ברכות בני, חיי ומזוני בפסוקי "ועבדתם את ה' אלהיכם"

בע"ה

שיעורים במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב

שיעור ראשון – אות א

כ"ט שבט תשנ"ז – שכם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את מאמר לא תהיה משכלה תשי"ב. תחילה הסביר את הפסוקים "ועבדתם את הוי' אלהיכם" ובהקבלה לאותיות שם הוי'. לאחר מכן לימד את אות א במאמר והתעכב על יחס הרבי למאמר חז"ל "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", כאשר הרבי מחלק בין ברכות השפע התלויות במזל לבין התוספת התלויה בעבודה. לבסוף הסביר את ענין המזלות לפי הדעות אם יש-אין-אַיִן מזל לישראל.

א. הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" והקבלתו לאותיות שם הוי'

נספח חשוב לפרק בעבודת ה'

כדאי מאד שכל אחד יקרא את ההקדמה כאן[ב]. יש שם את תיאור ההתרגשות העצומה שאולי לא היה אף פעם דבר כזה, בכיות עצומות של הרבי באמרו את המאמר הזה[ג]. המאמר הוא על פי המאמר בתורה אור[ד] ותורת חיים[ה]. יש הרבה-הרבה מאמרים על זה באור התורה, אפשר לעשות מזה עבודה שלמה, ללמוד את כל הרקע למאמר.

עיקר הווארט פה של הכל הוא לגבי ה"משכלה" בנפש, שאפילו אם אדם זוכה להוליד בנים קיימים, כלומר מדות של אהבה ויראה, באמת, לא דמיונות שוא, בכל זאת יש סכנת שִׁיכּוּל, וזה על ידי מה שכאן קורא לזה שביעות רצון מעצמו, מה שאנחנו קוראים סיפוק. המאמר הזה הוא גם יסוד גדול מאד-מאד לכל "פרק בעבודת ה'"[ו], לגבי מה שאנחנו קוראים סיפוק, ואיך שהאדם יוכל להתגבר על השיכול הנפשי שבא בעקבות הסיפוק שיש לאדם ממעשיו הטובים. אז זה ממש נספח מאד-מאד חשוב לכל "פרק בעבודת ה'" שלנו.

הקליפות האלה, המצבים הבלתי רצויים של המשכלה והעקרה, כמו שגם נסביר זאת בהמשך, הן קליפות חב"דיות. לכן זה גם כן מאמר חב"די טהור. כלומר, אלו בעיות שמתעוררות אצל חסידי חב"ד אמתיים, ולא כל כך בדרך אחרת בעבודת ה'.

עבודה-ארבע ברכות

מה הפסוקים שדורשים במאמר כאן? שני פסוקים, שעל פי פשט שניהם רודפים, הם רצופים, אבל כשמסתכלים בתוך החומש, בתוך ספר התורה – יש פרשה חדשה בין שני הפסוקים. זו גם תופעה מאד-מאד מוזרה, כי הם ממש המשך. הפסוק הראשון אומר "ועבדתם את הוי' אלהיכם"[ז], מתחיל מעבודת ה', ובעקבות וכתוצאה מכך ישנה ברכה שנמשכת מלמעלה, בזכותה – "וברך את לחמך ואת מימיך"[ח], שנקראת מזוני, פרנסה, כמו שהרבי יסביר; אחר כך "והסירתי מחלה מקרבך"[ט], חיי, אחר כך "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", בני; אחר כך "את מספר ימיך אמלא"[י], שזה איזה מן חיי, עוד הפעם חיי, בדרגה אינסופית יותר גבוהה מאשר חיי הראשון של "והסירתי מחלה מקרבך".

שוב, מאד-מאד ברור כאן ששני הפסוקים מחוברים, אבל בכל אופן יש כאן פרשה חדשה. הפסוק השני מתחיל מהדיבור המתחיל שלנו: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". מה ההמשך? "את אימתי אשלח לפניך"[יא], מדובר על ירושת הארץ.

ארבע ברכות כנגד י-ה-ו-ה

כמו שאנחנו נסביר בהמשך המאמר – יש עבודה, ובעקבות העבודה יש ארבע ברכות, שאחד מהפירושים עליהן הוא כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה.

כלומר, "וברך את לחמך ואת מימיך" – מלכות, שמחלקת את החוק הקצוב לכל אחד ואחד, כמו שכתוב באריכות בכל דרושי החסידות[יב] בענין ראש השנה, שאז המלכות נבנית, ועיקר הדין הוא על פרנסת השנה הבאה. זה נקרא בנין המלכות, "וברך את לחמך ואת מימיך".

אחר כך "והסירתי מחלה מקרבך", איפה המחלה נתפסת-נאחזת ב"קרבך"? בלב-במדות, ובלשון שנסביר בהמשך – המחלה היא מחלה של הרגשת היש, של הרגשת עצמו. בלשון הקבלה קוראים לזה "עץ הדעת טוב ורע"[יג], החסדים המגולים שמתחילים מהשליש השני של התפארת ולמטה, שם נאחזת המחלה. אז בכתוב "הסירתי מחלה מקרבך" יש תיקון של ו של שם הוי'.

