כח היחוד של ל"ג בעֹמר

ח"י אייר תשנ"ה – מושב אור הגנוז

שיעורים במאמר ד"ה "גל עיני" תשל"ז (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור ארוך ומופלא התבאר סוד 'יחוד הקצוות' של רשב"י, החוט השוזר את הסדרה כולה. פרק א מבאר את סוד ע"ב שמות ה' והקבלתם לספירת העמר, תוך התעכבות על שמות חשובים לימים חשובים, ובראשם ל"ג בעמר. פרק ב – סוד הצניעותא –חוזר ומבאר את התפשטות המלך דווקא במקום צנוע כגילוי האלקות "בתוך כל אחד ואחד מישראל" – בפשט ממש! פרק ג, מבאר את מאמר חז"ל "הדר מצוה צניעות" על פי חסידות. פרק ד חוזר לסוד יחוד הקצוות של רשב"י ומבאר את היכולת המיוחדת הזו באמצעות משלים מספורי מעשיות, מהנפש ומהפיזיקה. פרק ה, עיקרי וחשוב, מבאר את סוד שלשת הדילוגים ושייכותם לסוד יחוד הקצוות. פרק ו, מבאר את ענין ל"ג בעמר כ'פסח שלישי' – הממשיך את פסח שני וגיבורו, רבי מאיר בעל הנס; ומקביל את שלשת הפסחים לשלשת הדילוגים. פרק ז, המהווה פנינה מופלאה בפני עצמה, הוא הסבר מחודש לענינו של ל"ג בעמר כ'פסח שלישי'. בעקבות תרגום מחודש לפתגם "עס איז ניטא קיין פארפאלן" – "אין דבר נפוּל" – מתבאר סוד הנפילה החיובית הממתקת את הפחד בשרשו, ששייכת במיוחד לל"ג בעמר, יום ה'הוד בהוד' – 'נפילה שבנפילה'.

א. ע"ב שמות בספירת העמר

הקבלת ע"ב שמות ה' לימי הספירה

עכשיו אנחנו כבר במוצאי ל"ג בעֹמר – כבר ל"ד לעֹמר, ולכן דבר ראשון צריך להתבונן ולכוון שהענין של ל"ג בעֹמר לא נפסק – כמו כל חגי ישראל, ובמיוחד אותם חגים מיוחדים שיישארו לעתיד לבוא[ב], כמו שהסברנו אתמול[ג] בשם הרבי[ד], של"ג בעֹמר הוא כמו פורים – לא יתבטל אף פעם.

אחד הסימנים לכך על פי קבלה הוא, שישנם ע"ב שמות קדושים שיוצאים משלשת הפסוקים "ויסע"-ויבא"-"ויט"[ה] לפני קריעת ים סוף, לפני שירת הים. שם ישנם שלשה פסוקים רצופים בתורה שבכל אחד מהם ישנן ע"ב אותיות. זוהי תופעה מיוחדת בתורה. וכאשר לוקחים אות ראשונה מכאן ואות אחרונה מכאן ואות ראשונה מכאן וכך הלאה – היות שיש פה שלשה פסוקים, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות – יוצאים ע"ב שמות של שלש-שלש אותיות, לכל שם יש שלש אותיות. למרות שאלו ע"ב שמות, ובספירת העֹמר יש ארבעים-ותשעה ימים, ומוסיפים את היום האחרון, "תספרו חמשים יום"[ו], שזהו חג השבועות, היום החמשים, שער הנו"ן.

אמנם חמשים הם לא ע"ב, ובכל אופן כתוב שישנה הקבלה ביניהם[ז] – וכמו בכל כוונות בקבלה, כל השמות שנשארו אחרונים נכללים כולם ביום האחרון, כלומר שלחג השבועות – היום החמשים – ישנם עשרים ושלשה שמות. יש ארבעים-ותשע שמות כנגד ארבעים-ותשעה ימי ספירת העֹמר, ואחר כך ליום החמשים, יום הנ', יש את השם שלו פלוס עוד עשרים ושניים שמות, וסך הכל כ"ג שמות. אבל קודם לכן, לכל יום יש את השם שלו. כמובן, לרוב השמות האלה – רובם ככולם – אין פירוש פשוט מילולי, אבל יש להם כמובן פירוש סודי.

שם ל"ג בעמר – י-ח-ו

שלש האותיות שמרכיבות את השם השלשים ושלשה, ל"ג, כנגד ל"ג בעֹמר – הן השם יחו. כך כותבים אותו.

באמת אחד הסימנים שיש כאן ענין מיוחד – אף על פי שאלו ע"ב שמות וימים יש ארבעים-ותשע – הוא, שהשם הראשון הוא השם והו, שאומרים אותו בחג סוכות – "אני והו"[ח]. השם הזה, והו, מופיע בדיוק באותה צורה, אותו השם עוד פעם, בשם הארבעים-ותשע.

כלומר, יש 'חזרת הגלגל', מחזור, שהשם הראשון והשם הארבעים-ותשע הם "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[ט] – הראשון הוא והו, וגם הארבעים-ותשע הוא והו. טוב וטוב, השם הזה – והו – שוה טוב בגימטריא, יש פעמיים טוב, כמו "הוכפל בו כי טוב"[י], "טוב לשמים וטוב לבריות"[יא], וכמו שהרבי תמיד אמר "טוב לבריאות"[יב]. זהו השם הזה, והו, של ע"ב השמות. הסימן לכך שחסד השמות – הרי עב עולה חסד – מתחילים בטוב הוא הפסוק "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי"[יג].

אבל השם הל"ג, של ל"ג בעֹמר, הוא יחו, וכשקוראים אותו הפוך, יוצאת המלה "וחי", כמו בפסוק "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"[יד] – כלל גדול בתורה, שכל המצוות כולן ניתנו כדי לחיות בהן ולא ההיפך[טו]. אם-כך, מאד מתאים שהוא יוצא השם של ל"ג בעֹמר, כמו שדברנו אתמול שזהו היום ה-חי בחדש. ח"י אייר, החיות והשמחה של חודש אייר. "וחי בהם" – שתהיה חיות ושמחה בכל המצוות. כידוע שיותר מעצם קיום המצוה עצמה יש השמחה של מצוה, החיות של המצוה.

בביטוי הזה, "וחי בהם", ישנה המלה "בהם" – שעל פי פשט היינו "בהם", אבל כתוב בקבלה שהיא על דרך הפסוק בתהלים, פרק צ, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה"[טז] – למה הכוונה שם במלה "בהם"? כתוב בקבלה וחסידות, שגם המלה "בהם" מרמזת גם על המנין שלו, מז, וגם לשרש שלו. כתוב ש"בהם" זהו שרש המלה בהמה. בלשון הקדש, השרש של בהמה הוא בהמ. אם-כי שכאן "בהם" במובן אחר, אבל האותיות בהמ שבצירוף אחר – בדרך אגב – בהמ הוא גם שם מע"ב השמות, שגם מופיע פעמיים בע"ב השמות. יש שלשה שמות בין הע"ב שמופיעים פעמיים: השם והו; השם לאו; והשם מבה.

ע"ב שמות – הדרך לנבואה

המקובל הראשון, שודאי כולם שמעו עליו, רבי אברהם אבולעפיה, עיקר עיסוקו בקבלה היה רק ההתבוננות ביחודים בשמות אלה, ע"ב שמות ה'. זו היתה עיקר הקבלה של הראשונים – להתבונן בסודות ע"ב השמות. למרות שלנו האותיות במבט ראשון לא אומרים הרבה, להוי ידוע שצריך להעמיק כאן. הספר הכי חשוב שלו נקרא "חיי עולם הבא", שכולו מוקדש רק לע"ב שמות ה' ואיך שהם מתגלגלים, איך לכוון אותם. הוא אומר שכאשר מכוונים אותם, ואפילו רק הוגים אותם נכון, בקדושה ובטהרה, על ידי כך זוכים לרוח הקדש ולנבואה, "יש נביא בישראל"[יז]. זה אומר שגם בזמן הזה – וזהו דבר שגם הרבי כותב[יח], ומביא לכך ראיות מספר הרמב"ם[יט] – שלמרות שהמציאות היא שפסקה הנבואה מישראל מאז הנביאים האחרונים של התנ"ך חגי זכריה ומלאכי[כ], אבל עקרונית, באמונה, אין שום סיבה שלא תופיע נבואה אפילו בזמן הגלות. כלומר, אין שום סיבה שבגלות לא יכול להיות נבואה. רוח הקדש היא פשיטא – בכל דור ודור יש בעלי רוח הקדש. אבל גם נבואה ממש – יש עובדה, מציאות, שאין לנו נבואה, אבל לא שלא תתכן נבואה.

הראשון שהדגיש זאת מאד מאד, שבכל זמן יכול להיות נבואה ממש, כמו מאז ומתמיד, הוא אבולעפיה. לכן הוא עצמו כותב על עצמו שזכה לנבואה[כא]. הוא כתב מעל עשרים ספרי נבואה שלא נשארו לנו, חוץ מכ"ו ספרי עיון שכתב שמעט מהם נשארו לנו, והכי חשוב ביניהם הוא הספר שהזכרנו – "חיי עולם הבא". אבל הדרך שלו איך להגיע לנבואה היא על ידי ע"ב שמות. גם שאר השמות של ה', אבל במיוחד ע"ב השמות של ה'.

כל זה היה מאמר מוסגר, שהשם של ל"ג בעֹמר הוא השם יחו, שכאשר קוראים אותו הפוך הוא וחי, "וחי בהם". מה הכוונה "בהם"? כתוב ש"בהם" שהוא גם כן שם בע"ב השמות, השם מבה שכתוב פעמיים, הוא שרש המלה בהמה.

איך הוא קשור לספירת העֹמר בכלל ולל"ג בעֹמר בפרט? ידוע שהיו מביאים את העֹמר מהשעורה, לא מהחטה. את כל המנחות לבית המקדש הביאו מן החטה, מאכל אדם. יש רק שני יוצאים מן הכלל – העֹמר ומנחת סוטה, אותם הביאו מהשעורה, מאכל בהמה. השעורה נקראת "מאכל בהמה"[כב], והחטה – "מאכל אדם". את מנחת העֹמר וגם מנחת סוטה הביאו מן מהשעורה. לגבי הסוטה חז"ל אומרים ש"מעשיה מעשי בהמה"[כג], ולכן גם קרבנה צריך להיות קרבן בהמה, "מדה כנגד מדה". כך חז"ל דורשים את הכלל הגדול בתורה, "במדה שאדם מודד בה מודדים לו"[כד], היות שהיא עשתה מעשה בהמה לכן הקרבן שלה הוא גם מעשה בהמה.

אבל איך הדין הזה שייך לספירת העֹמר? למה גם בספירת העֹמר צריך להביא דווקא מאכל בהמה, שעורה? שעורה היא כמו שַׁעַר, שַׁעַר, כתוב שהמלים שעורה ושער באות מאותו שרש, כי שׁין (ימנית) ושׂין (שמאלית) מתחלפות לגמרי. הקשר לספירת העֹמר הוא, שבספירת העֹמר על האדם לתקן את הנפש הבהמית שלו על ידי גילוי הנפש האלקית. אבל גילוי הנפש האלקית צריך להיות באופן כזה שהוא מתעסק בפירוש, הוא יורד ומתלבש, בעיסוק לתקן את הנפש הבהמית.

זהו גם הענין של "וחי [בהם]" בכלל – להמשיך חיות ושמחה בקיום המצוות, כל מצוות התורה, כל תרי"ג מצוות התורה; אבל "בהם", שהתורה תחיה ותתקן גם את הבהמה – זו העבודה של ספירת העֹמר. החיות האמתית, לחיות את הבהמה באור התורה והמצוה – זה קורה בעיקר בל"ג בעֹמר.

כתוב "וחי", עם ו החיבור – ו' החיבור ממשיכה גם את הענין של "חי" עד בלי די ועד אין סוף.

אמרנו שרצינו להתחיל עם איזה רמז, כדי להמשיך לנו את הענין של ל"ג בעֹמר שכבר עבר: אז חוץ מהענין של"ג בעֹמר, שהוא הוד שבהוד – עכשיו כבר יסוד שבהוד, ומחר בערב, שבת, היא מלכות שבהוד. אז גם על פי פשט נמשך הענין של הוד, מהיום "הוד שבהוד". אבל עוד יותר מכך, צריך להמשיך את החיוּת, ה"ח"י איר", ה"ל"ג בעֹמר" – "וחי בהם", "וחי" (בו' החיבור), עד אין סוף.

כאן הרבי דבר על יחוד קצוות, שהענין של רשב"י בל"ג בעֹמר הוא לייחד קצוות. אם נתבונן עוד טיפה – הכל כדי לפתוח בקצת גירוי ההתבוננות באותיות התורה, באותיות שמות הקדש – נראה ש-יחו, השם הל"ג בין ע"ב השמות, מתחיל סדרה של אותיות על פי מספרן שיש לה גם המשך. איזה מספרים נמצאים בשם יחו? 10, 8, 6. יש פה סדר, דילוג של שתיים כלפי מטה, שהוא בעצם כלפי מעלה, כלפי שרש האותיות של הא-ב – מ-י ל-ח ומשם ל-ו. אם קוראים את השם הפוך הוא יוצא וחי, "וחי". מהי האות הבאה בסדרה? ד. בכל ע"ב השמות יש רק שלש אותיות בכל שם, אבל כאן – הסדרה של השם הזה מרמזת שיש עוד אות שצריך לצרף אל השם הזה. האות ד, שבאה בהמשך לסדרה יחו, ואז תצא לנו המלה יחוד. "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – יחוד הקצוות. זהו המושג שהרבי אומר – יחוד הקצוות, שזוהי הסגולה המיוחדת וזהו הכח המיוחד של רשב"י.

