תוקפו וחולשתו של יפתח

שיעור תשיעי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

י"ז סיון תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב בלימוד פרק ח במאמר אמונה ובטחון בספר לב לדעת. תחילה קרא הרב מתוך הספר דברים שהסביר בשיעור הקודם, אודות נשמות יפתח ומשפחתו ונשמות רבי חנינא בן תרדיון ומשפחתו. לאחר מכן הוסבר ההבדל בין דורו של יפתח לדורו של שמואל, בהשוואה לדורותנו. בהמשך הוסבר תוקף האמונה והרצון של יפתח מול חולשת המעבר בין הרצון לשכל שלו, שבעקבותיה נענש, וכן פינחס שלא תיקן אצלו זאת.

א. גלגול יפתח ומשפחתו ברבי חנינא בן תרדיון ומשפחתו

הסיפור הטרגי של רבי חנינא בן תרדיון ומשפחתו

ערב טוב. אנחנו בעמוד צט בספר. בפעם הקודמת למדנו על יפתח, יפתח הגלעדי. איך שמובא בכתבי אריז"ל שיפתח התגלגל אחר כך ברבי חנינא בן תרדיון, מעשרה הרוגי מלכות. הסברנו באריכות בפעם קודמת את כל העמוד הזה, אבל נקרא עוד הפעם בקיצור למי שלא היה פה. אני קורא ציטוט מתוך כתבי האריז"ל:

"'יפתח הוא רבי חנינא בן תרדיון שנשרף (שהוא מעשרה הרוגי מלכות, ונשרף וספר תורה עמו[ב], כנודע), [מתוך העשרה הרוגי מלכות היה אחד שנשרף עם ספר תורה ביד, כרכו אותו עם ספר התורה ושרפו אותו] ואשתו [גם כתוב שגם אשתו נידונה למות, אשתו של רבי חנינא] על שלא מיחתה בו על שהוגה את השם באותיותיו נהרגה^קכז,

הגמרא מספרת[ג] את כל הסיפור הזה באריכות ושואלת מה היתה החובה שלו מן השמים שהוא נידון בשרפה עם ספר תורה והכל, הרי "לית דין בלא דין"[ד] מן השמים. אז כתוב שהעברה שלו היתה שהיה הוגה את שם ה' ברבים והיה דורש, לפי פירוש רש"י היה דורש את השם של מ"ב אותיות ברבים[ה]. לפי התוספות[ו], יותר על פי פשט, היה מבטא את השם של ד' אותיות, י-ה-ו-ה, כשם שהוא נכתב כך היה קורא אותו, כמו שיהיה לעתיד לבא, וככה היה אומר את זה ברבים. ועל כן, שהיה הוגה את השם ברבים באותיותיו הוא נהרג, הוא נידון לשרפה עם ספר תורה. ואשתו גם כן, על שם שהיא לא מיחתה בו, על אשתו היה למחות בו והיא לא מיחתה בו, ועל כן היא גם כן נהרגה בידי הרומאים.]

ובתו [וגם הבת, היו לו שתי בנות, כמו שנלמד יותר היום, הבת השניה היא ברוריה, אשת ר' מאיר, האשה אולי הכי מפורסמת, הכי דגולה בכל תולדות חז"ל, היא הבת השניה של רבי חנינא בן תרדיון. והבת הראשונה היא גם כן נידונה אבל לא למות, היא] נתנה בקובה של זונות מוסגרת^קכז.

ככה המלכות, הרומאים דנו אותה. ולמה? חז"ל מספרים[ז] שהיא היתה יותר מדי עם מודעות עצמית לפסיעותיה נאות. פעם אחת היא הלכה ברחוב, והיא שמעה שמישהו אומר עליה כמה נאות פסיעותיה של הריבה הזאת, והיא התחילה לשים לב אחר כך ליפי הפסיעות שלה. ועל שם כך היא ניתנה בקובה של זונות מוסגרת. אבל היא עמדה שם בנסיון, היא לא נטמאה שם, היא עשתה ממש במסירות נפש כדי שהיא לא תיטמא שם. ובזכות זה ר' מאיר הגיס שלה, לפי הוראת אשתו, ברוריה, האחות שלה, הוא בא ובנסי נסים הציל אותה, הוא חלץ אותה משם, מקובה של זונות, שעל כן הוא נקרא ר' מאיר בעל הנס, על שם כל הנסים שהיו לו בשעה שהוא הוציא את גיסתו מהעונש שלה שהיא נידונה להיסגר בקובה של זונות.

אז אם כן הסיפור הזה הוא סיפור מאד טרגי לכאורה, שהוא מעשרה הרוגי מלכות והוא נשרף עם ספר תורה, ואשתו נהרגה והבת הראשונה נידונה להינתן בקובה של זונות. זה הכל על שם שהיה הוגה את השם באותיותיו.

הסיפור הטרגי של בת יפתח וגלגולה

[מה זה שייך ליפתח? למה האריז"ל אומר שזה גלגול של יפתח הגלעדי? היות] וביפתח כתיב ׳ואנכי פציתי פי אל ה׳ ולא אוכל לשוב׳[ח],

יפתח נדר נדר לה' כשהוא יצא לקרב, שהוא נלחם נגד בני עמון, אז הוא נדר שהראשון שיצא מפתח ביתי "והעליתיהו עולה"[ט], שהוא יעלה אותו עולה לה', ומי יצאה ראשונה? הבת שלו. אז כל מה שהיה עם יפתח הגלעדי עם הבת שלו, זה חזר בגלגול השני הזה אצל רבי חנינא בן תרדיון ואשתו והבת שלו. הכל אותו סיפור. רק שכאן בפעם שניה זה יותר בתיקון, כמו שנסביר את זה יותר בהמשך.

אז מה שהוא פצה את פיו לה' ונדר נדר שלא במקום, אם כי שה' נתן בו כח ועז להילחם-לנצח את בני עמון באופן נסי, ובכך לקדש שם שמים, להציל את עם ישראל, אף על פי כן הוא חטא בכך שהוא פצה את פיו לה' וקרה מה שקרה, עם הבת. אז מה הוא אמר בסוף לבת? הוא אמר לה "ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב"

וזה [כלומר, הגלגול שלו, רבי חנינא בן תרדיון] היה הוגה השם באותיותיו [אז זה דומה, זהו הצד השוה שביניהם]. ועתה [עכשיו בגלגול השני] נתקנו [כל אותה משפחה ראשונה עכשיו נתקנו] כי על זה נשרף על קידוש השם [הוא, רבי חנינא נשרף על קידוש ה', שאין לך תיקון וזכות יותר מזה], וגם אשתו אז היא אשתו פה [וגם כן נהרגה על קידוש ה', אותו הדבר], כי לא מיחתה אז גם עתה לא מיחתה [גם אצל יפתח אז גם לא מיחתה האשה. וגם הפעם הזאת גם לא], ובתו על כי שנהרגה שלא כדין [אז, בפעם הראשונה, הוא הרג אותה. על פי הפשט הוא העלה אותה לעולה, הוא קיים את הנדר שלו. אם כי שיש מפקפקים בזה, יש מי שאומר שאולי לא קיים[י], אבל על פי פשט הוא קיים את הנדר, הוא העלה אותה עולה[יא]. ו"על כי ש[היא] נהרגה [אז] שלא כדין", עכשיו] ניצולה עתה [בנס, בנסי נסים על ידי רבי מאיר, גיסה, היא ניצולה הפעם הזאת, כי אז היא נהרגה שלא כדין.

עכשיו, גם אז חייב להיות דין, כמו שאמרנו קודם, הכלל הכי גדול אצלנו שאין דין בלא דין. חייב להיות דין צדק בשמים, אז למה היא נהרגה שם לכאורה שלא כדין? זה על שם שוב, גלגול קודם, כותב האריז"ל:

(ושם נהרגה על שהיתה גלגול אשתו של חם בן נח [כתוב שעוד קודם הנשמה הזאת, הבת הזאת היתה האשה של חם בתיבה] ששמשה [נגד ציווי ה', היא שמשה] בתבה [כדי] לחפות על הריונה משמחזאל[יב] [אחד מבני האלקים, כמו שכתוב בתורה שלפני המבול היו בני אלקים שירדו מן השמים ובאו על בנות האדם, והיא – אשת חם – הרתה לשמחזאל, אחד מאותם בני האלקים, וכדי לחפות על ההריון שלה היא שמשה בתבה נגד ציווי ה'] אשר ממנו [מהזיווג הזה] נולד סיחון אחי עוג [סיחון הוא האח של עוג מלך הבשן לפי חז"ל].

