מאמר ד"ה מצה זו תשמ"ט

ו ניסן תשנ"ה – שכם

שיעור ח"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יחוד קוב"ה ושכינתיה באכילת המצה.

[התחלת השיעור חסרה]

...לכן אמרתי קודם את המלה 'בפנימיות'. זה ודאי רק בפנימיות, לא בחיצוניות העולמות. [כלומר השפע הרוחני שנמשך על ידה?] בקבלה וחסידות כתוב שכאשר אדם עושה מצוה, אני אוכל מצה, יש גילוי אור ה' בתוך החפצא של המצוה ויש את ה"שכינתא", שזה בנשמה שלי. לכן על כל מצוה אומרים "לשם יחוד קוב"ה הוא ושכינתיה" – שהקב"ה נמצא בתוך החפצא, והשכינה נמצאת בי; ועל ידי שאני מקיים את המצוה, במיוחד מצוה של אכילה, שאני אוכל אותו, יש "יחוד קוב"ה ושכינתיה" כמבואר באריכות. אז מה שהוא אומר, שהגילוי של קודשא בריך הוא בתוך המצה, כאשר אני קונה מצה מהמאפיה שלי היום ואני אוכל אותה בליל הסדר יש בה משהו גם מהמצה של אבותינו במצרים וגם מהמצה של אחרי חצות, מצד ה"נגלה עליהם"[ב].

עכשיו באמת "אותתינו לא ראינו"[ג], לא רואים את  זה בחיצוניות. מקוים שנראה את זה בחיצוניות, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[ד]. הכל הוא אמונה. אז מאוד מתאים שאת האמונה הזו נשייך למצות, בגלל שהמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא"[ה], יותר מכל מצוה אחרת. כל הדבר הזה הוא בגדר אמונה. [מה חסר היום שלא רואים, חסר בשכינה שבתוכנו? חסר בחיבור שלי?] יכול להיות שכן, שחסר בעיקר בשכינה. עלמא דאתכסיא הוא מצד השכינה, מצד מה שאצלנו. במצה לא חסר. זה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[ו], "מיד הן נגאלין"[ז], זה רק ה"שאור שבעיסה"[ח], חמץ שאצלנו. המצה היא בסדר.

ב. מעלת המצה שאחר מתן תורה

המשכת שער הנו"ן

(שלאחרי גילוי דיצי"מ), ממשיכים נוסף על המ"ט שערים, לאחרי השלימות דמ"ט שערים, גם שער הנו"ן (שגם שער זה נמשך ע"י עבודתינו כמ"ש תספרו חמישים יום גו' [הוא מדייק מהפסוק "תספרו חמישים יום"[ט] שגם שער הנו"ן נמשך על ידינו]), [נראה תיכף], ובשער הנו"ן גופא [מה שמממשיכים את שער הנו"ן, בזה גופא] – נוסף על בחינה התחתונה שבו שהיא שייכת להמ"ט שערים (כדוגמת אריך) [לא רק שאותה ממשיכים, זה כתוב בליקוטי תורה[י]], גם בחינה עליונה שבו [של שער הנו"ן] שלמעלה משייכות להמ"ט שערים (דוגמת עתיק) [כמו פנימיות הכתר], שהוא נעלה יותר גם מהגילוי דיצי"מ [גם כן ממשיכים].

זאת אומרת, מכאן משמע שהחלק התחתון של שער הנו"ן שייך ל"נגלה עליהם", אבל פנימיות שער הנו"ן היא החידוש של מתן תורה וגם אותה אנו ממשיכים. הוא מסביר (בהערה 17) שבליקוטי תורה כתוב שרק את החלק התחתון ממשיכים, ולא את החלק העליון, אבל הוא אומר "ראה ד"ה אשה כי תזריע", שהוא מאמר שמודפס קודם בספר הזה, אם מישהו רוצה להסתכל, שמצד הגילוי של "ישראל וקוב"ה כולא חד" גם הבחינה הג' שבאתערותא דלעילא, שעליה כתוב ששום אתערותא דלתתא לא מגיעה לשם, גם היא נמשכת על ידינו, על ידי הגילוי של "ישראל וקוב"ה כולא חד". כל מה שדיברנו קודם, זה מה שהוא כותב כאן בהערה 17.

