בטחון מופרז אצל יפתח הגלעדי ורבי חנינא בן תרדיון

שיעור שמיני במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

כ"ט אייר תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב מתוך מאמר אמונה ובטחון על דמותם של יפתח הגלעדי ורבי חנינא בן תרדיון. על פי כתבי האריז"ל שתי הדמויות הן גלגול עם אותה נשמה. סופר סיפורם המתאפיין בבטחון מופרז. הוסבר שיש דמויות לא משיחיות המשלימות עם מסירת הנהגת חצוניות העולמות לידי מלכות הרשעה ורואים בכך השגחה פרטית, ויש דמויות משיחיות שלא משלימות עם מציאות זו ונלחמים בכך. נקבע כי אצל כל הדמויות המשיחיות קיים חוסר במעבר בין הרצון התקיף לשכל, לכן לא מימשו את הבאת המשיח. בסוף השיעור התבאר על פי מאמר רבי חנינא בן תרדיון בפרקי אבות כי לפני ה"מל" בהגהת השם באותיותיו ובנסיון להכריח את ה' לשנות את המציאות – יש להקדים את ה"חש", השתיקה וההתבוננות וכן את ה"מל", הברית מילה.

[חסרה ההתחלה]

א. תקון נשמות יפתח הגלעדי ומשפחתו

נדרו של יפתח

אם אין מספיק שכל לנווט נכון את הרצון, אז זה יכול בשטח לא לשאת פרי טוב, ואפילו קצת להתפוצץ או להישבר, בצורה אחת או אחרת. בנ"ך אחת מהדמויות של צדיקים, שלפי חז"ל הוא היה צדיק גדול, שבכל אופן לא היה מסוגל למדוד נכון בקנה המדה של השכל את כל האנרגיה, את כל הכח העצום שיש לו, הוא השופט יפתח, יפתח הגלעדי.

מצד אחד הוא הצליח בנסי שמים לנצח את האויב, אבל אחר כך כשהוא חזר הביתה קרה סיפור[ב] ודאי ידוע לכולנו עם בתו – בת יפתח – שהוא פצה פיו, הוא נדר נדר לפני המלחמה שאם ה' יצליח בידו, ינצח את האויב, וכך היה באמת, אז הדבר הראשון, הנפש חיה הראשונה שתצא מפתח ביתו הוא יקריב-יעלה קרבן לה'. ולצערו מי שיצא מפתח ביתו ראשונה לקראתו כשהוא חזר בנצחון מהמלחמה היתה בתו, והוא נאלץ, כך הוא סבר שהוא חייב לקיים את הנדר. הרי הוא פצה את פיו, זה הביטוי בתנ"ך, שהוא פצה את פיו לה'[ג], וכך היה.

יש באמת מחלוקת בין המפרשים[ד] אם הוא כן קיים את זה ממש, שהקריב אותה עולה או לא, אבל הדעה המוסכמת-המקובלת גם בקבלה שכן, שדברים כפשוטם. אפילו חז"ל[ה] מאשימים בכך את הגדול מבין רבני אותו הדור שהוא היה פינחס בן אלעזר הכהן, שהיה יכול לבוא ולהתיר, למצוא מה שנקרא בהלכה פתח חרטה לנדר, לבטל למפרע, מה שנקרא להתיר את הנדר לגמרי[ו], והוא לא בא להתיר. חז"ל ראו בכך שהוא קצת אשם בכך שהוא לא התיר את הנדר. גם יפתח היה אשם שהוא לא הלך לפינחס. הכבוד האישי של כל אחד היה גדול מדי כדי ללכת לשני, וכל אחד נענש אחר כך, גם יפתח וגם פינחס. וידוע שפינחס הוא אליהו[ז], אליהו הוא גם דמות משיחית, הוא גם מבשר את הגאולה[ח]. ולפי חז"ל כאן החטא שלו, בסיפור הזה. כלומר שכל הסיפור הזה הוא סיפור עם הרבה-הרבה כח, אנרגיה משיחית, אבל לא מנותב נכון.

שרפת רבי חנינא בן תרדיון

האריז"ל מגלה לנו[ט] את סוד גלגולי הנשמות בדרך כלל, איך שכל דמות תנ"כית יש לו דמות בתורה שבעל פה מקבילה אליו. הוא אומר[י] שכל הסיפור הזה וכל הדמויות האלה של יפתח הגלעדי וגם אשתו של יפתח שגם נכנסה לסיפור – תכף נסביר איך – ובתו של יפתח שנקרבה, הם אחר כך התגלגלו בצדיק, אחד מגדולי הצדיקים של חז"ל, שהוא גם אחד מעשרה הרוגי מלוכה, מלכות רומי, מבין החברים של רבי עקיבא, הוא רבי חנינא בן תרדיון, שהוא נשרף על ידי הרומאים וספר תורה בידו, או אפילו לפי התאור של חז"ל כרכו מסביב לגוף שלו ספר תורה, ושרפו אותו ביחד עם הספר תורה.

ניסו לשרוף אותו כמה שיותר לאט, שמו ספוגים על הלב שהוא יישרף כמה שיותר לאט, וגם את הגוילים של הספר תורה סדרו בצורה כזאת שהוא ישרף כמה שיותר לאט. עד שהמבצע, הגוי הרומי, שהוא ביצע את הרצח הזה, השרפה הזאת, אז הוא בשלב מסוים ריחם עליו וביקש ממנו ש'אם אני אמהר, אזרז את המטה, האם תכניס אותי אתך, תביא אותי לחיי העולם הבא?'. קודם, בפני התלמידים, גם התלמידים שלו רצו לזרז את השרפה, שהוא ימות כמה שיותר מהר, והוא סירב, הוא אמר שמי שנתן את הנשמה הוא יקח את הנשמה, לא שהוא יקח חלק בפרדת הנשמה מן הגוף.

כל הסיפור הזה הוא סיפור במסכת עבודה זרה בש"ס, בגמרא[יא]. התוספות[יב] אומרים שמצאנו עוד מקומות שכן מותר לאדם לשלוט בעצמו כדי למנוע ממנו מאתו יסורים שעלולים להביא אותו לידי עברה. כשהגוים רוצים להכריח לעבור עברה חמורה – מותר לאדם לקחת את נפשו בידיו, לפגוע בעצמו. הם מביאים כמה דוגמאות, אבל כאן הוא היה חזק מאד. נספר את הסיפור הזה, יש הרבה מאד פרטים בסיפור שתכף נספר אותם, סיפור מאד-מאד מורכב על רבי חנינא בן תרדיון. אבל כאן הוא לא רצה לנגוע בעצמו, לא הוא ולא התלמידים. אבל בסוף-בסוף הגוי הזה בעצמו הציע שהוא יזרז את הענין בתנאי שהוא יבטיח לו שהוא יביאו לחיי העולם הבא. והוא הסכים, ובאמת הוא עשה כך והוא נשרף מהר, וכאשר האש עלתה והוא נשרף מהר – אותו גוי בעצמו קפץ לאש והוא גם נשרף אתו ביחד, ואז יצאה בת קול מן השמים שרבי חנינא ביחד עם אותו גוי מזומנים לחיי העולם הבא, זה הסיום של כל הסיפור הזה.

הצלת בתו של רבי חנינא על ידי חתנו רבי מאיר

הגזרה של המלכות היתה גזרה משולשת. שוב, הוא אחד מעשרה הרוגי מלוכה. והמלכות גזרה כך, היא גזרה שהוא יישרף ואשתו תהרג, ובתו תמסר לקובה של זונות, מטעם הממשלה. זה היה מוסד ממשלתי שהרווחים הולכים למלכות ברומא. בעצם כמו שהגמרא מספרת בהמשך, היו לו שתי בנות. כל המשפט הזה הכל התקיים אצלו. הוא נשרף עם ספר תורה, אשתו נהרגה והבת הראשונה – היתה עוד בת – היא נמסרה לקובה של בנות, ורק בנס אחר כך היא ניצולה משם, על ידי ר' מאיר, החתן שלו, החתן שלקח את הבת השניה, הוא ר' מאיר, רבי מאיר בעל הנס. אשתו היא מפורסמת מאד בחז"ל, אולי האשה הכי מפורסמת, הבת השניה של רבי חנינא בן תרדיון – ברוריה[יג]. אז עליה בעזרת ה' נלמד אולי בפעם הבאה.. זה ההמשך כאן, מקוה שנגיע בפעם הבאה, לסיפור של ברוריה, בהקשר לנושא שלנו. אבל היום אנחנו נלמד על שלשתם, אלו שנגזרה הגזרה נגדם, רבי חנינא ואשתו והבת הראשונה.

אחר כך בזכות ברוריה שהיא אמרה לר' מאיר ללכת, גם כן, מבצע של מסירות נפש, להיכנס לתוך המוסד הממשלתי הזה של הקובה של זונות על מנת להציל את האחות שלה משם, אז ככה היה. ומשם, מכל הסיפור שם יוצא בין היתר הביטוי המפורסם שמישהו ניתן בעת צרה שיצעק לשמים "אלהא דמאיר ענני", "אלהא", ה' של מאיר, של רבי מאיר "ענני", וזה עוזר. זה מקובל עד היום הזה שצועקים ככה, לכן קוראים אותו רבי מאיר בעל הנס. זה קרה כאשר אשתו ברוריה הטילה עליו משימה-שליחות להיכנס לתוך הקובה של זונות להוציא משם את האחות.

צדיקים משיחיים וצדיקים לא משיחיים

אז זהו סיפור מאד-מאד מיוחד, הסיפור הזה בחז"ל. שוב, זה הכל מופיע באריכות, מתפרש על כמה דפי גמרא במסכת עבודה זרה. עכשיו, האריז"ל מגלה לנו בסוד גלגולי הנשמות שרבי חנינא הוא-הוא יפתח הגלעדי ואשתו – אשתו, והבת שנמסרה לקובה של זונות היא הבת של יפתח הגלעדי, היא הבת שנקרבה קורבן בגלל הנדר שהוא נדר לה', שהוא פצה את פיו לה'.