ומזה מובן מפני מה מספר יפתח באריכות כל כך את ענין מלחמת סיחון [בדברים שהוא שולח אגרת, הוא שולח דברים ארוכים מאד למלך בני עמון, ושם הוא מספר באריכות את כל הסיפור של סיחון, זה סיחון בימי משה רבינו, מה יש ליפתח עם סיחון? אלא שוב, יש לו קשר בסוג הגלגול, שבתו של יפתח היא בעצם האמא של סיחון, לכן כל כך מעסיק אותו הסיפור הזה של סיחון, מה שקרה עם סיחון. "ומזה מובן מפני מה מספר יפתח באריכות כל כך את ענין מלחמת סיחון], בדבריו אל מלך בני עמון, ודוק)״[יג].

עד כאן, כל מה שקראנו עכשיו הוא ציטוט מכתבי האריז"ל. הסברנו את זה באריכות בפעם הקודמת, כל הפרטים שיש כאן. לא נחזור על זה עוד פעם, רק קראנו את זה כדי שנבין במה מדובר כאן.

ב. דורו של יפתח ודורו של שמואל

יפתח כשמואל

עכשיו נמשיך לקרוא. חז"ל אומרים במקום אחר שיפתח על פי פשט היה מקלי עולם[יד], הוא לא היה איש תלמיד חכם. בכל זאת, כמו שנסביר בהמשך, לפי האברבנאל[טו], לפי כמה מהראשונים הוא נמנה בשושלת קבלת התורה. כלומר שהוא כמו כל השופטים לפי השיטה הזאת, הוא חלק מהשושלת של קבלת התורה איש מפי איש ממשה רבינו עד חתימת הש"ס, בזמן רב אשי ורבינא. יש שושלת בלתי נפסקת של קבלת התורה איש מפי איש. לפי שיטת הרמב"ם[טז] מדלגים על כל השופטים, ורק פינחס הוא זה שמקבל מיהושע בן נון והוא מוסר את זה לעלי הכהן הגדול, וכל השופטים לא נכנסים לשושלת הקבלה לפי שיטת הרמב"ם. אבל יש עוד ראשונים, העיקר ביניהם הוא האברבנאל, שהוא כן מונה והוא אומר ששושלת הקבלה של התורה כוללת את כל השופטים, וגם יפתח בכלל. כלומר שאף על פי שיפתח הוא מקלי עולם הוא אחת מהטבעות החיוניות של העברת התורה ממשה רבינו עד עצם היום הזה.

מה שצריך להעריך את יפתח מאד-מאד, זה מתבטא במאמר חז"ל שמצוטט כאן:

״יפתח בדורו כשמואל בדורו״[יז],

מכל השופטים, מכל תקופת השופטים, הכי גדול, הכי צדיק, זה שלפי חז"ל[יח] שקול כנגד משה ואהרן הוא שמואל הרמתי, שמואל הנביא, וכתוב שיפתח, בדורו של יפתח צריך להתייחס ביראת כבוד לנשיא של הדור – נצוצו של יעקב אבינו[יט], הנצוץ של משה רבינו שבדור[כ]. צריך ככה להתייחס ליפתח בדורו כמו שמתייחסים לשמואל הרמתי בדורו, ככה חז"ל אומרים.

דור של יפתח ודור של שמואל

אם כבר אמרנו את זה נספר סיפור. שמעתי כמה פעמים מאחד מבעלי ההגות היום בארץ, שודאי כולם מכירים את השם שלו – ר' ישראל אלדד שיהיה בריא, שהוא ציוני מובהק, והוא תמיד אומר, הוא אוהב מאד-מאד את הציטוט הזה, זה אחד מהדברים הכי אהובים אצלו, הציטוט "יפתח בדורו כשמואל בדורו". והוא טוען שהוא, הוא מהדור הראשון של המדינה, של החלוצים, של מקימי המדינה כאן בארץ, הוא בדורו של יפתח. הוא טוען ככה, זה הוא מלמד בכל השיעורים שלו, וזה קצת נוגע לענייננו, לכן אני רוצה להביא את זה כאן. הוא אומר שהדור הלא דתי, החילוני, שבזכותו קמה המדינה כאן בארץ אצלו זה נתפס דורו של יפתח. והראש של אותו דור זה יפתח אחד, מי שזה לא יהיה זה לא חשוב, ז'בוטיסקי לפי דעתו, זה מישהו אחר, זה לא משנה, אבל יש אחד שהוא יפתח, הוא באמת מקלי עולם, הוא לא מהרבנים החשובים שבדור, והוא רחוק מאד מזה. בכל זאת, הוא היפתח בדורו.

וככה אלדד אומר, שיקום דור, הדור שלנו, הדור הבא, עכשיו הולך לקום דור שהוא הדור של שמואל, כמו שעל פי פשט שמואל הוא אחרי יפתח, שהוא דור שהוא כולו קשור בכל נימי הוויתו לתורה, הוא שקול כנגד משה ואהרן. וצריך להאמין, ככה הוא אומר על עצמו, אומר ש'אני בטוח', ככה שמעתי ממנו במו אזני כמה פעמים, 'אני בטוח שעוד מעט הולך לקום דור של שמואל, אבל אני עדיין מתגאה בכך שאני שייך לדור של יפתח'. שבאמת מה זה  יפתח? זה גם כן מי שפותח את הענין, יפתח זה לשון פתיחה, שהוא פותח את השער, פותח את הדרך.

תהליך הקביעה הרצונית

כמו שנסביר הערב קצת באריכות, כל הענין הזה של יפתח הוא נצוץ של משיח, הוא נצוץ מאד חשוב בתנ"ך, כמו יתר השופטים, אבל יש משהו מיוחד אצלו שרואים בו את העז והגבורה שמאפיינים את המשיח. כל הנושא כאן שאנחנו לומדים בשיעורים שלנו פה הוא שמשיחיות היינו תוקף הרצון לקבוע את המציאות לפי רצוני אני, לא להתבייש להכתיב את הרצון הפנימי שלי על המציאות החיצונית.

לדבר הזה קוראים "קביעה רצונית". זה הנושא הכללי של כל השיעורים כאן, שיש בכח הנפש היהודי לקבוע את המציאות. מי שיותר ויותר מרגיש את זה, את הזיקה הזאת, את הצורך, הזיקה להכתיב את הפנימיות על המציאות החיצונית, ולא להירתע ולא להיכנע, זה גופא נקרא נצוץ של משיח. מי שמחויב המציאות בתוך עצמו לתקן את החיצוניות מתוך הרצון הפנימי שלו זה משיח, שהוא בא לגאול את העולם, לגאול את המציאות.

יש הרבה נצוצות כאלה בתנ"ך, ועד היום הזה זה לא עולה יפה מאה אחוז, בכל אחד ואחד יש איזה כישלון, איזו נפילה-שבירה בדרך. ופה אנחנו הסברנו באריכות בשיעורים הקודמים[כא] שזה תמיד בגלל חוסר מסוים בשלב של הפנמת הרצון לפני שמשליכים את זה על המציאות החיצונית. הסברנו שכל התהליך הזה של קביעה רצונית הוא פועל בארבעה שלבים:

קודם צריך להיות הבהרת האמונה-חזון; אחר כך צריך להיות תוקף הרצון לממש-ליישם את זה עכשיו ולא מחר. החזון הוא לעתיד, ככל שהחזון מתבהר בנפש ככה ההחלטה שזה צריך להיות תכף ומיד ממש מתחזקת בנפש, מאמונה לרצון; אבל מרצון צריך לפתוח פתח, פתיחת פתח לשכל, צריך להפנים את הדבר, לסנן את הענין, את הרצון גופא דרך השכל. וכמו שנראה אצל יפתח שהוא דוגמא קלאסית, היות שהוא באמת מקלי עולם, הוא לא כל כך בר דעת, הוא לא תלמיד חכם, לכן אין לו התלבשות פנימית בשכל. הדברים לא עוברים אצלו דרך השכל; כאשר הדבר נכנס ועובר דרך השכל אחר כך הוא יוצא כביכול דרך העינים, הוא פותח את עיניו, ודרך העינים, דרך ההסתכלות-ההבטה יש לו כח בהבטה שלו להשליך את הפנימיות שלו על המציאות החיצונית.

ואמרנו שכל שלב הוא צמצום, והצמצומים בעצמם מצטמצמים והולכים. למדנו לפני כמה שיעורים[כב] שבחז"ל יש כמה שיעורים של מעבר, של חלון, שיעורי חלון בלשון חז"ל ממדרגה למדרגה[כג]. יש שיעור אחד גדול של "אגרוף גדול של אדם", של "בן בטיח", היה ענק אחד בימי המשנה שקראו לו בן בטיח, והאגרוף שלו היה גדול כמו ראש גדול של אדם. ועל פי סוד השיעור הזה של אגרוף גדול הוא השיעור להמשיך מהאמונה שבנפש לרצון במצח. האמונה כביכול מרחפת על גבי הראש, והמעבר הראשון הוא לצמצם את זה לתוך מצח הרצון. והשיעור נקרא "אגרוף גדול", זה הלשון של חז"ל.

