שיעורים במאמר ד"ה "גל עיני" תשל"ז (א)

י"ח אייר תשנ"ה – אור הגנוז

אות א

שלשה גלים בל"ג בעמר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור הפותח סדרת שיעורים על מאמר ד"ה "גל עיני" תשל"ז, נתבארו מספר ענינים אשר המכנה המשותף להם הוא ל"ג בעֹמר. השיעור פותח מעניני דיומא ומבאר את מעלת היום והשפעתו על חדש אייר בהקבלה מיוחדת בין התאריכים ח"י אייר וח"י אלול. משם עובר הרבה לעיקר השיעור, המשמש הקדמה למאמר, ובו ביאור ענין שלשה פסוקים מיוחדים הכוללים את המלה "גל" ושייכותם לל"ג בעמר ולתורת רשב"י: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"; "עד הגל הזה ועדה המצבה"; ו"גל נעול מעין חתום". במהלך פרקים אלו מבאר הרב באריכות על אודות שמחת רשב"י הגדולה והדגש שהוא שם על ענין זה בכלל. לקראת סיום השיעור, תוך מעבר למאמר עצמו, מתבאר ענינה של תורת רשב"י – איחוד הקצוות תוך התעלות מעל לשבירה ותקון ולתלות בבניה וחורבן.

א.     ח"י אייר  וח"י אלול

מאמרי הרבי המוגהים ושאינם

לכבוד לג בעֹמר נתחיל בעזרת ה' ללמוד מתוך המאמר של הרבי[ב] על הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[ג]. את המאמר הזה יש כאן בעצם פעמיים, בשתי גרסאות שונות; היות שבזמנו תמיד כאשר הרבי אמר מאמר רשמו אותו מיד לאחר אמירתו, והרשימה הזו נקראת 'מאמר לא מוגה'. בכל זאת, רשמו פחות או יותר את מה שהרבי אמר.

כעבור שנים רבות, המערכת בחרה מאמר אותו רוצים להוציא לאור באופן רשמי, ואז היו צריכים לעשות מהמאמר יחידה בפני עצמה, שלא תלויה ועומדת על מאמרים קודמים, למשל, שנאמרו באותו זמן – כלומר נושא אחד שמובן בפני עצמו. כדי להוציא כזה דבר הכינו מאמר, הכניסו אותו לרבי, שמצדו עבר על המאמר, אישר את הכתוב בו ולפעמים אף הוסיף הערות, לפעמים-לפעמים שינה פה ושם משהו, ורק אז הוציאו באופן רשמי את המאמר. מאמר שיצא בכזו תבנית נקרא 'מאמר מוגה'.

המאמר כאן הוא המוגה, אבל המאמר שאנחנו רוצים ללמוד, כמו שנסביר תיכף, הוא דוקא ה'לא מוגה', כלומר את כתיבתו איך שהרבי אמר אותו באמת, פחות או יותר. אם תשוו את שתי הגרסאות, ניתן לגלות שאלו כמעט מאמרים אחרים לחלוטין... כמובן, רואים שישנם דברים משותפים, אבל העיקר בנוי על מאמר שהרבי אמר מוקדם יותר באותה שנה, בל"ג בעֹמר. היות שהענינים שבהם הוא פותח את המאמר שלפנינו קשורים למאמר שנאמר קודם, המערכת השמיטה מהמאמר את כל החלק הזה כאשר הוציאו את המאמר המוגה.

החלק הזה, בעצם, הוא הכי מענין עבורנו. למרות אם רוצים ללמוד את זה בעיון צריך כמובן ללמוד גם את המוגה, אבל הנושאים הכי עמוקים פה בענין רשב"י ול"ג בעֹמר מופיעים כאן דוקא בגרסא המקורית, המאמר ה'לא מוגה', ולכן אנחנו נקרא ונלמד כעת דוקא אותו.

חשוב לציין, שהיות וזהו מאמר 'לא מוגה', יכולים להיות פה ושם אי דיוקים לשוניים, הרי לא הגיהו את המאמר הזה.

תמניא אפי והפסוק החי

לאחר ההקדמה הזאת נסתכל בתוך המאמר. המאמר נאמר בדיוק לפני חי שנים. הדבור המתחיל שלו הוא פסוק מתהלים, מפרק קיט, שהוא הפרק הידוע בשם "תמניא אפי"[ד], הפרק הכי ארוך בספר תהלים, שהוא גם הפרק הכי ארוך בכל התנ"ך, שבו יש קע"ו פסוקים. כל אות כפול שמונה – יש שמונה פסוקים לכל אות. אפשר לומר שהפרק הזה הוא המזמור הכי הכי משוכלל שיש בכל התנ"ך. מבין 176, קעו, הפסוקים שבפרק הזה – הפסוק הזה הוא הפסוק ה-חי.

אפשר גם לומר כמה מלים רק על התופעה הזו: הפסוק הוא פרק קיט, פסוק חי, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". היום הוא גם יום חי לחדש – ל"ג בעֹמר הוא ח"י באייר.

חי אייר וחי באלול

מובא בחסידות שמשמעותו של התאריך ח"י באייר, היום, דומה לעוד תאריך חשוב שחל ביום ח"י לחדש – ח"י באלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ושל האדמו"ר הזקן, שני המאורות הגדולים של החסידות, מחולל החסידות הכללית ומחולל חסידות חב"ד. שניהם נולדו באותו יום, בהבדל של מז שנים – הבעל שם טוב בשנת נחת ואדמו"ר הזקן בשנת קהת.

ישנם הרבה הסברים בחסידות לתופעה הזו, ששניהם נולדו ביום החי שבאלול. הבעל שם טוב עצמו הסביר את משמעות הלידה בתאריך הזה, ואמר, שעד שהוא בא לעולם – הרי חדש אלול מזוהה וידוע כחדש של תשובה, כחדש של חשבון נפש – עד החסידות, כלומר עד ירידת נשמתו הטהורה והקדושה של הבעל שם טוב לעולם – מה שקשור גם עם רשב"י, כפי שתיכף נסביר – עבודת התשובה היתה עבודה מתוך מרירות, לא מתוך שמחה.

תשובה היתה שהאדם מתחרט על העבירות שלו: הוא בוכה, מתפלל, מבקש מחילה מהקב"ה, חוזר בתשובה. תשובה כזו נקראת "תשובה תתאה"[ה], תשובה מתוך מרירות על עוזבו את ה', על התרחקותו מה'. בה אני מרגיש בעיקר כמה אני רחוק מהקב"ה.

לעומת זאת, הבעל שם טוב אמר ש'אני באתי לעולם כדי להחדיר בחדש הזה, כלומר בעבודה הזו – חיות'. חיות תמיד מזוהָה עם שמחה, הרי דבר חי הוא דבר שמח. החידוש שלו הוא שאפשר לחזור בתשובה, ואדרבא – להגיע ל"תשובה עילאה", "תשובה מאהבה"[ו], דוקא על ידי השמחה.

השמחה נובעת מהבטחון שכמה שהתרחקתי מהקב"ה – ה' הוא אבא שאוהב אותי, והוא רוצה שאני אחזור אליו. הרי הוא אפילו חותר חתירה מתחת לכסא הכבוד כדי לקרב אותי[ז], ואני באמת מתקרב אליו, והבטחון בכך גורם שמחה אין סופית.

כל התנועה הנפשית, כל מצב הרוח – הוא מצב רוח אחר לחלוטין.

אותו דבר לגבי חי אייר. אייר הוא גם  חדש של אבלות[ח] – לא מברכים שהחיינו בדרך כלל[ט] (חוץ מהשבתות, כמו שהרבי אמר לפני כמה שנים[י]). ישנם גם עוד מנהגי אבלות, והכל בגלל שתלמידי רבי עקיבא מתו בתקופה הזו[יא], ועוד צרות שאירעו אז[יב]. גם על פי קבלה, בדרך כלל אייר הוא תקופה של קטנות מוחין[יג] ודוקא בו הנה יש אור גדול, אור נפלא, שמופיע דוקא באמצע התקופה הזו של ספירת העֹמר: רבי שמעון בר יוחאי.

הוד שבהוד – קיום פסק רשב"י לשמוח בפטירתו

רשב"י אומר בפירוש: ביום ההסתלקות שלי תשמחו. זהו לא יום של אבלות, אלא אדרבא. בדרך כלל, אצל כל הצדיקים שהסתלקו מהעולם מקובל שיום ההסתלקות הוא יום תענית אפילו: מתענים, צמים... והנה כאן אומר רשב"י, הפוך! ולכן כתוב בספרים, למה באמת שמחים? אם לא שהוא היה אומר בעצמו לעשות כך לא היה שום כח לשמוח ביום הזה – לקבוע שהיום הזה הוא חג, יום טוב. יש כח לקבוע כזה דבר רק בגלל שהוא הורה על כך.

בגלל שהוא אמר זאת אנחנו עושים זאת ביום 'הוד שבהוד'. מהו הוד שבהוד? הוד שבהוד היינו להודות. הוד בפרטות הוא להודות בדבר שאני לא מבין כל כך ו'הוד שבהוד' היינו להודות לדבר שהוא לגמרי לגמרי מעבר להשגה ולתפיסה שלי. אני רק יכול להודות שצריך להודות, הוד שבהוד[יד].

אם כן, בהוד שבהוד אנחנו מקבלים את פסיקתו של רשב"י, מה שהוא עצמו אמר:  'כאשר אני מסתלק מהעולם – אתם תשמחו'. כך הוא אמר, מה שמובא ב"אדרא זוטא"[טו], לפני שהוא הסתלק מהעולם.