אחר כך "לא תהיה משכלה ועקרה", משכלה ועקרה הן אמא. על פי פשט "לא תהיה" בלשון נקבה, "משכלה", לא "משכל", יש פסוק גם "כאשר שכלתי שכלתי"[יד], כמו שיביא אותו תכף. גם האב משכל, אבל הכתוב "לא תהיה משכלה" הולך בעיקר על האמא. קצת מזכיר לנו שגם איש יכול להיות מכשף, אבל התורה אומרת "מכשפה לא תחיה"[טו], בגלל שרוב הכישוף נמצא אצל הנשים[טז]. אז כאן אותו דבר, הקליפה של "משכלה" היא נקבית, אבל איזו קליפה נקבית? היא קליפה של אמא, לא של מלכות.

גם על פי פשט "לא תהיה תשכלה ועקרה" זו בעיה של אמא. מהי אמא? התבוננות. לכן אמרנו שכל הקליפות האלו, הבעיות הנפשיות של משכלה ועקרה, הן בעיות חב"דיות, כלומר בעיות של דרך בעבודת ה' הבנויה על התבוננות. לכן אמרנו רמז מאד-מאד מיוחד לחב"דניקים, רק לחב"דניקים, שבפסוק "משכלה" פלוס "עקרה" שוה 770. אבל "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" שוה פעמיים 770, כלומר שהתיקון הוא מיניה וביה.

עוד פעם, יש פה רמז מופלא שהענין הזה הוא חב"די טהור, שכל הביטוי "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" הוא פעמיים 770, כאשר משכלה-עקרה הוא 770, כלומר שהוא מיניה וביה. כמו שיש שני בנינים – 770 חיצוני, שמשם "מינה דינין מתערין"[יז], דינים שנולדים מהתבוננות לא נכונה. שוב, יש פגם שיכול להיות בדרך הזאת של משכלה ועקרה. אבל יש עוד 770, שמתקן ומבטל את הקליפה הזאת של "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". זה רמז.

אחר כך "את מספר ימיך אמלא" הוא אבא. "השמים מספרים כבוד אל"[יח], "אל" הוא "נהירו דחכמתא"[יט]. את המלה "מספר" דורשים בחסידות[כ] – וגם פה במאמר – שהיא מלשון ספיר, אור החכמה. "את מספר ימיך אמלא", "אמלא" בגימטריא עב, שם ע"ב, הוא שם החכמה, למעלה מהחיים והמות, מהשבירה והתיקון, זה מה שקוראים חיים נצחיים, "את מספר ימיך אמלא". זה לא רק מילוי. על פי פשט מדובר רק על מילוי הימים שהוקצבו – "ימים יצרו"[כא], אבל על פי סוד הוא כמו שכתוב כל פעם "למען יאריכן ימיך"[כב] שהוא 'ליום שכולו ארוך'[כג], חיים נצחיים. אז גם פה "את מספר ימיך אמלא", הפשט הוא מלשון מספר מסוים, מוגבל, אבל הדרוש, איך שדרושים אותו – ימים מלאים, ימים מאירים, ככה אומרים באידיש "פולע טיי, ליכטיקע טעג". "את מספר ימיך אמלא", ימים מלאים, מלאים תוכן, וימים מאירים, "ויקרא אלהים לאור יום"[כד], "מספר ימיך", דווקא מהמילה מספר מלשון ספיר, ימים מאירים. זה כנגד ה-י.

לפי זה, "את אימתי אשלח לפניך"[כה], שזהו ההמשך אחר כך, האומר כאילו שכיבוש ארץ ישראל בנוי על כל השלבים האלו – הוא כנגד קוצו של י, מסירות נפש למעלה ממדידה, אפילו למעלה מ"את מספר ימיך אמלא". בשביל להגיע ל"את אימתי אשלח לפניך", עם כל המשך הפרשה – כיבוש ארץ ישראל וגירוש זרים מארץ ישראל והכל – בא כקוצו של י לאחר ה-ו-ה-י מלמטה למעלה, כאשר הכל בנוי על עבודה.

עבודת ה' העיקרית בתורה – בפסוק הזה

עוד הקדמה: גם כשקראתי את המאמר, הייתי צריך לקחת קונקורדנציה. נדמה שיש הרבה פסוקים בתורה שצריך לעבוד את ה', עבודת ה' היא משהו שכיח, לכאורה התורה מלאה מעבודת ה'. אבל זה לא ככה. לא כתוב את זה בפירוש. מדובר על עבודה דווקא בפסוק זה ואין מקום מפורש בתורה לפניו. יש עוד כמה פסוקים בודדים שמדברים על המושג עבודת ה' ככלל, שהתורה ויהודי צריך לעבוד את ה' הוא מאד נדיר, בכלל לא שכיח. לכן הרביים דרשו את הפסוקים הללו. הפסוק העיקרי והיסודי בכל התורה כולה שעלינו לעבוד את ה' הוא הפסוק הזה "ועבדתם את הוי' אלהיכם". אחריו ובעקבותיו "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה מקרבך".

