שיעורים במאמר ואתה תצוה תשמ"א (1)

ט"ז אדר א' תשנ"ז – תל אביב

השפעת משה רבינו לעם וקבלתו ממנו

אותיות א-ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. הגעת משה אל האין בפרשת תצוה

פרק זך

לחיים לכולם! [יש ניגון?] ודאי אנחנו תמיד מתחילים עם ניגון, אין שיעור בלי ניגון.

נגנו נגון שאמיל.

לחיים לחיים!

אז קודם אנחנו נסתכל בתחילת פרשת תצוה שקראנו אתמול בתורה. יש פה מאמר של הרבי עליו, שהוא המאמר האחרון שהוא חילק בין החסידים לפני התאריך שקרה האירוע אצלו בז"ך באדר. זה גם מאד משמעותי שהפסוק הזה הוא של "זך", של "שמן זית זך"[ב]. אפילו בהשגחה פרטית זו אחת מהפעמים בתורה שתחלת סדרה היא בעצם סיום של פרק קודם. אם תשימו לב, בדרך כלל כל פרשה מתחילה מפסוק א וכאן היא מתחילה מפסוק כ, עם שארית של שני פסוקים מהפרק הקודם, פרק זך. זה מזך עד כח.

לא כולם דורשים את המספרים של הפרקים, היות שהם משהו מאוחר ולא בדיוק ידוע ממי זה, מי חילק את התורה לפי הפרקים האלה, אבל בכל אופן היות שהרבי אמר הרבה פעמים[ג] וגם מוצאים בהרבה דרושים של גדולי ישראל שכן דורשים אותם, היות שזה בהשגחה פרטית, זה גם התקבל, דבר בהשגחה שהתקבל אצל כל עם ישראל וגם אצל גדולי ישראל. אז אף על פי שהם משהו מאוחר אבל נוהגים גם לדרוש את המספרים של הפרקים.

כאן הוא הסיום של פרק ז"ך, אפילו פסוק כ, שהיא גם האות האחרונה של זך. יש שני פסוקים מהפרק הקודם ואחר כך מתחיל פרק כח. ממש כמו שכתוב כאן בפסוק השני "מערב עד בקר". כתוב שיערוך אותו "אהרן ובניו מערב עד בקר", "ערב" הוא כמו סיום הקודם – "נעוץ סופן בתחלתן"[ד] – ומתחיל "אור חדש", מזך עד כח.

"מחני נא"

עכשיו נשים לב לכמה דברים כלליים פה בפרשה: הרבי יאמר כאן בתחילת המאמר שמאז לידת משה רבינו זו הפרשה היחידה בכל התורה שהשם שלו לא מוזכר, לא מופיע בפירוש. היות שעל פי פשט בפרשה הזאת כל הזמן ה' מדבר אתו לנוכח, לנוכח המדבר, כמו שהוא פונה במלה הראשונה "ואתה". אבל בסדרה הזאת אין אף פעם את השם משה בפירוש. גם חז"ל וכולם התייחסו לתופעה המיוחדת הזאת, ואמרו שזה קשור עם מה שבפרשת השבוע בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל שמשה רבינו מתחנן שה' יסלח לעם ישראל על החטא שלו, אז הוא כל כך נכנס לעובי הקורה זה נקרא, שהוא אומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[ה], שאם אתה לא תסלח לעם ישראל אז מוטב לי שתמחה אותי מכל התורה, שהשם שלי לא יופיע, אני לא רוצה להיות כתוב בתורה כזאת שה' מעניש טוטלי ולא סולח, לא מוחל להם את החטא.

כתוב שהוא אמר את זה בתוקף. כשצדיק אומר משהו בתוקף הוא בכל התוקף, כל העוצמה, מעין שבועה כזאת. הוא כביכול נשבע שהוא לא רוצה להיות בתורה אם ה' לא יסלח לעם ישראל. כתוב שמאמר כזה, משפט כזה שיוצא מפי צדיק, לא שב ריקם, הוא חייב להתקיים באיזשהו אופן. כתוב שהקב"ה בתורה מה שנקרא "הקדים רפואה למכה"[ו], שעוד לפני שהוא אומר את זה בפרשת כי תשא, פרשת השבוע, הוא הקדים בפרשה הקודמת באמת שתהיה בלי השם של משה רבינו, כביכול כדי שהווארט שלו יתקיים, "ואם אין מחני נא".

משה מגיע לאין

אבל דורשים זאת גם למעליותא. לכאורה זה לגריעותא שהוא רוצה שלא יופיע השם שלו. אבל יש בכל דבר בתורה יש הרבה פנים, ויש לא רק שבעים פנים מסביב, יש פנימיות בתוך פנימיות. והפירוש הפנימי הוא שכאן כתוב שמשה רבינו מגיע לדרגת האין למעליותא. כמו שבריאת העולם היא יש מאין ככה שורש כל דבר באלקות הוא איך שהוא כביכול בתוך ה'. יש פה מושג – אולי עיקר הדבר העמוק שיש כאן במאמר של הרבי – שגם בעצם הנשמה יש שתי מדרגות: יש הנשמה כמו שהיא לכשעצמה ויש כמו שעצם הנשמה מושרש בתוך עצמותו יתברך ממש, בתוך ה' ממש, כפי שהנשמה היא "חלק אלו-ה"[ז] לגמרי לכל דבר, וכאשר אתה תופס אתה תופס בכל. שם היא בבחינת אין, אין לה שֵם, אין לה זיהוי עצמי, אבל זהו שורש כל השורשים של הנשמה.

כאן בפרשה הזאת דווקא יש משהו שצריך להסביר אותו יותר. הפרשה גם מתחילה כאן בפסוק כ, זו גם הפרשה הכ, הפרשה ה‑20 של התורה, פרשת תצוה. כ היא כתר, כתוב בקבלה בכל מקום[ח], שגם הוא בחינת אין, זה השורש. אז כאן משה רבינו הוא בדרגת האין האמתי קוראים לזה, שורש הנשמה כמו שהוא מושרש בתוך עצמות ה'. כאילו שיחסית למשה רבינו אין דרגה יותר גבוהה מאשר כאן. שוב, איך ה' פונה אליו? בלשון נוכח המדבר, "ואתה".

אם נחזור רגע לסיפור חטא העגל בפרשת כי תשא, אז כנראה שבכח אמירת משה רבינו "ואם אין מחני נא", שזו מסירות נפש, אז במסירות הנפש שלו עבור עם ישראל הוא באמת חוזר לאין שלו, לשורש שלו, והוא – קוראים לזה ממשיך – הוא מוריד משם, הוא ממשיך משם את הסליחה. אמירת ה' יותר מאוחר בתורה "סלחתי כדברך"[ט], שגם היא מתייחסת לחטא העגל, היא "כדברך", משה רבינו פועל אותה. הוא פועל את הסליחה על החטא הכי חמור בכך שהוא מוסר את נפשו עבור עם ישראל.

כאן יש כבר מוסר השכל עבור כל אחד ואחד, שאם רוצים לפעול סליחה ומחילה וכפרה במצבים הקשים לעם כולו צריך מסירות נפש. לכל אחד – כמו שגם נלמד בהמשך – יש ניצוץ של משה רבינו, ושהניצוץ הזה מתעורר הוא לא חושב על טובת ההנאה של עצמו, לא אכפת לו מעצמו, כל כולו מסור רק לגורל העם. הוא אומר 'אם אתה לא סולח לעם הזה תמחה אותי, לא צריך להיות בכלל'. מסירות נפש הזאת, שהוא מגיע לאין האמתי, היא שורש הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמו, משם הוא מוריד את הסליחה. זה כאן הנושא העיקרי של המאמר.

ב. שלשת פירושי "ואתה תצוה"

מבנה הפסוקים

בכל אופן אנחנו קודם נתבונן כאן בפסוקים. אם אתם רואים כאן, רק נפתח להתחלה: יש כאן שלש פעמים, שלשה פסוקים שפותחים "ואתה". כתוב "ואתה תצוה", וזה הולך על שני הפסוקים הראשונים. קודם כל, איך זה בנוי? ההתחלה, שהיא לכאורה שארית מהפרשה הקודמת, "נעוץ סופן בתחלתן", הולכת על המנורה. אחר כך עובר לנושא חדש – בגדי הכהונה – אבל לפני הביצוע של בגדי הכהונה יש כאן חמשה פסוקים, גם של הקדמה, שגם מהוים פרשה קטנה בפני עצמה, כלומר שיש רווח לפניו. האות ס שכתובה כאן נקראת פרשה סגורה-סתומה חדשה. יש רווח לפניה וגם בסוף יש רווח עוד יותר גדול שנקרא פרשה פתוחה, פ. אם תסתכלו בספר תורה – ה-ס, הפרשה הסתומה היא עם רווח בתוך אותה שורה, לא מתחילה שורה חדשה, אבל יש רווח של לפחות תשע אותיות באותה שורה. בסוף יש פרשה פתוחה, שמתחילה בשורה חדשה, כלומר סעיף חדש לגמרי, ענין חדש לגמרי.

אם כן, שני הפסוקים הראשונים גם הם פרשה בפני עצמה, ואחר כך יש עוד חמשה פסוקים מ-א עד ה, שהם פרשת הכנה לעשית בגדי כהונה, שהוא עיקר הנושא של תצוה; ורק אחר כך, כשעוברים לעמוד הבא, מתחיל הביצוע, "ועשו את האפד זהב ותכלת"[י] וכו'.

נתבונן מה קורה כאן: כתוב "ואתה תצוה", "ואתה" פעם ראשונה. אחר כך הפרשיה השניה גם מתחילה "ואתה" –  "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו"[יא]. אחרי שני פסוקים – "ואתה הקרב" והפסוק השני "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת"[יב] – יש עוד הפעם "ואתה" – "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי"[יג]. כתוב שלש פעמים "ואתה... ואתה... ואתה", עם שני פסוקים על כל אחד, על כל "ואתה" יש שני פסוקים. אחר כך הפסוק האחרון – "והם", "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש"[יד]. עד כאן הציווי ואחר כך מתחיל הביצוע. זו כל הפרשה.

