"ביום עשתי עשר תשל"א"

כ"ב חשון תשנ"ה – שכם

אותיות ד-ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אות ד' – הסיבות להעדפת קבלת השפע במיעוט מאת המלך

פקחות – ההכרה שכולם הם כגרזן ביד החוצב

בפעם קודמת התחלנו ללמוד מאמר על בחירת עם ישראל בה' ובחירת ה' בעם ישראל. הרבי הביא כאן מדרש על הפסוק "חלקי הוי' אמרה נפשי"[ב] – כל אחד מאומות העולם בוחר באיזה שר של המלך ורק העם היהודי הוא אחד פקח שאומר אנא נסיב מלכא. כל אחד לוקח אני לעצמו מישהו אחר, שר אחר, אנא נסיב דוכסין וכו', יש כאן שלושה סוגי שרים. עד שבא אחד פקח, שהוא העם היהודי, ואומר אנא נסיב מלכא – אני לוקח לעצמי את המלך. אחר כך הוא אפילו מנמק את זה ואומר כולם מתחלפין והמלך לא מתחלף. למה אני בוחר את המלך? כי כל השרים מתחלפים, לא קיימים, והמלך קיים לעד. צריך להבין מהי פקחותו.

לפי הפשט הראשון, אותו למדנו בפעם הקודמת, בפרק ג' – הפקחות שרק אנחנו מכירים היא שכל הכוחות שיש בטבע, כולם אך ורק "כגרזן ביד החוצב"[ג]. קישרנו את זה עם גריזים ועיבל – גרזן מלשון גריזים, ומטה החוצב – עיבל. חוצב-גרזן יחד שווים שכם. הכל שייך לתודעה לשכם. התודעה לשכם אמורה להיות תיקון אומות העולם – "לעבדו שכם אחד"[ד]. בפרק הבא הרבי אומר שאי אפשר לומר שרק זו הפקחות שלו. יש שיתוף ויש עבודה זרה. שיתוף – נדמה להם שיש עוד בעלי בחירה בעסק, יש שרים שיש להם בחירה, הקב"ה גם נמצא איתם יחד, הם צוות ויש בצוות שלו גם בעלי בחירה. זה שיתוף. עבודה זרה – שהוא מינה אותם. גם עבודה זרה ממש לא מכחישה במציאות ה', הוא עדיין "אלקא דאלקייא"[ה] הוא מינה אותם אבל לאחר מכן הוא הסתלק, "עזב הוי' את הארץ"[ו], ועכשיו כל ההנהגה מסורה להם. זה מה שנקרא שיתוף ועבודה זרה. אנחנו מאמינים שלא. הכל אך ורק בידי הקב"ה גם עכשיו, והכל, כל הכוחות שיש בטבע, כל השרים, המלאכים, כולם "כגרזן ביד החוצב".

זו לכאורה טענה שכלית. עכשיו הרבי אומר שאי אפשר לומר שרק זו היא הפקחות, שרק השכל הזה שאנחנו יודעים שהכל "כגרזן ביד החוצב" והם לא יודעים זאת וקוראים לו "אלקא דאלקייא" – זה לא יכול להיות כל ההבדל ביננו לבינם.

נתחיל כאן בפרק ד':

ד) אמנם מזה שהמדרש מביא משל על זה ממלך ודוכסין [ועוד שני סוגי שרים] אף שבהמשל, הדוכסין הם בעלי בחירה [הרי הדוכסין הם לא גרזן]

אמרנו שהדבר דומה לאומה בין אומות העולם שאומרת" אנא נסיב דוכסין", 'אני לוקחת לעצמי את החמה', שמש, או איזה כח אחר בטבע, מלאך אחר. במשל הדוכסין לכאורה הוא באמת בעל בחירה. הדוכסין הוא לא איזה כלי שהמלך משתשמש בו.

שלכן מסתבר לומר שהבחירה בהדוכסין (אנא נסיב דוכסין) [שלוקח לעצמו את השר הזה] יכולה לגרום שישפיעו יותר [למה הוא רוצה את הדוכסין? הוא לא יודע שהמלך יותר גדול מהם? הוא יודע, אבל הוא חושב שיהיה לו יותר פרוטקציות מהדוכסין וממילא יוכל למשוך מהם יותר שפע לעצמו. כך הוא חושב. למה? בגלל שהדוכסין יסדרו לו את הענין. הם בעלי בחירה ויסדרו לו יותר שפע] לאלו שבחרו בהם [ודלא כבהנמשל, שהעבודה להכו"מ אינה מועלת כלל [אם אנחנו אומרים שהנמשל כגרזן ביד החוצב לא יעזור לך שום דבר שתעבוד לגרזן, לא תקבל יותר] מאחר שאינם בעלי בחירה] [בכל זאת המשל של חז"ל הוא מבעלי בחירה, מהדוכסין. אז יש בעיה] מובן, שזה שהפקח [עם ישראל, "עם חכם ונבון"^[ז]] אמר אנא נסיב מלכא הוא מפני שעבודת המלך היא חשובה אצלו יותר מהתועלת

צריך לומר, אין הכי נמי – הפקח יודע שאפשר לקבל יותר שפע ותועלת אם הוא יבחר בדוכסין, שלענין התועלת עוזר לבחור בדוכסין, רק שהפקחות שלו היא משהו הרבה יותר פנימי. היא לא כדאיות, היא פקחות של רצונו הפנימי, מה הוא באמת רוצה. הוא מעדיף את המלך יותר מהשפע היותר רב שיכול לקבל דרך הדוכסין. למה?

מפני שעבודת המלך היא חשובה אצלו יותר מהתועלת (ההשפעה) שיהי' לו ע"י השרים [ככה צריך לומר לכאורה שיוצא מהמשל].

במשל לכאורה, מי שבוחר בדוכסין כן יכול לקבל דרכם יותר השפעה לעצמו, אבל מי שאומר "אנא נסיב מלכא" אוהב את המלך, הוא רוצה את המלך יותר מההשפעה שהוא יקבל. כך לכאורה במשל, עכשיו צריך לתרגם זאת לנמשל. איך אפשר? הרי הנמשל הוא כגרזן ביד החוצב!

ומזה מובן גם בהנמשל דעיקר הטעם על זה שאוה"ע עובדין לחמה וללבנה וכו' וישראל אינם עובדין אלא להקב"ה, הוא (לא מפני שאוה"ע טועים שהכו"מ הם בעלי בחירה [שחשבנו קודם] וישראל יודעים את האמת שהם רק כגרזן ביד החוצב [כלומר, יכול להיות שנכון הדבר שהם טועים ואנחנו יודעים את האמת, אבל זה לא עיקר ההבדל ביננו], אלא) מפני שאוה"ע, העיקר אצלם הוא שיקבלו ההשפעה ואצל ישראל העיקר הוא לעבוד את המלך.

'רצון לקבל' ו'רצון להשפיע'

כאן זוהי דוגמא מצוינת למי שרוצה ללמוד קבלה ומתחיל ללמוד אותה מספרי בעל הסולם הרב אשלג. ידוע שזו לא דרכנו, אנחנו לא מתחילים בדרך זו, אבל יש מי שכן. אצל הרבה בארץ ובכל העולם נתפס כמבוא ללימוד הקבלה. יש שם רק שני מושגים, מאד פשטני. אצל בעל הסולם כל הקבלה היא "רצון להשפיע" ו"רצון לקבל". מאד פשוט ולכן באמת זה תופס הרבה אנשים, כל כך קל להיות מקובל. בשביל להיות מקובל צריך רק לדעת שיש כחות פועלים בעולם, שהם רצון להשפיע ורצון לקבל, וזהו. רצון להשפיע הוא מקור הטוב, רצון לקבל הוא מקור הרע וזהו. כמובן שזה בדקויות רבות מאד, הדק היטב. יש יותר רצון לקבל או פחות רצון לקבל.

