כבר מתחיל לעלות לרקיע הראשון אני חווה את התחדשות עצם המציאות שלי, והשיא של הארץ הוא שאני השתפכתי בהשתפכות הנפש מול נכח פני ה'. בזכות ההשתפכות שלי אני יכול אחר כך להרגיש שאני מתחדש מה'. על הארץ אנחנו בנינו מסביב מקום גדול, ובתוך המקום אני נכנס ואני משתפך בפני ה' "ואני תפלה". בזכות ההשתפכות אני יכול אחר כך לזכות להרגיש את איך שאני בעצם מתחדש בכל רגע, אני וכל העולמות מתחדשים בכל רגע תמיד.

כמו שאמרנ,ו זה מעשה בראשית. זה נקרא סוד מעשה בראשית. הארץ זה סוד כל תורת הנגלה, הכל ביחד זה הארץ. יש פסוק שאומר "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי"[לג], הבעל שם טוב הסביר שאנכי מי שאנכי עשה את הארץ, שזה אצלנו ההתבוננות, ו"אדם עליה", התכלית של האדם, "אתם קרוים אדם"[לד], עם ישראל נקראים אדם – "עליה בראתי", בראתי בגימטריא תריג, האדם נברא בשביל לקיים בארץ את כל תריג מצות התורה.

כל תריג מצות התורה, הלב שלהן הוא שש המצוות התמידיות. יש אפילו רמז חשוב מאד שכל מצוה משש המצוות התמידיות כוללת בעצמה אמונה מצות. 612 מצות סך הכל, שש פעמים אמונה. כתוב "כל מצותיך אמונה"[לה], כל אחת משש המצוות היא אמונה. אמונה עולה 102, כפול 6 עולה תריב, ברית, יש עוד מצוה אחת באמצע – "ואני תפלה", מצות התפלה – יחד תריג. אז בעצם הארץ כוללת את כל תריג המצות בסוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". זה כללות הנגלה. "עם לבן גרתי ו-תריג מצוות שמרתי"[לו], בארץ למטה.

אחרי שעולים לרקיע זה כבר מתחיל להיות סוד. סוד זה מעשה בראשית, הסוד התחתון, ומעשה מרכבה הסוד העליון. מה כל ההבדל ביניהן? שההבדל הוא שהכל זה יש מאין, השאלה איפה אתה, באיזה צד אתה נמצא, בצד היש או בצד האין. אז מעשה בראשית זה שאני בצד היש, שמרגיש את ההתחדשות מהאין, אבל מעשה מרכבה הוא שאני כבר בצד האין. כל מה שבאמצע הוא בעצם מעברים ושלבים לקראת ההתהפכות מיש לאין ממש.

ההתבוננות ברקיע היא חציבת אותיות

השלב הראשון הוא להרגיש את אותן צנורות רוחניים ואלקיים שבהם ה' בורא-מוציא את המציאות ליש, מה הן? האותיות. לכן כתוב ש-כב האותיות – שהן צנורות השפע, כמבואר בתניא, שדרכן ה' בורא את העולם – זה הסוד של הרקיע. אם כן, ההתבוננות של הרקיע היא התבוננות מסודרת בסוד כב האותיות שבתורה, וההתבוננות מלוּוה גם כן בנשימת אויר הרקיע, בגלל שהאותיות הן בתוך האויר של הרקיע. אנחנו לא נסביר את זה באריכות רק בקיצור נמרץ, כל מה שקשור לסוד הנשימה אפילו תרגיל של נשימה, זה הכל בדרגת הרקיע, ועיקר התכלית של ההתבוננות זה לנשום את כל אחת מהאותיות של כב האותיות ולהזרים את הכח הרוחני והאלקי שבכל אות, באותו מקום בנפש וגם בגוף שהאות שייכת אליו.

לדוגמא, זה רק בקיצור הכי נמרץ, בספר יצירה יש חלוקה של כב האותיות לשלש אמות ושבע כפולות, ו-יב פשוטות. השלש אמות הן אֶמֶש, א מ ש. לגבי גוף האדם, ה-א בחזה, ה-ש בראש, ה-מ בבטן. זו חלוקה של הגוף לשלש, אמש. אז כשאני נושם את האות א, בכל נשימה יש ארבע פעולות, יש שאיפה ויש בלימה, יש נשיפה ויש מנוחה (כמבואר באריכות במאמר על הנשימה[לז]), ושואפים את האות מתוך האויר כמו שחוצבים חומר גלם מתוך המחצב הגשמי. אז קודם שואפים, והפעולה החושנית של האות היא חוש הריח, מה שתוך כדי שאיפה אני סוגר את העינים ומתחיל לנשום, ובנשימה יש ארבע פעולות, אז צריך לעשות את זה לפחות כב פעמים כדי לנשום את כל כב האותיות, להוציא אותן, להתבונן בהן, מהרקיע.

חציבת האותיות מהרקיע וקליטתם בנפש

כשאני נושם-שואף את ה-א מתוך האויר, אז אני לא יכול לראות את ה-א עדיין, זה חומר גלם. איך אני מזהה את ה-א? איך מזהים דבר שאי אפשר לא לראות אותו ולא לשמוע אותו, ולא לחוש אותו ולא לטעום אותו? אפשר רק להריח אותו, חוש הריח, החוש של משיח, "מורח ודאין"[לח]. אז בשאיפה (שכנגד הכתר בקבלה) אני רק מריח, אני מתחיל להריח את האות א בחוש הריח הפנימי של הנשמה; אחר כך בבלימה, הבלימה היא החכמה, אז אני מתחיל לזהות כאילו, לראות בעין הפנימית של השכל של הלב, את הציור של ה-א; אחר כך בנשיפה אני מתחיל לטעום את הטוב טעם של ה-א; במנוחה בסוף אני שומע את ההדהוד של ה-א וגם שולח את ה-א למקום המיועד לו בגופי, שזה החזה.

כשאני מפנים בהתחלה, שואף את האות לתוכי – אז אני רק שואף אותה למקום הפנימי בגוף ששם אני עתיד לעבד אותה. כמו חומר גלם, אני לוקח אבן יקרה מהארץ, ויש איזו מעבדה או מקום אחר ששם מעבדים ומלטשים את האבנים.

בנפש, המקום הזה שמלטשים את האבן היקרה, הוא בפנימיות של המח, במח של החכמה. עצם השאיפה מתוך האויר שמקיף אותי מסביב, היא בחינת כתר, את זה אני עושה בשאיפה, אני לוקח אותו מהאויר. אבל מה שאני מעבד אותו בתוך אותו מקום מיוחד לעיבוד ולליטוש האבנים היקרות – זה בחכמה, זה נעשה בבלימה.

זה שאני מכוון אותו למקום המיועד לו בגוף, זה בנשיפה. נשיפה זה להוציא את הפסולת אחרי הליטוש. מה קרה לאבן אחרי הליטוש? אחרי הליטוש יש פסולת, ויש את החומר הנקי. את הפסולת אני מוציא בנשיפה (זו גם הפעולה הגשמית של הנשיפה), ואת החומר הנקי אני כבר מייעד במקום המיועד לו, מתחיל לשלוח אותו למקום שלו בגוף.

מהי המנוחה? שהוא נקלט, שהאבן הזאת, האות א, נקלטת בכי טוב באותו מקום, שזה החזה של הגוף (זה נקרא גויה בספר יצירה), ושם הוא מתחיל להדהד. לכן החוש האחרון כאן הוא חוש הבינה, חוש השמיעה, וההדהוד שלו זה בעצם הפעולה שלו, הפעולה המיושבת התמידית שלו, שה-א פועלת.

פעולת האותיות א ו-ב על הנפש

מה היא פועלת? צריך לדעת לגבי כל אות מה החוש שלה, מה היא פועלת. ה-א פועלת הרגשת רחמים, התעוררות רחמים רבים בחזה. וככה כל אות. עוד הפעם, יש א, חומר גלם באויר, ואני שואף, אני מפנים, עם חוש הריח הפנימי שלי את ה-א לתוך המח. בבלימה אני מלטש עד שאני מתחיל לראות את ה-א בתוך המח, זה מובחן, זה כבר יפה. בנשיפה אני מוציא את הפסולת ובו זמנית בפנים אני מכוון ושולח את ה-א למקום שלה בגוף, שזה החזה. אחר כך במנוחה ה-א כבר יושבת טוב והסימן שהיא יושבת טוב ונקלטת טוב במקום שלה, זה שהיא מתחילה להדהד, שזה חוש השמע-שמיעה, וההדהוד זה בעצם הפעולה שהיא פועלת את הפעולה שלה בתוך המקום שלה בגוף. הפעולה של ה-א לפי הקבלה זה פעולת התעוררות רחמים רבים. הפעולה של ה-ש זה אהבה כאש, הפעולה של ה-מ זה אהבה כמים.

נעשה את אותו הדבר לאות ב. האות ב היא האות הראשונה מבין השבע אותיות הכפולות. השאיפה, לשאוף את ה-ב, זה להריח את ה-ב. לבלום את ה-ב זה ללטש את ה-ב במח הפנימי של החכמה עד שאני רואה את ה-ב. אחר כך לנשוף, הנשיפה, זה לכוון את ה-ב למקום שלה. מה המקום של ה-ב בספר יצירה? העין הימנית. אז אני שולח את ה-ב לעין הימנית. אחר כך המנוחה, שה-ב נקלטת ויושבת בעין הימנית, אז היא פועלת את הפעולה. מה הפעולה שלה? לעורר את מתנת החכמה, או חוש החכמה. נותן חכמה. ה-ב, שהולכת לעין הימנית, נותנת בנפש חכמה, חכמת חיים. וכך הלאה, יש כך על כל אות, ולא נעשה את זה כאן, בגלל שאפשר רק לפתוח את הספר[לט] ולראות את הכל כתוב בפנים.

הרקיע השלישי: שחקים

שתי בחינות במן: "מן הוא", "שמו מן"

מהרקיע, שזה הצנורות של השפע, וקשור עם נשימה, שוב אנחנו מנגנים ניגון, ועולים לרקיע שמעליו, אחרי שהתעצמנו עם כל כב אותיות התורה. אז כל אות עכשיו פועלת חויה בתוך כל האיברים של הגוף, וכל הגוף מהדהד עם כב האותיות, שזה פעולת הרקיע, אז עכשיו אנחנו עולים לשחקים. מה השחקים עושים? שוב, פותחים את הגמרא, ורואים שבשחקים שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא. זה הכנת השפע והשכר לצדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[מ], לכל יהודי ויהודי, להכין לו את המן, את ה"לחם אבירים אכל איש"[מא] (קבלת התורה גם היתה בזכות המן), להכין את המן, לטחון את המן. המן זה גם כן כמו זרע, לטחון את הזרע לכל יהודי ויהודי זו הפעולה של השחקים.

איזה סוג התבוננות יש כאן? על המן בפרשת המן בתורה, בפרשת בשלח, כתובים שני ביטויים. הביטוי הראשון זה "מן הוא", "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[מב] ("מן הוא" אותיות אמונה). אחר כך כתוב "ויקראו את שמו מן"[מג]. יש שני ביטויים, "מן הוא", "שמו מן". קודם לא ידעו מה זה, וה"מן הוא" זה על שום שלא ידעו מה זה, כלומר שהוא לא מזוהה, אין לו שם, ממש דבר והיפוכו. המן הראשון זה שאין לו שם, ואין לו זיהוי בכלל, לא מכירים אותו, והמלה הזו בעצמה, שאומרת שלא יודעים מה זה – היא הופכת להיות השם של הדבר הזה, "שמו מן"!