לאחר שעושים מה שהצדיק אמר לעשות, אפילו שזו הוראה קצת נגד השכל, נגד ההגיון ונגד הנהוג לגבי שאר כל הצדיקים – לאט לאט גם הסוד הזה, שהוא בגדר הוד שבהוד, מתחיל להאיר ולהופיע כהוד מלשון 'הוד והדר', יֹפי ואור, "הוד מלכות"[טז], "איהי בהוד"[יז], עד שהאור הזה כן חודר, ולהיפך – ממלא את כל ההוויה, את כל המציאות שלי, ההוד שבהוד.

ידוע בספרי הקבלה ש"בינה [אמא] עד הוד אתפשטת"[יח], שהבינה מתפשטת ומתגלה בספירת ההוד. כלומר, שההוד הוא 'אור חוזר' ל'אור הישר' שיורד מספירת הבינה, מהאמא. רבי שמעון מצד עצמו, כמו שעוד נדבר בשבחו במשך כל הימים האלה בע"ה, זיהה רק 'אמא עילאה'. בספר הזֹהר, שהוא כתב, כותב רשב"י שהספר הזה הוא הזֹהר של אמא עילאה[יט].

מהי אמא עילאה? בקבלה אמא עילאה היא בינה, ולא סתם בינה, אלא 'בינה שבבינה', עומק הבינה, הבינה של שער ה-נ של הבינה[כ]. הרי יש "חמישים שערי בינה"[כא], ועומק הבינה הוא להבין גם את שער הנו"ן, אותו שער עליו כתוב שמשה רבינו בכבודו ובעצמו לא זכה להבין עד רגע ההסתלקות שלו[כב]. כתוב שמבין התנאים הגלגול העיקרי של משה רבינו הוא רבי שמעון בר יוחאי[כג].

גם בהסתלקות שלו – וגם במדה מסוימת לפני ההסתלקות שלו – הוא גילה את הסודות, את ה"רזין דאורייתא". הוא עוסק והוא מגלה, הוא ממשיך לנו את השער ה-נ[כד]. אחד הרמזים של השם שמעון הוא שמעוּ נוּ"ן. שמעון הוא רבי שמעון בר יוחאי.

שער הנו"ן הזה – כל תפיסה, כל השגה של אמא – גורמת לשמחה. "אם הבנים שמחה"[כה], זהו הפסוק לכך. השמחה הזו יורדת, מגיעה ומאירה עד לספירת ההוד. ההוד היא הספירה שאמורה להחדיר ללב שלי שרשב"י הוא הרבי שלי.

חסידי ארץ ישראל

יש ווארט שכתוב בספרי חב"ד, שכתוב שהוא ווארט של 'חסידי ארץ ישראל'. קודם כל, ידוע, מי הם חסידי ארץ ישראל? ידוע שבזמן רבי מענדל מויטבסק באה לכאן העליה הראשונה מארצות אשכנז. העליה הזו היתה על ידי הצדיק, גדול תלמידי המגיד, רבי מענדל מויטבסק. קודם הוא היה בצפת, הוא בא עם מאתיים משפחות. עליה של מאתיים משפחות אז היא כמו עליה של מליון יהודים היום... עם מאתיים המשפחות הללו הוא בא לצפת, ואחר כך כולם עברו לטבריה. מאז והלאה יש חסידות בארץ ישראל.

כלומר, כל תנועת החסידות, הבעל שם טוב – נמצא כאן בארץ ישראל מאז רבי מנחם מענדל מויטבסק. התלמידים של רבי מענדל'ה היו אומרים על היום הזה –  ל"ג בעֹמר, על מירון ועל רשב"י – ווארט באידיש: הם היו אומרים, ש"מירון איז א פריילכע אהל, און רשב"י איז א פריילכע רבי"[כו]. כלומר, מירון הוא 'ציון שמח' – יש הרבה קברים, ומירון הוא קבר שמח ורשב"י הוא 'רבי שמח'.

במירון וברשב"י באופן מיוחד, יש משהו שמח בעצם. לכן אנחנו עדים לאלפים ורבבות, מצפים היום לרבע מליון יהודים, מכל גווני הקשת, שמגיעים לפקוד את "אדוננו בר יוחאי"[כז] ביום הזה. העליה הזו היא בגלל שביודעין או שלא ביודעין, יש פה קבר שמח ורבי שמח.

אנשים לא מבינים למה זה ועל מה זה, אבל יש הוד שבהוד – כלומר שהבינה-השמחה מהשגת שער הנו"ן מתפשטת ויורדת ומורגשת בתמימות שבתמימות של היהודי. מהו ההוד על פי החסידות? תמימות[כח]. זאת אומרת, יהודי תמים, פשיטות שבפשיטות.

ב.     הוד שבהוד – קטנות שבקטנות

שמונה בחינות גדלות וקטנות

מי שמכוון את כוונות האריז"ל על ספירת העֹמר יודע שכל שבוע יש שבעה ימים בספירה, מחסד עד מלכות של אותה ספירה, הכל בהתכללות, ובכל יום יש מושג שנקרא "המשכת מוחין" – יש מוחין של גדלות; יש מוחין של קטנות; יש גם מוחין של גדלות מצד אבא וקטנות מצד אבא; גדלות מצד אמא וקטנות מצד אמא; קטנות ראשון וקטנות שני; ויש גדלות ראשון וגדלות שני. אלו שמונה בחינות. ממשיכים את כל שמונה הבחינות לשבעה ימים.

שוב: יש קטנות א'. קטנות א' היא הכי קטנות. מהי קטנות? שאין השגה, אין שכל, יש אמונה. קטנות א' זו אמונה פשוטה – בלי שכל. כמו ילד קטן. אחרי קטנות א' יש גדלות א': גדלות א' נקראת "ידיעת המציאות", נדבר על כך בהמשך. שיודעים שמשהו נמצא, אבל לא רואים אותו. זוהי ידיעת המציאות.

אחר כך יש קטנות ב': קטנות ב' היא בטחון. הסדר כאילו חוזר שוב לאמונה, אבל העם זו אמונה יותר חזקה מאשר בתחילה, אמונה שהיא כבר בגדר בטחון גמור. יש איזה רשימו של ידיעת המציאות שנשאר על גבי האמונה הראשונה, והופך את האמונה הראשונה ליותר ודאית, שודאי יהיה טוב לפי "הטוב הנראה והנגלה" שלי. כך מהאמונה נעשה בטחון. אמונה הכוונה שמה שה' עושה הוא טוב, תמיד טוב. "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד"[כט]. בטחון הוא שלא רק שהכל ודאי טוב מצד ה', אלא גם שאני בוטח שה' מתחשב בי. ה' ברא אותי עם קטנות המוחין שלי – אז הוא גם מתחשב בי, ואם הוא עושה טוב – הוא יעשה אותו בצורה שגם אני אבין שהמציאות טובה, שאני ארגיש שהיא טובה. זהו "הטוב הנראה והנגלה". אמונה כזו כבר נקראת בטחון. יש קצת דבקות. האמונה הראשונה היא רק בבחינת 'מקיף', אין דבקות פנימית מורגשת בלב. בבטחון יש דבקות – בטחון הוא מלשון "וטח את הבית"[ל]. טח הוא לשון טיח, דבק; ו"בית" היינו האות ב'. "ב-טח", "וטח את הבית [הב']". כתוב "בטח בדד עין יעקב"[לא]. אז יש דבקות בבטחון. זוהי קטנות ב'.

אחר כך יש יותר מכך, את גדלות ב', שהיא כבר 'ראית המהות', כמו כאן הפסוק שלנו, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", זוהי גדלות ב'.

אבל מה קורה בל"ג בעֹמר? בכל שבוע של ספירת העֹמר, כאשר מגיעים ליום החמישי של השבוע – שהוא ההוד של אותו השבוע – כאילו יורדים לקטנות א'. גם מצד אבא, גם מצד אמא, כל ארבע מדרגות הקטנות שהזכרנו – קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב' – כך הולך הסדר. אם זהו סדר ישר, יש הכל גם מצד מוחין דאמא וגם מצד מוחין דאבא, אלו שמונה מדרגות יחד. יש את כל הארבע שמצד האמא ואת כל הארבע שמצד אבא בקבלה. מה קורה ביום החמישי של כל שבוע בספירת העֹמר? קטנות א', הן מצד אבא הן מצד אמא.

כל שאר הימים הם לא קטנות מוחלטת: היום השלישי של השבוע, שהוא היום המקביל ליום החמישי, הוא התפארת; והוא קטנות ב', גם מצד אבא גם מצד אמא. בקטנות נכנסים המוחין של אבא ואמא יחד. בגדלות לא נכנסים המוחין יחד, הם נכנסים בימים שונים, אבל בקטנות נכנסים המוחין דקטנות יחד – גם של אבא וגם של אמא –באותו יום, באותו זמן. היום השלישי, יום התפארת, הוא קטנות ב'.

כלומר, הימים הם לגמרי לא לפי הסדר. אין כאן המקום להסביר למה הסדר הוא ככה, הרי הסדר הזה הוא לא לפי הסדר ההגיוני, שמקטנות א' מגיעים לגדלות א', ואחר כך לקטנות ב' ואחר כך לגדלות ב'. בימים הסדר הוא אחר: ביום השלישי מופיעה קטנות ב' של שניהם, אבא ואמא; וביום החמישי – קטנות א' של שניהם. כלומר, הכי-הכי קטנות היא ביום החמישי.

כמו שכך הולך הסדר בכל שבוע בפרטות, כך גם לגבי כל שבע השבועות עצמם: כל השבוע הזה הוא השבוע של ההוד, שבוע של קטנות. מהי קטנות? פשיטות.

כמו שאומרים, זה השבוע של היהודים הפשוטים. כלומר, עכשיו הולכים למירון, אפשר לראות את היהודים –  היהודים התמימים והפשוטים, היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב. מי שהבעל שם טוב הכי אהב[לב]. כנראה שאותם גם רשב"י הכי אהב, ולכן הוא מביא אותם כל שנה להילולא שלו... זהו ההוד – פשיטות, יהודים פשוטים. תמימות, אמונה תמימה ופשוטה.