צריך לשים לזה לב, וזה מה שהוא גם שם לב במאמר: יש פה כל הזמן שינוי גוף המדבר, מי מדבר את כל הדברים האלה? כתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך", אז מי מברך? כנראה "הוי' אלהיכם", "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך"; פתאום – "והסירתי", מי אומר את זה? עובר מגוף שלישי לגוף מדבר בעדו, "והסירתי מחלה מקרבך"; אחר כך מתחיל להיות משהו, עוד סגנון אחר, בפסוק השני: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", מי אומר את זה ומה המשמעות? הרבי כותב כאן על ההתחלה, שכל פעם שכתוב "לא" בתורה, או שזה ציווי או שזו הבטחה. אם כן, יש פה שני מפנים ל"לא תהיה" – גם ציווי, כלומר שיש עבודה של "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", ויש גם כן הבטחה, שכמובן תמיד באה בעקבות העבודה. ציווי של "לא תהיה", שאומרים לאדם "לא תהיה", אסור שיהיה לך "משכלה ועקרה בארצך", וביחד עם זה יש גם כן ודאי הבטחה מלמעלה שה' מבטיח שירד איזה אור שישמור על הטבע וישנה אותו ש"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך"; אחר כך שוב, "את מספר ימיך אמלא", חוזר להיות גוף ראשון; אחר כך ממשיך בגוף ראשון "את אימתי אשלח לפניך". זהו סגנון מאד-מאד נדיר. אז צריך לשים לב לכל זה כשנתחיל עכשיו את המאמר.

ב. בני, חיי ומזוני ותלותם במזל

בני, חיי ומזוני בפסוק

אז היום אנחנו בעזרת ה' נתחיל ובהמשך בשבוע הבא נמשיך. אני רוצה לקרוא אותו, כל כך טוב המאמר הזה שכדאי לנו לקרוא אותו בפנים:

לֹא תִהְי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. הִנֵּה מִקְרָא זֶה הוּא בְּהֶמְשֵׁךְ למ"ש לפנ"ז וַעֲבַדְתֶּם אֵת הָוֵי' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, וּמַמְשִׁיךְ שעי"ז לֹא תִהְי' ג"כ מְשַׁכֵּלָה וְגוֹ' [שעל ידי זה ש"ועבדתם" וברכת הפרנסה, ואחר כך הסרת המחלה. כדי למנוע את המשכלה והעקרה הוא רק לאחר הסרת המחלה, והסרת המחלה היא רק לאחר ברכת הפרנסה, הלחם והמים].

וְהִזְכִּיר כָּאן הַבְטָחָה עַל ג' הָעִנְיָנִים דִּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי [כל שלשת הסוגים שחז"ל מציינים[כו] כסוגי ברכות, הכל נמצא כאן, יכול להיות שזה המקום היחיד בכל התורה שיש בפירוש סדר של בני, חיי ומזוני. גם כן משהו מאד-מאד יסודי בתורה], שֶׁתִּהְי' בָּהֶם הַבְּרָכָה בְּרִבּוּי וּבְהַפְלָגָה בְּיוֹתֵר [לא סתם בני, חיי ומזוני, הכל רויחא, לא רק המזוני רויחא, כמו הרבי תמיד היה אומר הכל רויחא[כז], הכל בהפלגה וריבוי גדול].

וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ הו"ע מְזוֹנֵי [מתחיל ממזון, מהסוף להתחלה, מזוני אחר כך חיי, אחר כך בני, אחר כך עוד מדרגה של חיי], וּמַדְגִּישׁ בַּכָּתוּב וּבֵרַךְ גּוֹ' [כלומר שזו ברכה בריבוי], הַיְנוּ, שֶׁלֹּא זוֹ בִּלְבַד שֶׁיִּהְי' הַמְּזוֹנֵי כְּפִי הַמִּצְטָרֵךְ [לא רק מה שאתה צריך שיהיה לך לאכול], אֶלָּא עוֹד זֹאת שֶׁתִּהְי' בָּזֶה תּוֹסֶפֶת בְּרָכָה, מְזוֹנָא רְוִיחָא. וּמַמְשִׁיךְ בְּנוֹגֵעַ לְחַיֵּי, וַהֲסִירוֹתִי מָחֲלָה מִקִּרְבְּךָ, וִיתֵרָה מִזֶּה [עכשיו הוא אומר שהתוספת בחיי היא הריבוי בסוף. התוספת במזוני היא המלה הראשונה "וברך", התוספת בחיי היא לא רק "והסירתי" אלא מה שכתוב בסוף:], אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא, שהו"ע אֲרִיכוּת יָמִים [זו תוספת].

וְכֵן בְּנוֹגֵעַ לְבָנֵי אוֹמֵר לֹא תִּהְי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, שֶׁזּוֹהִי הַבְּרָכָה דְּלֵדַת בָּנִים [כמו שאמרנו, כל עבודת חב"ד מרוכזת בביטויים האלה – משכלה ועקרה. הוא יסביר בהמשך המאמר שיש שתי מדרגות של עקרה ומדרגה אחת של משכלה. יש שלש קליפות: עקרה, עקרה ומשכלה. אז הפסוק בא לשלול] הַשְּׁלִילָה דְּעָקְרָה) וְהַקִּיּוּם שֶׁלָּהֶם (הַשְּׁלִילָה דִּמְשַׁכֵּלָה) [שיהיה ברכה בלידת בנים, שלא תהיה עקרה וגם שהבנים יתקיימו, שזה "לא תהיה משכלה"], וּבְאֹפֶן שֶׁיִּתְקַיְּמוּ לְאֹרֶךְ יָמִים גַּם לְעֵת זִקְנָתוֹ [כְּפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁגַּם לָעֵת זִקְנָתוֹ כַּאֲשֶׁר חָשַׁב שֶׁנֶּחְסַר לוֹ א' מִבָּנָיו, אָמַר וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי] [כלומר, גם אם האבא זקן מופלג והבן גם כן זקן מופלג, אם הבן הזקן נפטר בחיי האבא זה עדיין נקרא שיכול בנים. אז לא תהיה התופעה הזאת].