כאן יש לנו דוגמא מצוינת לדבר זה. להוי ידוע, אני רק אומר שבחסידות לא תמיד כך היא השיטה, לא תמיד זוהי כל התמונה, פשיטא שלא. יש הרבה יותר מעבר לשני הדברים האלו שנקראו 'רצון לקבל' ו'רצון להשפיע'. אפילו שני מושגים אלו, גם לא כל כך פשוט שתמיד רצון להשפיע הוא טוב ורצון לקבל תמיד רע. בכל זאת, כאן יש לנו את הדוגמא הכי פשוטה מהו רצון לקבל, שהוא באמת מקור הרע, כמו מה שתמיד כתוב בספרי בעל הסולם.

מה הוא כותב כאן? שיותר מהטעות השכלית האם החמה, הלבנה, הכוכבים והמזלות הם בעלי בחירה או לא, שהם טועים וחושבים שכן ואנחנו יודעים את האמת שלא, יותר מכך, עיקר ההבדל ביננו הוא האם כל המגמה היא אך ורק לקבל לעצמי או שיש מגמה אחרת. הוא אומר שבאמת אצלם, אצל אומות העולם, רק רוצים לקבל. זה באמת נטו "הב הב"[ח], רצון מוחלט לקבל. זה כתוב בספרים ההם. היות שזה התקבל באופן מוחלט זה עושה אותם קליפה, זה מבדיל אותם מהקדושה של עם ישראל. לנו יש מגמה אחרת, אנחנו מוותרים על רצון לקבל כדי לבחור בקב"ה. בסופו של דבר אפילו כאן שאני מסביר את זה, אני מסביר את זה בגלל שהלשונות האלו – רצון לקבל ולהשפיע – הם מאד קלי-קליטה, קל לקלוט את המושג. אבל אפילו כאן הוא לא משתמש ממש בביטוי הזה. למה? בכלל זהו פלא שמקובל גדול מאד שכל ענינו הוא חכמת הקבלה עושה מרצון לקבל מקור הרע. איך זה הולך ביחד עם חכמת הקבלה? [נראה שזה פטנט איך לקבל ולהיות בסדר] בסדר, אבל שם הוא כותב בעצמו שזהו מקור הסטרא אחרא, רצון לקבל, המציאות.

מתאוה דקליפה לתאות ה'

צריך לומר שגם העובדה שאנחנו מוותרים על הקבלה, האינטרס האישי רק לקבל לעצמי, לינוק, מה שנקרא יניקה עצמית לטובת "אנא נסיב מלכא", שאני לוקח לחלקי את הקב"ה, את "חלקי הוי' אמרה נפשי", בסופו של דבר אפשר לומר היא גם קבלה. הרי מה הלשון במדרש? כל אחד מקבל משהו – "אנא נסיב דוכסין... אנא נסיב מלכא". לא כתוב שם אני נותן את עצמי למלך ואני נעשה עבד שלו, זו לא הלשון. לא שאחד אמר אני לוקח לעצמי את הדוכסין ואחד אמר אני נותן את עצמי למלך, שזהו רצון להשפיע למלך, כביכול – משפיע את עצמי, נותן את עצמי. כל אחד אומר "אנא נסיב" – אני לוקח. רק מה? כדי לקחת את הדבר האמתי צריך לוותר על הדבר הנחות, זה לא ילך ביחד.

מזכיר את המשפט המפורסם של אדמו"ר הזקן שהיה אומר שאהבת ה' היא כמו כל תאוה בעולם, אלא שכדי להגיע לתאות אהבת ה' צריך לוותר על כל שאר התאוות. כשאתה מוותר על שאר התאוות אתה מגיע ל"תאות צדיקים אך טוב"[ט]. תאות ה' נקראת בלשון הפסוק "תאות צדיקים". [פה הוא קורא לה עבודת המלך כמו שכתוב שם] אין הכי נמי, נגיע לאט לאט. בסוף נגיע לפתגם המפורסם של אדמו"ר הזקן "איך וויל זע גאָר נישט"[י] לא רוצה אותם בכלל, לא את גן עדן שלך לא עולם הבא שלך, רק אותך בעצמך. אז גם אני רוצה אותך, איך באמת אני רוצה אותך? כאן באמת הבחירה היא כמו בת שבוחרת בבן, אשה שבוחרת באיש, אני רוצֶה רק אותך. כמו שיש מדרש[יא] מפורסם שלא צריך שום דבר ממך, לא רוצה שתתן לי משהו ממך, לא רוצה לקבל ממך, אני רוצה אותך, רוצה לקבל אותך. לא רוצה לקבל שפע ממך, לא רוצה מתנות. רק מתנה אחת – אותך עצמך.

אם כתוב כאן עבודת המלך סימן שהיא הכלי, כמו שאם אני רוצה משהו אני צריך להושיט את היד עם איזה כלי מתאים. הכלי לקבל את המלך הוא עבודת המלך. יש בזה רצוא ושוב. לכן בכלל לא משתמשים בביטוים רצון לקבל ורצון להשפיע, בגלל שיש את שניהם. כדי לקבל את המלך עצמו ולקחת אותו אני באמת צריך לתת את עצמי לעבודת המלך. [אותו דבר גם בקליפה, בדוכסין, אני גם צריך לתת לו משהו] לפעמים נותנים איזה שוחד. [אני גם נותן את עצמי] לא את עצמי, נותנים איזה שוחד מהכיס. לפעמים יש התמכרות שאדם מוכר את עצמו לשטן, רח"ל. בדרך כלל כשאתה שם את הכסף מתחת לשולחן אתה מקבל את השפע בקל, כמו שנסביר מיד.

אם כן, לְמה הגענו? בפרקים הראשונים חשבנו כמו שתמיד מסבירים. זו גם שיטה חינוכית שרוצים להבדיל בין שנים אומרים שכנראה ההבדל הוא בתפיסה, כמו באיזו ישיבה. מסבירים שזו טעות שכלית, שזה חושב כך וזה חושב כך. אבל כשהולכים לפסיכולוג שמנתח יותר עמוק איפה ההבדל, איפה הבעיה, עולה שהטעות השכלית ודאי נובעת מעיקרא מאיזו בעיה בעצם האישיות, בשורשה. זה מה שאומר כאן, שלא רק הטעות אם הם אכן בעלי בחירה או לא, אם הם כן כגרזן ביד החוצב או לא. להם יש רק אינטרס אחד בעומק, במודע או בתת-מודע – רצון לקבל לעצמם. אנחנו מעדיפים לוותר עליו לטובת המלך. אם כי שהלשון אותה לשון, "אנא נסיב", הוא באמת אחר, תנועה אחרת בנפש.