אם כך הדברים לגבי כל שבוע ההוד, על אחת כמה וכמה לגבי ההוד שבהוד, היום. היום הוא פשיטות שבפשיטות, תמימות שבתמימות. דוקא ביום הזה חלה ההילולא של רשב"י. באותו יום, ל"ג בעֹמר, מתגלה הסוד הזה של "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". גל הוא אותיות לג, כמובן.

שוב, מה אמרנו עכשיו? הסברנו את הווארט היפה הזה, ש"מירון איז א פריילכע אהל און רשב"י איז א פריילכע רבי", שמירון הוא קבר שמח ורשב"י הוא רבי שמח. השמחה הזו, משער ה-נ של הבינה, בינה שבבינה, מתפשטת ומתגלה דוקא בהוד שבהוד. דוקא אם רוצים לדעת איך לשמוח צריך רק להסתכל על יהודים פשוטים – יהודים פשוטים יודעים איך לשמוח בשמחה פשוטה אמתית.

הפסוק שלפנינו נדרש בספרי הקבלה והחסידות[לג] בהקשר לל"ג בעֹמר היות שהוא מתחיל "גל עיני" – גל אותיות לג, ותורת רשב"י היא "נפלאות מתורתך".

זוהי בדיוק התורה שהוא גילה לנו, שבזכות התורה הזאת "יפקון ביה מן גלותא ברחמים"[לד]. בזכות ה"נפלאות מתורתך" שגילה רשב"י אנחנו נצא מן הגלות ברחמים, כך גם הוא כותב בעצמו על ספר הזֹהר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמים".

ג.      שלשה גלים

"פלג אלהים" – "מי ברא אלה"

ישנם עוד שני פסוקים שנדרשים על ל"ג בעֹמר. הרי "לית מלתא דלא רמיזא באורייתא"[לה], במיוחד מלתא שהיא לא סתם מילתא, לא סתם דבר אלא דבר גדול מאד, ל"ג בעֹמר – אז ודאי יש לו איזה מקור בתורה.

כמו שחז"ל שואלים: "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'[לו]. מרדכי מן התורה מנין? 'מור דרור', 'מירא דכיא'[לז]"[לח] – כך מחפשים מקורות בתורה גם לחגים שהתרחשו. מענין, שדוקא לגבי פורים מחפשים אסמכתא ורמז איפה כתוב בתורה החג הזה, איפה הוא מרומז בה.

ל"ג בעֹמר הוא יום שמח, לא סתם שמח –שמח עד שבמדה מסוימת הוא צריך להיות אפילו יותר שמח מהחגים. שוב, חי אייר הוא החיות השמחה של חדש אייר, כל כך שמח שבמדה מסוימת השמחה הזו הופכת את כל החדש, חדש אייר, לחדש שמח.

אם רוצים להבין זאת, יש בהמשך החוברת הזו מאמר, בהמשך תוכלו לקרוא לבד, על חדש אייר. בקבלה יש מדה מסוימת שכל החדש הזה הוא חדש של שמחה. כלומר, אם הייתי רוצה להצביע על חדש אחד בשנה שהוא החדש של השמחה – זהו אדר, "משנכנס אדר מרבין בשמחה"[לט], אין שמחה כשמחת פורים. אבל כתוב גם, והרבי מביא זאת באחת משיחותיו[מ], שנתנו רמז וסימן לכך של"ג בעֹמר שייך לפורים – מכך שניהם חלים באותו יום. כלומר, באותו יום בשבוע שבו חל פורים – באותו יום יחול גם ל"ג בעֹמר. למשל, השנה פורים היה ביום חמישי ולכן גם ל"ג בעֹמר חל ביום חמישי. כך בכל שנה, פורים ול"ג בעֹמר באים ביחד, באותו יום.

אפילו דורשים שכאשר מחברים את פורים ול"ג בעֹמר, הרמז הוא פלג[מא] – "פלג אלהים מלא מים"[מב]. הפלג הטוב הוא מעין נובע, נחל, "נחל נובע מקור חכמה"[מג], פלג מים.

אחד הסודות של השם שמעון – שמעון מלשון 'שמע' – קשור עם הפסוק בישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[מד]. "שאו מרום עיניכם" ראשי תיבות שמע, של שמעון. המשך הפסוק, "שאו מרום עיניכם וראו" הוא על דרך הפסוק "גל עיני ואביטה".

כתוב "מי ברא אלה". מה הכוונה? כמו "ברא אלהים"[מה]. המלים מי אלה הן צירוף אלהים, רק שהוא נקרא "פלג אלהים". "פלג אלהים" הוא ביטוי, ניב, מספר תהלים – "פלג אלהים מלא מים" – וכאשר מחלקים את המלה, השם, אלהים למלים מי אלה אז במקום הכתוב "ברא אלהים" כתוב "מי ברא אלה".

הדבור הזה, הפסוק הזה, מופיע בתחילת ספר הזֹהר, ש"ביה יפקון מן גלותא ברחמין". הוא פותח בין השאר בפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". הוא אומר שעד כאן אפשר לשאול, "מי דקיימא לשאלה"[מו], כל השאלות וכל החקירות וכל ההשגות כולן באמא עילאה. "מי ברא אלה" – "מי" בקבלה היינו אמא, ו"אלה" אלו הבנים שלה, המדות, הרגש בלב. "מי ברא אלה" מפורש על פי "פלג אלהים".

שוב, "מי" היינו שמחה ו"אלה" הוא כאשר "נתת שמחה בלבי"[מז], שעיקר השמחה שחודרת ללב היא ב'הוד שבהוד', "בינה עד הוד אתפשטת".

זהו רמז שמובא כדי לקשר בין פורים לל"ג בעֹמר. כאשר מביאים את הרמז הזה מוסיפים עוד יותר ואומרים שכמו שחז"ל אומרים שכל המועדים עתידים להיבטל חוץ מפורים[מח], שרק פורים יישאר – הוא הדין לל"ג בעֹמר. כלומר, יש משהו בל"ג בעֹמר שיותר מכל המועדים.

רשב"י לא סובל עצבות

גם הרבי מביא לכך ראיה מספור שמסופר בכתבי האריז"ל[מט]: לאריז"ל היה תלמיד אחד שנקרא רבי אברהם הלוי. האריז"ל אמר עליו שהוא היה גלגול בדורו של ירמיהו הנביא. מי היה ירמיהו הנביא? מי שחי וחווה את חורבן הבית. הוא זה שקונן את חורבן הבית – הרי הוא בעל ספר קינות, מגילת איכה שנקראה "ספר קינות". זהו ספר שכתב ירמיהו הנביא, כיון שהוא 'עד הראיה' של החורבן, והוא כאב את הכאב של החורבן יותר מכל אחד אחר.

בדורו של האריז"ל, הוא אמר שהיה לו תלמיד אחד, רבי אברהם הלוי, שהוא הגלגול של ירמיהו הנביא, ועל כן – היות שהוא הכיר והרגיש בשרש הנשמה שלו – הוא היה מתאבל ומקונן כל הזמן, יותר מכל אחד מבני דורו, על חורבן הבית.

איך העובדה הזו היה מתבטאת אצלו? יש תפלה שאנחנו, כל עם ישראל, אומרים אך ורק פעם אחת בשנה, ביום תשעה באב, יום החורבן – תפלת "נחם" שמוסיפים בברכת "בונה ירושלים". רבי אברהם, מתוך כך שהכיר מי הוא, היה נוהג – שוב, מנהג יחיד כמובן – לומר "נחם" כל יום. כלומר, כל הזמן הוא היה מתאבל, כמו בתשעה באב, על חורבן הבית.

ובכן, הגיע היום הזה – ל"ג בעֹמר – והוא בא יחד עם רבו האריז"ל להשתטח על קברו של רשב"י. כמובן, הוא לא שמע את הווארט החסידי הזה שאמרנו קודם, שמירון הוא קבר שמח, אז הוא רק למד זאת בדרך הקשה: הוא התפלל, כמנהגו תמיד, את התפלה הזאת, "נחם", ואז האריז"ל הרגיש שיש מתח רוחני באויר כאן בציון, במירון. אחרי שיצאו משם, האר"י הקדוש אמר לו שרשב"י מאד הקפיד עליו, שהוא התאבל על חורבן הבית בפניו ביום השמחה שלו. רשב"י כל כך הקפיד עליו, עד שהוא כנראה לא יוציא את שנתו... וכך היה.

קודם כל, מהצורה בה הספור מופיע, משמע – יש דעות בזה[נ] – שהוא היה אומר "נחם" גם בברכת המזון, לא רק בתפלת שמונה עשרה, ומכאן משמע שהיה אומר זאת כל ימי חייו, כולל שבתות וימים טובים – ימים שגם על פי פשט שולחן ערוך לא מתאבלים בהם! משמע מהמקורות שהוא היה מתאבל ואומר את ה"נחם" שלו אפילו בשבת ובחג ולא היתה הקפדה עליו. הרי כמו שאמרנו, ההנהגה הזו התאימה לשרש נשמתו, היא היתה היה תקון בשבילו. זהו מנהג פרטי, לא מנהג כללי.

כלומר, כאשר הוא אמר את ה"נחם" שלו בשבת ויום טוב – זה 'עבר', אבל כאשר הוא אמר זאת בפני רשב"י ביום ההילולא שלו גרמה האמירה הזו קפידא חמורה מאד בשמים בגלל רשב"י. מה לומדים מהספור הזה? מכאן אתה למד שרשב"י לא סובל עצבות, אפילו אצל אחד שהוא הגלגול של ירמיהו הנביא שמקונן על חורבן הבית.

