אגרופו של בן בטיח

שיעור שביעי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

ט"ו אייר תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתחילת השיעור הסביר הרב את יכולת הבטחון להמשיך מהעתיד לבוא – מהאמונה – להוה. לאחר מכן נפתח הנושא המרכזי בשיעור – הקבלת שיעורי העברת רוח למעברים שבין שלבי הקביעה הרצונית (ע"פ המשנה במסכת כלים). תוך כדי הדברים הוסברו כמה מושגים כמו כח העין להטביע על המציאות, דין קדימה ואיחור בתיקון הנפש, לחלוחית בחסידות, ועוד. כמו כן, הוקבלו ארבעת שיעורי גודל עין אדם לארבע אותיות שם הוי'.

א. המשכת העתיד להוה על ידי הבטחון

אמונה בעתיד; בטחון להמשיך מהעתיד להוה

אנחנו בעמוד צ"ז בספר. אנחנו לומדים על מדת הבטחון בכלל, ועל תהליך נפשי שאנחנו מכנים פה "קביעה רצונית" בפרט[ב]. כלומר, איך האדם לוקח חזון מסוים שנמצא אצלו במקיף בנפש, באמונה שלו, ומוריד את זה קודם לרצון, אחר כך מסנן את זה כביכול דרך השכל, ולבסוף משליך את זה החוצה דרך העינים. כלומר, משליך על המציאות ובכך משפיע ומשנה את המציאות, מכח ההסתכלות שלו איך צריך לראות ולהיות המציאות, בהתאם לכל התהליך הקודם שבנפש, מהאמונה לרצון לשכל לראיה.

זה תהליך מסוים על דרך הקבלה שמכנים אותו פה "קביעה רצונית". כלומר, שבהחלט יש כח בחירה, כח נפשי של יהודי להכתיב במדה מסוימת, גם את המציאות החיצונית, בהתאם לתוקף הרצון שלו. אז זה הנושא שאנחנו לומדים כאן. בכללות זה שייך למדת הבטחון החזק בנפש. לא מספיק אמונה. אמונה פירושה שכל מה שיהיה – יהיה טוב, אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה טוב, וכל מה שהוא עושה זה תמיד טוב, אבל אני לא מזרז-מחיש את הקץ. מה שאין כן בטחון הוא בטחון בטוב הנראה והנגלה לעיני בשר, ושהדברים יתגשמו ויתממשו בהמחשה גמורה, ותכף ומיד ממש כמה שיותר מהר.

יש פסוק שאומר "המאמין לא יחיש"[ג], מי שמאמין הוא לא מחיש, לא מזרז את המציאות. אבל מי שבוטח חזק הוא כן כל הזמן מנסה בכח הנפש שלו לזרז את הקץ הטוב.

הסברנו[ד] שאמונה בעצם מתייחסת למציאות כמו שהיא בעתיד, לעתיד לבא. ואם כן, כח הבטחון, ראשית הקביעה הרצונית שבנפש – אמורה לקחת מציאות כמו שהיא בעתיד, או העתיד הרחוק או העתיד היותר קרוב, להמשיך מהעתיד לתוך ההוה. זו הנקודה שלמדנו בפעם הקודמת. התהליך נפשית פנימה לראות את העתיד על מסך ההוה.

"יד רמה" ו"יד אמונה"

לאור זה אנחנו ממשיכים כאן לקרוא בעמוד צ"ז, בסעיף באמצע העמוד שמתחיל "והנה":

והנה, עיקר המשכת העתיד להוה הוא בשלב הראשון המתואר לעיל,

הסברנו שיש ארבעה שלבים בתהליך הנפשי הזה של "קביעה רצונית", מאמונה לרצון, מרצון לשכל, משכל לראיה. והסברנו גם הרבה דברים מקבילים, אחד מהם הוא שלפי השקפת הקבלה האמונה כביכול מרחפת או מקיפה ממעל לראש של האדם, כמו הכיפה על הראש. בעוד שהרצון הוא כבר במצח, הרצון מתייחס למצח, הצד הפנימי, מלשון פנים של הגולגולת, הרצון התקיף הוא במצח, "מצח הרצון"[ה] זה הביטוי. השכל כמובן מתייחס למח בתוך הראש, והראיה לעינים. אז אם כן, יש לנו מעל לראש, כמו "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[ו], ומהלמעלה מהראש צריך להמשיך למצח הנחושה, הנחישות של הרצון, משם להפנים פנימה לתוך המח, ומשם להשליך החוצה דרך העינים כביכול.

עיקר המעבר מהחזון לעתיד להוה "הוא בשלב הראשון המתואר לעיל

ההמשכה מבחינת רדל״א (אליו עולה ״יד אמונה״ שהיא ״יד רמה״

כתוב "ובני ישראל יצאים [מארץ מצרים] ביד רמה"[ז], התרגום אונקלוס מתרגם מה זה "יד רמה" – "ריש גְלי"[ח], "ריש גַלי". עכשיו, בקבלה הראש הגלוי הזה הוא מכונה רדל"א, רישא דלא אתידע, שאצלנו בחסידות[ט] הוא תמיד מזוהה עם האמונה הפשוטה בנפש, מה שלא ידע ולא אתידע. זו הדרגה בנפש בה האדם לא מכיר שם לא את עצמו וכל שכן שהדבר לא נודע החוצה. "לא ידע" הכונה שלא יודע בעצמו מה הוא, שלא מסוגל לזהות את עצמו גם כן מה הוא, מה זה הדבר הזה שנקרא אמונה פשוטה, וכל שכן שלא נודע לזולת. אפילו בתוך הנפש פנימה הוא לא מתלבש בשום כח אחר, לא בתענוג, לא ברצון, לא בשכל, לא ברגש, הוא ראש גלוי.

לצאת מהגבול, מהמִצרים, המֵצרים, שדרך אגב, זו העבודה של כל החדש הזה וכל הימים של ספירת העומר שכולם כנגד המ"ב מסעות של יציאת מצרים. אם כי שעל פי פשט יצאנו כבר ממצרים בחג הפסח, אבל עד מתן תורה זה הכל ימים של יציאה, של יציאת מצרים, וכתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה". כדי לצאת צריך להתקשר, לעלות, או כביכול לעלות-להרים את היד עד הרוממות העצמית, ה"יד רמה".

באיזו פרשה כתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה"? בפרשת בשלח. שם יש סימן של בעלי המסורה בסוף הפרשה שיש 116 פסוקים בכל הפרשה, ונותנים לזה סימן יד אמונה. בעלי המסורה אחרי כל פרשה-סדרה בתורה כותבים כמה פסוקים יש בפרשה הזאת, עם איזה סימן בגימטריא, והסימן הוא תמיד מקושר לאיזה ביטוי שמופיע בתוך הפרשה. אז בסוף פרשת בשלח כתוב על משה רבינו "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[י], במלחמת עמלק, משה הרים ידים וכתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". בתחילת הפרשה כתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה", והסימן שנותנים בעלי המסורה בסוף הפרשה –יד אמונה פסוקים בפרשה הזאת.

אז כתוב בחסידות שה"יד אמונה" היא-היא ה"יד רמה", והיא היא גם כן ה"ויהי ידיו אמונה" של משה רבינו, זה הכל ענין אחד. כלומר, שה"רמה"-הרוממות בנפש שמכח זה יוצאים מכל הגבול, מכל הסופיות, מגיעים לאין סוף בנפש – היא-היא כח האמונה בנפש. לראות את העתיד הטוב הבלתי מוגבל.

עכשיו, רק השאלה איך ממשיכים את ה"יד רמה" לתוך ההוה, לתוך המציאות המוחשית לנו. קודם צריך לעלות עד לבחינת רדל"א, אליו עולה "יד אמונה" שהיא "יד רמה".

התכללות הממדים

[זה כאמור נקרא בקבלה ]), האויר ששורה על גבי הראש (בסוד ״ריש גלי״ כנ״ל [יש אויר שמקיף כביכול, שורה על גבי הראש של האדם, שם האמונה שלו, וצריך להמשיך את זה למצח]), למצח הרצון (שבמצח הרצון הופכת האמונה להיות בבחינת ״אנו רוצים משיח – נאו!״ [כלומר, עכשיו. לא די לנו, לא מספיק לנו העתיד הבלתי ידוע, רק תכף ומיד ממש. זה כבר רצון. אז אם כן זה עיקר המעבר בין העתיד להוה.] כנ״ל).

באמת בתוך כל דבר, בתוך כל ממד וממד במציאות, אם זה מציאות של מקום או זמן – יש התכללות של כל הממדים, בכל הבחינות. כלומר שגם בהוה, אפילו בנקודה אחת של ההוה, מבחינת התכונה הנפשית, היות שההוה הוא ממוצע המחבר בין העבר לבין העתיד, אפשר למצוא בתוך נקודת ההוה גם מבחינת תחושה גם את העבר שבהוה ואת ההוה שבהוה וגם את העתיד שבהוה. יש תמיד התכללות, כמו עכשיו בספירת העומר שרוצים לתקן מדות בנפש, עיקר התיקון הוא בסוד ההתכללות – חסד שבחסד, או היום ספרנו גבורה שבהוד. עיקר התיקון זה לגלות את ההתכללות, כמו זיווגים-חיבורים-יחודים בין המדות לבין עצמן, וככה זה כלל גדול בכל הקבלה[יא], אם התפיסה תופסת רק ממדים נפרדים, בכל תפיסה, בכל מערכת שכלית, ולא מסוגלת לפעול או לראות את ההתכללות אחד בתוך השני – אין כאן תיקון, זה נקרא תהו. כאשר ההתכללות בין הבחינות לא גלויה המציאות היא מציאות של תהו.

אז בענייננו גם בזמן, גם בתוך ההוה ממש, יש את העבר שבהוה, כלומר מה שההוה מרגיש את עצמו תוצאה-מסובב מהסבה שבעבר. אם ההוה, אם אני מרגיש את עצמי עכשיו שאני בסך הכל תוצאה של כל מה שעבר עלי, וכל מה שעבר על כל העולם כולו מששת ימי בראשית שהכל זה סבתיות גרידא ללא שום התחדשות אמתית – אז כל ההוה שלי הוא בעצם עבר שבהוה, זה הכל הרגשת העבר בתוך ההוה, כאילו שהעבר קובע טוטלי ביחס להוה. אין שום הוה אמתי. הוה אמתי זה שחרור, זה התחדשות. הקב"ה מחדש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית[יב], להרגיש את ההתחדשות ברגע ההוה, זה ההוה שבהוה.

