שיעורים במאמר "ואתה תצוה" תשמ"א (3)

כ"א אדר ב' תשנ"ז – תל אביב

אותיות ד-ה-ו: אחדות-מסירות-שפלות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב  את אותיות ד-ה-ו במאמר ד"ה "ואתה תצוה" תשמ"א. בתחילה הוסברה יחודיות מסירות הנפש של דור גזרת המן. לאחר מכן הוסברו הדרגות באמונה הפשוטה. לאחר מכן התבאר ההבדל בין המשכת האמונה על ידי משה להמשכתה על ידי מרדכי. בסוף דובר על שלש המדרגות אחדות-מסירות-שפלות והשלכותיהן לזמן הזה.

א. מסירות נפש בזמן גזרת המן

בין מתן תורה לפורים

הגענו לאות ד, פרק ד כאן במאמר. אנחנו לומדים את הפירוש של הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"[ב]. ה' פונה למשה רבינו ואומר למשה בלשון נוכח המדבר – "ואתה תצוה", תצוה לשון צוותא, חיבור[ג] ואחדות כמו שנסביר. "תצוה" היינו שבני ישראל יקחו אליך, כלומר שבני ישראל עושים משהו, גם כן לטובת משה רבינו כביכול – מביאים למשה רבינו "שמן זית זך כתית למאור" וכל זה הוא בשביל "להעלות נר תמיד". היות שקוראים את הפסוק הזה בסמיכות לפורים ברוב השנים אז במאמר אנחנו מקשרים את הנושא עם מגילת אסתר וחג פורים. הפרשה הזאת "ואתה תצוה" תמיד יוצאת קרוב לפורים, לכן הוא מקושר אותו כאן לפורים.

ד) וְהִנֵה הַבִּיאוּר בַּפָּסוּק וְאַתָּה תְּצַוֶּה בָּא (בְּהַמַּאֲמָר) בְּהֶמְשֵׁךְ לְהַמְּבֹאָר בִּתְחִלַּת הַמַּאֲמָר, דְּפֵרוּשׁ וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת הוּא שֶׁקִּבְּלוּ מָה שֶׁהֵחֵלּוּ בְּהַזְּמַן דְּמַתַּן תּוֹרָה [מה שהתחילו לומר "נעשה ונשמע"[ד] ולקבל את עול מלכות שמים, לא קיבלו זאת בשלמות במתן תורה, והקיום השלם היה בחג פורים. על זה כתוב "וקבל היהודים"[ה]]. דִּבְמַתַּן תּוֹרָה הָיְתָה הַהַתְחָלָה (הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת), וּבִימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (בִּזְמַן גְּזֵרַת הַמָּן) הָיְתָה הַקַּבָּלָה, [על ידי הגזרה ועל ידי מסירות הנפש של עם ישראל במשך שנה שלמה[ו] זכו לקיים את הקבלה, לקבל לגמרי מה שהתחילו במתן תורה. על זה כתוב] וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים [כתוב "וקבל" לשון יחיד, כולם כמו "משה קבל תורה מסיני"[ז], כל עם ישראל ביחיד, כולם בדרגת משה רבינו בחג פורים. "וקבל היהודים" על דרך "משה קבל תורה מסיני"]. [וע"ד מארז"ל עה"פ קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר, דְּזֶה שֶׁהִקְדִּימוּ נַעֲשָׂה לְנִשְׁמָע במ"ת הָיְתָה רַק הַקַּבָּלָה [כלומר התחלת הקבלה], וּבִימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ קִיְּמוּ מָה שֶׁקִּבְּלוּ [אז שאמרו "נעשה ונשמע"]].

 

וּמְדַיֵּק בְּהַמַּאֲמָר, שֶׁלִּכְאוֹרָה הוּא דְּבַר פֶּלֶא, דִּבְמַתַּן תּוֹרָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הָעִלּוּי,

לאחר ההתגלות של יציאת מצרים, כל עשר המכות וקריעת ים סוף, לאחר כל ימי ספירת העומר שהכל היה זיכוך רוחני, התעלות רוחנית, כשזכו למעמד הר סיני וכולם שמעו את הקולות יוצאים מכל הרוחות, וכתוב שם "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר"[ח]. היו גילויים נעלים ביותר, והיו במצב הכי גבוה, בכל זאת כתוב שזו רק ההתחלה.