אחר כך מהמצח צריך להפנים את הרצון דרך המח, דרך הטוב טעם ודעת של השכל, והשיעור נקרא "פותח טפח", טפח זה אגרוף רגיל, של אדם בינוני, אדם רגיל, והשיעור הזה הוא השיעור של המח שבתוך הראש. אחר כך יש שיעור שלישי, כאיסר האיטלקי שזה שיעור של מטבע שבגודל העין, וזה מהמח להוציא את האור, כאילו כמו קרני לייזר, להוציא את האור חזק מאד דרך העינים ולהכתיב את כל הרצון, כמו שהוא מושכל בטוב טעם ודעת, להכתיב אותו על המציאות החיצונית, דרך העינים.

ככה אמרנו שיש שלשה שלבי מעבר, מהאמונה לרצון, זה נקרא "כאגרוף גדול של אדם שהוא גדול כמו ראש גדול", ואחר כך מהמצח למח זה נקרא "פותח טפח" בלשון חז"ל. ואחר כך מהמח דרך העין להסתכלות, שזה להשליך את הדבר ממש על החיצוניות, זה גדול כגודל העין, כגודל עין אדם. יש לשון בנביא בזכריה "עין אדם", יש "אגרוף גדול של אדם", ויש פותח טפח של אדם בינוני ויש עין אדם, שזה כאיסר האיטלקי, יש עוד כמה שיעורים זהים לשיעור הזה. וזה כבר להשליך את זה החוצה, על המציאות, פונדיון האיטלקי.

הצורך של שמואל ביפתח

כאן מה שחסר אצל יפתח הוא בעיקר כשמו, השם מרמז על מה עליו לתקן, ובעצם הוא לא גומר את התיקון שלו כמו שנסביר בהמשך, והתיקון האמתי שלו זה לפתוח את הפותח טפח, שזה השלב הב' להעביר מהרצון התקיף דרך השכל, וזה לא עולה יפה בידו. לכן זה נשבר לו, השבר שלו זה הסיפור עם הבת. במלחמה הכל הולך לו טוב מאד בעזרת ה', הוא מנצח למעלה מדרך הטבע. אבל אחר שהוא פצה את פיו שזה על דרך "הוגה את השם באותיותיו", בזה הוא נכשל.

בכל זאת, נחזור לענין שאמרנו קודם, מי שפותח את הדור לקראת הגאולה זה דוקא הנשמה הזאת של יפתח. יש יפתח שהיה שופט, יש שמשון הגבור שהיה שופט, כל אלה הדמויות בתנ"ך הן דמויות של משיח בעולם התהו, והמשיח האמתי שאנחנו מחכים לו בכל יום שיבוא, שיופיע לנו, הוא עם כל אותו כח של תהו מלובש בכלים דתיקון, זה מה שחסר לנו. אנחנו לומדים את הנושאים האלה רק שקצת נחוש ונתפעל פנימה מעצמת הכח של נצוצי המשיח שכן כתובים לנו בתורה שלנו, בתנ"ך. והרבה מאד פעמים אותם נצוצות של משיח הם לא הרבנים של הדור, הם היפתחים של הדור, כמו שאלדד אמר, הפתגם הזה, שהוא מאמין שאלו שפתחו את הדרך זה יפתח, ואחר כך יגיע שמואל. וצריך לדעת להעריך גם את יפתח. היות ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו".

עכשיו גם אצלנו, כל עוד, כל רגע שהמשיח עוד לא בא עדיין נחוץ יפתחיות, אבל כל פעם ופעם צריך לשאוף לתיקון היפתח, להפך – שהיפתח יתחבר עם השמואל, שהיפתח העז, אורות דתהו של יפתח, יתחברו עם התורה השקולה. מה ששמואל שקול כנגד משה ואהרן זאת אומרת שיש לו תורה שקולה, הכל אצלו שקול. מי זה משה? משה הוא "שושבינא דמלכא"[כד], מי שמוריד את המלך העליון מלמעלה למטה. מי זה אהרן? "שושבינא דמטרוניתא"[כה], מי שמעלה את המלכה, אנחנו עם ישראל המלכה, הקב"ה הוא המלך. כתוב שמשה הוא מוריד את המלך, את החתן, מביא החתן לחופה, ואהרן מביא את הכל לחופה, וצריך להיות שקול ביניהם, היכולת גם כן להוביל את שניהם גם יחד. כל שושבין יש לו החישוב שלו והדרך שלו, וכתוב ששמואל הוא שקול כנגד שניהם. אז הוא בתכלית התיקון של הדעת "והאדם ידע את חוה אשתו"[כו], השיקול דעת איך מורידים את ה', איך מעלים את עם ישראל לקראת ה'.

זה תיקון הדעת-הזיווג, אבל צריך להיות קודם יפתח אחד, יפתח זה אורות דתהו, זה רצון עז. הרבה לפני אפילו שמתקרבים אפילו לחופה זה רצון עז להתחתן, למצוא את הבן זוג-הבת זוג, לפני שמכירים בכלל. זה הכל רק שנכנס לרוח של הדברים האלה מה זה יפתח בדורו כשמואל בדורו.

גלגולו של יפתח ברבי חנינא בן תרדיון

איך יודעים שיפתח באמת הוא מקלי עולם?

עם היותו, ביסודו, ״בן אשה זונה״[כז] המושך אליו ״אנשים ריקים״[כח].

כתוב שהוא הכי לא מיוחס, לכן האחים שלו בזזו לו וגרשו לו, חרפו וגדפו אותו, היה "בן אשה זונה", וגם האנשים שלו, מי הוא משך אחריו? הוא משך אחריו "אנשים ריקים" כתוב בתנ"ך. כל החבורה שלו היתה פוחזים ריקים, אנשים ריקים לגמרי. אז הוא באמת דמות מאד-מאד קלה, גם מצד היחוס וגם מצד החבורה שלו, החברים שלו. בכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכל "יפתח בדורו כשמואל בדורו".

פציית פיו אל ה׳

קראנו עכשיו בשם האריז"ל, שמה שהוא פצה פיו, נדר נדר לה' זה בדוגמא שאחר כך הוא התגלגל כן בחכם גדול, אבל גם חכם עם עוז, חכם בבחינת משיח, כמו שהסברנו באריכות בפעם הקודמת שלאותו חכם המשיחי רבי חנינא בן תרדיון היה לו רבי, ר' יוסי קיסמא שמאד-מאד ביקר וביטל את הדרך שלו, ואמר שלהפך – צריך ללכת עם הזרם, צריך לקבל את מלכות רומי שהם שולטים בארץ, אסור למרוד נגד המלכות. והוא היה מורד נגד המלכות ברצון, נגד דברי רבו, כמו שהגמרא מספרת באריכות[כט]. אז שוב, הוא חכם גדול מאד, בכל זאת הוא חכם עם חוצפה דקדושה, חכם מרגיז ממלכות, כמו שכתוב על רבי שמעון בר יוחאי שהוא מרגיז[ל], הוא 'להכעיס', הוא מרגיז ממלכות, אז ככה היה רבי חנינא בן תרדיון.

שוב, הוא גלגול של יפתח, הוא יותר מתוקן, זה שהוא בן תורה, שהוא חכם גדול, כבר שלב הרבה יותר מתוקן מאשר יפתח, לכן הוא זכה לקדש שם שמים בסוף. אמנם הוא נידון, אבל ניתנה לו הזכות הכי גדולה שיש בתורה למות על קידוש ה', וכידוע מה שהאריז"ל כותב על העשרה הרוגי מלכות שהם שמעוררים אותנו במשך כל ימי הגלות עד ביאת המשיח. כל התעוררות שבלשון הקבלה התעוררות נקראת העלאת מ"ן, העלאת מי נוקבין, כל התעוררות אמתית שיש ליהודי מאז עשרה הרוגי מלכות עד סוף כל העולם, עד ביאת המשיח הכל נעשה מכח העשרה הרוגי מלכות. הם התחילו להעלות מ"ן של כנסת ישראל לאורך כל ימי הגלות, כולל אותנו.

יש משהו דומה לזה, פתגם החסידות, שגדולי החסידות היו אומרים שאם יש ליהודי הרהור תשובה, עכשיו בדורות האחרונים שלנו, זה הכל בזכות עבודת הבעל שם טוב, הן ביודעין הן בלא יודעין, לא צריכים מאין המחשבה-ההרהור בא, אבל כל הרהור של תשובה מקרב איש ולב עמוק הוא בא מעבדוה במסירות נפש של הבעל שם טוב. הדבר שמקביל לכך בכתבי האריז"ל הוא המאמר הזה שכל העלאת מ"ן של כנסת ישראל עד ביאת המשיח הכל מכח עשרה הרוגי מלכות.