עכשיו, גם להרגיש שהעתיד מתקרב להתממש, כמו שרוצים עכשיו שהמשיח עומד לבוא היום, זה עתיד שבהוה. להתחיל להרגיש בתוך ההוה שהעתיד שעד עכשיו היה חזון למועד הרחוק, עכשיו הוא קרוב לבוא. ההרגשה הזאת נקראת הרגשת העתיד שבהוה.

המעבר הראשון הזה בנפש מהאמונה – מהאויר שמקיף מעל לראש ועד למצח הרצון, הוא בעצם מעבר מהעתיד ממש אל העתיד שבהוה. ברגע שלוקחים את הרצון הזה החזק ש"נאו", העתיד הוא מתחיל להיות הוה, הוא מתחיל להיות ממשי, ומכניסים את זה פנימה לתוך השכל.

בשביל מה השכל, השלב של השכל? השלב של השכל הוא שהשכל חייב להתמודד עם המציאות העכשווית, איך הדבר הזה יתקבל. השכל בונה כלים לגשר בין הרצוי לבין המצוי, זהו הסינון הזה של השכל. אני רוצה משהו, קודם האמנתי שזה יבוא, פמתיה-אוטופיה, אחר כך אני מתחיל להרגיש שהחזון הזה מתקרב והוא ממשי וכל הסימנים בשטח, הכל מוכן בשטח, אבל עדיין אני לא יודע בדיוק איך להתמודד עם המציאות בדיוק כפי שהיא, להתמודד הוא מלשון מדה, מדה זה גם כלים, קו המדה, לבנות כלים בהוה לקבל את החזון, שההוה יוכל לסבול את זה. אם אין כלים – המציאות נשברת. כאשר האור נכנס-פוגע וחודר לתוך מציאות, כשאין במציאות כלים – המציאות לא מסוגלת לסבול, זה נקרא עולם התהו שנשבר.

אז ככה מסבירים, שאם השכל לא לוקח את הרצון הזה של "נאו", של עכשיו, ומגשר ובונה כלים – הרצון יכול לשבור, או לשבור את החוץ או לשבור את הבן אדם פנימה. יכול להיות כאן שבירה חס ושלום אם השכל לא יסנן ולא יעשה כלים לרצון.

מהעתיד ועד להוה

מה זה השלב של השכל? השכל צריך לעשות עוד התכללות. אמרנו שהמעבר מהאמונה ועד לרצון הוא מעבר מאד גדול, הוא עיקר המעבר מהעתיד להוה. אבל גם בתוך ההוה הוא העתיד שבהוה, הוא הרגשת עתיד שהוא ממשי, קרוב לבוא.

להכניס את זה לתוך השכל זה עוד קירוב. בתוך הנקודה הפנימית שהגדרנו קודם, ההוה שבהוה, אז גם כן צריך להיות עבר, הוה ועתיד שבתוך ההוה שבהוה. ההוה שבהוה זה ההוה ממש, אבל גם פה צריך להיות התכללות. אז כל שלב הוא יותר לקרב להוה, אבל השכל עכשיו הוא בהוה שבהוה איך העתיד הזה יתמודד ויתקבל בתוך הכלים של המציאות העכשווית ממש. אז זה כאילו לומר עתיד שבהוה שבהוה. אחר כך לפקוח עינים ולראות ולהשליך על המציאות כביכול את כל הרצוי הזה וכל המושכל בטוב טעם ודעת הוא עצם נקודת ההוה – ההוה וההוה שבהוה וההוה שבהוה שבהוה, שזה יהיה ממש במציאות. ככה צריך להתבונן, אלו השלבים של ההתקרבות, התקרבות העתיד.

שוב, זה הכל פעולה רצונית לקרב את העתיד המצויר, כמו שדברנו בפעם הקודמת באריכות, שהאדם בעצם בוחר בין כמה עתידים. יש לפחות חמשה עתידים אפשריים לפי הקבלה. וצריך בחירה נפשית באיזה מן העתידים אני בוחר. זה נקרא חמשה ספקות שבכתר, החמשה ספקות שברדל"א, דברנו בפעם קודמת. ואחרי שהוא בוחר באותו עתיד שהוא מאמין בו הכי חזק ורוצה ובוחר בו, בוטח בו, אז הוא מתחיל לקרב את זה. זה הנפש, הכח של הנפש לקרב את זה לתוך ההוה. וכל פעם הוא מקרב את זה לתוך העתיד שבהוה, אבל עיקר המעבר מהעתיד ממש אל העתיד שבהוה הוא מהאויר הזה עד למצח. אחר כך מהמצח לשכל הוא מהעתיד שבהוה לעתיד שבהוה שבהוה, ועד להסתכלות ממש – ההשלכה על המציאות, שהמציאות תגיב ממש, בחיצוניות, בטוב הנראה והנגלה זה כבר העצם נקודת ההוה.

ב. לימוד משיעורי העברת רוח למעברים בשלבי הקביעה רצונית

משנה במסכת כלים על שיעורי העברת רוח

אחרי כל הציור הזה, הערב אנחנו נלמד משהו מאד-מאד יפה, הלכה שהיא כתובה גם במשנה וגם ברמב"ם שפוסק את ההלכות. הלכה ממש שהיא כמו כל דבר, "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא"[יג], ולית מילתא דקבלה אין שום דבר בקבלה-בנסתר דלא רמיזא, שאין לזה רמז ומקור ושורש בהלכה של התורה. ואם כן, כל התהליך הזה צריך לחפש לו איזה יסוד גם בחלק הנגלה של התורה, ההלכה. וכאן יש משהו ממש יפהפה, אפשר אפילו לומר הפלא ופלא, הלכה שיכול לשקף ולשמש לנו מקור לכל התהליך הזה שכבר תארנו בכמה שיעורים האחרונים כאן. והיא ההלכה של גודל של חור או נקב שמעביר טומאה מחדר לחדר, מאהל לבית.

יש דיני טומאה, שאם יש טומאה כמו טומאת מת במקום אחד ויש פתח-חלון מספיק גדול בקיר שבין חדר לחדר הטומאה עוברת. עכשיו, הדבר הזה שהטומאה עוברת הוא לאו דווקא טומאה, הרי כתוב ש"מרובה מדה טובה"[יד], אם יש תופעה מסוימת לגבי רוח טומאה אז כל שכן וקל וחומר שיש תופעה מקבילה לגבי רוח טהרה.

מה זה רוח? רוח בנפש היינו השראה בנפש, יש השראה נפשית. אם מדברים על רוח של טומאה אם היא כן עוברת או לא עוברת, אז שוב לענייננו כל שכן וקל וחומר רוח טהרה, וכל שכן וקל וחומר נוכל להשכיל להבין את הדברים איך הם בנפש של האדם, יש שיעורים, השיעור הוא משמעות, שיעורים בנפש של העברת רוח, שרוח עוברת מתחום לתחום, גם בנפש.

יש שלשה שיעורים, והשלשה שיעורים של העברת רוח, עכשיו כבר לא צריך לדבר על רוח טומאה רק נתייחס למושג המופשט, שיש חלון שהוא מספיק גדול בין שני תחומים שהוא מעביר רוח, ולענייננו רוח היינו השראה מדרגה לדרגה בנפש.

יש שיעור אחד שהוא השיעור הכי גדול שהוא "כמלוא אגרוף גדול", זה הלשון של המשנה. הפתח הכי גדול זה כמו אגרוף גדול, ואיזה אגרוף גדול, כמלוא אגרוף גדול? "זה הוא אגרופו של בן בטיח". ככה לשון חז"ל במשנה, והמפרשים – רש"י[טו] מסביר שהבן בטיח הזה הוא היה אדם ענקי בתקופת המשנה, אדם גדול מאד, והאגרוף שלו, גודל האגרוף שלו, של אותו בן בטיח, היה "כראש גדול של אדם", כך אומר ר' יוסי במשנה.

זו משנה מפורשת במסכת כלים פרק י"ז, כמו שכתוב כאן למטה. היה אחד 'בן בטיח' שמדת האגרוף שלו, המלוא אגרוף שלו היה גדול כמו ראש גדול של אדם רגיל, וזה שיעור א'. תכף נסביר למה יש חלוקה, למה יש שלשה שיעורים כאן. זה השיעור הגדול של העברת רוח.

אחר כך יש שיעור שני, שזה טפח, שיעור "טפח על טפח". טפח זה בעצם אגרוף רגיל, של בן אדם רגיל, זה טפח.

אחר כך יש שיעור שלישי, שהוא שיעור של "פונדיון האיטלקי", מטבע. כמו – אצלנו היום משום מה השקל הוא יותר קטן מהחצי שקל, אבל נאמר שזה – חצי שקל, אולי קצת יותר, איזה "פונדיון האיטלקי". באמת בתוך המשנה, המשנה נותנת ארבע דוגמאות של זיהוי של הגודל הזה, כל אחד ואחד לפי מה שהוא מכיר יותר טוב, זה הפשט.

או שזה גדול "כמלוא מקדח של לשכה" – בתוך הלשכה של בית המקדש היה מקדח, שבמקדח היו מקדחים חורים בכלים בעשיית הכלים של המקדש. אז היה ראש, גודל של המקדח, "כמלוא מקדח של לשכה", זו הלשון. והוא שוה, הגודל שלו שוה ל"פונדיון האיטלקי", והוא שוה ל"סלע הנירונית", של נירון קיסר. ה"פונדיון האיטלקי" שוה ל"סלע הנירונית", וה"סלע הנירונית", בסוף כתוב במשנה שהוא שוה ל"מלוא נקב שבעול", בעול של בהמה, של שור, שדרך העול משזרים את הרצועה, להחזיק את הבהמה, אז יש שם נקב בתוך העול, ו"כמלוא נקב שבעול" הוא גם שוה. אז המשנה בעצמה נותנת ארבעה סימנים איך להכיר את השיעור השלישי הזה.