מה שאין כן בזמן של פורים, שהוא קצת דומה לתקופה שלנו, אנחנו בהמשך נסביר במה דומה ובמה לא דומה לתקופה שלנו ממש, היו להפך בתכלית הירידה-שפלות. אז איך יתכן שעם ישראל במצב קשה מסוגל בעצם להגיע לדרגה יותר גבוהה, יותר עצמית מאשר במצב הכי טוב שלו? המצב הכי טוב שלו הוא מעמד הר סיני. כתוב שבזמן הכי טוב לא יכלו להשיג מה שהשיגו בזמן הכי רע, שזה זמן של פורים. אז זהו לכאורה פלא גדול מאד.

וְהָיָ' אָז אֶצְלָם גִּלּוּי אלּקוּת בְּדַרְגָּא הָכִי נַעֲלֵית [דְּנוֹסַף לָזֶה שֶׁגַּם קֹדֶם מ"ת הָיוּ גִּלּוּיִם נַעֲלִים בְּיוֹתֵר, הַגִּלּוּי שֶׁהָיָ' בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבִפְרָט בִּקְרִיעַת יַם סוּף, הִנֵּה הַגִּלּוּי שֶׁהָיָ' בִּשְׁעַת מ"ת הָיָ' גִּלּוּי נַעֲלֶה עוֹד יוֹתֵר], [ואף על פי כן] וּבִימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַיְּרִידָה, דְּנוֹסַף לְהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר שֶׁבְּכָל גָּלוּת ["אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[ט] לא היה זמן-תקופה של הסתר פנים כמו בזמן של פורים]

בין יום הכפורים לפורים

רק נאמר, מה זה הסתר פנים? שלא רואים את ההשגחה הפרטית. ידוע הרמז המפורסם שמרדכי מצוה על אסתר להיכנס לאחשורוש לבקש רחמים על עמה, הוא אומר שאל תחשבי שתוכלי "להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו"[י]. אז יש רמז מאד-מאד יפה, זו אחת מנקודות השיא של המגילה, המשפט "רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר". כתוב[יא] שכל הביטוי הזה "רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר" שוה בגימטריא השגחה פרטית. זה רמז שאנחנו אוהבים כל שנה להזכיר אותו.

מה לומדים מהרמז הזה? שעצם המושג השגחה פרטית בחג פורים היה בדרגת-בבחינת "רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר" [ככה מרדכי אמר לאסתר?] כן, זאת אומרת שהיה הסתר כל כך גדול שההשגחה הפרטית – זה נקרא "רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר" – היתה לגמרי בהסתר. אז איך יתכן שבמצב כל כך קשה עם ישראל הגיעו לקיים מה שקבלו במתן תורה, כלומר יותר חזק ממתן תורה?

חג פורים הוא החג של "מיהו יהודי", של הזדהות יהודית, להיות יהודים. המכה בפטיש-הגמר זה שאנחנו יהודים. כתוב בחז"ל[יב] שבעצם הפור-הגורל של פורים הוא שעם ישראל כולו עומד במבחן להיות יהודים או חלילה לא להיות יהודים. כתוב[יג] שיום כפור – יום כפורים זה כ-פורים, כמו פורים.

אז מה הדמיון? הפור, הגורל, גם ביום כפור יש גורל. היו שני שעירים. לפי הפור-הגורל – שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, ובחג פורים יש גם כן "הפור הוא הגורל"[יד]. מה ההבדל? כתוב בחסידות שההבדל הוא שביום כפור הגורל הוא רק על השעירים, לא על עצם העם, העצמות של עם ישראל. אבל בחג פורים הגורל הוא על העצמות-ההזדהות העצמית של עם ישראל, להיות יהודים או חלילה לא, וזה שעמדו במסירות נפש שנה שלמה להיות יהודים. לכן כל המגילה מלאה רק מהביטוי יהודים – "איש יהודי"[טו]. מ"איש יהודי" והלאה אנחנו כולנו יהודים.

מי זה יהודי? מי שכופר בעבודה זרה[טז], "לא יכרע ולא ישתחוה"[יז], וממילא מודה בכל התורה כולה. יהודי לשון הודיה. כתוב[יח] שההודיה באה בדרך ממילא ממה שהוא עומד איתן חזק לא לכרוע ולא להשתחות. לכן כולנו "עם מרדכי"[יט], רואים את הדוגמה החיה של מרדכי היהודי, ואנחנו "עם מרדכי" גם כן לא כורעים ולא משתחוים. ממילא אנחנו יהודים, זה גופא נקרא שאנחנו מודים בכל התורה כולה.