ביזנעס – רצון לקבל

הרבי מביא כאן דוגמא (הערה 26), ממאמר של הרבי הקודם:

"להעיר מסה"מ תרפ"ו ע' קלו, שמדבר שם בענין ההתחכמות בעסק, [שאדם יותר מדי משקיע את ראשו בפרנסה, בעסקים, בביזנעס. בלשון חז"ל נקרא "עובדי עבודה זרה בטהרה"^[יב]] שהוא דוגמת המשתחוה לכו"מ כי חושב שמהם באה ההשפעה,

קודם הוא כותב את ההסבר שהבאנו בהתחלה, שזו טעות בשכל. מי שמשקיע את עצמו יותר מדי בעסק הוא כמו אחד שמשתחווה לכוכבים ומזלות. יש לו טעות בשכל ונדמה לו שההשפעה באמת באה מהם. כך לאותו אדם נדמה שההשפעה באה מהביזנעס, שהם המקור.

ובהמשך הענין שם (ע' קלז) "כל מחשבותיו הם רק לטובת עצמו, כלומר גופו הונו ורכושו". דמזה משמע, שלא רק המחשבה בנוגע סיבת הפרנסה [מהיכן באה הפרנסה, שזו טעות שכלית], אלא גם המחשבה "רק לטובת עצמו" [שהיא מחשבה עוד יותר עמוקה, שיש לו פשוט "פניה לגרמיה" ולכן] היא דוגמת עבודת כו"מ.

כלומר, גם אחד שכל כולו שקוע בתוך עסק, זהו סימן שבעומק הוא טיפוס של "רצון לקבל". זה דבר יותר עמוק מהחשבת העסק כסיבה. [אפילו אם הוא עושה זה בידיעה שהוא רק כלי לברכה של ה'] לא, זה לא נקרא שהוא משתחווה. [בעבודת השרים ברור שהעבודה חייבת להיות כזו שהיא לטובת עצמו, אחרת למה הוא לא הולך למלך? הוא רוצה את זה כאן] נראה בהמשך שאחד שרוצה לעצמו הוא בוחר את הדרך הכי קלה, אם הוא רוצה בשביל עצמו הוא לא ילך למלך, אם ראש מצומצם. את זה נראה בהמשך.

התנאי לקבלה מהמלך – בטול והכנעה

והענין הוא, דעיקר הטעם על זה שעבדו לכו"מ הוא (כמבואר בהדרושים), כי בכדי לקבל השפעה מהקדושה צ"ל בביטול

יש תנאי, קבלת שפע מהקדושה היא עסק מותנה. צריך להיות ראוי. קבלת שפע מהסטרא אחרא אינה מותנית. מהו התנאי? בטול. [בטול תמידי?] יש בטול ויש בטול. בדרך כלל הכלי הוא בטול. אם קבלת ופתאום אתה מאבד את הבטול – הכלי שלך נשבר באותו רגע ומה שיש לך בתוכו יכול ללכת לאיבוד. אחד שעוסק בפרנסה עובד כל הזמן, כל יום. אם הוא רוצה לקבל את השפע מהקדושה הוא צריך בטול תמידי, פחות או יותר. כמו כל מדה לא חייבים לחשוב עליה כל הזמן, היא יכולה להיות ברקע. בשביל זה מתפללים בבוקר, בשביל להשאיר רשימו, רושם של בטול לאלקות כל היום. האדם לא צריך לחשוב על כך כל הזמן, אבל הוא צריך שהדבר יהיה אצלו בתודעה, בפנים או באחור שלה. צריך להיות בטול כדי לקבל מהקדושה.

[אני לא מבין, אדם שעוסק בפרנסה, לטובת מה הוא עושה אם לא לטובת עצמו?] כמו אוכל, כל דבר שהוא צריך אותו לעבודת ה'. זה מה שאמרנו במאמר שגמרנו ללמוד ביום שני, שפרנסה היא יותר צריכה להיות מעורה בחפץ שאתה מברר אותו אפילו יותר מאכילה ושתיה. באכילה ושתיה אתה אוכל – "נהמא אפום חרבא ליכול"[יג] כתוב – עם תודעה שצריך להלחם נגד התאוה. כלומר, לאכול לשם שמים ולא להגרר לתאוה. אבל על משא ומתן כתוב "נשאת ונתת באמונה"[יד], כתוב "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון"[טו]. כלומר, התורה אומרת שצריך להיות דרך ארץ ובאמונה. אתה לגמרי בתוך הענין רק שהוא צריך להיות באמונה על פי תורה. לא אומרים לך 'תלחם עם זה', רק 'תעשה את זה באמונה', כמו שצריך. יש התלבשות בתוך עסק אפילו יותר מאשר אדם שאוכל, שותה ונהנה מהעולם ושאר הנאותיו. אבל התלבשות זו, בכל דבר ובעיקר בפרנסה, באה לברר בירורים – "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול"[טז]. "רכֻשׁ גדול" אלו הנצוצות הקדושים.

ולהיות שלא רצו [הגוים] לבטל את עצמם [ולא חפצים בבטול], לכן עבדו להכו"מ, שבכדי לקבל ההשפעה מהם אין צריך לביטול, וכדאיתא בזהר דרוח מסאבא אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא [רוח הטומאה מזדמנת לך תמיד בלי בעיות בחינם ובריקנות, תמיד אפשר לקבל מהסטרא אחרא], כמ"ש אשר נאכל במצרים חנם [בלי מצוות, בלי בטול. אפשר לקבל לאכול במצרים בחנם], דההשפעה מלעו"ז (מצרים) היא חנם.

קבלה מהשרים – חנם בלי מצוות

יש טעם אחד, למה הם רוצים לקבל מכוכבים ומזלות? קודם כל כי הם רוצים לקבל. למה מהכוכבים ולא מהמלך, מהשרים ולא מהמלך? יש פה כמה מדרגות: קודם חשבנו שהם טועים, אחר כך אמרנו שאפילו שהם לא טועים, יותר עמוק, יש להם רצון לקבל – כולם אך ורק רצון לקבל. ברצון לקבל יש שני טעמים למה עדיף לקבל מהשרים ולא מהמלך. טעם ראשון הוא שלשרים לא צריך בטול, זה לא מותנה, קל לקבל, מה שאין כן מהמלך צריך בטול. [אבל זה לא מובן, אם אנחנו אומרים שהם לא בעלי בחירה, אם הם סתם שרים של מלך אני יכול להגיד שהם רוצים שיהיה להם בחירות וכו'] אמרנו שבנמשל, שהוא אלקות, לכאורה "כגרזן ביד החוצב" הוא אמונה פשוטה אצלנו.

עכשיו אנחנו יכולים להבין כמה חשוב המשל. אפשר לומר שהמשל לא דומה לנמשל אבל זה לא עושה צדק לחז"ל. לכן הרבי אומר שאם חז"ל נתנו כזה משל סימן שגם ממנו אפשר ללמוד על הנמשל, ובמשל הם כן בעלי בחירה. איך הולך המשל יחד עם הנמשל בו אינם בעלי בחירה כלל? צריך לומר שכך כנראה כשה' עשה את הגרזן הזה, מצד אחד הוא גרזן גמור, מצד שני הוא ברא את העולם כדי לתת בחירה חפשית. [מצד שני אם מקטירים לירח הוא מעביר שפע] נכון, כך כתוב בתנ"ך[יז]. הוא נתן את הכח הזה לזה שאפשר לקבל דרכם בחנם, "במגנא ובריקניא".