וּבְזֶה אוֹמֵר לֹא תִּהְי' גּוֹ', שֶׁיֵּשׁ לְפָרְשׁוֹ בְּב' אוֹפַנִּים [עכשיו הוא אומר מה שאמרנו קודם: כשאומרים לך "לא תהיה" הכוונה אחד משני דברים], [או] בִּלְשׁוֹן צִוּוּי [או] וּבִלְשׁוֹן הַבְטָחָה (כְּפִי שֶׁמָּצִינוּ דֻּגְמָתוֹ בכ"מ) [יש הרבה מקומות שיש דומה לזה]), הַיְנוּ, צִוּוּי [יש איזו עבודה, שצריך להסביר אותה כאן במאמר] שֶׁלֹּא תִּהְי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה ([הוא אומר את זה באידיש:] עֵס טָאר נִיט זַיִן קַיַּן מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה [שאסור לך שתהיה משכלה ועקרה]), וְהַבְטָחָה שֶׁלֹּא תִּהְי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה (עֵס וֵועט נִיט זַיִן [בטוח שלא יהיה] קַיִּן מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה), הַיְנוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם עוֹשֶׂה הַתָּלוּי בּוֹ שֶׁלֹּא תִּהְי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה [שאנחנו עושים את העבודה שלנו בענין הזה], אֲזַי גַּם מַבְטִיחוֹ הקב"ה [אז הקב"ה גם מבטיח לו] שֶׁלֹּא תִּהְי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה.

[מה רואים בהתחלה?] וְהַתְּנַאי לְכָל זֶה הוּא (כְּפִי שֶׁמַּקְדִּים בַּכָּתוּב) וַעֲבַדְתֶּם אֶת הָוֵי' אֱלֹקֵיכֶם [לפני כל ארבעת הביטויים שכוללים את בני חיי ומזוני – שוב, אמרנו שהביטוי לעבוד את ה' הוא באמת, הפתיחה של התורה כולה, "הכל הולך אחרי הפתיחה"[כח] – הכל בנוי כאן על "ועבדתם את הוי' אלהיכם"],

הברכה עצמה תלויה בברכה; התוספת תלויה בעבודה

כאן הוא שואל שאלה בקיצור ומתרץ גם כן בקיצור, ועל זה צריך הרבה הרבה לשים את הדעת, על מה שכתוב כאן בשורות האחרונות:

דְּאַף שֶׁבְּנוֹגֵעַ לְבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁלָּאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא, בְּחִינַת הַמַּזָּל שֶׁאֵין עִנְיַן הַזְּכוּת נוֹגֵעַ שָׁם, מ"מ, רִבּוּי הַבְּרָכָה כו' בָּזֶה, תָּלוּי בְּעִנְיַן הָעֲבוֹדָה דַּוְקָא.

כאן, המשפט האחרון הוא חידוש. לא שמענו אף פעם דבר כזה. [זה לא נשמע ככה בפסוק] אלא? [בפסוק משמע שהכל משמים, לא מחלק בין ריבוי למיעוט] לא, עצם התופעה שהוא שולל אותה – זה למעלה מדרך הטבע. יש טבע שמברכים תוספת, ויש דבר שהוא למעלה מדרך הטבע, שעצם הדבר הוא תוספת, זו תוספת על הטבע. לכן גם כן זו פרשה חדשה. אנחנו נסביר יותר בהמשך שאחת מהסבות שיש כאן בתורה פרשה חדשה "לא תהיה משכלה", אם כי שהיא המשך, היא בגלל שהפסוק השני הוא למעלה מהטבע לגמרי. הפסוק הקודם שכתובים בו שני דברים – "וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה מקרבך" – הוא כנגד ו-ה והם תוספת ברכה בענין הטבע, רק שהתוספת של ה-ו מרומזת לפי מה שהוא כותב כאן קודם ב"את מספר ימיך אמלא". אבל ש"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" זו עצמה תוספת מעל הטבע.

[מה הרב ענה על השאלה? משכלה ועקרה הן לא ענין של ריבוי ומיעוט?] אמרתי שעצם העובדה שהוא שולל שלא יהיה דבר כזה, הוא ריבוי שבריבוי, זה הלמעלה מהטבע [מה המשמעות של חז"ל?] יפי, לפי זה צריך לומר שאם רק היה כתוב עקרה – וגם בעקרה יש שתי מדרגות – היא עדיין בגדר "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[כט], אלא נוסף לזה, אפשר גם כן לפרש בפשטות שהתוספת היא "משכלה".

למה משכלה לפני עקרה

גם כן, למה בפסוק כתוב משכלה לפני עקרה? הרי הסדר ההגיוני הוא הפוך 'לא תהיה עקרה ומשכלה'! זה גם כן סימן שעיקר מה שבא להדגיש הוא המשכלה.