מי אני? מה אני? מה אני עושה כאן? התשובה היא השם שלי

התרגום של הרעיון הזה בעבודת הנפש, התבוננות הנפש, זה שכל אדם, כל אחד ואחד, קודם הוא 'הוא', הוא נעלם, כלומר שה'אני' זה איזה 'הוא', כל אחד הוא 'הוא', כל צדיק, "ועמך כלם צדיקים", הוא "מן הוא", מי זה? מה זה? מה רוצים ממני? מה תכלית החיים שלי? בשביל מה הוא נברא? בשביל מה אני נברא? מה התפקיד שלי בחיים? "מן הוא"? "כי לא ידעו מה הוא". יוצא מזה (כתוב גם בספר התניא), שכל אחד שואל את השאלה לעצמו, זו התבוננות שלימה, בשביל מה, איך הגעתי לכאן, מי ברא אותי, מי עשה אותי, מה הוא רוצה ממני. יש אנשים שמתוך השאלה הזאת אומרים "שיקח אותי! מה אני צריך להיות כאן בכלל?", "מן הוא". אבל מה זה "שמו"? כתוב ש"שמו", השם של כל אחד ואחד, זה העיצוב של השליחות שלו, התפקיד שלו, לשם מה הוא נשלח לתוך העולם הזה, לשם מה הוא נברא.

לכל גלגול של הנשמה יש שם מיוחד משלו, תפקיד משלו

אז עוד הפעם, יש כאן כמו שאלה ותשובה. השאלה היא מי אני, ומה אני, ומה אני עושה כאן, מה רוצים ממני, והתשובה היא השם שלך, גלום וטמון בתוך השם שלך, יש שם מסר מה רוצים ממך. לכן יכול להיות בגלגול אחר אותו אחד, אותה נשמה חוזרת בגלגול אחר עם שם אחר, בגלל שהתפקיד שלו בגלגול השני זה לא כמו התפקיד בגלגול הראשון, משה רבינו בעצמו בגלגול השני נקרא משה, "מן המים משיתהו"[מד], שהשם הזה מבטא את אופי ואופן השליחות שלו, אבל כשהוא חוזר בגלגול הבא, הוא נקרא שמעון, רבי שמעון בר יוחאי, זה שם אחר לגמרי. השם שמעון בא לבטא את השליחות שלו בגלגול ההוא, ככה מובא בקבלה.

אז אם כן הפירוש הפנימי של רקיע שחקים, הוא ששוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא. הבעל שם טוב אומר שהעתיד לבוא זה בכל דור ודור, וכל גלגול וגלגול זה בעתיד לבוא. התעלומה הכי גדולה-עמוקה למציאות של האדם היא מי אני ומה אני ומה רוצים ממני ולמה אתה בראת אותי בכלל, והמן זה היכולת לתרגם את זה ולהבין דרך השם שלי, שהשם שלי זו השליחות. איך יודעים שהשם שלי זו השליחות שלי? יודעים את זה מהתורה, שה' רוצה לתת שליחות למשה רבינו, אז הוא פוגש אותו בסנה, והוא אומר "משה משה ויאמר הנני"[מה]. אותו הדבר לגבי שמואל, שמואל הקטן, הילד הקטן, שוכב על המיטה, וה' אומר לו, קורא לו, "שמואל שמואל"[מו]. הוא לא הבין, גם כשהוא קורא "שמואל שמואל", הוא לא מבין מה הוא רוצה, גם לא מבין מי קורא אותו, בסוף מתברר שה"שמואל שמואל" זו השליחות שלו, זו הקריאה שלו.

מצוה לדמיין איך ה' קורא לי בשם שלי "קום ותפעל את השליחות שלך בעולם"

אז עוד הפעם, הרקיע שחקים זה שהאדם מתבונן בתוך עצמו, שקודם הוא 'הוא', נעלם, "מן הוא", "כי לא ידעו מה הוא", אבל בסוף הוא מקבל שם, והוא מתבונן בשם של עצמו, והוא אפילו חושב שעכשיו ברגע הזה, ככה זה בכל רגע, יוצאת בת קול ומכריזה ואומרת "שובו בנים שובבים", לכל אחד, לכל יהודי ויהודי. זה דבר אמיתי. כתוב בספר התניא[מז] שיש דברים שזה נדמה, שזה דמיון, אבל היות שהוא באמת אמיתי מותר ומצוה לדמות. הוא אומר את זה לגבי זה שקוראים לה' בשם אבא, שאולי זה דמיון שאני כל הזמן אומר אבא לה', אז היות שהדבר הזה הוא אמת לאמתו, מותר לך, וטוב לך, וראוי לך, לומר כל הזמן לה' אבא. אם כי שדוקא בחסידות חב"ד יש זהירות מיוחדת לא לדמיין, אבל הוא אומר שדבר שנדמה-דמיוני, אם הוא אמת לאמתו – מותר, ויש ענין, ומצוה, לדמיין אותו.

כאן זה אותו הדבר, האמת לאמתו של כל יהודי, שכל רגע קוראים לו בשמו המיוחד לו בלשון הקדש לקום ולקיים את השליחות שלו בעולם הזה, לכן מותר ומצוה לסגור את העינים ולשמוע שהקדוש ברוך הוא, האין סוף ממש, קורא לך "מרדכי מרדכי", "נעם נעם", וככה כל אחד שיושב כאן, וקורא לך לקום ולעשות את השליחות שלך בעולם. וזה קורה כל הזמן, ורק מי שיש לו אטימות באזנים לא שומע את זה, אבל כל הזמן הבת קול מכריזה ואומרת קום ועשה, קום ותפעל את השליחות שלך בעולם.

על ידי התבוננות בשם, אני מגלה את ניצוץ משיח שבי

אז יש דבר מאד מאד גדול שהאדם יתבונן שמתוך התעלומה של "מן הוא", בכל רגע זה הופך להיות "שמו מן". יש פסוק "הוא שמו" אצל אדם הראשון בתחילת הבריאה, וידוע הרמז ש"הוא שמו" שוה משיח, משיח זה שליח עם י, כמו שהרבי היה מלמד, השליח שהוא מנצל-משתמש-מגלה את כל י הכחות של הנפש שלו, אז הוא בעצמו הוא בחינת ניצוץ משיח, משיח זה "הוא שמו". קודם "מן הוא", ואחר כך "שמו מן", וזה מה שקורה כאן ברקיע ששוחקים את המן לצדיקים לעתיד לבוא, שהמן לצדיקים זה פשוט הפיקוד, השחקים הוא כמו המרכז של הפיקוד. המן ששוחקים לכל צדיק וצדיק זה השליחות שנותנים לכל אחד ואחד מה הענין שלך בעולם, מה רוצים ממך בעולם, וזה מרוכז בתוך השם שלך.

יש שאומרים שאין תכלית לחיים. השם-השליחות של האדם היא תכלית החיים שלו

אז שוב, נאמר את זה בקיצור, כל ההתבוננות של מה אני עושה כאן בחיים, וכל היחוד היהודי שיש תכלית לחיים, זו ההתבוננות של השחקים. יש מקומות אחרים שאין תכלית, שהכי טוב זה רק לברוח מכאן כמה שיותר מהר, להימלט מכאן, בגלל שאין שום תכלית כאן למטה בעולם הזה. כמובן שלפי היהדות ההפוך הוא האמת, והנשמה ירדה לתוך העולם הזה בתור שליח. באמת הנשמה היא טהורה, היא לא צריכה תיקון, כל מה שהיא ירדה זה רק לתקן את המציאות החיצונית בה, אבל יש לה שליחות, ולשם עיצוב השליחות, השליחות גלומה בתוך השם של כל אחד ואחד, וה' קורא לך בשמך כל רגע ורגע.

ההתבוננות של שחקים, היא שמתבוננים בשם, ב"הוא שמו", ואיך שבתוך זה יש את שליחות החיים שלי. כמו שיש אחד שרוצה לדעת מה לעשות, אז הוא שואל את הרבי, או שהיום פותח באגרות קודש או למשל משהו כזה. בסדר ההתבוננות שלנו, לשאול, אם זה לשאול את ה' או לשאול דרך הצדיק שאתה קשור אליו כמו הרבי, לשאול מה לעשות, מה אני צריך לעשות, זה נקרא להתבונן ברקיע שחקים. זאת אומרת כל מה שזה קשור עם השליחות שלי בחיים – יורד אלי, בא אלי, מרקיע שחקים. זה קשור עם חוית שמיעת השם שלי. גם הרבי, כשאומר לי מה לעשות – הוא קורא לי בשם. לאדם יש שם כדי להעביר לו מסרים. השם זה צנור, כמו שאמרנו שבכלל כל האותיות של התורה הן צנורות כדי לברוא את המציאות. בוילון הרגשתי איך שאני מתחדש יש מאין, ברקיע אני מתחיל להרגיש את הצנורות של השפע של ההתחדשות של האור האלקי, ובשחקים יש אותיות מסוימות שמצטרפות יחד ליצור את השם שלי, וכאשר אני שומע את השם הזה שלי, שזה ה"שמו מן" – אני מקבל דרך השם את כל המסרים יום יום, מה אני צריך לעשות. זה השחקים.

הרקיע הרביעי: זבול

בבית המקדש למטה מקריבים קרבנות במקומך

אחרי השחקים אנחנו עולים לזבול, גם כן, עם הניגון המתאים לעלות לרקיע זבול. כמו שאמרנו קודם, הזבול מכוון כנגד הארץ, בגלל שבזבול יש בית מקדש למעלה כך כתוב בגמרא. שיא העליה בארץ גופא זה בית המקדש, ובזבול נמצא בית המקדש למעלה. מה ההבדל בין בית המקדש למטה לבין בית המקדש למעלה? ההבדל פשוט, שבבית המקדש למטה מקריבים קרבנות, קרבנות של בהמה ועופות וכו' במקום להקריב אותך. ה' עושה חסד, "וחי בהם", ואתה סומך את הידים על הקרבן, ואתה מתוודה על הקרבן, שהקרבן הזה הוא במקומי, כמו שהרמב"ן כותב את זה באריכות. אז הסדר הוא למטה שמקריבים דברים במקומך. אבל חז"ל אומרים שבבית המקדש למעלה לא מקריבים משהו אחר במקומך, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'"[מח], אדם מקריב את עצמו.

בבית המקדש למעלה מקריבים אותך

כתוב שיש כהן גדול גם בבית המקדש למעלה, הכהן הגדול בבית המקדש למעלה זה מיכאל, ומה הוא עושה? מה הוא מקריב, אלו בהמות? הוא לא מקריב בהמות. אם זה היה בהמות היה מלאכים, בשמים הבהמות זה המלאכים, חיות הקדש, ולא מצאנו שהוא מקריב מלאכים. אם היה מקריב מלאכים זה היה כמו בבית המקדש למטה. את מי הוא מקריב שם? הוא מקריב נשמות, נשמות של צדיקים על גבי המזבח, ואז הנשמה עולה, כמו שעל בית המקדש למטה כתוב ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[מט], שסוד הקרבן עולה עד האין סוף, כך כשמקריבים את הנשמה שלך על גבי המזבח, הנשמה שלך עולה בבת אחת בכללות עד אין סוף.

התכלית בזבול היא הקרבה של עצמך

אז אם כן, מה כללות ההתבוננות בזבול? הַקְרָבָה. מה הקשר בין השחקים לבין הזבול? השחקים זה השליחות שלך, אמרנו שזה לקבל מסר, קום, תהיה שליח, יש לך תפקיד-תכלית בחיים, אתה צריך לפעול כך וכך, "פעֻלַּת צדיק לחיים"[נ], אבל בזבול זה מדרגה אחת אחרי זה, האם אתה מוכן גם להקריב את עצמך? האם אתה גם מוכן למות על זה?