רשב"י – תורה וגאולה שלמעלה מחורבן הבית

כל כך למה? בגלל שכתוב – שוב, זהו ווארט מאד מאד עמוק ועצום לגבי רבי שמעון בר יוחאי – שאצל רבי שמעון בר יוחאי בית המקדש בכלל לא חרב[נא]. זאת אומרת, על פי פשט הוא חי כמה וכמה דורות אחרי חורבן בית שני, אבל אצלו אין חורבן. בגלל שאצלו אין חורבן, גם התורה שרשב"י מגלה וממשיך לתוך העולם, ה"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – גם היא תורה כזו שהיא מעל לשבירה ותקון.

מהו חורבן הבית? חורבן הבית נקרא שבירה. אם יש שבירה, צריך לתקן. איך מתקנים דבר שבור? על ידי תשובה, בכי וחרטה. כך מתקנים שבר. אבל רשב"י בא ממקום שלמעלה מכך, ולכן המקדש בכלל לא חרב. אם הוא למעלה משבירה – הוא גם למעלה מתקון.

רשב"י הוא בסוד העקודים, שם יש אהבת ישראל פשוטה לכל אחד ואחד[נב], בדוגמת הבעל שם טוב. לכן הוא כל כך שמח. מי יכול להיות שמח בלי גבול, עד שאפילו הקבר שלו שמח? אחד שכל השבירות וכל העליות והירידות של עולם הזה לא תופסות אצלו מקום בכלל, כי הוא בא ממקום אחר לגמרי. אצלו הכל טוב, הכל שמח.

זוהי התורה שהוא מחדיר לתוך העולם, שבזכות התורה הזו נזכה – כמו שנלמד בהמשך – שגם הגאולה האמתית והשלמה, "גאולה שאין אחריה גלות"[נג], לא יכולה לבוא ממקום שהוא אך ורק תקון השבר. אם משהו נשבר ואני עכשיו עסוק בתקון שלו, מי מבטיח לי שלאחר שאני אתקן את הדבר הוא לא ישבר שוב? כלומר, זהו מעגל קסם: שבירה ותקון, נשבר ונתקן. אחרי התקון, הדבר יכול להשבר שוב פעם, חס ושלום, ועוד פעם צריך לתקן אותו...

למה תמיד כאשר הרבי אמר 'גאולה' הוא לא הסתפק בביטוי הרֹווח "גאולה שלמה"? הוא תמיד הוסיף מלה – "גאולה אמתית ושלמה". הסיבה היא, כמו שהוא עצמו מסביר הרבה פעמים[נד], שהגאולה שאנו מצפים לה היא גאולה "שאין אחריה גלות". לא רוצים עוד גאולה דוגמת הגאולות שהיו כבר, לא רוצים רק לתקן את המצב הקיים.

הרי כמה שלא תתקן – המצב יכול להשבר עוד פעם חס ושלום. אם הגאולה היא רק לתקן, לעשות תשובה – מי ערב שלא נחטא עוד פעם? הרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[נה], מי ערב לנו שהחטאים יפסקו?

אלא שצריך להמשיך אור כזה שלמעלה מכל המנגנון של שבירה ותקון, למעלה מכל עבודת הבירורים. כמו שהרבי אמר הרבה מאד בשנים האחרונות[נו], צריכים להודיע וצריך לדעת שהיום אנחנו במצב שבו אפשר וניתן להגיע למצב שלמעלה מעבודת הבירורים, למעלה מכל המנגנון של שבירה ותקון. המקום הזה הוא מקום של "אך שמח"[נז], שזהו המקום של רשב"י.

גילת הגילוי

זהו ה"גל עיני": אחד הפירושים של "גל" – בהמשך אנחנו נתבונן הרבה מאד בעזרת ה' במלה 'גל', כי יש הרבה מאד פירושים למלה 'גל' בלשון הקודש – אחד מהם, שנזכיר עכשיו, קשור למה שדיברנו עד עכשיו, הוא מלשון "גילה". גל היינו גם שמחה, גילה; חוץ מהפירוש מלשון 'גלוי'. למרבית הפלא, גל הוא גם לשון גלות וגם לשון גילוי. גם גאולה וגם גלות אילו שני אופנים של המלה גל, אבל גם גילה, כמו "גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה אחוה שלום ורעות"[נח]. הרמז הזה שייך לחתונה – הילולה היא חתונה. בחתונה מברכים שבע ברכות והעיקרית היא הברכה האחרונה, השביעית, בה מברכים "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות".

יש המון המון סודות בכל הלשונות האלה: גל הוא לשון גילה, וכתוב ש'גילה' היא הפנימיות של שמחה. יוצא, שיש שמחה ויש את פנימיות הלב של השמחה – הלב של השמחה הוא הגילה. הרמז לכך הוא, שה'לב' של תיבת 'שמחה' הוא מח; ו-מח בגימטריא גילה. כלומר, הלב הוא גם המֹח, הפנימיות. חוץ מכך, יש בהמשך "אהבה ואחוה". שתי המילים – אהבה אחוה – עולות יחד בגימטריא גל. הרי המלה אהבה שווה 13, ו-אחוה עולה 20. 13 ועוד 20 שוה 33 – גל, ל"ג בעֹמר.

גשם של חוני וגשם של רשב"י

כאשר העולם היה צריך לגשם, ל"מטרא", היו שני צדיקים גדולים שפעלו בזכות עצמם את הורדת הגשם לישראל (הגשם הזה קשור לפרשת השבוע – "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם"[נט]): חוני המעגל[ס] ורבי שמעון בר יוחאי[סא]. חוני המעגל פעל את הגשם על ידי התפלה שלו, אבל הוא לא פעל מיד גשם כתִקנו, כמו שצריך להיות. בתחילה ירד יותר מידי חזק גשם שכמעט שטף את העולם, כמעט החריב את העולם, גשם שנקרא "רוב טובה"[סב]. אחר כך היה צריך להתחנן לה' שירד קצת גשם, ואז באמת הגשם ירד רק "טיפין טיפין", פחות מדי גשם – הוא היה צריך לווסת את הגשם לאט לאט עד שיהיה כמו שצריך. הצורך הזה הוא בגלל שהוא פעל את הגשם בדרך מלמטה למעלה, שזו עבודת התפלה.

לעומת זאת, אצל רשב"י כתוב, שכאשר היה העולם צריך לגשם הוא קיבץ את ה"חברים מקשיבים"[סג], גם זה פסוק שנסביר בהמשך בע"ה. רשב"י זקוק לחברים מקשיבים – "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". השמיעיני לשון שמעון, רבי שמעון בר יוחאי. בשביל שיהיה שמעון, השמיעיני, צריך להיות "חברים מקשיבים לקולך".

חוני המעגל לא היה צריך חברים מקשיבים, להיפך – הוא עג עוגה והתבודד בה. היתה לו עבודת התבודדות שהיא רק בינו לבין הקב"ה. הוא עג עוגה, ובמסירות נפש שפך שיח לפני ה' שיוריד גשם לישראל. חוני אמר שהוא לא זז מהעוגה שלו עד שה' לא יושיע את עמו. כך הוא פעל מכח העקשנות, מסירות נפש של הקדושה שלו. הספור הוא רק בינו לבין הקב"ה, חוני הוא ילד שמתחטא לפני אביו שבשמים.

אבל רשב"י צריך "חברים מקשיבים" – יש לו תלמידים, והוא פותח בדברי תורה. איזו תורה? "רזין דרזין דאורייתא". ואז "ואתי מטרא", הגשם בא ומיד הוא יורד בדיוק כמו שצריך. לא צריך לסדר את זה, שום דבר. הוא פועל את ירידת הגשם ישר מלמעלה למטה.

באיזה פסוק כתוב בספר הזֹהר שרשב"י פתח אז? מה הוא דרש כאשר הוא רצה להוריד גשם? הוא רצה להוריד שפע, הוא רצה פסוק שעל ידו יושפע ויומשך שפע רב בכל העולמות. איך הוא עשה זאת? הוא פתח בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[סד]. לא בכדי הוא בחר לדרוש דוקא בפסוק הזה, למרות שלכאורה הוא היה יכול לדרוש על כל פסוק בתורה, בגלל שענין זה רק תלוי באור התורה. בכל זאת, הוא בחר לדרוש דוקא את הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הוא פתח את פיו ברזין דרזין דאורייתא, וירד גשם מיד. כך הוא פעל זאת.

עולם העקודים – אהבה ללא תנאים

הענין של רשב"י, כמו שהוא כותב בעצמו ב"אִדְרָא", הוא לפעול בתוך עם ישראל – זהו ענין נוסף שבעזרת ה' נדבר הרבה עליו – אהבה אמתית בין כולם, ללא שום תנאים.

התורה שלו היא למעלה משבירה ותקון. שוב, שבירה ותקון הם כמו מוּסָר, שיש חטאים, יש עבירות, ויש תורה – צריך לתקן אותם. אבל אהבה תמימה-פשוטה, עצמית, נקראת "עולם העקודים", כך זה נקרא בספרי הקבלה, "עולם העקודים" שלמעלה מעולם שנשבר ועולם שנתקן. כתוב בקבלה על שלשה עולמות: עקודים, נקודים, ברודים[סה]. "נקודים" נשבר ו"ברודים" תיקן את השבירה הזו, אבל "עקודים" – הוא למעלה משניהם, מהשבירה והתקון.

מתי האיר אור מאותו עולם? דוקא בהקשר של חטא, אצל דור הפלגה. אמרנו של"ג בעֹמר קשור עם פלג, פורים ל"ג בעֹמר. פלג היה צאצא של שם, ובדורו "נפלגה הארץ"[סו]. כמעט הצליחו להגשים את "כל אשר יזמו"[סז], וכמבואר בקבלה וחסידות – ההצלחה שלהם היתה בזכות שכולם דברו "שפה אחת ודברים אחדים"[סח], כלומר שהיו באחדות, כולם. ולכן ה' החליף את האחדות הזו, כי אי אפשר היה לסבול את הדור הזה. ה' היה צריך לבלבל את לשונם, ולגרום להם היפך האהבה, עימות בין אחד לשני.