הדמות הזאת, גם הוא ואפשר לומר שכל בני המשפחה שלו, רבי חנינא בן תרדיון עליו עכשיו מדברים, וגם החתן שלו, רבי מאיר, כולם דמויות משיחיות במיוחד. וכמו שנסביר תכף הערב, יש בין הגדולים ביותר, גדולי ישראל האמתיים יש כאלה שהם משיחיים, ויש כאלה שהם בפירוש לא משיחיים, לא דוחקים עם הקץ, להפך – הולכים עם הזרם של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מתגלה להם בדור שלהם, לא נלחמים נגד המלכות, המלכות הקיימת. אבל יש כאלה דמויות כמו רבי שמעון בר יוחאי שלפני שבוע היה ההילולא של רשב"י, עליו גם כן כתוב שהוא היה מרגיז ממלכות[יד], זה הביטוי לגבי רשב"י, שהוא לא משלים. אז גם לו היה לו חבר – רבי יהודה, שהוא להפך, הוא היה הולך עם המלכות, היו חכמים אמתיים שהלכו עם המלכות. רבי יהודה היה אפילו דובר של המלכות, מלכות רומי הכוונה, מלכות הרשעה. אבל היות שהמלכות אז שלטה בנו היו חכמים גדולים שראו בכך גזרה והשגחה מן השמים, ואם כן אנחנו חייבים להיכנע וללכת עם הטבע, עם המלכות שהיא הטבע. ויש חכמים בכל דור ודור שבפירוש לא כך, שנלחמים נגד המציאות, צריך להפוך את המציאות, להביא את המשיח, להביא את הגאולה.

אז אנחנו רואים במו עינינו שזה עוד לא הצליח לגמרי. כל אותם נסיונות של כל אותם חכמים בכל דור ודור. אבל כמו שהסיפור המפורסם של רבי נחמן, בסוף הוא יוציא אותה, את הבת מלך, בסוף ימצא אותה ויוציא אותה, בסוף זה כן יעלה יפה, ואנחנו שוב פעם, אלו שניסו בחרוף נפש להביא את הגאולה בכל דור ודור, אז כאמור זה עוד לא הצליח אבל בסוף העבודה, דרך העבודה שלהם היא היא שתצליח בסוף. צריך ללמוד מהם את דרך העבודה, ודרך העבודה זה בטחון שלפעמים נראה לנו בטחון מופרז לגמרי, זה כל הנושא כאן, בטחון חזק מאד נגד המציאות הקיימת לכאורה, ובסוף זה כן יעלה יפה, המדה הזאת והדרך הזאת, בסוף יהיה רשב"י אחד או רבי מאיר אחד, או רבי חנינא בן תרדיון אחד, שיבוא ובדרך הזאת של להרגיז את העולם, אבל להרגיז את העולם גם בדרכי נעם, כל פעם זה מתמתק הענין הזה יותר ויותר – זה כל יעלה יפה. זה הנושא כאן של הלימוד.

ארבע דמויות משיחיות בזמן הגמרא ובזמן המשנה

פה הזכרנו שלשה מתוך ארבעה חכמים שהם בזמן התנאים היו בבחינת משיח. אנחנו יודעים שבתקופה עוד יותר מאוחרת, בזמן האמוראים של הגמרא, גם היו חכמים גדולים שהתלמידים שלהם ראו בהם דמות משיחית. לכן כתוב בגמרא, במסכת סנהדרין[טו] , שתלמידי רבי שילא אמרו ששילה שמו של מלך המשיח, על פי הפסוק "עד כי יבא שילה"[טז], כלומר שראו ברבי שלהם שהוא ראוי להיות משיח. וככה תלמידי רבי ינאי אמרו שינון, ינון על משקל ינאי, "ינון שמו", שהוא ראוי להיות משיח, כמו שכתוב "לפני שמש ינון שמו"[יז], פסוק על המשיח[יח], שינון זה השם שלו. ותלמידי רבי חנינא, היה עוד חנינא, לא חנינא הזה, עוד חנינא בזמן הגמרא שגם אמרו ש"חנינא שמו", והיו שאמרו ש"מנחם בן חזקיה שמו".

יש סוגיה בגמרא שיש ארבע בחירות של משיח, שבכל בית מדרש אצל כל קבוצה של תלמידים בחרו בדמות המסוימת. זה גם דברנו על זה כאן בפעם הקודמת[יט], לפני שבועיים, מתוך הספקות של רדל"א, כל אחד בחר את הדמות, בירור החזון כמו שזה מתקבל אצלו וניסה להמשיך את זה לתוך המציאות התחתונה שלנו. אז אחד אמר מנחם, קוראים לו מנחם, השני אומר שילה, השלישי אומר ינון, והרביעי אמר חנינא. ידוע הרמז, כתוב בספרי הקבלה שזה בעצמו ראשי תבות משיח. ארבע הדעות, ארבע הבחירות שכתוב ביחד בגמרא – מנחם שילה ינון חנינא, הראשי תבות שלהם הוא משיח, כלומר שכולם מהוים ביחד את נשמת המשיח. בכל אופן צריך להמשיך לבחור, מי שיצליח – זה כמו בחירות – מי שיהיה לו את הרוב קולות של עם ישראל, הוא ייבחר מתוך ארבעתם להמשח למטה ולהיות המשיח בפועל ממש. ככה כתוב לגבי תקופת הגמרא.

אבל בתקופת המשנה שקדמה, יש גם כן ארבע דמויות שכל אחד הוא בחינת משיח, והם רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי, ורבינו הקדוש הוא רבי יהודה הנשיא, שרב בגמרא, רב שהוא התנא שהוא נעשה אמורא הראשון בדור הראשון של האמוראים בבבל, הוא אומר[כ] שרבינו הקדוש הוא המשיח, רבי יהודה הנשיא. ורבי מאיר לפני שהוא הסתלק, רבי מאיר בעל הנס שהזכרנו עכשיו, החתן של רבי חנינא בן תרדיון הוא אמר על עצמו ש'אני משיח'[כא]. ורבי שמעון בר יוחאישהוא יחיד שנלחם נגד כל ממלכת רומי[כב], גם בבחינת משיח[כג]. והוא הבחינה שהוא מגלה את פנימיות התורה, רזין דאורייתא, שזה גם בחינת משיח[כד], או כמו שהוא כותב בספר הזהר שבספר הזה, מכח הרזין דאורייתא "יפקון ביה מן גלותא ברחמים"[כה], כלומר שזה הכח והאור האלקי לצאת מן הגלות ברחמים, זה בחינת משיח, זה כל ספר הזהר שלו. והרביעי זה כאן – רבי חנינא בן תרדיון שנשרף, הוא בין עשרה הרוגי מלוכה, הוא נשרף וספר תורה עמו, וכל הסיפור שעכשיו נספר הערב.

אז גם ארבעתם, ארבעה אלו גם ראשי תבות משיח – זה בתקופה קודמת, יש מאיר ויש שמעון ויש יהודה ויש חנינא. גם ארבע דמויות משיחיות, ושוב, מה המכנה המשותף של דמות משיחית? המכנה המשותף שהוא רוצה לקבוע, הוא מנסה לקבוע את המציאות החיצונית לפי הרצון התקיף הפנימי שבנפש שלו, מה שאנחנו קוראים כאן "קביעה רצונית". הוא מתחיל מבירור חזון האמונה, ואחר כך הוא מוריד את זה לרצון חזק של "נאו", של עכשיו, לא מחר. ואחר כך צריך לעבור דרך זהר, דרך פותח טפח שדברנו-הסברנו בשיעור הקודם[כו], של השכל, ואחר כך זה יוצא דרך העינים, בהסתכלות-בראיה להשליך את התמונה הפנימית שלו שבלב שלו, על התמונה החיצונית של המציאות של העולם, לקבוע עובדה בשטח. זה כל התהליך הזה שאנחנו לומדים כאן במשך כמה חודשים.

רבי חנינא בן תרדיון ורבי אלעזר בן פרטא

לכן אמרנו שכאן הסיום הוא סיום מאד יפה של קטע, סיפור גם מהגמרא וגם מכתבי האריז"ל, בסוד גלגולי הנשמות, כלומר שכל המשפחה הזאת של רבי חנינא בן תרדיון הם גלגולים של יפתח הגלעדי ואשתו והבת.

עכשיו נקרא את זה בפנים, בעמוד צט למעלה, ציטוט מתוך כתבי האריז"ל:

"'יפתח הוא רבי חנינא בן תרדיון שנשרף [הוא אומר מה שעכשיו הסברנו, שיפתח הגלעדי הוא-הוא, בדור אחר, רבי חנינא בן תרדיון שנשרף] (שהוא מעשרה הרוגי מלכות, ונשרף וספר תורה עמו[כז], כנודע),

בסיפור בגמרא כתוב[כח] שנאסרו ביחד, רבי חנינא בן תרדיון על ידי המלכות, מלכות רומי, ביחד עם עוד חבר, גם תנא, צדיק גדול מאד, ר' אלעזר בן פרטא, השם שלו, והוא בכה. שם ישבו ביחד בתא שני החכמים, מחכים לדין, והדין זה דין משפט מות לשניהם, והוא – ר' אלעזר בן פרטא – אומר לרבי חנינא בן תרדיון שאוי לי שאני נתפסתי על חמשה דברים, היו חמשה סעיפים בתיק שלו, ואתה נתפסת רק על דבר אחד.

אז הוא ענה לו שההפך, אשריך שאתה נתפסת על חמשה דברים וניצל, ואני נתפסתי רק על דבר אחד ולא ניצל, לא יוצא מכאן, ככה הוא ענה לו, ככה באמת היה. המהרש"א[כט] מספר באריכות איך שהוא התחמק בחקירה שלו, שהוא עמד בפני השופטים שחקרו אותו על כל הסעיפים, על כל חמשת הסעיפים שהוא נאשם בהם, כל האשמות, אז הוא התחמק, הוא הצליח להתחמק ולהתכחש לכל האשמות, בצורה מאד ניסית, גם כן אליהו הנביא בא ועזר לו. זה סיפור שלם שבנסי נסים בהשגחה פרטית הוא הצליח להתחמק ולצאת מכל האשמות, אבל בזה שהוא התחמק מהכל הכוונה שהוא לא הודה, הוא לא הלך בריש גלי לומר שאני עשיתי כך וכך, להפך – הוא התכחש, הוא התכחש בעזרת אליהו הנביא. הוא התכחש לדברים טובים שהוא עשה כדי להינצל. ושוב, היו לו נסי נסים מן השמים, גם אליהו הנביא ירד לעזור לו.