חילוק אם החלונות נעשו בידי שמים או בידי אדם

בשביל מה צריך שלשה שיעורים? אז זה ככה. אני אסביר את זה ואחר כך נראה את זה כתוב כאן בפנים. יש מצב שהחלון נעשה בידי שמים, כלומר שאדם לא חשב על החלון הזה, הוא לא עשה את זה בכוונה, רק או שהמים עשו את זה או שזה נרקב, איזו פעולה מן השמים, לא על ידי שום מלאכת מחשבת של בן אדם. כעת, יש שתי אפשרויות בשביל מה עושים חלון. היום חלון, כשחושבים על המילה חלון, שכאן הוא נקרא "מאור", הוא רק חלון מהבית החוצה, להכניס אורה, אבל יש חלון בין חדר לחדר שהוא לשם תשמיש, כמו מדף. אם כן, אם החלון נעשה בידי שמים, זה מאור שנעשה בידי שמים, כך הלשון של המשנה, אז היות שהאדם לא חשב על החלון הזה לא לתשמיש ולא לאורה, לא כיוון לזה, זה נעשה בדרך ממילא – השיעור שלו כדי להעביר רוח. כאמור הפשט הוא רוח טומאה, אבל לענייננו זה כל רוח בנפש, רוח טהרה, "מרובה מדה טובה", השיעור הוא "כמלא אגרוף גדול", השיעור הגדול, שאותו אדם ענק שקוראים לו בן בטיח, שהאגרוף שלו זה כמו ראש גדול של אדם.

אם החלון הזה הוא עשוי לתשמיש, כמו בין חדר לחדר, לא מהחדר החוצה לאורה, רק לתשמיש הוא עשוי, אז השיעור שלו כדי שהוא יעביר את הרוח הוא השיעור השני – כמלוא טפח, טפח על טפח, כמו אגרוף של אדם רגיל, והוא נעשה בידי אדם כבר. כלומר שאדם חשב עליו, עשה אותו בכוונה לשם תשמיש.

אם אדם חשב עליו לשם אורה, ואפילו ניקב נקב די קטן כלפי חוץ כדי שהאור יכנס, והאדם עשה את זה בכוונה – אז השיעור של הנקב הוא "כפונדיון האיטלקי" או "כמלוא מקדח של לשכה" או "כסלע הנירונית" או "כמלוא נקב שבעול". כל הדברים האלה שהם זהים.

שיעורי העברת רוח בתהליך הקביעה רצונית

אני מסביר כדי שאחר כך נוכל להסביר את כל העניינים הללו בפנימיות. כל חלון או מעבר הוא בעצם מצמצם מדרגה שיחסית היא אין סופית – מדרגה עליונה – כדי לכוון את זה, להמשיך את זה לתוך דרגה יותר נמוכה בנפש. ואם כן, השיעור הזה, הגדול הראשון, שהוא שיעור של חור של חלון שנעשה בידי שמים, כלומר שזה למעלה ממחשבת האדם, זה נעשה בדרך ממילא, הוא בנפש החלון כביכול בין האמונה לבין הרצון. החלונות כאן של המשנה, של ההלכה הם הפתחים-המעברים בין הכוחות השונים בנפש, הכל בהקשר לתהליך הזה שאנחנו לומדים כאן, התהליך של "קביעה רצונית".

אז שוב, החלון שבין האמונה לבין הרצון, כאילו החלון שהוא בין האויר שמרחף למעלה מהראש למצח, למצח הרצון, הוא חלון גדול מאד, "כמלוא אגרוף גדול, זהו אגרופו של בן בטיח, שהוא כראש גדול של אדם". והוא נעשה בידי שמים לא בידי אדם, כלומר שעצם המעבר הזה הוא לא מעבר אנושי, הוא לא מעבר מחושב-מכוון.

עכשיו, יש שלב ב', השלב ב' זה כאמור להכניס את הרצון פנימה לשכל. כאן החלון הוא יותר קטן, יותר מצומצם, והוא חלון שהוא כגודל טפח, שזה אגרוף רגיל. המדה הראשונה היא מדה שגדולה ככל הראש הגדול של האדם. כלומר שבעצם מה שמאיר, הכמות, כמות האור שמאירה במצח, היא כמו כל הראש של האדם. מה שנכנס פנימה לתוך השכל הוא כמלוא טפח, וכתוב[טז] שהמדה של טפח היא המדה של המח, המח של הבן אדם תופס כמו טפח של אדם רגיל. האגרוף של בן בטיח תופס כמו ראש גדול, וטפח רגיל תופס כמו מח רגיל. אחר כך המטבע הזאת, פונדיון האיטלקי או הסלע הנירונית, ושני הדברים האחרים שנסביר אותם בהמשך, הם כגודל העין, כגודל עין אדם, עין פתוחה.

ואם כן, השיעורים האלה הם ממש בצורה מאד-מאד יפה ונפלאה, בדיוק מקבילים למעברים הנפשיים בין האמונה. האמונה היא כמו אור אין סוף, שהוא מצמצם את עצמו לראש גדול.

מלב טוב לראש גדול

עכשיו, נאמר דבר שאולי כבר חשבו על זה. היום משתמשים בביטוי הזה 'ראש גדול', שהוא הולך 'על גדול', שהוא לא מצומצם, 'הוא ראש גדול'. אז בדיוק הביטוי הזה הוא לשון המשנה. הראש הגדול הזה הוא מי שהולך על ראש גדול. כאן לשם מילתא דבדיחותא קצת אז נאמר שהגימטריא של ראש גדול, ששוב זה לשון חז"ל, הוא שוה לב פעמים טוב. בכל הימים האלה של ספירת העומר אנחנו מתקנים את המדות, המדות מתכללות זו בזו, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, עד מלכות שבמלכות, המדות יש מט מדות, וכתוב שכללות המדות בהתכללות ז' מז' הם בסוד לב טוב, שתי המילים לב טוב זה מט.

במשנה יש פתגם על חמש מדרגות של "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם"[יז], ר' אליעזר בן הורקנוס אומר כך וכל אחד אומר כך, בסוף בא ר' אלעזר בן ערך והוא אומר לב טוב. הראשון, ר' אליעזר בן הורקנוס הוא אומר עין טובה היא הדרך הטובה שידבק בה האדם, בסוף בא רבי אלעזר בן ערך והוא אומר לב טוב, ואומר רבן יוחנן בן זכאי – הרבי של כולם, רבן של כולם – ש"רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם", כלומר שמה שהוא אומר זה בעצם כולל את כל המדות של כולכם, מה שאמר כל אחד ואחד. אם כן, כתוב שהלב טוב זה כולל את כל התיקון, באמת כתוב שהגימטריא של לב טוב הוא מט, כנגד כל כללות מט ימי הספירה.

עכשיו, אם אני לוקח את המילה לב פעמים המילה טוב, 32 פעמים 17 זה יוצא בגימטריא ראש גדול, ראש גדול בחיבור פשוט, ראש גדול זה 544, והוא לב פעמים טוב. אם כן, מהכללות של התיקון הזה של לב טוב, צריך להגיע לראש גדול.

מה זה ראש גדול? כאמור הוא חושב על גדול מאד, הוא לא מצומצם. ואפילו הכי גדול זה בעצם הצמצום הראשון, זה כן לאחר צמצום, זה הצמצום הראשון מהאמונה שהיא לגמרי אין סופית לא מוגבלת וחזון לעתיד, אבל הרצון של "משיח נאו", משיח עכשיו, הרצון הכי גדול שיכול להיות מה אפשר לצפות מההוה, ובכך להמשיך את זה לתוך העתיד שבהוה, זה הראש הגדול של הרצון.

כח העין להטביע על המציאות

אחר כך הראש הגדול בעצמו צריך לצמצם אותו. הראש גדול הזה הוא צמצום של האמונה, שאמונה עוברת למצח, המצח כאן משקף וכולל את כל הראש הגדול של האדם, והוא בעצם כאגרוף של בן בטיח.

עכשיו, כל הסמל הזה של אגרוף, שזה לא מוצאים שיעור כזה או לשון כזה בחז"ל, זה מאד נדיר הביטוי הזה אגרוף. אז תכף אנחנו נסביר קצת מה הם הרמזים של המילה אגרוף. אבל זה ברור מאד שהאגרוף כאן הוא גם כן אומר לי שכאן צריך לדחוף משהו בכח, שכאן המעבר הוא כח אגרופי. צריך להרים את ה"יד רמה" שהיא ה"יד אמונה", ואחר כך מכח אותו אגרוף של אותו בן בטיח להכניס את זה, קודם כל להוריד את זה למצח, ושוב, להוריד למצח זה להמשיך מהעתיד לתוך העתיד של ההוה. אחר כך צריך לצמצם את זה שזה יהיה אגרוף רגיל, כדי גם כן לדחוף את זה פנימה, להכניס את זה לתוך השכל, שהשכל יתחיל לעבד את זה בהתאם לנתונים של ההוה ממש, של ההוה שבהוה, וכך ממשיכים לעתיד שבהוה שבהוה, כמו שהסברנו קודם. אחר כך עוד צריך לצמצם את זה כדי להוציא את זה ממש דרך העין, וזה כח ההסתכלות שהוא כח אדיר מאד, להשליך את זה דרך העין על המציאות ממש, לפתוח עינים ולראות את המציאות בהתאם לכל השלבים הקודמים שבנפש.

ובכך להטביע – כידוע שתלמיד חכם יש לו "טביעת עין"[יח], שהפירוש הפשוט של טביעת עין שהוא מכיר, הוא מכיר מה שייך לו מה לא שייך לו, מה שייך למישהו אחר, הוא מכיר חפץ. אבל חוץ שטביעת עין שהוא מכיר את הטבע, אבל הפירוש הפשוט של טביעת עין, שהוא מטביע את עצמו, את ההכרה שלו הוא מטביע על המציאות, ולכן זה הכי מתאים, כמו שעכשיו רמזנו שטביעת העין הזאת, להטביע על המציאות את ההכרה הפנימית שלו היא לפי גודל מטבע. זה שכאן השיעור הוא כבר לא אגרוף, השיעור הראשון היה אגרוף גדול, כמלוא אגרוף גדול, השיעור הקטן זה טפח רגיל, השיעור השלישי זה כבר מטבע. מה זה מטבע? מטבע זה כח להטביע את המציאות שלו על המציאות.

