ב"ה

"פתח רבי שמעון" תשל"ד

י"ב טבת תשנ"ה – שכם

אות ד (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

[ניגנו ניגון לר' פייטל לוין]

א.      חזרה על הנלמד

אנחנו לומדים על דביקות והתקשרות. הרבי הסביר שיש מלמטה למעלה ויש מלמעלה למטה. מלמטה למעלה הוא איך שאנחנו עובדים את ה' בעמוד העבודה. עמוד העבודה הוא קרבנות ותפלה, העלאת מ"ן, מיין נוקבין. מלמעלה למטה הוא תורה ומצוות. שני העמודים של תורה וגמילות חסדים הם מצוות. התורה והמצוות שאנחנו עושים הם בתור סגולה שהקב"ה יורד אלינו. תורה ומצוות הם סימן שמוריד את החתן לכלה, זה נקרא המשכת מ"ד מלמעלה למטה. קרבן שמעלה ריח ניחֹח הוא הכלה שעולה לחתן, העלאת מ"ן. הוא אומר שבשניהם, גם מצד הכלה, מלמטה למעלה, וגם מצד החתן, מלמעלה למטה, יש גם דביקות וגם התקשרות. אחר כך נראה שיש עוד בחינה, בחינת התאחדות ממש יותר משניהם. אבל בינתים מדברים מה בין דביקות לבין התקשרות.

הוא אומר שבעבודת הקרבנות יש את המזבח החיצון ויש את הפנימי – עבודת הקרבן ועבודת הקטורת. קרבן מלשון קירוב, שני דברים שהיו רחוקים עכשיו מתקרבים. יש כאן שינוי מצב מהותי. לזה קוראים דביקות. לכך שקוראים לזה דביקות מלמטה למעלה הוא יביא מקור בסעיף שנתחיל ללמוד היום. אבל הוא הסביר קודם, בסעיף ב, שהדביקות מלמטה למעלה היא הקרבן אבל הקטורת שהיא לשון התקשרות "בחד קטירא אתקטרנא"[ב], היא במזבח הפנימי. היא גילוי מילתא לנפש, לא מצב של שינוי, בבחינת "אני הוי' לא שניתי"[ג]. התקשרות היא עצמית ופנימית של דבר שחי וקים תמיד והיא הרבה יותר פנימית וגבוהה מאשר דביקות. הפסוק של דביקות הוא "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם הוי'"[ד] – לקחת דבר ולהדביק אותו עם דבק, זו דביקות חיצונית. אבל התקשרות היא על דרך "ונפשו קשורה בנפשו"[ה], קשר בין נשמות, משהו יותר פנימי, מלמטה למעלה. מלמעלה למטה, הוא אומר שזהו ההבדל בין תורה ומצוות – מצוות בלשון הזהר או שהם לבושים לנפש או שהם בסוד "וימינו תחבקני"[ו], חיבוק שהחתן מחבק את הכלה. אבל תורה, "תורתך בתוך מעי"[ז], היא אור פנימי, התקשרות פנימית. החתן, התורה היא מלשון זיווג, "יורה כחץ", ממש המשכת מ"ד. הקשר הפנימי הוא נשיקין – יש בתורה בחינת נשיקין – או הזיווג ממש אם "ימינו תחבקני" הוא המצוות. כאן הוא אומר שדביקות היא על שם דיבוק הגופים זה בזה, אבל ההמשכה הפנימית היא התקשרות, תורה.

צורך הבנת המלים קשר ודבק

שוב, בקרבן יש עמוד אחד, עמוד העבודה, ובו שתי בחינות – חיצוניות ופנימיות – המזבח החיצון והפנימי, הקרבנות והקטורת. מלמעלה למטה זה תורה ומצוות. מצוות הם החיבוק, הלבוש, והתורה היא המזון, ההמשכה הפנימית. החיצוניות נקראת דביקות והפנימיות נקראת התקשרות. מה עשינו בפעם הקודמת? ראינו בהמשך ע"ב של הרבי הרש"ב, שם הוא כותב שיש אולי לחלק בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, ולומר שדביקות מלמטה למעלה היא יותר מהתקשרות. שדביקות שמלמעלה למטה היא חיצונית וההתקשרות היא פנימית, את זה אדמו"ר האמצעי כותב[ח] בביאורי הזהר על פי מאמר הזהר. על זה אין לחלוק. אבל על מלמטה למעלה הרבי הרש"ב אומר שלכאורה דביקות היא יותר מהתקשרות. כשאומרים "ואתם הדבקים"[ט] זה יותר מהתקשרות. [זה סתם דקדוק במלים?] בשיעור הראשון הסברנו שבהשקפה ראשונה, חיצונית, הכל הוא משחק מלים, אפשר לקרוא לזה התקשרות, דביקות.. מה שכן משנה הוא שנגדיר טוב את המדרגות, נבין אותם, אחר כך תקרא למדרגה איך שאתה רוצה. כך מתקבל לכאורה בהשקפה ראשונה. אבל זה לא טוב, לא לכתחילה לומר שלא משנה איזה מלה. לכן המטרה האמתית היא להגיע למן הבנה יסודית. יש פה שתי מלים, בתנ"ך ובחז"ל בקבלה ובחסידות – קשר ודבק. שניהם חיצוניים. הכי חיצוני שאני יכול להתייחס למלים האלו – דבק הוא דבק מגע, לקחת ולהדביק, וקשר הוא לקחת חבל שנכרת, נפסק וניתק ולקשור אותו.

[יש פה הבדל מהותי – בדבק יש שני דברים ומשהו נוסף שמחבר אותם ובקשר הם עצמם קשורים אחד בשני] יפה, מה שאתה אומר וזה מה שנלמד היום. בדבק יש 'קטליזטור'. כמו בכימיה שכדי לחבק שני מרכיבים צריך עוד חומר, קטליזטור שמחבר אותם. אחרי שהם מתחברים השאלה היא אם הקטליזטור עדיין נשאר שם, האם אפשר לזהות אותו גם לאחר הדיבוק, או שהוא נעלם מהשטח, לא רואים אותו יותר. זה בדיוק הנושא – בדביקות, בחסידות, הבאתי היום עוד מראה מקום[י] מאד חשוב מהרבי הקודם בו הוא משתמש בביטויים 'דביקות ניכרת' או 'דביקות בלתי ניכרת'. יש דביקות שגם לאחר הדיבוק שנדבקים יחד אתה מכיר את התפר או את הדבק, ויש דביקות בלתי ניכרת, שלאחר הדביקות לא מכירים בכלל שהיו פה שני דברים – אם היה קטליזטור הוא היה נעלם מן השטח לגמרי. כמו בהרכבה כימית שהיא דביקות בלתי ניכרת. [דבר אחד הוא לדון אם שני הדברים ניכרים, ודבר שני הוא לדון האם הדבר השלישי ניכר] הדבר השלישי שמחבר אותם? אין הכי נמי. מה שהתכונתי הוא שיכול להיות שהם "הא בהא תליא". אם אני עדיין מכיר שיש פה שני דברים כנראה שיש איזו שכבה דקה על כל פנים של דבק שעדיין נמצאת שם ומחברת אותם.

דביקות – קירוב בשר

בפעם הקודמת דיברנו על כך שהרבי הרש"ב אומר שמלמטה למעלה יש לומר הפוך ממה שכתוב כאן. הרבי משאיר את זה כאן ב'צריך עיון' בהערה. כשקראנו את זה בפנים בפעם קודמת הגענו לאיזו מן פשרה, שאם שני הדברים שאמורים להדבק יחד הם בעצם מעודם דבר אחד. הדוגמא לכך שהוא מביא שם היא מאור ואור, שאור הוא בסך הכל גילוי המאור, ואין לומר עליו שהוא מתקשר למאור, רק אפשר לומר שהוא דבוק בו. אם היחס ביניהם הוא באמת יחס של מאור ואור אז המושג דביקות, שהאור דבוק במאור, הוא הרבה יותר מאשר לומר שהוא קשור. אבל אם הם באמת שני דברים שבתחילה היו נפרדים, לומר שהם נדבקו הוא פחות מאשר לומר שהתקשרו שני נפרדים. זוהי המסקנה אליה הגענו הפעם קודמת. לא היה לגמרי ברור למה דוקא ככה מלמטה למעלה ואי אפשר לומר בדיוק אותו הדבר מלמעלה למטה.

בכל זאת הזכירו את הפסוק "ורות דבקה בה"[יא] בנעמי, שהוא מלמטה למעלה. ערפה נשקה – "ותישק ערפה לחמותה ורות דבקה בה". אמרנו גם בדרך מליצה ובדיחותא שערפה נשארת מקושרת, כמו הביטוי 'לשמור על קשר', "ורות דבקה בה". הווארט שאמרנו פעם קודמת היה שדביקות אמתית מחייבת גם קירוב בשר, או קירוב מקום. היא הנותנת, קודם הוא אמר שהתקשרות היא יותר מדביקות בגלל שהתקשרות לא תלויה במקום. היות שהיא קשר רוחני ונשמתי היא למעלה מהמקום. ב"ונפשו קשורה בנפשו" לא חייב שהם יהיו ביחד. לכן היא הנותנת שהתקשרות יותר פנימית מאשר דביקות. דביקות משמע קירוב מקום, לקחת שני דברים רחוקים ולהדביק אותם.

דבק – השגה, קשר - הפיכה

למשל, זהו פרט שעוד לא אמרנו עד עכשיו: בתנ"ך, מה פירוש המלה דבק בדרך כלל, חוץ מלהדביק? להשיג. בדרך כלל בתנ"ך להדביק מישהו זה לרדוף אחריו עד שאתה משיג אותו[יב]. זה גם מחזק את הפירוש בכלל שדביקות היא בין שני דברים רחוקים, שינוי במאמץ שאתה צריך להדביק. בדרך כלל בתנ"ך, קשר הוא מרד. למה? מי מתקשר כשהקשר חזק נגד המלך? [אבשלום] לא רק הוא, יש המון. בכל זאת מהו קשר חזק נגד המלך? כשיש התקשרות חזקה, בשביל להפיל מלך צריך להתקשר. חבר המורדים מתקשר כדי להפיל את המלך. צריך למצות את הרעיון הזה גם לגבי התקשרות עם צדיק. הקשר של החסידים עם הצדיק הוא כדי למרוד ולהפיל את מלכות הרשעה. אם רוצים להפיל את הממשלה צריך לקשור קשר.