לולא ההחלפה הזו, הם היו מצליחים להגשים את כל אשר יזמו, "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". מכאן למדים, שאפילו בחטאים, אם יש אהבה אמתית ששורה ביניהם – הם למעלה, שמורים בעולם העקודים שלמעלה משבירה ותקון.

הענין הזה מאיר על ידי רשב"י, ובמיוחד ביום הזה, יום ל"ג בעֹמר. זהו מוסר ההשכל שצריכים לקחת מל"ג בעֹמר לכל השנה כולה. כידוע, בכל חג בעם ישראל יש נקודה אחת שהחג הזה, היום הזה, משפיע אותה על כל השנה כולה, על כל החיים כולם.

הנקודה של ל"ג בעֹמר, מה שרשב"י באמת הנחיל לנו, הוא הסוד הכי עמוק של אהבה ואחוה, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". על ידי הענין הזה אפשר להמשיך לעולם את כל השפע, את כל הברכות, את כל ההגשמות. גשם הוא לשון הגשמה בכלל. כידוע וכמפורסם בחסידות שכמו שהבית נחרב בגלל שנאת חנם[סט], הבית יבנה, ויבנה בנין נצחי, שאין אחריו חורבן חס ושלום, רק על ידי אהבת חנם[ע] – היות ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות"[עא], ואהבת חנם עמוקה וחזקה ועצומה אין סוף יותר גם מאשר – להבדיל – שנאת חנם.

"עד הגל הזה ועדה המצבה"

שוב, אנחנו רק רוצים את כל ההקדמות האלה כדי להכנס לתוך המאמר.

אז ישנו הפסוק הזה, הפסוק החי של פרק קיט, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". יש עוד שני פסוקים שעליהם כתוב בקבלה וחסידות שהם מרמזים בתורה לל"ג בעֹמר, שכולם עם המלה "גל".

אחד הוא "עד הגל הזה ועדה המצבה"[עב]. זהו הפסוק, בחמשה חומשי תורה, שלבן אמר ליעקב אבינו לפני שהם נפרדו, בהר הגלעד. הם הקימו 'גל עד', "אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" – עשו מחיצה שמבדילה ביניהם, בין לבן לבין יעקב. גם הפסוק הזה מתפרש בשני אופנים – או שלבן הוא לבן הארמי הרשע כפשוטו, והוא מסמל את הקליפות או את העולמות התחתונים[עג], והגל הוא בין הקדושה לבין לבן הרשע; או שהשרש הנעלם והנסתר של לבן מרמז שהוא הלובן העליון – כלומר עולמות האין סוף שלמעלה מהאצילות[עד]. לפי הפירוש הזה, הגל הוא גם מחיצה בין הלובן העליון לבין עולם האצילות המתוקן שמסמל יעקב אבינו.

גם אלו נושאים שאנחנו נסביר בהמשך. כתוב ברוב דרושי החסידות על הסוד של ל"ג בעֹמר, של"ג בעֹמר הוא תקון אותו גל שמפריד ומבדיל בין לבן לבין יעקב, בשני הכיוונים[עה].

"גל נעול מעין חתום"

יש גם פסוק שלישי שהוא – אולי לא יותר מ"גל עיני" – הפסוק הכי יפה ואהוב, הוא פסוק בשיר השירים. כתוב שם "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום"[עו]. קודם כתוב "גן נעול אחותי כלה", ואחר כך, המשך אותו פסוק, הוא "גל נעול מעין חתום". גם שם המפרשים אומרים שני פירושים – או ש"גל" שם הוא מלשון גלות מים, שזו גם כן לשון של מעין, עומק המעין בתוך הארץ. "גל" בתור משל למים היינו או גלי ים, גל גבוה שעל פני הים, שעולה, מתרומם ומתנשא בים; או שהכוונה ל"גֻּלּוֹת מים" – בעומק האדמה. כתוב ש"גֻּלּוֹת מים" היינו במעין גופא המעין התת קרקעי[עז], הכי סמוך לתהום. במעין יש את התהום למטה מן הארץ לגמרי, ויש אדים בתוך האדמה, שהם תחילת נביעה מן התהום ועד לפני הקרקע, שאחר כך הופכים להיות נחל. מעין נעשה נחל, עד שהוא נעשה נהר רחב, "רחובות הנהר"[עח]. הנגיעה של המעין בתהום, ככה מוסבר בקבלה ובחסידות, נקראת "גֻּלּוֹת מים". יש "גֻּלֹּת עִלִּית" ו"גֻּלֹּת תַּחְתִּית" כמו שכתוב בספרים יהושע ושופטים[עט].

לפי פירוש אחד, כאן הרי כתוב "גל נעול מעין חתום", כך שמאד מתבקש שגל כאן הוא מלשון גֻלות מים[פ]; אבל יש עוד פירוש – שהוא כמעט כמו ה"גַלעֵד" של יעקב ולבן, ועוד יותר – יש ביטוי בארמית "טרוקו גלי"[פא], שמשמעותו היא לטרוק, לסגור בחזקה שערים. בביטוי הזה גל הוא לא סתם מחיצה. הרי לפעמים גל הוא גל של אבנים סתם, כמו שאנשי יעקב הביאו הרבה אבנים ועשו מהן גל, תֵּל של אבנים; גל הוא גם חומה – חומה ממשית, חומה גבוהה; ולפעמים גל הוא השער שבתוך החומה. כמובן, כל הפירושים האלה קרובים וקשורים אחד לשני.

כאן בפסוק מפרשים את הפסוק "גל נעול" או מלשון "גֻּלֹּת מים", או מלשון שער, בתור השער של גן עדן[פב]. גל נעול שבתוכו יש מעין חתום.

שוב, "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום". מכך שהמלה נעול כאן מופיעה פעמיים, נראה שיש שתי בחינות של "נעול". יש עוד פסוק בשיר השירים – "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"[פג], יש נעלים שהם נעליים, לשון רבים. על פי פשט, "נעול" היינו – הרי הכלה של שיר השירים היא הנשמה היהודית – מה שהנשמה היהודית, אנחנו היהודים 'נעולים' על ה', בלשון המדוברת היום. מה הכוונה נעול? נעול הכוונה שאין שום משיכה ושום תאווה בעולם לשום דבר זר, רק למקור מים חיים – ה'. במשל הפשוט בין כלה לחתן, הכוונה היא שאין לכלה שום משיכה בעולם, רק לחתן שלה. זוהי הכוונה "נעול".

יש "גן נעול" ויש "גל נעול". היות שבדרך כלל פסוקים מדברים מן הקל אל הכבד, גם פה פשוט ש"גל נעול" היא דרגה הרבה יותר גבוהה, עד אין סוף אפילו, מאשר "גן נעול". אם כן "גל" הוא יותר מ"גן". אם "גן" הוא גן עדן, אז "גל", כמו כאן "גל עיני" – הגילוי של גל עיני הוא גילוי שמעל ומעבר לגן עדן. הרי בגן עדן כתוב "גן בעדן מקדם", הגן הוא רק הארה מהעדן, אבל הוא לא עצם העדן. לעומת זאת, כתוב ש"גל נעול" הוא עצם ה"עדן עילאה סתימאה"[פד]. מה שמתגלה כאן גם כן בפסוק שלנו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – הוא גילוי "עדן עילאה סתימאה", עליו נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו"[פה]. לכן הפסוק הזה קשור עם הגאולה העתידה, ששום עין של נביא לא ראתה את הקץ, את הגאולה – "אלהים זולתך, יעשה למחכה לו".

שוב, במשך הימים האלה בעזרת ה' נדבר על כך; לכן צריכים להיות רשומים אצל כל אחד ואחד שלושת הפסוקים האלה – הקשר בין "גל עיני" לבין "עד הגל הזה", לבין "גל נעול מעין חתום".

ד.     תורת רשב"י: יחוד הקצוות

כחו של רשב"י – יחוד קצוות

עכשיו נתחיל לקרוא את המאמר בפנים. רק נשים לב ש"עיני", כמו שהוא מלשון עינים הוא גם מלשון מעין. הרי המעין נקרא גם "עַיִן"[פו] – "גל נעול מעין חתום".

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, דכתוב זה קשור עם ל״ג בעֹמר [הוא מביא כמה מקורות לזה], כמובן מרשימת כ״ק אדמו״ר הצ״צ [בקיצור] עה״כ, וכמ״ש בהמשך ד״ה חייב אדם לברך תרל״ח בד״ה זה, ונתבאר לעיל [כמו שאמרנו, היות שהמאמר שלפנינו לא מוגה הוא מתקשר ונסמך על המאמר הקודם. במאמר הקודם הרבי הסביר] שבהענין דאביטה נפלאות גו׳ ישנו קישור, חיבור ויחוד הקצוות,

זהו הרעיון הראשון שמביא כאן הרבי מהמאמר הקודם, והוא עיקר סוד כחו וסגולתו של רשב"י. קודם אמרנו שאם רוצים להוציא נקודה אחת מכל הענין של ל"ג בעֹמר ורשב"י – הנקודה היא אהבת חנם. כלומר, מקום שהוא למעלה מבירורים, למעלה משבירות, למעלה מתיקונים, ש"כולם אהובים"[פז], שיש אך ורק אהבה ואחוה.

למציאות יש קצוות. קצוות היינו כמו דעות קיצוניות. יש קיצוניוּת – כמו שהיום מדברים על כך שיש ימין קיצוני, והשמאל אפילו לא אומרים קיצוני, כיון שכמו שנראה כאן בהמשך – השמאל הוא אפילו לא בגדר קצה, הוא יותר מלהיות קיצוני... זהו בדיוק הרעיון שנסביר עכשיו.