כתוב בחז"ל[יט] שאברהם אבינו הראשון שטבע מטבע, ומה הוא שם המטבע? אז כתוב שהוא שם על המטבע ציור קטן של אברהם על צד אחד וציור קטן של שרה הצד השני. ככה חז"ל אומרים, המטבע הראשונה בהיסטוריה, בתולדות אדם. שיש אברהם קטן בצד אחד ושרה קטנה בצד השני של המטבע. אז מה לפי זה המטבע? מטבע זה כסף, זה עובר לסוחר, במטבע הוא קונה גם כן את מערת המכפלה בשביל שרה ובשביל עצמו עם הארבע מאות שקל כסף, אבל מה פשר הדבר הזה שעל המטבע הוא מצייר את עצמו ואת שרה אשתו? אז כתוב הפשר בחסידות שהוא בכך מטביע את המציאות שלו, את המציאות הפנימית שלו ואת האישיות שלו, האופי שלו, האמונה שלו, מטביע את זה ממש על המציאות החיצונית, עד כדי כך שקנין של משיכה, משא ומתן, הכל ייעשה מכח המטבע שלו, הטביעת עין שלו.

אפילו השרש טבע-מטבע, כתוב שזה נוטריקון "טוב עין הוא יברך"[כ], שעל אברהם אבינו כתוב "והיה ברכה"[כא], כל הברכות מסורות בידיו של אברהם אבינו. והוא בטוב עין שלו מטביע את המטבע שלו-הטבע שלו על המציאות החיצונית. שוב, זה טבע – "טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל", מי זה? אברהם אבינו.  אם כן, כאן השיעור האחרון הוא שיעור המטבע – או המטבע שנקרא "פונדיון האיטלקי" או המטבע ששוה לו שהוא "סלע הנירונית". רק צריך גם כן להבין למה הוא גם "מקדח של לשכה". אם חז"ל צריכים לתת ארבעה סימנים כדי לזהות את השיעור הזה, ודאי וודאי כל שיעור ושיעור בפני עצמו אומר משהו. והסדר של המשנה הוא – אני רק חוזר שנזכור את זה – קודם מקדח, "כמלוא מקדח של לשכה", אחר כך "כפונדיון האיטלקי", ואחר כך "סלע הנירונית" ולבסוף כתוב במשנה "כמלוא נקב שבעול". הרמב"ם שהוא כותב את ההלכה במשנה תורה, בספר ההלכות שלו[כב], הוא רק מביא את הלשון "פונדיון האיטלקי", כלומר שהלשון העיקרית לפי הרמב"ם זה "פונדיון האיטלקי", אבל המשנה מביאה ארבעה סימנים-שיעורים לאותו הדברים. ושוב, זה הכל מכח העין להטביע את המציאות הפנימית על המציאות החיצונית.

בן בטיח – בטחון

בכל הסיפור הזה שאמרנו, הדבר הכי פלאי והסבה שבאמת הגענו לכל זה הוא השם הזה של אותו אדם ענקי מתקופת המשנה שקוראים לו בן בטיח, שיש לו את האגרוף הגדול הזה שהוא כמו ראש גדול של אדם רגיל. אז עכשיו, בואו ונקרא את זה בפנים. את כל מה שהסברנו נתחיל לקרוא בפנים, מהשורה הרביעית באמצע אמרנו שעיקר המעבר מהעתיד להוה הוא בעצם המעבר הראשון מהאמונה למצח, מהאויר שמרחף למעלה מהראש למצח הרצון. עכשיו:

מעבר זה נעשה בסוד ״מלא אגרוף גדול [בשביל לעבור את המעבר הזה מהעתיד להוה צריך כח נפשי, שוב, להרים את היד, את ה"יד אמונה"-"יד רמה", לצאת מהגלות, אבל אחר כך להוריד את זה במדה גדולה של מלא אגרוף גדול] – זה אגרופו של בן בטיח ([וזה הלשון של המפרשים-רש"י:] הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה. [עכשיו, מה כאן הפלא, שזה העיקר, שוב עיקר הווארט שלנו כאן, שהשם שלו] ׳בן בטיח׳ הוא מלשון בטחון [זה בצורה הכי נפלאה, השם שלו מלשון בטחון, בן בטיח, וזה בדיוק הנושא כאן של כל המאמר, שכל הכח הזה בנפש לדחוף ולהוריד אמונה לרצון ואחר כך לשכל ואחר כך להוציא את זה דרך העינים וככה להטביע את הפנימיות על החיצוניות ממש זה הכל מכח הבטחון, ועיקר הבטחון הזה בנפש הוא בשלב הראשון, במעבר הזה הראשון מהאמונה לרצון], והוא פלא [זה באמת פלא שהשם שלו הוא מלשון בטחון].

ויש גורסין [יש אפילו מי שגורס במשנה במקום בן בטיח – בן אבטיח, וכך גם הרמב"ם כותב, הגירסה הרווחת היא בן בטיח, אבל יש גם כן עוד גירסה – ] ׳בן אבטיח׳ [כנראה שגם כן זה בא לומר שהאגרוף שלו זה גדול כמו אבטיח, אז הוא בן אבטיח], וכמבואר במ״א סגולת פרי האבטיח לענין הבטחון.

במקום אחר הסברנו שמי שרוצה לחזק את הבטחון שלו אז סגולה לאכול אבטיח. עכשיו, בזמן הזה, פעם[כג] לא היו אומרים "שהחיינו" בספירת העומר. וספירת העומר זה הזמן הכי מסוגל להביא את המשיח, להמשיך ולדחוף את המשיח, ככה מובא[כד]. אבל היום יש מנהג חדש[כה] היום שבשבתות וגם בל"ג בעומר – השבוע הזה בל"ג בעומר – אומרים "שהחיינו", אז גם בתוך הספירה אפשר לומר "שהחיינו" על אבטיח. עוד לא ראיתי אבטיח, יש כבר בשוק אבטיח? בסדר, אז אם יש כבר, צריך ודאי להדר, חבל שלא הבאנו היום-הערב כמה אבטיחים, שזה סגולה, סגולה גדולה לענין חיזוק הבטחון. עד כדי כך שוב, שיש מי שגורס במשנה במקום 'בן בטיח' – 'בן אבטיח'.

׳בן בטיח׳ [בגירסה הרגילה] עולה [בגימטריא] אנכי וד״ל).

"אנכי" זה העצם של הנפש, עצם מלשון עוצמה. העוצמה הכי רבה שבנפש היא במילה "אנכי". גם כתוב ש"אנכי" זה גם כן טבע, גם שוה טבע. טבע זה בעצם ט פעמים ט, וה-בע זה ח פעמים ט, הכל זה ט ברבוע, והוא שוה "אנכי", "אנכי מי שאנכי"[כו], והרמז הזה אומר שמכח ה"אנכי" להמשיך מהעצם, מהאמונה הפשוטה עד למציאות ממש, ובכך להכתיב את הפנימיות על החיצוניות.

אגרוף – דחיפת האור לגוף

אמר רבי יוסי [בהמשך לשון המשנה:] ישנו כראש גדול של אדם״[כז] [המדה הזאת הוא כראש גדול של אדם], דהיינו אגרוף כשעור ראש גדול (ד״אגרוף״ היינו אור גוף,

מה מרומז במלה אגרוף? אמרנו שאגרוף זה לא מופיע הרבה במקורות שלנו, אז מה זה אגרוף? אם אנחנו מתבוננים באותיות שמרכיבות את המילה אגרוף יש בזה גם כן אותיות אור וגם אותיות גוף, אז זה איזה מין חיבור של אור וגוף.

מה זה אור? אור זה אין סוף, כידוע הרמז שאור בגימטריא אין סוף, הוא לא מוגבל בתוך שום גוף, כמו שהרמב"ם כותב בתחילת החיבור שלו[כח] שעל האין סוף ברוך הוא אסור לומר לא גוף ולא דמות הגוף, בגלל שכל גוף הוא בעצם מוגבל, הוא בעל קצוות, אם הוא בעל קצוות יש לו סוף, הוא לא אין סוף. אז מה זה אומר שהמילה הזאת אגרוף מורכבת מאותיות אור וגם מאותיות גוף?

אז צריך לפרש זאת שכמו שאמרנו קודם, זה כמו איזה מין כח דחיפה בנפש לקחת דבר שהוא בעצם אור אין סוף – אור אמונה, ומכח הבטחון להמשיך את זה לרצון, רצון חזק בהוה שהדבר אכן יתממש בפועל ממש. המעבר הראשון בין האור הפשוט בתכלית לבין הגוף הוא מכח אותו אגרוף. כלומר שחייבים לצמצם, גוף זה צמצום, לצמצם דבר שהוא בלי גבול לתוך גבול. קודם צריך לצאת לצאת מהגבול אל הבלי גבול, לצאת מהגבול אל הבלי גבול מלמטה למעלה זה נקרא יציאת מצרים, כמו שאמרנו קודם, זה ה"יד רמה"-ה"יד אמונה", אבל אחר כך העבודה היא להמשיך עם כח חזק מאד – עם כח של צמצום – את הבלי גבול לתוך הגבול, לתוך המציאות, להמחיש.

מה זה אור גוף? בלשון הקבלה:

ז״ת דעתיק המתלבשים בראש, גלגלת, דאריך, בסוד ז תקוני גלגלתא[כט] בכלל, ותקון רעוא דרעוין במצח הרצון בפרט וד״ל). והוא השעור להביא טומאה במאור (חלון שנעשה לאורה) שנעשה שלא בידי אדם[ל], דהיינו סוד המעבר מרדל״א למצחא שלמעלה מבחינת אדם (וכנודע בדא״ח[לא] שהמצח הוא בבחינת ״ארץ... לא ישב אדם שם״[לב], שהרי בחינת ״אדם״ מתחילה מסוד העינים בפרצוף הפנים [מה שעכשיו הסברנו, כתוב בקבלה שאדם זה רק מהעינים ולמטה, כמובן שזה משקף מה שנמצא בחכמה פנימה, כמו "חכמת אדם תאיר פניו"[לג]]). [עכשיו] ענין האגרוף העצום הנ״ל הוא ענין דחיפת האמונה, בכח רב, לבחינת ״ראש גדול״ [אלו כל המושגים שהסברנו קודם], דהיינו תקף הרצון,

מה זה ראש גדול? כמו היום הביטוי, שראש גדול זה בעצם זה יותר רצון מאשר שכל, רק שאם זה יישאר רצון בלי שכל זה עלול לשבור את המציאות ולהישבר פנימה רחמנא ליצלן, לכן זה חייב אחר כך אותו ראש גדול צריך לעבור את הטפח, הפותח טפח של השכל הטוב. אבל צריך להיות שלב של ראש גדול.