אז שוב, אותו רבי של רבי חנינא בן תרדיון – ר' יוסי בן קיסמא, הוא לא זכה להיות מעשרה הרוגי מלכות, מה שאין כן התלמיד שהוא התמרד גם נגד רבו וגם נגד המלכות השולטת בארץ, הדינא דמלכותא דינא, שזה גן ערך על פי תורה ואף על פי כן הוא מתמרד נגד זה בריש גלי, והוא לא יכול להיות נתון תחת שלטון זר, אז הוא זוכה להיות מהעשרה הרוגי מלכות, ולא סתם אלא זה שזכה גם כן, הוא מחשיב את זה, כמו שהסברנו בפעם הקודמת, הוא זוקף את זה לזכותו הכי גדולה שהוא נשרף ביחד עם ספר תורה. וכל המשפחה נידונה, כמו שאמרנו, גם הוא וגם אשתו וגם בתו. וכל המשפחה הזאת היא המשפחה של יפתח, "יפתח בדורו כשמואל בדורו".

ג. תוקפו של יפתח

מסירות נפש עבור אהבה שאינה תלויה בדבר

(ע״ד ההוגה את שם המפורש באותיותיו כנ״ל) הוא ענין הנדר –

האריז"ל מדמה מה שהוא נדר נדר לה' כמו אחר כך אצל רבי חנינא שהוא היה את השם באותיותיו, למה רבי חנינא היה הוגה את השם באותיותיו, הרי זה אסור, הוא צדיק גדול, מה זה שהוא הוגה את השם באותיותיו? אז הסברנו גם בפעמים קודמות[לא] שמה שהוא הוגה זה גם להכריח את המציאות, להביא את העולם הבא עכשיו בעולם הזה. כתוב שלעתיד לבא "כשם שאני נכתב אני נקרא"[לב]. בעולם הזה "לא כשם שאני נכתב אני נקרא"[לג], אני נכתב בי-ה-ו-ה ואני נקרא בא-ד-נ-י, אבל לעתיד לבא "כשם שאני נכתב כך אני נקרא".

אז מה הוא רוצה בזה שהוא הוגה את השם באותיותיו? שוב, הוא רוצה להכריח את המציאות, להחיש את הגאולה בכח, בכח השם, כמו קבלה מעשית, שבכח שמות הקדושים פועלים פעולות בתוך המציאות. אז גם הוא אף על פי שזה אסור, יש הרבה דברים שזה אסור ויש למישהו עזות דקדושה,  חוצפה דקדושה, הוא לוקח סיכון, זה ריזיקה גדולה מאד, הוא לוקח את הסיכון, הוא יודע את הסכנה, מה שהוא עושה, כמה שזה עלול להזיק לעצמו, ולוקח את הסיכון, העיקר כולי האי ואולי להחיש את הגאולה.

וככה כל הנצוצות של משיח בכל דור ודור לקחו את הסיכון הזה, ולדאבוננו במדה מסוימת על כל פנים נכשלו. אבל צריך לומר שהאנרגיה, הכח זה מצטבר במשך כל הדורות ושום טפת רצון טוב לא הולך לאיבוד. לכן כל הרצון הטוב של כל אלו הנצוצות של כל הדורות שלכאורה נכשלו במאמץ שלהם להביא את הגאולה, בכל זאת הכל מצטבר והכל מצטרף לנשמת המשיח האמתי שבא עכשיו ונותן לו שוב כח להכתיב את רצונו הפנימי על המציאות החיצונית.

ושוב, פעם אחת זה יצליח, ופעם אחת שזה יצליח זה המשיח בעצמו, עד אז, עד עכשיו זה עוד לא הצליח, אבל כל פעם ניסו. יש הרבה סיפורים, גם מגדולי החסידות שעשו דברים נועזים שהיה כרוך בסיכון של כרת או להפסיד את העולם הבא. יש הרבה מאד סיפורים[לד] שהבעל שם טוב עשה משהו לטובת יהודי שאמרו לו מן השמים שאם אתה תעשה את זה אתה מפסיד את כל העולם הבא שלך, גמרנו, סתם לטובת יהודי פרטי, כל שכן לטובת עם ישראל כולו.

יש סיפור שהיתה קופסה עם כתבים של הבעל שם טוב אצל אדמו"ר הזקן בעל התניא, היה כתוב שמי שפותח את הקופסה הזאת, זה היה סגור-נעול על מפתח, היה כתוב שם שמי שפותח את זה הוא מוחרם בעולם הזה ובעולם הבא, כלומר אין לו חלק לעולם הבא. ואחר כך הקופסה נשרפה בשרפה שהיתה שם, והרבי מאד-מאד הצטער על כך שהוא רצה פעם, הוא תכנן, הוא חשב שפעם הוא יראה את הכתבים האלה של הבעל שם טוב לבנו, ממשיך דרכו, ממלא מקומו, הרבי האמצעי, והוא הצטער על כך שהוא לא הספיק להראות לו את הכתבים לפני שנשרפו. אחר כך הוא עשה 'חושבים', הוא התעמק קצת והוא חייך לעצמו והוא אמר ש'אני בטוח שבערל'ה, זה הבן שלי, בטוח שלא היה אכפת לו החרם הזה, שהוא ודאי פתח את הקופסה וכבר עיין בכתבים'.

מי שיש לו מסירות נפש על ענין מסוים הוא לא נרתע מכך שמה שמי שפותח את הקופסה הזאת אין לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. אז ככה הוא אמר שמי שבאמת ראוי להיות רבי – מי שלא אכפת לו מהסיכון הזה. אם הוא צריך את הדבר, הדבר נחוץ-חיוני לו שבלי זה הוא לא יכול לחיות. כידוע הפירוש מה זה "אהבה שאינה תלויה בדבר"[לה]. כתוב שיש אהבה שתלויה בדבר, כמו אהבת אמנון ותמר, כאשר הדבר נגמר האהבה גם כן נגמרה, בטל דבר בטלה אהבה, כמו שחז"ל אומרים בפרקי אבות. אבל יש אהבה כזאת שאינה תלויה בדבר שעל כן "אינה בטלה לעולם". וכתוב הפירוש בחסידות מה הכונה שלא תלוי בדבר – שהדבר הוא לא דבר פרטי, זה תלוי בעצם[לו]. אהבת דוד-יהונתן שהיא יותר נפלאת מאהבת נשים[לז], כתוב בפסוק בתורה, היא אהבה עצמית שכל אחד מרגיש שהוא לא מסוגל לחיות בלי השני, הוא לא יכול להתקיים רגע בלי הדבקות, הדבקים, השנים הדבקים זה בזה, עד שבעצם הכל זה גוף ונשמה אחת ממש. ומי שמרגיש כך הוא מוסר את נפשו בשביל השני, בלי שום חשבון. מי שיש לו אהבה שאינה תלויה בדבר זה מתבטא בכך שבלי שום חשבון, גם לא חשבון של תורה, מיד מוסר נפשו בשביל השני, בגלל שלא יכול להתקיים-לחיות בלי השני. אז ככה מי שיש לו אהבת התורה או אהבת רזין דאוריתא, שאם יש בו איזה רז וזה נוגע לו עד עמקי נשמתו הוא לא יכול להתקיים בלי זה, לא אכפת לו בכלל מה שכתוב על הקופסה.

אז שוב, זה דוגמא, כל שכן וקל וחומר מי שדואג ובוכה וכואב הכאב של עם ישראל, שלא אכפת לו שום דבר, אפילו יסורים, אם יש הסיכוי הכי קטן שבו נאמר את שם ה' י-ה-ו-ה כמו שכתוב, כתוב שאותו שם שכתוב בקדושה ובטהרה הקב"ה בעצמו בתורה, זה פרשת סוטה, אמר שיימחק על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו[לח]. השם הקדוש שהוא כתוב בקדושה ובטהרה גם כן מוחקים את השם שזה האיסור הכי חמור, זה חילול ה' ממש, כדי לעשות שלום, וכולי האי ואולי שמשקים את האשה הסוטה אולי זה יעשה שלום בסוף בין האיש לבין האשה. ומי האיש ומי האשה? האיש הקב"ה והאשה כנסת ישראל. אז כדי לעשות שלום ביניהם, להביא את הגאולה, גאולה זה השלום ביניהם, אפשר וצריך למחוק את השם, כל קדושת השם שנכתב בקדושה ובטהרה.