שוב, קשר הוא כל כך חזק עד כדי להפיל מלכות קיימת. כדי להפוך את הממשל בארץ צריך קשר. [צריך שכל המחנות הלוחמים יתקשרו ביניהם] נכון, אחרי שהמנוול הזה דיבר נגד דוד המלך אתמול בלילה, צריך לעשות קשר ולהפיל אותו, הכל תלוי כמה התקשרות תהיה. [פה התכלית היא לא לקשור אלא להפריד, כמו שפה פה האמצעי היא קשר והתכלית היא להפריד] לכן הביטוי כמה פעמים הוא "קשר חזק"[יג]. אם הקשר לא חזק הוא לא יצליח. זוהי לשון התנ"ך. שוב, אמרנו שקשר הוא בפנימיות יותר ודביקות משמע דוקא קירוב. מה אמרנו בסוף השיעור הקודם? שדביקות שלמעלה מהתקשרות, כמו מלמטה למעלה שהוא אומר, מחייבת קירוב בכל הרבדים, לא רק בפנימיות. יש התקרבות בפנימיות ויש התקרבות בחיצוניות. התקרבות בחיצוניות היא פחות מהתקרבות בפנימיות, אבל אם יש התקרבות גם בפנימיות היא גם כזו שמחייבת בעצם התקרבות בכל הרבדים, גם בגוף, כמו למשל חדש טבת עליו נאמר ש"הגוף נהנה מן הגוף"[יד], הוא חדש הדביקות. השאלה היא האם רק הגוף נהנה מן הגוף, בלי הנשמה, או שזה ה'אויפטו', החידוש הגדול שזה מגיע עד לגוף. זה מחייב את כל הרבדים, כל הממדים, שהכל יתחבר, גם הגוף.

קשר נעמי ורות, דוד ויהונתן

אמרנו שזה לכאורה "ורות דבקה בנעמי". לא רק שהיא התקשרה נפשית. כשדברנו על רות דבקה בנעמי לא מספיק רק קשר נפשי, אלא קשר כזה שהיא גם בגשמיות לא מסוגלת להיות נפרדת. זה לא לגריעותא, יש לפעמים שדביקות, קירוב הגוף הוא לגריעותא, שמבלי להיות קרוב אליו, צמוד אליו, אתה לא מסתדר. [זה גם קשור למה שדברנו קודם על הקשר של המרידה, שמרוב גודל הקשר אפשר לנתק את הקירוב הפיזי] 'המחתרת' באמת יכולים להיות נפרדים בגופים שלהם ולפעול ביחד. זו התקשרות. [מצד שני זה לא כל כך נכון – יכול להיות שהקשר כל כך חזק שאני לא יכול להסתפק בקשר הפנימי שיש לנו ואני חייב גם להיות ביחד. כמו ילד קטן עם אמא שלו, אולי מצד הילד זה לא כך אבל מצד האמא זה כן] מה שאתם אומרים יכול להיות הנקודה של מה שדברנו בפעם קודמת – מלמטה למעלה, הנוקבא, המקבלת, הדרגה הכי גבוהה אצלה גם מחייבת את הגוף. לכן אצלה הדביקות בגוף היא יותר מהתקשרות. אבל מלמעלה למטה ההתקשרות היא הפנימיות. אפילו זרע, אחרי שהזכר 'מפקיד' – בלשון חז"ל[טו] – את הזרע ברחם האשה, הוא נפרד. השארות הזרע בתוך הרחם להתרקם נקראת דביקות. היא נשארת דבוקה בו, הוא הפקיד את עצמו בה ועכשיו פיזית הוא יכול להפרד ממנה, אך ודאי שהקשר נשאר קשר. זה יכול להיות סימן לכך שעל פי דין תורה זכר יכול להתחתן עם כמה נשים, והאשה דבוקה. אצל אשה העיקר הוא הדביקות אז היא יכולה להדבק רק בגוף אחד.

("ונפשו קשורה בנפשו" הכונה שאם בנימין מת גם יעקב מת, זה מה שכתוב. קודם כתוב "ועזב את אביו ומת"[טז], ומפרשים את הפסוק על בנימין, שמא הוא ימות, אבל אחר כך כתוב "והיה כראותו כי אין הנער ומת"[יז] ושם "מת" הולך על יעקב). עד כאן בקיצור עד עכשיו, נמשיך לקרוא.

אולי עוד נקודה: הזכרנו את רות ואת יעקב ובנימין. מי שעוד לא הזכרנו, אולי הכי חשוב מכולם, הם דוד ויהונתן. שם זוהי דביקות או התקשרות? מהי הלשון שם? ["ונפש יהונתן נקשרה בנפש בדוד"[יח]] התקשרות. בתחילה, אחרי שדוד הורג את גלית, כתוב פעמיים. פעם אחת לפני "מחר חדש". מהפסוק "ויאהבהו יהונתן כנפשו"[יט] רואים שיש שתי לשונות יחד – יש התקשרות ויש לשון אהבה. קודם כל, רואים בפירוש שהתקשרות היא סוג של אהבה.

מה כתוב לפני "מחר חדש"? בדוד ויהונתן, מי הזכר ומי הנקבה? [יהונתן הוא הזכר] כן. למה בפרקי אבות הביטוי הוא "אהבה שאינה תלויה בדבר זוהי אהבת דוד ויהונתן"[כ]? יש מקום אחד בכלל שכתוב בו שדוד אהב את יהונתן? קודם כל דוד מגלה שהוא אוהב אותו לאחר מותו. ברור שהוא אוהב אותו, אני לא מפקפק בזה. [...] בקיצור, כתוב לשון התקשרות, לא לשון דביקות. בדוד ויהונתן זו התקשרות ואהבה מלמעלה למטה. בגלל שיהונתן הוא מלמעלה למטה העיקר הוא התקשרות, ואילו מלמטה למעלה אצל רות ונעמי באמת כתוב דביקות. זו באמת אסמכתא טובה למה שהרבי הרש"ב כותב שבדביקות העיקר הוא מלמטה למעלה והתקשרות היא הפנימיות מלמעלה למטה. צריך לדבר על זה עוד.

נקרא פה עוד סעיף בפנים ונביא עוד קטע מאד חשוב מהרבי הקודם.

[יש עוד מבנה של דביקות והתקשרות שלכאורה נותן קשר בין שתי הדביקות שהוא אפשרות ופירוד. הדבק מדביק וזהו אבל התקשרות היא קשר שתמיד אפשר לפתוח. כשהרב קוק מדבר על הנסירה, הוא מתאר שהחסרון שלפני הנסירה הוא ההכרח של הקשר. הוא אומר שקשר הוא טבעי ומוכרח, נחות, בלי שכל] בלי בחירה. [לכאורה גם לדביקות היותר עליונה יש את החסרון הזה, היא בלי בחירה ויש לה את ההכרח] אפשר לומר שההכרח שאתה בוחר אתה מביא את עצמך לידי ההכרח, אין את החסרון של ההכרח אם בחרת בו, אם זו תוצאה של בחירה.

ב.      דבקות מצד האורות ומצד הכלים

פירושי הזהר והמדרש

ד) והנה בהדביקות דישראל בהקב"ה [שמצד זה יש להם הכח להקריב קרבנות] שני ענינים.

בסעיף ב הוא אמר שקרבן הוא דביקות וקטורת היא התקשרות. עכשיו הוא אומר שבתוך הקרבן גופא, בהתקשרות שלו, יש שתי בחינות. יש שתי בחינות דביקות של קרבן. זאת על פי שני מראי מקומות כאן מאין לי שהקרבן בכלל נקרא דביקות. יש מקום אחד במדרש. את זה היינו צריכים לומר בהתחלה כשאמרנו שהקרבנות הם דביקות. זה שקטורת היא התקשרות, פשיטא – קטורת לשון התקשרות, אבל זה שקרבן נקרא דביקות לא פשיטא. מאין לי? חוץ מההסבר של סעיף ב, כאן הוא מביא את המקורות. אחד מהמדרש[כא] ואחד מהזהר[כב].

[הקביעה שקרבן הוא דביקות מראה על החלק היותר חיצוני, על דביקות יותר חיצונית?] וודאי. זוהי כל השיטה כאן. זה מה שהרבי אומר. לכן הוא השאיר את הרבי הרש"ב בצריך עיון. בגלל שכאן השיטה הפשוטה היא שדביקות חיצונית לגבי התקשרות גם מלמטה למעלה. אבל בזה גופא יש שני ענינים:

דבמדרש איתא דזה שהקב"ה צוה את ישראל להקריב קרבנות הוא מפני שהן דבוקין לי הדא הוא דכתיב כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש גו',

את הפסוק שהבאנו קודם המדרש מביא. איזה מדרש זה? ויקרא רבה.

ובזהר איתא זכאין אינון ישראל דקב"ה קרא לון אדם כו' אדם כי יקריב מכם, מאי טעמא קרא לון אדם משום דכתיב ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם גו'.

הזהר אומר שקרבן הוא בחינת אדם ואדם הוא בחינת דביקות. איזה פסוק הוא מביא? "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם". [הוא מביא פה שצריך עיון ביאור קרבנות של גוים] בסדר, צריך לחשוב על זה. אולי לאור מה שנלמד היום נוכל לתרץ גם את זה.

ברור שהפסוק "ואתם הדבקים" הוא יותר מאשר "כאשר ידבק האזור". אם הזהר מביא שקרבן הוא מהפסוק "ואתם הדבקים" והמדרש מביא את הפסוק "כאשר ידבר האזור", אז יש פה שתי בחינות של דביקות ביחס לקרבן עצמו – בתוך הקרבן על המזבח החיצון גופא יש ממד חיצוני ופנימי. הממד החיצוני מתבטא במדרש על פי הפסוק "כאשר ידבק האזור" והממד הפנימי מתבטא מזהר, זהו בחינת אדם, וזהו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם".

אם באמת הסברנו כך, כבר בזה תירצנו את הקושיא של הרבי שצ"ע בקרבנות של גוים. יש לומר שבאמת גוים הם "לא אדם", לא קרויים אדם, ואין להם את הדביקות של "ואתם הדבקים", אבל יכול להיות שהם יכולים להתקרב לדביקות של "כאשר ידבק האזור אל מתני איש". ["איש"" הם כן?] יכול להיות. איך אני יודע את זה מחז"ל? יש בגמרא[כג] כמה פעמים שכתוב "איש איש"[כד], לגבי נדרים ועוד מקומות, ודורשים "לרבות גוים". אתה שואל אם גוים נקראו איש – יש בפירוש בחז"ל שגוים נקראו איש.

שתי בחינות בדביקות הכלים

ומבואר בהמשך תרס"ו [על כך שיש פה שני מקורות שקרבן הוא דביקות, ולכל מקום יש פסוק אחר, למדרש ולזהר], שבמדרש מדבר בענין הדביקות דכלים [מסביר הרבי הרש"ב שהדביקות של "כאשר ידבק האזור אל מתני איש" נקראת דביקות של כלים], שהכלים הם בבחינת מציאות [גם הכלים של הספירות בעולם האצילות],

מהו כלי? כח אלקי שמגביל את האור על מנת שהאור יופיע בהתאם לאותה ספירה. כדי שאור החכמה יופיע באמת כחכמה ולא כמשהו אחר צריך כלי של חכמה. לפי זה, מה הכלי עושה? נותן עוד מציאות מוגדרת. הרמ"ק סובר[כה] שהאור באמת בפני עצמו הוא פשוט. בלי הכלי הוא לא חכמה בכלל, רק הכלי עושה אותו חכמה. שיטת הרמ"ק היא שלאורות פשוטים בלי כלים אין שום תכונה בפני עצמם. אבל האריז"ל לא סובר כך[כו], הוא אומר שאור החכמה הוא באמת אור של חכמה גם מצד עצמו, לא אור של בינה. הוא אחד שבעצם הוא חכמה אבל גם בלי כלי הוא יכול להופיע ככל דבר. זה הפלא.