חתך הזהב בתחילת תצוה

בכל הסדרה הזאת של תצוה אין עוד פעם "ואתה", רק שלש פעמים בהתחלה. למה? כל הפסוקים אחר כך זה "ועשית"[טו], "ועשו"[טז], אם תשימו לב, כולם, כל דבר מתחיל או "ועשו" או "ועשית", לשון עשיה, "ועשית... ועשית... ועשית", כולם זה "ועשית", וככה כל הפרשה זה "ועשית", "ושמת"[יז] ["ולקחת"[יח]] כן. אין יותר את המלה "ואתה", רק שלש פעמים ברווחים שווים. כלומר, "ואתה" שני פסוקים, "ואתה" שני פסוקים, "ואתה" שני פסוקים, "והם" פסוק אחד, אחר כך מתחילה העשיה. שוב, כל הזמן ה' מדבר עם משה לנוכח, אבל הוא לא פונה אליו יותר במלה הזאת "ואתה", רק אומר לו "ועשית", "ולקחת" וכו'.

זה מתחיל מהמנורה. שבעת הנרות של המנורה גם התחלקו לפי שני נרות וחמשה נרות, ככה גם אומרים בבוקר בסדר של אביי[יט], שם הוא אומר את כל סדר העבודות בבית המקדש. יש הטבת חמש נרות ויש הטבת שתי נרות. כתוב תמיד שזה הסוד בקבלה של המלה זהב. הכל שם זהב, אבל עיקר הזהב הוא המנורה, "מנרת זהב"[כ]. "מנורת זהב"[כא] היא גם ה-סמל של עם ישראל בנבואת זכריה. עם ישראל עצמו נקרא "מנורת זהב". מה הסוד המלה זהב? משהו מאד-מאד פשוט. כמו משוואה: ז שוה ה-ב. זה סוד המלה בכל מקום. המלה זהב היא כאילו משוואה, שכל פעם שיש 7 אז ז שוה ל‑ה-ב, איך כותבים זהב? ז-ה-ב, זה 5 ו-2, הוא מתחלק ל-5 ו-2.

[מה זה אומר?] בקבלה או מבחינה רעיונית? מה הרעיון? הרעיון הוא על פי קבלה ש‑ז הוא תמיד המדות של הלב. יש 7 מדות, 5 מדות פרטיות ואחר כך שני כוללים. אם ה-7 במונחים של קבלה הם חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד, אז זה כמו שאנחנו אומרים "לך הוי' הגדֻלה [הגדולה היא חסד] והגבורה והתפארת והנצח וההוד"[כב] עד כאן, 5. זה נקרא חמש המדות הפרטיות. אחר כך יש שני כוללים, יש כולל ועוד כולל. כולל הוא איזה מן כח שמרכז את כל מה שהיה קודם יחד. יש חמשה פרטים, כלל ועוד כלל, כלל של הכלל. היסוד נקרא הכלל הראשון, והכלל של הכלל, לפעמים קוראים לזה "חותם" ו"חותם בתוך חותם"[כג], שיש חותם אחד ועוד חותם. כמו שביין צריך שני חותמות[כד], זה נקרא חותם בתוך חותם, אז הם יסוד ומלכות בקבלה. לכן זה הרעיון-המבנה.

אבל זה דבר שרואים אותו בכל התורה כולה, התורה מאד אוהבת שביעיות. כמעט כל דבר מופיע 7 פעמים [שבת] כן, חוץ מזה שיום שביעי הוא שבת. כשמסתכלים בפרשה, כמו כאן, זו דוגמה מאד יפה, שיש פה שתי פרשיות – 7 פסוקים שהם שתי הקדמות לפרשת תצוה, אחת של שני פסוקים, שהיא נושא בפני עצמו, המנורה עצמה, ואחר כך 5 הנוספים הם ההקדמה לעשיה של בגדי כהונה. כאן יש פעם אחת "ואתה", וכאן יש פעמיים "ואתה", בסוף כתוב "והם".

שלש "ואתה"

בשלש פעמים "ואתה" יש סדר. הסדר כאן הוא מלמעלה למטה. הכי גבוה, שזה הכי עצמי, מה שהרבי כאן יסביר במאמר, הוא "ואתה תצוה". אחר כך יש מדרגה שניה – "ואתה הקרב אליך", אחר כך "ואתה תדבר אל כל חכמי לב". מי יכול קצת להבין-להרגיש מה זה? כאילו שיש פה איזה סדר. קודם "תצוה את בני ישראל", אחר כך "הקרב", הכל זה "ואתה", "בתלת זימני הוי חזקה"[כה], יש פה חזקה של "ואתה". אבל קודם "תצוה", שהוא העיקר, אחר כך "הקרב אליך", כמו שמדברים על זה שצריך לקרב יהודים, עבודת קירוב.

על כל אחד כתוב "ואתה". קודם "ואתה תצוה את בני ישראל", אחר כך "ואתה הקרב את אהרן אחיך", ואחר כך "ואתה תדבר אל כל חכמי לב". זהו, אין יותר "ואתה". צריך שלש פעמים "ואתה" בשביל שלש הפעולות, שלשה שלבים האלה. אחר כך זה רץ, בלי "ואתה". "ואתה" הוא משהו עצמי, העצם של משה רבינו. קודם צריך "תצוה", אחר כך "הקרב", אחר כך "תדבר". הרבי לא מתייחס לשנים האחרונים, אבל לפי איך שהוא מסביר כאן את הראשון נוכל להסביר את כולם.

איחוד העם על ידי משה

הראשון הוא כמו שאמרו, ש"תצוה" הוא לשון צותא וחיבור[כו]. אני אומר "תצוה את בני ישראל" ומפרש אותו מלשון חיבור, לא רק הפשט הפשוט ביותר, שהוא לומר להם צו מה לעשות. אפשר לפרש את זה בכמה אופנים ואנחנו נראה את כולם במאמר. באמת ההתחלה כאן היא המדרגה הכי גבוהה של "תצוה". הדבר הכי פשוט – "תצוה" מלשון חיבור, שלמשה רבינו, דווקא לו, יש כח לאחד את העם.

כמו שאנחנו מדברים היום, שעיקר הנגע של העם שלנו הוא הפירוד והניתוק האחד מהשני, אי ההבנה ואי הרצון לדבר אחד עם השני. צריך את משה רבינו בשביל לחבר את הנשמות. אבל זו משימה לא פשוטה. למה באמת כולם מדברים על אחדות ישראל, אהבת ישראל, למה זה לא הולך? יש סבה שזה לא.. כנראה שזו משימה קשה. אומרים שמתי שיתאחדו כולם זה כבר משיח. זה לא סתם, כנראה שצריך משיח בשביל לאחד את כולם.

מה כל כך קשה לאחד את כולם? דוקא יהודים יותר קשה מאשר גוים להבדיל. [בחירה?] הבחירה זה כן, הבחירה משקפת את הסבה. כתוב בחז"ל[כז] שהסבה היא שכשם שאין פרצופיהם דומים אחד לשני, לכל אחד יש פרצוף אחר, אבל להבדיל גם לגוים יש פרצופים שונים, אבל אצל יהודים זה מראה ש"כך אין דעותיהן שוות זו לזו". כשיש דעה מאד חזקה, מאד עצמית-עצמאית של כל יהודי, זה לא כמו מישהו אחר.

איפה מקום האיחוד? איזה כח בנפש צריך כדי לאחד אנשים לאחד? [אמונה?] נגיע לזה, באמונה, בדרגה הגבוהה שם הם באמת באחדות, אבל היא לא תמיד מאירה. אם אומרים שיש בעיה לאחד יהודים, איפה יש בעיה? בדעת, בדעות. הדעת היא כמו השקפת החיים של האדם. יש לאהוב יהודי, אנחנו מצווים כל אחד לאהוב את השני. אהבת ישראל-לאהוב היינו חסד בקבלה, זה בלב, אבל אפשר לאהוב ואהבה לא תביא עדיין לידי אחדות, שממש יתחברו-יתאחדו. למה? בגלל שהדעות שונות. שוב, פשוט שמקום האחדות בין הנשמות צריך להיות בדעת. אבל באמת אומרים שאם יש שני יהודים יש שתי דעות או ארבע דעות אומרים, לא יודע... זה פרה ורבה. כל זמן שיש לנו דעות חלוקות, אפילו שנאמר שאחד מכבד את השני, שאחד סובל את השני, אבל זה לא זה, זו לא אחדות ישראל. כאשר כולנו מכבדים את הדעה של מישהו אחר זה לא נקרא אחדות ישראל, זה נחמד, tolerance, הבעיה שגם את זה אין, סובלנות. אבל סובלנות זה לא נקרא.

זו גם כן הבעיה היום של המושג שלום. למה השלום לא הולך? בגלל שכל הקונספציה של השלום מוטעית. הבעיה היום עם השלום, מה שרוצים ומדברים על שלום – מה זה שלום? יש הבנה מוטעית לגמרי מה זה שלום. חושבים ששלום הוא איזו מן סובלנות, שאני סובל אותך ואתה סובל אותי. אבל אם זה השלום הוא מוכרח להישבר באיזשהו מקום, לא יכול להחזיק מעמד [יתפוצץ] יתפוצץ, כן. הוא אפילו מלכתחילה לא מתחיל. אם כל השאיפה, האידיאל, רחוקים מזה, אבל אם האידיאל הוא להגיע לאיזה מין סובלנות, tolerance, אז גם לזה לא תגיע, בגלל שזה לא זה בכלל. לא זה פירוש המלה שלום. שלום הוא משהו אחר לגמרי. שלום הוא שמו של הקב"ה[כח], "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"[כט]. מה זה "שמי"? שלום, "וישם לך שלום"[ל], "עשה שלום במרומיו"[לא]. שלום הוא ה' שנקרא שלום, ה' הוא אחד, שלום זו אחדות, הוא לא איזו מן סובלנות שהיא שקר. שוב, היות שהקונספציה מוטעית לכן כל התהליך כושל.

מה הכח בנפש שמסמל משה רבינו? דעת. לכן על פי פשט רק הוא יכול לאחד את הנשמות. בגלל שהוא דעת, איזה מן כח של דעת. דעת היא כמו דבק במובן הרוחני, ויש לו כח בדעת שלו לאחד. כמו שגם נסביר, יש ניצוץ של משה רבינו בתוך כל יהודי[לב], יש נציגות של משה רבינו, אז אם משה הכללי יכול לעורר את הניצוצות שלו-עצמו בתוך כולם על ידי כך הוא יכול לאחד אותם.