זה היה, אם כן, משהו שלישי. יש לנו את ה"לחם עני"[יא], "בערב תאכלו מצת"[יב], ויש לנו את המצות "כי לא חמץ"[יג], שלאחרי חצות, אבל זה הכל לפני מתן תורה. ויש את ה"נגלה עליהם" שעל ידי קדימת העבודה שלאחר מתן תורה, דוגמת מתן תורה לאחר ספירת העומר והמעלה שיש בה לגבי ה"נגלה" של פסח.

מעלת עצם קיום המצוה

עכשיו הוא אומר שיש עוד משהו:

ויש להוסיף דמעלת המצה שאנו אוכלים לאחרי מ"ת על המצה שלאחרי חצות שהי' אז, היא (נוסף על שהגילוי בהמצה שאנו אוכלים בא ע"י קדימת העבודה בקיום התומ"צ [קודם הפסח, לא רק שהיא באה אחרי קדימה של עבודה במשך כל השנה, על דרך הגאולה העתידה שתבוא על ידי "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"[יד], לא רק זה,] אלא) גם מפני שאכילת המצה עצמה היא מצוה [שזו מצוה מדאורייתא, שלאחרי מתן תורה].

לכאורה זה משהו פשוט מאוד, אבל הוא עושה ממנו ענין, הוא קובע לו ברכה לעצמו. היתה מצוה "בערב תאכלו מצות", אבל זו היתה מצוה "פַאר מתן תורה", זו היתה מצות ה' לפני מתן תורה. היום יש גם כן מצוה לאכול מצות, אבל זו מצוה של אחרי מתן תורה. אז מה ההבדל בין מה שהוא כותב כאן למה שהוא אמר קודם? קודם הוא דיבר על משהו חסידי, כאן הוא מדבר אל 'מתנגד', ש"רחמנא אמר"[טו] הוא אחרת לגמרי, יותר גבוה. כמו שיודעים תמיד שהבחינה של ה'מתנגד' היא יותר גבוהה משל החסיד, רק שתהיה לנו בהמשך מדרגה חמשית עוד יותר גבוהה, עוד "חסיד" אחד יהיה לנו... הוא אומר שמעצם המציאות של המצוה היא משהו אחר לגמרי עכשיו, בגלל היותה מצוה שלאחרי מתן תורה. ביציאת מצרים היתה גם כן מצות ה' על ידי משה רבנו, אבל עדיין לא מתן תורה.

לפי זה הוא אומר שמתן תורה עושה שני דברים: שכל מה שאתה עושה עכשיו הוא נמשך בהתאם למה שעשית קודם. כל מה שעשית במשך השנה, במשך החיים שלך, הוא דבר גדול מאוד והוא תוצאה של מתן תורה. כל הכלל הזה של "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"[טז] ולאן הוא מגיע, שגם לאותו מקום שהוא לא מגיע – כאן הוא כן מגיע. זה גופא החידוש של מתן תורה. יותר מזה, הדבר הרביעי הזה הוא פשט גמור, אכילת מצה היא מצוה בתורה, היא לאחרי מ"ת. משמע שאכילת המצה היא מצוה עכשיו אפילו שלא הייתי עושה שום עבודה קודם, היא משהו אחר. אפילו שאין לי שום קדימת "מעשינו ועבודתינו", עצם זה שעכשיו יהודי מקיים מצוה מדאורייתא, מה שהוא ממשיך על ידי כך הוא ב"אין ערוך". כלומר "יחוד קוב"ה ושכינתיה" שנעשה הוא באין ערוך יותר מאשר "בערב תאכלו מצות" שאחרי חצות, מהאתערותא דלעילא שעל ידי אתערותא דלתתא. הוא יותר מהכל כי המצה עצמה היא מצוה.

המדרגות שבמצה לעומת המצוה שבה

מצות מצה זו גם כן מצות אכילה. אין הרבה מצוות אכילה בתורה, אם לא טועמים אותה לא יוצאים. מה שאמרנו קודם ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"[יז], אז ידוע שלגבי מצה כן צריך טעם[יח], צריך לטעום אותה. לפי זה, שצריך לטעום מהמצה כדי לצאת ידי המצוה, אפשר לומר על פי פנימיות שהמדרגות העליונות האלה הן בבחינת חמץ, הן חלק החמץ של המצה.