שוב, חכמה מופשטת, כל דבר מופשט יכול להופיע ככל דבר בגלל שיש לו התכללות, ובלי לתפוס אותו, להגביל ולהגדיר אותו אין לך מציאות של מה שהוא עצמו. כלומר,              הנשמה, האור צריכים את הכלי כדי להגביל אותו להופיע כמו שהוא.

[יש דוגמא?] דוגמא מבן אדם שמופשט מכלים, אפילו שיש לו תכונה מסוימת, לא שאין לו תכונה, הוא יכול להופיע ככל צורה, בחפשיות. לזה צריך כלים. תלמידים נותנים כלים, אתה שומע? [מה פירוש 'בלי כלים'?] הרגע הוא אמר ש'בלי כלים' הכוונה בלי כח להתמקד אפילו על מה שהוא בעצמו. בלי כלים הוא פשוט מדי, הוא הכל. יש בזה מעלה ויש בזה חסרון – בלי כלים אף על פי שיש לו יעוד, יכול להיות שהוא אפילו לא מודע לו, הוא הכל. לכן למשל האשה עוזרת לאדם למצוא לו את היעוד שלו בחיים, "עזר כנגדו"[כז].

אז הוא אומר שהכלים הוא פן המציאות של כל דבר והאורות – לפי האריז"ל – הם המהות הפנימית של אותו הדבר, אבל הוא עדיין לא מוגדר, אין לו מציאות מוגדרת בלי כלים.

איך שהכלי דבוק באין סוף ואיך שהאור דבוק באין סוף זה בעולם האצילות. שניהם דבוקים, שניהם חד – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[כח]. ה' האין סוף והאורות, "חיוהי" – חד, ה' והכלים הם גם חד בעולם האצילות, מה שאין כן בעולמות התחתונים, שם ה' חד רק עם האור ולא עם הכלי. במשל שאמרנו עכשיו, שהאשה נותנת ומגלה את היעוד לזכר, לאיש – אם הוא בעולמות התחתונים באמת זה "נחות דרגא"[כט] ממשי. הוא מפסיד במדת מה את הדביקות האלקית כאשר הוא נעשה מוגדר.

עוד פעם: כלים בעולמות התחתונים הם לא "חד" עם אור אין סוף. היות שהם לא "חד", מה הם פועלים על האור? נותנים לו מציאות של משהו בפני עצמו. אבל בכלים בעולם האצילות – זה הפלא שלהם – גם לאחר שקבלת את המציאות שלך, את היעוד שלך, אתה נשאר דבוק כמו קודם כשהיית אור. אלו הם שתי הבחינות של דביקות.

דביקות הכלים באצילות

מה שהוא רוצה להסביר עכשיו – הוא מביא עכשיו מהרבי הרש"ב ועוד מעט נראה את זה מהרבי הקודם – הוא שיש דביקות מצד הכלים באצילות. אם זה היה בבי"ע מצד הכלים לא היתה דביקות, אבל עכשיו שאנחנו מדברים בעולם האצילות יש דביקות מצד הכלים – המציאות האלקית של חכמה אלקית, בינה אלקית וכל שאר הספירות, ויש דביקות מצד האורות בעולם האצילות. הדביקות מצד האורות היא "ואתם הדבקים" והדביקות מצד הכלים היא "כאשר ידבק האזור".

[הדביקות מצד הכלים היא מצד הכלים ממש או מצד מה שהם נותנים לאורות, מה שהאורות כשהם בכלים?] לזה הוא לא נחית להכא. אבל על פי פשט היא מהכלים עצמם. הגדרנו שכלי הוא הכח להגדיר והכח הזה עצמו דבוק. כמו הבעיה שלנו. יש אחד שרוצה להוריד את השני, השאלה היא אם בזה שהוא רוצה להוריד אותו הוא רוצה להפיל או שבזה שהוא מוריד אותו הוא מעיקרא דבוק, הוא לא מפריד אותו בכלל. זה ההבדל בין כלי בעולם האצילות לכלי בעולם הבריאה ומטה. לכן האור מאד רגיש – אם היית בעולם האצילות ואתה רוצה להוריד אותי, ניחא. אבל אם אתה בעולם הבריאה ורוצה להוריד אותי זו נפילה מסוימת, בגלל שהכלי מצד עצמו לא דבוק.

[מה שהכלים מגדירים את האור זה כמו צירוף של האותיות שבתוכו יכולה להכנס הכונה שכלית. לגבי האותיות למשל כתוב שהכח לצרף את האותיות בשביל שאחר כך יוכל להתלבש בהם אור, כח הצירוף גבוה יותר מהאור שיכנס בהם] ודאי ששרש הכלים גבוה יותר משרש האורות[ל]. הכח להגביל את האור ודאי גבוה יותר מהאור. לכן בעצם "דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[לא]. הפסוק שאומרים על כך הוא "מגדל עֹז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[לב] – האור רץ לתוך הכלי ונשגב על ידו.

[לפי האריז"ל האור עצמו הוא לא לגמרי בלתי מוגבל, הרי יש לו איזה נקודת עדיפות לכלי הזה] אלו דיני שידוכין. יש שיטה בשידוכין שאפשר לזווג את האדם עם כל אחת, אבל באמת יש אחת שהיא בת גילו. [שרש הכלים הוא דבר נברא ושרש האורות הוא האין סוף?] גם בתוך האין סוף יש שרש לכלים, הוא לא רק כח האור, כח הבלי גבול, הוא כולל את שניהם. [אז מה ההבדל בין האריז"ל לבין הרמ"ק?] הרמ"ק אומר שהאורות פשוטים, אותו אור רק הכלי מגוון וכל כלי נותן גוון אחר. אם אותו אור נכנס לתוך כלי של חסד הוא מקבל את גוון החסד, הוא פועל חסד. ואם בגבורה, גבורה. האריז"ל אומר לא! גם באורות יש 'אור החסד', אבל יחסית לכלים הוא עדיין מופשט גמור. כמה שהוא חסד, יחסית לכלי, בלעדיו, חיצונית לא רואים שהוא חסד. אבל בכל זאת יש אור של חסד.

[כאן הדיון הוא לגבי דביקות הכלים לעומת דביקות האורות באור אין סוף] שניהם באור אין סוף. יש את דביקות הכלים, מה שנקרא "איהו וגרמוהי חד". שניהם דביקות, שניהם מקורות שלומדים מהם את הקרבן, לא את הקטורת. שניהם מקורות לכך שהקרבן נקרא דביקות – מקור במדרש שם הוא מביא את הפסוק "כאשר ידבק האזור" והזהר אומר שהקרבן הוא דביקות – "אדם כי יקריב מכם"[לג] שאדם הוא "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם".

דביקות הכלים והאורות

מסביר הרבי הרש"ב שהמדרש על הקרבן מדבר בענין דביקות הכלים שהם בבחינת מציאות:

והיחוד (הדביקות) שלהם אינו יחוד עצמי [היות שהם מציאות, היחוד אינו יחוד עצמי], ולכן מביא הפסוק כאשר ידבק האזור גו' שהאזור הוא מציאות לעצמו אלא שדבוק להאדם [דיבוק חיצוני], ובזהר מדבר בענין הדביקות דאורות, שהדביקות והיחוד דאורות הוא יחוד עצמי, ולכן מביא הכתוב ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם, דביקות ממש [כך הוא מביא מהרבי הרש"ב בתרס"ו].

מהו יסוד כל המאמר? שהתקשרות היא יותר מדביקות. יוצא מכאן שגם יחוד האורות נקרא דביקות ולא ההתקשרות. סימן שהתקשרות היא עוד יותר מדביקות של אור. איך זה יכול להיות?

ויש לומר, דזה שגם הדביקות דאורות נק' בשם דביקות, דדביקות הוא בחיצוניות (כנ"ל), הוא מפני שגם האור הוא התפשטות וגילוי שמחוץ להעצם.

גם אור כמו שהוא בעולם האצילות, שיצא מן המאציל, אור נאצל, דבק ביחוד חיצוני. אם כי שהוא מביא קודם מהרבי הרש"ב שהאור מתייחד ביחוד עצמי, מה שאין כן הכלים שאין בהם יחוד עצמי, על שניהם יש קושיא. על כך שהכלים הם לא יחוד עצמי גם אפשר להקשות, הרי הם בעולם האצילות, כתוב "חד", למה זה לא יחוד עצמי בעולם האצילות? וזה שהוא אומר שהאור הוא יחוד עצמי, עכשיו הוא אומר: לא! הוא רק הארה שיצאה מן העצם ולכן שייכת דביקות שרק בין שני דברים נפרדים. הוא אומר שאפילו האורות של האצילות נפרדים במדת מה.

כמו מה שדברנו גם בפעם קודמת על הפיזיקה: ההסבר של "אור דבוק במאור"[לד] לפי המדע היום הוא שאור הוא למעלה מהזמן. מה שאנחנו רואים אותו כיוצא מהשמש, אם היינו עליו, נוסעים על קרן האור, לא היינו מרגישים שיצאנו מהשמש בגלל שלא עבר שום זמן. בתודעה של מי שיושב על קרן האור ונוסע ביחד עם האור הוא אף פעם לא יצא מהשמש, הוא נשאר דבוק. זה הפירוש המודרני לביטוי בחסידות "אור דבוק במאור". איפה שלא יהיה הוא עדיין דבוק במאור היות שהוא למעלה מהזמן. אבל כאן הוא אומר מתוך נקודת מבט של המשקיף. המשקיף רואה את האור שכן יצא מהמאור, מהשמש. לפי זה – הוא אומר – עולם האצילות שהוא נקודת המשקיף גם שם האור יצא מן המאציל. לכן החיבור בחזרה אל המאציל נקרא דביקות. כל דבר שיצא ומתחבר שוב נקרא להדבק. התקשרות היא יותר מכך – "ונפשו קשורה בנפשו".

הדביקות שבתורה

עכשיו הוא מסביר את זה יותר:

וע"פ הידוע דתורה ומצוות הם (דוגמת) אורות וכלים,

את זה אמרנו בסעיף ג, שתורה ומצוות הם אורות וכלים, או פנימיות וחיצוניות – התקשרות שייכת לתורה ודביקות למצוות. עכשיו הוא אומר שאם הוא קורא ליחוד של אורות וכלים עם המאציל בשם דביקות, סימן שצריך להיות גם בתורה ממד של דביקות, לא רק התקשרות. מהי הדביקות שבתורה?

יש לומר, שגם החיבור שע"י עסק התורה כמו שהתורה היא בבחינת התפשטות וגילוי) הוא בכלל ענין הדביקות [עוד לא אמיתת ענין ההתקשרות], וענין ההתקשרות שע"י עסק התורה [דישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה], הוא מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי.

