מבוא להתבוננות יהודית (ד)

כ"ב טבת תשנ"ט – ירושלים (בית משפ' כי טוב)

תכנית הקורס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פירוט תכנית הקורס

קודם אני אומר בקיצור את התכנית של 13 שיעורים בקורס של התבוננות יהודית, ואחר כך שיהיו שאלות.

קודם כל המבנה הכללי של כל ההתבוננות (אני מניח שאנשים כאן שמעו את הקַלָטות שנעשו באולפן[ב], ומי שמבין אנגלית, ששמע גם את ה-jewish meditation באנגלית, שחשובים מאוד לשמיעה).

הרעיון הוא שהמבנה עשוי על פי הגמרא בחגיגה[ג] של שבעה רקיעים, ולמטה משבעת הרקיעים יש ארץ. יש מבנה כללי שקודם צריך להיות מבוסס ועומד על הארץ, ואחר כך אפשר לעלות בהתבוננות בשבעת הרקיעים, וכל רקיע הוא נושא מסויים של התבוננות. הנושאים מתאימים וקרובים מאוד מאוד למה שכתוב שם בגמרא, התוכן של כל רקיע, והגמרא אומרת שבכל רקיע יש משהו או שהוא קשור אליו. לדוגמה: הוילון, שהוא הראשון מלמטה, הוא "נכנס ויוצא" ועל ידי שהוא נפתח ונסגר ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אם כן, מתבקש באופן הכי פשוט וברור שיתבוננו בו בהתבוננות יש מאין בכל רגע. כנ"ל לגבי כל הרקיעים, והיות שהנושא מוקלט לא נחזור עליו.

אנחנו רוצים לבנות קורס של מתחילים, ואחר כך בעזרת ה' יבוא עוד קורס של יותר מתקדמים, ואולי עוד כמה שלבים. מטרת קורס המתחילים היא להגיע קודם כל לעמידה טובה על הארץ. עד שמגיעים לעמוד על הארץ, אפילו עד שמתחילים את ההתבוננות שלה, יש חמשה שיעורים. אחר כך יש את הרקיע הראשון שנקרא 'וילון', אחר כך השני שנקרא 'רקיע', ובסוף השיעור האחרון שהוא השיעור ה-13 הוא בעצם הקדמה ל'שחקים'. אם כן, בקורס הראשון למתחילים יש 13 מפגשים, מהארץ ועד לשער של ה'שחקים'.

הנגינה כהכנה כללית – שיעור מס' 1

השיעור הראשון הוא הקדמה כללית, הוא שייך לכל ההליכה מדרגה לדרגה, והוא נגינה. כמו שלמדנו בשכם לפני כמה ימים[ד], יש כמה דברים שהאדם עושה שמשרתים ועוזרים להתבוננות. הכי חשוב הוא נגינה, אחר כך יש נושא של נשימה – הנשימה היא השער ל'רקיע' – ואחר כך יש של תנועה גופנית. התנועה היא סוף הקורס הראשון, היא השער ל'שחקים', ואנחנו נסביר מה הקשר דוקא בין התנועה לבין השחקים.

הנגינה היא הכנה להכל, כיון שבין כל מדרגה למדרגה צריכה להיות נגינה, לכן מהתחלה צריך להיות בסיס של נגינה. כמו שאמרנו כבר, אם רואים חסיד מתבונן, בדרך כלל זה מלווה בנגינה. כשיהודי, במיוחד חסיד, מנגן ניגון עמוק, ניגון חסידי, ניגון געגועים בדרך כלל, וסוגר את העיניים ומתבונן – זהו משהו יהודי מובהק. אפשר לראות באותו אחד שמנגן וסוגר את העיניים ומתבונן שהוא עושה משהו יהודי, לא משהו מוזר או משונה. לכן זה צריך להיות היסוד, שכל מי שרוצה להתבונן צריך לעשות כמו שיהודי עושה, שהוא מנגן ניגון ומתגעגע לקדוש ברוך הוא, ובתוך כך הוא גם סוגר את העיניים ומעמיק במחשבה שלו לעורר את הלב שלו.