[המדרגה הרביעית הזו של "רחמנא אמר תקעו" היא כביכול הפוכה ממה שהוא אומר קודם?] הוא אומר שיש שתי תוצאות של מתן תורה. שוב, מה שהוא 'חוק טבע אלקי', שעל פי אתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא, שגם נכנסת הרבה יותר בפנימיות וגם ממקום יותר גבוה מאשר כל מה שהיה לפני מתן תורה, נוסף על כך עוד דבר. אמנם לכאורה הוא משהו אחר והפוך אבל הוא מאוד פשוט, שמצוה שאחרי מתן תורה בלי קדימת עבודה היא משהו אחר לגמרי מאשר מצוה שלפני מתן תורה.

דהמצה שלאחרי חצות אז היתה (בעיקר) מפני שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ (מצד הגילוי דלמעלה), ולא הי' בזה עבודה (וקיום מצוה) [הוא לא אומר את זה כאן, אבל למטה נדמה לי שהוא אומר את זה, שגם המצה של אחרי חצות היא מצוה, אבל זו לא מצוה שאחרי מתן תורה אלא מצוה שלפני מתן תורה]. והמצה שאנו אוכלים לאחרי מ"ת היא קשורה עם עבודת האדם [בשעת מעשה, לא עבודת האדם קודם, אלא עבודת האדם עכשיו ברגע הזה – ] קיום מצוות אכילת מצה. [שוב הוא קובע לנקודה הזו ברכה בפני עצמה, שאמנם קצת קשה להבין את הטעם לכך, אבל אם נראה את כל המבנה כן נוכל להבין אותה בע"ה].

ג. לספר עכשיו כפי שהיה אז

השייכות שבין אחר מתן תורה לפניה  

ג) וצריך להבין מה שאומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, הרי המצה שאנו אוכלים (לאחרי מ"ת) יש בה מעלת העבודה והמעלה דקיום המצוה. [לפני כן (בסוף אות א') הוא כביכול כבר תירץ את הקושיא, אבל עכשיו "הדרא קושיא לדוכתא"] [ובזה גופא – מצוה שלאחרי מתן תורה], והיאך אומרים דהמצה שאנו אוכלים הוא על שום שלא הספיק להחמיץ (דזה שהוא מצה ולא חמץ הוא בא ממילא, מפני שלא הספיק להחמיץ) [שוב, "הדרא קושיא לדוכתא" במדרגה יותר גבוהה, הרי יש מצוה שאנחנו נעשה אותה, ולא שהיא תעשה מעצמה].

ויש לומר הביאור בזה, כי מצות סיפור יצי"מ היא לספר הענין דיציאת מצרים כמו שהי' אז.

עכשיו הוא אומר חידוש מאוד נאה ויפה. הוא אומר שבכל החידושים של הבנים ושל תורתם לגבי האבות לא שוכחים את האבות, נאמנים לאבות. זה הווארט כאן. זהו ווארט מאוד יפה. לגבי כל מה שכתוב שמתן תורה שינה בשינוי מהותי את העם הזה, באמת יש כאלה שלומדים את מהות השינוי שנוצר, אפילו בכוזרי[יט] ובכל הספרים, מאוד קשה לפעמים להבין בדיוק איך להתייחס לאבות או למי שחי לפני מתן תורה לאור אחר מתן תורה. אפשר לקבל רושם כאילו שהם כמעט חצי יהודים או משהו כזה, אלה שלפני מתן תורה. שוב, אין פה המקום להאריך בזה יותר, לגבי כל מיני דברים....

הוא אומר כאן שהתורה רוצה, אם כי שהכל באמת מתחדש ומתעלה בדרגה אינסופית על ידי מתן תורה, אבל יש מצוה להתקשר. מה המשמעות כאן של "לספר"? להתקשר נפשית, להתקשר נפשית 'על אמת', עד הסוף, עם מה שהיה אז, לפני מתן תורה. כאן הוא מדבר לגבי יציאת מצרים, אותו לילה, אבל כך הוא גם לגבי אבותינו הקדושים וכו'. הווארט הזה בפני עצמו הוא דבר נאה וחשוב. הוא אומר שיש מצוה לספר, הרי התורה אומרת לנו בלילה הזה לספר מה שהיה.