אם נתבונן עוד טיפה, במלה יחוד יש גם יחו וגם יוד – יוד זהו המילוי של האות י. ידוע שבמילוי של האות יוד, י-ו-ד, אותיות המילוי שוות יחד לאות השרש. כלומר, ו-ד, המילוי של י, שוה 10 – כמו י עצמה.

ב-יחו ישנה בדיוק אותה התופעה, אבל בסוד הרבוע. יחו, מבחינת המספרים שלהם, הן שלישייה של מספרים, כמו שידוע בהנדסה פשוטה – כל אחד שלמד בבית ספר יודע, שיש תופעה מיוחדת של שני רבועים שביחד שוים רבוע. זוהי גם התופעה כאן, של יחו: י ברבוע שוה 100, ח ברבוע – 64, ו ברבוע – 36. י שוה ח-ו, הכל ברבוע, כמו ש-י שוה ו-ד בפשוט. ה-י מתמלאת ב-ו-ד; והחלק המילוי, ו-ד, שוה את ה-י. אותו דבר בסוד הרבוע נמצא בשם יחו – ה-ח וה-ו ביחד שוים את ה-י, אבל ברבוע.

מה שעשינו עכשיו היה עושה טוב לרבי אברהם אבולעפיה – זהו הראש שלו, השיטה שלו.

ב. סוד הצניעותא

להתפשט בצניעות

עוד מעט נכנס לענין: בסוף השיעור הקודם דברנו על סוד הצניעות, אז נתחיל ממנו, ונמשיך קצת בענין הזה, ספרא דצניעותא.

תמיד אמרנו שבחסידות כתוב שדירה בתחתונים היא מקום כזה שהמלך כל כך חפשי בו, עד שהוא יכול להתפשט מן הלבושים.

עיקר החידוש שהרבי מוסיף כאן בהסבר, הוא שאף על פי כן המלך מתפשט במקום צנוע. אמרנו שעל פי פשט לכאורה העובדה הזו גורעת מהעצמה של "דירה בתחתונים", אבל אמרנו שבאמת להיפך: בכך הוא עוד יותר מגביר את פנימיות ועצמיות גילוי המלך בתחתונים – "דירה בתחתונים".

העובדה הזו גופא, שההתפשטות היא בדרך של צניעות, היא בגלל שצניעותא בקבלה היא בדיוק הקצה העליון – "צניעותא" היינו שרדל"א, פנימיות עתיק, מצניע בתוכו את "חביון עֹז העצמות"[כה].

לכן, אם רוצים להמשיך למטה את "חביון עֹז העצמות" – צריך דווקא את הצניעותא, רדל"א, "רישא דלא ידע מה הוי בהאי רישא"[כו]. הוא לא יודע בעצמו – זוהי המדרגה השלישית של 'בעל סוד', שלא יודע בעצמו מה יש לו בפנים[כז]. בעבודה, זוהי אמונה פשוטה של יהודי[כח] – אמונה בדרגה של "הוד שבהוד", או אמונה בבחינת "תכלית הידיעה", לאחר מיצוי כל הידיעה, שגם חוזר מעין הוד שבהוד, "תכלית הידיעה שלא נדע"[כט]. מתוך כך הוא ממשיך כל פעם תוספת דעת, וגם תוספת אמונה. הוא ממשיך כל הזמן מקיפים של אמונה להיות פנימיים. אור פנימי הוא אור הדעת, וכל פעם שהאדם ממשיך מקיף להיות פנימי – הוא ממשיך בדרך ממילא עוד מקיף, יותר גבוה. עוד אמונה יותר גבוהה.

ממילא, מה שה' יתגלה לנו לעתיד לבוא – כמו שהרמב"ם מסיים את הספר שלו[ל] "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[לא] – הוא הדעת, הגילוי, אבל אין זאת אומרת שלא תהיה אמונה. תמיד תהיה כתר ועטרה של האמונה – מעל כל דעת יש אמונה, וכן להיפך – האמונה ממשיכה את הדעת. האמונה עצמה היא הכלי להמציא לנשמה את הדעת. כלומר, שקודם מצטנע הגילוי באמונה, ב"חביון עֹז העצמות", וממנה גופא הוא נמשך לדעת ומתגלה.

מקום ההצטנעות – "בתוכם"

אם רוצים עוד יותר טיפה להמשיך את הרעיון, להעמיק ברעיון הצניעותא שכתוב כאן, כתוב שלמלך יש מקום צנוע. איזה מקום בתוך הדירה שלו הוא המקום הצנוע של המלך בו הוא מתגלה כולו, כמו שהוא? הרי בית המקדש יתפשט! בזמן הזה אפשר לומר שזהו בית המקדש, או קדש הקדשים של בית המקדש, אבל הרי הוא עתיד להתפשט ולהיות בכל מקום[לב]. הגילוי של בית המקדש העתיד יתפשט לכאורה בכל העולם, ואפילו קדש הקדשים!

אם כן, מהו המקום הצנוע הזה, בו המלך יכול להיות גלוי לגמרי, להיות עצמי לגמרי, בלי שום בושה, ובכל זאת לא להכשיל? הרי "לפני עור לא תתן מכשול"[לג], לא להכשיל את הציבור שיראו אותו ערום, היות שאסור לראות את המלך ערום[לד], כמו שהרבי כתב כאן.

אז מהו אותו מקום? בפשטות, ההתגלות היא בכל מקום. קודם אמרנו שאותו מקום הוא האמונה. עצם המושג אמונה הוא, שקודם הגילוי מצטנע בתוכה, ואחר כך הוא נמשך למקום הדעת. אבל אם רוצים לתת לו עוד יותר המחשה, או כעין המחשה, נאמר כך: באותו פסוק שבית המקדש לא מצומצם ומוגבל רק במקומו המקורי בירושלים, כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם"[לה]. ידוע הדיוק שכתוב בראשונים בשם חז"ל[לו] – "'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם' – בתוכו לא נאמר [לא כתוב בתוכו של בית המקדש] אלא בתוכם". מה הכוונה בתוכם? בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל, בתוך ליבו של כל יהודי. שם הקב"ה שוכן.

הדבר הזה יהיה ביתר שאת ויתר עֹז לעתיד לבוא, ולכן אפשר גם לומר שלמרות שכל העולם כולו יתמלא דעה את ה' כמים לים מכסים – הרמב"ם עצמו כותב שעדיין היהודים יהיו יותר חכמים[לז]. כולם ידעו את ה', "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[לח], וגם הגויים שיישארו לעתיד לבוא – עדיין היהודים יצטיינו ביותר, כמובן. כך הרמב"ם כותב בסוף החיבור שלו.

בתוך אותם יהודים גופא, שיצטיינו בדעת את ה', גם הקב"ה יצטנע בתוכם, בנקודה אחת שהיא עצם נקודת האמונה. האמונה הזו נמצאת בנקודה הפנימית של הלב, לא במח. במח יודעים, אבל כמו שהרבי כותב בהרבה מקומות – היחידה שבנפש, ופנימיות היחידה, פנימיות עתיק, רדל"א, מקור מעיין החתום של ה"נפלאות", ה"גל נעול מעין חתום"[לט] שנסביר יותר בהמשך בע"ה – הוא "וּמַעְיָן מִבֵּית הוי' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים"[מ].

המעין הזה הוא האַיִן, הוא "עין השכל שבלב"[מא]. שוב, אם כבר רוצים לדעת איפה ה' יצטנע גם אחר ביאת המשיח ואפילו אחר תחית המתים, היכן הוא יתגלה כולו אבל במקום צנוע – המקום הצנוע הזה הוא בתוך הלב של כל יהודי. העובדה הזו היא בדיוק כמו הפסוק "'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם', בתוכו לא נאמר אלא בתוכם", בתוך הלב של כל אחד ואחד מהם. כך גם יהיה לעתיד.

להיפך, הדיוק של "בתוכם" יהיה עוד יותר מודגש לעתיד לבוא מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים בעבר. בזמן שבית המקדש היה קיים בעבר, נאמר יותר על פי פשט, שהשכינה היתה שורה בתוך הבית, בתוך הבנין הזה, ומה ש"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם", בתוך הלב של כל אחד ואחד מהם, היה רק בבחינת דרוש. אבל דווקא לעתיד לבוא, הדרוש של "בתוכם" ולא "בתוכו" יהפוך להיות הפשט העיקרי לעתיד לבוא: עיקר גילוי השכינה וחביון עֹז העצמות יהיה בתוך הלב של כל יהודי, ומהלב אל המֹח, לדעת שבמודע, ומשם לשאר האברים.

ככלל, "לבא פליג לכל שייפין"[מב], שמחיצוניות הלב יש שפע ישיר שהולך לכל האברים, אבל מפנימיות הלב עולה החיות, המעין הנובע, קודם-כל למֹח, וממנו מתפשט המעין לכל אברי הגוף.

ג. "הדר מצוה צניעות"

נאמר עוד ענין בסוד הצניעותא. יש מאמר חז"ל מאד מאד חשוב, שמופיע במסכת דרך ארץ. זוהי מסכת קטנה שקשורה גם באופן מיוחד לספירת העֹמר, היות שתקופת ספירת העֹמר נקראת "דרך ארץ קדמה לתורה"[מג]. כל התקון של "וחי בהם", לפי הפירוש ש"בהם" הוא שרש הנפש הבהמית הוא להמשיך חיות של הנפש האלקית לתוך ה"בהם", כמו "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וכו'. לכן, דוקא התקופה הזו נקראת "דרך ארץ קדמה לתורה", ולכן לומדים פרקי אבות – שענינם תקון המדות, דוקא בימים הללו של ספירת העֹמר. אז יש מסכת בחז"ל שנקראת "מסכת דרך ארץ" – מסכת לא ידועה כל כך – שהיא חלק ממה שנקרא "מסכתות קטנות". במסכת זו יש מאמר מאד מאד יפה וחשוב: "הדר תורה חכמה, הדר חכמה ענוה, הדר ענוה יראה, הדר יראה מצוות, הדר מצוות צניעות". ההדר, ההוד וההדר, הוא כמו שרבי שמעון אמר "שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא"[מד]. זהו ההדר, ההידור, הידור מצוה. כתוב שיש "הדר תורה", הידור של התורה, היֹפי הכי פנימי של התורה.

הוד והדר

יש קשר בין "הוד שבהוד" ל"תפארת שבתפארת", כמו שנסביר תיכף: הוד הוא מצד אחד מלשון הודיה, אבל מצד שני מלשון "הוד והדר"[מה], וכיון שהיא מלשון הוד והדר, אז אפילו על פי פשט זהו היום הכי קרוב ל"תפארת שבתפארת". זאת חוץ מהעובדה שהימים הללו, ההוד שבהוד והתפארת שבתפארת, מתחלפים ומשתלבים בסוד ספירת העֹמר. מה שב"אור ישר" הוא הוד שבהוד, ב"אור חוזר" הוא תפארת שבתפארת.

בלשון הקבלה[מו] יש "אור פנימי" ו"אור מקיף", האורות הפנימיים מתגלים ונמשכים מלמעלה למטה, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, ולכן ל"ג בעֹמר לגבי אורות הפנימיים הוא הוד שבהוד. אבל באורות המקיפים – להיפך, הם נמשכים ומתגלים מלמטה למעלה, כך שהיום הראשון הוא מלכות שבמלכות, ויום הל"ג בעֹמר, ביחס למקיפים – הוא תפארת שבתפארת. יום ה-והו, והו עולה טוב, השם הראשון של ע"ב השמות. היום הזה, ה-טוב מהתחלה, משתלב ומשתלם על ידי ה-טוב מהסוף. היום הזה, ל"ג בעֹמר, הוא יום ה-טוב מהסוף כמו שתפארת שבתפארת הוא יום ה-טוב מההתחלה. כמו שאמרנו שבע"ב שמות יש פעמיים את השם והו – טוב, "פעמיים כי טוב"[מז], תפארת שבתפארת, הוד שבהוד.

עוד יותר מכך, לפני שנחזור למאמר, מוסבר בחסידות בעומק ובאריכות, בהמשך תער"ב המפורסם של הרבי הרש"ב בכמה מאמרים שלמים, ביחס לביטוי "הוד והדר". הוא אומר ש"הוד והדר" הוא כתר – "הוד" הוא פנימיות הכתר, ו"הדר" הוא אריך[מח]. לפי זה, ש"הוד" הוא עתיק ו"הדר" הוא אריך, יוצאת אסמכתא מובהקת למה שהרבי כותב כאן, שביום הוד שבהוד מתגלה פנימיות עתיק, שהיא ה"נפלאות מתורתך"[מט]. כלומר, הוד בכלל הוא עתיק לגבי אריך, והוד שבהוד הוא – לפי זה – הוא פנימיות עתיק, רדל"א, היום בו נמשך חביון עֹז העצמות, הוד שבהוד.

יש גם "הוד והדר" למטה בספירות. הרבה פעמים כתוב ש"הוד והדר" הם הוד ויסוד: הרי "הדר" הוא המלך השמיני[נ], הדר שהוא יסוד א"ק[נא], אלו גם כן אותיות של קבלה שלא נסביר אותן. הרבה פעמים הדר הוא ספירת היסוד[נב]. מאד מתאים שאנחנו מזכירים אותו עכשיו בהשגחה, ברגע זה, אחרי שכבר ספרנו יסוד שבהוד. לפי זה, "יסוד שבהוד" הוא "הדר שבהוד", כך שהיום הוא ממש "הוד והדר".