עד כאן פירוש אחד. זהו הפירוש הכי פשוט, לא מה שהרבי מתחיל אתו, אם כי שכל הפירושים הם "הא בהא תליא". משה רבינו בכח הדעת שלו, אף על פי שלכל אחד יש דעה אחרת, אבל יש כביכול דעת אחת כללית שהיא הפנימיות. איפה היא הדעת? חוט השדרה התכוונתי. הדעת בקבלה היא המח האחורי, שהיא הראש של חוט השדרה. יש דעת של משה רבינו שהיא כעין חוט שדרה של עם ישראל, של כל שאר העם. [זה לא עצם הלוז שם?] עצם הלוז הוא מתחת, הוא כבר התחלת חוט השדרה. מח הדעת הוא המח שמעליו, שחוט השדרה נמשך ממנו. יש שתי דעות לגבי עצם הלוז, או שהוא שם למעלה או שהוא הכי תחתון למטה. הפשט, בדרך כלל אנחנו אומרים שזה למעלה. זה פירוש אחד.

יש עוד פירוש, שכל הפירושים כאן הם "הא בהא תליא", ובכל זאת חשוב להבין שמשה רבינו מחבר. מה נקרא "תצוה"? לחבר. פירוש ראשון הוא שמחבר היינו מאחד אותם, שהוא פלא שאפשר לאחד אותם. רק למי שיש דעת כל כך חזקה, עמוקה וכללית שכאשר היא משתקפת, כאילו מתעוררת-מאירה, אצל כל אחד ואחד כולם נדבקים בדעת. על דעת כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו"[לג], גם "ודבק באשתו"[לד]. זה נקרא דעת, דבקות.

אמונה מלא ודעת ומודעת ודעת

יש עוד פירוש שכתוב כאן, ש"ואתה תצוה" הוא שמשה רבינו מחבר אותך לא רק לדעת המודעת שלך אלא לשורש הנשמה שלך. אצל כל יהודי הוא מאיר את שורש הנשמה שלו, מה שבדרך כלל הוא על מודע, הוא לא במודע, הוא מאיר אותו במודע שלו.

שורש הנשמה הוא כבר אמונה, זה כבר מה שאמרו קודם. יש כמה מדרגות של אמונה, שתי מדרגות בכלל שנלמד. משה רבינו מאיר מהדרגה הגבוהה של האמונה בתוך כל אחד ואחד ומחבר אותו לאמונה שלו. הפסוק אומר אחרי קריעת ים סוף לפני שירת הים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[לה]. גם כאן יש כמה פירושים: יש פירוש הכי פשוט שכאילו הם שני דברים, שתי אמונות, שהאמינו כאן בה' והאמינו במשה, יש פה שנים. אבל כתוב בחסידות[לו] פירוש פנימי, כמו שעכשיו נאמר, על "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו": יש כמה אותיות ב בלשון הקודש, וה-ב של "ובמשה עבדו" פרושה באמצעות-על ידי. זה נקרא ממוצע המחבר, שעל ידי "משה עבדו" האמינו הרבה יותר עמוק בה' מאשר האמונה הירושה לנו מאבותינו.

כל יהודי מאמין, אנחנו "מאמינים בני מאמינים", אבל ידי "משה עבדו" הגיעו לדרגה אינסופית יותר עמוקה של אמונה בה'. עצם הנשמה שהוא עצם האמונה של היהודי בקב"ה, למעלה מכל טעם ודעת האיר אצלם על ידי "משה עבדו", שבאמת ככה הוא. מה זה "עבדו"? שוב, לפי הפירוש הפשוט מאמינים בה' ומאמינים שמשה הוא העבד האמתי שלו, העבד הנאמן של ה', "בכל ביתי נאמן הוא"[לז], זה הפשט. אבל כאן הוא "עבדו". לכל אחד יש את העבודה שלו, התפקיד שלו, מה התפקיד של משה רבינו? במה הוא עבד ה'? באיזה דבר הוא "משה עבדי"[לח]? "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – העבודה והתפקיד של משה נקראים "רעיא מהימנא", שהוא רועה, הוא זן ומפרנס את האמונה.

יש פסוק "ורעה אמונה"[לט], עם ע', "שכן ארץ ורעה אמונה", שצריך לרעות. מה זה לרעות (עם ע') את האמונה? לפרנס את האמונה, להמשיך את האמונה, שהיא בשורש מעל לכל טעם ודעת, לתוך הדעת, לתוך המודע. בזה הוא "עבדו" של ה', שהוא מביא אותנו, כביכול מקפיץ לרמה-לדרגה הרבה-הרבה יותר גבוהה במודעות. שוב, כאן זו מודעות של אמונה, שהאמונה תאיר, לא דעת עצמה. יש דברים שאפשר לדעת אותם, כמו שכתוב שה' בורא את העולם בכל רגע, כשמלמדים את זה לילד הוא מאמין, או שהוא מאמין או שהוא לא מאמין, עכשיו ברגע הזה ה' בורא אותנו מחדש. אומרים שבקטנות הדבר הזה הוא בגדר אמונה. אבל ביכולת כל יהודי – זו הדעת הפנימית של משה רבינו שאמרנו קודם, בכך הוא מאחד אותנו, שבכח כל יהודי להמחיש, להרגיש ממש באופן מוחשי את הבריאה יש מאין בכל רגע. זה נקרא אור אין סוף הממלא כל עלמין, דבר שניתן לדעת אותו, לא רק להיות מודע שאני מאמין בזה.

אפשר להאמין בדבר כשהאמונה בעל מודע, שלא יודע בכלל. למשל, יהודי שאומר 'אני לא מאמין', אנחנו מאמינים שגם הוא מאמין, יהודי שמכחיש מכל וכל את האמונה שלו, אנחנו מאמינים, אנחנו בטוחים שהוא מאמין, רק שזה נקרא ב'מקיף הרחוק' אצלו, בעל מודע, הוא מדחיק אותה, כמו כל הדחקה בפסיכולוגיה, זה שצועק שאינו מאמין – בכך הוא מדחיק את האמונה, אבל יש אמונה, לא צריכים לייצר אותה, היא קיימת. קוראים לזה 'העלם שישנו במציאות'. זה לא 'העלם שאינו במציאות', הוא אי-שם קיים אצלו, רק צריך לדעת איך [להפיח בו חיים] כן.

אז יש אמונה שלא מודעת, יש אמונה שמודעת, ויש דעת – לדעת משהו, להכיר. כמו שלומדים נושא, יודעים אותו. יש דברים שבתחילה הם כביכול אמונה אבל ראוי לכל יהודי לדעת אותם, לא להשאיר אותם בגדר אמונה. כמו שה' בורא את העולם יש מאין, זו הדוגמה הקלאסית. יש דברים שהם רחוקים, נקרא 'מקיף רחוק', עמוק בתת מודע. צריך לקרוא (עם א), לקרוא פרושו להזמין משהו לבוא, להמשיך משהו מהתת מודע, מהעל מודע לתוך המודע. את שתי הפעולות האלה משה רבינו עושה. בזה הוא עבד ה', זה התפקיד, זו העבדות שלו. זה פירוש שני.

גילוי עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות

יש פירוש שלישי. או הפירוש שהוא מגלה את הדעת ממש, הפנימית, וזה פועל אחדות, או שהוא מקשר את היהודי לעצם הבלתי נודע שלו מקדמא דנא, או עוד יותר מזה, וככה הרבי פותח את המאמר: הוא מקשר את היהודי מלמטה למעלה. הפירוש השני הוא בעיקר מלמעלה למטה, שהוא מגלה בתוך המודע את העל מודע, או הפירוש השלישי, שהוא מקשר – "ואתה תצוה את בני ישראל" – את בני ישראל לאור אין סוף ממש, או שוב, בהמשך המאמר, לעצמותו ומהותו יתברך ממש.

ההבדל בין הפירוש השני לבין הפירוש השלישי הוא ההבדל שיופיע כאן הרבה בתוך המאמר, שיש גילוי עצם הנשמה בפני עצמה ויש עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ה' ממש. ההבדל בין הפעולות הוא הנושא של המאמר שצריך ללמוד.

ו-ה: מקור הכחות הגלויים והכחות הגלויים שבנפש

אולי כבר נאמר הקדמה, מי שרוצה לעקוב טוב אחרי המאמר, שכמובן אנחנו רק פותחים פתח היום. היות שזה המאמר האחרון שהרבי חילק הוא אולי הכי חשוב מכל המאמרים של הרבי, "ואתה תצוה". זו הנחלה העיקרית מהרבי מה שכתוב כאן.

כללות המאמר, כמו כמעט בכל מאמר, היא שיש לו מבנה יסודי. המבנה כאן של המאמר הוא של ארבע מדרגות. אם יש ארבע מדרגות הן צריכות להיות באיזשהו אופן – תכף נסביר את זה – מחולקות כנגד אותיות שם הוי'. אם כי שעל פי פשט המדרגות כאן, המדרגה הגבוהה היא שורש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ה', בכל אופן בשביל לתת סימן – תכף נסביר – צריך לתת סימן, הוא על דרך י-ה-ו-ה.

המדרגה הנמוכה כאן היא כללות כל הכחות הגלויים של הנפש. עוד פעם, בנפש יש הרבה כוחות. כח גלוי נקרא כח מודע, כל עשר הספירות – חכמה-בינה-דעת-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות כולם כחות גלויים. כל המושג עשר ספירות שיש בתוך האדם הם כחות גלויים.

הכתר הוא העל מודע בכלל, יש שם מקור לכל הגילויים, לכל הכחות הגלויים של הנפש. זו מדרגה ב'. עוד פעם, המאמר הזה אומר שיש כללות מערכת הכחות הגלויים של הנפש, והכל הוא מדרגה א' מלמטה. אחר כך יש את המקור של הגילויים. תכף נסביר מה הכוונה גילוי יותר, זו מדרגה ב'. זו הדרגה הנמוכה של אמונה שנקראת "מזליה חזי"[מ], מה שלכל נשמה יש מזל, שאף על פי שאתה לא רואה אבל המזל שלך רואה, וזו דרגה נמוכה של אמונה.