חלון – מעבר של השראת האור בהקטנה

שבסוד רישא דאריך וד״ל.

הראש הגדול זה כבר הראש של אריך. הרדל"א, הרישא דלא ידע ולא אתידע זה הראש של עתיק, והראש הגדול הזה של הרצון הוא הראש של אריך בלשון הקבלה. עכשיו, זה הכל היה השיעור הראשון של העברת רוח, ונחזור עוד הפעם, העברת רוח הכוונה היכולת בנפש להעביר השראה מדרגה לדרגה, ובשביל זה צריך חלון.

עכשיו נסביר עוד ענין שלא דברנו קודם. יש גם כן יכולת לרדת, להשתלשל בנפש מספירה לספירה, מכח לכח, כמו מחכמה לבינה, לחסד, לגבורה – בלי חלונות. בלי חלונות הכוונה שזה לא מעבר ישיר אלא שהכל מתלבש ומסתתר, המדרגה העליונה מתלבשת באיזה מסך, שם הוא מסתתר לגמרי, ואחר כך הוא מתגלה בבחינת אור של תולדה, זה הביטוי בקבלה[לד], במדרגה שבאה אחריו, אבל לא רואים ולא מרגישים כלל וכלל את אותה ההשראה הקודמת בשלב הבא. זה נקרא השתלשלות או אפילו התלבשות.

מה שאין כן כאן, מה אנחנו רוצים מכל החלונות האלה בנפש? חלון הכוונה שאף על פי שהוא מקטין את האור, מצמצם, ואפילו עובר מאור פשוט לגוף, אפילו גילוי בתוך גוף מצומצם, בכל זאת הוא עובר דרך חלון, וחלון הכוונה שזה פתוח, זה בלי רשת, בלי שום דבר, והחלון הוא מעביר את הרוח. אפילו המושג בהלכה של רוח טומאה – רוח טומאה זה משהו רוחני לגמרי, לא משהו מגושם, גם הרמב"ם אפילו כותב בהלכה שאין שום הסבר פיזיקלי מה זה רוח טומאה, רוח טומאה זה משהו נפשי נטו, משהו רוחני. כל שכן וקל וחומר רוח טהרה, וכל שכן כל המדרגות של קדושה, של השראה בנפש.

אז שוב, חלון בלשון חסידות הכוונה מעבר שהוא לא מסתיר, הוא מקטין אבל הוא לא מסתיר את האור, ולכן החויה בכל שלב ושלב היא חויה של אותה השראה בעצם.

כדי להביא את המשיח צריך להביא את ההשראה של המשיח. על משיח כתוב "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'"[לה], וכל הרוחות זה הכל המשכות מהרוח הפשוטה – "רוח ה'". אחר כך "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. והריחו ביראת ה'"[לו]. אחר כך מה הוא עושה עם הרוח? הוא מריח, עם הרוח הוא "מורח ודאין"[לז], "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"[לח], הוא לא צריך פעולה שכלית, יש לו שכל פנימי "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'", ועכשיו הוא לא צריך לשמוע לא טענות ולא לראות עדים ולא לשמוע עדים, הוא "מורח ודאין", זה הסימן של המשיח, יש לו השראה אלקית להריח את המציאות, את הצדק. להריח את מקום הצדק. זה הסימן של המשיח. בכל זאת הרוח שלו יורדת ומתקטנת ודאי לפי המציאות, מ"רוח ה'" ל"רוח חכמה ובינה" ל"רוח עצה וגבורה" ל"רוח דעת ויראת ה'". ורק אחר כך "והריחו ביראת ה' וכו'", אבל זה הכל רוח, זה הכל השראה.

שוב, זה רק להסביר יותר למה אנחנו צריכים את המושג חלון-פתח. בגלל שיכול להיות השתלשלות בלי חלונות, אם יש השתלשלות בלי חלונות – הצמצום הוא הסתר גמור, ומה שקורה ומה שחווים בצד השני של המסך היא חויה לגמרי נפרדת-מנותקת מהחויה הקודמת. שוב, בקבלה קוראים לזה אור של תולדה, זה לא אותו אור בכלל. מה שאין כן כאן אנחנו רוצים ממש השראת האמונה עם התמונה שבתוך האמונה, זה עולם המלבוש בלשון הקבלה[לט], ואחר כך הצמצום הזה שלא יסתיר, הוא רק ייפתח, ייפתח חלון גדול מאד, והאגרוף הזה ידחוף לתוך המקום היותר קטן, המקום הקטן זה הראש הגדול, הרצון, ואחר כך צריך עוד חלון של פותח טפח להיכנס-להחדיר את האור הזה-ההשראה, לתוך המח, השכל. ואחר כך עוד חלון שזה החלון של העינים, העין, העין אדם, שהוא המטבע שמטביע את עצמו על המציאות להעביר את ההשראה הזאת גם להדביק בהשראה הפנימית שלי גם את הזולת.

מה זה להכתיב או להטביע על המציאות? להטביע על המציאות זה ראשית כל שמישהו אחר גם כן יתלהב וידבק מההשראה שלי, גם יקבל את האור הזה, ההשראה הזאת. מה זה "טוב עין הוא יברך", "הוא יבָרך"[מ]? שמה שהוא מסתכל בטוב עין, שזה, הטוב עין, זה הטבע – הוא ממשיך את הברכה שלו, הוא מברך את הזולת. מה זה לברך את הזולת? לברך את הזולת – להעביר השראה, לברך מישהו זה להעביר את ההשראה שלי לחויה של הזולת. על זה כתוב "טוב עין הוא יברך" דורשים את זה "הוא יבָרך", "כי נתן מלחמו לדל", לא רק שהוא פרנס אותו עם לחם, אלא שהוא נתן לו לחם מן השמים, כלומר לחם עם רוחניות, עם גילוי רוחניות.

ירידת המן יום לאחר מועד פסח שני

זה דרך אגב שייך ליום הזה, היום היה פסח שני ולמחרת שכבר התחלנו את היום, ט"ו באייר הוא היום של ירידת המן לעם ישראל, מה ירידת המן? ירידת המן זה לחם מן השמים, זה דבר רוחני מופשט שמתגשם-מתממש. אז גם אין יום שיותר מסוגל לדבר על מימוש הרוחני, עד שהוא הופך להיות מזון ממש, אבל מזון כזה שאין בו פסולת, שהוא מזון נקי וטהור, אבל הוא גשמי. זה שהוא נקי וטהור ואין לו פסולת הכוונה זה שהוא ירד מן השמים, הלחם מן השמים, המן הזה, הוא ירד דרך חלונות בשמים, יש חלונות בשמים[מא], גם כן אפשר לרדת מהשמים לא דרך החלונות, כמו סתם גשם, שכתוב שאני "אענה את השמים והם יענו את הארץ"[מב], סתם גשם זה גם השפעה מן השמים, זה גם השפעה גשמית, להפך – גשם מלשון גשמיות, אבל זה לא יורד דרך חלונות פתוחים, כלומר שאין בגשם אותה השראה אפילו במקצת כמו שיש בשמים הרוחניים. מה שאין כן המן זה לא ככה, זה לחם מן השמים שאין בו פסולת[מג], גם שהוא מגושם הוא עדיין רוחני, הוא עדיין עם אותה השראה וזה הפלא. לכן זה יותר פלאי שזה מגושם מאשר שזה בשורש, בשורש זה לא חידוש שהוא רוחני, אבל זה שהוא גשמי ועדיין רוחני – זה חידוש נפלא. על כך כתוב ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד"[מד], כדי לקבל אחר כך את התורה צריך לאכול את הגשמי הזה שהוא עדיין עם כל ההשראה הרוחנית.

וזה יורד למחרת יום שלאחר כך נקבע לדורי דורות להיות פסח שני. פסח שני הוא פסח בשביל בעלי תשובה, מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ואפילו "לכם"[מה]. כתוב שיש בזה שלש מדרגות, טמא לנפש זה מצב של כמו דברנו עכשיו על רוח טומאה, מה זה רוח טומאה בכלל? רוח טומאה זה טמטום, אטימות, כתוב[מו] שטומאה זה לשון אטום. או שהראש אטום או שהלב אטום, טמטום המח, טמטום הלב. אחר כך יש משהו יותר מזה, לא רק שיש אדם שהוא מחפש, אבל זה לא נקלט לו, הוא רוצה טוב אבל הוא אטום, לעומתו יש אחד שהוא כבר בדרך רחוקה, זה יותר גרוע מזה, הוא כבר משהו אחר מעניין אותו, זה לא מעניין אותו בכלל. זה לא בא לכאן בכלל. יש אחד שהוא בא ויושב ולא מבין כלום, בגלל שהוא אטום, שהוא לא מתרגש כלום בגלל שהוא אטום, או שהוא אטום במח או אטום בלב. אבל יש שבדרך רחוקה, שיש לו עסקים, שהוא לא מתקרב לכאן בכלל. ויש אחד שזה לא רק שהנסיבות של החיים הביאו אותו לדרך הרחוקה, אלא שזה גם "לכם" – זה רצוני, כלומר שזה ממש בכוונה מכוונת, במזיד כביכול שהוא הולך ומתרחק.

אז כתוב שמה זה פסח שני? פסח שני הוא התקוה, הפתח תקוה לכל הסוגים הללו, בלשון הרבי הקודם "אין אבוד"[מז], אין שום מצב אבוד, זה פסח שני, שגם מי שהוא טמא וגם מי שהוא היה בדרך רחוקה ואפילו שזה "לכם", שזה מרצונו לגמרי – יש תיקון, הכל אפשר לתקן ויש תקוה, יש פתח תקוה, שזה היום הזה. לאחר היום הזה, למחרת היום הזה של פסח שני יורד המן.