בטול למלך – המשכת העצמות בפנימיות, משא"כ בסטרא אחרא

[השאלה קצת שונה: אם יש להם נפש או שאין להם נפש. אם יש להם מודעות לירח או שאין להם מודעות לירח?] קודם כל הרמב"ם אומר שיש להם מודעות[יח]. אם כי שהתחיל מהכוכבים והמזלות בסוף הוא יאמר שהשרים מגיעים עד ספירות דאצילות וגם למעלה מאצילות. השרים יכולים להיות כאן אפילו אור אין סוף, עד עצמות אבל לא עד בכלל. בכל אלו ודאי יש מודעות ואפילו כזו המאוחדת עם ה'. אם הוא אומר כאן שהשרים יכולים להיות ספירות דאצילות, שלכן בכלל התנגדו בהתחלה לקבלה בגלל שהספירות עושות כביכול ריבוי באלקות, הרי באצילות "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[יט]. בכל זאת אתה מדבר מעשר ספירות וכל מיני פרצופים וכו'. לכן היו כאלה בזמן הרשב"א שהחרימו את הקבלה. מדובר על ספירות דאצילות ואפילו למעלה מאצילות גם שם יש שרים. הכל הוא יחסי, כדי לקבל מאצילות צריך בטול אבל כדי לקבל מהקב"ה צריך בטול אמתי. [מה הכונה "מגנא וריקנייא"?] זה נקרא "אזדמן", הוא מזדמן לך אם אתה הולך לקראתו. אם אתה עובד אותו הוא מזדמן לך. אתה נותן לו משהו. הבטול הוא גם אינטרס. אמרנו שיש גם בטול במדרגה – יש ביטול חיצוני מעושה כדי לקבל, יש עבודה שכולה אינטרס אחד גדול. [מין הסכמה כזו, אני יעשה מה שהשמש רוצה בשביל שהיא תתן לי?] בדיוק. אני גם בוחר, בבחירות אני הולך למפלגת השמש, אני אתן את הקול שלי לשמש. כל ארבע שנים היא נותנת לי תקציבים, אבל אני בחרתי בה.

כל מה שה' עושה וכל מה שהוא דורש מאיתנו הוא לטובתנו בסופו של דבר. גם לטובתו כביכול וודאי לטובתנו. הבטול שלנו מאפשר המשכת הפנימיות בעצמות. מה שהשרים שהם נותנים בריקנייא הוא בגלל שהם עצמם ריקנייא. יש לפעמים אחד שטוב לכולם בגלל שהוא עצמו חסר טוב, הוא ריקני, הכל אצלו חיצוני. היות שהכל אצלו חיצוני מאד קל לו לתת והוא לא דורש ממך שום תנאים. אם יש אחד שהוא עצמו פנימי ורוצה בסופו של דבר לתת את הפנימיות שלו, ויש חיצוניות בינו לבין הפנימיות והעצמיות, הוא ממציא פטנט מאד מתוחכם ועל-טבעי שהבטול שלך מגיע לפנימיות שלי. דרך הבטול שלך אני יכול לתת לך את הפנימיות שלי, לא את החיצוניות. בבטול שלך אתה עובר איזו פרסה ומגיע לפנימיות. אבל בסטרא אחרא אין בכלל פנימיות.

יש אנשים כאלו שאין להם משהו פנימי לתת. אם אין לך משהו פנימי לתת אתה טוב, יותר טוב. [אני לא מבין למה עבודה זרה צריכה להיות בדברים רעים כמו דם של אנשים, פוצעים וכדו'] כתוב בחסידות, ווארט מפורסם, איך הגיעו למצב כזה של פעירה לפעור? הם ראו והתבוננו שבדורות הראשונים היו צדיקים גדולים כמו חנוך, מתושלח וכאלה וראו שככל שהם יותר חכמים כך הם רצים לשירותים לעיתים יותר קרובות. כך כתוב גם בגמרא[כ] לגבי ר' יהודה בר עילאי שהיה לו כד שירותים מהבית לבית המדרש. הוא לא היה חולה, הוא היה חכם. ראו שככל שיותר חכמים ועדינים ככה יותר מתפנים, דואגים, הרי זה "בל תשקצו"[כא]. הם ראו צדיקים גדולים לפי דעתם מתפנים יותר מאנשים רגילים מכך הבינו שזה ענין, שזו עבודה. זה ווראט שכתוב, כעין בדיחה. צריך להבין, מה זאת אומרת שאת העבודות שלהם באמת חוו מהסתכלות בחיצוניות.

זו דוגמא למה שאמרנו קודם, שיש לפעמים לאחד רק חיצוניות. אלו לא החיים, החיים הרצון שלך לקבל, הנאות, הכיף. אבל מה אתה עושה שלא בכיף? הם עשו מהעבודות המופשטות שהאדם עושה עבודה כדי לקבל. נאמר את זה אחרת: לפני כמה ימים אמרנו את הווארט המפורסם של הכנסת חתול לתנור. הוא חושב שאם יזרוק את החתול לתנור ירד גשם, בגלל שכאשר יורד גשם חתולים בורחים לתנור. היה איכר אחד שכאשר לא ירד גשם הוא לקח חתול וזרק לתנור. זה גם חיצוני וגם חיקוי. כמו הסיפור של חיקוי הצדיקים הראשונים, שאם אני אחקה אותם אקבל כמו שהם קבלו. [האם נכון לומר שהפסקת עבודה זרה נגרמה כי נעשו יותר חיצוניים ומודעים שאין דבר מלבד אינטרסים?] זו שיטה בפילוסופיה. יש פילוסופיה כזו, ויש גם כזו שיטה בפסיכולוגיה, שאין חוץ מחיצוניות, מהתנהגות חיצונית, שום דבר וממילא הכל מונע מאינטרסים. היא נקראת 'התנהגותיות' (behaviorism) – זו שיטה מאד רווחת בפסיכולוגיה. בפילוסופיה זה נקרא 'פרגמטיז' (pragmatism) – שאין שום דבר חוץ מאשר אינטרסים. בקבלה זה נקרא פרצוף נה"י, או פרצוף עיבור. העולם נמצא בעיבור וממילא גם המשיח נמצא בעיבור ורוצה להיולד. [אבל גם לפרצוף נה"י יש איזו הארה מלמעלה?] יש שכל ומדות, אינטרסים הולכים על שכל, הסכם שלום הוא עם הרבה התחכמות. [במודעות של פרצוף נה"י יש רק נה"י לגמרי, או שיש בעתיק שלו יש משהו יותר מנה"י, הוא לא חי בפני עצמו] בלא מודע שלו יש איזו השפעה או הארה ממה שלמעלה. בקדושה נה"י הוא תהליך לקראת לידה, יניקה ומוחין, שהם חג"ת וחב"ד. הוא בתהליך, ודאי יש משהו שמוביל אותו, יש איזה כתר שמוביל אותו הלאה, אבל הוא רק נה"י. הוא עובר שרוצה להשאר עובר ואז הוא ימות, נפל.

[מה החילוק בין אז לבין היום?] קודם כל, לפני שאני עונה לך נקרא את הטעם השני. אמרנו שלכאורה יש הבדל בשכל. אחר כך אמרנו שהעיקר הוא רצון לקבל. כאשר העיקר הוא רצון לקבל יש שני טעמים: אם אתה רוצה לקבל תלך לשרים, יותר טוב לך מאשר למלך.

ועוד טעם על זה שרצו לקבל השפעתם מהכו"מ, כי גם ההשפעה עצמה (הנמשכת ע"י הכו"מ) היא גדולה יותר [בכמות על כל פנים].