אפשר לומר את זה יותר פשוט: עיקר התוספת כאן הוא המשכלה, וכמו שהוא אומר – אפילו לעת זקנתו, כמו אצל יעקב אבינו שאמר "כאשר שכלתי שכלתי". [אפשר לומר שעבודת האדם לא משפיעה?] לא, אז לכן הרבי אומר שהולך על הריבוי. ודאי יש פה חידוש מוצהר שלא שמענו דבר כזה אף פעם. אם המושג עבודה לא מגיע לאותו מקום שמשם יורדות ההשפעות של בני חיי ומזוני, פשוט לא מגיע לשם – למה שריבוי בהם כן תלוי בעבודה? זו קושיה בתוך קושיה. הוא מקשה את הקושיה הזאת, שכתוב ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", ואחר כך אומר שזה נכון לגבי סתם, שיהיו לך בנים כפי המצטרך, וחיים רגילים, שמדי פעם אתה הולך לקופת חולים לקבל משחה או משהו, אבל סך הכל אתה מסתדר בבריאות. ואותו דבר לגבי בנים שיש משפחה לך נורמלית, כמה ילדים, כמה בנים כמה בנות, בסדר. אבל שתהיה ברכה מיוחדת בכל אחד מהם – זה כן תלוי בעבודה?!

עוד פעם, אם העבודה נעצרת, זה לא מגיע לשם, אפילו בשביל השורש – אז איך זה כן מגיע בשביל התוספת?! זה חידוש, לא מובן בכלל [אם המזל אומר שצריך להיות מושפע עליך שפע – הוא נשפע, השאלה כמה מקום יש לך לקבל אותו, אם אתה עושה עבודה וריבוי מקום מגיע לך ריבוי שפע] בסדר, אתה מפרש את הריבוי רק בכמות לפי זה. אבל אנחנו מפרשים את הריבוי גם איכותי. אם הכלים ממשיכים את השפע למה בהתחלה הכלים לא ממשיכים אותו?

יש או אין מזל לישראל

מעניין מאד, יש אולי למישהו בבית את הספרים הראשונים של מאמרי תשי"א-י"ב-י"ג לא מוגה, אם שם תסתכלו במאמר הזה הוא בסגנון אחר. יש לאחרונה מכון שנקרא "תורת מנחם" שמוציא ספרים מהשנים הראשונות של הרבי, ואם כי שגם שם הוא לא מוגה וגם כאן לא מוגה, אבל כאן מישהו שכתב את הדברים מחדש, זה מאמר מוסגר. מי ששכתב את זה מחדש הוסיף משפט – התירוץ הזה לא נמצא שם [זה נמצא בלקוטי שיחות?] חלק, אני לא בדקתי, צריך לבדוק שם, חלק מהמאמר נמצא בתוך לקוטי שיחות[ל], לא בדקתי איזה חלק. אבל הוא לא מוגה ושם לא מוגה, יש פה הרבה שינויים בלא מוגה זה לגבי הלא מוגה ההוא. [הרבי הוסיף?] לא, מישהו עבר על זה, וגם הוסיף הרבה מראי מקומות. בשביל הספר תורת מנחם מישהו עבד על הלא מוגה המקורי שהיה, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", ועבד עליו.

כדי להבין קצת מה קורה, היום אני רק רוצה לעמוד על הנקודה הזאת בסוף: יש שני מאן דאמר בענין מזל[לא]: יש אחד שאומר "יש מזל לישראל", יש שני שאומר "אין מזל לישראל", ויש פירוש הבעל שם טוב – 'אל תיקרי אֵין מזל לישראל אלא אַיִן מזל לישראל'[לב]. כלומר שיש מזל ששמו אַיִן, האין האלקי הוא המזל של ישראל. יש מי שאומר שבפשטות "אין מזל לישראל". מה הפשט "אין מזל לישראל"? אלא מה? [עבודה. זה גם בחירה חפשית של ה'] זו גם בחירת חפשית של ה', שהוא אומר שזה תלוי. כאילו בחירה כנגד בחירה בבחירה החפשית של האדם.

הבחירה החפשית של עצמות ה' בגוף היהודי

אם כבר אמרנו בחירה חפשית אז נחזור רגע לשיעור הקודם[לג], רק בשביל להשלים נקודה אחת: מה הפשט לא אמרנו, למה מותר לכבד אבא ואמא ולא כוכבים? אסור לכבד כוכבים כי הם עבודה זרה, ואבא ואמא מצוה לכבד? מה הפשט? גם כתוב בכל מאמרי החסידות. [לאבא ואמא יש בחירה חפשית] כן, זה הפשט. יש הכרת הטוב, למי צריך להכיר טוב? למי שפעל את הטוב מתוך בחירה. למה אסור לכבד את הכוכבים? בגלל שאין להם בחירה, בגלל שהם "כגרזן ביד החוצב"[לד], אבל את מי שיש לו בחירה מצוה לכבד. [אבא ואמא הם בחירה חפשית?] כך כתוב בפירוש בחסידות – הם התחתנו ועשו מה שעשו, כמו הביטוי הרווח היום 'עשו ילד'. [זה נקרא בחירה חפשית?] כן.