לכן הנגינה היא תפקיד הלויים[ה], שהלויים מלוים, מלשון ליווי. כל העבודה במקדש היא בליווי הנגינה של הלויים. חז"ל אומרים ש"כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר"[ו], הן מלאכים שנקראו בעלי השיר, וכל שכן הנשמות שנקרא בעלי השיר, כל התנועה שלהם, כמו שאמרנו קודם, העליה והירידה הרוחנית, הכל באמצעות-בעזרת הליווי של השיר.

הנושא הזה הוא השיעור הראשון ואולי נצרף לו עוד משהו. יש פרק בספר החדש אשא עיני[ז] על הפסוק "אזכרה נגינתי בלילה"[ח], הוא שער קצר והתוכן של אותו שער אמור להיות הבסיס של השיעור הראשון. כמובן, צריך גם לשמוע נגינה ולנגן ביחד עם הקלטת, אבל בשיעור יש להסביר את ענין הנגינה כשער, שהוא ממש השער לכל נושא של התבוננות יהודית.

מה יש בנגינה? יש ניגוני געגועים ויש ניגוני שמחה. אמרנו שבדרך כלל היות שהתבוננות היא רצוא של הנפש, יותר מתאימים לה ניגוני געגועים, אבל יש גם כן בסיום שמחה. ההתבוננות היא כמו כשחסיד נכנס ליחידות עם רבי. כתוב שלפני שהוא נכנס – גם בחסידות חב"ד גופא, עוד מזמן אדמו"ר הזקן – יש ניגון שמנגנים לפני הכניסה ליחידות, שהוא כמובן ניגון געגועים עמוק[ט], ויש אחר כך כשיוצאים מהיחידות ניגון שמחה[י]. כמו רבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[יא] כך היציאה בשלום היא שמחה. "כל בעלי השיר יוצאין" היינו יוצאים מעצמם – כמו "צאינה וראינה"[יב], לצאת מהאני[יג] – על ידי השיר. אחר כך "נמשכים" ומורידים את הברכה, את ה"אור כי טוב"[יד], לתוך התודעה ולתוך הנשמה גם כן "בשיר".

אם כן, יש שירי געגועים ויש שירי שמחה, והם על דרך רצוא ושוב. כל הנושא של דפק, של "פקד פקדתי"[טו], שהתבוננות קשורה עם הגאולה, שהגאולה היא פקידה, פקד אותיות דפק, ודפק הוא רצוא ושוב, אז כל הנושא של תנועה פנימית בלב קשור לשיעור הראשון הזה.

הייתי גם מציע שבשיעור הראשון יקראו בפנים רק את הטקסט של פרק בעבודת ה', שהוא סך הכל עמוד אחד. היות שכדי שכל העסק שלנו יהיה אמיתי, לא בלוף ולא אגו, יסוד היסודות הוא שפלות. אם כי נגיע גם לשפלות ככח, כפנימיות המלכות, רק בהמשך, אבל אם השיעור הראשון רוצה להיות הבסיס של הכל, אז כדאי שהוא יכלול גם את נושא הנגינה וגם שיקראו רק את הטקסט של פרק בעבודת ה'.

עד כאן השיעור הראשון.

הכרת כחות הנפש – שיעורים מס' 2-5

אחר כך יבואו עוד ארבעה שיעורים, שהם להכיר את כחות הנפש. הכרת כחות הנפש פרושו להסביר בכל כח גם את שמו על פי קבלה וגם את השם המקביל הפנימי על פי חסידות. צריך לנסות לעשות זאת במתינות כדי שהאדם המקשיב יוכל גם להפנים את זה, וגם לחפש ולהתבונן בכחות אלו בתוכו. למה מחלקים אותם לארבעה? בגלל שיש את הכתר, העל-שכל, למעלה מטעם ודעת, שכולל אמונה-תענוג-רצון. אחר כך יש את המושכל בנפש, החב"ד. אחר כך המורגש בנפש, החג"ת. אחר כך המוטבע בנפש, הנה"י, ובעצם אם נעשה את זה טוב, את המלכות-השפלות עשינו כבר בהתחלה בשיעור הראשון, אם כי שגם הוא מצטרף לנה"י בשיעור החמישי.