מה שאין כן כאשר אחר כך הכניסו למשפט את רבי חנינא בן תרדיון, אז היתה רק האשמה אחת בלבד, וההאשמה היתה שהוא מקהיל קהילות של יהודים ומלמד אותם תורה בפרהסיא, וזה היה אסור באיסור חמור, איסור מות מטעם הממשלה, אז שאלו אותו מה עשית, איך אתה מקהיל קהילות ברבים וכו'. אז הוא ענה להם משפט קצר: כאשר ציוני ה' אלקי. אני עשיתי בדיוק את זה, מה שאתם מאשימים אותי, כאשר ציוני ה' אלקי. מיד אמרו להוציא אותו לשרפה ואת אשתו להרוג ובתו למסור לקובה של זונות, על המילה שלו.

סבות העונש על רבי חנינא ומשפחתו

הגמרא אומרת שהוא אמר בתוקף, הוא עמד שם בתוקף במשפט והוא אמר בדיוק שהוא עשה ככה, לא התכחש לזה בכלל, והעונש היה עונש חמור מאד, והכל התקיים בו, שהוא נשרף ואשתו נהרגה והבת נמסרה. אז זה פשוט לחז"ל שיש דברים בגו, ודאי יש איזו האשמה פנימית בשמים למה הוא חייב את העונש הזה, הוא ואשתו והבת, מה חטאו הם? אז זה רק להסביר כאן את המשפט הבא, חז"ל אומרים מה שהוא עשה שהיה לא בסדר, שבגלל זה מן השמים נגזרה עליו גזרה להישרף וספר תורה עמו, זה היה בגלל שהיה הוגה את השם המפורש באותיותיו. היה אומר את שם ה'.

אנחנו למדנו כאן לפני כמה שבועות[ל] שהדבר הזה לומר את שם ה', זה גם כן איזה מין ביטוי של נסיון להכריח את המציאות האלקית הרוחנית להשתקף כמו שהוא, להתגלות כמו שהוא בתוך המציאות התחתונה שלנו, אבל בעולם הזה אסור, אסור להגות, אסור לגלות את עצמות ה'. למה אסור? לא הגיע הזמן. כתוב שבעולם הזה "לא כשאני נכתב אני נקרא"[לא], אני נכתב י-ה-ו-ה ונקרא בשם אדנות, אבל לעתיד לבא, שיבוא משיח – "כשם שאני נכתב כך אני נקרא"[לב], כמו שכותבים אותי ככה קוראים אותי.

אז אם כן מה הוא ניסה לעשות? הוא ניסה בכח להביא את ימות המשיח, "היה הוגה את השם באותיותיו", והיה הוגה את השם באותיותיו הגמרא אומרת גם בפרהסיא, ממש ברבים, לא רק בינו לבין עצמו בהתבודדות – בפרהסיא, והוא צדיק שהוא צדיק בבחינת משיח, הצדיק הזה מעשרה הרוגי מלכות, אבל בגלל שהיה עושה כך לכן התחייב בשמים את העונש של שרפה.

ואשתו על שלא מיחתה בו על שהוגה את השם באותיותיו נהרגה^קכז, ובתו נתנה בקובה של זונות מוסגרת^קכז.

מה אשתו אשמה? אז כתוב שאשתו אשמה שלא מיחתה בו, הבעל לא עושה שום דבר בלי האשה, זו הנחה מקובלת ופשוטה, אפילו משיח, אפילו אחד שיש לו עזות דקדושה, שהוא פורץ את כל הגדרים, אפילו אחד כזה לא עושה שום דבר בלי אשתו. לכן מי עמדה אחרי כל העזות של רבי חנינא בן תרדיון? אשתו. ככה, שוב, זה דבר פשוט, הנחה פשוטה אצל חז"ל, שזה ודאי בא לו מאשתו, והיא לא מיחתה בו, לכן היא התחייבה הרג, הריגה. וגם בתו, גם הבת הגדולה היא גם כן קובעת לגבי האבא, מה הוא עושה. כמו שעכשיו שמעתי מאחד מאלו שרצים לכנסת, לא אזכיר את השם שלו, אז הוא אמר שמה שהוא עושה את זה זה עצת בתו, בתו אחרי כל הסיפור. אז גם רואים כמה יש השפעה של הבת על האבא. אז אם כן, חז"ל אומרים כאן, שמי שעמד בעצם אחרי כל העזות, כל הנועזות של רבי חנינא בן תרדיון זו אשתו ובתו, ולכן הן גם קבלו על עצמן את הדין ביחד אתו.

חוץ מזה שכתוב עוד דבר לגבי הבת בגמרא[לג], כתוב שהיא היתה יפה מאד, יפהפיה, ופעם אחת היא שמעה שאחד מהגוים שראה אותה הולכת ברחוב אמר "כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו", כמה יפה איך שהיא הולכת הריבה הזאת. כתוב שמאז היא קבלה מודעות עצמית לפסיעות שלה והיא התחילה לשים לב איך שהיא הולכת, זה הכל. היא שמעה פעם שמישהו שיבח כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, ומאז היא התחילה לשים לב, היא קבלה, זה נקרא מודעות עצמית, זה חטא עץ הדעת טוב ורע כתוב בקבלה[לד], אז רק בגלל זה היא גם כן, לכן היא התחייבה בעונש הזה המיוחד-המסוים שהיא תימסר לקובה של זונות, שזה לגמרי לא לפי ערכה. ואחר כך שר' מאיר, הגיס, בא להציל אותה, אז הוא קודם בחן אותה בבחינה שהיא לא ידעה אם היא עבְרה עבֵרה בכל משך התקופה שהיא היתה נתונה בקובה של זונות. ורק לאחר שנודע לו שהיא לא עברה שום עברה, שהיא היתה נקיה מכל, והיא עמדה בנסיון הכי קשה, אז הוא עשה נס והציל אותה משם. אבל שוב, מה שהיא נענשה בעונש הזה הספציפי זה בגלל שהיא שמה לב לפסיעות שלה, בגלל שהיא שמעה פעם שמישהו אומר "כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו".

תיקון יפתח ומשפחתו ברבי חנינא ומשפחתו

מה הקשר בין זה לבין יפתח? איך האריז"ל לומד שכל הסיפור הזה זו חזרה, חזרה פעם שניה, כל פעם שסיפור חוזר בגלגול, גלגולים לפי זה – זה כל כמו סיפור בהמשכים. וכל פעם שסיפור חוזר בהמשכים עוד הפעם, הפעם השניה היא על מנת לתקן מה שהיה בפעם הראשונה, וכל פעם זה באמת ככה, שתמיד פרטים מסוימים של הסיפור והבעיה הקודמת, החסרון הקודם של אותם צדיקים הוא חוזר ומתתקן בפעם השניה. אז גם פה, מה היה בפעם הראשונה?

וביפתח כתיב ׳ואנכי פציתי פי אל ה׳ ולא אוכל לשוב׳[לה],

אחרי כל הנצחון הגדול שה' נתן לו, הוא פצה את פיו ואמר שהראשונה – הראשון שיצא מפתח הבית הוא יקריב לה', וכאשר הבת יצאה אז הוא כמובן הצטער עד עומק נשמתו, ובכל זאת הוא עמד על שלו בתוקף, ואמר שאני פציתי את פי לה' ולא אוכל לשוב, וגם היא הסכימה לכך. כתוב שם שגם הבת אמרה שאם פצית פה לה' אז אין מה לעשות. אז האריז"ל כותב שזה אותו הענין, מה שיפתח נָדר נֶדר, שזה גם הוא נָדר נֶדר עם שם ה'

וזה [אותו ענין, אותו הדבר מה שרבי חנינא בן תרדיון] היה הוגה השם באותיותיו.

ועתה [עכשיו, בגלגול הזה השני] נתקנו [כל המשפחה הזאת, כולם באו לתקון שלם] כי על זה נשרף על קידוש השם, וגם אשתו אז היא אשתו פה [אשתו של יפתח היא גם אשתו כאן של רבי חנינא], כי לא מיחתה אז גם עתה לא מיחתה, ובתו על כי שנהרגה שלא כדין ניצולה עתה

הוא אומר שאז – בגלגול הראשון, הבת נהרגה, כלומר נקרבה שלא כדין, בגלל שבאמת מה היה צריך להיות? יפתח היה צריך ללכת לפינחס שיתיר לו את הנדר, או שפינחס היה צריך לבוא אליו להתיר אלו את הנדר ולא עשו ככה, אז היא נהרגה שלא כדין. ועכשיו התרחש לה נס גדול, שבסך הכל נגזר עליה להימסר לקובה של זונות ובסוף ר' מאיר, הגיס, בא והציל אותה בנס. אז כל הסיפור הזה בגלגול השני הוא תיקון של הגלגול הראשון, של כל שלשתם.

תקון אשת חם בבת יפתח

עכשיו, למה בכל זאת, הרי "לית דין בלא דיין"[לו], מה הגיע לבת יפתח בפעם הראשונה שהיא כן תהרג שלא כדין, שלא כדין הכוונה שלא כדין של אותו גלגול, אבל ודאי בדיני שמים הגיע לה, אז מה באמת? למה הגיע לה בדיני שמים בת יפתח לההרג על ידי אביה? אז שוב האריז"ל, בלי האריז"ל אנחנו לא יכולים לנחש דברים כאלה, רק צריך להאמין ש"לית דין בלא דיין", אבל האריז"ל מגלה לנו את סודות הגלגול, אפשר להבין את הדברים בפרטיות.

(ושם נהרגה על שהיתה גלגול אשתו של חם בן נח ששמשה בתבה לחפות על הריונה משמחזאל[לז]

בתבת נח כתוב שלפני המבול, ימים ספורים לפני המבול – אשתו של חם שמשה עם אחד מבני האלקים שהיו באים על בנות האדם, כמו שכתוב בסוף פרשת בראשית[לח], והיא הרתה לאותו שמחזאל, וכדי לחפות על עצמה היא שמשה בתוך התבה עם חם בעלה, אף על פי שהיה אסור. ה' הטיל איסור על ארבעת הזוגות שהיו בתבה לשמש במשך כל שנת המבול[לט], והיא עברה על זה. אז כתוב שהעונש לא היה עונש מה שהיא הרתה לשמחזאל, אלא שהיא עברה את האיסור לא לשמש בתבה, והיא עשתה את זה כדי לחפות על עצמה. ומה נולד מזה?