אורות בעולם האצילות הם תורה, "תורה אור"[לה]. יש תורה כמו שהיא אור בעולם האצילות, אבל יש תורה עוד יותר גבוהה – אור כמו שהוא במאציל. אור שלא נאצל עדיין, לא יצא מעולם האצילות. הוא אומר שהקשר שהתורה עושה בינינו לבין הקב"ה הוא אור של התורה שלמעלה מאצילות, בגלל שאור התורה שבתוך האצילות הוא עדיין – למדנו עכשיו מהרבי הרש"ב – בגדר דביקות היות שיצא מהמאציל.

ג.      התקשרות ישראל אורייתא וקוב"ה

ויובן זה ע"פ הידוע שבההתקשרות דישראל אורייתא וקוב"ה שני אופנים.

זה הענין העיקרי של כל המאמר – להסביר את הזהר המפורסם: "תלת קשרין מתקשרן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה"[לו]. עכשיו הוא מתחיל להסביר אותו.

קודם כל, כתוב שם התקשרות, לא דביקות. לא כתוב שיש שלשה דבוקים. כאן זה מאד ברור – אם היה כתוב לי שיש שלשה דבוקים זה בזה, לכאורה לא הייתי מגיע אף פעם לכך שבעצם הם אחד, חד ממש. אבל כשכתוב "תלת קשרין מתקשרן דא בדא" – אם כי שכתוב התקשרות, והתאחדות גמורה היא באמת יותר מהתקשרות – בכל זאת, המושג התקשרות נותן את עצמו לבוא ולאשר את ההשגה היותר נעלית, שבעצם הדברים האלה הם אחד גמור. לא רק שישראל אורייתא וקוב"ה מתקשרים זה בזה, הם אחד ממש. "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[לז] לכן "ישראל וקוב"ה כולא חד". זו בחינה שלמעלה מאצילות.

חיצוניות העליון נעשה פנימיות לתחתון

הוא אומר שלמאמר הזה יש בחסידות שני פירושים, איך אנחנו מתקשרים לה' על ידי התורה. כתוב שלשה קשרים מתקשרים זה בזה, ישראל מתקשרים לקב"ה באמצעות התורה. יש פירוש אחד:

מצד התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות, מכיון שהסדר דהשתלשלות הוא שהחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות להתחתון,

זהו כלל גדול בכתבי האריז"ל: אם יש השתלשלות, כמו בטבעות או כמו כל מדרגות שמשתלשלות אחד מהשניה – הכלל הוא שחיצוניות העליון נעשית פנימיות של התחתון. זהו כלל גדול בתורה – כאשר דברים מתקשרים כטבעות בהשתלשלות אחד מהשניה הופכת המדרגה החיצונית שלמעלה להיות המדרגה הפנימית שלמטה. זה הכלל של ההשתלשלות.

לכן, אם מדובר כאן על התורה כמו שהיא בהשתלשלות ואנחנו עוד יותר למטה בסולם, ברור שהפנימיות שלנו מקבלת מהחיצוניות של התורה. אם אנחנו למטה מהתורה והתורה למטה מהקב"ה, יש לנו את המציאות, החיצוניות שלנו, היא צריכה להתקשר לפנימיות שלנו, הפנימיות שלנו מקבלת מהחיצוניות שלמעלה ממנה וכך הלאה. אם מדובר בסדר השתלשלות אז חיצוניות ישראל מקבלת מפנימיות ישראל, שֵמקבלת מחיצוניות התורה, שֵמקבלת מפנימיות התורה, שֵמקבלת מחיצוניות קוב"ה כביכול – צריך להבין את זה – שמקבלת מפנימיות דקוב"ה. זאת אומרת שבין חיצוניות ישראל לבין פנימיות קוב"ה יש ארבע מדרגות באמצע וצריך לעבור את כולן. כשעוברים בסדר השתלשלות את כל המדרגות זה כמו זיג-זג, חייבים לעבור את כל המדרגות כדי לעלות למעלה.

שוב, הכלל בהשתלשלות הוא שכאשר עולים וגם יורדים, עולים ויורדים בזיג-זג. למשל: אני יושב כאן ורוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, מה אני צריך לעשות? טעות לחשוב שאני פשוט מטפס על הקירות, בגלל שזה לא יעזור לי. אז איך באמת עולים לגג בלי לטפס על הקירות? אולי במשל זה לא כל כך מובן, אבל בנמשל כדי לעלות למעלה צריך פשוט להיכנס פנימה. כשאני נכנס פנימה ומוצא את הממד הפנימי שלי שלא הייתי מודע אליו קודם, כך אני נשאב, זה נקרא שאני נכנס לתוך עמוד חלול שהוא הפנימיות של עצמי, של המדרגה הנוכחית שלי, אז אני אוטומטית נשאב למעלה. לאיפה? לחיצוניות, לפריפריה, של הלמעלה. אם שוב אני רוצה לעלות עוד מדריגה הסדר הוא תמיד להכנס פנימה ולהשאב למעלה. אותו דבר הוא כאשר המדרגות יורדות.

זהו כלל גדול בהשתלשלות. לכן לפי אותו כלל, בסדר ובמובן של "תלת קשרין מתקשרין דא בדא", חיצוניות ישראל צריכה למצוא את פנימיות ישראל ופנימית ישראל את חיצוניות התורה וכך הלאה.

פירוש שלישי באופן ההתקשרות

באמת, בנוסף  לשני פירושים בחסידות שהוא מביא כאן, יש פירוש שלישי שהוא לא כותב כאן: באמת אפשר להתקשר להכל דרך החיצוניות ואפשר להתקשר להכל דרך הפנימיות. כלומר, אפשר שחיצוניות ישראל תתקשר לחיצוניות קוב"ה ישר על ידי חיצוניות התורה ושפנימיות ישראל גם תתקשר לפנימיות קוב"ה ישר על ידי פנימיות התורה – שני מסלולים נפרדים. זהו פירוש שכתוב בהרבה מקומות בחסידות והוא לא מביא אותו כאן. הפירוש הראשון תמיד מובא בתור המדרגה הנמוכה, שעולים בזיג-זג. הפירוש השני מובא לפעמים כך, ששני מסלולים מקבילים – מסלול של חיצוניות ומסלול של פנימיות. זה כן כמו לטפס על הקיר ולהגיע למעלה, או להעמיד סולם ולטפס. אם כן, הפירוש הראשון כאן הוא פירוש שמופיע תמיד והפירוש השני הוא שני מסלולים שונים אך מקבילים.

איך אני בכלל יודע שמדובר בחיצוניות ופנימיות? בגלל שבאותו מאמר הזהר כתוב: "תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה, וכולהו סתים וגליא", בהמשך לאותו מאמר כתוב "כולהו סתים וגליא". כלומר, בכל אחד מהם יש שני ממדים, יש את ה"סתים" שלהם ויש את ה"גליא" שלהם. כלומר שגם בקוב"ה יש את זה. יש פירוש אחד, אם הוא במקביל, שכל ה"גליא" מתקשר אחד בשני. "גליא" של הנשמה, חיצוניות הלב, המודע שבנפש וגם מה שאפשר במודע להקיף את העם הזה. מה שאני יודע ומודע מעצמי הוא ה"גליא" שלי. אם מדובר על עם ישראל כולו, כנסת ישראל כמו שהיא למטה בארץ. ה"גליא" היא מה שניתן בהכרה להכיר את העם הזה כעם. זוהי ה"גליא" של עם ישראל ויש את הפנימיות, ה"סתים". אם הוא בנפש של הפרט הוא הלא-מודע של הנפש שכולל את כל גלגולי הנשמות של הנשמה עד שהגיעה הלום – כל זה הוא "סתים" של הנשמה. אותו דבר בעם ישראל, ה"סתים" של כנסת ישראל הוא מה שאי אפשר להכיר בשטח.

בתורה אנחנו יודעים מהם "גליא" ו"סתים" – "גליא" היא הנגלה ו"סתים" הוא החסידות. מהם "גליא" ו"סתים" בקוב"ה? למשל: אם האריז"ל בא וגילה לך את כל הגלגולים שלך הוא גילה לך את ה"סתים" שלך. אין הכי נמי – ה"סתים" נעשה "גליא". אם החסידות גלתה את ה"סתים", היא גלתה אותו. מה אני יכול לעשות? זה ה"סתים" שברוך ה' עכשיו נתגלה לי.

סתים וגליא – ממלא וסובב

[למרות שעד לפני מאתים שנה לא היתה פנימיות ותורה?] ברור שהיתה פנימיות – "כולהו סתים וגליא". היה זהר לפני הזהר? לפני רשב"י מה היה? הכל היה באתכסיא. כך הוא בכל דור ודור, דברים שהיו באתכסיא מתגלים. שוב, מה שאתה רוצה לומר הוא שתמיד יש "סתים" שלא נתגלה. זה וודאי נכון, אי אפשר לגלות את כל ה"סתים". תמיד נשאר לך "סתים" שנשאר סתום. [מה ההבדל בין "סתים" של אדם, שאינו יודע, ל"סתים" של תורה שדי מובן לנו מהו?] לא, רק אמרתי שנבין את זה. ההיפך: יכול להיות שכאן בבית מדרש כולם יודעים את ה"סתים" דישראל. אפשר לומר למשל על כתבי הרב קוק, מהם? לגלות את ה"סתים" דישראל, כנסת ישראל. אז עכשיו בא צדיק וגילה לנו את ה"סתים". ["סתים" שנהפך לגלוי, פנימיות התורה שנהפכה לגלויה היא חסידות?] אומרים שתמיד יש מה לגלות.

בלשון הכי פשוטה בחסידות: מה זה "סתים" ו"גליא" בקוב"ה? ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין[לח]. ממלא כל עלמין הוא האור שמתגלה בתוך העולמות, אור ההשגחה הפרטית שאתה מרגיש, וה"סתים" הוא מה שאתה לא מרגיש, הוא נמצא כאן ואתה לא מרגיש אותו. הוא נמצא בכל אתר ואתר, "לית אתר פנוי מיניה"[לט], אבל הוא לא מורגש. זה הסובב.

מה זה לגלות אותו? יש התבוננות – כמו נסביר בהמשך – בסובב. החסידות אומרת שמותר לך להתבונן באין סוף. היו חכמים שאמרו שאסור להתבונן באין סוף, בסובב, אבל החסידות אומרת – אדרבה צריך להתבונן באין סוף. אם באמת מתבוננים באין סוף ובמה שנולד ממנו מגלים את ה"סתים" דקוב"ה. אדרבה, לפי מה שאמרנו עיקר המטרה של "סתים" דתורה, קבלה וחסידות, הוא זה שמסוגל – לפי הפירוש השני שאמרנו ממקום אחר – באופן ישיר להתקשר וממילא גם לגלות את ה"סתים" של עם ישראל ולקשר אותו עם ה"סתים" דקוב"ה.