נחזור לעניננו: מאמר חז"ל במסכת דרך ארץ הוא "הדר תורה – חכמה", ואחר כך "הדר חכמה – ענוה, הדר ענוה – יראה, הדר יראה – מצוות, הדר מצוות – צניעות". כלומר, כל אלו הן עליות, שתיכף נסביר מהן, אבל העליה הכי גבוהה, תכלית כל העליות, ההידור שבהידור שבהידור שבהידור שבהידור, זו הצניעות. כל זה רק כדי לחזק מאד את הענין של המלך, הדירה בתחתונים, מה שהרבי כתב כאן, שהמלך מתגלה לגמרי, ובכל זאת – זהו החידוש של המאמר הזה – דווקא במקום צנוע.

הדר תורה – חכמה

חז"ל אומרים "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[נג]. הסימן של האמרה הזו, מופיע בספרי החסידות במיוחד בראשי תיבות נחש"ת[נד]. אם כן, "אורייתא מחכמה נפקת"[נה], התורה מתגלה מתוך החכמה, אבל היא לא עצם חכמה עילאה.

כאן אין הכוונה על פנימיות ועצם התורה, אלא לתורה שגלויה לנו, תורת הנגלה, עליה נאמר "נובלות חכמה שלמעלה תורה". מה"נובלות חכמה שלמעלה תורה" עולים וחוזרים – המלה הדר היא גם לחזור, "הדר" בארמית היינו חזר, 'הדר ביה' היינו חזר בו (המלים האלו הן אפילו אותן אותיות – בארמית ה באה הרבה פעמים במקום ח ו-ד במקום ז, לכן הדר הוא ממש אותיות חזר) – לעצם חכמה עילאה של ה'.

הדר חכמה – ענוה

אחר כך עולים יותר גבוה, "הדר חכמה ענוה". כתוב בקבלה שיש "נחל נובע מקור חכמה"[נו], שאלו שערות הדיקנא של הכתר. מהי הענוה שבהן? מדוע שערות הדיקנא נקראות ענוה? בגלל שהן מצמצמות את השפע, את האור האינסופי שיש במוחא סתימאה, בכח המשכיל של הכתר, שהוא "מים שאין להם סוף"[נז], ואותו נחל נובע מקור חכמה מצמצם לטיפין טיפין את האור הגדול, את השפע, ברוב ענותנותו... – "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא עונתנותו"[נח] (יש באמת שתי גרסאות בלשון הקדש, אפשר לומר עַנותנותו, עם פתח, ואפשר לומר עִנותנותו, עם חיריק, אפשר לומר גם כך וגם כך).

כתוב שהענוה כאן היא סוד הדקנא קדישא, במיוחד התקון השמיני שלו, שנקרא "אַיִן מזל לישראל"[נט], אַין זו ענוה. האין כאן הוא היכולת לצמצם את השכל המופלא, האין סופי שיש בתוך מוחא סתימאה, לטיפין טיפין. לכן הוא נקרא "נחל נובע מקור חכמה", טיפין טיפין של הבלחות, ברק המבריק על השכל הגלוי. זוהי העליה מחכמה לענוה.

הדר ענוה – יראה

אחר כך מענוה עולים יותר גבוה, ליראה – "הדר ענוה – יראה". כתוב שיראה היא עצם מוחא סתימאה בכתר, שהפנימיות שלה נקראת מקור כל ההשכלות. פנימיות חכמה סתימאה, כח המשכיל בלשון החסידות, היא גבורה דעתיק. הגבורה דעתיק היא יראת שמים, מקור היראה. שוב, אלו אותיות של קבלה, אבל רק רציתי לצטט זאת, משהו מאד יפה, "הוד והדר", המאמר הזה בפני עצמו, והוא מתקשר למה שדברנו על סוד הצניעות.

הדר יראה – מצוות

אחר כך עולים יותר גבוה מהיראה, "הדר יראה מצוה [מצוות]". מה היא המצוה-המצוות? כל תרי"ג המצוות הן "תרי"ג אורחין דגלגלתא"[ס], כך כתוב בספר הזהר וכך מובא בספר התניא[סא]. מקור המצוות הוא בחסד של עתיק, שמתלבש בגלגלתא של אריך.

"עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת"

כאן אנחנו נוסיף עוד ענין ב"גל": הבוקר[סב] אמרנו שגל מלשון לגלגל, ועכשיו נאמר שמאותו שרש, לגלגל, יש גֻּלְגֹּלֶת. גל קשור לגֻּלְגֹּלֶת, וקשור גם למה שלמעלה מהגֻּלְגֹּלֶת. כידוע, חוץ מעצם הגֻּלְגֹּלֶת שהיו מונים את היהודים, לוקחים מהם מחצית השקל – הרי אסור למנות יהודים, להצביע על יהודים, לספור אותם; ובכל זאת בתורה כתוב שיש תשלום "לַגֻּלְגֹּלֶת", גלגֹלת זו מלה שמופיעה בתורה לא רק בשביל העצם הזה, אלא זהו כינוי לעצם מציאות היהודי.

"עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת"[סג] שייך לספירת העֹמר. אמרנו של"ג בעֹמר, ח"י אייר, הוא היום שבו – לפי דעה אחת בחז"ל – המן התחיל לרדת[סד], ולגבי המן כתוב "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת". ספירת ה-'עֹמר לגֻּלְגֹּלֶת'... זהו עוד רמז נפלא מאד לכך שהעיקר של ספירת העֹמר הוא הגל שבו, ה"גֻּלְגֹּלֶת" שלו, ל"ג בעֹמר.

הדר מצוות – צניעות

זהו מקור המצוות, אבל יותר גבוה מגלגלתא, ישנו רדל"א, ועל כך כתוב "הדר מצוה צניעות". מי שרוצה לראות וללמוד את כל המאמר הזה יותר לעומק – יש בספר שלנו 'שכינה ביניהם', הפרק האחרון שלו[סה] נקרא בשם זה, 'הדר מצוה צניעות', והוא מסביר הרבה יותר בעומק את כל המאמר במסכת דרך ארץ: "הדר תורה חכמה, הדר חכמה ענוה, הדר ענוה יראה, הדר יראה מצוה, הדר מצוה צניעות".

העיקר הוא הצניעות – צניעות היא חזרה לרדל"א, לפנימיות עתיק בה נמצא חביון עֹז העצמות, כמו שהרבי כותב כאן.

ד. כח היחוד של רשב"י

היחוד – כח הדעת

אחרי כל החלק הזה, שהיה המשך לשיעור הקודם, בשיעור שלנו הערב – לפני שנמשיך לעצם המאמר – יש עוד כמה נושאים שקשורים לווארט האמתי כאן, הכי חזק שיש פה, שהוא הענין של יחוד קצוות, ויחוד מה שלמעלה מלהיות בגדר קצה עם מה שלמטה מלהיות בגדר קצה. זהו בעצם מה שיצא לנו עכשיו, הרמז של 'יחוד', מתוך השם הל"ג בע"ב השמות הקדושים של הקב"ה.

הכח המיחד הוא בדרך כלל כח הדעת. כאשר רשב"י – באדרא – הושיב את התלמידים שלו סביב, בסדר מסודר לפי הספירות, כתוב שהוא עצמו היה במקום הדעת[סו]. כאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר[סז], על פי פשט הוא באמת צריך היה להיות הכתר, בגלל שהבן שלו – רבי אלעזר – הוא החכמה, והסופר שלו, מי שכתב את דבריו, הוא רבי אבא. למרות שקוראים לו אבא, כתוב שלמרות זאת הוא ספירת הבינה. לכן, צריך לומר שרבי אבא הוא בסוד "חכם בבינה"[סח]. רבי אבא הוא הסופר, ואלו השלשה הם העיקר: רבי שמעון, רבי אלעזר ורבי אבא. או שהם כתר-חכמה-בינה, או – כפי שהמפרשים המקובלים מסבירים – שבאמת רבי שמעון היה בבחינת דעת; רק שהוא הדעת הנעלם[סט], שיש לה שרש יותר גבוה גם מהחכמה והבינה, ולכן הוא מייחד אותם.

אם כן, רשב"י מייחד גם את החכמה והבינה, ואחר כך הוא יורד מטה כדי לייחד את השכל והרגש. אבל כל יחוד בכלל, הכח ליחד – הוא הדעת, שהיא רבי שמעון, הכח לייחד קצוות.

לכן, כאשר אנחנו לומדים על דרך החסידות מהו המושג ואפילו מהו השם, המונח הפנימי של כל ספירה – מי שלמד בשיעורים שלנו[ע] יודע שלכל ספירה בקבלה יש מונח בחסידות שהוא האור הפנימי שלה: האור הפנימי של החכמה הוא בטול, האור הפנימי של הבינה הוא – דברנו על כך הרבה אתמול והבוקר – שמחה, "אם הבנים שמחה"[עא]. האור הפנימי של חסד – אהבה; של גבורה – יראה; וכך הלאה. בכתר יש ג' רישין שבכתר – אמונה, תענוג ורצון. אבל כאשר נותנים את המונח המדויק לפנימיות הדעת – פנימיות הדעת היא מדת היחוד. כלומר, הדעת היא הכח המייחד. זהו כחו המיוחד של רשב"י, לייחד באהבה. "אנן בחביבותא תליא מילתא"[עב], כמו שדברנו באריכות הבוקר.

אהבת ישראל ללא ראיה

כדי לייחד קצוות, אם אני רוצה לקחת ממש מקצה אחרון, קצה רחוק רחוק, ולייחד אותו עם קצה שני, שגם הוא רחוק רחוק ממנו לגמרי, הקצה השני – נחוץ עוד כח בנפש.

בלשון הבעל שם טוב, כאשר הוא דבר על אהבת ישראל, הוא אומר שאהבת ישראל היא לאהוב יהודי בלב ובנפש, אחד כזה שלא ראית אותו מימיך[עג]. בחב"ד ובחסידות הפירוש הוא, שהכוונה במלים 'שלא ראית אותו אף פעם' היא לא רק שב'מקרה', במרכאות, משום שהוא גר בקצה השני בתבל ולא זכית אף פעם לראות אותו. הכוונה היא שאף על פי שהוא השכן הקרוב שלך אתה לא 'ראית אותו' אף פעם, שאין בינך לבינו ולא כלום, אין שום קשר שכלי או רגשי. אתה 'לא רואה אותו', הוא לא אומר לך כלום, אין לך שום זיקה אליו. בכל כחות המודע של הנפש אתה לא רואה אותו בכלל. לא ראית אותו, ואתה לא רואה אותו. אהבת ישראל היא לאהוב יהודי כזה שלא ראית מימיך. שוב, המציאות היא שיש שני יהודים שהם בקצוות רחוקים ושונים.

הבוקר אמרנו שהסימן המובהק של אהבה הוא להקשיב, לתת אמון, להאמין באחד שגם אם לא ראית אותו, אין לך הוכחה לדבריו, לא ראית – אין ראיה למה שהוא אומר, אבל אתה עדיין מאמין שודאי יש פה משהו, יש פה נקודה טובה, ונקודה טובה כזאת שאין בך. חייבת להיות לו נקודה טובה שאין בי, אני מאמין בכך, וזוהי ממש אמונה – בגלל שאני לא רואה אותה בינתים, אני רק מאמין בקיומה, וכיון שאני מאמין בה – אני מקשיב. אני מקשיב כדי לקלוט אותה, לקלוט את מה שאני מאמין שקיים, הוא נמצא שם, וצריך רק להקשיב היטב כדי לקלוט אותו. זה היה הווארט שהדגשנו הרבה הבוקר. גם פה, נמצא יהודי שלא ראית מימיך, אין בו שום ראיה אצלך, שום טוב, וצריך להאמין בו. כלומר, יש פה שני קצוות רחוקים לגמרי, שאין שום קשר מודע ביניהם.

אם כבר אמרנו, נוסיף עוד מלה, רעיון מהמדע היום, שגם אנחנו מאד אוהבים לומר אותו, שאולי שמעו אותו בשיעורים הקודמים שלנו.

השפיץ של המדע כיום, של הפיזיקה, הוא שיש 'תופעות לא מקומיות'. יש מה שנקרא 'העברת מידע', להעביר מידע מנקודה לנקודה אחרת ביקום, ואי אפשר לעשות זאת במהירות שיתרה על מהירות האור, 'נישט שייך'. אף על פי כן, למרבית הפלא אנחנו מוצאים שיש כביכול דברים שיודעים אותם, ספונטנית, מקצה אחד של היקום לקצה השני באותו רגע ממש. אין כאן המקום להאריך, עכשיו לא סמינר מדע, על כך נדבר בע"ה פעם אחרת, אבל הדבר הזה נקרא 'תופעות לא מקומיות'. שוב, זהו השפיץ של השפיץ היום בפיזיקה.

אם כן, המושג הזה סותר את כל המושג 'מקסימום מהירות', שהוא מהירות האור, שאי אפשר להעביר מידע יותר מהר מאשר מהירות האור. אבל מה הדבר הזה אומר לנו בנפש, במלה אחת פשוטה? שאמונה כן 'מדלגת' – זוהי עכשיו מלת המפתח – ספונטנית, בן-רגע, מקצה אחד של היקום לקצה השני שלו, יותר מהר מאשר מהירות האור. כלומר, מהירות האור היא מקסימום לגבי דעת, דעת היא אור במודע. במודע אור לא יכול לנוע יותר מהר מהמהירות המקסימלית של הפיזיקה, מהירות האור. להעברה במסגרת הדעת באמת יש גבול, אבל אמונה קופצת מן הקצה אל הקצה, ללא שום מדידה ושום הגבלה, גם לא של מהירות האור. שוב, התופעה הזו נקראת 'לא מקומית'.