התעצמות ישראל בזמנים קשים

שוב, פלא שדוקא עם ישראל מתעצם, זה המושג שצריך היום לדבר עליו וגם מאד-מאד שייך לנו בימים טרופים אלה, שההתעצמות של העם להיות יהודים היא דוקא בזמן הקשה של העם, בשעות המבחן הקשות ביותר העם מתעצם אפילו יותר מאשר במתן תורה במעמד הר סיני.

הגלות היא גלות השכינה. השכינה נקראת בקבלה בשם רחל[כ] ו"רחל לפני גזזיה נאלמה"[כא], נאלמה מלשון אִלְמוּת, היא לא יכולה להביע-לבטא את עצמה. אז כל גלות זו אילמות, של רחל, של השכינה, אבל הגזרה כאן היתה יותר קשה מכל גלות אחרת:

דְּכָל גָּלוּת הוּא בְּדֻגְמַת גָּלוּת מִצְרַיִם, וּכְמוֹ שֶׁבַּגָּלוּת מִצְרַיִם כְּתִיב וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה [אנחנו תחת השעבוד הקשה של הגלות, של הגוי המשעבד אותנו, ומקוצר רוח ומעבודה קשה אין לנו אזנים, אין לנו לב לשמוע],

עד"ז הוּא בְּכָל גָּלוּת, שֶׁיֶּשְׁנָם כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת], [אבל בפורים זה עוד יותר] הִנֵּה אָז (בִּזְמַן גְּזֵרַת הָמָן) הי' הַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר עוֹד יוֹתֵר, ואעפ"כ, בִּזְמַן מַתַּן תּוֹרָה, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הָעִלּוּי, הָיְתָה רַק הַהַתְחָלָה ([על זה כתוב] הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת), וּבִזְמַן גְּזֵרַת הָמָן, כְּשֶׁהָיוּ בְּתַכְלִית הַשִּׁפְלוּת, אָז דַּוְקָא קִבְּלוּ מָה שֶׁהֵחֵלּוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה.

זו הפליאה. אבל מתוך הפליאה הזאת אנחנו עומדים על הטיב האמתי של עמנו, מי אנחנו. אין דבר שיותר יכול להבהיר לנו מי אנחנו מאשר להתבונן עמוק בפליאה הזאת – למה אנחנו מתעצמים בזמנים קשים, יותר מהזמנים הכי נעלים, הכי גדולים? [פורים עולה בני חורין] כן.

נס פורים "מוסיף והולך"

וּמְבָאֵר בָּזֶה, דְּבִזְמַן הַגְּזֵרָה, הָיָ' קִיּוּם התומ"צ שֶׁלָּהֶם במס"נ.

עיקר הנקודה שבזמן גזרת המן היו צריכים לקיים את התורה והמצוות כמו בדור הקודם, או אפילו עד ימינו לפני כמה שנים ברוסיה, שמי שרצה לקיים-להיות נאמן לעמו לתורתו היה צריך מסירות נפש ממש. בהמשך המאמר הרבי יסביר שגם בזמנים שלכאורה יש הרווחה לעם היהודי, כמו שלכאורה המצב שלנו היום בדור שלנו, יש מסירות נפש עוד יותר בפנימיות לפעמים, כדי להיות יהודי נאמן. במסירות נפש יש גלות שהיא פיזית קשה כמו ברוסיה, ויש גלות שבעיקר היא רוחנית, כמו באמריקה וכמו פה עכשיו.

שוב, הנושא של המאמר הוא למה עם ישראל מתעצם, מתעצם כמובן בשביל קבלת משיח צדקנו, שאז באמת יהיה טוב, טוב אמתי לכל העולם כולו, אבל כדי להגיע לזה – ההתעצמות של העם היא תמיד במצבים של גלות. הסתר הפנים הכי גדול שהיה אי פעם "ישנו עם אחד"[כב], שהמן אמר לאחשורוש "ישנו" מלשון ישן[כג], שהעם ישן, וכביכול גבורתו של מעלה, הקב"ה גם כן כביכול ישן, שאין שום סימן של חיות, של נוכחות.