כמו שיש בלועזית ביטוי 'see is believing', שהוא כנראה האחוריים של המדרגה הזאת, של "מזליה חזי". הגויים שאומרים את הביטוי הזה לראיה מוחשית, שלא יאמינו במשהו שלא יראו אותו, אבל כאן זה אותו רעיון, להבדיל. אני רק אמרתי בגלל שאולי מכירים את הביטוי הזה, כאן הוא עוד לא במודע, הוא בכתר, מה שהנשמה באמת רואה את הנסים ונפלאות ההשגחה הפרטית של הקב"ה, לכן היא מאמינה מכח הראיה הרוחנית שלה.

הדבר הזה, שאם מאמינים בה' מכח הראיה הרוחנית אז כאילו האמונה כאן היא מותנית, נקרא מדרגה שניה מלמטה. האמונה בה' מותנית בכך אבל זו התניה במציאות קיימת שיש לכל יהודי עין פנימית, העין הפנימית רואה את האלקות ובהתאם לכך, לפי איך שהעין הפנימית רואה את האלקות, היא מאמינה בה'. זה נקרא מקור כל הגילויים שיש בנפש.

י-ה: הנשמה כפי שמופיעה לעצמה וכפי שהיא מושרשת בעצמות ה'

אחר כך יש שתי מדרגות נסתרות: יש את עצם הנשמה והאמונה שהיא עצם הנשמה, שאינה מותנית בשום דבר. זה לא להאמין בה' בגלל שאני רואה, אפילו בעין הכי-הכי פנימית אני רואה אלקות – היא עצם. גם צריך להסביר יותר מהי המלה עצם, הוא בלתי משתנה. אבל ישנו גם עצם הנשמה – יש את הנשמה הזאת כמו שהיא מופיעה לעצמה ויש עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ה'.

אם נתבונן בארבע המדרגות האלה, שהן התוכן, המבנה כאן של כל המאמר, אז יש שתי מדרגות של עצם ושתי מדרגות של גילוי. שתי המדרגות של עצם – עכשיו אני אומר אותן הפוך, מלמעלה למטה – העצם כמו שהוא בתוך עצמות ה' ממש, והעצם כמו שהוא לעצמו. יש גם שתי מדרגות של גילוי. מהן? מקור כל הגילויים בלא מודע, שהוא ה"מזליה חזי" [מה זה "מזליה חזי"?] יש לכל אחד מזל. יש סיפור בתנ"ך בספר דניאל, כתוב שדניאל ראה חזיון והיו לו שם חברים אתו. כתוב שהם לא ראו אותו במוחש, אבל כשזה קרה, שהוא ראה, נפלה עליהן חרדה. [חסר מעט בהקלטה].

שוב, יש את העצם לעצמו והעצם כפי שהוא מושרש בתוך עצמותו יתברך לגמרי. למה אני מקדים? כדי שגם נבין, צריך איזה תקציר, מאד טוב שתהיה נקודת מוצא לגבי כל הלימוד. יש עוד כלל גדול בקבלה ובחסידות, שהרבה מאד פעמים היותר גבוה פועל על היותר נמוך, יש כלל "כל הגבוה ביותר יורד מטה-מטה ביותר"[מא], ואם יש ארבע מדרגות אז השני מלמעלה כביכול פועל רק על השני מלמטה ואילו הכי גבוה פועל על הכי תחתון. לתופעה הזאת קוראים "חותם המתהפך" – מה שכאן הוא י-ה – כאילו שה-י יורדת להשפיע על ה-ה התחתונה, וה-ה עילאה על ה-ו.

גילוי העצם המושרש בעצמות

לעניננו, שוב, זה כלל המאמר, שמה שיכול להשפיע או לתקן לגמרי את כל ריבוי הגוונים השונים של הכחות הגלויים של הנפש ממש, כל פרטי הפרטיות של אישיות האדם, הוא רק העצם כפי שהוא מושרש בתוך העצמות. לעומתו, העצם לעצמו כשהוא מופיע הוא יגביר מאד את המזל. הביטוי 'להגביר את המזל' הוא כאשר העצם לעצמו מאיר. קודם הוא משפיע מאד-מאד חזק על המזל, מגביר אותו, "מזלו גובר"[מב], וזה גורם להשפעה כללית על כל כחות הנפש. אבל הוא לא מסוגל עדיין לאחד או להופיע, להשתקף בכל פרט ופרט בפני עצמו.

יש פה רצוא ושוב בין משה רבינו לבין עם ישראל. משה רבינו עושה משהו לעם ישראל והוא מקבל 'פידבק' מעם ישראל, ולפי הפידבק שלו, שנקרא "ויקחו אליו שמן זית זך כתית למאור", הוא נותן לו כח לעשות עוד דבר יותר גדול שלא היה מסוגל לעשות קודם.

שוב, בעיקר רוצים להגיע לכך שהוא יגלה בתוך עם ישראל כולו, גם בתוך עצמו, את העצם כמו שהוא מושרש בעצמות ממש, ואז, ורק אז הוא יופיע על כל פרט ופרט, גם של אישיות האדם, זה יהפוך כל פרט בפני עצמו לעצמי, וממילא גם יופיע וישפיע ויתקן את כל המציאות כולה, גם כל פרט ופרט של המציאות. זה הקיצור של כל המאמר.

אמרנו שלפי זה ב"ואתה תצוה" יש בעצם שלשה פירושים שכולם קשורים: או שאתה מאחד את עם ישראל, שזו משימה אדירה; או שאתה מגביר את המזל של כל אחד ואחד בעם ישראל, שזה נקרא שאתה מחבר את העם וכל אחד בעם לשורש שלו, לעצם שלו; או שעוד יותר מזה – אתה מחבר-מעלה את עם ישראל לאור אין סוף ממש, הכוונה לעצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ה' ממש. מה שקורה אז הוא שכל הפרטים, כל העולם כולו על כל פרטיו – הכל נעשה עצמי, כל פרט של היש הנברא משקף את היש האמתי, שהוא ה'.

ג. "תצוה... הקרב... תדבר"

בחירת יהושע למנהיג

אחרי כל הדבר הגדול הזה שנקרא "תצוה", נחזור לפירוש הראשון: משה רבינו מאחד את כולם, זה מתחיל מכך שיש לו דעת, שהדעת שלו כוללת את כולם, את כל ריבוי הדעות עד אין סוף. כתוב על יהושע תלמידו, תכף נגיע גם לזה, שמשה ביקש מה' מנהיג אחריו, בפרשת פינחס, כתוב[מג] שמשה חשב אולי זה יהיה הבן שלי, אבל ה' הקב"ה ידע שמי שראוי זה רק יהושע, שבמסירות נפש שימש את משה כל השנים וכל החיים, אז מגיע לו. ה' אמר למשה שיקח את יהושע "איש אשר רוח בו"[מד]. גם כאן חז"ל אומרים: מהו "איש אשר רוח בו"? שיודע ללכת "כנגד רוחו של כל אחד ואחד"[מה], הוא יודע להתייחס לדעתו. זו תכונה של מנהיג, בגלל שכולם עם דעה אחרת. הוא כמו קנה שמושרש חזק בארץ, אבל הוא יכול להתכופף. לא זז מהשורש שלו, לא מוותר, לא עושה פשרות עם העקרונות שלו, אבל יחד עם זה שלא עושה פשרות עם העקרונות שלו – הוא יודע "ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד", כביכול להתכופף לכל אחד ואחד.

זהו יהושע. במה משה רבינו יותר ממנו? זו תכונת התלמיד וכתוב "פני יהושע כפני לבנה"[מו], שהוא מקבל אותה ממשה רבינו, אבל "פני משה כפני חמה", יותר מיהושע. אז מה יותר מזה? אצל יהושע הוא גם כן הוא יודע את הבעיה, מה הבעיה? שלכל אחד כאן יש דעה אחרת.

הרמב"ם במורה נבוכים שלו, בחלק השלישי, דן לפי דרכו בטעמי המצות, הוא חוקר לפי החשיבה הרגילה, העמוקה שלו כמובן, לא על פי קבלה. אנחנו מקיימים מצוות, מאמינים במצוֶה המצוָה, לא צריכים טעם, בכל אופן כתוב שיש ענין לחקור מה יכול להיות הטעם או התועלת בענין של המצוה[מז] ובמורה נבוכים של הרמב"ם בחלק השלישי עיקר הנושא הוא לדון בטעמי המצוות. כשהוא מגיע שם למצות מינוי מלך, בשביל מה צריך מלך, למה ה' נתן מצוה בתורה "שום תשים עליך מלך"[מח]? בשביל מה? הוא אומר שם פשט פשוט, תפיסה של הרמב"ם, שהרמב"ם הוא גם כמובן מקיף את כל התורה כולה, יש לו דעת תורה, אז הוא מבין שהטעם, התורה לא כותבת טעמים, הרמב"ם מבין למה צריך מלך – ללכד את העם[מט], זו הלשון שלו. בלי מלך כולם מפוזרים, אנרכיה. זה דבר פשוט.

כידוע הרמז, יש רמז מפורסם של המלה אדם. לפעמים אומרים ש-אדם ר"ת אדם דוד משיח, ויש היום רמז לשלשה שלבים של תיקון המדינה: קודם יש אנרכיה, זה א, אחר כך דמוקרטיה, זו כבר התקדמות, בסוף יש מלכות, מלכות היינו משיח. אלו שלשה שלבים. זה נקרא תולדות אדם – "זה ספר תולדת אדם"[נ] – מאנרכיה לדמוקרטיה למלכות, מלכות משיח.

משה: מוליד את הדעות; יהושע: מכיל את כל הדעות

שוב, בשביל מה צריך מלך? הפשט הוא אומר שצריך מלך שלא תהיה אנרכיה. לא רק שלא תהיה אנרכיה, לשלול את המצב הלא טוב, אלא גם להגיע למצב הרצוי באמת, שהוא ללכד את העם, שיהיו ביחד. יהושע עושה את זה בכך שהוא יודע באמת, הוא לא עושה משחקים שקריים ח"ו, הוא לא פוליטיקה שקרית, הוא יודע באמת איך להתייחס ואיך ללכת "כנגד רוחו של כל אחד ואחד". בעצם זה כמו המדרגה השניה של לקרב יהודים.