ניקח דוגמא, בשיעור השני על אמונה-תענוג-רצון שבכתר, כאן המקום גם להכניס את המושגים 'השתלשלות-התלבשות-השראה', בגלל שהביטוי המקורי בזהר לג' הרישין שבכתר הוא "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא"[טז], שאחד בתוך השני והשלישי הוא למעלה משניהם. אם כן, כאן הוא המבנה המובהק הראשון, בו רואים שיש רצון, הוא החיצוניות, והוא מקור השתלשלות, בתוכו יש תענוג, שנקרא "דא לגו מן דא" – התענוג בתוך הרצון – והוא נשמות. השתלשלות התלבשות והשראה הם כמו 'עולמות-נשמות-אלקות', העולמות משתלשלים, זה נקרא השתלשלות העולמות מהרצון; התענוג הוא מקור הנשמות, ההתלבשות; והאמונה היא הרגשת האלקות ממש, הזיקה-ההתקשרות לאלקות ממש. כל זה בשיעור השני.

אחר כך בשיעור השלישי זה החב"ד.

צריך והכי טוב להכין את החומר שלמדנו בשיעורים שנקראים תורת הנפש[יז] (כל ארבעת השיעורים האלו הם על פי אותם שיעורים מוקלטים מסדרת תורת הנפש). שם גם מוסבר כיצד יש בכל אחד 'הכנעה-הבדלה-המתקה'. בתוך האמונה יש 'הכנעה-הבדלה-המתקה'. גם המושגים האלו – אם כי שהם אמורים להיות רקיע בפני עצמו, רקיע 'מעון' שנגיע אליו, אבל בהסבר כחות הנפש והזיהוי שלהם רצוי גם להסביר כל כח וכח עם 'הכנעה-הבדלה-המתקה'.

אם כן, יש שיעור אחד על למעלה מהשכל ושיעור שני על השכל. אחר כך הרגש בשלישי והרביעי אחר כך בטבע המוטבע. סדר זה נקרא 'מושכל מורגש מוטבע'.

המרחב האלקי – שיעורים מס' 6-7

הגענו עד השיעור הששי. אחרי שיש את כחות הנפש אפשר להתחיל להתבונן בהתבוננות הראשונה, שהיא מה שנקרא באנגלית living in divine space, שהאדם מוקף ובונה לעצמו מקום אלקי שמקיף כמו מקדש – הוא עושה לעצמו מקדש שמוקף ו קצוות. זו ההתבוננות של הארץ, המקום הקדוש עלי ארץ. הוא יודע ש-ו המצוות התמידיות האלו כוללות את כל התורה כולה, את כל התרי"ג מצוות, כמו שמוסבר באריכות בקונטרס הזה[יח], living in divine space, ויש על זה גם קצת בעברית בפרק אחד בסוד ה' ליראיו[יט] (כל נושא כאן כתוב בעברית או באנגלית באריכות רבה). נושא זה ודאי יקח שני שיעורים, הם אמורים להיות השיעור הששי והשביעי, גם להסביר וגם לתרגל אותו.

כמובן שמהשיעור השני והלאה יפתח כל שיעור ויסתיים עם נגינה, וגם באמצע, בגלל שהיא הליווי הכללי של כל ההתבוננות. שיעורים ו-ז אמורים להיות המקום האלקי, ה-ו קצוות. היות ש-ו הקצוות מקבילים גם כן ל-ו כחות הנפש, מחסד עד יסוד, לכן היינו קודם חייבים להכיר את הספירות. אי אפשר להתחיל מה-ו קצוות בלי להכיר את הספירות בכלל.

בשיעור השני מביניהם, שהוא השביעי כאן, אפשר להסביר את מה שרמוז שם ובמקום אחר מוסבר באריכות[כ], שאחרי ו המצוות התמידיות יש גם מצוות לעתיד לבוא, שעכשיו אנחנו מתקרבים אליו. כנגד הבינה יש את מצות התשובה התמידית, כנגד החכמה את חידושי "תורה חדשה"[כא] וכנגד הכתר קידוש השם התמידי.