זה הכל להסביר יותר איך זה בכלל בא שצדיק כזה גדול, רבי חנינא בן תרדיון הוא יהיה, הוא יעבור לכאורה עברה כזאת שהוגה את השם באותיותיו.

תוקף האמונה שמתבטא בנדר

אז שוב, זה דומה לנדר של יפתח הגלעדי שהוא הוא רבי חנינא בגלגול הקודם שלו. מה כתוב אצל יפתח?

״וידר יפתח נדר להוי׳״[לט] [יש שני סוגי נדר: יש נדר ויש שבועה, אז כתוב על זה בזהר מה ההבדל בין נדר לבין שבועה] (״כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך״[מ] [מי שנודר הוא נודר, כלומר שהוא מחזיק ביד כביכול את חיי המלך. מה זה חיי המלך? כתוב בקבלה שחיי המלך היינו] – בינה – ״רקיעא תמינאה״ [המדרגה השמינית. וכתוב], ״וכל הנשבע כאילו נשבע במלך עצמו״^קלה

מי זה המלך עצמו? בלשון הקבלה, המלך, "מלכא קדישא", המלך הקדוש הוא זעיר אנפין[מא], השבע מדות. אז שוב, כתוב הלשון הזה בזהר ש"כל הנודר נודר ביי המלך וכל הנשבע נשבע במלך עצמו", וזה כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים כאן[מב] שנשבע בלשון נפעל הכוונה שהוא ממשיך בבחינת השמיני, ה"רקיעא תמינאה", מבחינת הבינה שלמעלה מהטבע לגמרי לתוך שלמות טבע, שבעת ימי הבנין. זה נקרא נשבע, בלשון נפעל, שהוא ממשיך מהשמונה לתוך השבע. זה הקשר בין הנדר לבין השבועה. הנדר הוא להחזיק בשרש. כמו המילה "אז", "אז נדברו", "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[מג], א-ז, א' למעלה מז', הנדר הוא בא' שלמעלה מהז', והשבועה ממשיך ומחבר את הא' לז'. לכן הוא נקרא נשבע מלשון שבע:

ז מדות הלב, והיינו שבשבועה ישנה המשכה מבחינת השמיני – ״חיי המלך״ – לבחינת השבע – ״המלך עצמו״ – כנ״ל, וכמבואר בדא״ח וד״ל), דהיינו המשכת אמונתו האיתנה בהשי״ת [זה שנודרים נדר לה' ממשיכים גלוי האמונה שלי בה'] (שבכל זאת, בהיותה בסוד רישא דלא ידע ולא אתידע, מתבטאת בלשון תנאי (אותיות איתן וד״ל)

כאן הסברנו באריכות במאמר הזה שיש שתי בחינות, בעצם כל המאמר כאן הוא להסביר מה זה אמונה בנפש, מה זה בטחון, ובעצם איך שהבטחון הוא ממחיש ומממש את האמונה. האמונה יכולה עדיין להיות בדבר רחוק מאד. עיקר האמונה הוא האמונה לעתיד, הבלתי ידוע, מה שאין כן בטחון הוא בטחון שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה ותכף ומיד ממש, זה בטחון. אז שוב, כל המאמר כאן הוא להסביר מה בנפש היחס בין האמונה לבין הבטחון. הכל זה מתחיל מנקודת אמונה.

בלשון החסידות האמונה נקראת "רישא דלא ידע ולא אתידע", הראש שלא נודע לעצמו, כלומר שאין לו שום מודעות עצמית בראש הזה, במדרגה הזאת. וכל שכן וקל וחומר שאף אחד אחר לא מכיר בו, הוא לא נודע לעצמו,  זאת אומרת, הוא לא יודע בעצמו והוא לא נודע לזולתו.

היות שהאמונה היא בבחינת "רישא דלא ידע ולא אתידע", לכן כשאדם מבטא אמונה הרבה מאד פעמים מוצאים שהביטוי של האמונה הוא ביטוי מותנה, ביטוי שהוא נשמע על תנאי. יש פיוט שאומרים לפני הימים הנוראים, לפני ראש השנה "אולי ירחם", "אולי" זה כמו תפלה, "אולי ירחם", זה פיוט מפורסם בסליחות, היום השלישי של הסליחות לפי נוסח אשכנז. מה זה "אולי ירחם"? אז כתוב שהמילה הזאת "אולי" יותר מכל מילה אחרת מבטאת את האמונה בשורשה, היות שהאמונה היא בבחינת "רישא דלא ידע ולא אתידע", כלומר שזה לא דבר שהוא ידוע ודאי הביטוי של זה הוא 'אולי', אבל ה'אולי' הזה זה יותר חזק גם מודאי, הוא יותר איתן.

זה סוד בקבלה שלפעמים תנאי הוא הדבר הכי חזק. לכאורה על פי שכל פשוט, שכל חיצוני – תנאי זה חלש, או שזה מתקיים או שלא מתקיים, זה נותן מקום לספק, להסתפק, תנאי זה ספק כזה, שאו שכן או שלא, גם אולי זה או שכן או שלא, אבל כתוב שתנאי זה אותיות איתן. יש משהו בתנאי שהוא יותר חזק מחזק. הוא יותר מושרש בשורש האמונה שבנפש מכל תופעה שנראית שנדמית ודאית. שוב, המקור של האיתן שבנפש בדיבור הוא מתבטא בתנאי, לכן כל הנדרים שכל נדר וכל שבועה זה בא לבטא את העצמות, את האיתן.

ידוע שהתניא מתחיל מהמילה "תניא משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[מד]. זה גם כן איזה מין תנאי, תהיה צדיק אל תהי רשע, אבל אפילו כולם אומרים שאתה צדיק תדע לך שאתה עדיין רשע. זה גם כן שבועה על מציאות לא ודאית בכלל. וכתוב, למה אדמו"ר הזקן ככה פתח את הספר, ספר היסוד של כל החסידות, במילה "תניא", בגלל שתניא הוא גם כן צרוף אותיות תנאי, והוא צרוף אותיות איתן. ומה כתוב שם בתניא? משביעים אותו, זה שבועה, נדר ושבועה.

לכן, רואים בכל הנדרים כמו כאן הנדר של יפתח שהוא נודר על תנאי, הנדר זה ביטוי האיתן שלו, בכל זאת שזה מתבטא זה מתבטא על תנאי. מה התנאי? התנאי זה "אם נתון תתן את בני עמון בידי" ואז "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והעליתהו עולה" לה'. "אם נתון תתן את בני עמון בידי" זה התנאי. מה התנאי בעצם אומר? מה זה שאומרים נדר על תנאי? מה זה "אם נתון תתן את בני עמון בידי"? שאם תהיה בי ודרכי הופעה אלקית, שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה בי ודרכי ותביא את הישועה לכל עם ישראל על ידִי, אז באמת זו ההוכחה שיש לי כח לנדור בכלל. הנדר זה גם שאני מחליט, נדר זה דבר שלא כתוב בתורה. גם בהלכות נדרים זה פלאי פלאים כל ההלכות מי שמבין מה זה נדר, נדר זה שיש כח ליהודי לחולל-לחדש מצוה, ברגע שנודרים או נשבעים יש מצוה ממש, על דרך תרי"ג מצות לקיים את הנדר, חייבים, יש חיוב, יש לפעמים שהנדר כל כך חזק שזה יכול אפילו להפקיע מצוה.

נדר זה דבר כל כך חזק שבנדר הבן אדם בעצמו, היהודי בעצמו הוא כמו הקדוש ברוך הוא שמצוה מצות, זה כח שיש ליהודי גם כמו שה' עושה מצות גם הוא עושה מצות. על כל מצוה אומרים "אשר קדשנו במצותיו", מה זה נדר? שיהודי עושה מצוה, ומצוה עם אותו תוקף, ולפעמים עם יותר תוקף מאשר המצות של התורה גופא. אז שוב, מתי היהודי יכול להיות מצַוה מצות, על דרך ה' בתורה שמצוה מצות? אם יש בו כח אלהים, והכח אלהים ממש מופיע בתוכו.

לכן הוא אומר ש"אם נתון תתן את בני עמון בידי" זו ההוכחה, זו הראיה שבאמת ה' אתי וה' בי, ואז יש בי את הכח לנדור נדר, כזה דבר גדול ואפילו דבר שבהחלט נגד השכל שלו, באמת הנדר שהוא נדר לא היה על פי ההפנמה הראויה של השכל. כאן נתגלתה שקיעתו של יפתח וחולשתו של יפתח שהוא באמת נדר כזה נדר. אבל מה הוא נודר? ש"אם נתון תתן את בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי והעליתהו עולה", ומי יצא בסוף? הבת שלו יצאה, ואז הוא אומר לה שהרי "פציתי פי לה' ולא אוכל לשוב".