הדבר מרמז גם למה שאמרנו אתמול, של"ג בעֹמר הוא "נפלאות מתורתך", כלומר נ' פלאות[עד]. כתוב ש"נ' פלאות" הם כמו שהארון הוא אור נ'. על הארון כתוב "מקום ארון אינו מן המדה"[עה], כלומר שיש בו איזו תופעה לא מקומית. הענין הזה הוא גם על דרך לעתיד לבוא, שקדש הקדשים והארון, מקום הארון יהיה בכל מקום. מקום הארון יהיה בתוך הלב, בנקודה הפנימית שלו, העצמיות האמתית, שהיא השראת השכינה בעצם היהדות.

דילוג המשיח

כל זה היה כדי שנאמר עוד מלה, מאד מאד חשובה בקבלה וחסידות – המלה דילוג.

מהירות האור היא לא דילוג, היא המשכיות, אבל באמונה יש יכולת של דילוג. אנחנו יודעים שיש פסוק בשיר השירים "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[עו], וחז"ל דורשים את "מדלג על ההרים" גם לגבי גאולת מצרים, ועוד יותר דורשים אותו על מלך המשיח[עז], שמלך המשיח הוא גם "הנה זה בא, מדלג".

קודם אמרנו שרשב"י הוא הדעת, אבל אמרנו שלדעת יש גבול – יש לה הגבלה כמו מהירות האור, אבל היא גם הכתר. הפרדוקס של הרשב"י, שהוא כח היחוד, ליחד קצוות וליחד גם את מה שלא בגדר קצה, שזהו עוד יותר פלא, לחבר אותם ולייחד אותם – הוא בסוד הדילוג.

השלכת הקול המייחדת קצוות

ננסה להמחיש זאת קצת על ידי אחד הסיפורים המופלאים של רבי נחמן מברסלב, ב"ז' בעטלרס" שלו. יש שם סיפור, אני אומַר רק את התמצית, רק מה שנוגע לנו, שיש שתי צפורים, בני זוג, שאבדו אחד מהשני. אחד נמצא בקצה אחד של העולם והשני נמצא בקצה השני, ושניהם נורא מסכנים. כיון שכל אחד מתגעגע, ורוצה לחזור הביתה לבן-בת זוג שלו, והם אבדו לגמרי אחד מהשני. עד שבא אחד מופלא, שהפלא שלו הוא הקול שלו. הוא יכול לעשות מה שקוראים בעולם 'להשליך את הקול', כלומר לעשות שהקול שלו יוצא כביכול ממקום אחר, 'לדלג', להקפיץ את הקול שלו מהמקום שהוא נמצא בו, כך שהקול שלו יצא מנקודה אחרת ביקום וישמע בו.

שוב, זוהי רק התמצית, חלק מסיפור ארוך שכדאי לקרוא אותו בפנים כמובן. הוא עומד באיזשהו מקום באמצע, לא כל כך חשוב איפה הוא נמצא, ומשליך את הקול שלו לכל כיוון, לכיוונים הקיצוניים ביותר, וכך הוא פועל שאחד ישמע את השני ויתקרבו אחד לשני, עד שבסופו של דבר הם חוזרים להיות יחד, נפגשים ושמחים להזדווג שוב יחד. הוא עושה זאת בסוד הקול המדלג שלו. בודאי יש כאן רמז לפסוק "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

יחוד קצוות בבשורת הגאולה

"קול מבשר מבשר ואומר"[עח], הבשורה של הגאולה היא בשורת אליהו הנביא זכור לטוב, שבבשורה שלו נאמר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[עט]. זהו גם כן חיבור קצוות: חיבור בין דורות שרחוקים לגמרי, שלא מבינים אחד את השני. לא משדרים אחד על הגל – ה"גל עיני" – של השני. שני הדורות לא משדרים על אותו גל.

אז מגיע אליהו המבשר, "קול מבשר", שלוקח ומייחד שני אנשים שהם, בדיוק כמו הביטוי שהזכרנו, כאלו שלא ראו אחד את השני מימיהם, מה שנקרא היום שלא 'משדרים על אותו גל' בכלל. מה הכוונה שלא משדרים על אותו גל? גם המושג הזה הוא כמו בפיזיקה, כמו שני גלים שעוברים אחד ליד השני ולא נפגשים, לא קורה כלום. בפיזיקה יש אפילו עוד יותר מכך, שני גלים שממש נכנסים אחד לתוך השני ועוברים הלאה, כאילו לא היה כלום. אחד עובר ממש בתוך השני, אחד יוצא מכאן ואחד יוצא מכאן, והם לא נפגשו בכלל, לא קרה שום דבר. שני האנשים האלו הם ממש שני גלים שאפילו כאשר הם יפגשו ממש – לא יקרה כלום.

מה שצריך בשבילם הוא קול מופלא, "קול דודי הנה זה בא", שיכול לדלג, ובכח הדילוג שלו לחבר את הקצוות. לכן, אנחנו רוצים להכנס לסוד הדילוג.

ה. שלשה דילוגים

יש בקבלה ובחסידות מושג – "שלשה דילוגים הם"[פ]. דילוגים הם 'תופעה לא מקומית' של יכולת לחבר קצוות, כאלו שהם ממש דבר והיפוכו. אף על פי שהם דבר והיפוכו, בכח הדילוג אפשר לייחד אותם.

שוב, אם רשב"י הוא מייחד הקצוות, ומייחד גם אפילו את מה שאינו בגדר קצה, זאת אומרת שגם לרשב"י יש את הקול המופלא הזה, עליו אומרים את הפסוק שאמרנו קודם, "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני"[פא]. השמיעיני היינו שמעון, רשב"י. כתוב "חברים מקשיבים לקולך" – כלומר, שהסוד שלו הוא הקול שלו. בקול שלו רשב"י מחולל את סוד הדילוג.

עוד פעם, כיצד ניתן לחבר קצוות? כדי לחבר קצוות אני צריך להיות בו זמנית בשני הקצוות. אם אני רוצה לחבר שני אנשים שלגמרי רחוקים זה מזה, וכמו שאמרנו לא משדרים על אותו גל, עד שהם יכולים אפילו אחד לעבור דרך השני ולא להפגש כלל – אני צריך להיות, בו זמנית, אחוז בשניהם.

מעין זה כתוב על צדיק אמת "דאחיד בשמיא וארעא"[פב]. הוא בו זמנית אחוז, יש לו אחיזה, בשני מקומות קיצוניים כמו שמים וארץ. "כי כל בשמים ובארץ"[פג] – "דאחיד בשמיא ובארעא", הוא אחוז גם בשמים וגם בארץ ביחד. בלשון החסידות אומרים "אין וועלט אויס וועלט"[פד], בתוך העולם ומחוץ לעולם בו זמנית.

אבל כאן אנחנו מדברים על שני אנשים שלגמרי רחוקים וצריך לבוא איזה צדיק, "ועמך כלם צדיקים"[פה], זהו התפקיד של כל אחד ואחד מאיתנו, ולהיות הצדיק הזה שבסוד הקול שלו הוא יכול לדלג, הוא נמצא כביכול אצל כל אחד מהם. הדילוג שלו בכלל לא לוקח זמן. כמו שאמרנו, התופעה הזו היא למעלה מהזמן, אבל בכל זאת, בראש, מה שקורה הוא שכל הזמן הוא 'מדלג' – הוא רוצה לחבר את הימני הקיצוני עם השמאלני הקיצוני.

שוב, כדי שנוכל להבין על מה אנו מדברים: צריך איזה כח שכל הזמן – הוא למעלה מהמקום והזמן – מדלג בקול שלו. הוא נמצא כאן ונמצא גם כאן בו זמנית. לאט לאט הוא מקרב אותם, ובאמצעות הדילוג שלו הוא מייחד ומחבר אותם.

שוב, אנחנו רוצים להקדיש את השיעור הערב לענין שנקרא 'סוד הדילוג'. כתוב בחסידות שישנם שלשה דילוגים, והם: הדילוג מעצמות ה' לאור-אין-סוף, זהו הדילוג הראשון. הדילוג השני הוא דילוג מאור-אין-סוף לקו וחוט שלאחר הצמצום הראשון, זהו הדילוג השני. הדילוג השלישי הוא מקו וחוט לעולמות – שהם א"ק אבי"ע, אדם קדמון-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה.

הדילוגים האלה הם דילוגים קיומיים ותהומיים, כלומר שאין שום קשר ויחס בין קצה אחד, בין תחילת הדילוג לבין סוף הדילוג. זהו דילוג מקצה לקצה, ואפילו יותר מאשר מקצה לקצה – הם לא שני קצוות של אותו ציר בכלל, הם לגמרי מצבים שונים והפוכים.

דילוג ראשון: מעצמות ה' לאור-אין-סוף

עכשיו נאמר זאת במלים של חסידות: הדילוג הראשון – מעצמות ה' לאור-אין-סוף – הוא דילוג מעצם המושג העלם, מהעלם עצמי, זהו הביטוי בחסידות, לגילוי. בגלל שאור-אין-סוף הוא כבר גילוי, רק שלפני הצמצום הראשון הוא גילוי 'לעצמו', כביכול. אבל הוא אור, הוא לא עצם. מהעלם עצמי לגילוי זהו דילוג מן הקצה אל הקצה ויותר מכך. כדי לעבור ולחבר עצם, שהוא העלם, נעלם בעצם, ואור. שוב, הנעלם כאן הוא כל כך נעלם, עד שאין הכוונה שהוא נעלם ולא גלוי, אלא הכוונה שאצלו מה שאנחנו קוראים 'העלם' ו'גילוי' שניהם 'לא משחקים', כמו שאומרים, לא שייכים. המעבר ממצב כזה למצב שהוא בפירוש גילוי – זהו הדילוג הראשון.

דילוג שני: מאור אין סוף לקו וחוט

הדילוג השני הוא מאור-אין-סוף. הדילוג הזה נוצר באמצעות הצמצום הראשון, כלומר שהצמצום הוא-הוא הפועל את הדילוג השני, כדי לעבור ממצב של בלי-גבול למצב של גבול. אור-אין-סוף שלפני הצמצום, אור בגימטריא אין סוף[פו], הוא גילוי אינסופי, וממילא התכונה שיש לו היא היותו אין-סופי, הוא לא נגמר.

מהו צמצום הראשון? לשם מה הוא בא? כדי לחולל מקום בו כל התופעות שתתרחשנה תהיינה מוגבלות, כולל אור ה' שמאיר – שגם הוא יהיה מוגבל לפי ערך כל עולם שיאיר בו, שהוא יהיה קו וחוט של אור שיקרין את הקרן שלו לתוך המקום הזה.

שוב, הדילוג הזה הוא ממצב למצב הפכי לגמרי, מהיפך להיפך, מן הקצה אל הקצה ויותר מכך, יותר מקצוות.

דילוג זה נקרא מבלי גבול לגבול, אבל זהו כיוון אחר, כמו 'ציר' אחר לגמרי. כמו אדם שהולך לאיזה ממד אחד, כיוון אחד, ועכשיו הוא משנה את הכיוון שלו בתשעים מעלות – הוא הגיע לאיזו קרן זווית, לאיזו פינה של אין. ביחס לקו הראשון, לציר הראשון, הקצה הזה הוא הקצה האחרון, שהוא היפך ההעלם, הגילוי. אבל עכשיו, כאשר רוצים לדלג עוד פעם לכיוון אחר, לממד אחר – הוא הופך להיות ראשית הציר, כלומר המושג הבא. המושג השני הוא לא של העלם וגילוי, אלא של בלי גבול וגבול, ובו הדילוג מאור בלי גבול לאור מוגבל. אם כן, שניהם הם גילוי.

לכן, לגבי עצם המושג 'גילוי' אין פה דילוג, כי זהו דילוג ביחס לתכונה אחרת, שגם היא תכונה עיקרית ויסודית – תכונת הגבול. כלומר, האם משהו הוא אין-סוף או שהוא מוגבל. לעשות מאין-סוף סוף ודבר מוגבל זהו הדילוג השני.

הדילוג השלישי: מאחדות לריבוי

הדילוג השלישי הוא הדילוג שהכי נוגע לנו – הדילוג מאחדות לריבוי. אחדות ה' גלויה גם באור של הקו וחוט, לאחר הצמצום הראשון. יש גילוי של אחדות גם כאשר האור במצב יחסית מוגבל, הוא עדיין אחיד.

לפי זה, מהו הדילוג מקו וחוט למציאות העולמות? מאחדות לריבוי. זהו הדילוג האחרון, כלומר, הוא כבר פותח מסכת חדשה לגמרי, מסכת של מציאות שמתדרדרת והולכת לקראת 'עלמא דשקרא'. כלומר, הוא מעמיד פנים של שקר, שיש באמת הרבה עצמים והרבה דברים, ואיפה ה' אחד בתוך כל הריבוי המופלג הזה? זהו הדילוג האחרון.

שלשת הדילוגים בגדלי אותיות התורה

שלשת הדילוגים האלו הם גם שלשה סוגים של אותיות: יש בתנ"ך אותיות גדולות, אותיות בינוניות ואותיות קטנות. כל אותו היא מלשון "אתא בקר"[פז] – אתא היינו גם כן הופעה חדשה, דילוג. כתוב שגם אותיות הן דילוגים, סוד האותיות.