אם כן, בהתבוננות הזאת תופענה כל הספירות. יש ו קצוות ויש המלכות באמצע, "ואני תפלה"[כב], השתפכות הנפש. קודם בונים מסביב את הו"ק, ואחר כך 'אני' באמצע, בבחינת "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[כג], שזו השתפכות הנפש, הנקראת "היכל הקודש באמצע"[כד]. אחר כך מוסיפים להם עוד מוחין, שזו ההמשכה של העתיד לבוא, ש"כל ימיו בתשובה"[כה], שהמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[כו], להחזיר את כולם, את כל הצדיקים, בתשובה. זה כנגד הבינה. אחר כך "נביעת האין סוף"[כז] – זה הביטוי של הבעל שם טוב – של ה"תורה חדשה מאתי תצא". זו החכמה, כמו ה-י של רבי. בסוף הוא המצב של מה שנקרא חיים נצחיים, שהם קידוש השם נצחי ותמידי, כנגד הכתר.

לעשות את הנושא הזה בפועל, בהתבוננות, אלו שיעורים ו-ז.

עליה לרקיע 'וילון' – שיעור מס' 8

עכשיו אנחנו מוכנים לעלות לרקיע הראשון – ה'וילון'. קודם הייתי בבחינת השתפכות הנפש, "ואני תפלה", ומתוך זה עכשיו אני מסוגל להרגיש את עצמי מתחדש יחד עם כל הבריאה כולה יש מאין, ממש לראות זאת כביכול. כמו שכתוב בחסידות שזה לא כח המדמה של האדם. כל אדם, גם בינוני של תניא, יכול לחוש ממש, אם הוא מספיק ניקה את עצמו על ידי השתפכות הנפש בדרגה הראשונה, התהוות יש מאין בכל רגע, שכל רגע כל המציאות כולה מתאפסת ואחר כך חוזרת בכל רגע תמיד. "ואל יוציא אדם עצמו מן הכלל" כך כותב בתניא[כח], שקודם כל ירגיש זאת על עצמו.

יש הרבה נושא תוכני-עניני של התבוננות יש מאין עם משלים על דרך חב"ד, כמו ריקבון הגרעין למשל, ועוד משלים חשובים, איך אדם יפנים ויוכל לתפוס את המושג של התהוות יש מאין – כל רגע הכל נרקב כביכול, ואחר כך הרקב הופך להיות "ברק המבריק"[כט] של התחדשות. ברק הוא אחד מהמלים שיש בהן את כל ששת הצירופים (גם על זה יש שתי קלטות[ל]). בכלל כל הענין של יש מאין קשור קצת עם כמה משחקי לשון, החל מהמשחק עם הביטוי 'יש מאין' עצמו. כל התהוות יש מאין היא חזרה לאין ולהתחדש שוב. כמו שהבעל שם טוב אומר[לא] על הפסוק "צהר תעשה לתבה"[לב], שאם יש צרה, "עת צרה ליעקב"[לג], צריך להחזיר את האותיות צרה לאין, ולהוציא אותן חדש-מחודש מהענן לצהר. זה גם חֹק – "מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק"[לד]. כך ממש להתחדש פנימה. מה אמורה להיות הרגשת האדם? התחדשות אמיתית, שהוא מתחדש יש מאין, בריה חדשה.

כל זה קשור עם הרקיע 'וילון'. זה השיעור השמיני.

נשימת האותיות – שיעור מס' 9

אחר כך בא השיעור התשיעי שהוא כבר הכנה לרקיע בשם 'רקיע'. בו ישנן כב אותיות. כתוב בקבלה שהרקיע הוא המקום שיש בו את כל סוד אותיות הא"ב, הן באויר של הרקיע, ובסוף אנחנו צריכים לדעת איך לנשום את האותיות, להפנים אותן, ולשלוח אותן לאיברים בגוף, לעורר על ידי השליחה הזאת את החושים המתאימים לכל אות ואות. ברקיע 'וילון' הרגשנו את הבריאה מצדנו, איך אני מתחדש, אבל את הצינורות האלקיים שפועלים את החידוש עוד לא הרגשנו. זהו הנושא של ה'רקיע'. הוא כבר הצינורות האלקיים שפועלים את ההתהוות יש מאין.