אבל במה משה רבינו יותר ממנו? יהושע בא לעולם ומצב נתון שיש כאן ריבוי דעות, יש כאן מליון דעות שונות. איך מסתדרים? כל אחד חושב אחרת. יש לו חוש, הוא מוכשר, הוא קיבל חוש של כשרון מלמעלה שיודע איך להסתדר עם כולם. יש לו את העקרונות שלו והוא לא זז מהם, הוא יודע איך. משה רבינו הוא הרבה יותר מכך. למשה רבינו באמת יש דעת, הוא הדעת שכוללת, הוא כאילו מוליד, רואה איך שכל הדעות האלה, כל קשת הגוונים של הדעות כאן, איך שהכל יוצא מהדעת שלו. הוא כולל את כל הדעות, לא רק מוצא מציאות קיימת של מליוני דעות ועכשיו עליו לעבוד קשה להתייחס יפה לכל אחד ואחד, וכולי האי ואולי לחבר אותם.

משה רבינו הוא הדעת הכללית, ואם יש איזו אמת, יכולה להיות דעת שהיא לא אמתית בכלל, אבל בדרך כלל יש איזה ניצוץ, אם יש דעה שונה לכל אחד ואחד – אז יש ודאי איזה ניצוץ אמת בתוך הדעה שלו. משה רבינו הוא שורש כל ניצוצות האמת – "משה אמת ותורתו אמת"[נא]. כל האמת יוצאת ממנו. משה הוא כלל.

אחדות-קירוב-מעשה

בזכות זה שיש דעת שמחברת את כולם, שזה בעצם הפירוש הנמוך של "תצוה", לאחר מכן יש שלב ב' שמקרבים. עם ישראל גם טענו נגד משה רבינו למה הוא מעדיף את אח שלו, הרי זאת היתה מחלוקת קרח [למה? – פרוטקציה] כן, פרוטקציה, איזה מן פרוטקציה היא שאתה לוקח אותו. באמת זו בעיה רצינית, איך הוא לוקח את האח שלו. כמובן שה' אמר לו, אין לו ברירה, לא הוא יזם את זה. בכל אופן, כדי שזה יעבור בתיקון, כלומר שלא יתפרש כפרוטקציה שקרית, לכן צריך להיות שלב ב'. רק אחרי שהוא איחד את העם כולו אז – שוב, אחרי ה"תצוה" – יכול להיות שלב ב'.

מה שרוצים לומר בפשטות הוא ש"תצוה" מתחיל מהדעת ולמעלה. אחר כך לקרב זו פעולה של הלב, ואם הדעת נכונה, ואם הדעת הצליחה לחבר את הנשמות יחד אין שום טענה למה אתה כביכול אוהב אותו יותר ממני. הטענה הזאת – 'מה אתה מקרב אותו יותר ממני' – יכולה להיות רק אם באמת כל אחד עם הדעת שלו. [לא מחוברים] כן, לא מחוברים בכלל. כמו במשפחה, זו בעיה, אם האחים שנאו את יוסף סימן שהיתה שם בעיה בכללות המשפחה. כל היחידה הזאת לא היתה אמתית. אפילו למשל בצבא – אם יש יחידה ממש מגובשת-מאוחדת לכל דבר אז אין לאף אחד טענה למה אתה בוחר, למה אתה לוקח, להפך.

אז קודם יש את ה"תצוה", אחר כך יש את ה"הקרב". בסוף יש את הדבור. דבור הוא המלכות, המעשה. עכשיו כשאין שום בעיה עם זה שאתה לוקח את אהרן לתפקיד, ולא סתם לוקח אותו, אתה נותן לו כאן בגדי כבוד ותפארת, אתה מלביש אותו בגדי מלכות, עוד יותר מזה עכשיו כל החכמים שבעם, כל השכל של העם, אפשר לנצל למטרה הזאת. אפשר לדבר, לדבר היינו גם להנהיג את כולם למשימה הזאת של עשיית בגדי אהרן.

תצוה – משה יוסף

הסברתי את זה כאן על דרך שכל-רגש-דבור, שזה פשט כאן "ואתה תצוה". החידוש הוא כאן, כתוב ש"תצוה" בגימטריא ראש. "ואתה תצוה" זה בראשית – בית ראש, הפרשה היחידה בתורה שמתחילה בראשית, דיברנו על זה כאן לפני כמה ימים, לפני שבוע[נב], ב"ואתה תצוה" – "ואתה" זה בית ו"תצוה" זה ראש.

יש עוד רמז כאן, שאולי נסביר אותו יותר בהמשך. אם כי משה לא כתוב כאן אבל ודאי הוא מרומז כאן בכל מיני אופנים שונים. "תצוה" שהוא ראש גם מרמז על כך שמשה מחובר, הוא עצמו מחובר ביחוד לעוד מישהו, לעוד נשמה. מיהו אותו מישהו אתו הוא מחובר? כתוב פסוק מפורש בפרשת בשלח, לפני כמה שבועות קראנו, שמשה דאג להתחבר עם עוד מישהו, לקחת אותו אתו – את יוסף, "את עצמות יוסף"[נג]. יוסף גם נקרא יסוד וגם כח החיבור.

כתוב בכל מקום שראש – כמו "ראש בני ישראל", ראשי תבות רבי[נד], "ואתה תצוה" הוא ראש – בגימטריא משה יוסף. זה אחד הרמזים החשובים בקבלה של ראש, להחזיק ראש. צריך את "תצוה" הזה. כלומר, את הצותא והחיבור מיניה וביה. "ואתה תצוה" הוא מה שמשה רבינו לקח אתו את עצמוּת הנשמה – עצמוֹת הן עצמוּת – עצם הנשמה. משה לוקח את "עצמות יוסף", שיש את החיבור הזה בין משה לבין יוסף, שהם שניהם רועים. על יוסף כתוב "משם רעה אבן ישראל"[נה], ו"אבן ישראל" הוא אבות ובנים[נו], הוא פרנס את כל המשפחה במצרים, כל העולם, במיוחד את המשפחה שלו. משה רבינו הוא רועה האמונה, "רעיא מהימנא"[נז]. כאשר יש את החיבור של משה ויוסף יחד זה "תצוה", הראש, ה"ראש בני ישראל".

הקרב – רבקה; תדבר – רות

אם כבר רוצים לדרוש: אם אמרנו ש"תצוה" הוא משה יוסף, איזה שם יש באותיות "הקרב"? אחרי "ואתה תצוה" כתוב "הקרב" – רבקה, יפה. אז יש כאן את רבקה אמנו, לא נסביר את זה, רק נשים לב, שאחרי תצוה שזה משה יוסף, יש אחר כך "הקרב" , אותיות רבקה. לפי זה, מיהו "תדבר"? "הקרב" הוא רק צרוף אותיות, כאן הרמז הוא רק לחבר את שתי האותיות האמצעיות ותראו מי זה, או מי זאת "תדבר"? [רות] רות, כן, רות המואביה, "אם המלכות". הסבתא של דוד המלך. "תן לחכם ויחכם עוד", זה שיעורי בית, שיש פה משה יוסף, תצוה, "ואתה תצוה", אחר כך "הקרב"-רבקה, "ואתה תדבר" זה רות.

["ואתה תצוה" זו פעולה הכי גבוהה, כי הציווי הוא פעולה אלקית, והשנים האחרונים הם אנושיים] כן. אם אמרנו באמת שיש שלשה פירושים של "תצוה", מלשון חיבור, אז אם גם אנחנו רוצים להשלים לארבע מדרגות אז המדרגה הרביעית היא פשוט הפשט – תצוה, ציווי. כאילו שיש ציווי ושלש מדרגות של התחברות, של צוותא וחיבור, ציווי זה אלקי באמת.

ד. אות א: דיוקים בפסוק "ואתה תצוה"

דיוקי הרבי בפסוק

טוב, עד כאן הקדמה. עכשיו נסתכל בתוך המאמר:

וְאַתָּה תְּצָוֶה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד,

הרבי קודם כל מצטט את כל הפסוק הראשון של הפרשה. יש בפסוק הזה 15 מלים, 15 זה יה, שם של ה'. בפסוק השני שהוא בן הזוג שלו יש כב מלים, כמו אותיות הא"ב, ביחד הם לז, גם סוד בקבלה, החלוקה של לז ל-15 ו-22 (זך זה גם זה 22 ועוד 5 מנצפ"ך) נכון, זה נקרא "זך אתוואן דאורייתא", זה הביטוי. אחרי שהוא מביא את כל הפסוק הוא מתחיל לדייק את הדיוקים, שכל דיוק נקרא קושיה כזאת, שבמשך המאמר אנחנו נסביר ונתרץ את כל הדיוקים שלו.

וִידוּעִים הַדִּיּוּקִים בָּזֶה דִּבְכָל הֲצִוּוּיִם שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכיו"ב, וְכָאן נֶאֱמַר וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בדרך כלל מספיקה מלה אחת קצרה בעלת שתי אותיות בלבד – "צו"[נח]. אם כבר, יש לפעמים כתוב "דבר"[נט] או "אמֹר"[ס] או משהו אחר, אבל אם זה מלשון ציווי אז בכל התורה כולה אין עוד פעם שכתוב "ואתה תצוה", רק כאן. תמיד כתוב "וידבר", "צו", כמו שיש פרשת צו. כתוב שיש כלל גדול שאם אפשר לחסוך מלים או אותיות אז חוסכים, לא מרבים באותיות במקום שאפשר לחסוך. אם כל פעם כתוב צו למה הוא מאריך כאן "ואתה תצוה"?