האותיות הגדולות, כמו ב הגדולה של בראשית, האות הראשונה שבתורה – היא דילוג מעצמות לאור-אין-סוף.

כל האותיות הבינוניות, שהן רוב-רובן של אותיות התורה – כולן בסוד הדילוג השני, מבלי גבול לגבול. כמו גם במתן תורה, שכתוב "אנכי הוי' אלהיך"[פח] – מצד אחד "אנכי" פותח עם א, וזוהי מדרגה יותר גבוהה מ"בראשית" שהיא רק ב; אבל מצד שני – א זו היא רגילה, ולא א גדולה. א גדולה מופיעה במקום אחר בתנ"ך, א של "אדם שת אנוש"[פט] בתחלת דברי הימים. א של "אנכי" היא לא גדולה, אלא בינונית. אז מצד אחד היא א ולא ב, אבל מצד שני ב של בראשית היא ב גדולה, ב רבתי, ואילו א של אנכי היא רגילה.

למה האותיות האלה הן כך? בגלל שעל א של "אנכי" כתוב "אנא נפשי כתבית יהבית"[צ], אני צמצמתי את עצמי בתוך דברי התורה. כל התורה כולה היא שה' מצמצם את הבלי גבול שלו, של האור-אין-סוף, שיופיע בגבול של מלים ספורות ורעיונות ברורים ומוגדרים, מצוות מעשיות עם דקדוקים ודקדוקי דקדוקים, הכל בשיעור. כל המצוות בתורה, וכל התורה כולה, הן דברים שבאים בשיעור – שיעור הוא גבול. לכן, רוב רובן של אותיות התורה הן בינוניות, בגלל שכל סוד התורה הוא להמשיך את הבלי גבול לתוך הגבול. לדלג מהבלי גבול לגבול – זהו הדילוג השני.

אבל, יש גם אותיות קטנות, כמו א של "ויקרא"[צא], אותיות זעירות, שהסוד שלהן הוא כמו האות הזעירה הראשונה, שהיא ה של "בהבראם"[צב]. באמת המלה "בהבראם" היא לשון רבים, "אלה תולדות השמים והארץ", גם המלה "אלה" היא לשון רבים. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – "בה' בראם"[צג] ב-ה קטנה.

מהו הסוד שם? במעשה בראשית יש אות אחת גדולה ואות אחת קטנה: ב של "בראשית" היא גדולה, שזהו דילוג מעצמות לאור-אין-סוף, ו-ה של "בהבראם" היא קטנה, שזהו דילוג מהקו וחוט, בלשון הקבלה, מהאור המוגבל של ה' שעדיין אחיד, שיופיע כריבוי עצמים, "הרי בתר"[צד], דברים נפרדים אחד מהשני[צה].

כל פעם שיש דילוג, הכוונה הפנימית שלו וכל הפלא שבו, הוא מראה שגם בין שני הקצוות – ואפילו מה שיותר רחוק מלהיקרא קצה, שזהו הווארט של הרבי כאן – אפשר לחבר. בתחלה כל דילוג הוא כמו הרקיע שמבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, אבל תמיד תכלית כוונת הדילוג, כמו שנאמר תמיד בחסידות ובמיוחד אצל הרבי, היא לחבר ולייחד בין שני הקצוות.

"מחצתי ואני ארפא"

זהו בדיוק הסוד של רשב"י. כל מה שאנחנו לומדים על רשב"י כתוב בזהר. יש פסוק שעדיין לא אמרנו, שהוא ה-פסוק וה-פירוש בספר הזהר, והוא המקור לכל הרעיון הזה של הרבי שרשב"י מחולל יחוד קצוות – "מחצתי ואני ארפא"[צו] בשירת האזינו. חז"ל דורשים את הפסוק ש"מחצתי" הוא לשון מחיצה[צז]. עשיתי מחיצה והבדלה, כמו הרקיע ה"מבדיל בין מים למים"[צח], עשיתי הרבה מחיצות, הרבה צמצומים, הרבה פרסאות בסוד ה"גל", "עד הגל הזה"[צט], הגל שמפריד ומבדיל בין לבן ליעקב. את אותו גל מפריד, את אותה מחיצה, בא רשב"י לרפא.

כתוב[ק] שרשב"י הוא הסוד של "מחצתי ואני ארפא". איך הוא עושה את זה? איך הוא מביא רפואה – גם מלשון הרפיה – לקשיחות של המחיצה? קודם הוא צריך להרפות, ואחר כך לרפא לגמרי, עד שמתגלה לגמרי תכלית הכוונה הפנימית של הצמצום והמחיצה הזו – שהיא לא להפריד בין הקצוות אלא לייחד אותן.

שוב, כתוב שעיקר הסוד של ל"ג בעֹמר ושל רשב"י בכלל הוא "מחצתי ואני ארפא". לכן כל החודש הזה, חודש אייר, הוא חודש של רפואה – "אני הוי' רפאך"[קא] ראשי-תיבות איר[קב]. אמרנו של"ג בעֹמר הוא ח"י באייר, החיות של אייר, כלומר שהוא יום החיות של הרפואה.

מה הכוונה על פי פשט במלה "מחצתי"? על פי פשט היינו לתת מכה שהיא כמו מחלה, ה' ישמור, מחצתי ואני ארפא.

כלומר, זהו הסוד האמתי של ל"ג בעֹמר. ומהי הרפואה? כל המחלות, כל המחיצות, הכל בגלל שיש דברים לא מחוברים, שלא משדרים על אותו הגל. גם מה שעם ישראל במצב חולני – שבזכות רשב"י וכל הצדיקים האמתיים ירפא ה' אותנו מיד [אמן!] – הוא בגלל שלא משדרים. המצב הוא כמו שיש תאים בגוף שהדם לא מחבר ביניהם – תפקיד הדם הוא לחבר. כתוב שכל הבעיות הן בגלל שהדם לא זורם כמו שצריך, לא מחבר כמו שצריך. כך כתוב בספר התניא[קג].

לפי זה, מהי הרפואה? לבטל את החיצוניות של המחיצה. החיצוניות של המחיצה היא כדי להפריד בין מציאות למציאות, בין קצה לקצה, והרפואה היא לגלות מהי הפנימיות של כל דבר, מהי תכלית הכוונה שלו, בשביל מה הוא נברא, שהפנימיות גופא היא-היא הרפואה שלה – שהמחיצה היא על מנת לחבר, שיהיו קצוות ושיהיה יחוד אמתי בין הקצוות.

החיבור הוא אמתי עד כדי כך, שאפילו ריבוי לא יסתור בסוף את האחדות אלא יתחבר אליה, בגלל שלגבי "אחד האמת"[קד] – יש ביטוי כזה – הריבוי לא סותר. ריבוי סותר אחדות יחסית, אבל לגבי אחדות מוחלטת, אמתית הריבוי לא עומד בסתירה בכלל.

שוב, הכל מתרפא על ידי שמגלים בסוף את חביון עז העצמות, כי אז הסתירות מתבטלות. סתירה היא גם כמו לסתור ולהרוס בנין, סתירה היא הרס, וכאן ה' סותר. יש בשבת מלאכת "סותר", כמו שיש מלאכת "בונה", אבל מתי סתירה היא מלאכה? כל המלאכות הן תקונים, ולסתור-להרוס זהו לא תקון, אלא היפך התקון. לכן, חז"ל אומרים שמלאכת 'סותר' היא תקון רק אם הסתירה היא "סותר על מנת לבנות"[קה], וכך גם לגבי מלאכת "קורע" – היא מלאכה רק אם הקורע "קורע על מנת לתפור". ה' גם "ברא עולמות והחריבן"[קו] כדי לברוא ולבנות את העולם הטוב, שהוא רוצה בו.

כך גם כל המחיצות, כל הצמצומים וכל הדילוגים. בתחלה המושג דילוג בקבלה הוא מלה שזהה, ואפילו נרדפת, למלה צמצום. דילוג, בחיצוניות, גם הוא עושה מחיצה, מדלג ומסתיר אחד מהשני, מסתיר את שני הקצוות, ולכן הוא כאילו סותר את ההוויה הזו. אם אחד מסתתר מהשני, גם פה יש סתירת כל הבנין. אבל בפנימיות הדילוג, כדי לייחד צריך את אותו בעטלער, שבקול המופלא שלו היה מחבר את הקצוות, שאצלו הכל מדלג מכאן לכאן.

דילוג זהו הוא פנימיות כח הדילוג, לחבר, כמו שפנימיות כוונת הצמצום היא לגלות ולא להסתיר. להסתיר היינו לסתור, ופנימיות הכוונה היא לגלות שהסתירה היא בעצם כדי לבנות.

התגברות כח העצמות מדילוג לדילוג

אמרנו שיש פה שלשה דילוגים, שכל אחד מהם הוא כיוון אחר. עוד יותר עמוק, בחסידות כתוב שבעצם בכל דילוג לפי הסדר הוא התעצמות – העצמוּת הראשונה צריכה להתעצם כדי לחולל את הדילוג יותר ויותר. שוב, מצד אחד הדילוג הראשון מרומז באותיות הגדולות של התורה, כמו ב הגדולה של בראשית; השני באותיות הבינוניות; והשלישי באותיות הקטנות. אבל העצמות עצמה מתעצמת יותר ויותר בכל דילוג נוסף כדי לחולל אותו. כלומר, במדה מסוימת יש יותר כח העצמות בדילוג השני מאשר בדילוג הראשון.

שוב, במלים יותר פשוטות: כתוב גם על קריעת ים סוף שהיא דילוג 'קשה', כך הביטוי בחז"ל[קז]. הרי שום דבר לא קשה לה', אז כיצד אומרים שיש דברים קשים לקב"ה, כמו קריעת ים סוף? הכוונה היא שה' מכניס בדבר הזה יותר עצם, מתעצם בו יותר.

לכן, יותר קשה, כלומר יש יותר התעצמות, בדילוג השלישי, אפילו יותר מהדילוג הראשון. כל דילוג נוסף יוצר יותר התעצמות של "חביון עז העצמות". לכן כדי לרפא – הרי רשב"י הוא "מחצתי ואני ארפא" – את הדילוגים מצריך כל דילוג יותר צניעותא, בשביל יותר חביון עז העצמות, כדי לגלות את הכוונה הפנימית של כל דילוג נוסף.

ו. שלשה פסחים

פסח שני ול"ג בעמר

למה דברנו על שלשה דילוגים? יש עוד מלה נרדפת בתורה מלה לדילוג – המלה פסח. "ופסח הוי' על הפתח"[קח], "לשון דילג". לכן את הפסוק הזה בשיר השירים קוראים בהקשר לחג הפסח, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". מדלג היינו פוסח. זהו פירוש המלה פסח.

יש פסח ראשון ויש פסח שני. כמו שכבר הזכרנו כאן, ספירת ההוד, יום ההתעצמות בהוד, הוד שבהוד – הוא ל"ג בעֹמר, אבל ההוד הזה נמשך מפסח שני, מההילולא של רבי מאיר בעל הנס. גם לחולל נס זהו דילוג. רבי מאיר נקרא "בעל הנס"[קט], זהו כינוי שהוא זכה לו שגם רשב"י לא זכה לו. אפילו יהודי שנמצא בצרה, ידוע שיאמר "אלהא דמאיר ענני"[קי] – יש משהו מיוחד אצל רבי מאיר שאין אצל אף אחד, אפילו לא אצל משה רבינו. כאשר אדם נמצא בצרה הוא לא צועק לה' 'אלקי משה ענני', הוא צועק לה' "אלהא דמאיר ענני". שוב, זהו דבר פלאי פלאים, שאין אף צדיק בעולם שזכה לו, שהוא "בעל הנס", כל הנסים נקראים על שמו. עד כדי כך שאותם יהודים פשוטים שבאים לרשב"י היום, הם בפשטותם – מבלי לחשוב פעמיים – יצעקו "אלהא דמאיר ענני".

בנוסף, ידוע שכל הצדקה שניתנה לארץ ישראל מאז יסוד קופות הצדקה לארץ ישראל – מתחלת העליה הראשונה של "עקבתא דעקבתא דמשיחא", דור אחרי הבעל שם טוב, רבי מענדל'ה ויטעבסקער, שהוא יסוד העליה לארץ – מאז ועד עצם היום הזה, כל התמיכה בישוב ארץ ישראל היא כולה בזכות ובשם רבי מאיר בעל הנס. זהו דבר מקובל מאז הבעל שם טוב והלאה, שכל מה שנותנים צדקה לארץ ישראל – מה שנקרא היום 'כולל חב"ד', אבל כך באמת לגבי כל הכוללים (כוללים הכוונה המוסדות שהחזיקו במתיישבים בארץ ישראל) – הכל קופות צדקה של רבי מאיר בעל הנס. שוב, ההילולא שלו היא פסח שני.

אנחנו, כמובן, מחברים בינו לבין רבי שמעון. מבחינה אחרת כבר הפלגנו שרבי שמעון הוא יותר מכך, בגלל שהוא היחידה ורבי מאיר הוא רק החיה, אבל רבי מאיר, החיה, הוא "בעל הנס", "אלהא דמאיר ענני".