כהקדמה והכנה ל'רקיע' עם סוד כב אותיות הקודש, שהם הכחות הבוראים, צריך ללמוד את נושא הנשימה, לכן השיעור התשיעי הוא על נשימה. גם עליו יש מאמר שלם באשא עיני[לה], מאמר על נשימה, שצריך לנסות ללמוד את כולו. זה נקרא לנשום ח-ד-ו-ה. כמובן, אם אי אפשר להספיק את הכל אז הפשט הוא העיקר, שסוד הנשימה קשור עם תיקון חוה, לעשות מחוה חדוה, וממילא זה חוזר להיות חיה, כמבואר שם. אם היא לא היתה חוטאת היא היתה נקרא בשם חיה, ועכשיו היא נקראת על שם ה"חויא בישא" בשם חוה. צריך להוסיף לה ד, לעשות מחוה חדוה, כדי שתחזור להיות חיה. הכל זה עושים באמצעות הנשימה המתוקנת.

הכרת כב האותיות – שיעורים מס' 10-12

כמו שהיו לנו ארבעה שיעורים על כחות הנפש, עכשיו יבואו עוד שלשה שיעורים פרטיים על כב אותיות הא"ב, שזהו התוכן הפנימי של ה'רקיע'.

מחלקים את הא"ב לשלוש באופן זה: לוקחים פעמיים שבע אותיות יחד ובסוף שמונה אותיות, לפי החלוקה שנקראת אח"ס בט"ע[לו]. יחידת האותיות הראשונה היא מ-א עד ז, "אז ישיר"[לז], היחידה השניה היא חן, מ-ח עד נ, והיחידה השלישית של שמונה אותיות היא מ-ס עד ת.

כשלומדים על כל אות צריך ללמוד אותה כמו שכתוב בספר באנגלית[לח] (צריך לשעות לו איזה קיצור, יש גם קצת קלטות בעברית על כך), שהתגלות של אות היא בשלשה שלבים, כנגד "נקודה-קו-שטח"[לט], או "נקודה-ספירה-פרצוף"[מ]. קודם כל יש לאות את הנקודה, את המובן בתור משפט קצר. לדוגמה: א היא נושא הפכים[מא]. זה נקרא נקודה. אחר כך צריך להרחיב את היריעה גופא, בענין זה של נשיאת הפכים (כך בנוי הספר על א"ב באנגלית). קודם יש את הנקודה של כל אות, מתוך כל מה שכתוב עליה בכל ספרי הקבלה והחסידות וגם בנגלה של התורה. אם א היא נשיאת הפכים וזו הנקודה שלה צריך אחר כך להרחיב ולהסביר אותה בהרחבה, מהי נשיאת הפכים. זה נקרא ספירה, או קו. אחר כך פרצוף או שטח, וזאת כאשר יודעים לפרט אותו על דרך תורת הבעל שם טוב לתשע מדרגות פרטיות לפי 'עולמות-נשמות-אלקות' – בציור שלו, בשם שלו ובמספר שלו. לכל אחת יש 'עולמות', 'נשמות' ו'אלקות'.

אני לא יודע כמה יוכלו להספיק, אבל אחרי שעוברים בקיצור בשיעור אחד על שבע אותיות באופן זה, אחר כך יהיה מה שלא כתוב בספר הא"ב באנגלית, איך לנשום אותן. כלומר, לאיזה איבר בגוף שייכת כל אות, לאיזה חוש בנפש, כמו שאמרנו קודם. כאשר האות מגיעה על ידי הנשימה לאותו מקום בגוף הוא מעורר את החוש השייך לו.