[אפשר להגיד שההסתר של הקב"ה עכשיו הוא לא באותה דרגה בימי אסתר ומרדכי?] במדה מסוימת אולי. כתוב שהחג הזה פורים יותר מכל חג אחר הוא "מוסיף והולך" – בכל דור, בכל שנה יש יותר פורים. לגבי שאר החגים, יציאת מצרים זה "פוחת והולך", אנחנו רק זוכרים מה שהיה, "זכר ליציאת מצרים", אבל פורים הוא יותר פורים כל שנה יותר מאשר בפעם הקודמת. הפורים, הנס וכל מה שמסביב לנס הוא יותר ויותר כל שנה ושנה, "נזכרים ונעשים בכל דור ודור"[כד].

מסירות הנפש בזמן פורים

[דְּנוֹסַף לָזֶה שׁהי' לָהֶם מס"נ שֶׁלֹּא לִכְפֹּר ח"ו

כמו שאמרנו ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", שעל זה דרשו חז"ל "מיהו יהודי? הכופר בעבודה זרה". חוץ מזה גם כתוב בחסידות שדבר ברור, גם כן אמרנו[כה], שמכאן רואים שפורים של השואה היה יותר קשה מאשר הפורים של אז, בגלל שבזמן השואה לא היה עוזר ליהודי להמיר את דתו. כתוב בפירוש שבזמן פורים, הרי הגורל היה על הזיהוי, על העצמות של העם, ואם היו חלילה ממירים את הדת היו ניצלים, לא מה שבשואה. השואה היתה יותר קשה בנקודה הזאת.

כַּמְּבֹאָר בתו"א, שֶׁבְּאִם הָיוּ מְמִירִים דְּתָם לֹא הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם כְּלוּם, כִּי הַגְּזֵרָה הָיְתָה רַק עַל הַיְּהוּדִים [כלומר מה שמחזיק ביהדותו], ואעפ"כ לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתָּם מַחְשֶׁבֶת חוּץ ח"ו [אף אחד, אף יהודי לא העלה על דעתו להמיר את דתו. אז חוץ ממסירות הנפש הזאת לא להמיר את הדת]], הי' לָהֶם מס"נ גַּם עַל קִיּוּם התומ"צ [וזה חידוש שהרבי כותב. אפשר להיות יהודי, אני לא מוכן להיות חלילה גוי, אבל למסור את הנפש, גם לפעמים על פי דין לא תמיד ברור על איזו מצוה, איזה פרט, איזה דקדוק מצוה חייבים למסור את הנפש. באמת בזמן השמד אפילו על כל דבר צריך למסור את הנפש[כו]. אבל הרבה יותר קשה לעמוד בנסיון למסור את הנפש על פרט קטן מאד של מצוה מאשר על עצם היהדות. הוא אומר שכאן בזמן של פורים מסרו את הנפש גם על הכלל, על כלל היהדות, וגם על כל פרט ופרט של קיום תורה ומצוה], וְעַד שֶׁהִקְהִילוּ קְהִלּוֹת בָּרַבִּים לִלְמֹד תּוֹרָה במס"נ [מרדכי הקהיל ילדים וקהילות ללמוד תורה במסירות נפש]].

וְהִתְעוֹרְרוּת המס"נ שֶׁלָּהֶם הָיְתָה ע"י מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי, מֹשֶׁה שֶׁבְּדוֹרוֹ [רוצים כל המאמר כאן לקשר את זה עם משה רבינו, ומרדכי יותר מכל אחד אחר בתנ"ך שקול כנגד משה רבינו. רק על מרדכי אומרים חז"ל "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[כז]. לא אומרים את זה על אף אחד אחר, אם כי שבכל דור יש משה רבינו שבדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא"[כח]. [רבי שמעון בר יוחאי] טוב, זה לא בתנ"ך. על רבי שמעון בר יוחאי אומרים שהוא גלגול של משה רבינו[כט]. אבל הביטוי של חז"ל שמדמות תנ"כית לומר שהוא כמו משה הוא רק על מרדכי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו"].