יש קיצוניוּת. אם מדברים למשל על מושגים של ימין ושמאל, ימין ושמאל הם מושגים מאוזנים: לימין קיצוני קוראים בספר יצירה "עומק דרום"[פח], דרום הוא ימין. זהו עומק, דרום אין סופי. לעומת זאת, שמאל קיצוני הוא צפון, מה שנקרא בספר יצירה "עומק צפון".

כמו שיש קיצוניוּת בקו מאוזן יש כמובן קיצוניות גם בקו אנכי. בדרך כלל כאשר מדברים בקבלה על הביטוי "מן הקצה אל הקצה"[פט] הכוונה היא מלמעלה, מהקצה הכי עליון, עד הקצה הכי תחתון. אבל כמובן שבכל ממד יש שני עומקים, שבלשון המתמטיקה קוראים להם שתי נקודות אין סוף. לפי המתמטיקה הכי הכי מעודכנת שתי נקודות האין סוף בכל כיוון באמת פוגשות אחת את השניה, כמו כאן. הכח של רשב"י הוא לייחד קצוות.

זהו הרעיון העיקרי, שיש קצוות. שוב, קצוות הם כמו קיצוניוּת. כאשר אני אומר את המלה "קיצוניוּת" משמע כמו מישהו שרגיל להטיף לציבור שקיצוניוּת היא דבר רע, שכל קיצוניות היא לא טובה. אבל אם אנחנו למשל מדברים על קצוות של מעלה ומטה – ברור שלא כך היא ההשקפה. אף אחד לא יאמר על הקצה העליון שבגלל שהוא קיצוני, שהוא הקצה, שהוא השפיץ, מהיותו שפיץ הוא לא טוב. הדבר הכי קרוב לכך הוא רק מה שחנה התפללה על שמואל – שיולד לה איש בינוני "זרע אנשים"[צ], ככה יש פסוק שחז"ל מסבירים אותו כך שהיא ביקשה שהוא לא יהיה יוצא דופן בשום כיוון[צא]. אפילו לא יותר מדי מבריק – שיהיה באמצע. בכל זאת, היא זכתה באחד כזה, שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן[צב]. הוא יצא הכי הכי שפיץ מכולם, עד כדי כך שהוא מושח את המלכים[צג], הוא מושח את הראש של העם. יכול להיות שהזכיה שהיא זכתה בסוף היא במדרגה כזו גבוהה עד שהוא אפילו לא בגדר קצה... זה רעיון שהרבי עכשיו יסביר אותו, שיש מה שהוא כל כך קצה עד שהוא לא קצה בכלל.

שוב, הרעיון הוא שיש בכח רשב"י ליחד קצוות. אמרתי קודם ימין ושמאל רק כדי לתת לנו קצת הרגשה, אם מדברים על אהבת ישראל, מה הכוונה עבורנו. אבל כאן הוא ידבר כמו שמקובל לדבר על קצוות בקבלה ובחסידות, שקצוות הכוונה מעלה ומטה, כלומר הכי גבוה והכי נמוך. גם אותם רשב"י יכול לחבר.

עיקר הווארט כאן הוא שרשב"י יכול לא רק לחבר את הקצוות. קצוות הם הענין של הוד שבהוד. הכי פשט, שהוד שבהוד הוא הקצה הכי תחתון, כמו שאמרנו קודם שעל פי קבלת האריז"ל הוד שבהוד הוא קטנות א' שבקטנות א'. אנו יודעים שעל פי קבלה הספירות מכוונות כנגד האיברים של הגוף, וההוד הוא רגל שמאל[צד]. רגל שמאל היא היורדת אפילו יותר מטה מאשר רגל ימין. ליסוד ולמלכות, שלפי סדר הספירות באות לאחר ההוד, יש מקום בגוף יותר גבוה – הברית והפה, לפי "פתח אליהו". כלומר, מה שיוצא "לבר מגופא", מה שיורד מטה מטה, אלו הרגלים, ובין הרגלים גופא, רגל שמאל יורדת יותר מטה, היא יורדת לתוך החיצונים, "רגליה יורדות"[צה], להניק את החיצונים. על כך כתוב "הודי נהפך עלי למשחית"[צו]. עיקר היניקה הוא רגל שמאל, היות שהיא יורדת מטה מטה לתוך תחום ה"לעומת זה".

כלומר, אין קצה כל כך תחתון כמו הוד שבהוד. שוב, הוד שבהוד הוא יותר למטה גם ממה שיהיה מחר – יסוד שבהוד, וגם ממה שיהיה מחרתים – מלכות שבהוד, ומה שיהיה עוד יום – חסד שביסוד, וכך הלאה. יש משהו בהוד שבהוד, על פי הדימוי הקבלי, שהוא הנקודה הכי נמוכה שיכולה להיות, הקצה הכי תחתון. אפילו בספר יצירה –  אמרנו שיש מושגים "עומק דרום" ו"עומק צפון" – שתי הספירות נצח והוד, הרגלים, בספר יצירה נקראו "עומק רום" ו"עומק תחת"[צז]. הנצח נקרא "עומק רום" וההוד נקרא "עומק תחת".

שוב, מהו ההוד? תחת. זהו תחתון שאין תחתון למטה הימנו. מהו הוד שבהוד? הוא תחתון עוד יותר תחתון. כמו שנסביר וגם הרבי יביא זאת תיכף בהמשך, יש משהו שהוא יותר מטה מהכי למטה – הוא אפילו לא בגדר קצה תחתון.

קצה ומעל קצה

שוב, עיקר כאן הסוד הראשון שנסביר כאן הוא – קודם הוא אמר שרשב"י הוא הכח לייחד קצוות; ואחר כך הוא ימשיך להסביר לנו שיש דבר שהוא למעלה מלהיות קצה, הוא פשוט לא קצה. יש דבר שהוא למטה מלהיות קצה, שגם למטה הוא לא קצה בכלל – הוא מנותק לגמרי מכך.

כלומר, אם אומרים שני קצוות, אז מה אומר לעין-הדמיון קצוות? מציירים קו מתוח – כמו איזה קרש, איזה שהוא פס, איזה ממד מוצק – שיש לו שני קצוות. אבל בין שני הקצוות יש קשר, שניהם עומדים על אותו ציר. יש פה איזה ציר ארוך, שיש לו שני קצוות.

לעומת שני הקצוות של ציר כזה, אם אני אומר שיש דבר שהוא מעבר לקצוות – הכוונה היא שהוא לא קשור לַציר בכלל. ממילא, יכול גם להיות בכל צד דבר שהוא כל כך רחוק – עד שהוא לא בגדר קצה. בכל אופן, כמו שנסביר, יש הבדל בין מה שבקדושה אינו בגדר קצה, לבין מה שבקליפה והוא לא בגדר קצה. ההבדל הוא, שמה שבקדושה לא בגדר קצה – הוא בכל זאת מתלבש ומסתתר בתוך הקצה העליון, הוא לא מנותק ממנו. לעומת זאת למטה, בקליפה, ברע, מה שלא בגדר קצה אמור להיות מנותק לגמרי. ואם הוא לא מנותק – החיבור שלו הוא לגריעותא, בגלל שהחיבור שלו אומר שהוא יונק חיות, הוא לא מתבטל אפילו לקצה התחתון של הציר, הוא רק יונק ממנו, הוא נדבק אליו, כמו עלוקה, ויונק את החיות שלו. במקרה הטוב – הוא מנותק; ובמקרה הרע – הוא מחובר. לעומתו, מה שלמעלה מהקצה העליון מתלבש ושורה בתוך השפיץ, בתוך הקצה העליון ממש.

עכשיו נראה את זה כאן כתוב בפנים:

[ענינו של רשב"י הוא לאחד ולחבר קצוות] עד ליחוד בחינה שלמעלה מגדר קצוות [עד שהוא מגיע למדרגה כזו שזה לא קצה]. דהנה, ענין הנפלאות

בפסוק שלנו כתוב "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". "נפלאות" היינו כמו שדברנו קודם על שמעון ששייך לשער הנ' של הבינה, שמעו נ'. כתוב ש"נִפְלָאוֹת" היינו נ' פְּלָאוֹת[צח], ויש גם מקום בחסידות בו כתוב של"ג בעֹמר הוא כמו ארון הקדש שבקדש הקדשים, שהרי ארון הוא אור נ'. כתוב ש"מקום הארון אינו מן המדה"[צט], שזה גם כן חיבור בין למעלה מן המקום ובין המקום, שהם גם כן שני קצוות.

ה"נפלאות" הם הקצה העליון של הציר, "נפלאות מתורתך". באותיות של קבלה, "נפלאות" היינו בחינת פנימיות עתיק, שנקראת רדל"א. יש שני שמות בקבלה לאותו ענין – או שקוראים לו פנימיות עתיק, או שקוראים לו רדל"א. בשפה פשוטה פנימיות עתיק, רדל"א, היא אמונה פשוטה, שלמעלה מכל טעם ודעת[ק], שעל כן הוא מתחבר עם הקצה הכי תחתון שאמרנו קודם – אמונה פשוטה של אחד שהוא בקטנות שבקטנות, בהוד שבהוד; והאמונה שלמעלה היא על דרך "תכלית הידיעה שלא נדע"[קא]. האמונה שלמטה היא פשוט כמו של ילד קטן, או בלשון הראשונים[קב] – מובא הרבה פעמים בחסידות[קג] – "לדעת זה התינוק אני מתפלל", הוא גם מביא את זה כאן בהמשך, כל אחד צריך לומר או לחשוב 'אני לא מתפלל'.