אשר ממנו נולד סיחון אחי עוג

לכן יפתח, מי שזוכר בתנ"ך את כל הסיפור של יפתח[מ], הוא שולח שם לבני עמון דרוש שלם, נאום שלם שהוא מתאר בפרטי פרטיות איך שלקחנו את החבל ארץ, איך שזכינו גם בנסים, בנסי שמים, בהשגחה פרטית, זכינו בארץ הזאת במלחמת סיחון. והוא מאריך מאד בשליחות ששלחו שליחים לסיחון, מה אנחנו אמרנו לו מה הוא אמר לנו, ואחר כך הקב"ה נתן את זה בידינו, לכן זה שלנו. למה הוא מאריך כל כך הרבה בסיפור הזה של סיחון? אז גם האריז"ל אומר שאף שהוא לא מודע לכך, לא יודע מה הוא בעצמו אומר, אבל זה הכל בגלל הגלגול, הסוד הזה של הגלגול, שסיחון הוא נולד לפי חז"ל מהזיווג בין שמחזאל לאשת חם לפני שנכנסו לתבה. והבת שלו, שהיא יצאה מפתח הבית ואחר כך נהרגה בגלל זה, היא היתה הגלגול של אשת חם.

ומזה מובן מפני מה מספר יפתח באריכות כל כך את ענין מלחמת סיחון, בדבריו אל מלך בני עמון, ודוק)״[מא] [עד כאן זה הכל הציטוט של כתבי האריז"ל בענין גלגול הנשמות יפתח והמשפחה לרבי חנינא בן תרדיון והמשפחה שלו].

ב. כח הקביעה הרצונית אצל רבי חנינא בן תרדיון

אזהרת רבי יוסי בן קיסמא את רבי חנינא בן תרדיון

עכשיו נקרא הערה קכז, שמשלימה כמה פרטים חשובים בסיפור הזה. ושוב, שלא נשכח, מה שלומדים כאן את הסיפור, זה בגלל שהדמות הזאת היא דמות משיחית בכך שהוא מנסה כמה שיותר לאמץ את הכח שאנחנו קוראים כאן "קביעה רצונית" ולא להיכנע למציאות, רק להפך – "לכתחילה אריבער"[מב] לדלג על המציאות ולהכתיב למציאות את הרצון הפנימי שלו, דהיינו של נשמות עם ישראל, ש"אנו רוצים משיח עכשיו"[מג]. אז שוב, בהערה הזאת אנחנו נוסיף עוד כמה פרטים שזה יבהיר את זה יותר.

והנה מזה שהיה רבי חנינא בן תרדיון יושב ועוסק בתורה [מה היה עושה? במסירות נפש נגד גזרת המלכות היה יושב] ומקהיל קהלות [מלמד תורה] ברבים וכו׳, [ושם כתוב עוד פרט מאד-מאד חשוב] על אף אזהרתו החמורה של רבי יוסי בן קיסמא,

היה עוד חכם גדול, שהוא היה בדור הקודם, היה קצת רבי, כך משמע מהסיפור, של רבי חנינא, רבי יוסי בן קיסמא, והוא הזהיר אותו בפירוש, והוא אמר לו שאם אתה תמשיך בדרך שלך להקהיל קהילות ברבים נגד גזרת המלכות "תמה אני עליך שאתה עתיד להישרף וספר תורה בידך", כלומר שממש בנבואה אותו רבי יוסי בן קיסמא אמר לו בדיוק מה הסוף שלו יהיה אם הוא ימשיך בדרך שלו. והגמרא בסוף הסיפור הזה כתוב שביום הפטירה-ההסתלקות של אותו חכם, רבי יוסי בן קיסמא, כל גדולי רומי, כל השרים באו ללויה שלו והספידו אותו, היות שהוא היה חכם גדול מקורב למלכות.

עוד הפעם, אנחנו כאן רואים את הקיטוב, כמה שזה בעייתי, כמו שזה היה אז – ככה זה היום, היו חכמים גדולים שהלכו בפירוש עם המלכות וטענו וסברו שככה רצון ה', ככה חייבים, ואותו אחד שהוא היה גדול מאד, שאפילו רבי חנינא החשיב אותו כרבי, והוא הזהיר אותו בנבואה, הוא אמר שסופך להישרף אם תמשיך ככה להרגיז את השלטונות. אז כתוב שבאותו יום שהוא נפטר, רבי יוסי בן קיסמא, כל גדולי רומי הלכו ללויה והספידו אותו, כיהודי טוב, ואחר כך בדרך חזרה מן הלויה מצאו אותו, מצאו את רבי חנינא יושב, מקהיל קהילות, מלמד תורה ברבים נגד גזרת המלכות, ואז תפסו אותו על המקום ואסרו אותו והסוף היה ששרפו אותו עם ספר תורה ביד. כתוב שכל מה שאסרו – אסרו אותו בחזרה שהם באו, הפקידים, השרים של רומי באו בחזרה מהלויה של רבי יוסי בן קיסמא, שללויה הזאת הלכו לכבד אותו, לכבד את הדמות הזאת, החכם הגדול הזה שהוא הלך, הוא כאילו נכנע למלכות, לשלטונות, לתפיסה.

מה רבי יוסי בן קיסמא אמר לרבי חנינא בן תרדיון? הוא אמר ככה, שהמלכות הזאת הרשעה, ודאי זה אצלו מלכות רשעה, מלכות רומי. מה זה מלכות רומי? זו תרבות העולם, היום זו התרבות של כל העולם, זו אמריקה, זו רוסיה לשעבר וגם היום. הוא בעיקר מדבר על אמריקה, רומי של אז זו אמריקה של היום. אז מה אמר רבי יוסי בן קיסמא, מה הוא אמר לרבי חנינא בן תרדיון? הוא אמר ש"מן השמים המליכוה", זה הביטוי שלו, המלכות שלה המליכוה מן השמים, והעובדה שהיא כל כך תקיפה שהיא שרפה את בית המקדש, "החריבה את המקדש והגלתה את עם ישראל ועדיין קיימת", זו הלשון שלו בגמרא.

ההוכחה שהמלכות הזאת היא מן השמים ואסור להתגרות בה ומי שיתגרה בה לא יעלה לו יפה, מאין לו? אז הוא אומר שאני יודע את זה בגלל שכל הקודש נמסר בידי המלכות הזאת הרשעה, שהיא החריבה את הבית והיא הגלתה את עם ישראל, ובסוף הוא אומר "ועדיין קיימת", כלומר שכעבור כך וכך שנים, אז זה היה כעבור מאה שנה, היום הגלות נמשכה כמעט אלפיים שנה. זה שהיא עדיין קיימת זה נותן עוד יותר תוקף למציאות שלה. כלומר שכל הסיפור הזה זה הכל גזרה מן השמים ואין לנו מה לעשות, ולהפך אנחנו צריכים ללכת איתם, עד שה' ירחם. אבל הביטוי שלו זה "מן השמים המליכוה", ואם כן 'איך אתה עושה נגד הגזרה שלה?', ככה רבי יוסי בן קיסמא פונה ואומר, מתחנן אפילו לרבי חנינא בן תרדיון, 'איך אתה נלחם ומרגיז את השלטונות? איזו מין דרך זאת?'. אז הוא אומר לו, "לשון נופל על לשון", כמו שהוא אמר "מן השמים המליכוה וכו' וכו' וכו' ועדיין קיימת", אז הוא אומר על עצמו, מה שהוא עושה "מן השמים ירחמו", שירחמו עלי מן השמים.

הבטחון המופרז של רבי חנינא

אז רבי יוסי בן קיסמא מזהיר אותו באזהרה חמורה מאד לא להמשיך בדרך שלו,

יש ללמוד עד כמה בטח בהשי״ת בבטחון ״מופרז״ ובמסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת (דתורה גופא)

ר' חנינא בן תרדיון, על אף האזהרה של רבי יוסי בן קיסמא, ובכל זאת הוא בוטח ממש כאן, מה שהוא עושה זה בטחון מופרז למעלה מכל טעם ודעת, וגם למעלה מטעם ודעת התורה. זה לא מבוסס, הדרך המשיחית הזאת היא גם למעלה מהטעם ודעת של התורה, שהרי מי שהזהיר אותו זה לא סתם אחד ברחוב, זה גדול ישראל מזהיר אותו.

כמו שאמרנו שגם כנגד רבי שמעון בר יוחאי היה החבר הגדול ר' יהודה שהוא היה 'ראש כל המדברים'[מד], היה דובר לפי פירוש אחד[מה] מטעם ממלכת רומי. וקודם אמרנו את הסיפור שגם בתוך התא, מי שנתפס ביחד עם רבי חנינא בן תרדיון, שזה ר' אלעזר בן פרטא, אז גם כן הוא, הוא התחמק ויצא, הוא התכופף וניצל, הוא לא הלך ראש בראש. אז רואים כאן שיש פה מדה של בטחון, מה שאנחנו קוראים "בטחון מופרז".

היום היה יום ירושלים, אז כתוב שהבטחון מופרז הוא אחד מהסודות של שחרור ירושלים. הפסוק אומר על שחרור ירושלים "פרזת תשב ירושלם"[מו], "פרזת תשב ירושלם" כתוב הרמז[מז] שזה גם ראשי תבות פתי, שזה פתי למעליותא מה ש"פתי יאמין לכל דבר"[מח] והוא הולך אחרי האמונה שלו, כאילו בעינים סגורות-עיוורות. וזה גם פרזות, מה זה "פרזת תשב ירושלם"? אחד מהפירושים[מט] של "פרזת" הוא שלהגיע למצב של "פרזת תשב ירושלם", צריך בטחון מופרז, שהאדם יהיה מופרז. אם אין לו את הפרזות בנפש, כל דבר שאין לנו בפנימיות את הפרזות אז אי אפשר להגיע בחיצוניות לפרזות. ושוב, היום ירושלים בקודש זו השאיפה והתפלה והייחול וגם ההודיה על מה שהקב"ה כבר נתן.