וּלְהוֹסִיף, דְּהַדִּיּוּק מ"ש וְאַתָּה תְּצַוֶּה הוּא לֹא רַק בְּהַלָּשׁוֹן אֶלָּא גַּם בְּהַתּוֹכֶן, [לא רק שכאילו מאריך את לשונו ולמה, גם בתוכן יש פה דיוק] דִּלְשׁוֹן וְאַתָּה תְּצַוֶּה מַשְׁמַע שֶׁמֹּשֶׁה הוּא הַמְּצַוֶּה [אם כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר צו", אז הוא לא מדגיש, אלא בדרך ממילא הוא מספר את הסיפור, שה' אמר למשה רבינו "צו", "תצוה", אבל בשם מי? בשם ה' – מצוה היינו מה'. אבל אם הוא מדגיש "ואתה תצוה", ששוב, לא צריך את המילה הזאת "ואתה" לכאורה, אז זה בא לומר שכביכול הציווי יבוא ממך. הציווי הוא ציווי אלקי, אז למה מודגש כאן ה"ואתה", כאילו שזה ממך משה?],

וְצָרִיךְ לְהָבִין, הֲרֵי מֹשֶׁה הוּא הַשָּׁלִיחַ לִמְסֹר לְיִשְׂרָאֵל אֶת צִוּוּי הקב"ה [הוא רק שליח מפי ה', לא שהוא מצוה], וְלָמָּה נֶאֱמַר וְאַתָּה תְּצַוֶּה [שכאילו מדגיש את "אתה", בעצמך. זה עוד דיוק].

גַּם צָרִיךְ לְהָבִין מ"ש וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ, שֶׁיָּבִיאוּ הַשֶּׁמֶן לְמֹשֶׁה (אֵלֶיךָ [והכוונה למשה]), דְּלִכְאוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהַעֲלָאַת הַנֵּרוֹת הָיְתָה ע"י אַהֲרֹן [כמו שכתוב בפסוק השני], לָמָּה הֻצְרַךְ לְהָבִיא אֶת הַשֶּׁמֶן לְמֹשֶׁה [שיביאו את השמן מיד לאהרן, הרי מי מתעסק בשמן? רק הכהן, משה לא מתעסק בשמן. משה מצוה באמת, הוא אומר מה לעשות, אבל הוא לא מתעסק, אז למה שיביאו לו? שיביאו אותו ישר לאהרן!].

גַּם צָרִיךְ לְהָבִין מ"ש שֶׁמֶן גּוֹ' כָּתִית לַמָּאוֹר [מה זה הביטוי הזה "למאור"? למה צריך להיות "כתית" נסביר באריכות, אולי גם על פי פשט (מה פירוש המילה "כתית"?) שכתתו, כתשו אותו, כתישה, "כתית" הוא כמו כתישה. אז זה שצריך לכתוב בסדר, אבל במיוחד הוא מדייק את הביטוי "למאור". למה "למאור"? אין כזה ניב-ביטוי, יש "להאיר" כתוב[סא]. עושים שמן בשביל להאיר, מה זה "למאור"? מה הביטוי הזה מאור?], דְּלִכְאוֹרָה הול"ל שֶׁמֶן גּוֹ' לְהָאִיר [זה עוד דיוק].

[עוד דיוק אחרון:] גַּם צָרִיךְ לְהָבִין, דְּבַפָּסוּק שלאח"ז נֶאֱמַר מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר [כשכתובה התכלית איך אהרן ערך את הנרות והדליק את הנרות כתוב "מערב עד בקר"] וְכָאן נֶאֱמַר לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד.

יש משהו כאן: אף על פי שגם חז"ל אומרים שכל דבר שיש לו תדירות גבוהה אומרים עליו "תמיד", אפילו שהוא רק פעם בשבוע[סב], ועל פי פשט חז"ל התייחסו גם לשאלה הזאת. יש הרבה דברים שכאשר כתוב "תמיד" אין הכוונה שהוא כל רגע, כל שניה. חז"ל אומרים שכל דבר שיש לו בתורה קבע, קביעות מסוימת, נקרא תמיד. שוב, זה סוד של חז"ל, רק צריך להעמיק בו, יש "שבעים פנים לתורה"[סג].

אם נעמיק בזה יותר, אז בכל זאת "תמיד" משמע כל הזמן, תמיד, ואם הנרות דולקים למעשה רק "מערב עד בקר" עד להדלקה החדשה איך אומרים עליהם "תמיד"?

צריך לומר שיש פה שתי בחינות: בכללות הפסוק הראשון הוא של משה והפסוק השני הוא של אהרן. צריך לומר שמצד המודעות-המנטליות מדרגת הפסוק הראשון של משה היא באמת "נר תמיד" לגמרי. נקרא לפסוק הראשון פסוק המהות, שמבחינה מהותית. כתוב שמשה הוא המהות, למה? בגלל שהוא בחינת "מה"[סד], אם כי שהוא כולל גם את אהרן בתוך ה"מה" שלו, הוא אומר "ונחנו מה"[סה], על שניהם, אבל הוא עיקר ה"מה", הוא בעיקר הבטול, הוא עיקר המהות. אהרן הוא המציאות של המהות הזו. כתוב[סו] שהיחס של מהות ומציאות הוא בכלל בין איש לאשה, אבל גם אצל משה ואהרן יש כזה יחס, שמהות הדבר היא משה והמציאות, הביטוי המעשי, היא אהרן. אז מצד המציאות הם "מערב עד בקר" ומצד המהות הם "תמיד".

בכל אופן, זה דיוק שצריך להבין אותו ולהעמיק בו, ככה אומר הרבי.

רמזי "מערב עד בקר" ו"תמיד"

רק נסתכל על זה, נראה משהו יפה, שוב, תסתכלו בחומש בלשון-ביטוי "מערב עד בקר". הוא משווה כאן שני ביטויים, שבפסוק השני כתוב "מערב עד בקר" ובראשון כתוב "תמיד". כמה אותיות יש בשלש המלים "מערב עד בקר"? תשע אותיות, ב"תמיד" יש ארבע אותיות וביחד, אם אני מחבר אותם, הן 13 אותיות, אחד. אבל לא סתם אחד, הארבע של "תמיד" הן כמו ה‑ד רבתי של "אחד" [מה הכוונה?] יש באחד, שתי קבוצות – אח ו‑ד, 9 ו-4. למה? בגלל ש‑9 הוא 3 ברבוע, ו-4 הוא 2 ברבוע, אז על פי מתמטיקה כשאני אומר n פלוס n מינוס 1 ברבוע, קוראים לזה מספר השראה.

תכף נסביר קצת – הדבר הזה נותן השראה אלקית, כמו תרי"ג. מה המיוחד במספר 613, למה המספר הזה? היות שכתוב "וחי בהם"[סז], מצוות הן בשביל חיות, אז כתוב שתריג נקרא ההשראה של חי, שיש לי חי ברבוע (18 פעמים 18 זה 324), ובתוכו, בתוספת אליו – תכף נסביר מה התכוונתי בתוכו – יש טוב ברבוע (17 פעמים 17 זה 289), וביחד תרי"ג. גם שס"ה מצוות לא תעשה, ימות השנה בשנת החמה, גם הן מספר השראה, זה 14 ברבוע ועוד 13 ברבוע.

איך מציירים רבוע והרבוע שלפניו? בקבלה קוראים לזה פנים בפנים. במתן תורה כתוב "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[סח]. נחשוב על זה: כאן "מערב עד בקר" הוא 3 על 3, ו"תמיד" זה 2 על 2, מבחינת האותיות. אם יש לי, תחשבו (אולי היה צריך להיות פה לוח קבוע) שיש 3 נקודות – 3-3-3 – כמה רבועים יש שם? אם יש לי 3 נקודות על 3 נקודות – אני מותח קוים, אז כמה ריבועים קטנים? אם יש 3 על 3 נקודות אז יש ארבעה ריבועים קטנים. אם אני אשים נקודה באמצע כל ריבוע אז יהיו לי ארבע נקודות בתוך 9 נקודות:

●		●		●
	○		○
●		●		●
	○		○
●		●		●

לתופעה הזאת קוראים "פנים בפנים". –הרבוע של 2 על 2 הוא פנים שמאירות או מופיעות, "פנים מאירות" בתוך הפנים החיצוניים. גם פה, בשביל זה צריך ממש לצייר. זה רק להמחיש את הענין ש"תמיד" הוא מהות פנימית בתוך מציאות חיצונית של "מערב עד בקר", דרגת משה בתוך דרגת אהרן. על שני האחים האלה כתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[סט] וחז"ל דורשים[ע] זאת על משה ואהרן, שבאמת שניהם "מה", רק נקרא ליחס ביניהם המהות שבמהות והמציאות שבמהות.

אם תכתבו 9 אותיות "מערב עד בקר" ובתוך-באמצע את המלה "תמיד", יש הרבה-הרבה רמזים מאד יפים, שאין כאן המקום, אני רק מציין את הצורה איך עושים את זה. כאן יש תופעה מאד מיוחדת לגבי זמן האור-המאור של המנורה. אפשר גם כן לומר, וזה נכון לפי איך שהרבי יסביר, שהפסוק הראשון-המהות הוא מאור ובאמת הפסוק השני הוא אור – האור הוא "מערב עד בקר", אבל המאור הוא "תמיד". לכן באמת מה שאני רואה מוחשי הוא רק את האור, "מערב עד בקר", אבל המאור, ה"כתית למאור", הוא "נר תמיד".

צריך לצייר את זה 3 על 3 ובאמצע 2 על 2. לפי זה המלה אחד – הנקודה האמצעית היא 1, ויש ח נקודות מסביב רחוק ועוד ד נקודות "פנים בפנים" – ה-א ח ד. [אות ד היא שם ה'] בסדר, "ה' הוא הכל והכל הוא ה'", ואור בגימטריא אין סוף. אור הוא אין סוף, והמאור הוא העצמות, עצמותו יתברך.

ה. אות ב: אור חוזר מעם ישראל למשה רבינו

שני פירושים לחיבור שמשה מחבר את העם

בסדר. נמשיך ונקרא עוד אות במאמר. הרבי עכשיו מביא מהרבי הקודם, שהוא חמיו-חותנו של הרבי, נקרא מורי וחמי:

ב) וּמְבָאֵר כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר (בְּמַאֲמָרוֹ הַיָּדוּעַ ד"ה וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים שֶׁנֶּאֱמַר בְּפוּרִים קָטָן תרפ"ז [אתמול ושלשום היו פורים קטן. אז הוא מביא-מצטט את המאמר של הרבי הקודם שאמר בפורים קטן תרפ"ז, בשנה שהוא נעצר ונידון למוות ובניסי נסים הוא יצא]), דְּצִוּוּי (תְּצַוֶּה) הוּא צַוְתָּא וְחִבּוּר [הוא מסביר את הנקודה הזאת שאמרנו שלצוות, בכלל המלה ציווי היא לשון צוותא וחיבור]. וְזֶהוּ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא מְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִם אוא"ס [משלשת הפירושים שאמרנו הוא הכי גבוה].