בעל הנס

צריך להדגיש עוד יותר: מהו "בעל הנס"? כל פעם שכתוב על מישהו 'בעל' של משהו הכוונה היא שהוא בעל הבית על הדבר הזה. כמו שהבעל שם טוב נקרא "בעל שם טוב", והפירוש הוא שהוא הבעל של השם הטוב. יש שם טוב, א-ה-ו-ה, ובעל-הבית על הענין הזה הוא הבעל שם טוב. אותו דבר, בעל-הבית על הנסים הוא לא אברהם אבינו שנעשה לו הרבה נסים, לא משה רבינו, לא דוד המלך, לא רבי עקיבא ולא רבי שמעון, אלא דווקא רבי מאיר בעל הנס. [למה דווקא הוא זכה?] צריך ללמוד עליו... נאמר קצת על רבי מאיר, שהוא בעל הנס. קרו לו נסים, והוא חולל נסים. הוא בעל הנס, ולכן הוא סמך על הנס. בדרך-כלל לא סומכים על הנס[קיא], אבל הוא במסירות נפש סמך על הנס – בגלל שהוא בעל הבית, הנסים אצלו בידים.

כאשר רבי מאיר הסתלק מהעולם – כך כתוב בתלמוד ירושלמי – הוא היה באסיה, לא פה בארץ ישראל. הוא שלח את הארון שלו – הארון, האור נ' שלו – להקבר בארץ ישראל, כאן בטבריה, וכאשר הוא שלח את הארון שלו – כך כתוב בתלמוד ירושלמי – הוא שלח פתק לבני ארץ ישראל "הנה המשיח שלכם בא"[קיב]. הוא היחיד מבין כל חז"ל שאמר על עצמו ברגע שהוא הסתלק מהעולם 'אני המשיח של עם ישראל', והמשיח בא. כלומר, הארון שלי – המשיח – בא. זהו רבי מאיר בעל הנס.

היום של רבי מאיר, ההילולא שלו, שחלה בתחלת השבוע, היא פסח שני, חסד שבהוד. מצד אחד זו ההתחלה, ו"יומם יצוה הוי' חסדו"[קיג], החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[קיד], החסד של כל שבוע מצטרף ומתלווה לכל שאר הימים של השבוע, אבל מצד שני – העצם של השבוע הוא הוד שבהוד, ל"ג בעֹמר, יומו של רבי שמעון בר יוחאי. גם עם כל הגדולה הנפלאה הזו של רבי מאיר בעל הנס – עד שבאמת רואים שהרבה יהודים הולכים להתפלל גם על קברו של רבי מאיר בעל הנס – משום מה האירוע הזה לא מגיע ולא מתחיל להגיע למה שקורה היום במירון אצל רשב"י. רשב"י מושך – הוא אבוקה כזו, מדורת אש של רשב"י – את כל הניצוצות המפוזרים של עם ישראל ביום ההילולא שלו, יום השמחה שלו.

למרות שרבי מאיר אמר "הא משיחכון דילכון", הנה המשיח שלכם, הוא לא אמר בפירוש ולא נתן הוראה לשמוח ביום ההסתלקות שלו מדי שנה, ורשב"י כן נתן הוראה כזו. רשב"י הוא הצדיק הראשון שנתן את ההוראה הזו, והיא הפכה להיות מנהג, וכמו שדברנו הבוקר – הוא דבר שלא מובן, על פי הלכה, למה עושים זאת, למה שמחים ביום יארצייט. הרי כתוב בדיוק ההיפך[קטו]! אבל בגלל שהוא אמר זאת, ובגלל שאנחנו מקשיבים ומצייתים לו בתמימות – אנחנו עושים את מה שהוא אומר, ועושים זאת בהידור שבהידור שבהידור, לשמוח בשמחת רשב"י.

לכל אחד ישנה המעלה שלו, והמעלות של רשב"י ורבי מאיר הן מצטרפות וצריכות להשתלב יחד, כאשר האחד משלים את השני.

יש פסח ראשון, פסח ראשון זהו זיווג ראשון; יש פסח שני – שזהו זיווג שני; ויש ל"ג בעֹמר – שלמרות שהוא לא נקרא פסח שלישי, אלא הוא עדיין בתוך השבוע של פסח שני – בעצם הוא כן בסוד הדילוג השלישי. עוד פעם, עיקר הסוד של ל"ג בעֹמר הוא היותו הדילוג-הפסח השלישי כביכול. בגלל שפסח ראשון ופסח שני הם שני הדילוגים הראשונים, ואמרנו שככל שיש עוד דילוג ועוד דילוג העצם מתעצם יותר.

שלשה דילוגים בשלשה פסחים

בפסח ראשון "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים"[קטז], זהו בעיקר גילוי. פסח ראשון הוא בעיקר הדילוג מהעלם לגילוי, "מאפלה לאור גדול", כמו שאומרים בהגדה של פסח, ואור הוא אין-סוף. מהעלם לגילוי.

פסח שני הוא בעיקר דילוג מבלי גבול לגבול, לדלג למצב של גבול – גבול ביחס לבלי גבול היינו "מי שהיה טמא או בדרך רחוקה"[קיז], ואפילו שמשום כך הוא לא זכה לעשות פסח ראשון, הוא לא היה טהור – יש לו תקנה. מה הכוונה טהור? כתוב בקבלה שטהור הוא "טהירו"[קיח]. "טהירו" היינו אור-אין-סוף. אבל אחד שהיה טמא, הוא היה מוגבל, הוא לא זכה לפסח הראשון – שזהו דילוג מחושך לאור גדול – פסח שני מדלג אליו. פסח שני מביא את אור ה"טהירו עילאה", טוהר הבלי-גבול, גם למי שהיה קודם טמא ועכשיו הוא מטהר אותו, עם המוגבלות שלו. זהו פסח שני, וענין זה שייך לרבי מאיר.

מה הכוונה "מאיר עיני חכמים בהלכה"[קיט]? גם כן, הוא מוריד את האור. אצלו יש אור-אין-סוף, אבל הוא יכול להוריד את האור, "מאיר עיני חכמים", שיחסית אליו הם מוגבלים – הוא יכול להוריד ולהמשיך להם "קו וחוט" של האור שלו, זהו רבי מאיר.

מהו רבי שמעון? רבי שמעון היה במערה י"ב שנה. אחר כך, כאשר הוא יצא מהמערה, הוא ובנו רבי אלעזר היו נותנים את עיניהם בכל השקר, מסתכלים על כל השקר של עולם הזה, "עלמא דשקרא", הפירוד הריבוי – והם לא סבלו זאת, ונתנו עיניהם בשקר הזה והחריבו את העולם. אחר כך הקב"ה אמר: 'מה אתם עושים כאן בתוך העולם שלי? חזרו למערה שלכם!', ובאמת הם חזרו למערה לשנה נוספת, ואז רבי שמעון יצא מתוקן לגמרי, אבל רבי אלעזר עדיין לא, הוא עדיין היה זקוק לאבא שלו. רבי אלעזר היה עדיין בבחינה הראשונה לכאורה, אבל כנראה שהם עבדו ביחד, היתה 'עבודת צוות' – שבכל מקום שנתן רבי אלעזר את עיניו, 'מחץ', רבי שמעון ריפא. זהו "מחצתי ואני ארפא" – כל מחיצה של רבי אלעזר רבי שמעון ריפא.

אחר כך הם באו לעיר טבריה, שבעצם היא העיר של רבי מאיר. ושם הוא שאל את האנשים: 'האם יש פה משהו לתקן?' ואז הוא התחיל לעשות תקונים בעולם. שוב – יש על כך הרבה שיחות מהרבי, שמתוך המערה רשב"י נכנס דווקא למקום כזה. הוא חיפש מבצעים, תקונים, וכל מיני דברים 'לא בסדר' שצריך לעשות 'בסדר'.

כלומר, הוא נכנס בדיוק לתוך הראש של ה'ריבוי' של המציאות. הרי בתחלה הריבוי הוא שקר, "עלמא דשקרא", ולכן בתחלה הוא לא סבל אותו לגמרי – הוא נתן בו את עיניו, בגלל שהוא "שמע [שמעון] ישראל, הוי' אלהינו הוי' אחד"[קכ]. עיקר הפסוק של רשב"י הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שה' הוא אחד בז' רקיעין, בארץ ובד' רוחות העולם[קכא]. אחד כזה אינו סובל את הריבוי, את הרבים.

אם כן, עיקר ההתבוננות של רבי שמעון היא להתבונן ב"אחד", "שמע... אחד" אותיות עֵד אשמח[קכב], "עד הגל הזה". במלים "שמע... אחד" יש שתי אותיות גדולות, ע ו-ד, עֵד, ושאר האותיות הן אשמח. 'אשמח' זוהי המשכה מבינה להוד, כמו שהסברנו אתמול. "שמע... אחד", 'עד [כמו "עד הגל הזה"] אשמח'.

הענין של רבי שמעון הוא כעין פסח שלישי (רק שהוא נכלל בשבוע של פסח שני), שהוא בעצם הגילוי השלישי, מאחדות לריבוי, שהוא הדילוג הכי קשה. לכן, הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו, אליו נאמרה א הקטנה של "ויקרא". כידוע[קכג], א הקטנה של ויקרא היא בסוד "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[קכד], שבענוה שלו הוא יכול גם לחבר בין כל אנשי הדור שלו, בין כל הקצוות ואפילו בין קצוות שיצאו מלהיות בגדר קצה בכלל – הוא יכול לחבר את כל הריבוי.

עיקר הקושי בחיבור קצוות הוא לחבר מציאות של ריבוי, שבאמת ישנו, ולגבי עם ישראל בכלל – "כשם שאין פרצופיהם שוין [זה לזה], כך אין דעותיהן שוות [זה לזה]"[קכה]. יש ריבוי, והריבוי הוא מה שאוכל בְָּנוּ, מה שהורס, ואנחנו צריכים אחד שיכול להגיע ל"אחד האמת" – שאליו גם הריבוי לא עומד בסתירה, כמו שהסברנו קודם, כי אותו "אחד האמת" נקרא "חביון עז העצמות" ביחס לדילוג הזה – ובכך לייחד את כל קצוות הריבוי, ולהפוך את כל הנשמות ל"חברים מקשיבים לקולך השמיעיני".

עכשיו נאמר משהו, רק כדי לגמור את ענין שלשת-הדילוגים, שלש הבחינות של פסח, שלשת הפסחים. בכל דבר צריך שתהיה חזקה, וכתוב "בתלתא זימני הוי חזקה"[קכו], שכדי לעשות חזקה במשהו הוא צריך לחזור על עצמו שלש פעמים.

יש דעה בחז"ל, של רבי, שמספיק פעמיים כדי לקבוע חזקה[קכז], ולכן באמת, על פי פשט, במושג של פסח – פסיחה, דילוג – יש רק שני פסחים, "בתרי זימני", פעמיים. אבל כדי להגיע לתכלית החזקה, הענין תלוי בשלש פעמים, "בתלתא זימני הוי חזקה", ולכן החזקה של פסח נשלמת בל"ג בעֹמר.

"לָמָּה נִגָּרַע"?!

נסביר זאת עוד קצת: אלו שבקשו תשלום לפסח, שהצטערו על כך שלא יכלו לעשות את הפסח בזמנו, שאמרו "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם"[קכח] – הם היו אנשים טמאים, ולכן הם לא יכלו לעשות את הפסח ביחד עם כולם.

מה כתוב הלאה? "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן הוי' בְּמֹעֲדוֹ". למה שנהיה יוצאים מן הכלל, "לָמָּה נִגָּרַע"?! יש הרבה מאד שיחות, אפשר לומר מהשיחות הכי מרגשות של הרבי[קכט], שהן רק על הביטוי הזה: "לָמָּה נִגָּרַע"?! כאשר יהודי, שבאמת מרגיש את עצמו טמא ואפילו מחוץ לכלל, רק שיצעק לה' "לָמָּה נִגָּרַע", ואז הקב"ה 'חייב' למלא לו את החיסרון. הצעקה הזו, "לָמָּה נִגָּרַע", מאד דומה למה שהרבי דרש בשנים האחרונות, שצריך לצעוק "עד מתי?!"[קל]. אבל פה הצעקה עוד יותר נוגעת לעצם – ואכן יש הרבה שיחות של הרבי על הצעקה הזו, "לָמָּה נִגָּרַע".

כלומר, שהדבר נוגע באמת: אני טמא, אז מה?! מה אני יכול לעשות?! מה אני אשם?! לפי המציאות אולי אני כן הייתי אשם, אולי טימאתי את עצמי, אבל עכשיו – למה אגרע? עכשיו אני רוצה להיות טהור, אני רוצה לחזור בתשובה, תקבל אותי! לָמָּה נִגָּרַע?!

חתירה תחת כסא הכבוד

אתמול בלילה הזכרנו את מאמר חז"ל, שהקב"ה חותר חתירה מתחת לכסא הכבוד כדי לקבל אנשים בתשובה[קלא]. בשביל מה הוא צריך לחתור חתירה? כתוב בחסידות, שהוא חותר חתירה נגד הקטרוגים[קלב]. אם לא היו מלאכים שמקטרגים בשמים 'איך אתה מקבל את היהודי הזה?! הוא עשה כך וכך עבירות! הרי אתה הקב"ה אתה שופט צדק, יש לך פרוטקציה?! אתה נושא פנים?! איך אתה מקבל אותו?!'

כנגד הטיעונים האלה של המקטרגים – לקב"ה אין מה לענות להם, ולכן הוא חותר להם חתירה תחת כסא הכבוד. חז"ל דרשו את הכלל הזה על היהודי הכי רשע שהיה מאז ומתמיד – על מנשה מלך יהודה, שעבר על כל התורה כולה: כתוב שהוא גם עבד עבודה-זרה, גם רצח – הוא מילא את ירושלים בדם של אנשים שהוא רצח[קלג]. אבל אחר-כך הוא גלה לבבל, ושם עינו אותו בעינוים ויסורים קשים ביותר, עד שהוא צעק לה' בכל הלב. רק על ידי היסורים הוא הכיר בחטא שלו, ואז לא היתה שום הצדקה, אחרי כל מה שהוא עשה, לקבל אותו בתשובה; אבל הוא – מתוך יסורים קשים ביותר – צעק לה', וה' חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד.