אז שוב, כאן רואים אחד כזה שהוא איש ירושלים, איש פרזות, איש בטחון מופרז:

להלחם נגד הגבלת הטבע ולבטל גזירתו יתברך ביחס להנהגת חצוניות העולמות,

הוא יודע שהקב"ה גזר. אם יש היום שלטון רומי על ארץ ישראל, שאצלנו היום זה נקרא שלטון זרה, תרבות המזרח ותרבות המערב, יותר תרבות המערב, אבל תרבות כל אומות העולם על ארצנו, אז יש מי שרואה בכך השגחה מן השמים, ויש מי שבחרוף נפש צריך להילחם נגד זה, לגרש את הגוים מכאן, לא את הערבים קודם, לגרש קודם כל את האמריקאים, כלומר את הבטחון עליהם במקום הבטחון על הקב"ה.

חסרון במעבר משלב הרצון לשלב השכל

מי עושה את זה? זה אחד כמו רבי חנינא בן תרדיון, הוא עושה את זה. וכל דמות משיחית ככה הוא פועל, ושוב, למה זה עוד לא הצליח? הרי היו גדולים מאד-מאד. אז גם הזמן עוד לא בא וזה רק בידי ה', זה "הנסתרת לה' אלהינו"[נ], אבל גם כן, כמו שאנחנו מסבירים כאן, שכנראה שאפילו אצל הגדולים הללו השלב של מרצון להסתכלות דרך השכל זה לא היה בתכלית השלמות. במיוחד אצל יפתח זה בולט לגמרי, וכמו שנראה בהמשך עיקר הבעיה של יפתח – כל הסיפור הזה זה מתחיל עם יפתח – עם כל המשיחיות שלו וכל ההשראה האלקית שהוא זכה, הוא זכה לרוח ה', כשיצא להילחם נגד בני עמון הוא זכה להשראת אלקית ממש של גבורה עילאית ובמלחמה הוא הצליח, והוא הצליח בכך שהוא עמד איתן על ארץ ישראל, מה שהקב"ה נתן לו את הארץ הזאת, אז בזה הוא הצליח לגמרי, אבל אחר כך בפיו הוא נכשל, בתוככי המשפחה שלו הוא נכשל. אבל במלחמה נגד אומות העולם הוא הצליח מאד. זה רק מלמד אותנו שאם האדם לא מוצלח בתוך המשפחה אז גם ההצלחה החיצונית בעולם זה לא זה. מה עיקר הבעיה של יפתח? עיקר הבעיה שלו שלא היתה לו מספיק דעת תורה, לא היה כל כך חכם, כמו שחז"ל מתארים את הדמות של יפתח[נא], וזה אנחנו נסביר בהמשך.

שאר החכמים שהזכרנו ודאי היו חכמי ישראל אמתיים, חכמים גדולים מאד, אף על פי כן מיפתח אפשר ללמוד שבכל אחד ואחד יש בעיה אחת של שלב המעבר מהרצון התקיף של עכשיו, דרך השכל כדי לצאת דרך העינים, כל מה שלמדנו כאן בפעמים הקודמות[נב].

שני סוגי צדיקים ביחס להנהגת ה' בחצוניות העולמות

רבי חנינא בן תרדיון לא חושש בכלל לאזהרה של רבי יוסי בן קיסמא, הוא יוצא "להלחם נגד הגבלת הטבע ולבטל גזירתו יתברך ביחס להנהגת חצוניות העולמות". הוא יודע שה' עכשיו ביחס לחצוניות העולמות גזר כרגע שמלכות רומי תשלוט בעולם וגם בארצנו הקדושה.

למה כתוב כאן גזרת ה' לגבי חצוניות העולמות? ידוע מהרבי הקודם[נג] במיוחד בחב"ד שבאף גלות, בשום מצב, אפילו במצב הכי-הכי חשוך וחמור, כמו השואה ה' ירחם – הנשמה של העם היהודי לא הלכה בגלות אף פעם. זה פתגם מפורסם מאד-מאד חשוב מהרבי הקודם שהוא באמת עבר בחייו, הוא חי בתקופת השואה גם כן, וגם על עצמו הוא נאסר כמה פעמים והוא נידון למות, והוא זה שמכריז ואומר שצריך לדעת שבגלות הכי-הכי גרועה אין שום שעבוד על נשמת היהודי, רק על הגוף.

מה זה מלמד אותי? זה מלמד אותנו שכל מה שה' נותן רשות לממלכה כל שהיא להשתלט על העולם זה רק ביחס להנהגת חצוניות העולמות בלבד. בפנימיות העולמות, כלומר בחויה הנפשית של היהודי זה לא צריך לומר שום דבר. לכן באמת אפשר להבין איך חכמים גדולים משלימים עם זה, שהחכמים הגדולים, יש חכמים שמשלימים עם זה שהרי זה רק בחיצוניות, מה זה מפריע לי? אני בפנימיות עדיין יכול לשמור את הכל, ואפילו להרגיש "קרבת אלהים לי טוב"[נד] אפילו בתוך הריחוק של הגלות ממש. לכן הוא סובל את זה בינתיים.

אבל יש חכמים שלא סובלים גם בחצוניות שהקליפה תשלוט, שזה מקומם אותו לגמרי, הוא לא נח ולא שקט ולא יכול לסבול שגם בחצוניות הקליפה תשלוט, אפילו בגזרת ה'. ולכן הוא עושה פעולות וכל דרך העבודה שלו הפנימית וגם החצונית לבטל את זה, גם לבטל את גזרת ה', כידוע ש"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[נה], אז יש לו מלחמה נגד הקב"ה גם כן פה. ה' נתן שלטון לקליפה על החצוניות בלבד, ואף על פי כן זה מפריע לו עד עצם הנפש שלו.

שוב, יש אחד שזה לא מפריע לו השלטון על החצוניות היות שהפנימיות עדיין ברשותו, אבל יש אחד שהוא בדרגת "אין עוד מלבדו"[נו], ולא יתכן שתי רשויות ולא ניחא לי כלל וכלל שתהיה שום שליטה כל שהיא של הקליפה על שום ממד של המציאות, ולכן בחרוף נפש הוא הולך נגד זה, נגד הגזרה של הקב"ה, והוא מבטל, הוא מנסה לבטל את זה, שהקב"ה גוזר והצדיק הזה, הצדיק המשיחי מבטל.

קביעה רצונית בהגהת שם ה' באותיותיו

איך הוא ניסה לבטל? מה זה לבטל? לבטל הכוונה שהוא רוצה להכריח את ה' להתגלות, זה לא "אנא אמלוך"[נז], זה "והיה ה' למלך על כל הארץ"[נח], הוא רוצה לבטל את הגזרה, למה אתה הקב"ה גזרת על עצמך להסתתר, להיות "אכן אל מסתתר"[נט] בגלות? הוא רוצה להכריח את הקב"ה שאתה חייב להתגלות בחצוניות.

[אז איך הוא עושה את זה? רבי חנינא בן תרדיון עושה את זה] מכח הגהת השם [המפורש] באותיותיו [כמו שהסברנו קודם שלהגות את שם ה' זה כאילו להכריח את עצמות ה' להתגלות בתוך המציאות]

יש שני פירושים מה זה "הוגה את השם באותיותיו". את הפירוש הפשוט תוספות[ס] אומרים שזה פשוט הוא אומר י-ה-ו-ה כמו שהוא נכתב, לא כמו שהוא נקרא. זה הפירוש הפשוט. ורש"י[סא] מוסיף עוד פירוש, הוא אומר שהיה דורשו. הרי היה אומר את זה בפרהסיא, להגות את השם בפרהסיא? פרהסיא זה שיעור, זה כמו שיעור תורה, אז מה זה לומר את השם המפורש בתוך שיעור?

(ופרש״י: [רש"י מסביר שהיה] ״דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ״) [זו הלשון של רש"י. שהיה ממשיך את השם המפורש של ארבע אותיות י-ה-ו-ה שהוא יתגלה דרך הסוד של מ"ב אותיות המ"ב אותיות זה הראשי תבות "אנא בכח"],

זה גם כן שייך לזמן הזה של ספירת העומר, שבכל לילה ולילה מכוונים אות אחת של המ"ב האותיות, כמו היום זה "שועתנו קבל", זה הק' של "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות", אז כל אות ואות ניתן לדרוש את כל האותיות. מכאן אפשר לומר שכל היזמה הזאת וה"יד רמה"[סב], היציאה ב"יד רמה", להגות את השם, להכריח כביכול, לנסות להכריח את ה' להתגלות במציאות, זה במיוחד שייך לתקופה הזאת של ספירת העומר וחודש אייר. אז אפשר לומר בדרך אפשר, בדרך מליצה ורמיזה שכל הסיפור הזה הוא ודאי סיפור של חודש אייר. חודש אייר הוא בדיוק החודש שבסוד הספירה אנחנו דורשים את השם של מ"ב אותיות, כל יום ויום דורשים עוד אות של השם הזה, ובכל אות יוצאים ממצרים, מצרים זה גבול, מצר וגבול, וממשיכים לתוך המציאות החצונית, המציאות של העולם הזה, נסים אלוקיים. כאילו שבכח ממשיכים את הנס האלוקי לתוך המציאות של העולם. לכן החודש הזה הוא החודש שהכי מסוגל לכל הנסים והנפלאות שהקב"ה עושה עם עם ישראל, כמו שאנחנו עדים עדי ראיה ב"ה בדורות האחרונים, בדור שלנו ממש.

אז שוב, זו פעולה של רבי חנינא בן תרדיון שהיה דורש את השם הזה, "ועושה בו מה שהוא חפץ", הכוונה שהיה מחולל בתוך המציאות מה שהוא חפץ, הוא היה משליך את זה על המציאות. הביטוי הזה של רש"י זה ביטוי הכי מובהק של מה שאנחנו קוראים כאן "קביעה רצונית". הוא היה משתמש, היה מתאחד ומתעצם עם השם המפורש של ה' ועל ידי כך היה עושה במציאות מה שהוא חפץ, מה שאני רוצה היה משליך את זה על המציאות החצונית, באמצעות השם המפורש, שהיה הוגה את השם באותיותיו. אז כאן שוב, יש ביטוי מובהק של התהליך הזה הנפשי שאנחנו מכנים "קביעה רצונית".