כמות השפע מהשרים גדולה יותר

הבדלי חוץ כנראה לא נוגעים להם. יש פשוט יותר השפעה, באמת נכון שאם אתה הולך לשר עם פורטקציות אתה מקבל הרבה יותר מאשר שתקבל מהמלך אפילו עם בטול. אתה מקבל מהשר יותר בקל ויותר הרבה. מהמלך בקושי, ואפילו אחרי שאתה עובר את כל הקושי אתה מקבל מעט. [אתה מקבל הכל, לא?] תיכף, עוד חזון למועד. אם אתה רוצה לקבל כסף ביד, מזומן, אתה הולך לשר ומקבל הרבה ובלי שום תנאים. כשאתה הולך למלך עם כל העבודה וכל הבטול, תקבל בסוף קצת מזומנים, זה הכל. לפי זה, ממש טפשי ללכת למלך. אם הרצון הוא לקבל לעצמך מזומנים יש שני טעמים שהשכל לגמרי מכריע שיותר כדאי ללכת לשרים.

למה באמת מקבלים מהם יותר?

דמכיון שיניקת הסט"א הוא מהמקיף שלמעלה מהשתלשלות [כמו שנסביר בהמשך זה נקרא מחיצוניות המקיף], שההשפעה משם היא שלא ע"פ חשבון, הרי ההשפעה היא בריבוי גדול [בגלל שהוא מקיף].

פנימי מצמצם את השפע, אך מקיף אינו מצמצם אותו, לכן מהמקיף, מהחיצוניות, מקבלים המון. [לכאורה חיצוניות המקיף יותר גבוהה מפנימיות ההשתלשלות?] לכאורה. כאן באמת הוא לא מחלק בין כמות לאיכות. כמו שאמרנו, כאן האיכות לא משחקת. בכסף אין איכות יש רק כמות, במזומן. כל ההשכלה, הרנסאנס, היא לצאת מאיכות ולהגיע לכמות. "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"[כב] – כשיש חשבון יש על מה לדבר. זה נקרא "תבנה ותכונן עיר סיחון", שיש הרבה גימטריאות. רציתי לומר מקודם הרבה גימטריאות אבל נמנעתי בגלל שאני נמצא כאן...

המשכה חיצונית כדי להגיע להמשכה פנימית

[מה הכונה חיצוניות המקיף? איזו שייכות לחיצוניות יש במקיף?] חיצוניות המקיף פרושה כמו שלא אכפת לראש ישיבה מהסדר שקורה בישיבה. פנימיות המקיף היא שבאמת אכפת לו. פנימיות הכונה לאנשים בצוות, במערכת, שאכפת להם מהסדר. יש את הפנימיות ויש את המקיף, שמצד החיצוניות לא אכפת לו, הוא משרה השראה כזו, וישנה פנימיות המקיף שבאמת אכפת לו. עובדי כוכבים ומזלות יונקים מחיצוניות המקיף, בלי תנאים, בלי בטול, ומקבלים הרבה מאד. הם לא מקבלים את העצמיות. [זה נשמע שחיצוניות המקיף אינה מקיף, נשמע כאילו הם מקבלים שפע פנימי, מקבלים משהו בידיים, ופנימיות המקיף הוא באמת המקיף, לא מקבלים ממנו כלום] שפע פנימי אמתי הוא שפע שמשנה אותך, מעלה אותך. מזומן כזה, אוכל שרק מזין אותך כמו שאתה, אינו שפע פנימי. תורה היא פנימיות. כשאני לומד תורה מתי היא עסק פנימי? כשהיא תשפיע עלי, משנה אצלי משהו, לשפר אותי. אם לא, אני יכול להיות גאון בתורה, אם התורה לא שינתה אצלי שום דבר לקחתי רק את החיצוניות, זה לא שפל פנימי בכלל. לא עשה לי כלום, רק הזין אותי, הגדיל אותי, עכשיו אני גדול בתורה. לפעמים המשפיע שרוצה לקרב אותך ואתה מאד למטה, משפיע לך מחיצוניות המקיף כדי להרים אותך, כדי שיוכל להשפיע לך אחר כך מפנימיות.

זהו תוכן מאמר "לכה דודי"[כג] של החתונה, שצריך לפעמים עידוד מחיצוניות המקיף. זה נקרא כיסוי פני הכלה. כאשר רוצים להרים ולעודד אותך, לקרב אותך, ממשיכים ממך. באמת, אותו אחד אם נלמד עליו זכות, אותו מקיף שבחיצוניות לא אכפת לו, הוא כמו משל כיסוי פני הכלה. המשכה מחיצוניות המקיף כדי לרומם את המקבל שיוכל אחר כך לקבל מהפנימיות היא שלב הכרחי, חלק מהתהליך. בכל זאת, הכלה הזו היא דוגמה פנטסטית. מה שהיא רוצה מהחתונה הוא רק שיצלמו אותה כשמכסים את פניה, כמו שעשוע. מה שאכפת לבן הוא רק לשחק עם זקן אביו. זהו זה, גמרנו, לא רוצה יותר מזה. זהו החפץ של המקבל רק בחיצוניות המקיף. אבל ירידת האבא לתת לילד להשתעשע עם זקנו, עוד משל, או כיסוי פני הכלה הם המשכה מחיצוניות המקיף כדי לרומם אותו שאחר כך יהיה כלי שיוכל לקבל מפנימיות, זה טוב, חלק מהתהליך. יכול להיות שמה שלראש ישיבה לא אכפת זה שעשועים, לא שלא אכפת, אלא שעשוע. כמו[כד] מילתא דבדיחותא בהתחלה, לא מלחיץ, ואחר כך כשפותחים בשמעתתא זה באימה.

אם כן, באמת מחיצוניות המקיף מקבלים יותר, הרבה שפע.

שההשפעה משם היא שלא ע"פ חשבון, הרי ההשפעה היא בריבוי גדול.

הרי חשבון הוא כמה מגיע לך, שם לא עושים חשבון כמה מגיע לך, בגלל שמתעלמים ממי אתה, איפה אתה עומד, מה הנתונים שלך. בלי חשבון, לאור כל זה אפשר להבין כמה משובח אותו יהודי פקח.

ומזה מובן גודל השבח והפקחות דישראל שאינם עובדין אלא להקב"ה, דהגם שבכדי לקבל מהקדושה צריך לעבודה ויגיעה, וגם אז ההשפעה היא (מלכתחילה) במדידה והגבלה לפי מדת העבודה,

הרבי באמת מדייק שבהתחלה עובדים קשה ומקבלים מעט. זו דוגמא לר"מ מסור בישיבה – עובדים הרבה מאד בעבודה ויגיעה, ומקבלים מעט משכורת. הוא אומר שזה רק לכתחילה, אבל בסוף הוא מקבל הרבה משכורת. זה מה שהוא מסביר – אם זה החישוב, שבסוף אני אקבל הרבה משכורת, הוא לא ישכנע מספיק אותי, בכל זאת הוא אומר לי שזו האמת. מהם עולם התקון ועולם התהו? בתחילה עולם התהו, שהוא כאן מודל הסטרא אחרא, הוא בעל כלים מועטים ואורות מרובים לפני שהוא נשבר. מה הכונה כלים מועטים? שלא צריך הרבה בטול. כלי הוא בטול. אורות מרובים הם הרבה שפע. עולם התקון הוא הפוך – כלים מרובים. כלומר, הרבה בטול, צריך הרבה יגיעה ועבודה. צריך לבנות מערכת כלים ובסוף אתה מקבל אורות מועטים. אורות מועטים הם רק בתחלה. בסופו של דבר מערכת כלי עולם התקון תהפוך להיות מערכת ראויה לקבל אין סוף, יותר מהאורות המרובים של התהו.