זוהי דוגמא קיצונית מה הכוונה שהקב"ה "חתר חתירה". כמו הספור הזה, ישנם יהודים טמאים. היום אנחנו כולנו טמאים, "טמאים לנפש אדם", אבל גם בכך יש מדרגות, יש יותר ויותר טמאים. אבל עדיין, בתוך כל הטומאה – יש נקודה אצל כל יהודי, שבה הוא צועק "לָמָּה נִגָּרַע". בגלל שאנחנו טמאים לנפש אדם, הצעקה 'למה בגלל זה נגרע?!' נמשכת עוד ועוד, ובגלל הצעקה הזו "מקרב איש ולב עמֹק"[קלד], הקב"ה נותן לו, ומדלג דילוג אחר דילוג:

פסח ראשון זהו הדילוג ראשון, לטהורים; אחר כך מגיע עוד דילוג, למי שהיה טמא.

ידוע שמוסר-ההשכל של פסח שני הוא, זהו ווארט מפורסם של הרבי הקודם – "עס איז ניטא קיין פארפאלן"[קלה], אין מקרה אבוד. אז גם אם לגבי פסח ראשון אתה כן אבוד, בזכות כך שאתה צועק "לָמָּה נִגָּרַע" מדלגים עוד הפעם, ממציאים לך עוד הזדמנות, שהיא פסח שני.

לֹג – דילוג

לא אמרנו קודם מהו הרמז בל"ג בעֹמר: אפילו במלה הזו, לג בעֹמר, אנחנו כל הזמן מדברים על גל – גל הוא לג הפוך, במקום לג, כמו שאמרנו קודם בשם ספר יצירה – "שתי אבנים בונות שני בתים"[קלו], ולכן יש לג ויש גל.

באותיות לג אין כמעט שום מלה חוץ מלוג, "לֹג שמן"[קלז]. לעומת זאת, בשער גל יש הרבה הרבה מלים, כמו שאנחנו מסבירים במשך השיעורים האלה. אבל, ההברה לֹג היא ההברה העיקרית של המלה דילוג, דלג. לכן, בעצם הלֹג יש רמז לסוד הדילוג.

הדילוג אל הבן החמישי

איזה דילוג הוא זה? זהו עוד יותר דילוג: הרבי תמיד אמר שהיום אין רק ארבעה בנים בליל-הסדר. בימינו יש בן חמישי – הבן החמישי הוא מי שלא בא בכלל, שצריך לצאת החוצה לחפש אותו, להביא אותו לסדר. מבין ארבעת-הבנים גם הבן הרשע בא לסדר, הוא בא ויושב מסביב לשולחן, אבל יש עוד אחד, שבכלל לא מענין אותו לבוא.

אותו בן חמישי, שלא מענין אותו לבוא, הוא באמת בחוץ, הוא באמת ב"עלמא דפרודא". הוא נפרד. כל הספור לא מענין אותו. הוא בעלמא דשקרא. הוא במצב של ריבוי, אין לו זיקה מודעת לאחדות. אותו בן חמישי, גם הוא זקוק לדילוג השלישי. בגלל שגם בצעקה "לָמָּה נִגָּרַע" הוא לא נמצא. רחמנא לצלן, יש יהודי – ויש לדאבוננו הרבה יהודים – שלא במדרגה הזו של 'אנחנו טמאים, למה נגרע?!'. מי שיאמר 'אני טמא, למה אגרע' – זהו כבר מצב טוב יחסית: הוא רוצה להתקרב, הוא מרגיש שהוא טמא, הוא שואל "לָמָּה נִגָּרַע" – אז בשבילו יש פסח שני, בשבילו יש את רבי מאיר בעל הנס, שגם לו הוא יעשה נס. מהו הנס שהוא עושה? שהוא מצמצם את הבלי גבול לבוא לגבול. זהו הנס. הדילוג הזה עצמו, השני, של פסח שני, זהו הנס של רבי מאיר בעל הנס.

אבל כאן, ישנו משהו לגמרי-לגמרי יותר מכך. כמו שהרבי הסביר כאן, למדנו אתמול, שהמדרגה שלמטה מלהיות בגדר קצה היא מה שצריך לְעַשׂוֹת אותו. עולם העשיה, מלשון לעשות, לָכוֹף אותו, הוא מה שמלך המשיח צריך לכוף את העם, "לחזק את בדק הבית"[קלח]. כלומר, הוא מצד עצמו לא יגיע לכך, הוא בבית כלא. כמו הפסוק שאמרנו קודם מישעיהו, שהכלא, המאסר, מתחיל מהעינים – "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ"[קלט]. זהו הפסוק בישעיהו, שאומר שצריך להוציא מהמסגר את האסיר, להוציא מבית הכלא את יושבי החושך, ו"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[קמ]. צריך מישהו לבוא לְעַשׂוֹת אותו.

מי שבא לְעשות אותו הוא רבי שמעון, שיוצא מהמערה לאחר השנה הי"ג, ומחפש מה יש כאן שצריך תקון, איזו טומאה יש כאן – ולכן רשב"י מתקן גם טומאה כזו שלא צועקת "לָמָּה נִגָּרַע", טומאה שכבר נמצאת כאן בשטח, שנים על גבי שנים. הטומאה הזו כל כך שקועה בשטח עד שאנשים בכלל לא מכירים אותה. הטומאה הזו הפכה להיות הרגל וטבע, והוא חיפש לעורר אותה. רשב"י מחפש, 'איפה יש כאן טומאה ישנה, טומאה שלא צועקת "לָמָּה נִגָּרַע", ששקועה במציאות? תביא לי את הטומאה הזו, הריבוי הזה, השקר הזה, ואני אתקן אותו'.

במלים אחרות, רשב"י מחפש: 'איפה ברחוב נמצא הבן החמישי? איפה הוא מתחבא? תביא אותי אליו, כדי שאני אחזיר אותו, אעשה אותו'. שוב, הכל באהבת ישראל, כמו שדברנו הרבה הבוקר. זהו הדילוג השלישי, מאחדות לריבוי, זהו 'הפסח השלישי', הוד שבהוד. זוהי הגדולה של רשב"י, כמו שאמרנו שבדילוג השלישי יש ההכי הרבה התעצמות, אפילו יותר מהשני, שבזה הוא אין סוף יותר.

ז. נפילה שבנפילה

אין דבר נפול

נסיים את הענין של הדילוגים ונחזור לווארט של פסח שני, של "עס איז ניטא קיין פארפאלן", אין אבוד. למי אומרים שאין אבוד? למי שהעובדה ש'אבוד' כואבת לו. אפילו להתייאש זוהי מדרגה. להתייאש היינו לא להיות אדיש. אפילו דכאון הוא משהו, יותר טוב מאחד ששקוע ברע, שבכלל לא אכפת לו מכלום. אם המצב מדכא אותו, הוא על סף יאוש, זוהי כבר מדרגה. ואז באים אליו ואומרים לו: 'אל תתייאש!' כמו שרבי נחמן אומר, "אין שום יאוש בעולם כלל"[קמא] או כמו הרבי הקודם "עס איז ניטא קיין פארפאלן", מוסר-ההשכל של פסח שני.

לפי זה צריך לומר של"ג בעֹמר הוא איזה ווארט כזה שיותר מ"אין שום יאוש בעולם כלל" של רבי נחמן, ויותר אפילו מ"עס איז ניטא קיין פארפאלן", אין אבוד, הביטוי של הרבי הקודם שהוא ביטוי של פסח שני, ששייך לרבי מאיר בעל הנס, שייך לחסד שבהוד.

מה יכול להיות יותר מכך? את זה אפשר להבין רק כשנתרגם את הווארט של הרבי הקודם באידיש – "עס איז ניטא קיין פארפאלן" – יותר מדויק: את המלה "פארפאלן" מתרגמים 'אבוד', אבל מבחינה לשונית המלה "פארפאלן" אומרת 'נפול'. היות שאין כזה ניב בעברית, 'אין נפוּל', אז מתרגמים זאת 'אין אבוד'. אבל שוב, הביטוי המקורי הוא 'אין מצב נפול'. כך אומרים את הניב באידיש – "עס איז ניטא קיין פארפאלן". כשאומרים על משהו שהוא אבוד אומרים "פארפאלן", אבל שוב, מילולית, "פארפאלן" הכוונה 'נפול'.

נפילת הנו"ן

נסביר זאת: אמרנו שנפלאות אותיות נפל אות[קמב], ושער הנו"ן שייך לאות נ', וידוע בחז"ל[קמג] שחוץ מנפלא שיש ב-נ– סתם נ היא אות הנפילה. לכן ב"אשרי" אין נ, בגלל שלא רוצים לתת יותר מדי ממשות לנפילה, אלא סומכים אותה ל-ס בפסוק "סוֹמֵךְ הוי' לְכָל הַנֹּפְלִים"[קמד]. ב"אשרי" יש את כל אותיות הא-ב חוץ מ-נ. הפסוק באות מ הוא "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשֶׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר"[קמה]. אחר כך מדלגים על ה-נ, ומיד 'סומכים' אותה בחזרה: "סוֹמֵךְ הוי' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים".

שוב, בדרך כלל אצל חז"ל היא מבטאת נפילה. אז למה שער ה-נ הוא גילוי האין סוף ממש? מה הקשר בין הנו"נים? הפסוק אומר "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ"[קמו]. כאשר אדם נופל, הוא צריך לדעת – תוך כדי הנפילה שלו – שהוא לא נופל לחלוטין, הוא לא יגיע לארץ, בגלל שה' יסמוך אותו ויציל אותו, אפילו ברגע האחרון.

הציור לכך הוא כמו אדם שבאמת מרגיש את עצמו נופל, נופל מהגג, מהגלגלתא, מהגל, נופל למטה, אבל ברגע האחרון ה' מושיט יד ותופס אותו. זהו הפירוש של הפסוק. זהו גם פסוק שהבעל שם טוב מאד רצה שאנשים יחזרו וישננו אותו[קמז], בתהלים פרק ל"ז, "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל". חוץ מהפסוק "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"[קמח], שתיכף נסביר אותו, הפסוק הכי הכי חשוב הוא שתוך כדי הנפילה צריכה להיות אמונה. באותו זמן שהוא נופל למטה הוא צריך להאמין ש"כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל, כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ", להאמין שברגע האחרון ה' ישים יד ויסמוך אותו.

הפחד מנפילה

ידוע שיש לאנשים פחד מנפילה. פחד הוא "פַּחַד יִצְחָק"[קמט], מספירת הגבורה. הענף של הגבורה הוא ההוד – אחד מסודות ספירת ההוד הוא שהוד היא ספירת הנפילה[קנ]. לפי זה, הוד שבהוד זו נפילה שבנפילה, נפילה גמורה.

גם בפסיכולוגיה יודעים הרבה מאד, במיוחד לגבי חלומות, אין-כאן-המקום-להאריך בכך, שאנשים פוחדים לפול בגשמיות. לכן הפחד של ילדים קטנים מתבטא בכך שהם חולמים הרבה פעמים שהם נופלים.

בפחד הנפילה ישנם שני פחדים: פחד אחד שהאדם רואה למטה את הארץ, את הרצפה, והוא יודע באיזה-שהוא מקום שכאשר הוא יגיע לרצפה הוא יתנפץ ויתרסק ח"ו. זהו הפחד מלהתרסק. אבל יש פחד שני, שהוא הפחד מעצם הנפילה, שהוא כעת נופל, גם מבלי להתרסק. הוא פוחד מהנפילה עצמה.

שבע נפילות

השבוע הזה, שבוע ההוד, הוא השבוע של "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". בשבוע ההוד בספירת העֹמר יש שבעה ימים, וזהו השבוע של "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". הנפילה החמישית, שהיא הוד שבהוד, היא הנפילה שבכל הנפילות. אחר כך הנפילות נהיות יותר קלות.

הנפילה הראשונה היא הנפילה המלווה פחד מהתרסקות. לכן תקונו של הפחד הראשון הוא חסד, חסד שבהוד. חסד הוא יד ימין – חסד שבהוד זו בדיוק ההתבוננות באותו פסוק שעכשיו אמרנו, הפסוק "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ", "סוֹמֵךְ הוי' לְכָל הַנֹּפְלִים". אמנם אתה נופל, אבל לא תגיע לארץ, אז אל תפחד מלהתרסק בארץ, בגלל שלא תגיע אף פעם לארץ. לפני שתגיע לארץ ה' יושיט את החסד, את היד שלו, ויסמוך אותך. לכן הרבה פעמים כתוב בקבלה שהאות ס היא אות ההוד[קנא]. ס היא האות ה־15, בגימטריא הוד (כמו שאמרנו ש-צ היא האות ה-חי). ס היא אות ההוד. אפילו שיש נפילה, ה' סומך. ה' מושיט יד 'ברגע האפס', שזו אמונה פשוטה, אמונה – תוך כדי נפילה – שה', 'ברגע האפס', יושיט יד ויסמוך. זהו הנס.

נסי רבי מאיר ונסי רבי שמעון

אם מישהו ילך עכשיו ויקרא את הנסים של רבי מאיר בעל הנס, הוא יראה שכל הנסים שלו הם נסים כאלה: שברגע האפס של הנפילה ה' פתאום מושיט יד, סומך אותו, מציל אותו ולא קורה כלום. הוא יוצא נקי חינם, בכי טוב.