אז מה יצא? עכשיו אפשר להבין הרבה יותר טוב מה הבעיה של ממוצע מחבר וממוצע מפסיק אצל בני אדם – הבחירה החפשית של האדם, או שהיא משקפת לגמרי את הבחירה החפשית של הקב"ה. "אתה בחרתנו מכל העמים"[לה], מה הוא בחר בנו? כתוב[לו] שהוא בחר בגוף, בנשמה לא צריך לבחור, בגלל שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[לז] בלאו הכי, אבל הבחירה היא דווקא בגוף. אז זה בדיוק כמו שאמרנו קודם – "עתיקא באמא"[לח], בגוף, עצמות בגוף. המושג הזה "עתיקא באמא" שדובר קודם, שהעצמות דווקא בגוף, "אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן"[לט] – זה נקרא בחירת ה' שמתלבשת בבחירת האדם. בחירת האדם, אתה בוחר בדעת שמצד אמא.

תמיד יש את השאלה איפה בוחרים? יש התלבשות או השראה של הבחירה החפשית של הקב"ה, שגם, הוא בוחר בגוף של היהודי. אם יש את הדבר הזה לגמרי הוא ממוצע המחבר. לכן אבא ואמא הם ממוצעים המחברים, והכיבוד שלהם לא מנתק אותך מהקב"ה. מה שישראל חשב, שהם עושים זאת בלי בחירה – זו הדוגמה להבין מה נקרא שהבחירה שלהם היא כלי בלתי נפרד מבחירת הקב"ה. אבל אחד שבאמת יש לו מודעות עצמית וסיפוק עצמי מכך שבוחר הוא ממוצע המפסיק, מרצון. במדה מסוימת הוא יותר גרוע מאשר הכוכבים. מה שהכוכבים הם ממוצע מפסיק זו רק בעיה שלי, לא שלהם.

איך זה מתבטא בהלכה? "אלהיהם על ההרים, ולא על ההרים אלהיהם"[מ]. זו לא בעיה של ההר, רק של האדם שעובד את ההר. דברים שאין להם בחירה זו לא בעיה שלהם, רק בעיה שלי, אבל לבעלי בחירה זו בעיה שלהם בהחלט. זה היה מאמר מוסגר לגבי בחירה.

[מה לגבי הדעת?] הדעת של אמא היא כמו הרחם שלה, יסוד אמא, שם הדעת של אמא, שם יש את הדעת של הבנים שהיא מולידה. בחירה היא ביטוי של יש. היש בלב הוא "יש מי שאוהב", "יש מי שירא"[מא], בבינה היש הוא 'יש מי שבוחר', 'יש מי שמחליט', 'יש מי שחושב'. לאבא אין את זה. אבא הוא אין, האור שלו מאיר בדרך ממילא – גם כביכול ההחלטות שלו הן של אינטואיציה בדרך ממילא. אבל החלטה מחושבת, מה שנקרא תהליך החלטה בנפש, אמנם הוא דעת, קוראים לזה פרצוף הדעת[מב], אבל הישות שיש בו היא מצד אמא, זה נקרא הדעת מצד אמא, לא מצד אבא. אם זוכים, כמו משה רבינו שזכה לבינה אמתית[מג], לפנימיות אמא, יש שם התגלות פנימיות עתיק.

מה זאת אומרת? פנימיות עתיק ששייך לפנימיות אבא היינו מה שהנשמה היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", לא בחירה. עתיקא שמתגלה באמא היא מה שהעצמות בוחרת. תמיד אנחנו מדברים על היש האמתי ועל האין האמתי, היש האמתי הוא מה שהעצמות בוחרת בגוף של היהודי. האין אמתי הוא מה שזה ככה, בלי בחירה. כמו שהנשמה היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ככה זה, זה "חלק אלו-ה", אין פה בחירה. לא מצד הנשמה ולא מצד ה'.

מה שהנשמה היא "חלק אלו-ה ממעל ממש" היינו פנימיות אבא פנימיות עתיק. הבחירה של ה' בגוף של היהודי היא פנימיות אמא פנימיות עתיק והיש האמתי. שוב, זה הממוצע המחבר שיכול לומר דברים, ואפשר להסתכל עליו ולראות בתוך הגוף הקטן הזה אלקים גדול.

[בחירה חפשית הבחירה היא אחרי, אז מה זה החפש?] החפש הוא הדילוג, הצמצום. דווקא עצמות מדלגת. החפש הוא שאתה לא המשך. אמרנו שאם הממוצע הזה הוא המשך, אז גם המשך הוא כמו סרח העודף שמסתיר, מה שנמשך מזה – נמשך, יש לו מעלה שהוא מחובר, הוא המשך אחד, אבל בתוך כך שהוא מחבר הוא גם מסתיר. אבל כל הווארט היה מקודם שהעצמות מדלגת, כמו שהיא בתור עצמות, מזה נעשה הממוצע המחבר ממש. קשור עם בחירה חפשית מתוקנת של יהודי, שהוא כלי כביכול לבחירה החפשית כביכול של הקב"ה.