[מה יש ב"סתים" של התורה חוץ מאשר ה"סתים" של כנסת ישראל ושל ה'?] הוא כמו הקטליזטור, שבסוף תאמר 'האם הוא נמצא פה או שהוא נעלם?'. זהו פירוש אדמו"ר האמצעי – אמרנו שיש פה שאלה מהו הקשר השלישי, הרי יש פה שלשה דברים ורק שני קשרים. פה המקום שהרבי מפרש את החידוש הגדול שלו, שהקשר השלישי הוא הקשר הישיר בין ישראל וקוב"ה שלא באמצעות התורה. בהערה כאן הוא מפנה לאדמו"ר האמצעי שגם מקשה את הקושיה הזו ומסביר אותה באופן אחר.

הקשר השלישי – תורה שקופה

שוב, הרי יש שלשה דברים ושני קשרים. אז מה הכונה "תלת קשרין"? הרבי אומר שהכונה לכמו סגולתא. יש קשר ישיר ועצמי, אפילו יותר ישר, מישראל לקוב"ה. זה דבר שלא כתוב בפירוש עד הרבי. הוא אומר שאדמו"ר האמצעי מבאר ביאור לגבי הקשר השלישי באופן אחר, בהערה 49. אם מסתכלים (אולי נביא אותו ונקרא בפנים) רואים שהווארט שם הוא שהקשר השלישי הוא כאשר התורה נעשית שקופה לגמרי. הוא לא מדבר על ציור של סגולתא, שיש איזה מסלול אחר להתקשר לקב"ה, ישר אליו, בגלל שהוא עדיין רוצה להצמד לפשט, שישראל מתקשרים דרך התורה. אבל הוא רק אומר שיש בחינה שבה התורה נעשית כל כך שקופה כביכול שכאילו יש רק ישראל וקוב"ה ולא רואים את התורה באמצע. זה נקרא הקשר השלישי. יש שני קשרים כאשר התורה מורגשת באמצע ואז יש קשר בין ישראל לתורה ובין התורה לקוב"ה. הקשר השלישי הוא ישראל וקוב"ה אבל עדיין דרך התורה בהיותה שקופה לגמרי.

באמת צריך הרבה עיון, נעשה אותו פעם אחרת, אם שני הפירושים הם לא אותו הדבר. היות שהוא כותב שהפירוש הזה הוא באופן אחר משמע שהוא משהו אחר, צריך להתבונן בזה.

[שייך להגיד דבר כזה גם בנגלה דתורה, שאפשר להעלם ממנה ולומר שיש פה רק שני דברים? זאת אומרת: על פנימיות התורה פשוט להגיד שהיא רק ישראל וקוב"ה] לכאורה אי אפשר לבטל את הנגלה. הדבר היחיד שמתקרב לזה בנגלה הוא 'התפשטות הגשמיות'. כך הוא כותב בשולחן ערוך[מ], שפטורים מתלמוד תורה בגלל שתורתו משתמרת, או אפילו מתברכת. זו הכונה של הרבי הרש"ב שאמר שלפני בר-מצוה הוא למד כל כך טוב שולחן ערוך שהגוף עשה אותו לבד ולא צריך יותר ללמוד אותו.

ד.      ההתקשרות העצמית

התקשרות הסתים בגליא – ישראל בתורה ובקוב"ה

נקרא בפנים:

אופן ההתקשרות דישראל באורייתא הוא שהסתים (הפנימיות) דישראל מתקשר בגליא (חיצוניות) דאורייתא, וכמו"כ הוא בההתקשרות דאורייתא בקוב"ה, שהסתים והפנימיות דאורייתא מתקשר בגליא דקוב"ה.

מה הכונה ש"סתים" מתקשר ב"גליא" דקוב"ה? כמו שבחסידות מלמדים אותך להתבונן באור הממלא כל עלמין. זו דוגמא ש"סתים" דאורייתא מתקשר ב"גליא" דקוב"ה. [מה זאת אומרת?] ה"סתים" מדבר ומלמד אותך לראות השגחה פרטית ולהתבונן באור אין סוף הממלא כל עלמין, הנהגת ה' בעולם. כמו הרבה ספרי קבלה. הרמח"ל, הגר"א וכל הבאים אחריו אומרים שאסור להתבונן ב"סתים" דקוב"ה שהוא עצם האין-סוף. כולם טוענים ש"סתים" של התורה הוא טוב רק בשביל להתקשר ל"גליא" דקוב"ה.

ובאופן זה, ההתקשרות של גליא דישראל עם סתים דקוב"ה היא ע"י כמה ממוצעים

אם אני רוצה שהמציאות החיצונית שלי, לא הגוף שלי, ההכרה שלי, הרגש שלי, כל התודעה שלי, אם אני רוצה להחדיר לתוך התודעה שלי "סתים" דקוב"ה, לפי הפירוש הראשון אני צריך ארבעה ממוצעים באמצע שהם:

(סתים דישראל, גליא דאורייתא, סתים דאורייתא וגליא דקוב"ה). [עד שאני מגיע ל"סתים" דקוב"ה. זהו פירוש אחד של סדר ההתקשרות.]

קשר בלי ממוצעים – על ידי התורה שלמעלה מהשתלשלות

איך הרבי מפרש כאן? הוא אומר שהכל תלוי באיזו מדריגה של התורה אני נמצא. כאן הכל מדובר על התורה שיורדת כאור שיצא מהמאור. אם מדובר על תורה שהיא בהתפשטות מהעצם חייב להיות הסדר הזה. הכל פונקציה של איזו תורה מדובר כאן. כלומר, גם בתורה כמו שיצאה יש "סתים" ו"גליא". אבל הוא אומר שיש בחינה של תורה שהיא גם לא "סתים", תורה אחרת לגמרי:

אבל מצד עצם התורה, כמו שהיא למעלה מהשתלשלות, [זה מה שמחבר אותנו, וזה "תלת קשרין מתקשרין דא בדא". אז] ההתקשרות דישראל בקוב"ה היא שגם הגליא דישראל מתקשר בהסתים דקוב"ה בלי ממוצעים.

משמע כמו הפירוש של אדמו"ר האמצעי, אם כי שהרבי לא מזכיר אותו כאן. אם התורה היא כמו שהיא למעלה בשרש, למעלה מאצילות אפילו, היא מקשרת את הממד הכי חיצוני שלי עם הממד הכי פנימי של הקב"ה ישירות. מבלי להרגיש לא את ה"סתים" שלי ולא את ה"גליא" של הקוב"ה ולא את התורה בכלל. אם כן, הפירוש השני כאן הוא לא הפירוש שאמרנו קודם, בהחלט רואים שזהו פירוש בדרגא אחרת לגמרי. הפירוש השני שאמרנו קודם, שיש שני מסלולים, עדיין מתייחס לכך שיש "סתים" ו"גליא", שעדיין התורה היא אותה תורה – תורה באמצע, תורה של התפשטות אור – אלא שבמקום לעלות בזיג-זג עולים בשני מסלולים ישר.

בשביל להתבונן נפשית צריך גם להתבונן. יש על כך מאמר ארוך ב'פלח הרימון'[מא] על החלומות של פרעה. שם הוא מסביר באריכות גדולה את שני הפירושים – או שחייבים לעלות בזיג-זג או שאפשר לעלות בשני מסלולים. הרבי כאן אומר שיש בחינה אחרת לגמרי. שוב, הכל תלוי איפה התורה עומדת בתמונה.

עצם התורה

[מהו עצם התורה?] לא יודע. אולי אחר כך הוא יסביר. מהי התורה בכלל? אולי היא "נשמת אדם תלמדנו"^[מב]. כמו אצל אברהם אבינו ששתי כליותיו נעשו לו שני רבנים[מג].

[אלו פירושים סותרים, לא שני אופנים – קודם היתה הליכה דרך שלבים ופה מה שהיה קודם שלב עכשיו בכלל לא קיים] נכון, כאן זו תורה של הוראת שעה. מה כאן ה"גליא" ו"הסתים"? תורה מלשון הוראה[מד], הוראת השעה של התורה שנאמרה לנשמה, ליחידה של הנפש, היא ה"גליא" של התורה בדרגא זו, הוראת שעה לעשות משהו. ה"סתים" של התורה בדרגה זו בעצם אלו חכמות נצחיות, אור נצחי שהנשמה משיגה בשרשה, בעצם. אפשר לומר שזו בעצם "תורה חדשה מאתי תצא"[מה], מאתי – מאת המשיח, הקב"ה בכבודו ובעצמו, שם הכל אחד. שוב, אם כבר רוצים לומר גם שם "סתים וגליא" אז כמו שהרגע אמרנו – ש"גליא" תהיה הוראת שעה מש"ע נהורין וה"סתים" יהיה אמיתות נצחיות שהמשיח והקב"ה יגלו לנו.

אפשר לומר עוד דבר: אמרנו שהנושא של התקשרות ודביקות הוא הכי יקר אצל חסידים בגלל שהוא מדבר להם ללב, לענין ההתקשרות לרבי. גם פה התורה, אם אתה שואל מהי, שהיא לא ללמוד ספרי נגלה ולא ספרי חסידות, בשביל חסיד זו תורת הרבי, זה מה שהוא שומע ממנו. כשהוא מדבר על עצם התורה שעל ידה אתה ב"גליא" שלך מתחבר ישירות ל"סתים" דקוב"ה, אתה קשור עם העצמות דקוב"ה – בשביל חסיד זה נקרא תורה שהוא שומע מהרבי.

[יהודי פשוט שלא יודע אלף-בית שמנשק ספר תורה?] זה גם עצם התורה. זה נקרא שמחת תורה – כולם שמחים בתורה והתורה שמחה בנו. כל עם ישראל שמחים בעצם התורה. שמחת תורה היא קשר ישיר בין "גליא" של ישראל ל"סתים" דקוב"ה על ידי התורה.

[הקשר של "גליא" דישראל עם "סתים" דקוב"ה הוא על ידי אמונה כמו שכתוב "וצדיק באמונתו יחיה"[מו]. כשאדם מאמין וחי בהווה את הבורא יתברך איך שהקב"ה מנהיג] גם לאמונה צריך איזו מלה לבטא, אחרת היא נשארת בלא מודע. כאשר יש איזו מלה שמבטאת לו את האמונה, אפילו הפסוק שאמרת – זו תורה באיזשהו מקום. יכול להיות שמה שאתה רוצה לומר הוא כמו שהרבי יפרש אחר כך – שיש קשר ישיר ממש של הנשמה לקב"ה שלא על ידי התורה בכלל. דרך אגב: גם התורה נקראת אמונה: "ואהיה אצלו אמון"[מז].

[שיבי סיפר לי אתמול סיפור מבהיל: הוא היה באבו-כביר והתפללו שם בשבת במנין, עם כל מיני אנשים לא דתיים. קראו בתורה והשאירו את ארון הקודש פתוח, כשחזרו למנחה מצאו שהספר קרוע, ערבים נכנסו וקרעו את ספר התורה. גילו את זה כולם, כל ה'פושעים' האלה, יהודים, הוא אומר שההתפעלות הכי גדולה שלו היתה התגובה על הפנים שלהם, שהם ראו מה שנעשה כאן במחמד עיניהם. פתאום התגלתה אצלם התקשרות לתורה שראו שהספר קרוע וגם קצף על הערבים, נהרוג את כל הערבים. הוא אומר שהיה משהו מדהים לראות את ההתרגשות הספונטאנית של האנשים שם שראו שקרעו את ספר התורה, ה"י.]