שוב, מה זה המן? המן זה הרוחני שהפך גשמי ועדיין נשאר עם השראה רוחנית, וזה היות שהוא ירד דרך החלונות. זהו כל המושג הזה של חלון בנפש, שהוא מעביר גם את ההשראה, הוא לא מסתיר, הוא לא שולל את ההשראה הקודמת.

עין השכל – התאמה בין הרצוי למצוי

בכל זאת יש בזה הקטנות, ההקטנה הראשונה היא מאור פשוט למלוא אגרוף גדול, שהוא ראש גדול של אדם. אחר כך צריך לעבור את השלב השני כאן, שהוא להכניס פנימה, לא החוצה, חלון שנעשה לאורה הוא מהקיר ולחוץ כתוב בהלכה. אבל אם זה פנימה, כלומר חלון פנימי הוא לא נעשה לאורה, הוא נעשה לתשמיש:

שעור חלון שנעשה לתשמיש (ולא לאורה [השלב השני], והיינו ענין היכלת לתפוס את המציאות ולהשתמש בה כרצונו בעין שכלו)

העין השכל הוא צריך למדוד-לתפוס את המציאות מכאן ואת החלום של האמונה שעכשיו התחיל להתממש אצלו בתודעה על כל פנים בגדר של רצון חזק ולתאם ביניהם. זה כמו מזל תאומים של מתן תורה. חג השבועות שיחול עוד מעט הוא במזל תאומים, ואחד הפירושים של מזל תאומים זה יכולת של שכל טוב בנפש לתאם בין הרצוי לבין המצוי. ההתאמה-התאומים בין הרצוי שזה הרצון החזק לבין המצוי שזה המציאות כמו שהיא לעת עתה בשטח. וההתאמה הזאת זה נעשית בשכל, וזה חייב לעבור את השכל כמו שאמרנו קודם כדי שהרצוי הזה, הרצוי עכשיו לא ישבור את המציאות.

מגלה טפח ומכסה אלפים אמה – קדימה ואיחור בתיקון הנפש

מה השיעור כאן? השיעור בלשון חז"ל הוא:

הוא ב״פותח טפח״[מח] (ע״ד ״מגלה טפח וכו׳״[מט] וד״ל.

מה זה פותח טפח? יש ביטוי אצל הגדולים, הצדיקים הגדולים, כמו האריז"ל, שהוא על פי ביטוי של חז"ל שאומרים "מגלה טפח ומכסה טפח"[נ], שלפעמים אדם מגלה משהו, באותו זמן שמגלה הוא מכסה, מכסה טפח אחר, זה דרך צניעות, שאדם הוא צנוע הוא פותח, מגלה טפח ובו זמנית מכסה טפח. יש ביטוי שהאריז"ל אמר על עצמו שכאשר אני מגלה תורה, תורת הסוד, תורת הנסתר, אני מגלה טפח ומכסה אלפים אמה[נא], וכך הלאה. כלומר שאפשר לגלות ובו זמנית תוך כדי הגילוי לכסות המון.

הפעולה הזאת היא הפעולה של החכמה הפנימית שבנפש. כל פתיחה, כמו שבמדרש וגם בזהר תמיד כתוב "פתח רבי פלוני"[נב]. כשרוצים לגלות איזה שכל, השגה חדשה בשכל זה נאמר בלשון פתיחה, אותו חכם פתח. עכשיו, בו זמנית שהוא פותח הוא רק פותח טפח, ותלוי איזה חכם הוא שבו זמנית שהוא פותח את הטפח הוא גם מכסה המון.

מאיזה חומר גלם הוא מכסה? הוא מכסה ממה שהוא קיבל מהרצון. עדיין הרצון הוא הרבה מאד, גם יחסית בלי גבול ביחס לשכל, השכל צריך לפתוח טפח, לגלות בעין השכל טפח. עין השכל הוא יותר גדול, עין השכל הוא גדול כמו אגרוף רגיל של אדם, שזה המח בעצמו, שיעור המח. והוא פותח-מגלה טפח, ובו זמנית מכסה, או שמכסה טפח או שמכסה אלפים אמה, או מכסה המון מהרצון של משיח נאו הוא גם כן מכסה כדי לפתוח, כדי לפתוח את הטפח ששמה באותו טפח יש את ההתאמה המעשית בין הרצוי לבין המצוי – הוא חייב גם לכסות. זו פעולת השכל.

מה זה לכסות? לכסות זה לסדר דין של קדימה ואיחור. מה יש בשכל שאין ברצון? היות שהרצון הוא למעלה מגדר אדם הוא גם כן למעלה מגדר של זמנים מדויקים. הרי להפך – כל התנועה של הרצון היא לעשות דילוג עצום מהעתיד הרחוק אפילו לתוך ההוה. השכל הוא רגיש למה שנקרא קדימה ואיחור, והיות שצריך להיות שלבים של קדימה ואיחור כדי שהדבר יתלבש בכי טוב בתוך המציאות ולא ישבור את המציאות, יש אפילו כלל גדול בחסידות, כותב הרבי הקודם[נג] לגבי תיקון הנפש של מישהו, יש איזה מחנך, יש דמות של צדיק או מחנך, שהוא מכיר במחונך, בחסיד או ביהודי שבא לבקש ממנו תיקון שהוא פגוע ונגוע נפשית בכך וכך מידות רעות. או הדוגמא שהוא נותן שם – הוא שקרן והוא רתחן. דוגמא של הרבי הקודם.

אחד בא ומבקש תיקון הנפש, אז רואים אותו שהבן אדם הזה הוא מלא כעס והוא הוא שקרן, הוא משקר, זה יכול להיות ילד, יכול להיות מבוגר כמובן. קודם כל הוא שלב האמונה. נקח את הדוגמא הזאת – המחנך, המטפל או הרופא-נפש קודם צריך את היכולת בנפש לראות אותו מתוקן, היכולת לראות אותו, את האדם הזה כמו שהוא טוב, כמו שהוא מתוקן לגמרי. אחר כך שלב ב', ההסתכלות-התמונה הזאת של אותו זולת מתוקן שזה צריך תמיד ללכת לפני, כמו אותו ענן שהיה הולך לפני המחנה של בני ישראל, עם ארון הקודש, עד שלשה ימים, ארון הקודש צריך ללכת לפני המחנה. צריך לרצות עכשיו להתחיל לממש את התיקון הזה שאני רואה בחזון האמונה שלי. אבל הרצון הוא עדיין לא יכול להחליט מה עלי לתקן קודם כל, מה השלב א', מה הקדימה ומה האיחור, זה רק השכל יכול להחליט.

עוד הפעם, יש חזון איך הבן אדם הזה, הוא בודאי טוב הוא יהיה טוב, להפך – אם אין יכולת בנפש לראות אותו, את הילד שלך עם כל הבעיות שלו לראות אותו מושלם אתה לא יכול לגשת אל התיקון שלו. אז קודם צריך לראות אותו מושלם. הראיה הזאת היא באמונה, לא בשכל, זה בדרגה הכי גבוהה, זה בחזון שלו, אתה רואה אותו בחזון, בחזון העתיד.

כשמביאים את זה להוה זה כאילו איזה מין כח פנימי בנפש, בטחון, שאפשר לעשות את זה גם במציאות, זה לא רק חלום. קודם אני רואה את הבן אדם הזה שהוא מלא פגמים שהוא יכול להיות בסדר, יש לו תיקון, יש לו שלמות. אחר כך פתאום יש איזה קליק שקורה אצלי בתוך הנפש – למה לחלום על זה?! צריך לממש את זה, לא צריך לחלום על זה, עכשיו הוא יכול להיות בסדר הילד הזה הבעייתי. אבל באותו רגע שאני עושה את המעבר הזה, שלא רק שיש לי חלום יפה שהוא יהיה בסדר אלא עכשיו הוא גם יכול להיות בסדר, שזה המעבר הראשון מהאמונה לרצון, שם ברצון זה ודאי שיש עדיין כל התיקונים בבת אחת. זה נקרא שהוא למעלה מבחינת אדם, אין שם קוים ואין שם איזון ואין שם סדר עדיין, שאני מרגיש פנימה שיכול להיות תיקון עכשיו – עוד לא התחלת ואני לא מסוגל באותו שלב להתחיל לסדר את התיקון איך הוא קורה בשטח, מה קודם ומה אחר כך.

רק אחרי זה שאני פותח טפח לתוך השכל, אני יכול להתחיל לסדר את הדין קדימה ואיחור, זה הביטוי בחסידות. במשל שהוא הביא קודם ולא נסביר, כל אחד יכול לחשוב למה, הוא אומר שהשכל הבריא מחליט שאם יש אדם שהוא רותח, שהוא כעסן וגם שקרן – קודם תתייחס לכעס. יש ספרים, ספרים טובים[נד], שמשמע שם ממש הפוך, שאם יש בעיה של שקר, שאדם משקר, ילד משקר לעומת זאת הוא מתרגז, אז קודם צריך לטפל בשקר, כאן במאמר הזה כותב הרבי הקודם לא. ומה הווארט? הווארט הוא פשוט, הוא אומר שהרתיחה-הכעס זה סכנה, גם בגשמיות וגם ברוחניות. השקר הוא בעיקר בגדר איסור, "מדבר שקר תרחק"[נה], אבל הכעס, חוץ מזה שהוא אסור, הדבר הכי אסור הוא שקר, הדבר הכי מותר זה אמת, והכי אסור הוא שקר. אבל יש משהו שהוא לא בגדר אסור, הוא בגדר סכנה, שזה הכעס, שהכעס יכול להרוס אותו, הוא יכול חלילה וחס לפגוע בו גם גופנית וגם נפשית, ולא רק לפגוע בו, זה גם יכול לפגוע במישהו אחר.

יש כלל גדול בחז"ל – "חמירא סכנתא מאיסורא"[נו], שסכנה יותר חמורה מאיסור, ולכן מחליט הרבי הקודם בשכל שלו שבעיה כזאת צריך קודם לטפל בכעס, ובינתיים שאתה מטפל בכעס אתה שם את השקר בצד, אתה לא מתייחס, לא מנסה לתקן אותו, אתה כאילו מתעלם מהקיום שלו. ככה הוא אומר, שכל טיפול נפשי אמתי אסור לנסות לתקן שני דברים בבת אחת, אחרת המטופל-המחונך מתפוצץ. הוא נותן דוגמא שזה כמו במערכת של צנורות של מים, אם סוגרים שני צנורות בבת אחת, שאין שום מוצא למים – כל המערכת מתפוצצת. לכן תוך כדי טיפול שאדם רוצה לתקן איזה צינור אחד הוא צריך להשאיר את הצינור השני פתוח, ולא לטפל בזה בכלל בינתיים, עד שהוא לא מתקן את הראשון, לאחר שהוא מתקן את הראשון הוא יכול לסגור את השני. אבל אסור לו לסגור לצורך הטיפול את שניהם ביחד. ולכן נפשית ברגע שהוא מטפל בדבר אחד הוא ממש חייב להעלים עין מהבעיה השניה. זה כלל גדול בטיפול פסיכולוגי, בטיפול נפשי.