הגישה הרציונלית מול הגישה החסידית

הסיפור הולך כך: כאשר רבי יוסי בן קיסמא שכב על ערש דוי לקראת הסוף הלך לבקר אותו, להיפרד ממנו רבי חנינא בן תרדיון ואז היה כל הסיפור. יש עוד פרט, עוד סיפור בתוך הסיפור הזה שעוד לא סיפרנו. היה דו שיח שלם ביניהם, ואז רבי יוסי בן קיסמא אמר שתמה אני עליך שאם אתה ממשיך בדרך שלך להרגיז את הממלכה אז אתה תישרף עם ספר תורה. כאילו שהשיחה הזאת האחרונה בחיים שלהם היתה שיחה פוליטית, היתה שיחה של ויכוח תורני על מה שקורה בפוליטיקה בשטח. רבי יוסי בן קיסמא אומר ש"מן השמים המליכוה" לאומה הזאת. האומה הרשעה הזאת זו גזרה מן השמים. ורבי חנינא למעלה מטעם ודעת גם של התורה הוא אומר לא, שאני ממשיך בדרך שלי להגות את השם, לדרוש בפומבי בפרהסיא, להקהיל קהילות. כמו שאמרנו ההמשך, שבדרך חזרה מן הלויה של זה מצאו אותו ותפסו אותו.

[אז תוך כדי השיחה הזאת כתוב ככה בגמרא] וכדברי רבי יוסי בן קיסמא אליו: ״אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי ׳מן השמים ירחמו׳ וכו'".

ממש פלאי פלאים. רבי יוסי בן קיסמא שואל את רבי חנינא בן תרדיון איך אתה נוהג ככה, והוא אמר לו "מן השמים ירחמו". אז הוא מתרגז, שוב, רבי יוסי בן קיסמא שוכב כאן על ערש דוי ומתרגז עליו ואומר "אני אומר לך דברים של טעם [של שכל] ואתה אומר לי מן השמים ירחמו". רואים את הנקודה כאן, שיש אחד, איזה בעל תשובה טרי, שהוא אוהב להזכיר שם שמים, "מן השמים ירחמו", שמנסים לדבר אתו טוב טעם ודעת, דברי שכל, והוא אומר "מן השמים ירחמו". ככה הוא צועק נגדו.

אז שוב, מה לומדים מכאן? איפה נמצא רבי יוסי בן קיסמא? רבי יוסי בן קיסמא הוא איש תורה והוא חכם, אבל הוא אומר שחייבים לשעבד את השאיפה, גם השאיפה האלקית לטעם, לטוב טעם של עינים תורניות המביטות על המציאות החצונית כמו שהיא, בלי נסיון לשנות את בפני המציאות. העינים של התורה כמו שניתנה מסיני צריכות להסתכל-להתבונן כמו שהיא, ללמוד מן המציאות מה ה' רוצה כרגע-כעת בחצוניות של העולמות ולהשלים עם זה, ללכת עם זה, וזה טוב טעם, "ואתה אומר 'מן השמים ירחמו'", שאתה הולך נגד זה ומסתמך על השמים. זה כמו המאמר המפורסם של חז"ל ש"אין סומכים על הנס"[סג], אתה הולך שכאילו סומך על הנס ואתה אומר "מן השמים ירחמו", אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו.

אז שוב, כאן זה מאד-מאד מבליט את שתי הגישות: הגישה הרציונלית גם בתוך התורה, שאפשר לומר שזה השורש של מה שהיום קוראים לזה הגישה הלא חסידית, ולעומת זה הגישה החסידית המשיחית, שהיא לא כפופה לדברי טעם, אפילו לשכל הישר הפשוט, והוא מתיימר לגדולות ונפלאות ואומר מסתמך על כך ובוטח בכך ש"מן השמים ירחמו".

בכל אופן מה עוד לומדים מזה? לומדים מזה שעיקר הבעיה של הצלחת הדרך הזאת של "מן השמים ירחמו" זה אם זה כן יוכל להתלבש ולעבור את הטוב טעם. כלומר שהמציאות תוכיח את צדקת ר' יוסי בן קיסמא נגד רבי חנינא בן תרדיון, כמו שהיה אם ר' חנינא בן תרדיון לא יצליח גם כן להתעצם עם הטעם עם השכל. זו בדיוק הנקודה כאן, שאם מנסים לעקוף את השכל כדי ליישם את הרצון התקיף – זה לא יעלה. ואפילו חכם גדול מאד, שוב, אלו הם לא כמו יפתח, שעל פי פשט היה עם הארץ, אלו החכמים הגדולים, התנאים הגדולים, בכל זאת יש אחד שהוא לא מתחשב בטעם, גם לא בטעם של תורה והוא אומר "מן השמים ירחמו", ככה הוא מצדיק את ההתנהגות שלו. אז הוא אומר רבי יוסי בן קיסמא, הוא אומר "אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו".

אז שוב, מה זה מלמד אותנו? זה מלמד שאם באמת ר' חנינא בן תרדיון לא יצליח גם כן לרסן את הטוב טעם של השכל לשיטה שלו, אז גם השיטה שלו עלולה לא לעלות יפה, לא להצליח, וכמו שהיה.

סיפור מעות פורים כהוכחה לגלוי היחידה שבנפש אצל רבי חנינא

ועיין בסוגיא שם שכל הנהגתו וזכותו (במעשה דמעות של פורים – זכות שבבחינת ״עד דלא ידע״ וכמבואר בדא״ח) הוא בבחינת העבודה דעצם נקודת הרצון שלמעלה מטעם ודעת (שבכחו לשנות את ה״מזל״, בסוד ״הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה וכו'", דהיינו מה שהחזיק ספר תורה בחיקו, ע״ד מלך ישראל

עכשיו, נסביר כאן. כאן זה עוד חלק מהסיפור הזה. שר' חנינא בן תרדיון הולך לר' יוסי בן קיסמא, הוא הולך להיפרד, הוא הולך להיפרד בתור רבי, ושוב, ההנהגה שלו היא נגד הרבי שלו, נגד רבי יוסי בן קיסמא, הוא משיחי, והוא להפך – הוא כפוף לשלטונות לגמרי. אז הוא אומר לו כמו שאמרנו קודם "תמה אני עליך", אומר רבי יוסי לרבי חנינא "אם לא תשרף עם ספר תורה עמך". אז אחר כך רבי חנינא מקבל את הדין, בסדר הוא אומר "מן השמים ירחמו", זהו, גמרנו את הסיפור הזה.

אחר הוא אומר לו "רבי, מה אני לחיי העולם הבא?", הוא כל כך מסתמך עליו בכל זאת, רבי חנינא מסתמך על רבי יוסי בן קיסמא, שהוא שואל אותו, איך אתה עכשיו, הוא לפני הפטירה, כידוע שלפני הפטירה ולפני ההסתלקות השמים נפתחו[סד], אז הוא שואל אותו איך אתה רואה אותי בעולם הבא. אז הוא ענה לו גם כן משהו מאד מוזר, הוא אמר "כלום מעשה בא לידך?", האם פעם קרה לך איזה מעשה מיוחד, הזדמנה לידך איזה מצוה מיוחדת?

אז הוא נזכר, רבי חנינא בן תרדיון נזכר, הוא אומר שכן, פעם אחת הוא היה כנראה גבאי צדקה, פעם אחת נתחלפו אצלי מעות פורים ומעות צדקה, הרי לכל מטרה של צדקה צריך קופה מיוחדת לשמור שהכסף הזה ילך אך ורק למטרה המסוימת, אם אנשים תורמים למשהו מסוים אסור לגבאי להחליף את המטרות. אז הוא אומר שפעם אחת היתה לי קופה של מעות פורים, שזה לצורך סעודת פורים של עניים, וזה התחלף אצלי במעות צדקה סתם, ונתתי את זה צדקה ואחר כך השלמתי מכיסי, כי ראיתי בזה עברה שלא מדעת כמובן, זו היתה טעות שכחה, כנראה שהיה מדובר בסכום רציני מאד, אני הוצאתי מהכיס שלי את כל הסכום והשלמתי, החזרתי את זה לקופה של פורים. אחרי שרבי יוסי בן קיסמא שומע את הסיפור הזה הוא אומר ש"מובטח אתה לחיי העולם הבא" – אז עכשיו, אם קרה דבר כזה אז אתה מובטח לעולם הבא.

מה זה? כולם תמהים על הסיפור הזה בכלל[סה], מה? לא מספיק לו שבמסירות נפש הוא מקהיל קהילות מלמד תורה, בודאי לו מליון, מליוני מצות שהוא קיים בחיים, אז מה השאלה ומה התשובה? מה זה הסיפור הזה בכלל? איזה מין סיפור זה? "מה אני לחיי העולם הבא? כלום מעשה בא לידך?", פעם עשית איזה משהו, פעם עשית איזו מצוה שבזכות זה תזכה לחיי העולם הבא? איזה מין שאלה זאת? כל החיים הוא מקיים תורה ומצות במסירות נפש!

אז הפירוש בחסידות הוא שיש דברים שהאדם מקיים, אפילו צדיק גדול וצדיק גמור מקיים מצות ולומד תורה במסירות נפש – זה הכל מתוך הטבע שלו. יש אחד שהוא מתמיד ויש אחד שיש לו אפילו מסירות נפש בטבע. יש אחד שיש לו בטחון מופרז, זה הטבע שלו, הוא נולד מופרז, וכל דבר, אפילו דברים הכי טובים, אפילו המצות הכי טובות שהאדם עושה מתוך הטבע, התכונה הטבעית שלו זה לא מבטיח לו חיים עולם הבא. לכן הוא שואל אותו "האם כלום מעשה בא לידך?" שאפשר לראות את התת מודע שלך וההתגברות שלך, היכולת שלך להתגבר על הטבע שלך. לכן הוא נזכר שפעם היה סיפור כזה, שבטעות קרה כך וכך, ואני השלמתי מעצמי. אז הוא אומר שזה מראה על שורש הנשמה, לא על הטבע כמו שהארת הנשמה מתלבשת בתוך הכוחות הגלויים-המודעים של הנפש.