עצם האור

[לא מספיק מובן לי מה הכונה שמדברים על התקשרות של 'עצם האור', הרי המושג אור קשור תמיד עם חויה מסוימת] במלים גסות של קבלה, עצם הוא תמיד כתר של משהו. הכתר חשוך עדיין, אור הוא חכמה של משהו. האור מתחיל מהחכמה. אפילו בתת-מודע יש עצם ואור. עצם הוא כמו עצמות, רצון פשוט, ובתור משל גשמי הוא עצם הגלגלתא. בחסידות, אצל רבי הלל[מח], במדרגות "יחיד, אחד, קדמון" שלפני הצמצום הראשון עצם האור הוא הכתר של מדרגת 'אחד' שלמטה מ'יחיד', שנקרא 'העלם העצמי של האור במאור'. חכמה ובינה של 'אחד' הם כבר שעשועים עצמיים, האור כבר מתחיל להתגלות לעצמו, אבל עצם האור הוא למעלה מהשעשועים העצמיים, הוא נקרא כתר, 'רצון פשוט', זה הביטוי. עצם האור זהה לרצון פשוט של ה'. [רצון שיהיה אור?] זהו רצון שלא יודעים אפילו מהו. שיש לה' רצון זהו חידוש, אולי הכי גדול מכל החידושים שיש. כמו, להבדיל, ששוללים מה' רצון. לכאורה העובדה שיש רצון היא מגבלה מסוימת, שאפשר לרצות משהו. זהו עצם האור, רצון פשוט.

גם לגבי התורה, התורה רוצה משהו. אפשר לומר שהרצון הוא תכלית הכונה של הדבר. לכן גם העצם החשוך נקרא אחור. ברגע שהוא מתחיל להתגלות הוא נקרא פנים. תמיד חושבים שפנים הם למעלה מאחור, אבל יש מדריגה באחור שלמעלה מפנים, אחור מלשון "אחרית הימים"[מט], כמו בפרשת שבוע. "אחרית הימים" מושרשת באחור החשוך שנקרא העצם החשוך של הרצון עוד לפני שהוא מגלה פנים.

יכולת ההשתייכות

[הרבי הרש"ב כותב שהרצון הוא השייכות, הרגע שאני רוצה משהו הוא השייכות שלי אליו. מה שה' רצה אותי הוא מה שעשה את השייכות שלי להיות בכלל במציאות, הוא העצם שלי] תסביר לעצמך שעצם הרצון הוא עצם התכונה שאתה יכול להיות שייך למשהו – כח ההשתייכות, יכולת ההשתייכות. אחרי שבאמת יש את יכולת ההשתייכות, עצם הרצון, באים השעשועים העצמיים שהאור משתייך אלי, יש קשר בין האור לבין עצמי. אז גם בתורה יש עצם התורה שהוא עצם האור.

גליא בלימוד התורה

וגם כשלומד גליא דתורה בהבנה והשגה שלו הוא מקושר

עכשיו הוא אומר מה ששאלתם קודם. מה שאמרנו ש"גליא" כן מפסיק הוא דוקא במדרגת "גליא" כמו שהיא למטה, בהתפשטות מהעצם. אבל אם הוא לומד "גליא" בגלל שהרבי אמר ללמוד שולחן ערוך, הוא שייך לתורת הרבי, הוא לא לומד שולחן ערוך סתם ככה, רק בגלל שזה מבצע של הרבי, אז גם ה"גליא" של התורה שהוא לומד היא "סתים"... זה לא צחוק, צריך להתבונן במה שאומרים.

[למה עם הקב"ה זה לא טוב?] בגלל שהקב"ה היה גם אתמול. אם אצלך הקב"ה הוא "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[נ], אם אתה במדרגה הזו, בסדר. אבל אין כאלה. אם הקב"ה הוא דבר חדש אצלך כל יום, אין הכי נמי. הוא לא דיוטגמא ישנה. אבל בדרך כלל אצל כולם הוא "דיוטגמא ישנה"[נא]. כדי שזו תהיה תורה חדשה – זה כל הווארט של רבי.

(גם הגליא דנשמתו, עד לההבנה וההשגה שלו) [בכל רבדי נפשו הכל מקושר] גם עם סתים דאורייתא, [הוא לא אומר "סתים" דקוב"ה. בשולחן ערוך הוא מקושר לקבלה ולחסידות] ועל ידה [ממילא, על ידי ה"סתים" דאורייתא] – עם סתים דקוב"ה.

פה הוא רוצה להדגיש שה"גליא" וה"סתים" – הכל אחד. הייתי יכול לחשוב שעצם התורה הוא "סתים", אבל באמת הוא רוצה להוריד את הקושיא שהקשנו קודם. קודם היה "גליא" ו"סתים", פה בעצם יש רק "סתים". עכשיו הוא רוצה להוריד זאת ולהגיד שיש גם "גליא".

[לכאורה זו נקודה עצמית שמעבר ל"סתים"?] כך אנחנו הסברנו בגלל מה שאתה הקשית. אבל אתה לא הקשית לרבי בשעת המאמר, אז הוא לא היה צריך להסביר לך שזו תורת הרבי. לפני שהקשית את קושייתך אין לנו יותר מזה...

[חסר קצת בהקלטה]

האור כדבר נוסף על העצם

...מה שהרבי אמר, שגם האור באצילות הוא קצת נפרד בגלל שהוא נאצל. איך זה הולך עם הכלל הגדול שהאור הוא רק גילוי העצם וגילוי אף פעם לא נפרד? הרי האור מאיר בדרך העלם וגילוי לא עצם והתפשטות. הוא אומר בהערה 44:

44) להעיר מהידוע, שהאור עם היות שענינו הוא גילוי העצם [ובגילוי העצם אי אפשר לדבר על פירוד], מ"מ, בפרט זה שהוא גילוי הוא כמו דבר נוסף על העצם (סה"מ תרע"ח ע' צט. קונטרסים ח"א רח, א). [הוא מביא מקור מהרבי הרש"ב]

ברגע שאני קורא או מתייחס אליו כאל גילוי כבר יחדתי לו איזה תחום והגדרה שעצמאית לו. איך נאמר בדיוק אותו הדבר במלים שאמרנו קודם? אמרנו קודם שזה כמו האור איך שמרגיש מישהו שמשקיף על האור. לומר שבהיותו גילוי, בכך הוא כמו דבר נוסף על העצם, זה בדיוק מנטליות-ראש של משקיף. אבל לומר שהיות שהוא גילוי הוא לא נוסף, הוא שום דבר, רק גילוי, שלו לא שלי. אני רק גילוי שלך, אם אני רק גילוי שלך אני גארנישט. זה האור עצמו.

אם רוצים להעתיק את המשקיף אל תוך האור, פסיכולוגית-נפשית זה כמו שנאמר שמישהו מתפעל קצת מאיך שאתה רואה אותי. במדה שאני מתפעל מאיך שאנשים מסתכלים עלי, ההתפעלות הזאת נקראת ההשקפה שלך שבתוכי. אם נאמר שבהיותו גילוי יש בו משהו נוסף על עצם האור, גם מצד האור הוא רק על דרך זה – אם נאמר שיכולה להיות התפעלות באור מאיך שמשקיפים עליו.

[כל הראש של האור הוא היותו דבר ממילאי] זה האור האמיתי שלא מרגיש כלום וגם לא יכול להיות נפרד. [אולי אפשר לומר שבאור עצמו יש נקודה בלי התפעלות] ודאי, זה העצם שלו. אמרנו שלאור עצמו אין התפעלות משום דבר. [הרב הציג מדרגה אחת שכביכול כן יש לאור כעין התפעלות] אמרנו שזה חידוש. צריך לומר שיש שם גם משהו כזה אבל הוא חידוש, חיצוני לאור. כמו המושגים 'פשיטות' ו'התחדשות'. גילוי שלא נוסף על העצם, בלשונו, הוא פשיטות מצד הגילוי, הוא שום דבר. היותי גילוי, שאני מגלה אותו והדבר נותן לי ממד בפני עצמי, היא התחדשות, משהו חדש, חידוש. כאן חידוש הכונה לגריעותא.

דביקות והתקשרות בתורה עצמה

45) בקיצורים והערות [מהצמח צדק] לתניא שם ובהמשך תער"ב שם, ענין זה (שהתורה היא כמו אורות) הוא [קודם הוא אמר שהתורה היא אורות ומצוות הם כלים. התורה היא אורות בתור] ביאור על זה שאורייתא וקוב"ה כולא חד (שלמעלה גם מענין ההתקשרות),

המאמר בזהר הוא שלא רק "מתקשרן דא בדא", אלא ש"כולא חד" ממש. ואנחנו נסביר בהמשך המאמר שלנו ש"כולא חד" הוא יותר גבוה מהתקשרות לגמרי. "כולא חד" הוא הקשר השלישי.

אבל אין סתירה מזה למ"ש בפנים,

בפנים אנחנו אומרים שהתורה היא אור ובתור אור נאצל הוא אפילו למטה מהתקשרות. שם כתוב שהוא למעלה מהתקשרות אבל אנחנו מסבירים שהוא למטה מהתקשרות, שתי מדרגות למטה ממה שכתוב שם.

כי בכללות, ענין ה"התקשרות" הוא בכל הדרגות דתורה (כנ"ל סעיף ג מביאוה"ז שם, דע"י המצוות נעשה "דביקות", וע"י התורה "התקשרות"),

הוא כותב כאן כמעט כמו מה שאמרנו קודם שיש פה הרבה משחק מלים. זה לא כל כך פשוט – אפשר לקרוא לזה התקשרות והתאחדות, לא כל כך ברורות ההגדרות.

וגם ב"התקשרות" שייך הענין "חד"*, כמ"ש בביאוה"ז שם "ולאתקשרא עמהון ממש בתכלית היחוד." [כל זה בכללות. בכללות כל המדרגות של התורה נקראו התקשרות]

אבל בפרטיות, גם בתורה יש שני הענינים ד"דביקות" ו"התקשרות", כבפנים. [דביקות היא כאשר מתפשטת למטה והתקשרות היא כאשר עצם התורה נמצא למעלה. זה בפרטיות כמו שהסברנו בפנים] וזה ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" הוא למעלה מענין ה"התקשרות" דתורה, כדלקמן סעיף ה.

בפרטיות יש בתורה את כל שלש הבחינות – דביקות, התקשרות והתאחדות: בהיות התורה אור בעולם האצילות היא עדיין דביקות; למעלה מאצילות היא התקשרות; עוד למעלה מזה – עוד לא הגענו לזה – התאחדות ממש.

גם על הדביקות שלמטה מהתקשרות הוא מביא כאן בהערה על ההערה למטה-מטה בעמוד:

(*) ולהעיר, שגם בנוגע לכלים – שבעבודת האדם הו"ע המצוות, דביקות שלמטה מהתקשרות (ביאוה"ז שם) – אמרו "איהו וגרמוהי חד" (תיקוני זהר בהקדמה ג, ב).)