הליכה על עוור - בקדושה

[האם במשנה באבות, לגבי התלמידים שמשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, יש איזה ממד יותר עמוק?] במשנה "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב"[כה] יש שתי גרסאות: "שלא על מנת לקבל פרס" או "על מנת שלא לקבל פרס", ואלו שתי בחינות, נושא גדול בחסידות. עבודת הבינונים היא שלא על מנת לקבל פרס. כלומר, אתה לא חושב על זה. אבל יש את עבודת הצדיקים שהיא "על מנת שלא לקבל פרס". הגרסא שמודפסת ברוב הסידורים היא "שלא על מנת לקבל פרס". אומרים שזו דוגמא מהו ההבדל בין עבודת בינוני, מה שנדרש מכולם ולכן זו גם הגירסא הרגילה, שלא על מנת לקבל פרס, שלא חושבים על הפרס. באמת כך הוא כותב כאן. אבל יש מדרגה יותר גבוהה, שצריך להבין איך יכול להיות דבר כזה, של "על מנת שלא לקבל פרס" כמו גרסת אדמו"ר הזקן. איך אתה מבין את זה?

אבל מסבירים זאת עוד יותר ואומרים שפרס הוא חלק, פרוסה. צריך להבין ש'הכל' לגבי החלק הוא אין. בכלים, בהשגה החלקית של הפרס, 'הכל' לא נמצא. [ההתבוננות של הצדיק היא שהיש האמתי למעלה ואילו האין למטה, ממילא לא בעיה ולא חכמה בשבילו. לצדיק הדבר הזה פשוט] נכון, רק בעיה להיות צדיק כזה... ברגע שהוא צדיק כזה הוא כבר עשה זאת. [זו אינה פשוט התבוננות אחרת על כל המציאות?] גם אתה יכול להתבונן בזה, אבל לא תהיה שם. בשביל להתבונן כך צריך להיות ולעשות מה שכתוב כאן – להיות פקח, כמו עם ישראל. [ההגדרה "על מנת שלא לקבל פרס" אינה נכונה אף פעם אם אני הייתי במקומו במצבי והייתי נוהג כמוהו היה זה "על מנת שלא לקבל פרס", אבל הוא במצבו מקבל את הכל ועבורי זו לא הדרך כלל..] כשאדם עולה ממדרגה למדרגה הוא נשאב. יש עמוד בין גן עדן תחתון לעליון[כו], שם הנשמה נשאבת ועולה – "צדיק שמו"[כז]. זה נקרא 'עמוד חלול'. כשאתה באותו עמוד אתה לא רואה את היעד שלך.

יש משל מפורסם[כח] של הבעל שם טוב שנקרא 'שווינדל-טרעפ', סולם מדרגות מסתובב. למטה אתה יכול לראות לאן אתה הולך, אבל אתה נכנס לחדר מדרגות ומתחיל להסתובב אתה מאבד את המבט מהיעד. כשאתה ממשיך לעלות יש בהחלט שלב, שהוא העבודה עצמה, בו בכלל אין לך עדיין את הכל ובכל זאת אתה הולך על נעלם. יש לך את זה באמונה אבל לא בדעת. מה שאתה מתאר הוא מה שהסברנו קודם על המושג "רצון לקבל". למה לא משתמשים בו? בגלל שתמיד, בכל מצב, מתי שאדם נותן את עצמו הוא יקבל בסוף את הכל. לכן נכון מה שאמרת, שכאילו אף פעם לא נכון לומר שהוא לא רוצה פרס. הוא כן רוצה, אבל יש פרדוקס. ברגע שהוא לא רוצה כמו שאמרנו, שכדי להגיע לתאות השם צריך לשלול את שאר התאוות – יש משהו באמצע. יש שלב בו עיקר העבודה היא לוותר על התאוות. הוא לא רוצה אותן והוא מאמין בתאות ה' לפני שהוא חש אותה ממש.

אם כן, עכשיו אנחנו מבינים את הפקחות. נקשר אותה גם עם שכם. אמרנו שכל השכל של גרזן וחוצב שייך לשכם. מה שהרבי רוצה כל הזמן לעשות במאמר הוא לחדד את הפקחות, מהי פקחותו של היהודי. לא רק שאנחנו יודעים שזה גרזן וכו' אלא הרבה יותר מעבר לזה. כל הזמן להתמקד על יוסף הצדיק בתוך המערכת של גריזים, עיבל ושכם. אלו ממבט ראשון היו רק ההגדרה הראשונה, שאנחנו יודעים שיש רק ה' ואין שום כח אחר, שום מאן דאמר אחר, רק הקב"ה. יתר כל שלבי הפקחות, כמו שגם דברנו כמה פעמים, הם בגדר "בן זקֻנים"[כט]. אם מדברים כאן על חכם, פקח אחד, הוא בן הזקונים של יעקב אבינו, בחינת יוסף, בירור התאוות. את כל השלבים האלה אפשר למצוא בתוך יוסף, שהוא כאן נקודת המרכז והמוקד של גריזים ועיבל. הוא בן הזקנים. התרגום של "בן זקֻנים" הוא "בר חכים", "זקן – זה שקנה חכמה"[ל]. כדי לקבל גם מהקדושה הוא מסתפק במעט.

מכל מקום, הם מוותרים על ריבוי השפע [הפקח היהודי, יוסף, מוותר על ריבוי השפע] (בגשמיות) אף שגם ישראל יכולים לקבל (לפי שעה) שפע מלעו"ז, ולא עוד אלא שהם נוטלים חלק בראש [אם יהודי רוצה לקבל מהסטרא אחרא, אפילו הם מכבדים אותו ונותנים לו בראש לפני כולם, מ"מ הם מוותרים על זה] וחביב להם יותר ההשפעה המצומצמת שנמשכת מהקדושה [אף על פי שלעת עתה הוא מצומצם].

אות ה' – גילוי האמת לעתיד לבא

אין קיום לשפע שבא מהשרים

ה) והנה הטעם של הפקח (לזה שבוחר בהמלך ולא בהשרים) הוא מפני דכולהו מתחלפין ומלכא לא מתחלף [עד כאן המדרש]. ולכאורה הי' אפשר לומר הכוונה בזה, שההשפעה הבאה מלעו"ז (עם היותה בריבוי יותר מההשפעה הבאה מהקדושה) הוא דבר המתחלף שאין לו קיום [עכשיו הוא אומר שאפשר לומר שלא רק שהשר, זה שאתה יכול לסמוך עליו, מתחלף, זה גם הפשט, אלא שגם השפע שלו לא ודאי אף פעם, אי אפשר לסמוך לא על השר ולא על השפע שלו, הם דבר שאין לו קיום]. [למה?] כי לאחרי הבירור, כשיתבררו הניצוצות שנפלו בקליפות (שמזה הוא החיות שלהם) [הקליפות מקבלות את חיותן מהניצוצות וכאשר נוציא את כולן אין לקליפות חיות והן] יתבטלו לגמרי. [כל הקליפות תתבטלנה ואז לא נקבל מהן כלום בגלל שהן עצמן לא היו במציאות] [ומכ"ש בנוגע לישראל, שגם עכשיו, זה שישראל יכולים לקבל חיות מהלעו"ז, הוא רק לפי שעה].