יש הרבה התבוננויות בחסידות (גם בחב"ד וגם בחסידות הכללית), שאדם צריך להתבונן איך שהוא מוכן למות על קידוש השם, שצריך לחשוב על זה, כמו בצעטיל קטן של רבי אלימלך[נא] שאדם צריך להיות מוכן בכל רגע להתבונן שיש אש גדולה ואתה משליך את עצמך לתוך האש, ואתה ברגע הזה נשרף על ה', בשביל ה'. הוא אומר שזו הסגולה הכי גדולה מכל הסגולות. בחב"ד יש בפרק כה בספר התניא, הנכונות התמידית למסירות נפש.

יש מנהג שחתן וכלה ביום החופה, לומדים את פרק כה בספר התניא, מנהג ידוע (מי שלא עשה את זה יכול להשלים כעת). למה? בגלל שהולכים להקים בית, והבית זה בית המקדש, אז הקדושה של הבית, היא לא סתם שליחות, לא רק להיות שליח, אלא להיות שליח שמוכן למסור את נפשו על קדוש ה'. זה נקרא להיות קרבן, וכך אתה בונה בעצם את בית המקדש למעלה, בהקרבה שלך הפנימית. שוב, זה התבוננות של ממש, של הדמיה ממשית, כמו בצעטיל קטן וגם לפי התניא, וזה מתואר עוד יותר באריכות בספר התניא.

אז זה לבנות למעלה כמו שאתה בונה למטה את הבית המקדש עם המצוות התמידיות על הארץ. כתוב שלעתיד לבוא בתחית המתים כל מה שישאר מהמצוות זו מצוה אחת, "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[נב], מצות קדוש השם, שהיא מצוה שנאמרה בלשון נפעל, כלומר מצוה שמתקיימת כביכול בדרך ממילא-מאליו. והיא המצוה של בית המקדש למעלה.

מימדי ימין ושמאל בהקרבה

ידוע שרקיע זבול הוא כנגד ספירת התפארת בקבלה, הרקיע זה היסוד, השחקים זה נצח והוד, הוילון זה המלכות של הזעיר אנפין או עטרת היסוד, והמלכות ממש זה הארץ. התפארת באמצע, מקבלת גם מהחסד וגם מהגבורה. אז מה זה אומר לגבי ההתבוננות של מסירות נפש, של הנכונות למסור את הנפש?

ידוע בחסידות שיש שני סוגי מסירות נפש, יש מסירות נפש של אברהם אבינו, ויש מסירות נפש של רבי עקיבא. רבי עקיבא חיפש למות, "מתי יגיע לידי"[נג], זה נקרא "בכל נפשך", חיפש את המסירות נפש ממש, הוא חי, הוא חוה כל רגע את הצעטיל קטן של רבי אלימלך, מתי הוא יוכל בפועל ממש לקפוץ אל תוך האש בשביל ה'.

אבל אברהם אבינו זה סוג אחר של מסירות נפש, זה שליחות שעל כל צעד ושעל הוא עושה דברים שבאופן ממילא בן אדם רגיל מת על זה, אבל הוא לא חושב על זה בכלל, לא אכפת לו לחיות, יש לו את השליחות שלו, כל רגע זה מסירות נפש כמעט בדרגה של מסירות נפש ממש, בלי לשאוף שהוא חייב ממש למות בפועל ממש, להיפך, שיחיה, הרי הוא רוצה לחיות, כמה שהוא חי יותר, כך הוא מקיים יותר את המסירות נפש.

אז ההקרבה בבית המקדש שלמעלה היא במקום התפארת, יש לי יניקה גם מהימין וגם מהשמאל.

המעבר מחוית היש לחוית האין

אז שוב, בקיצור נמרץ, ההתבוננות של הזבול, זו התבוננות בבית המקדש שלמעלה, איך שאני בעצמי, מוכן להקריב את עצמי, ויש כהן גדול אחד, מיכאל שמו, שהוא מקריב אותי, אני רק צריך לבוא להקדיש את עצמי לכך, שאני מקריב את עצמי על המזבח של הבית המקדש שלמעלה, ו"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".

אמרנו שכל העליה של ההתבוננות, היא חויה אדירה, אז כשאתה עושה את זה תיזהר שאנשים לא יעלמו מהשטח, או לא יפלו פגרים על הארץ, זה צריך קצת זהירות בקטע הזה, זה הזבול.

כל המהלך כאן זה המעבר בין היש שיוצא מהאין, לבין להיות ממש אתה האין, מזוהה עם האין שהוא מהווה את היש. ברגע שהאדם הגיע לזבול, שזה התפארת, אז זה כאילו חלק הארי של המעבר מלהיות יש או מלהיות אין, בגלל שזה בעצם מה שקורה כשאתה מקריב את עצמך על המזבח למעלה בבית המקדש שלמעלה, אז הפעולה היא שאתה יוצא מהישות שלך, שאתה מקריב את הישות, ואתה עכשיו נעשה חלק, ונכלל, בתוך האין האלקי.

הרקיע החמישי: מעון

להיות חשמל בעבודת הכנעה-הבדלה-המתקה

מה שיש כעת, לפני שמגיעים לערבות, שהוא מעשה המרכבה ממש, אלו שני הרקיעים שהם עיקר עבודת ה' לפי החסידות והקבלה. מזבול עולים לרקיע שנקרא מעון, ומה יש בתוך המעון? כתוב שיש חשמלים, זו לשון חז"ל בגמרא, שהמלאכים שנקראו חשמלים הם במעון.

אנחנו יודעים איזה סוג התבוננות ועבודת ה' צריכה להיות לפי הבעל שם טוב. חשמל הוא חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. בכל פעולה, בכל מצוה, החל מההתבוננות עצמה, צריך להיות כל הזמן שהאדם יעבור, להכין מעגלי צדק, שהם כמו ספירלה שעולה עד אין סוף, של הכנעה-הבדלה-המתקה.

עבודה פנימית תמידים כסדרן

כמו אחר הקרבת קרבן על המזבח החצון, ישנו עמוד הקטורת שעולה במזבח הפנימי. זו עבודה תמידית ופנימית, וגם מתבטאת אחר כך, אחרי שאתה פוקח את העינים ויוצא לרחוב, הדבר מתבטא בעבודת היום יום, של הכנעה-הבדלה-המתקה אמיתית, "לך לך מארצך"[נד]. כך הבעל שם טוב דורש, שהפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", מכוון כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, "אל הארץ אשר אראך" היא עוד הכנעה במדרגה יותר גבוהה, וכך עד אין סוף[נה].

אחרי ההקרבה הכללית אתה יכול להתחיל לעבוד את ה' בהכנעה-הבדלה-המתקה מהפנים ועד לחוץ, בכל מצוה, בכל מלה שאתה אומר, תמידים כסדרן, באמת לאמתו[נו].

הרקיע השישי: מכון

לזהות את שם הוי' בכל דבר בעולם

בזבול האדם נכנס לבית המקדש של מעלה, והקריב את עצמו על המזבח. אחרי זה הוא יכול לעשות שני דברים: הוא יכול לעבוד את ה' בהכנעה-הבדלה-המתקה, שזה נקרא להיות חשמל ברקיע מעון; ואחר כך הוא יכול לעלות עוד יותר, לרקיע מכון.

רקיע מכון נקרא "מכון לשבתך פעלת הוי'"[נז], כפי שגם מופיע בגמרא. מכון הוא מלשון שהוא מכוון כנגד ד' אותיות י-ה-ו-ה. להתבונן במדיטציה-התבוננות בכל העולם כולו, לראות ולהמחיש את החותמת של הקב"ה, של ה' אחד. בכל מה שהוא ברא ועשה, גם בתורה, שהתורה היא המציאות הפנימית, וגם בכל המציאות החיצונית של הטבע, של כל העולמות, יש בכל פרט ובכל דבר הכי קטן כמו הולוגרמה, ה' חתם את שם העצם שלו, י-ה-ו-ה.

זיהוי בין השם שלי לשם של ה'

כל ההתבוננות בשם הוי' נקראת רקיע מכון לשם ה'. השחקים הוא השם שלי, המכון הוא המכוּון לשם של ה'. אם המכון הוא השם של ה', כנראה שיש קשר וזיהוי בינו לבין השם שלי. כמו שכתוב שמשיח נקרא ה', "הוי' צדקנו", זה השם של המשיח, "וזה שמו אשר יקראו הוי' צדקנו"[נח], כמו שעיר הקדש ירושלים, זה נקרא שה' שם. בדרגה הזו, במכון, מתחיל להיות זיהוי בין השם הפרטי שלי לבין שם העצם של הקב"ה, שם ה', שאני רואה אותו חתום על כל דבר. אבל לפני שמגיעים לזה צריך להיות במעון, שזה לעבוד את ה' בחש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

כל הרקיעים הכנה לעבודה במעון

אם כן, המעון הוא גבורה, והמכון הוא חסד. המעון הוא לאחר ההקרבה הכללית של הזבול, העבודה הסוביקטיבית שלי יחסית, אבל העבודה האמתית. כל מה שעשיתי עד כאן הוא רק הכנה לעבודה. מה שבניתי מסביב את הארץ, את המצוות התמידיות, ועליתי לוילון, ועליתי לרקיע, ולשחקים, גם הזבול, הכל הוא כלל, לגבי עכשיו, תכלית, לעבוד את ה' תמידים כסדרן, מהפנים ועד לחוץ, כמו שאמרנו קודם.

הסובייקט שלי מזדהה עם האובייקט

יש אם כך את העבודה הפנימית-סוביקטיבית, שנקראת חש-מל-מל, החשמלים שברקיע המעון, אבל אחר כך יש עבודה אוביקטיבית לזהות את ה', איך שה' חותם את עצמו על כל דבר שיש בעולם. עד כדי שהסוביקט שלי מזדהה עם האוביקט האמתי, שמו של ה'.

הרקיע השביעי: ערבות

להיות מרכבה לה'

אחרי שתי הידים האלו שמאל וימין, שהן המעון והמכון, עולים – מי שזכה עד כאן – עם עוד ניגון, לערבות. כמו שאמרנו, הערבות הוא כבר דרגת האבות. על רקיע ערבות כתוב "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"[נט], ש"האבות הן הן המרכבה"[ס].

כל אחד מהרקיעים הללו הוא פרק בספר התניא. יש הרבה מאד פעמים שמוסבר בספר התניא מה זה "האבות הן הן המרכבה"[סא]. להגיע למדרגה הזו שגם אני אהיה מרכבה, כך ניסה גם דוד והוא נפל, "בחנני הוי' ונסני"[סב], גם רצה להיות מרכבה. הבחינה הזו של דוד, הוא לא הצליח אז להתעצם לגמרי עם האבות, אבל הוא ממשיך לנסות, לא משנה לו, "בחנני ונסני", בסוף הוא יזכה, וזה משיח בן דוד. בסוף כל אחד ואחד מאתנו יזכה גם כן למעשה מרכבה, להיות חלק מהמרכבה של ה', ועד שאנחנו נכללים וכבר חלק מהאין הפועל, מהאלקות הפועלת.