הוא אומר שגם על הדביקות שעוד יותר למטה מדביקות התורה אומרים "חד", "איהו וגרמוהי חד".

ה.      דביקות, דביקות, התקשרות, התאחדות (סה"מ תש"ה)

דביקות, דביקות, התקשרות והתאחדות – ארבע המדרגות במאמר

עיקר מה שרציתי היום הוא כאן. מה יצא לנו מהסעיף שלמדנו היום במבנה הכללי של המאמר? עד הפעם הקודמת דברנו רק על שתי מדרגות – דביקות והתקשרות. דביקות תמיד היתה בחיצוניות והתקשרות בפנימיות, בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה. היום הוא הוסיף עוד מדרגה – שבדביקות יש עוד שתי מדרגות – מצד הכלים ומצד האורות – והתקשרות היא למעלה. עם מה שהוספנו היום במבנה של כל המאמר הגענו למבנה של שלש מדרגות. אבל הוא כבר רמז בהערה האחרונה שלמדנו הרגע שיש משהו למעלה ממנה. אמרנו שיש התאחדות למעלה מהתקשרות לגמרי שהיא "כולא חד" ממש, למעלה אפילו ממה שעצם התורה מקשר.

אפילו מה שעצם התורה מקשר ישירות בין ה"גליא" של הנשמה לבין "סתים" דקוב"ה, יש משהו יותר גבוה – התאחדות ממש. אלה ארבע המדרגות של מאמר זה. לגבי ההתאחדות ממש נדבר בהמשך, אבל בכללות, כל המאמר של הרבי הוא ארבע מדרגות – דביקות, דביקות, התקשרות והתאחדות. שוב, הכל לפי הנחת היסוד שדביקות למטה מהתקשרות. אם כי שהוא אמר שיש צריך עיון במה שהביא מהרבי הרש"ב, שם רואים שדביקות היא למעלה מהתקשרות.

הקדמה למאמר הרבי הריי"צ

כאן יש קטע, שעד כמה שראיתי, אולי לא קראתי טוב את כל מראי המקומות במאמר, הרבי לא מפנה אליו. זהו מאמר של הרבי הריי"צ[נב] בו הוא מסביר מאר יפה התקשרות ודביקות, דוקא כמו הרבי הרש"ב, שמסביר שדביקות היא למעלה מהתקשרות, בדיוק ההיפך לכאורה מהנחת היסוד של המאמר שלפנינו.

קודם נסביר מה עתיד לקרות כאן. כאן הוא יסביר לנו שהתקשרות היא בין שני דברים נפרדים, למעלה ממנה יש שתי מדרגות של דביקות שהוא קורא להם 'דביקות ניכרת' ו'דביקות בלתי ניכרת'. 'דביקות ניכרת' היא סוד "איהו וגרמוהי חד בהון", יחוד הכלים עם אור אין סוף בעולם האצילות ו'דביקות בלתי ניכרת' היא יחוד האורות עם אור אין סוף. למטה מהן היא התקשרות הנשמות למטה כמו שירדו והתלבשו בגופים בעולם הזה. הקשר בין הנשמות לבין אור אין סוף הוא התקשרות, כמו שהנשמות ירדו למטה. זה הכלל. הקשר של הנשמות לה' למטה נקרא התקשרות. למה אני רוצה מאד ללמוד את זה? בגלל שלעניות דעתי זה הכי טוב מסתדר לי איך אני שומע את המלים בצורה הכי ברורה והכי תואמת את כל ספרי הקודש.

שוב, אנחנו פה בעולם הזה מנסים להתקשר לה'. שני סוגי הדביקות הם עולם האצילות. עולם האצילות הוא בדביקות ויש שם שני סוגי דביקות – דביקות ניכרת היא מצד הכלים ודביקות בלתי ניכרת היא מצד האורות (אני אומר במאמר מוסגר שכאן, בישיבה הזאת, לכאורה הכי מתאים ללמוד את המאמרים של הרבי הקודם יותר מכל הרביים. אם כי שיש בזה קצת יגיעה, בגלל שיש לפעמים אריכות דברים, אבל היות שכאן המגמה היא לתרגם את הדברים לנפש בצורה מובנת לכאורה הם הכי-הכי. גם בגלל שיש בהם ממש רגש, אפשר להתרגש ולבכות מזה קצת).

כדי להסביר את זה, כדרכו של הרבי הקודם שכל דבר חייב להסביר בעבודה, הוא אומר שהן מקבילות לשלש מדרגות הידועות והמפורסמות של אהבה. מכל ההתקשרות ומכל הדביקות רוצים כאן להגיע לאיזה רגש. איזה רגש הוא מכנה משותף לכל הדברים האלו? אהבה, כמו שראינו אצל דוד ויהונתן.

ידוע בקבלה וחסידות[נג] שיש שלש בחינות של אהבה – אהבת עולם; אהבה רבה; ואהבה בתענוגים. כדי להבין ולתרגם אותן בנפש נקביל אותם: אהבת עולם היא התקשרות, התקשרות הנפש כמו שהיא נמצאת למטה, בתוך גוף; אהבה רבה היא הדביקות הניכרת של הכלים דאצילות באור אין סוף; ואהבה בתענוגים היא הדביקות הבלתי ניכרת של האורות באור אין סוף. זה מה שעתיד להיות כאן הנושא.

חפיפת המאמרים אחד לשני

אם נקח את כל זה ונרצה להלביש על המאמר של הרבי – הדבר ניתן או לא? [צריך להוסיף עוד מדרגה] נכון. זה חופף יפי. [מדברים על אותם מושגים כאילו הם מתהפכים שלש פעמים] יפה, השאלה היא אם אתה מתייאש או לא. [לא מצד הייאוש, יש פה איזה בעיה] אפילו אני, ביום הראשון שהתחלתי את המאמר הזה, גם הייתי קצת מיואש וחשבתי שבסוף זה רק משחק מלים. באמת ככה אמרתי. אפילו מהרבי קצת משמע ככה. [מלה בלשון הקדש צריכה להעיד על מדרגה מסוימת, פתאום היא אומרת על שלש סוגים] לא נכון. יש "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[נד]. המבנה הכי חשוב בקבלה הוא "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", יראה-אהבה-אהבה-יראה, ארבע מדרגות בחותם המתהפך –הכי גבוה יראה עילאה ובאמצע שתי אהבות.

[לא היה יותר פשוט להסביר עם בארבעה מושגים שונים? חסרות מלים?] לא, זה לא היה טוב. היפי הוא שאותו הדבר הוא גם אחרת – גם אותה מלה וגם שתי מדרגות. ביראה המדרגות רחוקות ובאהבה המדרגות צמודות, סמוכות. זה כל היפי של לשון הקדש. זה מה שאבן-תבון צוחק על כך שבערבית יש שבעים מלים נרדפות למלה גמל. הוא אומר שהלשון הכי אידיאלית היא לא יותר מדי ולא פחות מדי מלים. יש שפות שיש בהן יותר מדי מלים ויש שפות שיש בהן פחות מדי מלים. האידיאל הוא לשון הקדש בה יש בדיוק כמה שצריך. אין יותר מדי מלים זאת אומרת שיש כמה מלים שמשמשות לכמה דברים שונים.

שוב, איך זה חופף? כאן התקשרות היא בעולמות התחתונים, אחר כך הוא בעצמו יאמר ששני סוגי הדביקות הם מצד הכלים ומצד האורות, בדיוק מה שהרבי אמר כאן. לכן זה קשור לפרק של היום, ששתי מדרגות הדביקות הן האורות והכלים בעולם האצילות, ממש אותו הדבר. רק מה? שם הוא מפסיק. אצלו הדביקות מצד האורות בעולם האצילות – זהו זה, כבר הגעת לשם. אתה צריך משהו יותר גבוה מזה? מה שאין כן כל הענין של הרבי הוא כן לטפס יותר גבוה, לכן יש עוד שתי מדרגות מעל. כאן הוא אומר שיש שלש אהבות. הוא רוצה שאני אבין, שיאמר לי משהו, אז הוא אומר שעד אורות דאצילות יכול לומר לי משהו, אהבה בתענוגים, אבל למעלה ממנה אין אצלו עוד אהבה – יש שלש אהבות לא חמש.

אבל הרבי דווקא אומר. כל החידוש של הרבי הוא לטפס לעצמות וזה בכל המאמרים שלו. הרבי הריי"צ מדבר על התקשרות-דביקות-דביקות, עד הדביקות הבלתי ניכרת, שהיא אהבה בתענוגים וזהו, בזה גמרנו את הסיפור הזה, את הסוגיא הזאת. אבל הרבי פשוט ממשיך עוד שתי מדרגות הלאה לעצם האור ולמה שלמעלה מעצם האור, שהוא עצמות ממש – התקשרות והתאחדות ממש מעל לשתי המדרגות של דביקות.

אם כן, מה שעכשיו המאמר של הרבי הקודם יוסיף לנו הוא שיש התקשרות-דביקות-דביקות-התקשרות. ממש כמו יראה-אהבה-אהבה-יראה, אותו מבנה. הוא לא אומר שהן אותו הדבר בגלל שהכל אהבות. ארבע אלו הן מעין י-ה-ו-ה. תמיד בשם הוי' הסדר מתהפך. למעלה מההתקשרות הגבוהה יש התאחדות אמתית שהיא כנגד קוצו של י. אם כן, יוצא לנו פה בסופו של דבר מבנה מאד מאד יפה ומסודר.

מהות האהבה

אני מתחיל לקרוא:

ויובן זה ממה שמצינו ג' אופני אהבה והם אהבת עולם אהבה רבה ואהבה בתענוגים.

זהו משהו קלאסי של הרבי הקודם משהו שלא תמצא אצל שום צדיק, בשום ספר לא תמצא דבר כזה. הוא הולך להגדיר מהי בכלל אהבה:

והנה מהות האהבה היא מהות רוחני, וכמו שאנו מרגישים בעצמנו שהאהבה היא הרגש רוחני זך ודק במאד מאד [לאהוב מישהו או משהו זה רוחני לגמרי], וזה מה שהאהבה באה בהרגש הלב [מה שאני מרגיש אהבה בלב, שהלב דופק או פועם] דבשר הלב מרגיש את האהבה אם כן הרי האהבה באה בתפיסא בגשם ממש [לא משהו רוחני, משהו מוגשם שפועל על הלב שלי] אבל באמת הנה הרגש זה מה שכבר מרגיש את האהבה בלבבו הוא מציאות האהבה

זה נקרא שהלב הוא כלי לאור האהבה, זוהי רק המציאות. הרגשת הלב שלי דופק היא מציאות האהבה. [הכונה ללב הדופק או לבשר של החויה?] המסקנה היא לבשר של החויה. בשר זה הוא מציאות האהבה, הוא לא האהבה. לפי זה הייתי יכול לחשוב שאי אפשר להגדיר מהי אהבה. אז הוא אומר – לא, אני כן יכול להגדיר לך מהו עצם אהבה. הוא אומר שזה שהלב דופק ומרגיש שהוא אוהב זוהי רק מציאותה של האהבה.