יהודי יכול לפי שעה לקבל המון, אפילו לקחת חלק בראש, כמו שאמרנו הרגע. מה שרצינו לומר הוא שהרבי שם את הדגש על השפע ופחות על השר. בגלל שאצל היהודי באופן מיוחד אפילו שהשר לא יתבטל, עוד לפני שהקליפה עצמה תתבטל, הוא לא יכול לקבל הרבה זמן מהסיטרא אחרא. זהו טבע היהודי, כמו שכתוב שהוא ימות חס ושלום. טבע היהודי הוא שבעצם הדבר זר לו, מחליא אותו לקבל. אף על פי שהוא מקבל המון, כמו אחד שאוכל הרבה, זה רק לפי שעה. לשפע עצמו אין קיום. [אצל יהודי דוקא] גם אצל כולם אין קיום, בגלל שבסופו של דבר כל הניצוצות יצאו והקליפה עצמה תתבטל, אבל אצל היהודי לשפע יש עוד פחות קיום בגלל שהוא יכול לקבל מסטרא אחרא רק לפי שעה.

ממה שכתוב שואלים איך זה ש"דרך רשעים צלחה"[לא] כל כך הרבה זמן? לפי זה לממשלה אין קיום יותר מדי, היא יכולה להתקיים אבל היא תיפול, היא רק לפי שעה, זה מה שיוצא לכאורה. הווראט הזה דומה למה שכתוב בכלל על רמאות. יש שלש רמאויות: 'גאט קען מען ניט נערן' – את ה' אי אפשר לרמות. נדמה לך, כמו קין ועוד, שגונבים דעת עליון. הם חושבים שהם מרמים את ה' אבל ה' לא מרומה אפילו לשניה; 'מענשען לאזין זיך ניט נערן' – אנשים לא נותנים בלי סוף שירמו אותם, בסוף תופסים שאתה משקר, שראש הממשלה משקר לך כל הזמן, בסוף תופסים אותו וזורקים אותו; והסוג השלישי הוא מי שמרמה את עצמו, והוא ישאר בסוף רק עם הרמאות העצמית שלו, 'נאר זיך אליין' הוא מרמה את עצמו ולא יותר.

חידוש מתוך בטול

"לפי שעה" דומה לרמאות הצבור, להונות אותו. הגוי מקבל שפע דרך רמאות עצמית, שהיא כל הזמן, אין לה סוף עד שימות בדרך הטבע. זו מין הגדרה כזו – גוי הוא רמאות, אשליה, הונאה, שקיימת עד מאה ועשרים, עד שהקליפה תתבטל. אבל מה שיהודי לוקח מהסיטרא אחרא, ההתחכמות שלו, היא על דרך רמאות הצבור. זו דוגמא לדרך בה יהודי מקבל שפע מהסיטרא אחרא. מציאות הגוי היא רמאות עצמית. אם נקצין את הדבר הזה, הוא על דרך ש"אין לו חלק באלקי ישראל", רחמנא ליצלן, שהוא יצא. זו הקצנה נגד הבעל שם טוב לכן לא נקבל אותה. [כשיהודי נופל לסיטרא אחרא הוא יכול לחשוב שהוא מקבל ממנה ובאמת זה מהקדושה. יש איזה קנה מדה?] תלוי. קנה המדה הוא הבטול. כמו שכתוב שאדם צריך עד עשרים שנה לעבוד קשה שיוכל להעריך את עצמו נכון, זה ווראט בחסידות. מיהו חסיד? אחד שיכול להעריך באמת איפה הוא אוחז, פחות או יותר. בלי רמאות ובלי אשליות. לוקח הרבה-הרבה זמן, עבודה של שנים. עבודת החסידות היא לפחות עשרים שנה התמחות כדי להבחין בין אמת לשקר.

חידוש למשל – אפילו לקחת ספר מקודש כמו תניא, כתוב שככל שהטקסט יותר מקודש צריך יותר יראת כבוד ופחות לחדש, פחות להיות חפשי בו. אף על פי כן כתוב שאם החידוש שלך הוא לצורך עבודה אל תחשוש. אם החידוש הוא רק לצורך השכלה, סוד, צריך יותר זהירות, יותר יראת כבוד. מה פתאום שאני אחדש? אבל אם החידוש עוזר לך בעבודה, הוא קנה מדה, אתה מרגיש שהוא עוזר לך או למישהו אחר בעבודתו ממש להתחזק ביהדותו – זה בסדר. הרי תשעים ותשעה אחוזים ממה שיש בעולם הוא תערובת ולכן השיקול הוא לא אם טוב או רע אלא אם יצא שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו. לכל דבר יש את חלקו הטוב ואת חלקו הרע והשיקול הוא האם כדאי ללכת עליו עם חלקו הטוב והרע ואם יצא שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו. לא קיים שיקול אם כולו שכר או כולו הפסד, זה בעולם דמיוני. בעולם מציאותי יש תמיד שכר והפסד יחד והשיקול הוא מה יותר, מה מכריע. אומרים שאם זה עוזר, למשל לצורך עבודה, אפילו שיהיה בזה תערובת פסולת – יצא הפסדו בשכרו. כלומר, יש יותר שכר ואפשר ללכת על זה. לא לרמות את עצמך אף פעם לחשוב שמה שעשיתי כולו טהור.

הפקחות – למעלה מן השכל

וכן הוא לאידך גיסא, דזה שההשפעה הבאה מהקדושה היא במדידה והגבלה, הוא רק עכשיו, אבל לאחרי שיתגלה השרש דבחינת הפנימיות, ששרשו הוא מפנימיות המקיף, ההשפעה מהקדושה תהי' בריבוי גדול יותר מהריבוי שנשפע מחיצוניות המקיף (השייך גם להשפיע בקליפות), כמאמר רז"ל אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה [מי אמר את זה? רבי עקיבא, הוא רואה למרחוק. רבי עקיבא בן יוסף קשור גם ליוסף. יש לו את הפקחות של "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה"^[לב]]. אבל, ביאור זה אינו מספיק,

ביאור זה הוא מה שאמרתם הרגע, כשסיימנו את הפרק הקודם (אולי אני אמרתי): רק בגלל השפע הרב שיבוא אחר כך, זוהי הפקחות. הוא הולך על המעט של עכשיו בגלל ההרבה שיהיה אחר כך, הוא בונה על העתיד. הוא פקח בכך שהוא "איזהו חכם הרואה את הנולד"[לג] והולך על העתיד הטוב. גם על זה אי אפשר לומר שזו הפקחות:

דלפי זה, גם בחירתו של הפקח בהמלך הוא בשביל ההשפעה [הוא פשוט פקח שמשקיע לעתיד לבוא] שתהי' לו עי"ז, והחילוק בינו ובין אלו שבחרו בהשרים (דוכסין וכו') הוא שהם חושבים רק במצב ההוה [הולכים רק על הרגעי-החולף], והפקח חושב מה שיהי' בעתיד, ע"ד מארז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד. אבל מזה שאומר במדרש, דזה שישראל אין עובדין אלא להקב"ה הוא מפני כי חלקי הוי' אמרה נפשי, מוכח, דזה שהפקח בוחר בהמלך הוא לא מפני התועלת שיהי' לו מזה, [גם לא התועלת לעתיד לבא] אלא מצד המלך [עצמו]

כל פעם הוא מחדד את הפקחות, את בחינת יוסף. עד שלבסוף הוא יגיע לכך שהפקחות הזו היא אינה שכל כלל, היא רצון פשוט שלמעלה מהשכל. רק מה? הוא מתלבש בו. בקטע זה אנחנו הולכים לקראת מה שרוצה הרבי לחדד במושג פקחות, עד שהיא כבר לא שכל ועד לכך שהיא אינה יכולה להיות שכל. הרצון רק במלך באמת ולא בשום טובת הנאה כלל אין לו הגיון. רק רצון פשוט של היהודי. אלא המדרש אומר טעם ונימוק, שכולם מתחלפין והמלך לא מתחלף. אז סימן שזה רצון שלמעלה משכל. ללא הממד שלמעלה מהשכל זה לא ילך. אבל החידוש הוא שהלמעלה מהשכל מתלבש בשכל. השכל שמתלבש בו הוא השכל הטוען שכולם מתחלפים ומלך לא מתחלף.