ישראל בראו את העולם

במעון, אני יכול לאמץ את תורת הבעל שם טוב הכנעה-הבדלה-המתקה בשלימות, להיות חשמל; במכון, אני מתחיל להזדהות עם שם ה', כפי ששם ה' משתקף בכל צעד ושעל של המציאות, עד ששם ה' מתחיל להיות כמו השם שלי; בערבות אני ממש פועל, שותף עם הקדוש ברוך הוא. זה מעשה מרכבה, שאני חלק לא מהנברא, אלא חלק מהבורא. יש פסוק "בראך יעקב ויצרך ישראל"[סג], יש מדרש שאומר, "עולמי עולמי, אומר לך מי בראך? מי יצרך?  יעקב בראך! יעקב יצרך!"[סד]. להגיע למדרגה הזו שהאדם הוא חלק מהכח הבורא, זה מעשה מרכבה.

מתאים לדור שלנו לדמיין שאנחנו צדיקים

כמובן שזו חויה, אבל זו חויה שלא הרבה מאתנו זוכים לחוות אותה באמת. גם בהדמיה, כמו שאמרנו, כל דבר שהוא אמתי מצד עצמו, מותר גם לדמיין אותו כביכול. רק צריך לדעת כל הזמן, לבחון איפה אתה נמצא, לא לרמות את עצמך. כל התניא והחסידות זה "לא להיות רמאי". מהו כל התניא, שלא להיות רמאי? הלואי בינוני, אתה לא צדיק. אבל ביחד עם זה כתוב בתניא[סה] שצריך לדמיין התבוננויות, דמיון של צדיק, וכולי האי ואולי, אולי כן תהיה צדיק. כך כותב גם בספר התניא קדישא.

אז גם לעניננו, שהדור שלנו צמא לחויה, שאנשים רוצים חויה, רוצים להיות צדיקים גמורים, בעלי מופת, שיעשו מופתים בעולם, כל אחד רוצה לעשות מופתים, ולהיות רבי וצדיק ואדמו"ר, אז קדימה! קדימה בדמיון המבורר, אם יש הדרכה נכונה. רק לא לרמות את עצמך. אבל זה שאתה רוצה את זה, ואפילו מדמיין את זה, וחווה את זה כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, אז לא רק שזה לא נורא, אלא זה מאד מאד מתאים לדור שלנו.

סיכום

עד כאן בקיצור הכי נמרץ עברנו את הארץ ואת כל שבעת הרקיעים, מבית המקדש של מטה, דרך בית המקדש של מעלה, עד למרכבה. באמת יחזקאל ראה את מעשה המרכבה מתוך בית המקדש.

אז אם אנחנו מתבוננים כאן רק בקו האמצעי של הספירות, הציר-השדרה המרכזית, יש את הארץ, הוילון, הרקיע, הזבול והערבות. כלומר, המצוות התמידיות, להיכנס לתוך המקדש של מטה, ולחוות את ההתחדשות יש מאין, לחוות את אותיות הקודש שמְחַיות, הצנורות שמחיים אותי, וכל האיברים שלי בפרט, להריח אותן ולראות אותן ולטעום אותן ולשמוע אותן, ואחר כך לעלות לבית מקדש של מעלה, שזו ההקרבה האישית, ומשם להגיע לערבות, שזה החיבור עם ה' ממש, שאתה ממש חלק מהכח הבורא את המציאות.

אתה באין, במזל, להיות בערבות הכונה להיות במזל שלך. כתוב "אֵין מזל לישראל"[סו], הבעל שם טוב מסביר "אַיִן מזל לישראל"[סז], להיות באַיִן זה להיות בתוך המזל שלך, שזה רקיע ערבות. עד כאן בקיצור.

שאלות ותשובות

לשמוע את ה' קורא אלי

שאלה: בשחקים, ב"מן הוא", אדם צריך לנסות להתבונן בשם שלו, ועל ידי זה להגיע לתפקיד שלו ולענינו בזה העולם. איך עושים את זה תכל'ס?

הרב: התכלית היא שמנסים לשמוע את ה', זה ברור. זה כמו שדוקא במדרגה הזו הבאנו את המשל שבדרך כלל חסיד שרוצה לדעת מה לעשות, מה התפקיד שלו בחיים, שואל את הרבי מה לעשות. אז כאן גם כן, בהתבוננות הזו אתה שואל את הרבי, או את ה' יתברך, אבל כמו שאתה שואל את הרבי, או שאתה ממש שואל את הרבי, מה לעשות, וחזקה אצלנו בעם היהודי שמקבלים מסרים.

הכל אמונה. הרי אם אתה בכנות שואל דרך הצנור הזה של השם שלך, אתה מקבל הארה. אפשר לפתוח את הספר וגם כן לקבל רמז מתוך הספר. אפשר לסגור את העינים, ואם זה באמת, אז בטוח בדוק ומנוסה שתקבל הארה מה לעשות. הרי פנימיות הארץ היא השתפכות הנפש, לכן תוך כדי שאתה מדמיין ומתבונן שעכשיו רוצים ממך וקוראים לך בשם, אתה שואל ומתחנן, שאני אבין, כמו שאתה אומר, שזה לא יהיה סתם תרגיל או משהו, באמת שאני אפיק מזה את התועלת האמיתית. ואז, שוב, חזקה שתקבל הארה.

אם לא תקבל, זה כמו שרבי נחמן אומר, שיש דברים שמתבודדים עליהם שנים רבות עד שבסוף זה בא. אתה יהודי, מאמין. כתוב שדוקא גוי באמת צריך לקבל את כל התשובות, וכל מענה צריך להיות מהר על המקום, אחרת הוא בועט. ויהודי אם זה לא הולך לו מיד, אז יש לו סבלנות, ארך אפים, מתוך אמונה. זהו אחד מהיסודות של כל התורה, ובמיוחד אצל רבי נחמן, שצריך הרבה-המון התבודדות, שזה הרבה בקשה, בתוך כל אחד (כמו שאמרנו ברקיע של הארץ). אז פנימיות כל ההתבוננות מסביב היא השתפכות הנפש.

אפשר לומר שהנקודה הזו הפנימית של השתפכות הנפש נמצאת בכל רקיע ורקיע. ותוך כדי ההתבוננות שיש בו, אתה בפנים שופך את נפשך ומתחנן לה' שיאיר את עיניך, וסוף הכבוד לבוא. ועל זה מאמינים, ואצל הצדיקים זה בדוק ומנוסה, שבסוף זה מגיע. שוב, אין פה שום קונץ, אלא שאתה רק מתחנן יגעתי ומצאתי בהיסח הדעת, ובהיסח הדעת אתה מקבל הארה מלמעלה.

כתוב שהארה מלמעלה היא רוח הקודש פורתא. יש על זה גם תורה של הבעל שם טוב, שכל אחד ראוי לרוח הקודש קצת. כמו שאמרנו שכולם רוצים חויה, כולם רוצים להיות רבי, ורוח הקודש פורתא היא שאתה מקבל הארה מן השמים, וחזקה על הדבר שכל אחד יכול.

חוויית הבליטה

העבודה במעון: שקיעה-בליטה-תקיעה

שאלה: לא הוסבר מספיק מהי ההתבוננות של עבודת הכנעה-הבדלה-המתקה, איך זה בהתבוננות?

תשובה: טוב, זה לא מוסבר בגלל שכל השנים וכל החיים אנחנו מדברים על זה בלי סוף, לכן אנחנו נוהגים כמו שכתוב "תן לחכם ויחכם עוד". אולי נאמר בקיצור:

היות שאנחנו רוצים להמחיש ולחוות את הדברים, יש תחושה-המחשה שיש עליה רמז מאד חשוב בסוד ה-שבת, ראשי תבות שקיעה-בליטה-תקיעה (קשור לתקיעת שופר), הכנעה-הבדלה-המתקה. חוית השקיעה בנפש, הכנעה; הבדלה היא חוית הבליטה בנפש, והמתקה היא חוית התקיעה, שהיא חבור וקישור וזיווג בין הבליטה לשקיעה, זו המתקה.

כך כל הזמן, כל החיים, כל העבודה, כל מלה שיש לאדם, דברי חכמים בנחת נשמעים, שהאדם לא פותח את הפה, הוא לא מל לפני שהוא חש. מה זה חש? שהוא פועל בנפשו שקיעה.

מי שקבל שליחות וגם נכון-מוכן להקריב את עצמו, בכל רגע ורגע (מה שהיה השחקים והזבול), כעת יכול להיכנס לחויה נפשית תמידית של שקיעה, ובליטה של קודש.

סנבלט שונא בליטות של קדושה

ידוע מה שאנחנו דורשים, שבזמן נחמיה מי שהתנגד לבנין בית שני, לחזור לציון ולבנות את בית המקדש מחדש – קראו לו סנבלט, שהוא שונא בליטות של קדושה. אצלנו החסידים שונאים בליטות של קליפה. אם יש בליטה בלי שקיעה, באמת שונאים את זה, סנבלט. אבל סנבלט שנא את נחמיה, בגלל שנחמיה בא לכאן לעשות שינוי בשטח, לבנות את חומות ירושלים, להקים חומות, להקים בליטות של קדושה, אז יש אחד ששונא את זה, ששונא את הבליטה של הקדושה, זה נקרא סנבלט.

יציאת הבליטה היא סימן לאמיתות השקיעה

מי זוכה לבליטה של הקדושה (חותם בולט)? הצדיק, "ועמך כלם צדיקים"[סח]. צדיק יסוד עולם הוא החותם בולט, כנסת ישראל היא השקיעה.

נאמר את זה בצורה אחרת: תחושת השקיעה היא הזדהות עם כנסת ישראל, כמו היום שרק רוצים לחוות קשר עם הכלל, אז כל התורה שאתה חווה בה קשר עם הכלל, אם זה נכון ואמיתי זה עושה אצלך חותם שוקע, אתה לא מסוגל לשנות שום דבר בשטח, אתה רק מקבל את הדברים. "הכל טוב", כמו "הכל יהיה בסדר".

אם זה אמיתי אז זו שקיעה, הכנעה, אבל אין בזה שום בליטה. ברגע האמתי, אם אתה באמת אוהב את ה', אם השקיעה באמת אמתית, באמת לאמתה, אז תבוא הבליטה. אם הבליטה לא יוצאת מהשקיעה זה סימן שהשקיעה לא היתה בסדר, לא היתה אמתית ונכונה.

התקיעה היא הפרית המציאות

כך זה כל החיים שאדם צריך קודם כל לפעול בעצמו שקיעה, הכנעה, אחר כך באה בליטה, ובסוף הבליטה הזאת תוקעת את עצמה בתוך המציאות, בתוך השקיעה עצמה, ופועלת פעולה של "פרו ורבו". התקיעה מפרה את המציאות, אחר הבליטה. הבליטה היא לא משהו סופי, רק להיות בולט, גם בקדושה. עיקר התכלית, שנקרא תקיעה, הוא להפרות ולהמתיק את המציאות.

נחזור לענין הזה של מסירות נפש של הרבי רבי אלימלך בצעטיל קטן, לקפוץ לתוך האש. פשוט שכל מה שהוא כותב שם זה מה שהוא עשה. אם יש פקפוק אם הדבר הזה עובד, אז נסתכל עליו, הוא צדיק, "בעל שם טוב קטן" קראו לו, הוא היה בעל מופת הכי גדול. אז אם אתה גם רוצה להיות בעל מופת ואדמו"ר, כמו הרבי רבי אלימלך, שהוא הרבי של כל הרביים, אז מספיק כנראה, כך משמע שם, שבין העצות רק כל היום תקפוץ לתוך האש באמת, זה מספיק בשביל שאתה בעצמך תהיה בעל מופת כמו הרבי רבי אלימלך.