וְזֶהוּ וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, דִּבְמַתַּן תּוֹרָה הָיְתָה רַק הַהַתְחָלָה וּבִזְמַן גְּזֵרַת הָמָן הָיְתָה הַקַּבָּלָה, כִּי ע"י שׁהי' לָהֶם אָז מס"נ בְּפֹעַל עַל תומ"צ נִתְעַלּוּ (בְּעִנְיָן זֶה) לְמַדְרֵגָה נַעֲלֵית יוֹתֵר מִכְמוֹ שֶׁהָיוּ בִּזְמַן מַתַּן תּוֹרָה, וְלָכֵן אָז דַּוְקָא הָיְתָה הַקַּבָּלָה, וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים.

הגעה למאור על ידי הכתית

אני רוצה קצת לקרוא מהר כדי להגיע לעצם התוכן של המאמר פה:

וְלִכְאוֹרה ישׁ לוֹמַר, שֶׁהַפֵּרוּשׁ בְּכָתִית לְמָאוֹר,

רוצים לקשר עם הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור"[ל]. מה זה "כתית"? נשבר ונדכה. אז כתוב שעם ישראל, הנשמה של העם היהודי, נקרא שמן, הוא ה"שמן זית זך". כתוב שנשמה אותיות השמן[לא]. הנשמה שלנו היא השמן. השמן הוא התמצית. כתוב שבכל דבר יש שמן[לב], יש תמצית, בכל דבר אפשר להוציא טיפת אסנציה קוראים לזה בלע"ז, שזו תמצית, שזה בעצם הנשמה של כל דבר בעולם. לכל דבר יש את השמן שלו, אז גם עם ישראל יש לו השמן שלו, טיפת עצם הנשמה שלו, והשמן הזה מתגלה על ידי מסירות נפש, "שמן זית זך". יש המושג "כתית", שלגביו כתוב שהוא דוקא שמכים את העם הזה, שהוא "כתית", שהוא "נשבר ונדכה" אז הוא מגלה את המאור שבו, "כתית למאור". מתי הוא מגיע "למאור", מאור הוא מקור ושורש האור? רק על ידי שפלות. תכף נסביר את כל זה.

שע"י כָּתִית ([מה זה "כתית"? להיות] נִשְׁבַּר וְנִדְכָּא) מַגִּיעִים לְהַמָּאוֹר [לכן כתוב "כתית למאור"], הוּא בֵּאוּר עַל זֶה שֶׁבִּזְמַן הַגְּזֵרָה דַּוְקָא בָּאוּ למס"נ בְּאֹפֶן נַעֲלֶה בְּיוֹתֵר [הרבה יותר מאשר בזמן מתן תורה].

אם כן, יש קשר – וזה צריך להסביר – בין התופעה בעם ישראל של מסירות נפש למצב שלו שהוא "נשבר ונדכא". דוקא שהעם הזה נשבר, ששוברים אותו, זה מגלה אצלו מסירות נפש, שהיא ה"שמן זית זך כתית למאור". ואז באמת מוכח וברור שהעם הזה הוא עם נצחי. דוקא כשרוצים – כמו כאן המן – להשמיד, להכחיד את העם, הוא בדיוק ההפך, הוא מתגבר ביותר. יכול להיות שכל הזמן הוא אדיש, כמו כאן, מה היה בזמן פורים? שהוא נהנה מסעודת אחשורוש, הוא קצת התבולל בין העמים, הוא כאילו אדיש גמור עד כדי כך שהוא נרדם לו, הוא ישן לו – "ישנו עם אחד". פתאום כשמתחילים ללחוץ אותו לקיר הוא מתעורר. זה הטבע של העם שלנו, שכל מיני דברים לא מודעים לו, העצם הבלתי מודע – מתגלה מתוך הלחץ.

כִּי מס"נ הִיא מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה מִגִּלּוּי, [שזה נקרא] מָאוֹר [לא אור. גילוי הוא אור ומאור הוא העצם שלמעלה. גם בנשמה יש את האור, הגילוי של הנשמה, ויש העצם שלה, המאור. אז איך מגיעים למאור, לעצם? על ידי כתית. כתית הוא שפלות] (שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְצָא הָאוֹר [המאור הוא המקור שממנו נמצא האור]), וע"י שֶׁהָיוּ אָז בְּמַצָּב דְּכָתִית ([שהוא] נִשְׁבַּר וְנִדְכָּא), נִתְגַּלָּה עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, מָאוֹר.