יש כאלה שאומרים לפני התפלה 'אני מתפלל לדעת האריז"ל', 'לדעת האדמו"ר הזקן' – זה בסדר גמור, אפשר לכוון ככה שאני רוצה לבטל את הכוונות שלי לכוונות של הגדולים. אבל בראשונים כתוב, שהיות שילד קטן מאמין בפשטות בקב"ה – צריך לחשוב 'לדעת זה התינוק אני מתפלל. אני מתפלל עם אותו שכל, עם אותה הבנה, אותה תפיסה, כביכול, של רבונו של עולם – כמו התינוק הזה, כמו הילד היהודי הזה'. כמובן זהו ילד תמים, יהודי.

המדרגה הזו נקראת אמונה שלפני דעת. גם היא, על דרך הוד שבהוד למטה. המדרגה הכי הכי גבוהה גם היא אמונה – אמונה פשוטה, שלמעלה מטעם ודעת. אם כבר מגיעים לכך על ידי עבודה היא בדרך של "תכלית הידיעה שלא נדע". כלומר, לאחר שהאדם ממצה את כל כחו לדעת הוא מגיע לכך ש"תכלית הידיעה שלא נדע". זהו הביטוי המקורי.

קצה הרדל"א

שוב, בקבלה המדרגה הזו היא הקצה העליון של הנפש, של העולמות. או שקוראים לו בביטוי "פנימיות עתיק", היות שבלשון הקבלה הפרצוף הכי גבוה בספירות הוא עתיק יומין ופנימיות עתיק, הוא "ג"ר דעתיק", ג' הספירות הראשונות של עתיק. יש לו גם שם אחר – רדל"א, "רישא דלא אתידע", או בלשון האדרא של רשב"י, בעל ההילולא של היום – "רישא דלא ידע ולא אתידע"[קד], הראש לא יודע ולא נודע.

מה הכוונה שהוא לא יודע? שהוא לא יודע מה יש לו בתוך עצמו. הוא לא מודע לפנימיות של עצמו, וכל שכן שאף אחד אחר, מחוצה לו, לא יודע אותו. אלו מונחים של קבלה. בחסידות, בפשיטות, זהו מקור ושרש האמונה שבנפש כל ישראל.

[המדרגה הזו לא נקראת מה שלמעלה מגדר קצה, אלא היא נקראת] קצה העליון, קאי על בחי׳ פנימיות עתיק, ובזה נכלל גם הבחינה שלמעלה מגדר קצוות, [כמו שאמרנו קודם, שמה שלמעלה מגדר קצוות שורה ומתלבש בהעלם בתוך הקצה העליון – אם כי שזו בחינה אחרת. ומהי המדרגה שלמעלה מגדר קצוות?] מהותו ועצמותו ית׳

ה' בעצמו, כביכול. למשל, על ה' כתוב "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[קה], אומרים זאת בתפלת "פתח אליהו" – שאין שום מחשבה בעולם שתופסת בקב"ה.

אבל יש שכתוב, וכך גם בספר הזֹהר הקדוש של רשב"י, "אלא ברעותא דלבא"[קו]. לתפוס את ה' בשכל, במחשבה – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אבל באמונה בה' – ה' עצמו נמצא בתוך האמונה שלי, והאמונה שלי לא יודעת מזה שה' נמצא בה. מה הכוונה להאמין? להאמין היינו נעלם. ברגע שיהודי מאמין באמת, ולכל יהודי יש את האמונה האמתית – הקב"ה כביכול, בכבודו ובעצמו, ובלשון החסידות – "עצמותו ומהותו יתברך", נמצא באמונה שלו. אבל האמונה שה' נמצא בה, ממש בתוך האמונה – לא יודעת איזה אוצר בלום, כביכול, יש בתוך עצמה.

זהו "רישא דלא ידע" מה שיש בו, "ולא אתידע". כמובן, המהות והעצמות באמונה לא מתגלה כלפי חוץ, רק מודיעים לנו שהקב"ה נמצא ברדל"א. שוב, יש את הקצה העליון שלי, ויש את מה שלמעלה מגדר קצה – שהוא ה' עצמו. ה' בעצמו, שלמעלה מגדר קצה, נמצא בתוך הקצה העליון. אבל, שוב, אלו שתי בחינות.

והוא [כלומר עצמות ה' ממש, שנמצאת בתוך הקצה העליון – זהו ביטוי מקורי של האריז"ל[קז], שלקוח מפסוק בחבקוק[קח], אבל הוא ביטוי של האריז"ל – ] חביון עז העצמות.

שוב, זה ביטוי שלקוח מהמקרא, אבל הביטוי המלא הוא של האר"י הקדוש. את הביטוי הזה מאד מאד אוהבים בחסידות, לכן מביאים אותו הרבה מאד – "חביון עז העצמות".

מה הכוונה "חביון"? מלשון להתחבא. ה"עז" ו"עצמות" הולכים ביחד, כמו שבפסוק המקורי בחבקוק כתוב רק "חֶבְיוֹן עֻזֹּה". יש ביטוי במקרא "חביון עז", אבל לא "חביון עז העצמות". מאיפה לוקחים את הניב "עז" ו"עצמות" יחד? מפסוק אחר בתהלים "עז ותעצומות לעם"[קט]. יוצא, שיש פסוק אחד שמחבר את שתי המלים "חביון עז" ויש פסוק אחר שמחבר את שתי המלים "עז ותעצֻמות". תעצומות היינו התעצמות, זהו הקשר בלשון הקודש בין עצמי-עצמות לבין עצוּם – עצמות ותעצומות. משני הפסוקים האלה יחד עושה האריז"ל את המטבע הלשונית, "חביון עז העצמות".

חביון עוז העצמות נמצא בתוך רדל"א, ורדל"א עצמו לא יודע ממנו. זוהי הגדרת רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע". הוא לא יודע מה נמצא בתוך עצמו. שוב: מהו המשל הפשוט? כמו שליהודי אין מושג מה הוא חווה בקרבו, בחיק האמונה שלו – לא פחות ולא יותר מאשר ה' בעצמו, בכבודו ובעצמו. מהותו ועצמותו יתברך.

שברדל״א דהוא עצמו אינו משיג מה שיש בו [ככה הרבי מסיים כמו שמובא בספרי הקבלה], וזהו פירוש דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא כו' [זה הלשון של האדרא, של רשב"י] כמבואר בלקו״ת [הוא מביא את המקור להסבר הזה מאדמו"ר הזקן בליקוטי תורה ביום כיפור[קי]] דזה קאי [כלומר משהו שלא יודע מה קורה בקרבו, שזה חביון עוז העצמות, קאי] על עצמותו ומהותו ית׳, ובחינה זו שלמעלה מגדר קצוות נמשכת למטה בקצה התחתון,

הוא יסביר תיכף שבחינה זו היא גם מה שיותר למטה מלהיות בגדר קצה תחתון. שוב, מה הוא רוצה כאן? לומר שרשב"י, במיוחד ביום זה של ההסתלקות שלו, בל"ג בעֹמר, בהוד שבהוד – משלים את כל עבודת חייו, לחבר קצוות. לא רק לחבר קצוות, אלא גם את מה שלמעלה מלהיות קצה עם מה שלמטה מלהיות קצה. אבל קודם הוא אומר כך: הקצה העליון אלו הנפלאות, פנימיות עתיק, האמונה, יסודות האמונה, תורת האמונה. הרי "רזין דרזין דאורייתא" – גם היום יש חוגים מסוימים שנוהגים לקרוא לכך 'למודי אמונה' – הם בעצם ללמוד אודות האמונה, מהות האמונה, ויש בתוך זה את ה'. הדבר הזה קודם כל נמשך מטה מטה, לקצה התחתון, ואחרי שהוא מגיע לקצה התחתון הוא יורד עוד יותר למטה. אחרי התחתון יש עוד למטה מהתחתון, למטה מלהיות בגדר תחתון. אז קודם הרבי מסביר מה נקרא שהוא יורד למטה לתחתון:

בבחי׳ עשי׳ [התחתון היינו עולם העשיה – לא עולם העשיה הרוחני, אלא עולם העשיה הגשמי. זהו "התחתון"], וכמו שנת״ל [שזהו המאמר הקודם[קיא]] שבזה מובן ב׳ ענינים [כאשר אני אומר שממשיכים את האור למטה בעשיה יש בזה שתי מדרגות:] א׳ דעשי׳ ענינה כפשוטה בגשמיות

יש גם את עולם העשיה הרוחני, שבו יש אופנים רוחניים, מלאכים למיניהם, כל מיני דברים – זהו עולם העשיה, עולם של מזלות, שרים של כל ע אומות העולם –  הכל נמצא בתוך עולם העשיה הרוחני. אבל כאן, כשאנו מדברים על התחתון, ודאי לא מדובר על עולם העשיה הרוחני. התחתון הוא רק הגשמי, העולם שלנו, העולם הזה.

שמזה מובן שקצה התחתון היינו עולם העשי׳ הגשמי. דישנו עולם העשי׳ הרוחני ועולם העשי׳ הגשמי, ובחינה התחתונה שאין תחתון למטה ממנו שבתורה ומצוות היא בתורה ומצוות שבעשי׳ בגשמיות דוקא

ה' נתן לנו תורה ומצוות לקיים בגשמיות דוקא, בעולם התחתון "שאין תחתון למטה ממנו". כלומר, אין תורה ומצוות בעולמות הרוחניים, גם לא בעולם העשיה הרוחני. רק בעולם הזה, "התחתון שאין תחתון למטה ממנו" – שהוא העולם שלנו:

שזהו קצה התחתון, ההמשכה בעולם העשי׳ הגשמי [זהו פירוש אחד. ומהו מה שלמטה מלהיות קצה?] וב׳ דענין העשי׳ מורה על מעמד ומצב כזה שצריכים לעשי׳ מלשון כפיה, על שם "מעשין על הצדקה",

"מעשין על הצדקה"[קיב] היינו מה שיש בכח בית הדין של ישראל לכפות אנשים לתת צדקה, כל אחד לפי מדת העשירות שלו לפי מה שקובע בית הדין. מי שלא נותן צדקה כמו שראוי לו לתת בא בית הדין ומכריח אותו. להכריח מישהו נקרא "לְעֲשוֹת אותו", ואם עושים זאת בקדושה, כמו שצריך – כתוב "גדול המעשה יותר מן העושה"[קיג]. אפילו בפשטות, מי שמתרים באמת למטרה טובה – יש לו יותר זכות אפילו ממי שנותן בגלל שהוא ה"סיבה".