אז שוב, הרדל"א הוא מתבטא כתנאי, אבל זה לא בגלל שיש שם ספק, ספק שמחליש, כל ספק הוא מקרר, כמו עמלק שהוא בגימטריא ספק, שעליו כתוב "אשר קרך בדרך"[מה]. ספק הוא מקרר את ההתלהבות האלקית. אבל כאן זה ספק כמו "אולי ירחם", שלהפך – זה מגביר את האמונה, ממשיך-נותן ביטוי לאמונה, שאמונה לכאורה זה דבר שאין לו שום ביטוי. רק התנאי הזה הוא יכול לתת ביטוי לדבר שלכאורה אין לו שום ביטוי, בגלל שהוא "רישא דלא ידע ולא אתידע".

תנאי-תחנונים-איתן

ננסה להסביר את זה עוד קצת יותר. מילת התנאי בכל מקום הוא המילה 'אם', כמו כאן "אם נתון תתן". אם בקבלה זה גם אֵם, "אִם לבינה תקרא – אֵם לבינה תקרא"[מו], אמא, מקור הנדר, "כל הנודר נודר בחיי המלך", אמא, הרקיעא תמינאה. חוץ מזה, יש מאמר חז"ל שאומרים שבכל מקום שכתוב אם, כמו בפסוק שקראנו לפני כמה שבועות בתורה "אם בחקתי תלכו"[מז], שעל פי פשט ה"אם" שמה הוא תנאי, שאם תלכו בחקתי "ונתתי גשמיכם בעתם"[מח] וכו'. כתוב בחז"ל ומבואר באריכות בחסידות שה"אם" יש בו לשון תחנונים, שה' אומר "אם בחקתי תלכו" הוא מדבר בלשון תחנונים[מט] – הלואי, אני מפציר בכם, אני מתחנן ממש, ככה הקב"ה אומר שתלכו בחקתי, למה, וכל כך למה? בגלל שאני, התאוה הכי גדולי שלי, של הקב"ה, זה לתת גשמיכם בעתם, "ונתתי שלום בארץ"[נ], "ונתתי משכני בתוככם"[נא]. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה – האם, האם היא הפרה – רוצה להניק[נב], לכן האם שלה הוא בעצם תחנונים.

אז אם כן, עכשיו, מה זה עוזר לנו? שבעצם יש שלש בחינות: יש בחינה חיצונית של תנאי, על תנאי, שאו שכן או שלא, שזה תנאי חיצוני; יש בחינה פנימית שבפנימיות התנאי יש תחנונים שהתנאי אמנם אכן יתקיים; ויש משהו עוד יותר, מעל לזה, כל מה שהסברנו עכשיו תחנונים זה בעצם ממוצע, זה מדרגה באמצע בין התנאי החיצוני לבין האיתן העצמי. בכל תופעה, בכל ענין יש הממד החיצוני שלו ויש הממד הרוח הפנימית שלו, ויש העצם שלו. זה כלל גדול בחסידות, יש חיצוניות, פנימיות ועצמיות. אז כאן במילה 'אם', כשאני אומר 'אם' – "אם נתון תתן את בני עמון בידי", החיצוניות זה תנאי – או שכן או שלא, זה תנאי כעין ספק, הוא מקרר, הוא מחליש. הפנימיות זה שיפתח אומר לקב"ה גם כן הוא אומר לו "אם נתון תתן", מה? הוא אומר לו אם כן אם לא?! הוא מתפלל, זה חלק מהתפלה שלו, שהוא אומר לו "אם נתון תתן", הוא מתחנן לה', שכן תתן, זה פשט, זה נקרא פנימיות הפשט. שהוא אומר לקב"ה "אם נתון תתן את בני עמון בידי", הפנימיות של המילה הזאת "אם" הוא מתחנן לה', שכן יתן, בגלל שהוא גם רוצה לקיים את הנדר בסוף, שמה הוא הנדר בסוף? "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וכו'".

עכשיו, מה העצם שלמעלה מהפנימיות? העצם הוא בסוד ההשראה. יש עוד מונחים מקבילים לחיצוניות ופנימיות ועצמיות הם השתלשלות, התלבשות והשראה[נג]. החיצוניות נקראת מקור סדר ההשתלשלות[נד], הפנימיות נקראת הנשמה הפנימית שמתלבשת בתוך הגוף החיצוני[נה] – התלבשות. והעצמיות נקראת השראה[נו], שהיא שורה כביכול מלמעלה. אז גם במילה הזאת של 'אם', של תנאי, החיצוניות זה תנאי כפשוטו, הפנימיות – תחנונים, והעצמיות – תוקף, תוקף עצמי, תחנונים לכאורה זה גם לא תוקף, זה להפך, זה רכות לגמרי, זה כעין דבר והפוכו ממש, מה ששורה על גבי התחנונים, שזה הפנימיות של המילה 'אם' זה תוקף עצמי, האיתן שבנשמה, תנאי אותיות איתן. ושוב, הביטוי היחיד הוא הביטוי של המילה הזאת 'אם':

״אם נתון תתן את בני עמון בידי״^קלד,

האמונה והרצון של יפתח

דהיינו בחינת ״יד אמונה״ – ״יד רמה״ (שבספור יציאת מצרים, ששלח יפתח למלך בני עמון) כנ״ל וד״ל)

עוד דיוק כאן: כתוב "בידי", "אם נתון תתן את בני עמון בידי", מה זה שהוא מבקש למסור את בני עמון "בידי", איזה יד כאן מדובר? אז היד כאן – "בידי" – הרמז שלה בקבלה הוא "יד אמונה"[נז], "יד רמה"[נח], מה שהיה במלחמת עמלק, מה שמשה רבינו התפלל, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[נט], הוא הרים יד אמונה, וקודם בפרשה, פרשת בשלח, הפרשה של יציאת מצרים כתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה", כתוב בקבלה ש"יד רמה" ו"יד אמונה" זה היינו הך, זה ה"רישא דלא ידא ולא אתידע", הוא נקרא "יד אמונה" ו"יד רמה", הרוממות העצמית שבנפש ששם מקור האמונה של נשמות ישראל. אז גם כן מה שיפתח פה אומר "אם נתון תתן את בני עמון בידי", באיזו יד? ב"יד אמונה", שהיא היא "יד רמה".

ולכן גם כן, מכאן עוד יותר מובן איך יפתח כאן מספר ופורס את היריעה של יציאת מצרים. בדברים שהוא שולח למלך בני עמון הוא גם כותב באריכות על יציאת מצרים. בסוף הוא אומר לו באריכות ביחס למלחמת סיחון, כמו שאמרנו קודם שזה בסוד הגלגול. אבל עוד לפני כן הוא כותב באריכות לגבי עצם היציאת מצרים, שאנחנו עם בני ישראל יצאנו ממצרים – "ובני ישראל יצאים ביד רמה". וזה בעצם מה שהוא עכשיו מבקש, הוא מבקש "אם נתון תתן את בני עמון בידי", כלומר שאני הרימותי ידי לה' גם בשבועה-בנדר הזה, הרימותי את היד להגיע ליד אמונה, כמו אצל משה רבינו "ויהי ידיו אמונה". כתוב שגם אמונה מתחילה עם 'אם'. המילה אמונה גופא תחילתה 'אם', על דרך "אם נתון תתן" עם כל הפירושים של אם, של אֵם, של תנאי חיצוני ותחנונים פנימיים ואיתן עצמי.

בבחינת רצון עז ונחוש שבמצחו כנ״ל.

מה שיש ליפתח, יפתח מאד מאד מצליח בבחינה הראשונה, במעבר הראשון, שבפעמים קודמות הסברנו שזה נקרא אגרופו של אדם גדול שהוא כשיעור ראש גדול של אדם בינוני, ומי זה האדם הגדול? בן בטיח מלשון בטחון, ככה חז"ל קוראים לו, אותו ענק שהיה בזמן המשנה שנקרא "בן בטיח", ויפתח מאד-מאד יודע לפתוח את הפתח-החלון של הבן בטיח להמשיך מחזון האמונה למצח הרצון. רצון יש לו מצוין, רצון חזק. וזה מתבטא בכך שהוא גם פוצה את פיו לה', שהוא נודר נדר והוא נודר בחיי המלך.