מה אמרנו קודם? שהגילוי שנגלה לנו היום יותר גדול ממה שהיה, אבל יש מצוה לספר מה שהיה. קצת דומה גם כן למחלוקת בחז"ל[כ] האם לעתיד לבוא נזכיר עדיין את יציאת מצרים או לא. איך אנחנו פוסקים? שנזכיר אותו בתור טפל, לא שנשכח ממנו. גם כאן, המצוה בתורה היא לזכור. שוב, לזכור הכוונה להתקשר. מה זה להתקשר? להזדהות. כאן הרבי כותב זאת כל כך יפה, מזכיר לנו את אותם שנוהגים לעשות מחזות והצגות של יציאת מצרים בליל הסדר. ככה משמע מכאן.

הסימולטניות שבליל הסדר

[חוץ מזה שיש עניין לספר כמו שהיה אז, ועוד (ועיקר) כיון שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים כו' משועבדים היינו לפרעה במצרים, לכן גם עכשיו (ובפרט בליל הפסח) אף שנמצאים כבר לאחרי יצי"מ ולאחרי מתן תורה, יש גם המעמד ומצב שהי' אז.

הכל סימולטני, זה כאן הווארט. כנראה שסימולטניות קשורה בעצם הענין של פסח ויציאת מצרים, שכל המדרגות האלה – הכל קורה סימולטני. שוב, המושג המופשט 'סימולטני' קשור בעצם לפסח, לליל הסדר.

[נשמע לא חשוב לנסות לדמיין איך היה אצל אבותינו במצרים.] זה מה שהוא אומר, שלא, שזה כביכול הכיף של הלילה. כמו שאמרנו שפסח לכאורה הוא התקשרות לעבר, ופורים הוא התקשרות לעתיד. כאן אמנם אנחנו מעתיקים קצת את האור של פורים לפסח ואומרים שגם בפסח יש התקדמות מידי שנה, אבל עדיין העיקר בפסח הוא ההתקשרות וההזדהות עם הפעם הראשונה. [אבל איך אתה חווה את ההתקשרות הזאת? את ההתקשרות הזו אתה עושה אותה כי צריך, אבל מה כיף בזה? זה קצת דומה לכיף של לשחק עם ילד...] מכונת זמן זה לא כיף? אתה יודע מה זה מכונת זמן? מכונת זמן היא כיף הכי גדול, כולם חולמים עליה, כל המדע הדמיוני, הכיף הכי גדול של המדע הדמיוני הוא מכונת זמן.

לכן גם עכשיו (ובפרט בליל הפסח) אף שנמצאים כבר לאחרי יצי"מ ולאחרי מתן תורה, יש גם המעמד ומצב שהי' אז [צריכים להרגיש ולחוות, שאנחנו גם ממש אז. לפי זה, היום הראשון של פסח הוא "אז" ואילו היום האחרון הוא "אז" לעתיד[כא], מ"אז" ל"אז"] ולכן אומרים (בהסיפור דיצי"מ שבהגדה) מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם,

מה שהוא אומר כאן הוא ממש הפשט הכי פשוט של הכל. כל הקושיא שמקשים למה אומרים את הפסוק הזה, אז ברור על פי פשט שרוצים להביא את הפסוק הכי ציורי, הכי מעשי, שהכי מקשר את המצה עם מה שהיה. אין פסוק אחר להביא למצה "על שום מה" עם מה שהיה. זה הפשט.

עכשיו הוא חוזר על כל המדרגות שהיו עד כאן:

דבהמצה שאנו אוכלים קודם חצות [אנחנו עכשיו אוכלים את המצה לפני חצות, זו המצוה] יש בה נוסף על מעלת המצה דקודם חצות [עכשיו הוא אומר מהי המעלה של קודם חצות] – המעלה דעבודת התחתון בקיום ציווי הקב"ה (כמו שהי' לפני מ"ת) [שהוא הכתוב "בערב תאכלו מצות", נוסף על כך יש] גם מעלת המצה שאחרי חצות [מה שהיה אז] – המעלה דלא הספיק להחמיץ (שא"א להיות בה חימוץ) מצד הגילוי דמלמעלה. ונוסף לזה, בהמצה שאנו אוכלים יש גם העילוי דמצד מתן תורה [שזו המדרגה השלישית], קיום מצוה שלאחרי מתן תורה [זה כבר הרביעית],

ד. מעלת מצת שביעי של פסח

מעלת הרשות על החובה

השורה הבאה מלמדת שיש גם מדרגה חמישית. עכשיו הוא כמו שאמרנו קודם, חזרנו להיות 'חסיד':

ויתירה מזו, שיש בה גם מעין המעלה דאכילת מצה בשביעי של פסח שהיא רשות (שלמעלה מחובה) שהיא מעין האכילה דלע"ל.