"רעיא מהימנא" ו"כתית למאור"

 כל זה ברור. שוב, כל המאמר כאן של הרבי בא בתור פירוש וביאור יותר רחב למאמר המקורי של הרבי הקודם על אותו פסוק, אותו ענין. תמיד הוא מקשה מהסדר, מדייק ממנו, איך שהרבי הקודם כתב, כביכול הרצה את סדר הדברים:

אֲבָל מֵהַמֶּשֶׁךְ וְסֵדֶר הָעִנְיָנִים בְּהַמַּאֲמָר [של הרבי הקודם] שֶׁהַפֵּרוּשׁ בְּכָתִית לַמָּאוֹר בָּא לְאַחֲרֵי הָעִנְיָן דְּרָעֲיָא מְהֵימָנָא, מַשְׁמַע, דְּעִנְיַן כָּתִית לַמָּאוֹר שַׁיָּךְ גַּם לָזֶה שֶׁמֹּשֶׁה זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁתִּהְיֶ' בִּפְנִימִיּוּת.

זה דבר שלמדנו בשיעור הקודם כאן[לג]. השיעור הקודם היה על "רעיא מהימנא", משה רבינו. היות ששם במאמר הוא מכניס את הענין של "רעיא מהימנא" לפני שהוא מדבר על "כתית למאור", משמע שהדבר הזה תלוי במשה רבינו. התופעה של ההתעצמות והגעה לעצם הנשמה שלמעלה מגילוי הנשמה על ידי שפלות – בשביל זה צריך את משה רבינו "רעיא מהימנא", שהוא זן ומפרנס את האמונה.

ב. אות ה: "מזליה חזי" ו"עצם הנשמה"

שתי דרגות באמונה פשוטה

עוד שני קטעים לפני שנתחיל להעמיק בזה, רק כדי שיהיה לנו את חומר הגלם שלנו פה:

ה) וְיִשׁ לְבָאֵר זֶה ע"פ הַיָּדוּעַ דְּזֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים בֶּאֱלֹקוּת בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְאֵין צְרִיכִים רְאָיוֹת עַל זֶה הוּא מִצַּד שְׁנֵי טְעָמִים.

זה אחד מעיקרי הנקודות כאן במאמר: הוא אומר כאן דבר פשוט – יהודי הוא מאמין, אנחנו "מאמינים בני מאמינים". זה לכאורה העצם שלנו, שיש לנו אמונה טבעית, כמו אינסטינקט אצלנו, משהו בדם-במהות שלנו, מה שאין אצל כל עם ולאום בעולם.

באמונה הזאת שיש לנו, מה הכוונה אמונה? שאנחנו יודעים, ברורה לנו מציאות ה' ולא צריכים ראיות בשביל זה, לא צריכים שמישהו יוכיח לנו. זה גם דבר בדרך אגב-מאמר המוסגר, כשמקרבים יהודים שבגלל ההתבוללות של הרחוב ושל החינוך ושל הדור שלנו, אז להפך – קיבלו שטיפת מח כל החיים של אנטי-אמונה עד שנדמה שלא מאמינים. זה בהחלט יכול להיות, זה המצב, שלדאבוננו הרבה אחוזים גדולים מאד של העם..

אמונה אצלנו היא לא דבר שמוכיחים לך. זה גם כן אומר שבאמת אם רוצים לקרב יהודי בחזרה מי שמשכיל את הדרך האמתית זה ודאי על ידי מסרים, על ידי דיבור, על ידי הסבר בטוב טעם ודעת, אבל לא כל כך באופן של 'אני אוכיח לך, אני אביא לך ראיה'. רק באופן שהדיבור בעצמו והלימוד, פנימיות התורה, הסודות של התורה אמורים לגלות דבר שהודחק.

שוב, מה שהתרבות הזרה עושה היא מדחיקה את הזיהוי האמתי של היהודי, אז צריך לגלות אותו בחזרה. ודאי שצריך הרבה דיבור והרבה חסידות והרבה התבוננות בשביל זה, אבל לגלות אמונה זה לא להוכיח לך. להבדיל, לגוי צריך להוכיח, אבל ליהודי לא צריך להוכיח. האמונה שלו אינה ברת ראיה, זה כלל גדול [זה ב-DNA שלו) כן, נכון. אבל שוב, צריך לחשוף-לגלות אותה.