תסתכלו למטה בהערה 8. הוא מביא מעוד מקום בחסידות:

"תְּקַשֵּׁר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְאֵינוֹ מוֹסִיף "עִם אוֹר אֵין-סוֹף". וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּבְּהַמַאֲמָר מְפָרֵשׁ שֶׁמֹּשֶׁה מְקַשֵּׁר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַצְמָם, כְּדִלְקַמָּן סְעִיף  יא.

כאן הוא מרמז לשני הפירושים הראשונים שאמרנו. זה שהוא אומר שיש עוד פירוש, שמשה רבינו מקשר את בני ישראל עצמם, הכוונה או שמחבר אותם בינם לבין עצמם, או הפירוש שמקשר אותם כל אחד עצמו עם השורש שלו. כלומר, הוא מאיר מהמזל-מהשורש לתוך הארת הנשמה שמתלבשת בתוך הגוף.

אור חוזר מהעם למשה

וע"י שֶׁמֹּשֶׁה מַשְׁפִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל (שֶׁמְּקַשֵּׁר אוֹתָם עִם אוא"ס) [שוב, להבא במאמר זה נקרא "שורש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ה'"], עי"ז נַעֲשֶׂה יִתְרוֹן וְהוֹסָפָה בְּמֹשֶׁה.

זה עיקר החידוש. חושבים שמשה הוא צדיק גמור, הוא לא סתם צדיק גמור, הוא ה-צדיק גמור ו"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[עא], "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"[עב], בכל אופן יש גם בו משהו להוסיף. אצל כל אחד ואחד גם משה רבינו צריך ללכת "מחיל אל חיל"[עג]. אבל משה רבינו השלים את כל מה שהוא יכול להשלים בעבודה עצמית, בינו לבין עצמו הוא מושלם.

איך הוא עולה יותר גבוה? רק על ידי האור חוזר, זה נקרא ה'פידבק' מהעם שאמרנו קודם, על ידי "ויקחו אליך שמן זית זך". מה הוא הקשה? אחת מהשאלות היו למה צריך לקחת למשה, הרי צריך לקחת לאהרן, הוא מתעסק עם זה. כאן הוא כבר מתחיל להסביר את זה, שהפירוש הוא ש"ויקחו אליך" הוא לא רק פיזית, שיקחו את השמן אליך, בשביל זה לא צריך לקחת אליך, שיקחו לאהרן. "ויקחו אליך" הכונה שהם פועלים בך משהו בכך שהם מביאים את השמן, את ה"כתית למאור". "אליך" היינו עבורך, כדי להוסיף בך משהו, שאתה מצוה להם.

לכן הוא גם כבר מסביר את הקושיה האחרת שאמר – למה הוא מדגיש "ואתה", למה לא כמו בכל מקום "צו" סתם? הקושיה היתה ש"ואתה" משמע כאילו לא מה', שאתה מצוה. בעצם עכשיו הוא כבר מתחיל לפרש את שני הדברים ביחד. כל הענין עם ה"שמן זית זך כתית למאור" הוא משהו שבא ממשה לעם ומשהו שחוזר מהעם למשה, שבעצם מפרש את שתי הקושיות – דווקא ממך לעם ודווקא מהם אליך ואז גם הם מוסיפים בך משהו, ואתה עולה יותר גבוה. הכל כאן פעולה הדדית בין משה רבינו לבין העם.

הכח מהרגל לראש

עכשיו הוא מתחיל להסביר. מה זאת אומרת שהעם מוסיף משהו אצל משה רבינו? שמשה רבינו מלמד את עם ישראל, "זכרו תורת משה עבדי"[עד], "תורה צוה לנו משה"[עה] – זה מובן, פשיטא, אבל אפשר לומר שעל פי פשט אין כמעט מושג של 'פידבק', מה שנקרא אור חוזר. אור ישר הוא פשט, אבל אור חוזר הוא כבר סוד [קבלה?] נכון, לכן כתוב שקבלה היא לשון כביכול מה שהמקבל מחזיר למשפיע. זה סוד. אפילו במאמר חז"ל[עו] פשוט ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", אבל הוא סוד כזה, הרי לא רואים זאת. רק רואה שהוא נותן צדקה, אבל זה שהעני פועל אצלי – באיזה מישור הוא פועל אצלי? הוא לא פועל במישור הפיזי, פועל אצלי במישור הרוחני. כלומר, האור חוזר, מה שהעני נותן ומשפיע לי, הוא סוד לגבי מה שאני נותן לו. זו הערה כללית.

גם פה, "ויקחו אליך", מה שלוקחים אליך הוא להוסיף בך, זה סוד. גם פה, אם אנחנו מדמים את משה ועם ישראל לראש ורגל, כמו שהתורה מדמה, אז שהראש משפיע על הרגל זה פשוט, אבל שהרגל מעלה את הראש זהו סוד. זה נכון, אבל מה שהרגל עושה לראש זהו סוד.

דְּמֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל הֵם דֻּגְמַת רֹאשׁ וְרֶגֶל, כמ"ש שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ, דְּכָל יִשְׂרָאֵל הֵם הָרַגְלַיִם דְּמֹשֶׁה [כאן יש לנו פסוק מפורש בו משה רבינו מתייחס ומכנה, וכמובן שמכנה בכבוד רב, לא איזה מן גנאי כאן, הוא אומר שכל העם הזה הוא "רגלי", הרגלים שלי. "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"[עז]], וּמֹשֶׁה הוּא הָרֹאשׁ שֶׁלָּהֶם [בגלל שהוא ראש לכן הוא יכול לקיים את תצוה בגימטריא ראש].

עכשיו הוא מתחיל להסביר: איפה רואים שהרגלים מוסיפות לראש?

וּכְמוֹ שֶׁבָּאָדָם הָרַגְלַיִם מוֹלִיכִים אֶת הָרֹאשׁ לְמָקוֹם שֶׁהָרֹאשׁ מִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְשֵׁם,

זה משהו פיזי, שאם הראש מחליט שהוא רוצה לנסוע לאמריקה, הוא רוצה לעלות לירושלים, להר הבית, זו מחשבה טובה, אבל בשביל לעשות אותה צריך רגלים שיובילו אותו, יקחו אותו לשם.

למה הראש רצה ללכת לשם? בגלל שהראש הבין שאם הוא ילך ויגיע לשם הוא ישיג משהו חדש, לו לראש, אבל הוא לא יכול לבצע אותו בלי הרגלים. מה הרגלים עושות לו? את התוספת. הוא רק הבין את זה. כביכול בשכל הוא הבין שתהיה לו תוספת, אבל תכל'ס שהתוספת תבוא לו ממש בפועל ממש, הדבר תלוי ברגלים. זה נקרא שהרגלים בעצם ממש תורמות ומוסיפות לראש דבר שמצד עצמו לא מסוגל, כמה שהוא מבין את זה.

'צריך להיות שם באמת'

יש ווארט כזה בחסידות, שאפילו בהתבוננות, יש שני אנשים מתבוננים, עושים במרכאות "מדיצטציה יהודית", אחד חושב מחשבות יפות, לא מגיע לשום דבר, בגלל שהוא רק חושב, כמו אחד ש'אני חושב עכשיו שאני נוסע לאמריקה', בסדר, חלום, יש לו חלום, "דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים"[עח]. ויש אחד, שזה מה שהבעל שם טוב לימד, שכח המחשבה כל כך חזק ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[עט]. יש לו מחשבה פעילה, יש לו רגלים בתוך הראש, שהרגלים שבתוך הראש לוקחות אותו ממש, את כל המהות שלו, לאותו מקום והוא נמצא בו ממש. זה לוקח הרבה יגיעה.

כל הווארט הזה הוא על פי סיפור מפורסם של הרב המגיד ממעזריטש[פ], התלמיד המובהק של הבעל שם טוב, שהיה מתפלל כדרך החסידים, גם אחריו לפי מסורת חב"ד, מתפלל באריכות, מתפלל הרבה שעות תפלת שחרית כל בוקר. פעם אחת בא אחד מקובל גדול בן זמנו, שלא היה חסיד, שלא אחד מעמיתיו, שהיה בקי בכל הקבלה, בכל כתבי האריז"ל, הוא בא ושאל אותו, כאילו תמה על העבודה שלו. הוא אומר: "אני מכיר את כל הכוונות של הקבלה בעל פה ואני עושה את זה בשעה וחצי. אני עושה את כל הכוונות, את כל ההתבוננויות, אני עובר על זה ועושה את זה מהר. אתה לא זוכר טוב את הכוונות, שזה לוקח לך הרבה זמן?". המגיד ענה לו: "אני אומר לך משל מה ביני לביניך: יש אחד שצריך לפרנסתו לנסוע ליריד בלייפציג, או באיזו עיר, והוא זקוק לפרנסה, הוא צריך את זה. יש אחד שיושב בבית ועושה את כל תכנית הנסיעה, הכל מתכנן לו, הכל בראש, אבל לנסוע הוא לא נוסע ויש שני שפשוט נוסע לשם. זה ההבדל ביני לביניך. אתה בראש מכוון את כל הכוונות, אבל אפילו לא התחלת. אני צריך להגיע, אם זה בעולם האצילות או באיזה עולם אחר, אני צריך להגיע לשם, לא מספיק לחשוב. זה לוקח זמן, זה מאמץ".