אם רוצים להפשיט כאן את כל המאמר, אכילת מצה זו חויה סימולטנית של הרבה ממדים, אחד חופף על השני. זו התמצית-הנקודה כאן של כל המאמר. יש לנו ארבע מדרגות סימולטניות בתוך המצה, וכאן הוא אומר שיש עוד מדרגה חמשית שהיא שביעי של פסח שגם חווים באכילת המצה. עם כי שעל פי פשט הדבר ממש "איפכא", ההיפך הגמור, שהרי אומרים^[כב] שבכל הימים אכילת המצה היא רשות חוץ מבלילה הראשון. ככה ההלכה, שהלילה הראשון הוא חובה ואילו כאן הוא אומר שגם את הרשות חווים בלילה הראשון. רשות ולא חובה היא יותר גבוהה, כמו שנסביר תיכף. אכילת המצה בשביעי של פסח – השנה אפשר לומר שאכילת מצה בשמיני של פסח, השבת שאחרי החג – אכילה שהיא בגדר רשות, היא במעלה גבוהה יותר מאכילת מצה שבגדר חובה.

מעלת הרשות על החובה היא כמו לעתיד לבוא, זוהי מדרגה שלעתיד לבוא שבעולם הזה. יש הרי דיון בגמרא[כג] מה יותר גדול, "מצֻוה ועושה" או "מי שאינו מצֻוה ועושה". יש הוא אמינא שהיתי חושב בהתחלה ש"אינו מצוה ועושה" הוא יותר, אבל למסקנה זה לא ככה, אלא "מצוה ועושה" יותר גדול. בכל זאת כתוב שיש בחינה גבוהה יותר של רשות. כמו לגבי תפלה, תמיד דורשים את "תפלת ערבית רשות"[כד] שהיא דוקא כנגד יעקב אבינו שהוא ה"בחיר שבאבות"[כה], ביחס לשחרית ומנחה, שיש מעלה ברשות שאין בחובה, עד שלעתיד לבוא הדרגה הזו של "אינו מצֻוה ועושה" באמת תהיה יותר גבוהה מאשר "מצוה ועושה"[כו].

בהערה פה למטה הוא כותב^[כז] שחז"ל למדו מכך שכתוב "ששת ימים תאכל מצות"[כח] ששביעי של פסח רשות, אבל אחר כך לומדים שכל הימים רשות חוץ מהלילה הראשון שהוא חובה[כט]. אם כן, למה אני אומר דווקא שביעי של פסח? הרבי אומר משהו ברור, פשוט, שהיות שנאמר בתורה "ששת ימים תאכל מצות" ומכאן לומדים ששביעי רשות, אז עיקר הרשות נובע מהיום השביעי. זאת אומרת שעיקר הרשות מושרש בשביעי של פסח ומכאן למדו לימים הקודמים, להוציא את הלילה הראשון. אבל הוא אומר שבעצם, בפנימיות, הדבר הזה שרשות יותר גבוהה מחובה מרחף על כל המדרגות, כמו שתיכף נסביר מה המבנה הכללי כאן.

יום כיפור – בן הזוג של שביעי של פסח

עכשיו רציתי פה להתיחס למה שנעם כאן כתב. אין לנו זמן, רק נאמר נקודה אחת, ששביעי של פסח הרי הוא ימות המשיח, סעודת משיח שבאחרון של פסח.

[השנה עושים את זה במנחה של שבת?] מי שרוצה לעשות גם במנחה של שבת תבוא עליו ברכה. בארץ ישראל נוהגים לעשות ביום ששי, אבל יש לך הוא אמינא מאוד טובה לעשות פעמיים. [אפשר לעשות בליל שבת...] אם לעשות פעמיים אז צריך לעשות בשביעי וצריך לעשות בשמיני. אם לעשות ב'פורס מפה' זה בסדר, אבל בזמן האחרון לא נהגנו ככה לעשות, הרבי לא נהג ככה.