אז אם כן, גם מהקטע הזה בסיפור לומדים כלל מאד-מאד גדול שמה שנוגע לעצם הנפש זה דבר שבא בהסח הדעת, זה גם משהו, זה רעיון משיחי, כמו שכתוב שמשיח בא בהסח הדעת[סו], אז כאן מעשה משיחי באמת. עוד פעם, רבי יוסי בן קיסמא לא קיבל שמה שהוא בבטחון המופרז שלו הולך ומקהיל קהילות שזה יביא את המשיח, הוא לא הסכים לזה. לכן בשבילו זה לא מהוה זכות שראוי לחיי העולם הבא בגלל זה. למה? בגלל שהוא חשש שזה הטבע שלך, אתה גם בצעירותך היית בארגון, זה הענין שלך, זה הכיף שלך. אבל "כלום בא מעשה", האם פעם עשית באמת משהו משיחי, מה זה משהו משיחי? משהו משיחי זה משהו בהסח הדעת, שזה באמת מוכיח על התקשרות לה' והתקשרות לרצון ה' שלא מדעת, שלא על פי טבע. לכן הוא סיפר שפעם היה סיפור כזה של מעות פורים שהתחלפו לו במעות צדקה והוא השלים אותם.

עכשיו, גם פורים, מה זה פורים? הסוד של פורים הוא "עד דלא  ידע"[סז], כל הסוד של פורים הוא להגיע למצב בנפש שאתה יותר, אתה מתעלה מעל לכל רבדים, כל הרבדים של המודעות שלך, "עד דלא ידע", לכן זה גם חשוב-משמעותי שזה קרה ביחד עם מעות פורים.

עכשיו נקרא את זה עוד הפעם ונבין את הכתוב פה: "ועיין בסוגיא שם שכל הנהגתו וזכותו (במעשה דמעות... פורים", שהזכות הזאת היא בכפלים זכות של ״עד דלא ידע״. עצם הדבר שזה בא לו בהסח הדעת, זה העמיד אותו בנסיון איך הוא יגיב לעצמו, הוא יכול ללמד זכות 'טוב, זה צדקה, אז נתנו לזה צדקה, במקרה, בטעות, חילקתי את זה לצדקה אחרת', או שיכול לעמוד איתן נגד זה ולהשלים את זה מהכיס שלו, וגם כן זה מאד-מאד חשוב שמדובר כאן במעות פורים, שעל פורים כתוב "עד דלא ידע".

אז המעשה הזה מצביע על מעמד ההתקשרות של עצם הנשמה שלו, "הוא בבחינת העבודה דעצם נקודת הרצון שלמעלה מטעם ודעת (שבכחו לשנות את ה'מזל'". מזל זה גם כן מקיף[סח], מקיף הכוונה לא מודע[סט], על מודע. לכל אחד יש לו מזל[ע], אבל בנפש כתוב בקבלה יש שתי בחינות, שתי מדרגות של על מודע, יש חיה ויש יחידה[עא]. אז יש בחינה במזל שהמזל זה בחיה של הנפש, ועל זה כתוב ש"הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל"[עב], כלומר שהגורל של הספר תורה מה יהא עליו, על הספר תורה שבהיכל, זה גם כן נקבע על ידי המזל.

עכשיו, יש יכולת לא רק את הכוחות הפנימיים לשנות, אפילו את המזל לשנות, בגלל שיש משהו יותר גבוה מהמזל, שזה עצם נקודת הרצון של עצם הנפש[עג]. ולהביא את המשיח צריך כח כל כך גדול שהוא יכול אפילו לשנות ולהפוך את המזל. כמו שעכשיו אם יש מן השמים גזרה שמלכות רומי תשלוט בעולם בארץ ישראל, או כמו בדור שלנו שמלכות אמריקה תשלוט על תרבות כל העמים, על כל העולם, אז זה מזל.

כדי להביא משיח צריך להיות יותר גבוה מהמזל הזה, הרי זה מזל מהשמים, אמריקה עכשיו, מלכות אמריקה היא "בר מזלא"[עד], זה הביטוי של חז"ל, זה לא סתם שהיא מולכת, שהיא שולטת, זה מן השמים. עכשיו, כדי להפוך את זה צריך להגיע למקום שהוא למעלה מהמזל, להפוך את המזל הזה, להגיע בלשון החסידות ליחידה שבנפש[עה] שלמעלה גם כן מהמקיף של החיה שבנפש. ושוב, כדי להגיע לשם צריך עבודה מקבילה, עבודה תואמת שגם בעבודה של האדם הוא יעבוד את ה' בבחינת היחידה שבנפש.

רבי יוסי בן קיסמא לא היה בטוח שכל מה שהוא מוסר את נפשו על קדושת התורה ולהקהיל קהילות ברבים שזה בא מהיחידה שלו, אולי זה בא רק מהחיה שלו. והסיפור של המעות פורים זה הוכיח לו שהמעשה בא מהיחידה. וכתוב בחסידות[עו] שזה גם כן הוכיח לו למפרע שכל מה שהוא עושה כנראה בא מן היחידה, אם כי שזה לא דרכו של רבי יוסי בן קיסמא, בכל זאת הסיפור הספציפי הזה של מעות פורים הוא היה די כדי להוכיח שכל הדרך שלו בעצם באה לו מהיחידה. לכן זכותו עמו, ודאי יזכה בכל מה שהוא עשה יזכה לתיקון שלם וחיי העולם הבא. אבל זה רק הוא יזכה, אבל להביא את המשיח הוא לא יצליח, להביא את המשיח ממש בפועל ממש הוא לא יצליח, ככה רבי יוסי בן קיסמא קבע וככה באמת היה. אבל אתה בעצמך בסיפור של פורים זה מוכיח שהכל בא מעצם היחידה שבנפש, ולכן אתה אישית בטוח מובטח לך חיי העולם הבא.

שרפת רבי חנינא עם הספר תורה

עכשיו, זה שהוא אמר לו, וזה שגם קרה בפועל שהוא נשרף על קידוש ה' מבין עשרה הרוגי מלכות באופן מאד מיוחד, שגם אצל רבי עקיבא שהוא הגדול ביניהם, לא היה דבר כזה, הוא נשרף עם ספר תורה, מה זה אומר? מה זה הדבר הזה שאותו ספר תורה שהיה דורש ברבים במסירות נפש נגד גזרת המלכות, לקחו כרכו את זה עליו והוא נשרף לאט לאט עם הספר תורה, מה זה? אז כתוב שזה על דרך, זה מוכיח שבשורש נשמתו הוא בחינת מלך, יותר אפילו מרבי עקיבא. מבין כל עשרה הרוגי מלכות הוא בחינת המלך שלהם, והמלך הוא בחינת משיח.

למה? מאיפה אני רואה את זה? בגלל שיש מצוה מיוחדת על המלך כל הזמן להחזיק ספר תורה ביד[עז], וחוץ מהספר תורה שנמצא בבית גנזיו של המלך, לכל מלך יש מצוה שיהיו לו שני ספרי תורה, לכל אדם מישראל מצוה שיהיה לו ספר תורה אחד[עח], המלך צריך עוד ספר תורה, נוסף, והספר תורה השני מצוה עליו להחזיק כל הזמן בחיקו, ולא להיפרד אף פעם, כל הזמן לקרוא ולהתבונן בספר תורה. וזה שהוא נשרף עם הספר תורה, שהוא ראה בזה זכות, הוא לא הצטער על הספר תורה. אחר כך הבת שלו בעצמה באה לאבא שהוא נשרף בתוך כך שהוא נשרף לאט לאט, והיא צעקה לשמים והוא אומר לה ש"אל תצטערי בתי, מי שיתבע את עלבון הספר תורה הוא עתיד לתבוע את עלבוני".

כלומר שהוא ראה בזה זכות, הוא לא הצטער על כך. הרי אפשר להצטער על הספר תורה הזה, זה ספר תורה, ספר תורה שנשרף זה כמו יהודי שנשרף, אז מה צריך גם אותו לשרוף וגם את הספר תורה לשרוף?! אז גם כן, על פי שכל פשוט של תורה צריך להצטער על הספר תורה שנשרף, והוא להפך – הוא שמח על הזכות שלו שהוא נשרף עם ספר תורה, והוא אמר לבת שלו בשעת מעשה, מי שיתבע את עלבון הספר תורה הוא עתיד לתבוע את עלבוני. וכך גם היא שאלה אותו "מה אתה רואה אבא?", אז הוא אומר שהוא רואה "גוילים נשרפים ואותיות פורחות", זה גם כן ביטוי מאד-מאד מיוחד של חז"ל בסיפור הזה של רבי חנינא בן תרדיון. שהוא רואה את הגוילים נשרפים, עולים באש, אבל האותיות לא נשרפות, האותיות פורחות. כמו שכתוב על לוחות הברית לפני שמשה רבינו שהוא הגואל ראשון והוא הגואל האחרון[עט], שהוא שבר את הלוחות אז כתוב[פ] שלא שבר את הלוחות עם קדושת האותיות בגלל שלפני שנשתברו הלוחות האותיות כבר פרחו, האותיות פורחות. אז אם כן, זה גם כן, זהו קשר בין רבי חנינא בן תרדיון לבין משה רבינו כאן בסיפור הזה, שהוא אומר שתוך כדי השרפה שהוא נשרף הוא ראה את הגויל נשרף והאותיות פורחות.

טור "אותיות פורחות" של הרבי ב"הקריאה והקדושה"

פעם אחת היה בתוך השואה הרבי הקודם הוציא חוברת גם שהוא צעק לשמים, הוא היה בין היחידים שהיו מודעים בדיוק מה שמתרחש בשואה, חוץ מכל הצעקת כאב, הוא גם צעק את הפתגם המפורסם "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[פא], שאם רוצים להביא את הגאולה תכף ומיד ממש צריך רק לעשות תשובה עם ישראל ביחד. ושם הרבי שליט"א שהוא עדיין היה אברך, עוד לא רבי, אז היה לו טור קבוע בעיתון הזה, השם של העיתון היה "הקריאה והקדושה", והטור שלו היה נקרא "אותיות פורחות", זה היה השם של הטור של הרבי, זה היה כתוב בעילום שם. גם הרבי הקודם כתב גם טורים שלמים בעיתון הזה גם בעילום שם.