הצורך של משה בישראל

הכח להגיע הוא ברגלים. אפילו משה רבינו, בשביל להגיע לאן שהוא צריך להגיע, זקוק לעם ישראל. זה דבר מאד-מאד חשוב להבין: משה רבינו לא יכול להגיע לאן שהוא, המגמה-היעד שלו האמתי לא יכול להגיע בלי עם ישראל. והראיה, שברגע שעם ישראל חוטאים מה ה' אומר לו? "לך רד"[פא], רד מכל המדרגות שלך, המדרגות שנתתי לך הן בשביל העם[פב]. הם מקדמים אותך הלאה ואם הם חטאו אז גם אתה – "לך רד כי שחת עמך", ולכן "לך רד" מכל הגדולה שלך. שוב, זה כלל גדול מאד, שהראש זקוק לרגל.

כתוב שאפילו קרני אור השמש, זה המשל שמביאים בחסידות, חום השמש יותר סמוך לכדור הארץ מאשר בחלל, באטמוספרה. אז איפה חם מאד? או קרוב לשמש או קרוב לארץ, אבל באמצע מתקרר, בגלל שקרני אור השמש מגיעות קרוב לארץ ויש שם אור חוזר, יש הרבה תנועה שמחממת. זה כמו הרגלים, אם נקח את הדוגמה של קרני השמש, כמו שיעור קומה של אדם, אז הראש שלו קרוב לשמש והרגליים הן על הארץ ועיקר העוצמה הוא בהתחלה או בסוף.

הקושי בדרוש "אנכי בקרבו"

כמו"כ הוּא בְּמֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, שע"י יִשְׂרָאֵל (הָרַגְלַיִם דְּמֹשֶׁה) מִתְוָסֵף עִלּוּי בְּמֹשֶׁה. דְּזֶהוּ מ"ש שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ, שע"י רַגְלֵי הָעָם נִמְשָׁךְ הַגִּלּוּי דְּאָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.

עכשיו הוא דורש דרוש מאד נפלא. על פי פשט "ששת מאות אלף רגלי העם אשר אנכי", משה, "בקרבו" של העם, אבל הוא דורש שהמלה "אנכי" הולכת על ה"אנכי" של ה', "אנכי הוי' אלהיך"[פג], "אנכי מי שאנכי"[פד], שזה גם ה‑ביטוי הכי חשוב של עצמות ה', "אנכי". ככה הוא דורש את הפסוק, שבזכות "שש מאות אלף רגלי העם" נמשך "אנכי מי שאנכי" – עצמות ה' – "בקרבו" של משה. מובן כביכול שבלי העם לא ימשך ה"אנכי" בפנימיות משה, הוא יהיה מקיף לגבי משה. העם נותן למשה שהעצמות תימשך בקרבו. כמו שיש פסוק "אלהי בקרבי"[פה], שהאלקות בקרבי ממש, בתוכי, אז שה"אנכי" יהיה בקרבו של משה ממש תלוי ב"שש מאות אלף רגלי העם" ["אין מלך בלא עם"[פו]] כן.

בכל אופן הדרוש הזה לכאורה לא מסתדר, אי אפשר לקרוא אותו ככה, בגלל שכתוב "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי", אז אם משה רבינו עדיין המדבר כאן היה צריך לומר לפי הדרוש "אנכי" בקרבי. מי אומר את המלים האלה? משה אומר אותן. הוא אומר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי", אז אם אתה רוצה לדרוש שהוא מתכוון "אנכי" לעצמות ה' היה צריך לגמור עם – 'בקרבי'. פתאום הוא עובר לגוף נסתר לפי הדרוש. לכאורה מאד קשה על הדרוש. בדרך כלל דרוש טוב שומר על התחביר ועל הדקדוק של הפסוק, הוא דורש אותו אחרת, אבל שומר. כאן הדרוש הוא לכאורה קשה קצת.

"אנכי בקרבו" – יהושע

יש רמז איך להציל אותו, להעלות את הדרוש הזה, בכך שנשים לב שעיקר הלשון-הביטוי שהוא דורש הוא במלים "אנכי בקרבו". כלומר, במקום לומר ש"אנכי" משה "בקרבו" של העם הכוונה ש"אנכי" הוא עצמות ה' "בקרבו" של משה, בזכות העם. שתי המלים כאן, "אנכי בקרבו", כמה שוות? נעשה גימטריא, כמה שוה "אנכי בקרבו", שתי המלים החשובות כאן? [391] כן, יש למישהו רעיון מה זה יכול להיות? מה זה 391? משהו שקשור למשה. מלה שהיא אפילו שם של מישהו שהזכרנו קודם? [משה ויוסף?] משה-יוסף הם ראש [אהרן] גם יוסף וגם אהרן הם פחות מדי, כאן צריך להיות 391 [יהושע] יהושע.

בסדר, אבל זה לכאורה רק מקשה לי יותר, וואס הייסט, מה הכוונה? "אנכי בקרבו" שוה יהושע. איך מגיע יהושע לכאן? מה הוא עושה כאן בסיפור הזה? הרי יש כאן ראש ורגל – משה רבינו הוא הראש והרגל הוא העם – אז למה יהושע כאן מסתובב בסיפור הזה? שוב, על פי פשט "אנכי בקרבו" הוא משה בקרב העם, אבל מה הרעיון כאן? רוצים לדרוש שיש התגלות של "אנכי" בקרב מישהו [משה] קודם לא נאמר משה בינתיים. רק נאמר בינתיים ש"אנכי" הוא עצמות ה', עיקר החידוש כאן הוא ש"אנכי" הולך על עצמות, ועצמות מתגלה בפנימיות. יש ביטוי 'עצמות בגוף', כאילו שעצמות מתגלה בקרב, כמו "אלהי בקרבי".

הפשט הוא הכלי, הפשט הוא העיקר, הדרוש רק אמור להאיר בתוך הכלי. לפי הפשט הגמור של "אנכי בקרבו" משה רבינו לא אומר כאן שהעצמות שלי מתגלה בתוך העם, הוא רק אומר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", גמרנו, בלי כוונות, בלי פירושים.

אם נרצה לומר, והיא הנותנת, וזה גם יהיה המשך המאמר, שעצמות ה' מתגלה במשה רק כאשר העצמות של משה מתגלה בעם. כשהוא נותן את עצמו כולו – כמו מסירות נפש שאמרנו קודם – לעם, כביכול מדה כנגד מדה, או "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[פז], זה הביטוי בזהר, בזכות זה שהוא נותן את עצמו כולו לעם על ידי האור חוזר מהעם, ה"ויקחו אליך" – גם עצמות ה' מתגלה בו. קודם כל צריכים לפרש ש"אנכי בקרבו" הוא לא סתם "אנכי בקרבו", לפי הפשט של העם, וש"אנכי בקרבו" הכוונה גם שהוא נותן את ה"אנכי" שלו.

לפני מתן תורה בפעם השניה בפרשת ואתחנן, כשמשה מספר איך התורה נתנה, לפני שהוא אומר "אנכי הוי'" וחוזר על עשרת הדברות שמתחילות "אנכי הוי' אלהיך", קודם הוא אומר פסוק לפני כן – "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"[פח]. מאד-מאד בולט, וגם כתוב, שיש פה היקש, איזו מן השוואה: קודם משה אומר על עצמו "אנכי עומד בין הוי' וביניכם" להקים לכם את דבר ה', "אנכי הוי' אלהיך". יש ודאי קשר בין ה"אנכי" של משה לבין ה"אנכי" של ה'. זה ש"אנכי" של משה יהיה בתוך העם הוא תנאי מוקדם לכך ש"אנכי" של הקב"ה יתלבש-יתגלה בתוך-בקרבו של משה, על ידי האור החוזר מהעם.

כמו שמשה הוא הממוצע בין הקב"ה לבין עם ישראל, כמו שהוא אמר "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", גם יהושע הוא הממוצע בין משה לבין העם. מי יכול להביא את ה"אנכי", שהוא גילוי עצמותו של משה, לעם? משה אמר ליהושע במלחמת עמלק "בחר לנו אנשים"[פט]. כתוב בחז"ל[צ], תמיד מהרבי הרש"ב והלאה מביאים את זה[צא] – מה זה "בחר לנו אנשים", זה נקרא "אנשי משה"[צב], שיש דברים שצריכים "אנשי משה" להלביש, כמו חסידים אמתיים, שלוחים אמתיים של הרבי שיכולים להביא את העצמות של הרבי לתוך העם, שלעניננו היא יהושע.

קודם צריך להיות "אנכי בקרבו", בגימטריא יהושע, שהוא לא סתם "אנכי בקרבו" של העם, שמשה רבינו מטייל בתוך העם, אלא שעל ידי "אנכי בקרבו" בגימטריא יהושע – "אנכי" של משה ניתן לעם ממש, שזו ההשפעה מהראש לרגל ממש, ואז הרגל פועלת בחזרה. דווקא אז הרגל תפעל בחזרה על משה שה"אנכי" של עצמות ה' יתגלה בקרבו של משה. אם כי שעל פי דקדוק לכאורה זה לא הולך, אבל חייב להיות ככה, להדגיש את התהליך ואז מוצדק גם לדרוש  ש"אנכי" של ה' מתלבש בקרבו של משה.

[יהושע הוא אור חוזר] הוא הלבנה, זה המושג. שוב, כמו החסיד האמתי של הרבי, שגם מביא, כביכול מגלה לעם מי זה הרבי הזה, את ה"אנכי" האמתי של הרבי, ה"ראש בני ישראל", וגם כן מעורר בעם את ה"ויקחו אליך", את האור החוזר שלהם, והוא פועל במשה עצמו עילוי אין סופי.

"ויקחו אליך" – תוספות אור במשה

רק נגמור את הקטע:

וְזֶהוּ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת גּוֹ', דע"י שֶׁמֹּשֶׁה יְצַוֶּה וְיִקְשֹׁר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִם אוא"ס [קודם משה צריך לקשר-לצוות אותם, כלומר לחבר אותם עם אור אין סוף.], עי"ז יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶן זַיִת לְמֹשֶׁה ([שזה נקרא] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ), [שוב, למה למשה? למה לא לאהרן? הפירוש הפנימי הוא "ויקחו אליך"] שֶׁיּוֹסִיפוּ תּוֹסְפוֹת אוֹר בְּמֹשֶׁה [עצמו. מהי תוספת? "אנכי בקרבו", ש"אנכי" יתגלה בתוכו-קרבו].

עד כאן ההתחלה של המאמר.