מעבר ממזל דלי למזל דגים

מה אמרנו? שיש "אין מזל לישראל", כפשוטו, יש "יש מזל לישראל" כפשוטו, ויש "אַיִן מזל לישראל", כפירוש הבעל שם טוב. קודם כל, המאמר על שלשה דברים "בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", לפי איזה מאן דאמר הוא הולך? יש על זה תוספות, לפי איזה מאן דאמר זה הולך. [לכאורה יש מזל לישראל] יש מזל לישראל, ככה משמע ["כאן בשאינם עושים רצונו של מקום, כאן בשאינם עושים רצונו של מקום"] לא, "בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", זו המציאות שהדברים האלו הם לא בזכות, הם תלויים במזל. [בין שעושים רצונו של מקום בין שאינם עושים רצונו של מקום?] כן, זה לא בזכות, זה לא תלוי בזכות.

לפי איזה מאן דאמר זה? לכאורה לפי מאן דאמר "יש מזל לישראל". ברגעים אלה ממש אנחנו יוצאים ומחברים את מזל דלי למזל דגים. האבן עזרא כותב דבר חשוב מאד[מד]: מי ה"אין מזל לישראל" כפשוטו? לא רק "אין מזל לישראל", הוא סובר שאין מזל גם לגוים. אין כזה מאן דאמר, בגמרא אין מי שאומר שאין מזל לגוים, כולם אומרים שיש מזל לגוים, השאלה לגבי ישראל. אבל יש מי שאומר שאין מזל בכלל – הרמב"ם[מה]. ה"אין מזל" הקיצוני הוא הרמב"ם, ה"יש מזל" – באותו דור אני מדבר – הוא האבן עזרא.

[שיש מזל גם לגוים זה לא חידוש] כן, אבל הרמב"ם סותר גם את זה. אפשר לראות בכך שהרמב"ם שולל את המזלות גם מהגוים את המגמה שלו לגייר את כל הגוים, זה מאמר מוסגר. הרמב"ם רוצה, המגמה שלו, שהגוים כולם יהיו יהודים, אז אם אני אומר "יש מזל לישראל" להפך – אני עושה את היהודים כמו גוים. הדרך היחידה להכריח את הגוים להתעלות-להתגייר היא שאני אומר שאין מזל לאף אחד. אז כולם יהודים. [זה מתאר מצב שכולם יהודים?] לא, מה זה מתאר? ראש של יהודי שחשב שיש מזל. עוד פעם, בגמרא זו רק מחלוקת לגבי יהודים – "יש מזל" "אין מזל". שוב, יש אחד קיצוני – נעזוב את זה – הרמב"ם שאומר אין מזל בכלל. יש אחד שאומר שיש מזלות – האבן עזרא.

האבן עזרא בכל זאת מתייחס לחז"ל שיש מאן דאמר "אין מזל לישראל" ויש מאן דאמר "יש מזל לישראל", הוא אומר מה שאמרת קודם, לא יודע אם מישהו אחר, אולי יש עוד מפרשים ככה, אבל הוא העיקר שמפרש – שזה גם כן ענין של זכות. הוא אומר שאם באמת זוכים אז "אין מזל לישראל", אנחנו למעלה מהמזל. הרי הגמרא מספרת כמה סיפורים שם ש"אין מזל לישראל", כמו "'ויוצא אותו החוצה'[מו] – צא מאיצטגננויות שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד"[מז]. יש הרבה סיפורים שם בסוגיה בגמרא. אז האבן עזרא אומר שאם זוכים באמת אין מזל, ואם לא זוכים אז "יש מזל לישראל". מה המזל? מזל דלי. לפי האבן עזרא הוא יוסף. האבן עזרא, כמו המקובלים הראשונים, סובר שזה יוסף הצדיק, שהוא הבן ה-יא. לפי האריז"ל שהסדר הולך לפי המחנות זה אשר, אבל הרבי בשיחות מצטט גם את זה וגם את זה, שניהם נכונים.

עוד פעם, דלי הוא יוסף, יש גם בין הראשונים מי שאומר שעכשיו עוברים מדלי לדגים, דגים הם גם יוסף לכאורה, "וידגו לרב בקרב הארץ"[מח]. אדר – כמו בשנה הזאת – מתחלק לשנים, מי מתחלק לשנים בין השבטים? יוסף. שוב, יש שלש שיטות לגבי יוסף איפה הוא נמצא בשנה. לפי האריז"ל אפרים ומנשה הם תשרי וחשון, אין יוסף, יש רק אפרים ומנשה. לפי הקבלה הראשונה, לפי סדר הלידה יוסף הוא ה-יא, הוא דלי. אבל לפי התופעה הזאת, גם שהשם דגים וגם זה שהוא מתחלק לשנים – אז יש מי שאומר שזה מכוון מאד-מאד כנגד יוסף. אז אפשר לומר שהמזל הכי גדול של יוסף הוא לא יום ההולדת שלו או משהו אלא עכשיו, ברגע זה. יש לומר, כידוע שתמיד הרגע הזה הוא 'הכי'. אנחנו כאן יושבים קרוב ליוסף, המזל הכי גדול של יוסף הצדיק הוא בדיוק עכשיו. שוב, דלי על פי פשט הוא יוסף ודגים הם יוסף אז זהו מעבר מעצמו לעצמו, שתי מדרגות ומעבר מעצמו כיוסף לעצמו לכ"שכם אחד על אחיך"[מט]. הרי החלוקה שלו לשנים נקראת "שכם אחד על אחיך"[נ]. הוא עובר מהוא עצמו, מדלי, ל"שכם אחד על אחיך", דגים. זה עכשיו קורה.