היות שיש ארבעה שלבים בנשימה – שאיפה, בלימה, נשיפה ומנוחה – הם מקבילים לחושים. בשאיפה יש את חוש הריח, בבלימה יש את חוש הראיה, בנשיפה יש את חוש הטעם, ובמנוחה יש את חוש השמיעה, השמע. כך נושמים אות אחר אות. קודם אני מריח את האות בשאיפה ומפנים אותה מהכתר למח; אחר כך בבלימה אני רואה אותה במח החכמה; בנשיפה, כשהאויר יוצא ומוציא את הפסולת, אני שולח את האות למקום שלה בגוף; ובמנוחה האות מתחילה להדהד במקום הנכון – הדהוד זה נקרא המנוחה האמיתית – ואז החוש של האות מתעורר. כל זה אמורים לעשות בשלשה שיעורים ולעבור את כל כב האותיות.

הכנה לעליה ל'שחקים' – שיעור מס' 13

כך הגענו לשיעור ה-יב ונשאר רק עוד שיעור אחד, שהוא ההכנה למה שיבוא בקורס השני, של המתקדמים. צריך להסביר את זה יותר. הווארט בקיצור הוא, כמו שהתחלנו ללמוד בשכם לפני כמה ימים, ש'שחקים' הוא הרגשת שליחות בחיים, כמו שדובר בקלטת. 'שחקים' היינו לשמוע את השם שלך, שאתה נשלח לתוך העולם, כמו שלכל אחד בראשית השליחות קראו בשם – "משה משה"[מב], "אברהם אברהם"[מג], "שמואל שמואל"[מד]. במיוחד משה ואברהם שהקריאה אליהם היתה בתחילת השליחות.

בנוסף, יש את נושא התנועה, שהתחלנו להסביר בשכם, גם תנועה גופנית קשורה עם קבלת שליחות בחיים, לכן היא קשור לרקיע 'שחקים', בתור הכנה אליו. על נושא התנועה התחלנו שיעור אחד, ויהיו עוד כמה שיעורים באריכות, שם יש המון חומר על הנושא (כבר יש קלטת אחת) וכל אחד שידריך את הקורסים צריך ללמוד אותו היטב ולנסות להעביר אותו.

עד כאן, סוף הקורס הזה הוא טעימת השלבים עד לעפיפה. עכשיו אפשר אתנחתא לפני הקורס הבא, שהוא מ'שחקים' והלאה.

תשובות לשאלות

חומרים על ניגון

שאלה: איזו אות שייכת לאיזה איבר?

תשובה: הכל מודפס בעמוד אחד, בעמוד האחרון של ספר יצירה. [יש כמה שיטות בזה?] אנחנו הולכים לפי שיטת האריז"ל. יהיו ודאי חומרים. שכחתי לומר, אלרום בעזרת ה' יכין לכל אחד ואחד. זה צריך להיות תיק מאוד מאוד עבה. השאלה שלך היא עמוד אחד, וכמו שכבר דיברנו, צריך לצלם אותו שיהיה מצוי לכולם.

לגבי ניגון ומה שכתוב באותו מאמר באשא עיני, אמרתי לאלרום שחוץ מאותו מאמר כדאי לקרוא את כל הפתגמים שנדפסו יחד בתחילת ספר הניגונים של חב"ד. כדי לדעת מהי נגינה צריך את כל הקדמת ספר הניגונים, שהיא האוסף של כל מה שהרביים אמרו על נושא הנגינה, עוד אפילו לפני שקוראים את המאמר באשא עיני. שם כתוב בין היתר, שכמו שהדיבור משרת את הלב-הרגש כך הנגינה משרתת את המוחין. אי אפשר לבטא את פנימיות השכל. את הלב אפשר לבטא בדיבור וכך גם את חיצוניות השכל, אבל הניגון בא לבטא דבר שהדיבור לא יכול לבטא – הוא מבטא את דפוסי החשיבה הכי פנימיים. לכן כתוב באותו מאמר שעדינות הניגון הוא תיקון פנימיות חב"ד שבנפש. מה זה תיקון? לבוש. הלבוש משרת. כלומר, ניגון משרת את פנימיות החשיבה של האדם. יש עוד פתגמים על כך שהניגון הוא גם ביטוי של העל-מודע, של הכתר, אבל יש גם שהניגון ביחס לדיבור מבטא את פנימיות המוחין.

עד כאן שאלה א.