איך שלא יהיה, שביעי של פסח קשור עם ימות המשיח. יום כיפור הוא עולם הבא. אז אני רק אומר, לנעם, שאם יש צירים בשנה, צריך להסביר אותם יותר אחר כך, אבל אם קובעים את ציר השנה ביארצייט של האור החיים הקדוש, מ-ט"ו בתמוז עד ט"ו בטבת, יוצא שיום כיפור הוא בן הזוג של שביעי של פסח, שהוא ימות המשיח. אלו שני ימים שהם לעתיד לבוא. המבנה של נעם הוא הכי מוצלח, שבעולם הבא הכל רשות. גם ביום כיפור האכילה רשות, היא כל כך רשות שלא אוכלים... בשביעי של פסח זה רשות אבל במדרגה אחת למטה...

ה. חמש המדרגות באכילת מצה

אז אם כן יש פה חמש מדרגות, שכולן קורות בבת אחת. שתי מדרגות 'פַאר מתן תורה', שלפני מתן תורה, מה שהיה אז לפני חצות ומה שהיה אחרי חצות. אנחנו חווים אותן יחד ויש מצוה להתקשר לזה, שזהו עיקר מצות הסיפור ביציאת מצרים; יש שתי מדרגות שלאחר מתן תורה, שהן העבודה שקדמה למצוה הזאת ועצם המצוה הזאת בזמנה; ויש עוד ענין, אותו הוא אומר רק בקיצור נמרץ, שהוא של לעתיד לבוא וזהו ענין אכילת המצה בשביעי של פסח ברשות. משמע כאן שהכל הוא מלמטה למעלה.

עבודה צורך גבוה – אמא; עצם המצוה – אבא ואמא

מה הסדר? ודאי כמו שהתחלנו ללמוד אותו קודם, פשוט כנגד חמשה פרצופים לפי הסדר, כנגד ארבע אותיות שם הוי': שתי המדרגות שאחר מתן תורה הן אבא ואמא, זה ברור. ובפרט: מה שעבודה פועלת הוא כמו שפעם למדנו[ל] על עיקרי האמונה של הקבלה והחסידות בנוסף לעיקרי האמונה של הרמב"ם (אפשר לשמוע אולי אחר כך שיעור על זה). עיקר הקבלה שלא מוזכר בעיקרי האמונה של הרמב"ם הוא "עבודה צורך גבוה"[לא] וממילא "ריח ניחֹח"[לב] ו"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[לג], שמכאן המקור בחז"ל לכך ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", ש"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[לד]. היסוד ש"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", שלפי מה שעולה ככה יורד –  הוא מוחין דאמא, מצד אמא בקבלה.

המצוה הראשונה "בערב תאכלו מצות" היא בטול היש. מה זה קיום מצוה? להתבטל, "בטל רצונך מפני רצונו"[לה]. מה ההבדל בין מצוה לפני מתן תורה למצוה שאחרי מתן תורה? מצוה לפני מתן תורה היא – עד כמה שאדם יכול לבטל את עצמו – מעצמו. כמה שאדם יכול לבטל את עצמו מעצמו זה נקרא בטול היש והוא מצד המלכות. מהי מצוה אחרי מתן תורה? שהאדם מקבל כח עליון לבטל את עצמו. זאת אומרת שבמצוה יש בטול במציאות, בטול אמתי, והוא מצד אבא. לכן גם אבא נקרא בקבלה[לו] "מלך עליון". כמו שיש מלך למטה יש "מלך עליון", שהוא אבא. שניהם כמו "יראה תתאה" ו"יראה עילאה", בטול תחתון ובטול עליון, כמבואר באריכות אצלנו בפרק בעבודת ה'[לז]. שני הבטולים הם כנגד י של שם הוי' ו-י של שם אדנ-י. בטול המלכות שלפני מתן תורה הוא כנגד האות י האחרונה של שם אדנ-י, שכאשר משוים אותם יחד יש י בראש ו-י בסוף[לח], בטול עליון מצד אבא ובטול תחתון מצד המלכות.