אחר הנקודה הזו של האמת, הנכונות באמת לקפוץ לאש, אפשר להתחיל בתמידים כסדרן כמו שאמרנו, עבודת הכנעה-הבדלה-המתקה, שזו השקיעה בליטה והתקיעה, סוד שבת קדש, כל הזמן. אחר כך "שבת היום להוי'", שעל ידי ה-שבת של השקיעה-בליטה-תקיעה אתה מגיע לשם הוי' בעולם כולו. זה המכון, המכוּון.

צריך ניגון מכוון במיוחד בשביל להגיע למכון

דברנו על ניגונים קודם, בשביל להגיע למכון כנראה שצריך באמת נגון מכוון, ודאי צריך להיות אחד הניגונים המכוונים של הרביים כדי להגיע למכון, שזה מכוון כנגד שם ה'.

באמת הארבע בבות של האלטער רבי – שהוא הניגון הכי מכוון – מכוון לשם הוי'. גם כשמכוונים את הכינור, כנראה שצריך לכוון כנגד י-ה-ו-ה, לכן יש ארבעה מיתרים, כנראה שצריך לכוון אותו נכון. כשמכוונים את הנגון נכון כנגד י-ה-ו-ה מגיעים לרקיע של המכון.

היחס לניגונים זרים

שאלה: בקשר לנגונים, נראה שבכל פעם שהרב מזכיר ניגונים אז זה פחות או יותר על דרך השלילה של כל שאר ניגוני העולם, ולהשאיר רק ניגונים מסויימים שכמעט אף אחד בעולם לא מכיר כלל וכלל. בנוסף, בסך הכל זה לא חידוש יהודי גמור. אולי זה התחיל ככה, אבל מקובל בהרבה תרבויות שנגון הוא יציאה ממצב נמוך למצב עליון יותר והשתמשו בזה בהרבה מקומות. האם אפשר להשתמש בהם או אי אפשר להשתמש בהם, בסתם ניגונים של העולם?

תשובה: ידוע שניגון, יותר אולי מכל תופעה אחרת, אפשר לברר מתוכו, רק צריך לדעת איך לברר, איך לגייר את הניגון גיור כהלכה. מה שדיברנו על ניגונים, כל מה שדיברנו היום, אלה דברים שכמעט לא ידועים לאף אחד בעולם, זה שגם הניגונים לא ידועים זה לא חידוש... [הרב צחק]. לכן אנחנו יושבים כאן, ש"יפוצו מעינותיך חוצה"[סט], ו"כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים"[ע], שזה יופץ בעולם, לא רוצים לשמור את זה בסוד. אבל זה שזה לא ידוע זה לא אומר שום דבר, זה פשיטא.

כמו כל דבר, פעם אחת שאלו את הרבי בתחילת הנשיאות למה הוא מקפיד כל כך הרבה, מה הענין שלו בהוצאה לאור, כל כך הרבה ספרים, הרי לא מספיק תניא, עבודת ה', למה צריך הרבה ספרים. אז הרבי אמר שהוא רוצה להגיע להדפיס תריג ספרים, שב-תריג ספרים האלו יש הרבה הרבה שווה, לפחות למראית עין בחיצוניות בין ספר לספר, ולמה הוא עושה כל כך הרבה ספרים, שכולי האי ואולי כל אחד יוכל למצוא ספר שמדבר אליו, שהוא מזדהה עם הספר, שהוא בעצמו מזדהה, כך הרבי אמר. לעניננו, זה אותו הדבר. ודאי שצריך הרבה ניגונים, וצריך למצוא ניגון שאתה מזדהה אתו. אם זה ידוע או לא ידוע זה לא משנה.

איזה ניגון הוא טוב ולא טוב? יש כללים, יש איזה קנה מדה איזה ניגון יותר מסוגל, ובסופו של דבר מה שאנחנו נקבע כניגון טוב, הוא לא רק שלי ולך הוא יפה, אלא שבאמת בשטח נראה שהניגון הזה הטוב פועל על רוב הנשמות שמשתדלות להעמיק בהתבוננות ולחוות חויה רוחנית יהודית.

זה שיש דמיון שידוע אצל כולם שנגינה זה כח רוחני שמעלה את האדם, הרי יש להבדיל הרבה דתות בעולם, כולם מאמינים בה' באיזו שהיא צורה. אבל יש ה' אלקי ישראל, שאנחנו מאמינים בו, "הוי' אלקינו הוי' אחד", וכמו שיש יחוד בה' אחד יש יחוד בכל הדברים, ומה שאמרת היא בעצמה הנותנת, שצריך להיות משהו יחודי, שזה יהודי.

העלאת המדרגות וביטול ה'שוב'

שאלה: איפה בכל השלבים הללו, ואם לא בהם אז היכן אחר כך, מתבטא השוב? לפי מה שהבנתי כל זה הוא הרצוא.

תשובה: אדם יורד מהמדרגה הכי גבוהה, לא כולם מגיעים למדרגה הכי גבוהה, אבל לאן שאתה עלית, אז צריך אחר כך לרדת, כמו הפשט שהארץ זה המצוות התמידיות, אתה לא יכול לצאת מהן.

נאמר את זה טיפה יותר עמוק, כתוב שלעתיד לבוא ה'שוב' מלוה את ה'רצוא'. מה הכונה? בעולם הזה בדרך כלל כשיש רצוא אז הרצוא הוא הסתלקות מן הכלים התחתונים. האור הפנימי, הפנימיות, עולה ברצוא ומסתלקת מהחיצוניות, מהכלים. אבל כתוב שלעתיד לבוא זה לא יהיה כך. כתוב שלעתיד לבוא (אנחנו כבר עכשיו מוכנים ומזומנים ורוצים להיות במצב של לעתיד לבוא) ה'רצוא' לוקח אתו את הכלים, כל הארץ, הוא לא משאיר למטה. אם משאירים למטה אז צריך להיות 'שוב', לחזור למטה, אבל אם אתה לוקח אתך – כמו שאמרנו שתמיד יש את המצות התמידיות, שהארץ נמצאת אתך – לא צריך לחזור למטה.

למשל לגבי הזבול: כתוב[עא] שה' לא נכנס בבית המקדש למעלה לפני שנכנס בבית המקדש למטה. אתה לא יכול להיות רק בזבול, אתה לא יכול להיכנס, כמו שה' לא נכנס, לא יעזור לך להיכנס בבית המקדש למעלה אם אתה לא בו זמנית ממש בבית המקדש למטה. אתה לא עוזב אף פעם את המצוה, שהיא הקבלת עול מלכות שמים של יהודי, שמח, יהודי עובד את ה' בשמחה, בטוב לבב, בתֹם לבב.

לכן אם כי שיש ודאי 'שוב' בכל מדרגה שאתה עולה, אז אחר כך אתה יכול לרדת דרך אותן מדרגות עם אור חדש, ואז החויה תהיה אחרת, אז זה פשיטא, לא דברנו על זה. אבל החידוש האמתי הוא שצריך לקחת אתך את כל המדרגות. שכל מדרגה תחתונה תלביש את המדרגות העליונות, ואתה לא עוזב אותן, לא משאיר אותן למטה.

באמת מה שאמרת קודם לגבי נשימה, אז אם יש נשימה ברקיע, ואתה עולה, אז זה גם כן עולה אתך. ככל שזה עולה אתך זה גם כן מקבל מימד חדש ועומק חדש ופנימיות חדשה. דבר שהוא מלביש פנימיות אז הוא בעצמו יונק ושואב מהפנימיות, אז הוא משתנה לשבח כל הזמן.

סדר ודילוג בעבודת ההתבוננות

שאלה: למעשה, עד כמה חשוב לשמור דוקא על הסדר הזה? שהרי התבוננות שלימה כזו יכולה לקחת הרבה שעות. והאם יש אפשרות לעבוד על משהו ספציפי בישיבה אחת?

תשובה: לכן אמרנו שככלל יש תמיד יוצא מן הכלל, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, ככלל צריך לעבוד לאט לאט. אמרנו שבדרך כלל צריך הרבה הרבה זמן, ואולי שנה שלימה רק לעבוד על המדרגה הראשונה. אבל תמיד צריכה להיות קצת מודעות לאן זה מוביל, לכן בקיצור הכי נמרץ אפשר לרמוז את כל המדרגות, וקצת, אולי קצת יותר, לרמוז את המדרגה הסמוכה.

מה שמתוך זה יש השתפכות הנפש בתוך המקום האלקי שאתה בונה מסביב, אז אתה מתחיל להרגיש התחדשות כל רגע יש מאין, שזה הסוד שבתוך הפשט. אז זה בעצמו צריך לבנות את זה מאד מאד ביסודיות, זה לוקח הזמן.

אם אתה מאד מאד מתקדם נאמר, אז יכול להיות שהכל כל כך בנוי לך כל כך טוב, כל הדרגות הנמוכות, שלא צריך הרבה זמן להתבונן, שעכשיו עיקר ההתבוננות שלך היא ברמה מסוימת.

יש את הווארט המפורסם של אדמו"ר הזקן על הפסוק "וזאת לפנים בישראל"[עב], שהכונה שעלית המלכות (שהמלכות נקראת 'זאת') היתה פעם, והיום באמת אפשר לדלג, ובכל פעם להיות במדרגה אחרת.

לעניננו למשל, ההתבוננות של השחקים. כמו ששמואל שמע את זה שוכב וישן על המטה, אז יכול להיות שהכי טוב להתבונן בזה כשאתה שוכב והולך לישון, וכשאתה עומד לקום, כשאתה מתחיל לפקוח את העינים בבוקר. זה זמן טוב כמו שמואל הנביא, או בחצות. היו צדיקים כמו השפאלער זיידע שהתיקון חצות שלהם היה או להסתובב-להתהפך על המטה, ולהתאנח, או לנגן איזה קול ביער או משהו כזה. אז בהחלט כשאתה קם באמצע הלילה, שוכב ככה נים ולא נים על המטה, אז זה זמן מאד טוב להתבונן בשחקים.

וכך הלאה [ברקיע זבול], למשל פרק כה בתניא, ויש עוד מקומות של התבוננות במסירות נפש, זה גם כן דבר פשוט מאד. זה מאד יסודי שאדם גם באמצע היום יפסיק רגע ויקפוץ לתוך האש בלב שלו.

אז באמת אפשר לעשות את הדברים, לאו דוקא לפי הסדר, בפשטות. אבל לעשות את זה לעומק, בזה כן יש סדר.

גדרים להתבוננות

שאלה: אלו גדרים הלכתיים נעשים כדי ללוות את ההתבוננות?

תשובה: הגדרים ההלכתיים, כמו שאמרנו קודם, הם שש המצוות התמידיות, שהן בעצם כלל של כל תרי"ג מצות התורה. ואם אמרנו שיש מצוה אחת "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שזה מינות וזנות, אז מה שהתכוונו שאם גם במחשבה צריכים להזהר, אז ודאי שגם בפועל האדם-היהודי צריך לשאוף וכל הזמן לנסות לקדש את עצמו, החל מהמחשבה שלו, וכלה בגוף שלו ממש, וכל מעשיו. לקדש את עצמו ולטהר את עצמו שהכל יהיה בקדושה ובטהרה.

והכל מי שמלמד את זה באחראיות אז תפקידו קודם כל לדאוג לכך ממש שכל האוירה תהיה אוירה של קדושה וטהרה יהודית, מה שמתאים לנו, עם ישראל קדושים.

ההשתפכות התמידית שומרת על האדם

שאלה: מופיע בספרי קבלה שהתבוננויות מסוימות לא היו עושים אלא בזמן שהיתה נוהגת פרה אדומה.

תשובה: לא, כתוב שרק היגוי השם המפורש, מה שקשור לביטוי, היות שהביטוי, ההיגוי, קשור עם אויר העולם, למציאות האדם, אז זה מותנה בטהרה הלכתית שקשור עם פרה אדומה. אבל כאן אנחנו לא מדברים על היגוי שמות קדושים, אז הפרט הזה לא שייך.