לגבי השיעור הראשון: יש לדבר כמה שאפשר על הנושא של רצוא ושוב. זהו ענין הניגון. כאן שאלו כמה להרגיש את הרצוא ושוב, כמה שניתן.

שאלה שניה: לגבי מה שכתוב על הכתר, שאין בו שמאל ושכולו ימינא – "לית שמאלא בהאי עתיקא"[מה] – הכוונה היא שהשמאל הוא גם ימינא. בהקשר זה עולה פה שאלה: הקו המאזן בציור האות א , שהוא האמונה כמו שגם מוסבר אצלנו הרבה פעמים[מו], מתחיל למעלה מהשמאל. המיקום בצד שמאל לא מלמד שהיא שמאל, אלא "כולא ימינא". "כולא ימינא" הכוונה שהשמאל הוא עוד יותר ימין מאשר ימין. למשל, כתוב[מז] שהחיים יוצאים בחוטם, באף, מהנקב הימני, ואילו "חיי החיים", שהם עוד יותר, יוצאים מהנקב השמאלי של הכתר. כלומר, השמאל בכתר הוא יותר ימין מימין. זה מה שנקרא "כולא ימינא".

שאלה שלישית: אמרנו שיש פה חומרים אז המורים צריכים לדעת היטב את כולם. כמה אפשר להספיק בתוך שיעור? זה נתון שצריך להתנסות בו. כמובן אי אפשר להספיק מאמר, אפילו קצר, עם כל ההערות. לכן גם לגבי פרק בעבודת ה', יש רק לקרוא את הטקסט ממש (בלי ההערות והביאורים) שזה סך הכל עמוד אחד, אבל המורים צריכים לדעת הכל.

יש שאלה שנשמות הן בפנימיות העולמות ומלאכים בחיצוניות העולמות. זה די פשוט, בכל מקום חיצוניות הדבר היא הפעולה שהוא פועל למטה, המלאכים הם השלוחים של השפע. פנימיות כל דבר היא השאיפה שלו למעלה, אז פנימיות העולמות היא מה שנקרא שהעולמות עולים אל ה', כמו בשבת, והמלאכים הם אלו שמובילים את השפע למטה. זה נקרא חיצוניות העולמות.

כמובן, עיקר החידוש כאן יהיה ברגע שיתחילו לעשות זאת. זה יהיה חידוש גדול. כל זמן שרק מדברים זה עדיין לא כלום, זה גארנישט. רוב הבירורים ורוב השאלות והתשובות ממש יהיו רק כשיתחילו, אז נצטרך להתייחס לכל מה שקורה בשטח. התבוננות יהודית.

שימוש בדימוי בלימוד כחות הנפש

שאלה רביעית, לגבי סגנון השיעורים: בשיעורים הראשונים, שיותר עיוניים, צריך להפסיק בין לימוד כל כח בנפש עם ניגון. צריך לחדש את הניגון בפנים.  בכלל אפשר לומר את הפסוק "נר הוי' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן"[מח], שצריך להדליק את נר הנשמה, ואותו הנר של הנשמה "חֹפש כל חדרי בטן", ומגיע פנימה לתוך הנשמה, לחפש את כל הכחות עם אמונה.

אם דיברנו עכשיו על אמונה, אז עכשיו אנחנו אומרים לציבור 'באו נסגור את העיניים, ננגן ונחשוב "אני מאמין באמונה שלימה"'. אולי לא את כל יג העיקרים, אבל ניקח כמה – אמונה בה', בביאת המשיח, בתחית המתים, 'אני מאמין באמונה שלימה'. זה נקרא לפגוש את האמונה.

אחר כך צריך לנסות לעשות זאת עם התענוג, וגם כאן עם כל ההתבוננות. זהו דימוי. בתענוג יש לדמיין למשל עונג שבת, שכך בכל יום ויום – "ראשון בשבת" וכו' – יש בו בחינת שבת. על השבת כתוב "אז תתענג על הוי'"[מט].