יש "סיבה" ויש "מסובָב", ותמיד הסיבה של הדבר היא מעולה יותר מאשר הדבר המסובב. אבל אם הכל היה בסדר מלכתחילה, כולם היו פותחים את היד ונותנים מרצונם הטוב, לא היה צריך לכפות אף אחד, לא היה צריך לְעשות אף אחד. מה שצריכים לפעמים לְעֲשות מישהו – סימן שהוא נמצא בתוך איזה בית כלא רוחני, הוא חבוּש בו ו"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[קיד], ולכן צריך מישהו מחוץ לבוא ולהוציא אותו משם בכח.

"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת"

לפתוח אותו, זו פעולה שנקראת גם "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת"[קטו]. אחד מהנושאים שנרצה להסביר על פי הפסוק הזה, "גל עיני", קשור גם למה שהרבי אומר בכל הזמן האחרון, בשנים האחרונות – שמה שחסר לנו הוא לפקוח עינים[קטז]. אז גם "גל עיני", מה הכוונה? פקיחת עינים.

אנחנו כולנו "בחזקת סומין". אחד ממראי המקומות שהרבי מביא כאן בתחילת העמוד הזה הוא מאמר של הרבי המהר"ש[קיז]. שם, בפרק הראשון של המאמר, הוא מביא מאמר חז"ל חשוב, שכאן הרבי לא מצטט אבל הוא מאד מאד חשוב לעניננו – חז"ל אומרים "הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהן"[קיח]. כולנו בחזקת עורים וסומים, סומים היינו עורים, עד שה' לא מאיר את עינינו. זהו כלל בחז"ל.

כמו כל כלל בחז"ל, לומדים את הכלל הזה מאיזה שהוא מקום, יש לכך מקור. מאיפה לומדים את הכלל הזה, שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם? מהגר המצרית שפחת אברהם אבינו. כתוב, והמקור גם הוא משהו פלאי, שאם מדברים כל הזמן שצריך לפקוח עינים ושבכך תלויה ביאת המשיח – אז גם "אסתכל באוריתא"[קיט], צריך להסתכל בתורה איפה כתובה לראשונה פקיחת עינים, שזהו ודאי המקור לענין ולסוד הזה.

רואים זאת אצל הגר. כתוב "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם"[קכ]. מהפסוק הזה חז"ל דורשים ש"הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהן". איך לומדים זאת מהפסוק? חוץ מכך שכתוב "ויפקח אלהים את עיניה" כתוב "ותרא באר מים" – ומכך משמע שהבאר היתה קיימת שם כל הזמן!

כלומר, כאן יש מאמר חז"ל מפורש, שאם נשים לב בפירוש – מהדיוק האמתי בפסוק, ה' לא ברא להגר באר. הוא לא חידש לה שום באר – הבאר היתה שם כל הזמן והיא באר טבעית לחלוטין. אלא מה? הבעיה היתה שלה בלבד. הבאר נמצאה שם כל הזמן, לפני העינים שלה.

יכול להיות דבר שממש נמצא לפני העינים, הוא קיים כל הזמן, ואתה לא רואה אותו – "הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם". זהו ממש מאמר חז"ל מפורש ובדיוק המסר שהרבי רצה למסור כל הזמן בזמן האחרון – שהדבר נמצא, הוא נמצא ממש לפני העינים. זהו מאמר חז"ל מפורש על הפסוק "ותרא באר מים". תמיד היתה שם באר מים, לא התחדש לגבי הבאר, לגבי החפצא, האובייקט – מבחינה אובייקטיבית לא התחדש כלום, כל הבעיה היתה אך ורק בעיה סובייקטיבית, שלה עצמה.

כך גם אנחנו, כולנו בחזקת סומין עד שהקב"ה לא יאיר ויפקח לנו את העינים. לכן גם הרבי מרמז במאמר זה על כך – כמו הרבי מהר"ש במאמר המקורי שלו – שעיקר הדיוק בפסוק "גל עיני" הוא על העינים. הרי אם רק הענין הוא 'תגלה את הנפלאות'  היה אפשר לדלג על המלה "עיני".

_{[חסר בהקלטה]}

...אותה חיה, ש"רוח הטומאה" שלה תעבור מן הארץ, אבל משהו ממשי שם יתגייר, יעבור תהליך של אתהפכא.

בריש גלי

מי יכול לעשות ולחולל כזה תהליך? אך ורק העצמות. חביון עז העצמות של האמונה הפשוטה שבתוך רדל"א מתגלה על ידי תורת רשב"י. לכן, יש עוד שיחה של הרבי בה הוא מסביר שרשב"י אותיות "בריש גלי"[קכא]. כתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"[קכב], והתרגום של "יד רמה" הוא "בריש גלי" – ראש גלוי.

בקבלה כתוב ש"ראש גלוי" הוא רדל"א, היות שיש ג' רישין בכתר – שוב, אלו אותיות ומושגים של קבלה – והראש שהוא הקצה העליון, השפיץ העליון, לא מתלבש בשום מדרגה אחרת בספירות. זהו הוא רדל"א. הוא נקרא "ריש גלי", "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". "יד רמה" היינו גם תוקף האמונה שלנו, האמונה האיתנה שהיא גם מקור מסירות הנפש והעקשנות שלנו, "כי עם קשה עורף הוא וסלחת"[קכג], שממשיך את הסליחה והכפרה בזכות העקשנות שלמעלה מטעם ודעת.

כתוב בקבלה שבריש היינו אותיות רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי[קכד], ו"גלי" היינו גל של "גל עיני ואביטה". זהו ל"ג בעֹמר.

שוב, מובא בחסידות שאחד הסודות של ל"ג בעֹמר – בכך אנחנו נסיים את השיעור הזה –  הוא "בריש גלי". "ריש גלי" היינו רדל"א עם חביון עז העצמות שבתוכו, שנמשך על ידי רשב"י, אותיות בריש.

כלל ידוע שהתנאים המחברים היו רומזים את שמם במלה הראשונה של החיבור שלהם. המלה הראשונה של ספר הזֹהר היא "בריש" – כמו שהמלה הראשונה של התורה היא "בראשית" – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" מתחיל במלה "בריש". שם מרומז רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, צירוף אותיות בריש,

הביטוי כאן בתרגום אונקלוס למלים "יד רמה" הוא "בריש גלי". כתוב ש"בריש גלי" הוא רדל"א, זהו הביטוי בקבלה בשביל הרדל"א. הוא גם "בריש", רבי שמעון בר יוחאי, וגם "גלי" דהיינו "גל" – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

אם כן, מה שהיום למדנו, שזו הפתיחה הוא – שהענין של רשב"י הוא לחבר קצוות. למרות שכאן הוא לא מדבר כאן על קצוות של ימין ושמאל, אלא על קצה של עליון ותחתון – הם כוללים את כל הקצוות. כל הקצוות הם כל העומקים שישנם בספר יצירה. זהו הענין של רשב"י.

יש נקודה שקשורה לכך, עליה עוד לא דיברנו והיא תהיה בהמשך. מה שהוא הסביר היום, מה שלמדנו הערב, הוא שפשוט צריך את הכח הכי עליון בשביל לרדת הכי למטה. זהו כלל גדול – "כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר"[קכה], הקצה העליון יכול להגיע עד לקצה התחתון. אבל בשביל להגיע למטה מהקצה התחתון, שהוא מקום הקליפות, לְעשות ולהפוך גם אותם – צריך כח ועז שלמעלה מהקצה העליון.

אלא, כמו שאמרנו, שאותו דבר שלמעלה מהקצה העליון מתלבש ונמצא חבוי, מתחבא, בתוך הקצה העליון. לכן ממשיכים אותו באמצעות הקצה העליון. אלו ה"נפלאות מתורתך" – עצמותו יתברך שיורדת קודם להתגלות בעולם הגשמי, ואחר כך יורדת עוד יותר אל שהיה אמור להיות תחום בפני עצמו, רק שלאחר חטא אדם הראשון הוא התערב ועכשיו צריך לעשות אותו, שזו אתכפיא, ו"אתכפיא המביאה לידי אתהפכא"[קכו].

מדורת ל"ג בעֹמר – חשוכא לנהורא

"אתהפכא חשוכא לנהורא" היינו כמו המנהג לעשות מדורת אש בל"ג בעֹמר בתוך חשכת הלילה. אחד הסודות של המדורה הזו הוא שבתוך הלילה אומרת האש הזו שרשב"י יכול להפוך את הלילה לאור.

לא רק להאיר את הלילה, אלא האש לוקחת את החשך והופכת אותו לגמרי. הרי לגבי חשך יש שתי דעות בקבלה – האם החשך הוא רק העדר האור או שהוא ממשות[קכז]. אם החשך הוא רק העדר האור אז באמת האור דוחה אותו לגמרי מלכתחילה והאש היא מה שנקרא להאיר את החשך. אבל ככל שיש ממשות בחשך צריך להפוך את ה'ממש' הזה לאור, להדליק אותו כמו אש. מהי אש? אש היא לא אור. אור הוא פנס, אבל אש לוקחת חומר והופכת אותו לאור. המדורה שעושים הערב היינו שרשב"י, ה"בריש גלי" הזה, לוקח את הממשות של החשך, של הלילה, והופך אותם לאור. כן יהיה לנו, בכך נסיים הערב.