אם כן, יש "בערב תאכלו מצות", הבטול שלפני מתן תורה שבמלכות; הבטול של המצוה עכשיו אחרי מתן תורה הוא באבא; כל מערכת העבודה היא מצד אמא; עבודת הטבע ממילא בגלל שיש גילוי אורות היא הרגש. זה הדבר שהיינו צריכים להאריך בו הכי הרבה, אבל אין כאן המקום. זה מצד המדות שנקראות ז"א, שהוא למעלה מהמלכות. זו דרגה שנקראת טפח למעלה מהטבע. אם כן, לפני מתן תורה היו הארות של וה של שם הוי'. פשוט שמתן תורה הוא חידוש, יה, כיוון שהתורה " שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאת העולם"[לט], מתן תורה הוא מצד המוחין; ה"רשות", שכמו שאמרנו, היא יותר גבוהה מהחובה וכאשר אומרים זאת הכוונה בקבלה וחסידות שהיא כנגד הכתר, שלמעלה מחכמה ובינה. אם כן הרשות כאן היא הכתר האמתי והוא ימות המשיח.

נסכם:

קוצו של י	כתר	עבודת ה"רשות"
י	חכמה	עצם קיום המצוה – בטול עליון
ה	בינה	קיום המצוה לאחר "מעשנו ועבודתנו"
ו	מדות	קיום ברגש מתוך "נגלה עליהם"
ה	מלכות	"בערב תאכלו מצות" – בטול תחתון

ז"א בעתיקא אחיד ותליא

[המדרגה החמישית של הרשות שלמעלה מחובה דומה למדרגה השניה של "נגלה עליהם".] בדיוק כך. זה נקרא "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[מ]. מי שבאמצע כאן היא המדרגה של ז"א והמדרגה של רשות בבחינת "בעתיקא אחיד ותליא". לכן באמת אפשר ממש לזכור את זה בכי טוב. כעת מומתק עוד יותר למה אנו מזכירים דוקא את המדרגה של "על שום שלא הספיק בצקת", משום שבמדרגה זו של אחר חצות שלפני מתן תורה מרומז לא רק כל מה שמתחדש על ידי התורה, אלא גם שבה דוקא מרומז שביעי של פסח. גם על פי הלכה נכון לומר שמתגלה כבר בליל הסדר מעלת הרשות, בגלל שהאמירה שהכל רשות כוללת גם את אחרי חצות בלילה הראשון. כלומר, אחרי חצות בלילה הראשון כבר מתחיל להיות רשות. אם כן, זה כבר אומר לי ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", שגם יש פה התגלות אמתית של "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מא] לעתיד לבוא. אלו חמש המדרגות שיש פה.

נאמר זאת במלה אחת – פסח הוא "כורך". כורך הוא העיקר. אין כאן המקום להאריך, אבל פעם למדנו[מב] את כל הסדר של פסח, את כל הסימנים-השלבים, החל מ"קדש ורחץ" שלפני הצמצום גבוה מאוד, מדרגות 'יחיד' ו'אחד', ומהם יורדים דרך כל הפרצופים. אין כאן המקום לפרט אותן, אבל כשמגיעים ל"כורך" זה נקרא ראשית עולם התיקון.

[לגבי המדרגה החמשית, בלילה הראשון אי אפשר לממש את הרשות, רק אחרי חצות אתה מגיע לרשות.] הרבי אומר שכל מה שיש אחרי חצות, מי שזוכה אפשר גם להשיג לפני חצות, וגם אפשר לאכול את האפיקומן אחרי חצות מי שלא הספיק... 'כי לא הספיק'... אם הוא לא הספיק לאכול אותו לפני חצות הוא מספיק לאכול אחרי חצות ואז מגיע גם לגילוי של ה"רשות"...

דרך אגב, נסיים עם זה שאנחנו תמיד דורשים ש"לא הספיק" הכוונה שאין לו סיפוק, שהוא לא עושה את המצוה לשם סיפוק רק עם בטול של מצה. וגם אין לו ספקות...

מקדש ישראל והזמנים

[למה הזיכרון ההיסטורי מודגש דוקא בפסח?] כל המועדים, כל הזמן שלנו, הם זכר ליציאת מצרים. שוב, זה פרק מז בתניא, שם הוא מסביר ש"בכל... יום חייב אדם לראות את עצמו" – היום וברגע זה – "כאילו הוא יצא ממצרים". "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[מג] – יש מצוה בכל יום, ולכן מבין שש הזכירות היא המצוה הראשונה של כל יום, שהוא זוכר תמיד את יציאת מצרים.