לענייננו, זו הפעולה של ה"פותח טפח" בשכל, וזה הסוד הפנימי של "פותח טפח ומכסה טפח" או "פותח טפח ומכסה אלפים אמה", האלפים אמה שהוא מכסה תוך כדי שהוא מגלה את הטפח זה האלפים אמה של הרצון. ברצון היה לו גם את הטפח וגם עוד אלפים אמה, וזה שהוא מכסה את האלפים אמה הכוונה לא שהוא מסלק את זה, הוא רק שם את זה, הוא מעלים עין בינתיים, היות שחייבים לבחור בשכל את נקודת הקדימה, ואחר כך לסדר את התיקון "דבר דבֻר על אפניו"[נז]. זה הפותח טפח של השכל.

לחלוחית בשכל – חוש בחסידות

כל ״פתיחה״ היא בחכמה [המושג פתיחה בקבלה זה מושג של חכמה, כמו שאמרנו קודם – "פתח רבי פלוני"], בסוד ״פותח את ידך״[נח] – [פותח את] ״יודיך״ [קוראים את זה בקבלה, שהיו"ד היא אות החכמה] כנודע[נט]. הטפח [הזה מה השיעור של טפח?] הוא גודל המח שבפנימיות ראשו של אדם. ״חכמת אדם תאיר פניו״, היינו בסוד ״טופח על מנת להטפיח״[ס] וד״ל),

יש עוד ביטוי של חז"ל שמתחבר לנושא הזה. יש ביטוי שאדם שהוא משפיע לזולת, שהוא משפיע טוב, שיש לו לחלוחית, יש לו מה לתת, והוא גם יכול ללחלח את הזולת, קוראים לזה "טופח על מנת להטפיח". טופח חוץ מזה שזה טפח זה גם מלשון לח, לחלוחית. ויש אדם שטופח, שהוא מספיק לח שהוא יכול ללחלח גם את הזולת, זה נקרא "טופח על מנת להטפיח".

איפה הלחלוחית בנפש? בשכל הטוב. לכן זה גם כן סימן מובהק שהטפח הזה, מקור השיעור שנקרא טפח, הוא במח – בחכמה, ששם יש את הלחלוחית. הרבה פעמים שיש אחד שיש לו חוש בחסידות, ויש אחד אחר שאין לו חוש בחסידות. אז איך אומרים את זה בלשון אחרת, מי שאין את החוש אומרים שאין לו לחלוחית של חסידות או קבלה או איזה כשרון אחר, שהוא יבש.

איפה הלח הזה, הלחלוחית, שזה החוש החסידי? זה בשכל בעצם, אבל מי שיש לו את זה בשכל – זה מאיר לו דרך הפנים. וזה הפירוש הפנימי בחסידות של "חכמת אדם תאיר פניו", שאם הוא לח בפנים, הוא גם לחלח, יש לו לחלוחית, לחלוחית זה ענג-תענוג, שמתגלה דרך הפנים שלו, ולכן הוא יכול להדביק את הזולת גם כן, הוא "טופח על מנת להטפיח", שגם כן כן ללחלח את הזולת.

ארבע לשונות גודל עין כנגד אותיות שם הוי'

והיינו  [הפותח טפח הזה הוא] המעבר בין הרצון שבמצח לשכל שבמח. שעור מאור שנעשה בידי אדם

זה כבר השיעור השלישי. אמרנו שיעור הראשון זה האגרוף הגדול של בן בטיח, השיעור השני זה הפותח טפח, שהוא חלון העשוי לתשמיש שזה חלון פנימי, תשמיש זה התמודדות עם המציאות, איך להשתמש עם המציאות ואת המציאות. אחר כך העין שמביטה ובכך מטביעה את הפנימיות על החיצוניות זהו שיעור גדול:

כ״פונדיון האיטלקי״[סא] (שכגודל ״עין אדם״[סב]), [מה זה? זה נקרא חלון שנעשה בידי אדם לאורה. שוב, זה בדיוק-בדיוק מושג העין, שהוא בידי אדם, כלומר שהוא לאחר השכל וממילא זה על פי שכל והוא נעשה בפירוש לאורה, כמו ההסבר מה זה לאורה – שהוא כלפי חוץ, הקיר החיצוני של הבית] דהיינו המעבר בין השכל לראיה חושיית (דהיינו שנעשה בידי אדם – השכל, לשם אורה [מה זה לשם אורה?] – הסתכלות גשמית), [עכשיו] הוא ענין הברור של מציאות מלכות אדום, מציאות העולם התחתון ממש. סוד השעורים הנ״ל

הכללות, המציאות הראשונה קוראים לה מלכות אדום, למה? מה כאן הדגש של מלכות אדום? למה קוראים לשיעור הזה "פונדיון האיטלקי"? איטלקי זה אדום, עשו, אז יש כאן ודאי רמז, שבשיעור הזה, אם העין היא גדולה כמו אותו מטבע שנקראת "פונדיון האיטלקי" אז הוא ודאי מרמז לכך שהוא מביט-מסתכל על המציאות החיצונית כדי לתקן את המלכות הזאת, שהיא הטביעה את המטבע הזאת של הפונדיון האיטלקי.

לא כתבנו כאן בפנים, אבל נעבור בקיצור על כל ארבע הבחינות של חז"ל. אמרנו שבחז"ל בתוך המשנה יש ארבע לשונות של אותו הדבר, והרמב"ם רק מביא את הלשון הזאת של "פונדיון האיטלקי", וכאמור זה שייך לבירור מלכות אדום. מה הם הארבע? אני שוב חוזר, זה המקדח של הלשכה, של בית המקדש, והפונדיון האיטלקי ועוד מטבע שנקראת סלע הנירונית. [מה?] סלע הנירונית, מנירון קיסר, גם כן איטלקי, גם כן רומאי, הוא נקרא סלע הנירונית. קודם היה פונדיון האיטלקי, ושוב, זה הכל אותו הדבר, דברים שונים באותו גדול. בסוף יש נקב שבעול.

נתחיל מהסוף: השיעור הזה, הביטוי נקב שבעול הוא ביטוי מובהק של מלכות, מה זה מלכות? מלכות זה קבלת עול מלכות שמים. מה זה נקב שבעול? שדרך הנקב שמים את הרצועה כדי למשוך וככה לשלוט ולהנהיג את השור, את הבהמה, לכן צריך להיות נקב בעול.

העול הוא עול מלכות שמים, והנקב כאמור יש בתוך העול – העול זה נוקבא, והנקב הזה שמה, החוט-החבל של הבעלים הוא נכנס לתוך הנקב כדי לכוון ולהנהיג לנכון את הבהמה. אז שוב, זהו משל מובהק של עול מלכות שמים, עם הנקב הפנימי שבו.

יש פה סדר כזה, שיש מקדח בהתחלה ונקב בסוף, שזה דומה, ויש באמצע שתי מטבעות, הפונדיון האיטלקי והסלע הנירונית. המקדח של המקדש, שזה הכח שעושה את הנקב, זה לא הנקב, זה לא כגודל הנקב של העול, זה הכח, הכח הזכרי נאמר שעושה את המקדח, ולאן הוא שייך? הוא שייך למקדש, הלשכה היא בית המקדש, הוא שייך לקודש, והוא עושה את כל הכלים של המקדש.

כאמור הפונדיון האיטלקי הוא מושג של בירור ותיקון מלכות אדום, ואדום הוא שייך לאמא[סג], לבינה, או לה' עילאה של שם ה' בקבלה, למי שמשיג ומכיר את המושגים האלה, שעל הבינה כתוב "מינה דינין מתערין"[סד], שזה הדמים האדומים. ולפי זה הסלע הנירונית הוא כנגד המדות שבלב.

פונדיון האיטלקי הוא כנגד החיצוניות של הבינה, המקדח של הלשכה כנגד נקודת החדירה או כח החדירה והניקוב, כמו "יקוב הדין את ההר"[סה] שיש בחכמה, ובסוף במלכות יש עוד שיעור שנקרא נקב שבעול, התוצאה של הקדיחה. המקדח באמת, האבא, זה כמו "אבא יסד ברתא"[סו], המקדח לכאורה הוא עושה את הנקב שבעול. איך שלא יהיה, אם מתבוננים בזה קצת, שוב, אלו ארבע לשונות של חז"ל – זה ממש לפי הסדר הזה בתוך המשנה, הכל אותו הדבר, משהו די נדיר תופעה כזאת.

איך נסביר את זה בהתאם לכל המערכת שבנינו כאן בהתבוננות שלנו? האמונה והרצון והשכל והעינים. העינים היינו ברק המבריק הוא המלכות של החכמה. כל מה שאנחנו בנינו בתהליך הזה של הקביעה הרצונית שאנחנו לומדים כאן, הוא בספירות של הקבלה בכוחות הנפש זה הכל מהכתר ועד לחכמה. הגענו לעינים, אפילו שהעינים משליכות את הפנימיות על החיצוניות, מכתיבות את החיצוניות מכח הפנימיות, זה הכל מכח החכמה שבנפש. העין היינו המלכות של החכמה.