ברצון יש לחשוב על מסירות נפש, עם כל המשלים שבחסידות, גם איך שכתוב בתניא[נ], וגם איך שכתוב ב'צעטיל קטן', שיזרוק את עצמו לתוך האש, עם רצון של מסירות נפש. יש עוד סוג של רצון, כמו שהרבי כותב במכתבים, "יתבונן מה רוצה באמת". יש אדם שמבולבל ואין לו דרך בחיים ועליו להתבונן 'מה אתה רוצה מהחיים שלך'. זו הלשון של הרבי תמיד – "מה רוצה באמת" – וכך הלאה. אפשר בקלות למצוא משהו אישי איך להתבונן בדבר הזה.

כל זה היה דווקא בכחות העליונים, שהם מקיפים ולכן יותר מתאים בהם דימוי, שאפשר לדמיין משהו. כשמגיעים לחכמה – אז איך תדמיין בחכמה? או שיש לך הברקה של חכמה או שאין לך הברקה של חכמה. בכל אופן אפשר למשל בחכמה לדמיין מה שנקרא הפלאה, כמו "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[נא], משהו מופלא, שאני מופתע. מהי פנימיות החכמה? הרגשת בטול מתוך אור חדש שמופיע. אז הרגשת ההפתעה, להיות מופתע, היא הרגשת החכמה (כן, יש 'ניגון ההפתעה'[נב]).

בינה היא יכולת שהִיָה, כמו למשל החסידים הראשונים[נג] שהיו שוהים שעה ומתפללים שעה ושוב שוהים שעה. זו עבודה, לכן עיקר העבודה הוא בינה, יותר מאשר בחכמה. עבודה היא יכולת השהִיָה, להיות בתוך ענין משך זמן. חכמה היא למעלה מהזמן.

דעת היא להרגיש קשור למשהו. זה יכול להיות קשר לעוד אדם – בן או בת זוג, או החבר – להרגיש קשור, לא מנותק, לא לבד. כמו הפתגם ב"היום יום"[נד], שעד החסידות כל אחד היה לבד, הרגיש את עצמו לבד-בודד, והחסידות באה והסירה את הבדידות ואנשים מרגישים ביחד. זה נקרא דעת, שקיבלו דעת, שאפשר להרגיש ביחד.

אהבה יראה רחמים – זה פשוט. את התחושות שלמעלה מהמדות היינו צריכים לפרט, אבל מהמדות ומטה הדבר די פשוט – יש אהבה, יש יראה ויש רחמים.

בבטחון, יש בטחון פעיל, כלומר התעוררות לקחת יוזמה וזה בנצח, ויש בטחון סביל, שהוא לסמוך על ה' שיהיה טוב, "חשוב טוב יהיה טוב", "טראכט גוט וועט זיין גוט". זהו הוד, תמימות. אמת היא דבקות במטרה. כל הדברים האלו גם מוסברים. אמת שביסוד היא שחייבים עכשיו להפיק את התוצר, את התכלית. הדחף לאמת נקרא 'האמתה', לאמת את הרגש, שיצא לפועל. זה ה"צדיק יסוד עולם"[נה]. מלכות היא הרגשת שפלות, הרגשת קבלת עול מלכות שמים, כמו שמבואר בתניא[נו].

למי שמבין את הענינים לא צריכה להיות בעיה לחפש את התרגום האישי.

תגובות ומשוב

שאלה חמישית, לגבי המשוב בעבודה עם אנשים: ככלל, צריך לומר שאם אנחנו באים לנושא מתוך בלבול מח – כך רוב האנשים נכנסים – אז התגובות הראשונות עדיין לא מבוקרות, לא מבוררות, והלימוד יכול סתם להוציא מלא בלגאנים נפשיים. לכן צריך להאמין שלאחר שיעבור קצת זמן יהיו הדברים יותר מיושבים ויותר ברורים, אז כדאי קצת להתאפק. אבל אפשר, לאט לאט. אפשר לקיים דיון בין המשתתפים ולשמוע מהם מה הרגישו.

לכן באמת הכל בנוי על השפלות, על השיעור הראשון. אם השפלות נקנית בנפש האדם גם פחות מתפעל בעצמו יותר מדי, וממילא הוא יוכל להרגיש דברים יותר פנימיים.

לחיים לחיים!