אם כל הזמן האדם מתחנן בפנים, מה שאמרנו שכמו שבארץ יש כל הזמן תחנונים פנימיים, השתפכות הנפש פנימית, זה גם כן מלוה את כל המדרגות, וכמו ששאלו קודם, אם זה נדמה באיזה שהוא מקום שזה לא אני, שאני חושב כעת על משהו אחר שזה לא אני, אז ביחד עם זה יש השתפכות הנפש שבאמת איפה אני ואיפה זה, ואם זה עדיין לא אני אז אני מתחנן לך ה' שתקרב אותי לדבר הזה, תחבר אותי עם הדבר הזה.

אז אם יש את תחנוני האמת, אז הדבר בטוח שהאדם לא יפול בפח של היפך הקדושה והטהרה. העיקר תלוי בהכנעה, מה שקראנו קודם השקיעה, שמכניעה את עצמו מול ה' וגם מתחנן, מאמין בה', ועומד מול ה', ומתחנן לה', ובוכה לה'. כל החויה היהודית היא כמו שכתוב בתניא[עג] בשם הזהר[עד], זה בכיה וחדוה ביחד. הסך הכל של כל ההתבוננות הוא שהאדם בוכה והוא גם שמח בו זמנית.

זה שהוא בוכה זה שומר על הקדושה שלו. זה שהוא שמח זה הטהרה שלו, לב שמח זה לב טהור. הבכי, הדמעות, זה יוצא מהקדושה, ביטוי של הקדושה היהודית.

שיעורים לקהל מעורב

שאלה: מה ההבדל בין מינות לזנות? מינות הרבה פעמים היא היפך ה', אבל במה זנות שונה משאר הדברים, כמו שאדמו"ר האמצעי אמר לתלמיד שלו שמצדי תהיה בצל העיקר שתחזור חסידות, אז מצדי שתהיה מלא במחשבות זנות העיקר שתחזור חסידות, מה ההבדל?

תשובה: לא. יש להאמין בה', ויש לכרות ברית עם ה'. מהי זנות? זנות נקראת פגם הברית, שאתה מנוכר, אתה לא מקושר, אתה מקושר למשהו אחר. זה ש"תהפוך להיות בצל העיקר שתחזור חסידות" זה שלא תחשוש בישות, בקצת גאוה שאתה עלול לקבל מזה שאתה חושב "הנה אני יודע ספר, ואני יכול ללמד תורה ברבים, לחזור חסידות". אז הוא אומר שמהגאוה הזאת אל תחשוש.

הבינוני של התניא זה כולנו, אז המחשבות באות, לפעמים זה פורץ וחודר, כמו שאמרנו קודם, דרך הדלת האחורית. אתה מקבל את זה, ואז אתה רק צריך לרצות חזק לתפוס את הגנב הזה, את כח הזנות, ולזרוק את זה מכאן, לסלק את זה מכאן. אבל להתיר זנות, זה נקרא להתנכר להתקשרות לה'.

מה שמותר על פי תורה, והוא גם מצוה, נקרא 'מצוה רבה', הקשר האמתי בין איש ואשה הוא 'מצוה רבה', המצוה הכי גדולה הקשר, הכי גדול לה'. מה שאסור, מהי זנות? זנות היא להפוך פנים מה', זה להפוך את הפנים ולהיות מקושר, לכרות ברית, "לא תשתחוה לאל נכר"[עה] דורשים את זה, זה מי שבועל ארמית, אז הוא משתחוה ממש לא-ל נכר, לכן זנות תמיד בתנ"ך היא משל לעבודה זרה.

קהל: גם בעל גאוה.

הרב: בסדר, גאוה..

קהל: לא מדובר על להתיר זנות, אלא כמו שמסתכנים בגאוה, אז מסתכנים בכך שיפרצו לכאן איזה הרהורים שאולי לא נצליח לחסום אותם.

הרב: להסתכן בכך שאתה יוצא למקום שמי שיש שם הם לא צדיקים גמורים עדיין, בחיצוניות על כל פנים, ואתה מפיץ את התורה ואת ההתבוננות בכל מקום ומקום עם כל עם ישראל עם כולם, זה ודאי מותר, אם זה מה שהתכוונת. רוצים להגיע הכי רחוק, למקום הכי רחוק שהאנשים עדיין עוד לא מטוהרים וקדושים בעניני זנות, אז ודאי שצריך, זו הרי תכלית השליחות שלנו, להגיע לכולם.

גם לגבי הגאוה מה שדיברנו קודם, לא שלכתחילה אתה מתגאה, כל שכן וקל וחומר לא שאתה לכתחילה עושה משהו שהוא מעשה מכוער.

כתוב בלשון חז"ל שזנות היא כיעור. על גאוה לא כתוב שזה מכוער, כתוב שגאוה זה מסריח. יש סירחון ויש כיעור. אז כתוב שגאוה זה מסריח, אבל זנות זה מכוער. צריך להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור ומן הדומה לדומה, כך חז"ל אומרים. אז אף אחד לא רוצה להיות מכוער. גם אף אחד לא רוצה להסריח, רק מה שכתוב 'להסריח' לא כולם מרגישים, רק אנשים מיוחדים מרגישים את הסרחון, כמו אליהו הנביא יש סיפור, הוא רגיש לסרחון של הגאוה, אבל רוב האנשים לא כל כך רגישים לזה, עוד לא רואים את זה כל כך, וזנות זה מכוער, כולם רואים את זה.

קהל: לעשות שיעורים מעורבים או לא לעשות שיעורים מעורבים זו השאלה.

הרב: בסדר, יש בזה כללים, זה באמת מה ששאלו קודם לגבי ההלכה, יש הלכות על זה, שלעשות כמו שאמרת לפי הנוהג שלנו אם הדבר מלווה בתרגילים של ממש, אז זה לא נראה לעשות את זה מעורב.

שאלה: תרגילים גופניים או גם תרגילי נשימה?

הרב: גם גופניים, גם נשימה, בכלל לתרגל את זה ממש, אז זה לא נראה שזה טוב בציבור בקהל מעורב, אבל ללמד, גם במעורב יש כללים של להפריד בין הגברים לבין הנשים, עושים את המקסימום שזה יהיה כמה שיותר, לא עוזבים את עם ישראל בגלל שעם ישראל הוא בבעיה. להיפך, אם עם ישראל בבעיה יש יהודים בבעיה צריך להציל אותם, צריך ללכת, לפשוט יד, אם הם בבעיה אני בבעיה עוד יותר גדולה, אז חייבים ללכת ולהושיט יד ולעזור.

עיקר העבודה "צדיק אוכל לשובע נפשו"

שאלה: יש מקומות שעבודה רוחנית עושים רק מתוך צומות והכנעת הגוף, אז השאלה אם יש לזה מקום או אפילו צורך? אולי גם נכנס פה ענין של טבילה, בהמשך למה שהרב אמר על טהרה וקדושה?

תשובה: הצומות וכל מה שנקרא סיגופי הגוף, תמיד היה הדבר הזה גם בקרב עם ישראל עד החסידות, אבל החסידות חידשה שבדורות שלנו לקראת משיח וגאולה של עם ישראל לא זו הדרך. אז ככלל אין הדרך של סיגופים למיניהם.

לגבי טבילה, אז בהחלט כן. טבילה זה דבר שהוא טוב. כתוב שהבעל שם טוב בעצמו זכה לכל המדרגות שלו בזכות הטבילה, בזכות המקוה, כמו שרשב"י זכה בזכות המערה, צער המערה שישב במערה, אבל הבעל שם טוב זכה בזכות המקוה. אז מקוה טהרה זה דבר מצוין. "מקוה ישראל הוי'"[עו].

קהל: כי יש לפעמים ממש תחושה שהגוף מוריד אותך למטה, סוחב אותך למטה, אין לך..

הרב: בסדר, רבי אייזיק מהומיל אומר שיש שש מדרגות של צום. המדרגה הכי גבוהה זה שהיום עובר ולא אכלת, שאתה כל כך מרוכז, כל כך עובד את ה', ששכחת לאכול. אבל אם יש בזה כונה לא לאכול כדי לסגף את הגוף, זה לא רצוי, זו מדרגה נמוכה שהחסידות בדרך כלל שוללת, חוץ מהצומות של התורה.

כמובן שיותר קשה לאכול מעט בבחינת "צדיק אֹכֵל לשׂבַע נפשו"[עז] מאשר לצום. תמיד לשלול משהו לגמרי זה הרבה יותר קל ואין בזה כמעט משמעות, מאשר לקדש את עצמך במותר לך, תוך כדי האכילה ותוך כדי ההנאה מהעולם הזה, לעשות את זה בקדושה בדרך של "בכל דרכיך דעהו"[עח].

עיקר עבודת ה' היא "בכל דרכיך דעהו", לדעת את ה' תוך כדי דרכיך, לא דרכי תורה ומצות. בדרכים שלך באכילה ושתיה וכיוצא, שם לדעת את ה', זו עיקר הקדושה כפי שהחסידות מלמדת.

מעורבות המדריך בעבודת התלמיד

שאלה: בפועל כשבאים ללמד קבוצה, עד כמה צריך המדריך להתערב בעצם ההתבוננות עצמה? כלומר, האם ההדרכה צריכה להיות צמודה ותוך כדי התבוננות להמשיך לדבר, ממש מה שנקרא היום דמיון מודרך, או שהלימוד צריך להיות הכנתי-עיוני, ולתת לכל פרט ופרט לעבוד בעצמו?

תשובה: ככלל הדרך השניה שאמרת, שצריך ללמד את הצד העיוני. והחידוש הוא, מה שלא היה מקובל עד עכשיו, הוא שנותנים לאנשים לעשות את זה בפועל, אבל לתת הרבה חופש לכל אחד ואחד לעבוד עם עצמו.

הרי על כל התבוננות כתוב "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה"[עט]. מה זה "שעורא דיליה"? איך הוא רואה. אם אתה מדריך את הדימוי אז זה לא "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה". "שעורא דיליה" זה איך הוא משער את הדבר. בלב זה החמישים שערי בינה שכל אחד יש לו את השער בינה שלו. כל אחד ואחד יש לו איך אני משער את הדבר. אז אתה נותן הקדמה כללית וכל אחד ואחד גם לוקח מתוך הדברים שלך מה ששייך לו.

יש המשל המפורסם של הרבי הצמח צדק שאמר שאני כובעי, אני עושה הרבה כובעים, כל מיני צורות של כובעים, כל אחד בא ורואה איזה כובע מתאים לו, איזה כובע עולה על הראש שלו. אז ככה כל מדריך צריך להיות כובעי, שיש מבחר של כובעים, אפילו בתוך נושא מוגדר, צריכה להיות מספיק פתיחות שכל אחד יוכל לבחור את הכובע שלו, שזה ה"כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה". כמו שיש סדנה לכתיבת שירים, שאחד החברים שלנו עושה, או שיש סדנה לאמנות, לציור. אז באמת פעם היתה שיטה שמלמדים ציור שנקראת שיטת ההעתקה, שלימוד ציור היה על ידי שמעתיקים ציור קיים, והיום, כידוע, מאד מאוסה אפילו השיטה הזאת של העתקה, וצריך לתת לילד לצייר לפי הדמיון שלו. כמובן שיש את המורה או את המורה לציור, וכל הענין של המורה זה שהוא יצייר. כך צריכה להיות השיטה. אם זה קשה, אז זה קצת קשה, אבל שוב, תחשוב לעצמך שיש סדנה של לכתוב שירים, ואתה מכתיב לבן אדם איזה שיר לכתוב, אין לך דבר יותר מצחיק מהדבר הזה.