על המציאות החיצונית צריך להיות גם כן רשום כביכול י-ה-ו-ה. או שנאמר את זה אחרת: הנקודה הזאת של החכמה, בלשון הקבלה יש ביטוי "נקודה דנעיץ"[סז], שנקודת החכמה חייבת להיות נעוצה בכל שלב ושלב של המציאות, מהחכמה ועד המלכות. לכן ככה אפשר להסביר מאד-מאד יפה: יש את החוש הלח של הפנימיות, כאשר לומדים את החיצוניות של התורה, הגופא דאורייתא, שכאן בשיעור הזה האחרון אז המשנה מביאה ארבע דוגמאות לאותו הדבר, והיינו שאותה נקודה מופיעה ונעוצה בכל ארבע רמות המציאות החיצונית, כנגד י-ה-ו-ה, כל ההויה החיצונית, בכל מקום יש את השיעור הזה האחרון שהיא מדת ההשראה האחרונה. כלומר שהכל כאן זה השראה. ההשראה הזאת האחרונה היא לא מתקטנת עוד, היא נשארת אותו הדבר בכל ארבע הרמות של המציאות, וככה אפשר לכוון אותם כנגד ארבע הלשונות הללו של המשנה – המקדח והפונדיון והסלע והכי יפה כאן זה האחרון, שזה הכמלוא נקב שבעול.

בכל זאת הרמב"ם בוחר כפשט את הפונדיון האיטלקי, הביטוי הזה, ואמרנו שזה ודאי בא לרמז על בירור מלכות אדום. גם העין אדם, קודם הבאנו את הביטוי שהשיעור כאן הוא "כגודל עין אדם", גם אדם הוא מלשון אדום, האדם הוא זה שמברר-מתקן את האדום.

אי היכולת במציאות להגשים הכל בבת אחת

אם אנחנו עכשיו מסתכלים על כל שלשת השיעורים, אז הסדר כאן הוא:

פוחת והולך, כלומר שלא כל מה שנמצא בבחינת הרצון העז יכול לבא לתפיסה והתפתחות השכל, [התפתחות השכל זה הפותח טפח, וזה בדיוק מה שאמרנו קודם, שהשכל הוא גופא מגלה טפח ומכסה או טפח או יותר מטפח, מתוך הרצון.] ולא כל מה שנתפס בשכל אפשר [גם כן להשליך אותו] להמחיש [אותו] בפועל ממש, במציאות התחתונה. [על ההוה שבהוה ממש. או כמו שאמרנו בתחילת השיעור ההוה שבהוה שבהוה, שזה דרך העינים] כך היא המציאות (כלומר הגבלת ענין הקביעה הרצונית המבואר לעיל) לעת עתה

אנחנו מדברים כאן כל השיעור, כל השיעורים שלנו זה איך שהאדם ממחיש-מגשים שאיפה וחזון. עכשיו, להוי ידוע ודבר פשוט שאי אפשר והמציאות כמו שהיא עכשיו היא לא תתן לך את כל החזון שלך בבת אחת. מה שחשוב זה כמו שעכשיו הסברנו קודם, שאפילו שהכמות מתקטנת – ההשראה המקורית נשארת, כמו לחם מן השמים, שאתה לא מצמצם את ההשראה, אתה רק מתמודד עם המציאות ואתה מוריד, אתה זוכה להוריד מן השמים, לחם מן השמים. והממד השמימי עדיין נרגש בתוך המזון הגשמי.

בכל אופן המציאות ודאי לא נותנת לעת עתה להמחיש את הכל בבת אחת. ההמחשה הזאת כמובן תלויה ביזמה שלנו. כאן המקום להעיר ופשוט שאם הקב"ה לוקח יזמה ועושה את כל הענין באופן נסי לגמרי למעלה מהטבע שלנו לגמרי, ולא כל כך משתף אותנו בגאולה, בביאת המשיח – אז כמובן שהוא יכול הכל לעשות ביחד. אבל אם הוא חפץ בנו שאנחנו נהיה השליחים שלו, להגשים את זה ולהמחיש את זה, אז שוב, מה שחשוב זה שההשראה תישאר, שהכל ירד ויעבור דרך החלונות שבשמים, מרוח לרוח. אבל שוב, אם התיקון עובר דרכנו – המציאות כמובן לא תתן את עצמה להתהפך מן הקצה אל הקצה בין רגע. כך המציאות לעת עתה.

לעתיד לבא "הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים"

(בעוד שיש הבדל בין הנעשה בידי אדם לנעשה בידי שמים [גם בנפש גופא, יש את השלב הראשון שהוא נקרא שהוא נעשה בידי שמים, האגרוף זה מאור, כלומר חלון שנעשה בידי שמים, ואחר כך יש עוד שני שלבים של תשמיש ואורה שנעשו בידי אדם. אז זה הכל לעת עתה]), אך לעתיד לבא (כאשר יתגלה שהכל בידי שמים[סח] ממש,

אחד מהסודות שכתוב בחסידות, במיוחד באיזביץ', במי השלוח[סט] שלעתיד לבוא יתגלה שהכל הוא בידי שמים, גם מה שחשבתי בעולם הזה שבידי אדם, כמו יראת שמים, יש המאמר המפורסם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", יראת שמים היא בידי אדם, היא תלויה בי. אבל לעתיד לבוא כתוב יתגלה שהכל בידי שמים גם יראת שמים. למה אי אפשר לומר את זה היום? בגלל שאם היום אני אומר שגם יראת שמים בידי שמים אז סתרתי בכך את הבחירה החפשית לפי התפיסה המצומצמת שלי. היום, עכשיו, אי אפשר שאדם ירגיש בחירה חפשית ביחד עם כך שהכל בידי שמים אפילו היראת שמים שלו, הכל.

אבל כתוב שלעתיד לבוא החידוש הוא שזה לא עומד בסתירה, שיש השגה, יש גילוי שהכל בידי שמים, וזה לא עומד בשום סתירה לכך שיש בחירה לבן אדם היות שמתגלה שהבחירה של האדם בעצם זה השמים בעצמו ובכבודו, מה שהאדם הישראלי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש"[ע], מה שהוא בוחר היינו מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו בוחר. לכן "הכל בידי שמים", ובאותה מדה גם הכל בידי אדם, בגלל שהשמים והאדם נעשו היינו הך. זה הגילוי של העתיד. ולכן, מה זה גילוי כזה? גילוי כזה זה אגרוף כל כך גדול, בטיח של בטיח, בן בטיח של בן בטיח, שזה "אנכי מי שאנכי", שדוחף למטה מטה את כל האור האין סוף לתוך הגוף עד שאין שום הפרש והבדלה ביניהם כלל וכלל.

[זה מה שכתוב כאן שלעתיד לבוא יתגלה שהכל בידי שמים ממש] ואפילו יראת שמים[עא] – ולא רק שאין בזה סתירת ענין הבחירה החפשית אלא זוהי תכלית ענין הבחירה החפשית [יתגלה שתכלית הבחירה החפשית היינו מה שאפילו יראת שמים גם בידי שמים], להיות השראת הבחירה העצמית של קוב״ה ברשות האדם, דכולא חד ממש, וכמבואר במ״א וד״ל) [עכשיו, לעתיד לבא כאשר זה יתגלה, הדבר הזה, אז ממילא] יש לומר שכל השעורים הנ״ל יהיו בסוד מלא אגרופו של בן בטיח

או אפילו יותר כמו שאמרנו, בטיח שבבטיח. כלומר שלעתיד לבא יתגלה שלא צריך שום צמצום, ואפילו האגרוף הזה גם כן יהיה אגרוף יותר גדול, הראש גדול יהיה עוד ראש יותר גדול עד אין סוף, ועד באמת לא נצטרך לא לקדימה ואיחור של השכל ועוד לצמצום הבא של העינים.

ירידת החזון לעתיד לבוא בלי צמצומים

עוד הפעם, אמרנו שהשכל, היות שהשכל בנוי על קדימה ואיחור, היות שהוא בבחינת אדם שיש לו קוים שונים ואיזון ופעם מבליטים את זה ופעם מבליטים את השני, אחר כך העינים זה להטביע-להשליך על המציאות החיצונית, זה עוד יותר הקטנה. כתוב שהבת עין נקרא "אישון בת עין"[עב], מה זה אישון? זה איש קטן כתוב[עג], שיש כח בעין עוד יותר לצמצם את האיש ואת האישיות ואת הרצון, את השכל, לצמצם את זה כאשר הוא יוצא כלפי חוץ ממש.

אבל לעתיד לבא הכל יעבור בסוד "עד מהרה ירוץ דברו"[עד], זה הפסוק, שהכל יורד במעבר אחד מהר בלי שום עיכוב ושום צמצום, ואז האגרוף של בן בטיח הוא גם כן יהיה השיעור של העינים, ואפילו יותר מזה. היום דבר כזה זה רק בגדר נס, נס גלוי מן השמים שהקב"ה פועל כבכיכול ולא אני פועל בכלל. אבל לעתיד לבא אותו הדבר גופא יהיה אני פועל. אני פועל והקב"ה פועל זה יהיה אותו הדבר. אבל עכשיו בעולם הזה דבר כזה נקרא שה' עשה נס ואני לא השתתפתי בזה. מה שאני צריך, מה שעלי האחריות להשתתף זה להוריד את החזון בשלבים הללו של הקביעה הרצונית בסדר והדרגה.

בטחון להמשיך מהלמעלה מהטבע לטבע

(שאגרופו הוא בחינת ״שלא נעשה בידי אדם״, כנ״ל, ובסוד הנשבע בשם המפורש ממש כנ״ל), וגם עתה הרי ענין הבטחון הוא להמשיך מעין עוה״ב בעוה״ז (כח השמיני הממשיך מסוד השבת דלע״ל לתוך ימי החול וכו׳) וד״ל.

זה גם כן מה שלמדנו בשיעור האחרון[עה] על "הנשבע בשם המפורש", שמי שנשבע בשם המפורש הוא דוחף את העל טבע לתוך הטבע לגמרי. וזה גם כן הענין של הבטחון שהוא כח השמיני להמשיך את השמיני לתוך השבע, שבעת ימי הבנין שהם שבעת ימי החול, להמשיך מהרקיע תמינאה, זה גם נשבע בלשון נפעל, שהוא ממשיך מהשמונה שהוא למעלה מהטבע לגמרי, בדרך ממילא – נשבע בלשון נפעל – לתוך שבעת ימי החול, זה נושא שלמדנו בשיעור הקודם.

אז אם כן, כאן, הערב סיימנו את המערכת האחרונה של מושגים שמקבילים לשלבים הללו של הקביעה הרצונית עם החלונות הללו, שיעורי החלון של המשנה, האגרוף של בן בטיח, והפותח טפח, ולבסוף הפונדיון האיטלקי.