אני רק אומר את זה בדרך אגב, שקודם כל שם מי שקורא את הטורים האלה שכתב הרבי אז שנקרא "אותיות פורחות" בתוך שנות השואה, אז זה משהו מבהיל את הרעיון אפשר לומר, אלו חִדי חדות כאלה שגם מאד-מאד קשה לפענח אותן, כמעט שאי אפשר לפענח מה הכוונה שמה. רק מרגישים שיש כאן דברים איומים ונוראים. והכל נבואה למשיח. יש הרבה חסידים מאז, מאז העיתון הזה שראו דווקא בטור הזה שנקרא אותיות פורחות את כל נבואת הרבי שליט"א מה שעתיד להיות בעם ישראל עד ביאת המשיח, כל העתיד, כל השנים, גם חמש שנים לפני הנשיאות וגם עכשיו כל ה-42 שנים מהנשיאות עד עצם היום הזה, הרבה מאד חסידים אומרים שהיסוד של נבואת הרבי לקראת כל מה שעתיד להתפתח בעם ישראל מהשואה והלאה, זה בתוך הדבר הזה שנקרא "אותיות פורחות".

וזה שהוא קרא לזה אותיות פורחות הוא לקח זאת כאן מהסיפור הזה. אז גם רואים את הקשר, הקשר הגדול מאד לסיפור הזה בענין ביאת המשיח, שבסוף שהוא נשרף עם הספר תורה הוא ראה את הגוילים נשרפים והאותיות פורחות, ככה הוא אומר לבת.

רבי חנינא בן תרדיון – "מלך רב"

אז שוב, מה שהוא בעצם זכה להחזיק את הספר תורה ביד זה אומר שהוא מלך, הוא "מלך רב". הוא מלך, זה שהוא מורד במלכות זה גם בגלל שהוא מלך. כמו שכתוב על רשב"י שהוא מרגיז ממלכות, מי מורד במלכות? אחד שהוא מתיימר להיות מלך, המלכות של רומי היא "מלכותא בלא תגא"[פב], כל המלכות של הסטרא אחרא, של הקליפה זו מלכות של חוצפה, של עמלק, "מלכותא בלא תגא", בלי כתר. מה שאין כן המלכות של הקדושה שלוחמת נגד המלכות של הקליפה היא מלכות עם כתר תורה[פג]. לכן המלכים אמתיים הם נקראים "מלך רב", שיש לו את הכתר תורה, וגם בהמשך אם הוא יזכה הוא גם יקבל בגלוי את הכתר מלכות. אבל קודם כל הוא מולך מכח הכתר תורה שלו, כמו שחז"ל אומרים "מאן מלכי רבנן"[פד], מי מלך גם על המציאות החצונית? רבנן, כלומר שהכתר תורה זה כבר תגא, זה כבר מספיק תגא כדי למלוך על המציאות. והיחוד הזה של מלך ורב, מלך שמולך מתוך כתר תורה וספר תורה ביד, בחיקו, זה נקרא "מלך רב". רבי יוסי בן קיסמא הוא אומר ש"מן השמים המליכוה" למלכות רומי, אבל רבי חנינא בן תרדיון גם כן יודע את זה, אבל הוא לוחם נגד זה, מלכות נגד מלכות, המלך של הקדושה הוא זה שלוחם נגד המלך של הסטרא אחרא, ולא מישהו אחר. כלומר, יש חכמים שהם לא מלך והם לא לוחמים, והם להפך – הם משלימים והולכים עם הזרם, אבל דוקא זה שהוא מלך הוא חייב להילחם.

([הוא] המורד, [המלך של הקדושה מורד במלכות של הסטרא אחרא. מאיזה כח הוא מורד? הוא מורד] מכח התורה, במלכות רומי אע״פ ש״מן השמים המליכוה״ [כמו שאמר לו רבי יוסי בן קיסמא]) – [וזה נקרא] ״מלך רב״, [שהוא] מלך ורבי [הוא מלך ורבי ביחד] וד״ל – ו[אותו ספר תורה] נשרף עמו, על אף שידע מהסכנה מראש [אף על פי שהזהירו אותו. עוד הפעם, אפשר לומר שאחד יכול לומר על עצמו שאני מוכן למות, אבל אם הזהירו אותו, אם אפילו הרבי שלו בא ואמר לו שלא רק שאתה תשרף, תשרף גם ביחד עם ספר תורה. אז יתכן, יכול לעלות על הדעת שבשביל כבוד הספר תורה הוא ימנע, הוא ימנע מן הסבה שמביאה אותו לידי העונש הזה, וזה לא מנע ממנו כלום. אמרו לו בפירוש שאתה ביחד עם ספר תורה תלכו, וזה לא הפסיק אותו בכלל. "שידע מהסכנה מראש] וכו׳, ולבסוף שמח [מה שאמרנו קודם, שמח] בזה שזכה שספר תורה נשרף עמו ד״מי שמבקש עלבונה של ס״ת הוא יבקש עלבוני״ ודוק [זה הלשון של חז"ל]).

חש ("ידם")-מל (ברית מילה)-מל ("מי ימלל גבורות ה'")

והנה מאמרו של רבי חנינא בן תרדיון בפרקי אבות (ג, ב) הוא [עכשיו, אמרנו שכל הסיפור הזה הוא סיפור של ספירת העומר, סיפור של לדרוש את השם של מ"ב אותיות ברבים, להגות את השם. בספירת העומר גם לומדים, קוראים ולומדים פרקי אבות[פה]. שם יש מאמר אחד שרבי חנינא בן תרדיון, החכם שאנחנו הערב סיפרנו עליו, הוא מופיע פעם אחת בפרקי אבות, והוא אומר את המשנה המפורסמת]: ״שנים שיושבין [ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר "אז נדברו אנשי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו] וכו׳ ליראי ה׳ ולחשבי שמו... מנין אפילו אחד [שיושב ועוסק בתורה ששכינה שרויה? אז כתוב, מביאים את זה מהפסוק, שנאמר]... ישב בדד וידם [כי נטל עליו]...״, [מה המשותף לשני הפסוקים שהוא מביא לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ואחד שיושב ועוסק בתורה, בשניהם מודגש מחשבת ה'. הוא אומר ש"אז נדברו יראי ה' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו"[פו], ולגבי אחד כתוב מנין ששכינה אתו? "ישב בדד וידם"[פז], מה זה "ידם"? ישתוק. מה הוא עושה ששותק? בשתיקה שלו הוא מתייחד עם ה'. אז כאן השתיקה של "וידם", בזה שהוא דווקא נקרא "חשבי שמו". אז יש כאן צד משותף, צד השוה ביניהם שההתייחדות שלהם עם הקב"ה בשני המקרים האלה היא התייחדות פנימית-נפשית של התבוננות, לא להגות את השם בפה, לא לפצות פה ולנדור נדר, כמו אצל יפתח] וי״ל שהוא בסוד עצמת החש עד שמל לצורך מל בפה מלא ובפרהסיא וד״ל.

מה שמוצאים עליו בסיפור שלו, סיפור החיים שלו שהיה פוצה פה, ומה שהוא אומר כאן בפרקי אבות הוא אומר שעיקר כדי לזכות להשראת השכינה הוא להתייחד עם ה' בבחינת "חש", אבל לא ש"חש" הוא התכלית, צריך להיות חש לפני מל חש זה לשתוק ומל לדבר, וכל החש זה לצורך המל. וכמה צריך לחשות? כתוב[פח] שצריך לחשות עד שמלים, מלשון ברית מילה, לא מלשון מילול ודבור, עד שבתוך הנפש מורגש ברגע מסוים, רגע אחד שנכרתה הקליפה ועכשיו מה שנשאר זה רק פרי נקי טהור בלי שום יניקת החיצונים. וכאשר מורגש בפנים שאין יותר יניקת החיצונים, שזה מל מלשון ברית מילה, אז צריך להיות ימלל ולהגות בפה.

אז אם כן, כאן יש עוד תיקון. התיקון הוא שבאמת אסור להגות את השם, אין את עוצמת ההתייחדות בבחינת "חש", זה היסוד. אבל כנראה שהוא בעצמו הרגיש שיש לו את ה"חש", יש לו כל כך את ה"חש", עד שהוא "מל", מלשון ברית מילה ואז מותר ואפילו מצוה עליו למלל, "מי ימלל גבורות ה'"[פט]. כידוע הפירוש בחסידות[צ] ש"ימלל גבורות ה'" הוא בדבור להמתיק את הגבורות להפוך את המציאות. הפסוק על מל מלשון דבור הוא "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו".

כתוב בחסידות שהפירוש הוא שיש "מי", כתוב ש"מי" זה תמיד מרמז למשיח, למשיח ישראל או מלך ישראל, הוא "ימלל" בדבור שלו, הוא ימתיק את כל הגבורות, "גבורות ה'" זה כמו הגזרה שמלכות רומי תשלוט בעולם, ומי שיכול להפוך את זה ולהמתיק את זה, הוא עושה את זה בכח הדבור, כידוע ש"בדבר מלך שלטון"[צא]. הוא נקרא "מי", שהוא "ימלל גבורות ה'". אבל כדי שיהיה לו כח למלל את גבורות ה' ולהשמיע את כל תהלתו של ה' הוא צריך קודם להתעצם בבחינת "חש". זה מה שיוצא מהמשנה שלו בפרקי אבות, ה"חשבי שמו" וה"וידם". אבל זו עבודה-התעצמות כדי שהוא יוכל להיות, ללכת בדרכו-הוא, כמו שלמדנו כאן באריכות הערב שדרכו-הוא זה דווקא להגות את השם, ובכך כביכול לבטל את הגזרה של הקב"ה מי מולך בעולם, ולהמשיך את גילוי עצמות ה' גם בחצוניות המציאות. זה הכל בחינה של "קביעה רצונית". עכשיו, שוב, הסיכום הוא למה זה לא הצליח אצלו? זה גם לא הגיע הזמן, אבל גם בגלל שכנראה שהיה חוסר, אפילו נקודה קטנה מאד של חסרון ביכולת להביא את זה דרך השכל.

שוב, זה אנחנו בע"ה נמשיך בשיעור הבא. חשבתי שנגמור את כל הסיפור, אבל רק סיפרנו הערב את הסיפור בעצמו. אחר כך ההסבר זה בעזרת ה' בפעם הבאה. והיות שבשבוע הבא זה כבר חג השבועות נאחל חג שמח לכולם, ניפגש בביאת משיח צדקנו, תכף ומיד ממש!