השתלשלות-התלבשות-השראה ביחסי מדריך-תלמיד

שיר הוא לשון השראה. כידוע בחסידות, שיש השתלשלות ויש התלבשות ויש השראה. ללמד בצורה של העתקה, של הדרכה מכוונת על כל פרט, זה כמו השתלשלות העולמות, שזה נקרא אחד מעתיק את השני, זה אחד מהסודות של ההשתלשלות.

התלבשות זה שיש רוח חיים, שאתה מקבל מהמורה רוח חיים בתוך עצמך שמניעה אותך ליצור, יצירה עצמאית.

עוד יותר מזה יש מה שהוא עיקר תכלית הכונה של המורה, שזה לתת השראה (השראה זה שיר). שזה לא רק שהוא מדריך ויש רוח פנימית של חיים, אלא שממש הבן אדם התלמיד והמקבל מתחיל לשיר את השיר העצמי האמתי שלו. שיר זה לשון השראה, שהוא מקבל השראה.

מוזיקת רקע

שאלה: הרב הזכיר שבין שלב לשלב משתמשים בניגון בשביל לעלות. האם רצוי או לא רצוי אם כך, ללוות את כל ההתבוננות במוזיקת רקע?

תשובה: כשעושים את זה בקבוצה? יכול להיות, לא מושלל, כל עוד זה לא מפריע. יש היום אפילו שיטה בפסיכולוגיה – שהיא משהו מאד מובן – שמכניסים אדם לאיזה תא סגור עם מוזיקת רקע, והוא חוה חויה של חזרה לרחם. אפשר לפתור לו את כל הבעיות, לחזור לתוך הרחם. אז מוזיקה של רקע זה לא השיר שלך, זה השיר של אמא שלך, זה נקרא מוזיקת רקע. זה השיר שהאמא שרה, אם יש הרבה תאומים והרבה ילדים בתוך הרחם אז כולם שומעים את האמא שרה ברקע, זה בסדר, אבל זה לא השיר שלך, זה רק האמא. יכול לעזור.

התבוננות לצורך אנרגיה טובה

שאלה: יש הרבה שעושים מדיטציה ומתכוונים, ואפילו עיקר הכונה אצלם, היא להשפיע על ידי זה לגוף, לבריאות של הגוף, לזרימות הטובות בתוך הגוף. השאלה אם פה, במה שהרב עכשיו דבר, יש התכוונות שזה גם יהיה מטרה וגם באמת אם יש איזה שהוא דרך?

תשובה: עיקר הזרימות הטובות בתוך הגוף היה החלק של הרקיע, של כב האותיות, שהלא אמרנו את זה בפרטיות. זה ממש הזרימות בתוך הגוף, וצריך ללמוד את זה בפרטיות, ולעשות את זה בפרטיות.

נאמר אם כן עוד כמה יסודות לגבי הנשימה. בנשימה יש שלשה שלבים, שזה גם כן איזה מין הכנעה-הבדלה-המתקה.

השלב הראשון של הנשימה הוא לנשום, רק "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה להלל את ה'. בלי שום חלוקת נשימה לארבעה חלקים, רק לנשום טבעי ועמוק, עם הפסוק "כל הנשמה תהלל יה הללויה", שעל כל נשימה ונשימה יהודי צריך לתת את התודה וההלל לבורא העולם שנותן לו את הנשימה. זה השלב הראשון.

השלב השני הוא ה-חדוה, שהקצב הוא לא לעיכובא, הקצב השוה.

והדבר השלישי זה מה שבעצם הסברנו עכשיו, שזה להתחיל לנשום את האותיות אחת לאחת לתוך הגוף, לתוך הזרימות, מה שהיום קוראים האנרגיות של הגוף, זו ההמתקה של הנשימה.

ה-חדוה היא שלב ההבדלה של תרגיל הנשימה.

ההכנעה, שהיא היסוד, היא כמו שחז"ל אומרים "על כל נשימה ונשימה"[פ], פשוט לחזור על הפסוק האחרון-המסיים של ספר התהלים של דוד המלך נעים זמירות ישראל, "כל הנשמה תהלל יה הללויה", ולחזור על זה כל הזמן.

לגבי הזרימות, לגבי האותיות, זה גם הספר של האלף בית באנגלית, וזה גם ספר יצירה כמובן. כתוב בעמוד אחד בסוף ספר יצירה לאן כל אות הולכת, שזה מה שאמרנו הקֶשֶב להדהוד של האות. אנחנו יכולים לעשות את זה אבל אין לנו כרגע זמן לזה.

התכלס הוא שהיו הרבה תגובות ופידבקים שאנשים כן עשו את זה בטוב, יש הרבה מאד שאתה לא מודע אליהם שזה עזר, במיוחד נשים בלידה, הרבה מקרים ממש. אני בעצמי הופתעתי סיפורים כמה שזה עזר בשעת לידה, לנשום חדוה. הרי חדוה זה חיה, חיה היא מיילדת, גם יולדת.

המקוה ועלמא דאתכסיא בהתבוננות

שאלה: יש איזה משהו שמתאים במיוחד למקוה?

תשובה: מה שמתאים, יש את עיקר הכונה של הבעל שם טוב למקוה[פא], זה גם בתוך המים, לכוון את איך שאתה מוקף במים מו"ק, מה-ו קצוות. אפילו כשאתה יורד את המדרגות, מה שנקרא "שש מעלות למקואות"[פב], כתוב שיש לכוון גם אותן כנגד שש המצוות. הכל קשור עם המוקף בו"ק.

עיקר ההתבוננות של המקוה הוא גם כן שאתה ברחם האם, ואתה מוקף בדרגה מאד נעלית של עלמא דאתכסיא (הארץ היא עלמא דאתגליא). במקוה אתה בעלמא דאתכסיא, אותו דבר בשורש העלמא דאתכסיא, שאתה מוקף מים מכל צד, כל צד זה המצוה התמידית המתאימה במדרגת העלמא דאתכסיא. על זה כתוב "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[פג]. מי שמבין טוב את כונת המקוה של הבעל שם טוב יבין את הקשר בין הדברים.

קהל: מה מקביל לשש המצוות בעלמא דאתכסיא?

תשובה: בעלמא דאתכסיא הכל בגדר תשובה. הרי אמא היא תשובה. אם אמרנו קודם שכל הזמן האדם צריך לשאול את עצמו איפה אני ואיפה זה, אז בעלמא דאתכסיא זה אותו הדבר בשורש שהכל שב להכלל בה'. אמרנו שבעולם הזה אני עומד על הארץ וה' מצוה יש לי קבלת עול לקבל את הרצון של ה'.

אז גם כשיש כאן מצוה לאהוב את ה' ומצוה ליראה מפני ה', יראת ה', זה עדיין אני מקבל את זה, אני מקבל את המצוה הזו, ומתחייב לקיים את המצוה כרצון ה' יתברך. ומה שאני עושה בפנים אני מתפלל, שתפילה זו מלכות, "ואני תפלה". בעלמא דאתכסיא כל המצות הללו הן ביטויים או הן בעצמן כמו בנים ברחם האם, שכולן ביטויים של תשובה עליאה. לכן יש עוד מצוה תמידית, המצוה התמידית של עלמא דאתכסיא היא מצות התשובה, שנקרא "כל ימיו בתשובה", אז הכל הוא בקונטקסט של תשובה. אפשר להסביר את זה יותר אבל זה מספיק לעכשיו.

להביא את עצמי לתוך הדבר

שאלה: הרב אמר מקודם שכאן אומרים משהו שבדרך כלל בחסידות מסבירים את זה בלי השלכה על האדם עצמו, שיש השכלה של ענינים רוחניים. מן הסתם עשו את זה בדוקא כך, שנתנו דרושים ארוכים בחסידות שהם לא מעמידים את האדם במרכז, כאילו מוציאים את האדם לגמרי מעצמו והוא מתעסק באלקות עצמה וזהו, כמו דילוג.

הרב: לא, זה לא דילוג, זה נקרא שהוא נכנס לתוך ההתבוננות. השיטה האמתית של חב"ד היא לא להביא את הדבר לתוך עצמי אלא להביא את עצמי לתוך הדבר. שאני אהיה כלול בתוך הדבר, זה עלמא דאתכסיא. שיטת חב"ד זה הכל בתוך המים. כאן אנחנו ציירנו ציור שאדם מתחיל מהסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא ממריא מהארץ לשמים, אז באמת הוא לא עובר כאן דרך הים.

יש לפעמים, כמו שכתוב בקבלה, שהים הוא דבר שיותר עמוק מהשמים. את השמים ניתן לראות, הרי אפשר להסתכל "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[פד]. כלומר השמים כמה שהוא רחוק ומרומם הוא קשור במבט מהארץ, יש קשר ישיר בין הארץ לבין השמים, בין הכוכבים הכי רחוקים. מה שאין כן הים, אתה לא יודע מה קורה בתוך הים. אז יש משהו יותר נסתר ונעלם בים מאשר בשמים, לכן זה עלמא דאתכסיא.

כל השיטה של חב"ד היא התבוננות, על דרך התבוננות בתוך הים. הדוגמא אצלנו היא כונת המקוה שדברנו קודם, של כל המדרגות בים, שאתה בתוך זה, אתה דג בתוך המים ואתה בטל וכלול בתוך המים, ומה שעכשיו תיארנו יחסית זה הכל התבוננות של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

למה עשינו את זה? בגלל שאמרנו שזה מה שמתאים לנו בדור שלנו שאנשים במלים פשוטות מחפשים להשתתף בחויה הפנימית, אם כי שלפי השיטה המקורית של חב"ד האדם צריך קצת למאוס בעצמו, בכל החויות, ולא לחפוץ בהתגלות לבו רק בתבונת האלקות, שזה נקרא להיות מנוני ימא, להיות בתוך הים, דגים בים.

שאלה: זה לא שקצת עוזרים לאנשים להתקע בבעיות שלהם? יש למישהו בעיה שהוא רוצה לחוות אז צריכים לתקוע אותו במקום לעזור לו לצאת מזה?

הרב: כל מי שקשור למים חיים אז הוא מתחיה, זה פשוט מאד, מי שקשור למקור. כתוב[פה] שהמים החיים מטהרים בכלשהו, זה הופך את המציאות, זה נקרא השקה. צריך להיות מצב של השקה כל הזמן למים ואז אתה מיטהר ומתרפא. אלו שש המדרגות של רפואה של רבי אייזיק[פו], שהמדרגה הרביעית מלמטה, מדרגה כבר מאד מאד גבוהה, היא פשוט להיות במצב של השקה עם המים של התורה וזה מרפא אותך, את כל תחלואי הנפש והגוף שלך.

הטעם והריח שבאותיות

שאלה: אפשר להבין איך יש ראיה באות, ושמיעה באות, אבל מה הקשר בין הריח והטעם אל האות, ועוד יותר, מה הקשר בין הטעם דוקא להוציא את הפסולת ולדעת לשלוח כל דבר לאן שהוא צריך להגיע?

הרב: טוב, אמרת בעצמך שצריך לדעת, זה נקרא טוב טעם ודעת, לדעת את הכיוון, לאן כל דבר אתה אמור להגיע, השלב הזה של הנשיפה הוא הדעת. הרי הסיבוב כאן הוא מכתר לחכמה, מדעת לבינה. השאיפה בכתר, והראיה בחכמה, והנשיפה בדעת, דוקא בדעת ששם חוש הטעם, והמנוחה (זה נקרא לעתיד לבוא) בבינה, שם המנוחה וחוש השמיעה.