יפתח חלק ממעבירי התורה בזכות ה"נעשה" שלו

אך אין בכחו של יפתח (שלא היה חכם ביותר בתורה[ס] [לפי חז"ל הוא לא היה מהחכמים], אם כי לדעת האברבנאל אף הוא משלשלת הקבלה[סא] וד״ל)

זה מה שהזכרנו קודם שלפי האברבנאל הוא גם כן נחשב אחד משושלת הקבלה. איך זה? עכשיו ננסה להסביר קצת איך זה יכול להיות, הוא לא חכם בתורה, איך זה יכול להיות שאחד שהוא לא חכם בתורה הוא נחשב אחד מהטבעות ההכרחיות של ההמשך-הזרימה הבלתי נפסקת של תורת ה'? אלא מה? צריך לומר שלפעמים בתורה יותר חשוב ה"נעשה" מאשר ה"נשמע", ובלשון חז"ל "מעשה גדול"[סב]. מי שהוא בעל מסירות נפש על עם ישראל, מי שבדור יש לו הכי הרבה מסירות נפש בפועל ממש, בידים ממש, להילחם ממש, לסכן את נפשו ממש על עם ישראל, הוא זה שלא רק שהוא מציל את העם, הוא בעצם זה שמעביר את התורה מהדור הקודם לדור הבא.

ככה יוצא לפי האברבנאל, שאותו יפתח היות שהוא השופט שבדור, אם כי שהוא לא החכם של הדור, אבל עצם התורה עוברת דרך בעל המסירות נפש הגדול ביותר שבדור, ולאו דוקא דרך החכם הגדול ביותר שבדור. למה כך? בגלל שעצם התורה זה "נעשה" שלמעלה מ"נשמע", ואצל יהודי ה"נעשה" שלו מוליד את כל ה"נשמע" של כל הדורות הבאים. כלומר שאותו שמואל בעצמו לפי זה הוא בזכות יפתח, בזכות יפתח בזכות שמשון. זה שאחר כך קם אחד שמואל שהוא שקול כנגד משה ואהרן, שזה הכי שקול בדעתו, הכי דעת מאוזנת לחבר את החתן העליון עם הכלה התחתונה, הקב"ה ועם ישראל, זה הכל בזכות הנשמות שקדמו לו, השופטים – יפתח, שמשון, גדעון וכיוצא בהם. שוב, זה הכל להסביר את שיטת האברבנאל בשושלת הקבלה של התורה.

ג. חולשתו של יפתח

נקודת התורפה של יפתח – המעבר בין הרצון לשכל

בכל זאת, מה נקודת התורפה של יפתח? שהוא לא יכול, הוא לא מסוגל לעשות את הפותח טפח להפנים ממצח הרצון העל שלו לטוב טעם ודעת של השכל. השלב הזה חסר אצלו. או נאמר את זה קצת יותר נכון בלשון החסידות: הוא ודאי חושב, לא שאין לו שכל בכלל, לא שלא חושב, לא שלא מתכנן, ודאי היה גם כן מצביא, זה הפשט שלו שהיה מצביא גדול מאד. להיות מצביא צריך שכל. בכל אופן, בלשון הקבלה והחסידות הרצון עובר את השכל רק בדרך מעבר, זה לא מתלבש, זה לא מתיישב בשכל. הוא רק משתמש בשכל רק לבצע ישירות, כמה שיותר ישר ופשוט ולענין את הרצון שלו. יש שם שכל אבל הענין לא לגמרי מתעכב, התלבשות זה להתעכב, זה לא מתעכב זה לא מתעכל ומתיישב בתוך השכל, זה מיד מבטא את הרצון בהסתכלות, בהבטה, כלומר בהשלכה על המציאות, ואין שם עכבה וממילא הפנמה אמתית בשכל. זה מה שחסר אצל יפתח.

להמשיך את תקף רצונו שיתגלה ויפתח (בסוד פותח טפח [השם שלו גופא מרמז על מה אמור להיות התיקון שלו. התיקון שלו זה פותח טפח של המח, השיעור השני של החלון] כנ״ל) בבחינת שכל בהיר לגמרי. ולכן, אף על פי שנתן ה׳ את בני עמון בידו (בבחינת ראיה חושיית ממש.

כלומר שה' נתן ממש, בפועל ממש את בני עמון בידו, שהם נפלו ונמסרו בידו. "ויכנעו בני עמון לפני בני ישראל"[סג], זה הסיום של המלחמה שלו, כניעה גמורה של הגוי בפני עם ישראל, של הקליפה בפני הקדושה. אז זה הוא זכה ממש, להכניע לגמרי את הקליפה. אז מה זה אצלנו? הוא זכה להמשיך מהמצח לעינים. זה כן יצא לו מהעינים, זה יצא לו בהצלחה מהעינים, אבל זה עבר את המח רק בדרך מעבר, לא בדרך התלבשות, ולכן אחר כך הוא שגה בכך שהוא פצה את פיו לה' לא נכון, ובסוף קרה המקרה הטרגי של הקרבת בתו, ואחר כך היה צריך להתגלגל ברבי חנינא בן תרדיון וכו', לתקן את המעוות של הגלגול הראשון.

והיינו שבחצוניות נמשך הרצון [בחיצוניות העולמות דרך העינים הרצון שלו העז כן נמשך, הוא ניצח במלחמה, אבל הוא נמשך רק], בדרך מעבר בלבד ולא בהתלבשות פנימית [בשכל. זה לא הגיע ממש לתוך], בפתח שכלו (שעל כן, בכל זאת, נקרא בשם יפתח, לרמז גם על פעלו ובעיקר על בחינתו הזקוקה לתקון ביותר [הוא פתח, אבל הוא לא פתח לגמרי, זה לא התיישב לו בפתח. הוא לא תיקן לגמרי את פתיחת השכל].

התרת נדרים – מיתון הרצון

וזהו גם שנענש

עכשיו אפשר להבין עוד יותר למה חז"ל מספרים שפינחס שהוא היה החכם של הדור, וכאמור לפי הרמב"ם הוא זה שממשיך את שושלת הקבלה ולא יפתח. יש פה מחלוקת בין הרמב"ם לבין האברבנאל מי בדור הזה הוא הממשיך, הגדול הדור, שלפי האברבנאל השופט – יפתח, ולפי הרמב"ם פינחס החכם, הכהן, "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[סד] וכו'. אבל כתוב שכל אחד נענש, כל אחד הקפיד יותר מדי על הכבוד שלו ולא היה מוכן קצת להשפיל-לכופף את עצמו, לבוא לשני.

יפתח לא בא לפינחס שיתיר את הנדר. הרי החכם-פינחס יכול להתיר ליפתח את הנדר שלו. אחרי שהוא נדר ואחרי שהוא ראה את ה'אונגליק', את האסון הזה שהבת שלו יוצאת ראשונה מפתח ביתו ועכשיו הוא חייב להקריב אותה. אז היה צריך להשפיל את עצמו. מה הרגש של יפתח? יפתח הוא אומר "פציתי את פי לה' ולא אוכל לשוב", הוא ממשיך להיות גבור, הוא לא יכול למתן את עוצמת הרצון שלו, את עוצמת הנדר שלו. מה זה להתיר נדר בטוב טעם ודעת? הענין של השכל הוא למתן, יש לפעמים שצריך למתן את הרצון, להתיר אפילו את התוקף של הרצון. ויפתח לא היה מוכן, לא היה מוכן לבוא ולהתיר את הנדר שלו.

אז אם כן, מה זה מראה? זה מראה שיותר מדי ישות, יש לו גאוה, יש לו יותר מדי גאוה-ישות בתוך התוקף שלו. זה קצת יותר מדי "אנא אמלוך"[סה], זה אחד שברגע האמתי הוא לא מוכן לותר גם על הנקודה העיקרית שלו בחיים בעבודת ה', שגם זה יש לפעמים "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"[סו]. יש רגע שחייבים לותר גם על מה שכל הזמן הוא אצלי עיקר, אחד שאין לו את זה אין לו התכללות, סימן שהכל אצלו לא מתוקן.

כידוע מה שמבואר בחסידות[סז] לגבי בית הלל ובית שמאי, שתמיד בית הלל מקילים, זה עצם הנטיה, עצם עבודת של בית ה' להקל. מה שאין כן בית שמאי מצד העצם – מחמירים. אבל כתוב שיש לפעמים יוצאים מן הכלל, יש הרבה פעמים, הרבה יוצאים מן הכלל שבית הלל הם המחמירים ובית שמאי הם המקילים. וכתוב בחסידות שאם לא היינו מוצאים את התופעה הזאת של ההתכללות שלפעמים כל אחד יוצא מגדרו הוא ונוקט בשיטת השני, זה היה סימן שהכל לא מצד הקדושה. זה שלפעמים בית הלל הם המחמירים ובית שמאי הם המקילים נגד הכלל ונגד הנטיה העצמית של כל אחד – זה סימן שיש כאן בטול אמתי, בטול רצון אמתי לרצון ה'. שלא מתעקשים כל הזמן על שלי, על שיטתי. אם כי שחייב להיות שיטה, מאד חשוב שיש לאדם שיטה, אבל אם יש לו בטול אמתי לקב"ה זה מתבטא בכך שלפעמים הוא נוקט ממש בשיטה הפוכה למראית עין. ואם אין לו את זה סימן שהכל לא מצד הקדושה.