[זה אומר שיש היסטוריה או אין היסטוריה?] יש ויש... [מה הכוונה שליל הסדר נבנה כזכר ליציאת מצרים?] כל ממוצע הולך לשני כיוונים: מצד אחד הוא מוריד את הנפש, את הפנימיות, למציאות, לעולמות; ומצד שני הוא גם מעלה את העולם, הוא מוציא אותך מההגבלה, מהמאסר, מהמצרים של העולם, ומחזיר אותך לנפש. זו יציאת מצרים, עצם הזמן של היהודי. יש את הביטוי המפורסם של המגיד בלוח היום יום[מד], שהקב"ה ברא את העולם יש מאין והתפקיד שלנו הוא להחזיר את היש לאין. לא לשבור את העולם, אלא להעלים את העולם בתוך האין, כך שהאין יתגלה בתוך המציאות וזה מה שהזמן עושה. הזמן הוא הממוצע בין האלקות לעולמות, כמו נשמות ישראל. לכן "מקדש ישראל והזמנים"[מה], שהנשמות הן סוד הזמן, העולמות הם המציאות והאלקות היא הנפש. אלו עולם-שנה-נפש: 'נפש' היא באמת אלקות 'זמן' הוא נשמות ו'עולמות' הם המציאות, העולם.

[מהו הענין שהזמן הוא ממוצע?] בגלל שזמן הוא "מטי ולא מטי"[מו], זמן הוא הקו, הקו הוא "מטי ולא מטי" ומסביב לקו ישנה התהוות של העולמות. יש אור אין סוף והוא האלקות, הנפש; יש העולמות; ומה שמחבר אותם נקרא קו. הקו הוא "מטי ולא מטי" הוא סוד הזמן, כמבואר באריכות במקום אחר[מז]. שוב, הזמן מצד אחד מהווה את המציאות, את העולמות, ומצד שני הוא הכח אצלנו, לנו יש את הכח על ידי הזמן להעלות את העולם לאלקות, להחזיר את היש לאין. זהו ה"זכר ליציאת מצרים", "להביא לימות המשיח"[מח], זה כל מה שקשור לפסח. בפרק מז בתניא מוסבר שזהו ה"שמע ישראל" שלנו, שהאמירה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מט] היא הביטוי לכך שכל יום יוצאים ממצרים. אנחנו אומרים זאת עכשיו כאילו רק היום הזה יצאנו ממצרים.

"איי הים" – המקום השמיני

נשארה רק הברכה בסוף:

ד)  ויהי רצון, ובפרט שמסיימים (כנהוג) בנתינת צדקה, ע"ד שהסיום דכל ימי הפסח הוא בשביעי של פסח, ויתירה מזו שהסיום דכל ימי הפסח (בחו"ל) הוא באחרון של פסח שבו מאיר גילוי הארת המשיח, שלכן גם ההפטרה דאחש"פ היא בביאת המשיח [ויש לקשר זה גם עם שמיני של פסח [שייך לנו בשנה זו גם בארץ ישראל], כי בההפטרה כתיב ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מז' מקומות של גלות (אשור, מצרים וכו' והשמיני איי הים) [הוא מפרט שבעה מקומות, ואחר כך מגיע למקום השמיני, שהוא "איי הים"[נ], פעם אחת הרבי אמר[נא] ש"איי הים" הם אוסטרליה, המקום השמיני שה' יקבץ משם לעתיד לבוא] ויביאם למצב של שמיני [היות שזהו המקום השמיני הוא יחזיר את כל היהודים ויגלה את כל היהודים],

הרבי גם תמיד דורש את זה על יוסף הצדיק. יש שני פסוקים שדורשים על יוסף הצדיק, "יוסף הוי' לי בן אחר"[נב] ו"יוסיף אדני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר"^נא. בהמשך הפסוק מוזכרים שבעה מקומות ידועים ועוד מקום אחד אלמוני, "איי הים", 'אי שם'. 'אי שם' זה הוא השמיני, וה' יביא את כולנו למקום השמיני.

– המצב דגאולה האמיתית והשלימה], ויקויים היעוד בפשטות ובכל הפרטים וגם בפנימיות מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.