המזל של יוסף

כל זה מתוך האבן עזרא שכותב שאם לא זוכים יש מזל. אפשר להבין למה הוא אומר שהמזל הוא דלי, יוסף, למה מכל המזלות יוסף יהיה המזל של כל עם ישראל. הוא אומר שאם זוכים אין מזל בכלל, אבל אם לא יש לנו איזה מזל, תמיד מחכה לנו מזל ושהמזל שלנו הוא דלי, יוסף. למה יוסף ולא מישהו אחר? למה דלי? זה פשיטא, השבט היחיד שכל עם ישראל נקרא על שמו, בתנ"ך כל עם ישראל נקרא על שם יוסף. לגבי יהודה כולנו יהודים בסוף, אבל בתנ"ך אין פסוק מפורש שיהודה הוא כל עם ישראל. מה שאין כן יש כמה וכמה פסוקים שיוסף הוא "נהג כצאן יוסף"[נא]. זה כל עם ישראל, כל עם ישראל נקרא יוסף.

זה גם כן יוצא מהלשון "יסף ה' לי בן אחר"[נב], גם לשון תוספת עד בלי די, הוא מוסיף והולך ואור. הוא גם עם ישראל והוא גם כן כח שמוסיף עד אין סוף. זהו דלי, ילד, "הילד איננו"[נג]. כתוב[נד] שדלי אותיות ילד, בגימטריא אב אם. אבל אב אם בהכאה – גם רמז מאד יפה בדברים הקודמים, איך כיבוד אב ואם קשור עם "אנכי"[נה], המלה הראשונה של עשרת הדברות? שתי המלים אב אם בהכאה – א פעמים א שוה א, ב פעמים ם שוה פ, יוצא שההכאה – בקבלה הכאה היא זיווג – של שתי המלים אב אם יוצאת אנכי. זה הזיווג שלהם, ההכאה שלהם.

פירושי יש-אין-אַיִן מזל לישראל בהקבלה ל"בעתה אחישנה"

הענין הזה של "יש מזל"-"אין מזל" או "אַיִן מזל" הוא נושא גדול. בדיוק על דרך מה שאמרנו קודם, שבֹּא, בָּא, "דור בא"[נו] הוא ראשי תבות  "בעתה אחישנה"[נז]. "יש מזל" נקרא "בעתה". מה יש ב"בעתה אחישנה"? שלשה פירושים: או ש"בעתה" הוא בסוף, באחרית הימים, ו"אחישנה" יכול להיות אלפי שנים קודם. הרי "זכו אחישנה"[נח], כלומר שיש מרחק רב ביניהם, שאין שום קשר בין "אחישנה" לבין "בעתה".

או שהפירוש של "בעתה אחישנה" הוא כפירוש הגר"א הידוע המפורסם[נט], שהוא הפשט, שמתחיל להגיע "עת דֹדים"[ס], המן התעוררות הגאולה, זה מתחיל לרוץ, כל הענינים, גם הדברים הטובים רצים מהר וגם הדברים הלא טובים רצים מהר, כמו כליון זרע הבל, שזה הסיפור שהיה שלשום במסוקים[סא]. עוד פעם, כתוב שכאשר הגאולה מתחילה יש המון תאונות רחמנא ליצלן, זה נקרא ה"אחישנה" – ככה כותב אדמו"ר האמצעי[סב] – שבתוך ה"בעתה". כדאי מאד-מאד למי שרוצה להבין מה שהיה שלשום לקרוא בסוף פרשת יתרו בתורת חיים, שני העמודים האחרונים של הפרשה, את ההסבר הפלא ופלא שממש אי אפשר לתאר במלים בשביל להבין. תקראו את זה, אם מישהו באמת מעניין אותו להבין מה קרה.

לפי מה שכותב שם מפורשות, מה שקרה הוא "אחישנה" הלא טוב שמתעורר תוך כדי ה"בעתה". עוד פעם, ה"בעתה אחישנה" לפי הפירוש הזה גם לטוב וגם ללא טוב הוא שבתוך ה"בעתה" יש "אחישנה". זה כמו 'אל תיקרי אין מזל לישראל אלא אַיִן מזל לישראל'.

שוב, "אין מזל לישראל", על פי פשט, שהוא כמו "אחישנה" לפי הדרוש, לפני הזמן; "יש מזל לישראל" הוא כמו" בעתה", שיגיע הזמן; "אַיִן מזל לישראל" הוא כמו פשט "בעתה אחישנה", שיש בתוך "בעתה" – "אחישנה", 'אל תקרא אֵין אלא אַיִן'. בחב"ד הם כנגד חכמה-בינה-דעת והם גם כנגד בני-חיי-מזוני. אנחנו נסביר בהמשך ש"חיי" הם בחכמה, וה"מזוני" בבינה.. [מה בעתה אחישנה לפי אֵין מזל?] "אין מזל" הוא כמו "אחישנה" על פי הדרוש. שלש הבחינות הן: יש "אחישנה" בפני עצמו ויש "בעתה" בפני עצמו ויש אותם ביחד. "אחישנה" בפני עצמו הוא כמו אבא, "בעתה" בפני עצמה היא אמא, והיחד הם דעת. שלשתם בעצמם כנגד "בני חיי ומזוני", כמו שנסביר, והם עצמם כנגד שלש הבחינות של "יש מזל", "אין מזל" או "אַיִן מזל".