להריח זה דוקא כמו שני החושים שהם באמצע, בכתר ובדעת, הם הריח והטעם. אז אתה אומר שאני יודע אני מבין מה זה לראות אות, ואני מבין מה זה לשמוע אות, אבל אני לא יודע מה זה להריח אות ומה זה לטעום אות. אז יש ודאי משהו עמוק מאד דוקא באמצע ששם השאיפה והנשיפה, שמצד אחד הן שתי הפעולות העיקריות של הנשימה. אם היינו רוצים לומר רק שתי פעולות מה זה נשימה, זה שאיפה ונשיפה, זה כאן הכתר והדעת שהוא הקו האמצעי.

להריח זה כמו שכתוב על המשיח "והריחו ביראת הוי', לא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח"[פז]. אני מבין מה זה לשפוט על פי ראיה, ואני מבין מה זה לשפוט על פי שמיעה, אז באמת החידוש של המשיח זה שהוא שופט על פי ריח, שהוא "מורח ודאין"[פח], הוא מריח את ריח ה.. זה תחושה.

כמו אחד שמחפש זהב, מחפש יהלומים, אז היום יש כל מיני מכשירים שהמכשיר אומר לך איפה זה נמצא מתחת לארץ שאני לא יכול לדעת, או שמחפשים נפט יש כל מיני מכשירים איך לזהות את הנפט, או אפילו מים תת קרקעיים איפה לחפש אותם. אז יש בנפש חוש הריח, זה החוש של הכתר, להריח את האות, כמו כלב שמריח, אז יש חוש בנפש להריח איפה האות הזו נמצאת באויר ולהביא אותה, לקרוא אותה לתוך הנשמה לתוך המציאות שלי.

זה גם כן מה ששאלו קודם איך זה עובד, איפה הקשר והפנימיות למה שאני, אז השאלה הזו בעצמה מתעלמת מחוש הריח המשיחי שיש ליהודי, שחוש הריח הוא חוש שלי לזהות דברים בחוץ לגמרי, רחוקים ונסתרים ממני, לזהות אותם ולהזמין אותם ולהפנים לקרוא להן לבוא אלי, אז השאיפה הזו נקראת חוש הריח. אתה דיברת על חוש הקשב זה מה שבסוף, אבל מה שמתחיל זה חוש הריח.

חוש הטעם, מה זה טעם, טוב טעם ודעת? הטעם זה הכיוון לאן אתה שייך, זה הטעם של הדבר. לטעום את האות או לטעום כל דבר זה לדעת אותו לאן הוא שייך, לאיפה הוא מתאים. דעת זה בחינת שידוך, זה זיווג, כמו האדם ידע את חוה אשתו, חוש הטעם זה כמו שדכן שיש לו איזה מין חוש לעשות שידוכים, אז בטעם שהוא טועם את האות, הוא יודע הוא טועם את הטוב טעם שבו, שזה בעצם אומר לאן הוא שייך.

שאלה: כשעושים בפועל את ההתבוננות הזו, אז באמת בראיה ובשמיעה זה כמו משהו מוחשי?

תשובה: זה מה שהתכוַנו. יש גם צבעים שאפשר לתת לשלבים האלה שאין כאן המקום, אז ודאי שזה משהו שאמור להיות מוחשי שממש להריח, שאתה חווה חוית ריח, וחוית ראיה וחוית טעם שממש בפה, בנשיפה, מה שקורה בחיך ובפה זה שאתה טועם. גם שאמרנו קודם שבכלל התבוננות צריכה לפעול על הדופק של הלב, כך כתוב, אם זה לא פועל על הדופק של הלב זה לא פעל בכלל, זו לא התבוננות. צריך לפעול.

אז מה שעכשיו אמרנו שאפשר מתוך התבוננות ממש לטעום, לא בדמיון לטעום, שגם תאי הטעם בפה יעבדו. בהחלט אפשר לעשות את זה בהתבוננות וכך הריח וכך כל החושים.

שאלה: זה משתנה בין מתבונן למתבונן הטעם והריח של האות מה שכל אחד חש?

תשובה: על טעם וריח אין להתוכח, פסוק מפורש...

האם יש קשר להתבוננות שמסביב לתפלה

שאלה: איך כל זה ביחס להתבוננות שנהגו ונוהגים עדיין לראות התבוננות שלפני התפלה והתבוננות שלאחרי התפלה, ובכלל, האם לעשות את זה עם תפלין, ועם אלו תפלין?

הרב: גם מה שאתה שואל זה משהו די אישי, שאנחנו בעיקר מדברים כאן על להגיע ליהודים בהודו, ולהגיע ליהודים בכל העולם כולו שהם שייכים להודו, או שהם שם או שהם לא שם אבל כאלו יהודים. כידוע שהודו לשון יהודי, רק חסר לו ה-י בראש וה-י בסוף, אבל צריך להשלים, צריך להגיע להודו ולהשלים את ה-י בראש וה-י בסוף, שזה בעצם הקיצור של שם הוי'.

ולגבי אלו יהודים אז השאלה הזו לא כל כך רלוונטית, שכשמישהו בדרגה קצת יותר מתקדמת אז זה משהו אישי, שהתבוננות לפני התפלה, בחב"ד כן נוהגים בטלית ותפלין להתבונן, והתפלין שלובשים לפני התפלה הם תפלין של רש"י, ואחרי התפלה הם תפלין של ר"ת ויש כאלו שמניחים עוד זוגות תפלין.

שאלה: ואם זה נעשה באמצע היום?

קהל [בהלצה]: בחב"ד באמצע היום זה הזמן של התפלה

הרב [בהלצה]: לא רק זה, באמצע היום זה המקוה, אז אם אתה במקוה זה ודאי בלי תפלין.

שוב, זה משהו די אישי.

איפה אני בתוך ההתבוננות

שאלה: בדרך כלל במדיטציות רגילות עיקר ההתבוננות היא לתוך הנפש של האדם, לתוך הכחות שלו, מה שנמצא בפנים, ומתוך זה מגלים את האוצרות הכחות האנרגיות של לפתח את כל ההתבוננות הזאת ואת כל העליה. היתרון של התבוננות כזו היא שגם זה נהיה אמתי, זה משהו שבאמת קיים בתוכי, לא איזה שהוא דמיון, וגם זה משפיע עלי בפועל, כי זה דברים שבתוכי.

כל מה שדובר פה עד עכשיו זה להיתפס במשהו שמגיע מבחוץ, מה' יתברך, כמובן שזה לא ממש חוץ, אבל זה משהו שמחוץ לי, ואולי אני בסוף נשאר נטוש מכל זה, אז אני נכנס לאיזו אופוריה כזו של דברים גבוהים, וכל המציאות שלי הרגילה לא שייכת לכל הענין הזה, לא טיפלתי בה, לא התבוננתי בה בכלל?

הרב: אמרנו שזה אחד מהדרגה הראשונה של הארץ, שלאחר שבונים את המסגרת, את המקום של המצות התמידיות, האדם נכנס, והמציאות שלו היא תפלה והוא שופך את נפשו. ומהי תפלה? כל התחושות הכי פנימיות של הנפש, כל המצוקות של הנפש, כל מה שמעיק עליך אתה שופך. להיפך, לא יכולה להיות דוגמא יותר חזקה ויותר אמתית של עצמי, של ביטוי עצמי, מאשר הפנימיות של המדרגה הראשונה בעצמה.

ואמרנו שלפי האמיתות של השתפכות הנפש שם אתה זוכה להתחיל להרגיש את ההתחדשות העצמית. כל מדרגה כאן. ההיפך, אנחנו ניסינו שלא כמנהג מה שבדרך כלל נלמד בספרי החסידות. ניסינו שכל דרגה ודרגה תהיה קשורה לעצמי, ושייכת להתבוננות עצמית וחויה עצמית, וככה זה. בוילון זה אני שמתחדש, צריך להרגיש את עצמי. וברקיע כל אות או כל נשימה חודרת לתוכי לתוך מקום פרטי, לא יכולנו להאריך, כל אחת מ-כב האותיות היא חויה פרטית אישית, בהתבוננות פנימה.

הרי יהודי כל הזמן עושה חשבון נפש. מה היחוד של חשיבה יהודית? זה תמיד איפה אני ואיפה זה, זה תמיד בהשוואה, זה תמיד איזה היקש. כשאתה אומר שאדם רק חושב על עצמו, אם אין אמונה ואין ה' ברקע, ואין תורה ומצות ברקע – זה רק איפה אני או מה אתי. תמיד אצל יהודי זה איפה אני ואיפה זה, איפה אני צריך להיות, תמיד איזו השוואה-היקש. ככה זה כל אחד מהדברים האלו, שיש את המימד האלקי, ויש את המימד שאנחנו כאילו הוספנו וחידשנו כאן בדבר הזה שמאד מאד חזק מורגש המימד של עצמי, אבל אסור שהמימד של עצמי יהיה מנותק ומנוכר מהנוכחות האלקית, אחרת זה לא יהודי בכלל.

שוב, ברקיע, ניסינו שלא כמנהג החסידות שמתבוננים באיזו אות, באיזה משהו שזה רק במקור והשורש הרוחני והאלקי, כל אחד ואחד שייך למשהו מאד ספציפי בתוכי, ואם אני מתבונן שוב שה-א זה רחמים רבים בחזה שלי, אז אני מודד את זה, כמו שאמרנו, איפה אני ואיפה זה, ותוך כדי שאני חווה את זה, הדבר הזה חודר יותר באמת וזה מתחיל להדהד יותר באמת בתוך המציאות שלי, זה לא מישהו אחר זה לא משהו אחר.

אחר כך השליחות זה ודאי אני, כל השליחות, זה להרגיש שקוראים לי, וההקרבה זה אני מקריב את עצמי, כל אחד מהדברים כאן זה הכל אני. והעבודה זה אני עובד, ואפילו האוביקטיביות שאמרנו שיש שם ה' בכל דבר, זה גם הזיהוי שלי עם שם ה' שחותם את עצמו על כל דבר, עד שערבות זה אני-אין, זה המזל שלי. אז אני באמת לא מבין בדיוק את הבעיה, אני חושב שזה ממש ההיפך ממה שדובר כאן.

קהל: השאלה איפה היתה פה היכולת וההקשבה למצב של הנפש.

הרב: אז בגלל שאמרנו את זה מהר לא הבנת שכל שלב כאן לכן אמרנו שאם היו עושים..

קהל: אולי זה יהיה טוב להדגיש יותר כי זה באמת דבר מאד עיקרי.

הרב: בסדר, זה פשיטא, שכל פרט הכי קטן הולך ביחד עם כמו שאמרנו עכשיו, איפה אני ואיפה זה. אנחנו רק שרטטנו את הקוים, אבל זה מאד מאד חזק כאן בכל שלב ושלב, הקשר עם ה'אני'. לכן צריך בישוב הדעת לאט לאט לעשות את זה, ובכל פעם להקשיב, כמו שאתה אומר, איפה אני נמצא כאן.

אם נחזור לנשימה, אמרנו שעיקר ההפנמה שייך לחוש ההקשבה. המנוחה בסוף, זה שזה יושב במקום הנכון שלו ופועל את הפעולה המתאימה שלו זה מורגש כקשב. אז באמת שם כל המהות של האדם קשוב לאיך שהדבר הזה מהדהד בקרבי, במקום המיוחד לו, עם הכח והחוש המיוחד לו. זה סימן שזה הופנם. אם זה לא מהדהד, אם הוא לא מקשיב, אין לי קשב, אז זה לא נכנס.