לעומת זאת, ל"ג בעֹמר זוהי בחינה אחרת. כתוב של"ג בעֹמר, שהוא סוד הדילוג השלישי, הוא נפילה בעצם, ולכן זהו הוד שבהוד.

הפחד שיש בנפילה הזו, שהיא – שוב – ענף הגבורה, הוא בכלל לא פחד מלפול לארץ ולהתרסק, אלא פחד מעצם הנפילה, מכך שאני נופל. יש פסוק אחד שאומר "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ הוי' אוֹר לִי"[קנב]. על "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" כתוב שנפלתי אותיות נפתלי, זהו הסוד של השבט נפתלי – נפלתי, "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי". זהו השבט האחרון מבין י"ב השבטים לפי סדר הדגלים. דגלים הם גם אותיות דִלֻגִים וה"אחרון אחרון חביב"[קנג] הוא נפתלי אותיות נפלתי.

יש פסוק אחר שאומר "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"[קנד]. יש מפרשים^קמח את הפסוק הזה ש"נָפְלָה לֹא תוֹסִיף", היא נפלה עד הסוף ולא תוסיף לפול יותר. וברגע שהיא נופלת עד הסוף, כך שהיא לא יכולה לפול יותר ממה שהיא נפולה – אומרים לה "קוּם", כמו "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", אחרי שהיא מגיעה לתכלית הנפילה, "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף" – אז "קוּם"[קנה].

רשב"י בכבודו ובעצמו, בספר הזהר הקדוש שלו[קנו], איננו מקבל את הפירוש הזה. הוא אומר שצריך לפרש את הפסוק כפשוטו, שזה לא 'נפלה לא תוסיף', פסיק, 'קום'. זה "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"! אל תוציא אותו מהפשט, אל תדרוש ותשים אותו במקום הלא נכון. עוד פעם, לפי הדרוש דורשים את הפסוק "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף, קוּם". איך אתה עושה דבר כזה? הרי הפסוק אומר "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם"!

אבל, אם נפרש את הפסוק לפי הפשט, יוצא איום ונורא, שומו שמים, "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם"?! הרי כתוב "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"! אז איך שמסבירים את הזהר הזה, כפשוטו, הוא ש"נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם" הכוונה שהיא באמת איננה יכולה עוד לקום בכח עצמה, וגם אי אפשר לצוות אותה 'קוּם'. לפי הפירוש הראשון היא "נפלה לא תוסיף", ועכשיו אומרים לה "קום", "התנערי מעפר קומי", כמו ב"לכה דודי", נותנים לה פקודה: "התנערי מעפר, קומי"!

אבל לפי הפירוש הזה, הפשט, אין עם מי לדבר בכלל. אפילו אם יש עם מי לדבר – אין לה שום כח, היא מעולפת, כתוב "ארעא אתבטלת"[קנז], היא מעולפת. במצב של עילפון אי אפשר לומר לה כלום, גם לא 'קום'!

אלא מה? קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו צריך להקים אותה מהעפר שלה, מה"שכינתא דשכיבת על עפרא". כך מסבירים את פשט דברי רשב"י שלא סובר את הפירוש "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף, קוּם". הוא רוצה דווקא לקרוא את הפסוק כפשוטו: "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל".

מהו הסוד שלו? לא רק הפשט הזה, אלא יותר מכך. הפשט אמר שהיא לא יכולה לקום בעצמה, היא מעולפת. רחמנות עליה, רחמנות גמורה עליה, אי אפשר לתת לה שום ציווי, גם לא "התנערי מעפר קומי", רק שהקב"ה יקים אותה. רק "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד"[קנח]. זהו הפשט.

אבל יותר עמוק, נחזור שוב לחלום של ילד קטן שחולם בלילה שנופל. מה קורה אתו? לפני שהוא מגיע לארץ הוא מתעורר. העובדה שהוא מתעורר לפני שהוא מתנפץ ומתרסק, רחמנא לצלן, היא גופא "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל, כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ". כאשר הוא יתעורר הוא באמת יבין למעשה שהכל היה חלום. אין לך "הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ" יותר מזה!

מה קורה אם הוא לא יתעורר? מה עוד יכול לקרות בתרחיש (scenario) של הנפילה? שוב, אין כאן בעצם פחד מלהגיע לארץ כלל. אפשר לומר שבתחלה באמת הוא רואה למטה ארץ. נדמיין לעצמנו שבמקום להתרסק ולהתנפץ על הארץ – פתאום הארץ פותחת את פיה, כאילו שיש ברצפה דלת סתרים, "הַנִּסְתָּרֹת לַֽהוי' אֱלֹהֵינוּ"[קנט] – הוא באמת מגיע לרצפה, אבל נפתחת לו בה איזו דלת סתרים – והוא פשוט ממשיך לפול.

ואז שוב, יש עוד רצפה למטה, אבל ברגע שהוא מגיע לרצפה השניה – גם אז פתאום נפתחת דלת סתרים (Trap door) שנפתחת לו פתאום והוא ממשיך לפול, וכך הלאה. שמעתי אנשים שמסבירים שזה מה שנקרא היום בארץ 'לגמור את החודש'... האדם נופל בחובות, ואין לו שום אפשרות לגמור את החדש, אבל פתאם בא סוף החדש – ומשהו נפתח, והוא ממשיך לפול... וכך גם בחדש הבא – אי אפשר לגמור את החדש, אין שום אפשרות כזו בדרך הטבע, אבל שוב משהו נפתח ואתה ממשיך לפול... וכך מחדש לחדש....

זוהי נפילה אינסופית, אבל ברוך ה' אתה נשאר חי וקיים. מי שנכנס לכך טוב –יכול הכל להפוך אצלו לצחוק. ממש מן הקצה אל הקצה, מיניה וביה, שבמקום פחד מעצם הנפילה הוא הופכת פתאום להיות צחוק מכך שהוא נופל. הפחד – יצחק לו. זהו הסוד של "פַּחַד יִצְחָק"[קס] – כל הזמן הוא פחד מהנפילה, אבל הוא ממשיך לפול ולא קורה כלום.

הענין הזה הוא כמו שהיום יש ספורט כזה של לפול, זהו ספורט של עולם הבא – "וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם"[קסא], הוא נופל, נופל, נופל – אבל כלפי שמיא!

פתאום הכיוונים מתהפכים: נפילה היא התעלות, בלי קושי. קשה להתעלות, "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל"[קסב], צריך לטפס – כשהאדם מתעלה כל הזמן קשה לו, זו לא עבודה קלה, צריך לטפס כדי לעלות. אבל לפול – זהו כיף גמור, בלי שום קושי בכלל. אלו ממש חיי עולם הבא. אין לו מנוחה, הוא באמת לא עומד על המקום, כתוב ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל'"[קסג], אבל לא כתוב לאיזה כיוון "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל"... חושבים ש"יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל" הכוונה היא שכל הזמן עולים, אבל באמת הוד שבהוד זו אתהפכא מיניה וביה – שכל הזמן לפול זהו הדבר הכי נפלא שיש בעולם. זה "נפלאות מתורתך", כל הזמן יותר ויותר להתבטל.

"וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ"

ה', האין-סוף, נמצא ב"עומק תחת" יותר מאשר ב"עומק רום"[קסד], וכתוב שהוד הוא "עומק תחת" ונצח הוא "עומק רום"[קסה]. כתוב "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ"[קסו] – עצמות ה' נמצאת בעומק תחת. ככל שנופלים יותר, נופלים יותר לעצמות ה'. אם עולים, כתוב שם "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אַתָּה", ה' עדיין רחוק, אבל כשנופלים – הנך, הנה אתה[קסז]. זהו גילוי העצמות.

שוב, הפסוק אומר "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אַתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ". הסוד הזה, של הנפילה, הוא הפַּחַד יִצְחָק בעצם, דבר שהסברנו הרבה פעמים בשיעורים על תורת הנפש[קסח], שצריך להמתיק ולהפוך את הפחד מיניה וביה – לקחת את הפחד הכי מפחיד, מעצם הנפילה – יותר מפחיד אפילו מאשר עצם ההתרסקות – ולהפוך אותו מן הקצה אל הקצה, שלפול זה נפלא. אמרנו שהאות א שנופלת – "נפלאות", נפל אות – מתהפכת, כמו כל דבר, שכאשר הוא נופל הוא מתהפך. כאשר האלף נופלת, נפל-אות, היא נעשית פלא. הפלא נעשה כאשר האלף נופלת, בגלל שתוך כדי נפילה היא מתהפכת, וזהו הפלא – נופלים בתוך ה', בכיף גמור. בכח הגילוי הנפלא הזה, רשב"י יכול לייחד את כולם.

עכשיו נחזור לעיקר: מי שיש לו את הסוד הזה, סוד ה"הוד שבהוד", הנפילה שבנפילה, שיכול להפוך את לגמרי עצם הנפילה, מיניה וביה, ל'נפלא שבנפלא', ל"פַּחַד יִצְחָק" – יכול לקחת גם רשעים גמורים שנופלים, וגם ב"לעומת זה" הם כל כך נופלים, עד שגם להם לא אכפת כבר, כמו שאמרנו קודם.

רשב"י מתעסק עם הבן החמישי, אחד שכבר לא אכפת לו משום דבר. הוא גם לא צועק "לָמָּה נִגָּרַע", אין לו את החוסר הזה. גם ב"לעומת זה" ישנו מצב דומה – הוא נופל, וממשיך לפול, ולא אכפת לו מכך בכלל. דווקא הנופל הזה, ב"לעומת זה", יכול לקחת את המצב הזה ולהפוך אותו, מיניה וביה, לקדושה ולחבר אותו עם העליון שבעליון, עם "חביון עז העצמות", שהוא למעלה מלהיות בגדר קצה, ובעצם לא מתגלה בעומק רום, אלא דווקא בעומק תחת.

כתוב שהגילוי מהצניעותא הוא דוקא בעומק תחת, ושם הגילוי גם נשאר צנוע. אם אחד עולה כדי לגלות, לראות משהו, ופתאום הוא יציץ מעל החומה, מעל ה"גַל", ויראה – הגילוי באמת ינגד את הצניעות. אבל אם העצמות מתגלה לו תוך כדי נפילה – אין לך צנוע יותר מזה, בגלל שהיפך הצניעות היא ה'ישות' שיש בהצצה. לכן אסור לראות את המלך כאשר הוא ערום. אבל תוך כדי נפילה, אפשר לראות את המלך גם כשהוא ערום, ואין בכך שום פגיעה בכבודו – בגלל שהישות מתבטלת בעצם, כל הזמן היא מתרוקנת מעצמה.

סכום

זהו הסוד, ובכך רצינו לסיים את מה שדברנו הערב: דברנו על סוד הדילוגים, שהם הפסחים, על פסח ראשון, אחר כך פסח שני, שתכליתו היא הפסח השלישי, הדילוג השלישי של ל"ג בעֹמר.

דברנו גם איך כל סוד הפסחים-הדילוגים קשור עם נפילה, ובמיוחד הפסח השני והשלישי, שחלים בשבוע ההוד, שזהו שבוע של נפילה – "הוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי"[קסט], שבוע שבו "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם".

נחזור על מה שאמרנו: לפי זה, "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" – זהו הפירוש הפנימי שהוא כפשוטו, בגלל שהנפילה היא הקימה. לפי הפירוש הראשון, על פי פשט, אמרנו שהיא לא יכולה להקים את עצמה ורק ה' צריך לבוא, "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן". לפי סוד זה, הכוונה ב"נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם" היא שלא צריך לקום בגלל שהנפילה עצמה הופכת להיות הקימה.

אחיזת ה' מלמטה

הכיוונים מתהפכים, כמו שידוע היום בפיזיקה שיש 'אנטי חומר' ויש 'אנטי זמן'. מה שנדמה לך שנוסע מהעבר לעתיד – אולי הוא בדיוק הפוך, אולי הוא מהעתיד לעבר. כידוע היום בבירור על פי תורת הקוואנטים, שיש חלקיקים כאלה שנוסעים מהעבר, יש אלקטרון שנוסע מהעבר לעתיד, ויש פּוֹזִיטְרוֹן (positron) שנוסע מהעתיד לעבר. אותו דבר בקימה ונפילה. לפי זה, הוד שבהוד היינו להפוך להיות פוזיטרון, שהנפילה היא פשוט הקימה. כתוב "וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם" – מה הכוונה? מפרשים זאת שה' נמצא שם למטה[קע]. באמת היעד של ה' נמצא למטה, אין סוף.

קודם אמרנו שה' מושיט לך יד, שזהו החסד שלו – הוא מושיט לך יד לסמוך אותך ברגע האחרון, שלא תתרסק, שתגיע לארץ. אבל יש יותר עמוק מכך, שזוהי גם יד של ה', של האין סוף האמתי, שמחכה לך למטה ולא למעלה – "מִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם". גם זוהי היד של ה', אבל כזו שכל הזמן נופלים לתוכה, בגלל שאין רצפה. כל פעם הרצפה נפתחת לך, ואתה נופל לתוך הקב"ה. זהו ההוד שבהוד האמתי, אמונה שבאמונה[קעא], כלומר אמונה תוך כדי נפילה, שנופלים לתוך ה'.

זהו הכח של רשב"י, לחבר את כל נשמות עם ישראל, שגם הנשמה שהכי נופלת, במצב של נפילה – הוא יכול לגלות לה שבעצם היא נופלת לתוך ה', לתוך האין-סוף.

בזה נסיים הערב.