והיינו דזהו גופה [זה נקרא הגוף] של האהבה ולא מהותה שהיא נשמת האהבה אשר בעצם מהותה הנה אהבה היא כלולה מנועם וחום,

הוא אומר שעצם האהבה, מהות האהבה, הוא הרכב כימי של נעם וחום. כשאתה שם נעם ומרכיב אותו עם חום אתה יוצר אהבה. יש מישהו כאן שנקרא 'חום'? [נעם לבנת עובד בחברת חום-להט] ירוחם, רחמים הם חום. [לכאורה זה שוב רגש] הוא אומר שיש עצם הנעם והחום ואחר כך יש איך שהוא מתלבש בעצם הבשר של הלב, מהות האהבה היא נעם וחום.

קודם כל הוא אומר – לא התכוונתי למלים האלה בעברית, התכוונתי לאיך שאומרים אותן באידיש:

א נעימות'דיגע ורוחניות'דיקע ווארעמקייט [זו הגדרת האהבה והכונה להרגיש חם], ובגופה של האהבה שהוא המציאות דאהבה הרי יש בזה כמה דרגות תפיסא,

נושא מאד נחמד, הכל פה נושאים בתוך נושאים. הוא אומר שיש ארבע תפיסות של נעימות'דיגע ורוחניות'דיקע ווארעמקייט שהן גדר האהבה.

נעם וחום יוצרים אהבה

[מה היחס בין נעם וחום, מהו צמד המלים הזה?] קודם כל, מי אהב חום? – אני חושב על הזמן האחרון, לא על התנ"ך – הבעל שם טוב. הבעל שם טוב היה שם את היד על הלב של הילד – זה נקרא ברכת הבעל שם טוב – ומברך אותו שתהיה יהודי חם. זהו נוסח הברכה של הבעל שם טוב. השפאלע-זיידע אמר שהוא חם כל החיים בגלל שהבעל שם טוב פעם אחת בירך אותו בכך, מאז 'התחממתי ועד עצם היום הזה אני בוער'[נה].

נעם לכאורה עושה לי טוב וחם לכאורה מחמם אותי כדי שאני אשפיע טוב. כתוב שאין איבר חי על מנת להשפיע בלי חום. חום הוא ההכנה כדי להשפיע. כמו שאדם מתחמם, אפילו בצד השני, לא של אהבה, של נקמה – בשביל לנקום נקמה צריך להתחמם. להתחמם הכונה להתמלא אנרגיה כדי לעשות משהו. [מצד שני בהשפעה של הולדה אם יותר מדי חום מקלקל את ההשפעה] לא צריך להיות יותר מדי חם, אז שניהם נשרפים, עולים לשמים באש.

על מה שאמרנו, שנעם הוא לי טוב, "ויהי נעם הוי' אלקינו עלינו"[נו], יש עוד יותר: נעם בקבלה הוא תמיד אמא[נז]. אמא היא חוּפּה על החתן והכלה. אז נעם הוא לא רק לי טוב, אלא יכול להיות גם לנו טוב. החופה מצד אמא על החתן והכלה נקראת נעם. לנו טוב ביחד. [הרב דסלר מסביר במכתב מאליהו מהו נעם. הוא אומר למשל שאני עובר מאחורי מסעדה ואני מריח ריח נעים אבל לא נכנס לשם ולא אוכל, ההרגשה הטובה שיש לי והנעימות שיש לי מהריח הזה נקראת נעם] זה מה שהסברנו, שיש לי הרגשה טובה, בחינת מקיף. בשביל להתקשר בדבר צריך תוספת חום, אבל נעם הוא המקיף. [החום עושה שהוא יהיה חי] נכון, כל חי הוא חם, "כל חי מתנועע"[נח]. מהו חום בפיזיקה? תנועה, תנועה היא חיות. לכן כתוב שחיים הם חום. [אולי נעם הוא הרשימו של השכל והחום הוא רשימו של הלב?] הנעם הוא הטוב של המקיף, של הבינה, של השכל. לפעמים כתוב יותר מזה, שנעם הוא מה שכתוב "התגלות עתיקא באמא"[נט], שעיקר התגלות עתיקא, התגלות התענוג, הוא באמא. זהו פירוש המלה נעם ביתר דיוק.

ידוע מהאור החיים הקדוש שכותב על נדב ואביהוא שנעים הוא נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות[ס]. מצוטט בחסידות, אצל הרבי האמצעי מביאים את זה[סא]. [בשבעים פני חן יש נעם-חום?] צריך להיות כתוב אצלי. כמה שווה נעם-חֹם יחד? [עם ו?] על פי דקדוק שניהם בלי ו. יצחק. אם לא כתבתי את זה צריך להוסיף... אותיות נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'"[סב]. בדרך אגב הוא מסביר שנעם וחום הם עצם האהבה.

[קודם כל יש לך התרשמות פרימיטיבית ואחריה יש לך את ההתרחבות של הדבר. ועם ההתרשמות הפרימיטיבית נוצרת איזו אנרגיה, חום ואהבה] כמו שאמרנו קודם שדבק מלשון להדביק מישהו, להגיע, להשיג, זה גם על ידי החום והדביקות. [אז איך ישנם כאלה טיפוסים שהם חום בלי נעם?] חום בלי נעם יכול להיות חום של כעס, כמו שאמרנו קודם, שמתחממים כדי להתנקם. מתאים לך נעם? מסתדר, מתלבש טוב?

ארבע דרגות במציאות האהבה

עכשיו הוא אומר שכדי שנעם יגשים את עצמו עם חום, החום כאן הוא אולי מעבר, יש להלביש אותו בתוך הגוף. הוא אומר שבגוף שלו יש ארבע מדרגות. מהות האהבה היא נעם וחום, אבל הם צריכים להתפס בגוף. לכן הוא אומר שיש כמה דרגות תפיסה:

הא' תפיסת האהבה בהרגש הלב [איך שאהבה נתפסת בלב. כמו שאמרנו קודם על פעימה ודופק הלב], דער בשר הלב ממש פיהלט די אהבה, [שוב, כל דבר חשוב הוא צריך לומר באידיש כדי להבין אותו טוב – בשר הלב ממש מרגיש את האהבה. האהבה מורגשת בתוך בשר הלב שלו. זו תפיסה אחת]

הב' תפיסת האהבה בהסתכלות

הוא אומר שיש תפיסת אהבה, שהאהבה מתלבשת ממש ונתפסת בתוך ההסתכלות, בתוך העינים. משהו מאד חשוב – שהאהבה שלך בתוך העינים, "עיניך יונים"[סג]. אפילו יותר מהאהבה שאתה מרגיש בלב. יכול להיות שאתה לא מרגיש כל כך את הלב מתרגש וכל האהבה הזאת, שהיא הנעם והחום שלך, מתלבשת ממש בתוך אור העינים, בתוך ההסתכלות. העינים אומרות אהבה, אוהבים עם העינים.

וכמו שכתוב 'עיניך יונים' שבהסתכלות זו נתפסת האהבה שבהרגש לבו,

הוא לא אומר בדיוק מה שאמרתי. הוא מסביר – ונסביר בהמשך – שהיא נמשכת. כדי לומר בכל זאת מה שאמרתי קודם: יכול להיות שהיא נמשכת, מתחילה מהלב לעינים אבל בשעה שהיא בעינים יכול להיות בהחלט שבמודע הוא לא מרגיש את הלב רק את העינים.

הג' גילוי האהבה בנשיקה וחיבוק,

זה כבר בידיים או בפה, האהבה מתלבשת בתוך הידיים או בשעת הנשיקה והחיבוק.

הד' גילוי האהבה בדבור

הוא אומר שיש ארבעה שלבים של התלבשות ותפיסת האהבה. אם הם כנגד י-ה-ו-ה אז בשר הלב כאן, הוא משום מה כנגד ל הלב, לב החכמה, לב נתיבות חכמה.

[היה צריך להיות שדרגת הדיבור היא לא הרביעית אלא השלישית. ההתגלות הסופית של האהבה היא בחיבוק ונישוק] כנראה שהשכל כאן, הפה, הדיבור, הוא תמיד התופעה האחרונה של הנפש, המלכות. החיבוק בידיים הוא עדיין המדות, חסד וגבורה. הפה הוא מלכות הזכר, לא של הנקבה, הדיבור הוא מלכות הנקבה. באמת הייתי אומר שכאן אין מבנה שם הוי' ישר. זה יכול גם להסביר לי את ענין ההסתכלות.

נשלים את הענין: הייתי אומר שהסדר כאן הוא ה-י-ו-ה. הרי אמרנו קודם שהסדר "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו" הוא י-ה-ו-ה ושם מקור האהבה הוא באמא. איפה המקור גם של נעם וגם של חום? חום הוא אש, שניהם באמא. אם כי אפשר לומר שאש היא המדות כמו שהן כלולות באמא והנעם הוא הכתר, התגלות עתיקא, התענוג, שבאמא. מקור האהבה הוא באמא, לא באבא.

כמו שכתוב במקום אחד בספר סוד ה'[סד] שיש חמש מלים עיקריות בלשון הקדש שמתחילות באות א. הן נקראות ה אלפין יסוד – אור אחד אהבה אמת אמונה. מקור מושגים אלו הוא י-ה-ו-ה – אור הוא כתר; אחד, אחדות, כנגד י; ה עילאה היא כנגד אהבה, מקור האהבה הוא אמא; אמונה היא מלכות. אנחנו שמים את האמונה תמיד למעלה-למעלה, ברדל"א, בגלל שמלכות של העליון נעשית רדל"א של התחתון. אבל כשאומרים "איהו אמת ואיהי אמונה"[סה] הכונה לז"א ונוקבא דז"א. אחד שווה אהבה, הם נקראים "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[סו], אחד מצד החכמה ואהבה מצד הבינה. אור בגימטריא אין סוף הוא בכתר. היות שאהבה, נעם וחום, היא אמא, לכן קודם כל היא מתלבשת בבשר הלב. בשר הלב הוא "בינה לבא"[סז], הבינה קודם כל הולכת, מתלבשת ונתפסת בלב. אחר כך שהיא עולה לעינים, הסתכלות, זה כבר אבא. לכן אני חושב שסדר י-ה-ו-ה שהוא כותב כאן הוא ה עילאה ואחר כך י, אחר כך היידים, החיבוק והנישוק, הם ו והדיבור בסוף הוא ה תתאה, לפי הסדר ה-י-ו-ה, שהוא הצירוף של חדש שבט. י' שבט שייך לרבי הקודם.

[הסיום לא נלמד בשיעור]

ויש לומר, שההתקשרות דישראל ואורייתא שמצד דרגת התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות, נכללת בענין הדביקות שהיא בחיצוניות. כי ההתקשרות דישראל באורייתא (שמצד דרגא זו) היא בהחיצוניות (גליא) דאורייתא, ויתירה מזו, גם הפנימיות שבבחינה זו היא כמו שנמשכה בהשתלשלות להיות ממוצע. והלשון תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא הוא (בעיקר) בההתקשרות שמצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות, דהתקשרות זו היא בסתים דאורייתא ובסתים דקוב"ה, פנימיות.