אותו הדבר לגבי יפתח, עם כל הכבוד לרצון העז שלו שבזכות זה הוא ניצח את בני עמון, עשה ישועה הכי גדולה לעם ישראל, הוא נעשה לשופט בדור, זכה לכתר הכבוד הזה של "יפתח בדורו כשמואל בדורו", אף על פי כן זה שהוא לא יכול לותר על הנדר, הוא אוהב את הבת, אבל הוא אוהב את הענין שלו עוד יותר, מה שנתפס אצלו העצם שלו עוד יותר מהבת שלו. לכן הוא מתעקש על העצם הזה. וזה סימן שיש פה תהו לא מתוקן.

עכשיו הוא נענש על כך שהוא לא בא לבקש התרה מפינחס, וגם פינחס נענש, פינחס נענש על זה שהוא לא בא מכוחו. גם כן הוא החשיב את עצמו יותר מדי מכובד לבוא לאותו יפתח, שהוא מקלי עולם, ולהציע לו, אפילו להפציר בו שיתיר, שהוא יתיר לו את הנדר, ולכן גם פינחס, שניהם נענשו. אצל פינחס כל הנבואה שלו נסתלקה ממנו. אצל יפתח הוא מת מיתה משונה שכל האברים שלו נדלדלו אחד לאחד. העונש של יפתח שהוא מת מיתה משונה מאד, והעונש של פינחס היה שרוח הקדש נסתלקה ממנו לגמרי, במשך הרבה דורות אפילו, עד שהוא חזר בתור אליהו הנביא.

עונשו של פינחס על שלא השלים את יפתח

אז אם כן, כל אחד מהם לא היה בסדר:

פינחס על כך שלא בא אליו לפתוח לו פתח חרטה, בטוב טעם ודעת, לנדרו[סח] ודוק), ועד שנמשך להתגלות בפועל ממש, בבחינת ראיה),

מה התפקיד של פינחס כאן? פינחס צריך להיות רגיש, קודם כל צריך להכיר בגדולת יפתח, ש"יפתח בדורו", הוא מצד פינחס, אם פינחס היה ענו באמת הוא היה רואה בגבור הזה, שדווקא הגבור החילוני הזה, הוא ודאי מאמין חזק בה', זה לא חילוני כמו היום חילוני, אבל זה גיבור שהוא לא מרבני הדור בלשון המעטה, היה צריך לראות שבעצם הגיבור הזה הוא זה שמושיע את עם ישראל, וכל קדושת עצמות ה' והתורה הכל נכנס ועובר דרכו. אבל מה? באמת חסר לו משהו, חסר לו יכולת המיתון והסינון-ההפנמה של השכל הטוב, או בלשון חז"ל "לפתוח לו פתח חרטה", מה זה "פתח חרטה"? לפתוח לו בשכל שאם הייתי יודע כך וכך, עוד הפעם 'אם', לשון תנאי, שאם הייתי מודע לכך וכך לא הייתי נודר ככה לכתחילה.

זה נקרא שהחכם פותח פתח חרטה לנודר, כלומר שהוא מגלה לו, הוא חודר לעמקי התת מודע של הנודר ומגלה לו שבעצם בדעת הלא ידועה לך אתה לא רצית ככה לנדור, הוא מגיע לשורש לא מודע דרך השכל, והענין מתיישב בטוב טעם ודעת וזה ממתן את עוצמת הרצון. התפקיד של פינחס היה בדיוק להשלים ליפתח את הבורג החסר לו, שזה היכולת להפנים את הרצון דרך הטוב טעם ודעת של השכל.

ככה זה דוגמא לכל דור ודור, יש בכל דור ודור בלשון אדמו"ר הזקן בתניא ש"יציבא מילתא ותקין פתגמא"[סט] שכל אחד מתוקן מחברו. הדבר הכי נכון ואמתי, "עמוד החכמות"[ע], זה לדעת שכל יהודי יש לו משהו שאין ליהודי השני, וכל אחד צריך לקבל תיקון מהשני. כל אחד יש לו משהו שאין לשני וכל אחד חייב להיתקן על ידי השני. זה עמוד כל החכמות, "יסוד היסודות ועמוד החכמות", "יציבא מילתא ותקין פתגמא", זה הלשון של אדמו"ר הזקן בתניא, שכל אחד מתוקן מחברו. ומתוקן תרתי משמע – קודם כל שיש לו תיקון שאין לי, ומתוקן הכוונה שאני מתוקן ממנו, שהוא מתקן אותי.

ופה יש דוגמא בולטת ממש, שיש אחד פינחס שודאי אין לו את מה שיש ליפתח, ויש אחד יפתח שודאי שחסר לו התורה והטוב טעם ודעת של פינחס, כל אחד נחוץ לתיקון של השני. וזה שאף אחד לא התכופף לבוא להתחבר עם השני, שניהם נענשו קשות. אז שוב, מכאן אפשר להבין טוב מאד מה חסר ליפתח – חסר לו הפתח חרטה, היכולת להתחרט, מי שהוא תקיף בדעתו לא יכול להתחרט, הוא עד הסוף להתעקש על עצמו על שלו עד הסוף.

מה זה שכל? שכל זה פתח חרטה שאדם יכול, גם האדם הכי חזק עם עקרונות הכי חזקים יש לו גם להתחרט. זה נקרא פתח חרטה. ואם מוצאים את הפתח חרטה אז מתירים את הנדר למפרע, כלומר שהנדר הזה לא היה ולא נברא. כידוע[עא] ההבדל בין הפרת נדרים של בעל לגבי אשה לבין התרת נדרים של חכם לגבי יהודי סתם, כאשר בעל מפר את נדרי אשתו הוא רק מפר מכאן ולהבא, הוא לא יכול לעקור את הנדר מהשורש, כאילו שהנדר לא היה ולא נברא. מה שאין כן חכם מתיר, זה נקרא ההבדל בין לשון הפרה ללשון התרה. להפר נדר זה לבטל אותו מעכשיו והלאה. זה הכח של בעל לגבי אשה, או אבא לגבי בת. אבל להתיר נדר זה רק חכם, מכח התורה בכלל ופנימיות התורה בפרט לחדור לעמקי התת מודע ומשם למצוא פתח בשכל, בפנימיות השכל, בכח המשכיל, להגיע לכח המשכיל שבנפש למצוא שם את הפתח חרטה. וזה מה שהיה חסר ליפתח, ופינחס לא הועיל להשלים את החסרון הזה, לכן הוא נענש.

משיחי אמת בכל דור

מה היה החטא בסוף של יפתח?

חטא בזה שפצה את פיו לה׳ בנדר שלא השכיל מראש את תוצאותיו בפועל [הוא נדר דבר שהוא לא היה מסוגל להשכיל מה תהיינה התוצאות של הנדר הזה], דבר המראה על חסרון בשלב השני של ״פותח טפח״ כנ״ל.

כמו שהסברנו, שזה גופא אומר לי איפה החסרון שלו, שהחסרון זה בפותח טפח זה מהמעבר מהמצח למח, מהרצון לשכל. אז אם כי שזה עובר דרך השכל, זה לא נכנס, זה לא חודר, זה לא מגיע לפנימיות השכל, זה לא מתיישב בטוב טעם ודעת בשכל, זו הבעיה של יפתח.

אז זה אנחנו נסיים פה. ההמשך של הדברים הוא שהסיפור שהזכרנו את זה בתחילת השיעור, הסיפור של ר' מאיר וברוריה אשת ר' מאיר. ומכאן אנחנו צריכים להמשיך ולהבין מי זה החתן של רבי חנינא בן תרדיון, ומי הבת השניה שלו ברוריה ואיך שהם גם כן דמויות משיחיות. שוב, זה הסיום כאן של כל המאמר הזה, שנרגיש טוב מאד מה זה ניצוץ משיחי, ושבעזרת ה' נצליח ליישם את זה גם בקרבנו ובכח הזה לזכות למשיח האמתי שיצליח לאחר כל המשיחים גם הטובים.

מה עיקר הווארט כאן? תמיד יודעים שהיו משיחי שקר, וכאן מה בעצם אנחנו מגלים? אנחנו מגלים שגם היו משיחי אמת, לא רק היו משיחי שקר בתולדות עם ישראל. בכל דור ודור יש ניצוצות של משיח אמת. רק המשיח אמת הזה – הגאולה האמתית והשלמה לא עלתה בידו לגמרי, אבל בעזרת ה' בדור שלנו זה כן יעלה מכח כל אותם נצוצות וכל אותה השראה שכולנו נקבל מההזדהות, ההתפעלות וההזדהות עם אותן הנשמות.