והיינו דזה שישראל בוחרים בהקב"ה, אף שעכשיו ריבוי ההשפעה היא לעוברי רצונו הוא (לא מפני שאח"כ תהי' ההשפעה לעושי רצונו גדולה יותר [שהוא הפשט בדברי רבי עקיבא], אלא) מפני שההשפעה לעושי רצונו היא מפנימיות רצונו ית' וחפצו האמיתי,

מאיפה היא באה? לא כמה השפעה ולא מהי ההשפעה, אלא מאיפה היא. אם השאלה היא מאיפה ההשפעה, לא אכפת לי הרבה או מעט.

דרכיה דרכי נעם

זה מה שרציתי לומר לכם קודם. שאלו זאת בצורה אחרת. קודם הבדלתם בין כומרי עבודה זרה שמסגפים את עצמם לעומת אצלנו שהתורה "דרכיה דרכי נעם"[לד]. מה שרציתי לומר הוא דברי חז"ל[לה], שבכל מקום אומרים באמת ש"דרכיה דרכי נעם", ואילו דרכי עבודה זרה הן סיגופים ושפיכות דם וכדומה, לא דרכי נעם. אמרו קודם שמי שעובד, מי שהעיקר אצלו הוא המלך, אצלו השפע הוא הן ברב הן במעט. שני הדברים האלו הם "הא בהא תליא". היות שנכון מה שנאמר, שהעבודה הן ברב והן במעט מתוך בטול אמתי שלא נמדד בכמות, משהו פנימי, לכן ניתן לקבוע, וכך קובע הקדוש ברוך הוא בתורה, ש"דרכיה דרכי נעם". אם היה צורך בהרבה היה צריך גם הרבה סיגופים. זו לא רק הכמות הרבה, אם אתה צריך לעשות משהו קשה כי זה מה שה' רוצה אז תחתוך את עצמך, תעשה כאלו דברים. אבל אם אני מבין שכל הדברים האלו הם רק אמצעי כדי לקבל, שבסופו של דבר כולם "לגרמיה", אני לא רוצה אותם בכלל בגלל שלא צריך אותם, ה' לא צריך אותם, כמו שה' לא צריך את הקרבנות שלנו ואת העבודה שלנו, רק את הלב, והלב הפנימי מתבטא הן במעט הן ברב. ממילא הא בהא תליא ולכן יכולה התורה לבא ולקבוע ש"דרכיה דרכי נעם". אחר כך "דרכי נעם" של התורה מוכיחים על כך שהרצוי הוא הנקודה הפנימית ולא כח חיצוני. כל החיצוניות היא רק חיקוי לחיצוניות של מדרגות יותר עליונות.

[איך משתלבת מסירות נפש עם "דרכי נעם"?] יש מסירות נפש בתורה, מצות "ונקדשתי"[לו], אם כי שהיא היוצא מהכלל בה, הכלל הוא "וחי בהם"[לז]. אבל איך לבנות כלים לזה, אם האדם חושב איך לבנות כלי כדי לקבל את השפע – הוא עושה לעצמו את המצוות, לא קבל אותן מה' – אז ודאי שמצוה גדולה לחתוך את עצמו. כלים אמתיים הן המצוות שה' נתן לנו, לא מה שאני חושב לעשות. ה' אומר: אני רוצה את הלב, ברגע שיש לך את הלב אני נותן לך מערכת מצוות, סמוך עלי, אני נותן לך מה לעשות ואלו דברים שכולם "דרכי נעם". כמובן, לפעמים הרצון פורץ ויש רגעים של מסירות נפש וגם זה טוב. להפך, טוב מאוד, אבל המצוות של התורה הן "וחי בהם". המצוות הן "דרכי נעם" ואילו מסירות נפש זו היא למעלה מהתורה והמצוות.

וההשפעה לעוברי רצונו היא כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו,

זהו ביטוי שאותו נסביר בהמשך הרבה יותר. כל הריבוי שהם מקבלים בקל, בלי בטול, הוא כמו השלכת עצם לכלב, אותה משליכים "בתר כתפוי". גם שייך לשכם, שמ"בתר כתפוי" של שכם מגיע שפע לסיטרא אחרא, אבל יהודי אומר שעדיף לי לקבל מעט דרך פנים ועם חיוך. יש אחד שצריך כסף להחזיק את הישיבה – מה זה משנה עם חיוך או בלי חיוך – הוא צריך כסף. לא אכפת לו שיזרקו לי את הכסף לפח או שיזרקו גם אותי לפח ומשם אני אוציא את הכסף – התכלית היא הכסף. אבל יש אחד שאומר עדיף לי לקבל מעט ולראות את המשפיע, את המלך, ולקבל באור פנים, לא משנה כמה, זהו העיקר. זהו ההבדל בין הפקח לשאר.

ולכן רוצים הם דוקא בההשפעה לעושי רצונו, עם היותה השפעה מצומצמת, להיותה נמשכת מפנימיות רצונו ית'.

למה זה דומה? לסיפור שקראנו בתורה על היונה של נח – "והנה עלה זית טרף בפיה"[לח]. כתוב שיותר טוב לה לקבל את המזון והפרנסה "בפיה", אפילו דבר מר כזית, מהקדוש ברוך הוא, מאשר דבר מתוק מבשר ודם. היונה מסמלת את כנסת ישראל[לט]. גם לנו יותר טוב לקבל דבר מר כזית מידי הקדוש ברוך הוא ישירות מאשר משהו יותר מתוק מידי שרים בשר ודם.

ומה שאומר דכולהו מתחלפין כו', הכוונה בזה היא, דמזה שהם מתחלפין אח"כ מוכח שגם עכשיו אינם מציאות אמיתית [כאן הוא לומד יותר עמוק מה הכונה "מתחלפין" – מי שמתחלף סימן שגם בהווה אינו מציאות אמיתית. צריך להתבונן בזה]. וזה שיש בהם חיות להשפיע חיות לבע"ח ולאוה"ע, הוא לא מצד עצמם ח"ו [זה לא נובע מהם] אלא מפני שהם יונקים מהקדושה, ומכיון שהחיות דקדושה שבהם אינו מתאחד עמהם (ואדרבא הוא בבחינת גלות בתוכם) [מה שהם מקבלים הוא גלות בתוכם ואת זה הם מעבירים הלאה], הרי מצד מהותם הם בחינת מות. [ועד"ז הוא גם אלו שמקבלים השפעת החיות מהם, כמבואר בתניא, דזה שרשעים בחייהם קרויים מתים הוא מפני שחייהם נמשכים ממקום המות והטומאה]. וזהו [עכשיו אפשר להבין יותר מה הכונה באמירה] אנא נסיב מלכא משום דכולהו מתחלפין, שאינו רוצה בהשפעה שנמשכת ממקום המות והטומאה עם היותה השפעה בריבוי, ורוצה דוקא בההשפעה שמצד הקדושה עם היותה השפעה מצומצמת.