הוא אומר שבדבר זה, שיהודי מאמין בלי ראיות, רק כמו שאמרנו שהיא יכולה להיות מודחקת, אבל ברגע שהיא מתגלה הוא מאמין בלי ראיות, אז יש בזה גופא שתי מדרגות. כאן מתחילה להיות הנקודה החשובה ביותר של המאמר כאן. זה שמאמינים בלי ראיות זה נקרא אמונה פשוטה. מה המלה 'פשוטה' מוסיפה לביטוי אמונה? כאן, אם נדייק טוב את לשון הרבי, המלה 'פשוטה' אומרת את מה שאמרנו עכשיו. אמונה פשוטה הכוונה אמונה בלי ראיות, היא פשוטה, לא צריך משהו להוסיף, לא צריך חיזוק. היא אמונה פשוטה, היא לא מורכבת. תמיד הביטוי 'פשוט' הוא ההפך ממורכב, לא מורכב משום דבר אחר, הוא לעצמו.

גם כאן המקום לומר שידוע שהמצוה של חג פורים היא "מיחייב איניש לבסומי בפוריא"[לד], צריך להתבשם להשתכר לשתות גם כן כדי לגלות את עצם הנשמה, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אחד הפירושים המפורסמים, שגם הרבי מביא אותו[לה], ששני הביטויים האלה שוים אותו דבר בגימטריא, 502. מה המספר הזה 502? הוא שוה אמונה פשוטה [שכינה ביניהם] כן, אבל לעניננו הוא אמונה פשוטה. כלומר, מצד האמונה הפשוטה, הביטוי אמונה פשוטה – אמונה היא 102 ופשוטה היא 400, ביחד 502 – שוה גם ארור המן וגם ברוך מרדכי. שניהם אמונה פשוטה.

תכף אנחנו נוכל לקשר את שתי הבחינות האלה במה שמסביר כאן הרבי, שיש שתי מדרגות של אמונה פשוטה, שבאמונה פשוטה גופא יש שתי מדרגות – יש מדרגה אחת של ברוך מרדכי, בגימטריא אמונה פשוטה, ויש מדרגה אחרת של ארור המן, גם כן שוה אמונה פשוטה, ו"עד דלא ידע" הכוונה שצריכה להיות עוד מדרגה שלישית שאין שום הבדל בין שתי המדרגות האלה. עוד פעם, שניהם שוים אותו הדבר, ומה שוים? אמונה פשוטה, ו"חייב לבסומי", האדם צריך להתבשם להשתכר בפורים עד שלא יכול להבחין בין זה לזה. חוץ מזה ששוים אותו הדבר, שוים אמונה פשוטה, יש כאן שתי מדרגות של אמונה פשוטה, אז צריך להגיע לעוד מדרגה שלישית שאין שום הבדל בין שתי המדרגות האלה של אמונה פשוטה. זה גם יהיה מודל בשבילנו להבין את התוכן של המאמר כאן.

מדרגה אחת באמונה פשוטה: מזליה חזי

אז הוא אומר ש"מצד שני טעמים" יש אמונה פשוטה ללא שום ראיה. הטעם הראשון, המדרגה הראשונה מלמטה:

לְפִי שֶׁמַּזָּלַיְהוּ חֲזִי.

יש אמונה פשוטה בגלל ששורש הנשמה למעלה רואה את האמת של ה'. כתוב "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[לו]. אם אני לא רואה את ההשגחה הפרטית או את הגילוי של ה', השורש כן רואה, והשורש משדר לי את השדר מהעל מודע, הוא משדר לי תוקף שיש ודאי ה' ויש ודאי השגחה פרטית. שוב, אני מאמין בזה בלי שום צורך בשום ראיה שבעולם. זה נקרא "מזליהו חזי"[לז], שהשורש רואה.

כמו שנסביר בהמשך השורש כאן נקרא דרגת החיה של הנשמה. בנשמה יש חמש מדרגות[לח]: נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. גם בשיעור הראשון שהתחלנו ללמוד את המאמר הזה אמרנו שכללות המאמר הוא בנוי על ארבע מדרגות. יש מדרגה של חכמה גלויה, כלומר כל מערכת המודע של הנשמה הכל מדרגה אחת, זה נקרא כחות הגלויים. יותר גבוה מזה יש מה שכאן הוא כותב "מזליהו חזי", השורש בעל מודע שרואה את האמת ומשדר אותה או משרה השראה על גבי המודע של הנשמה. זו המדרגה השניה של הנשמה.

למדרגה הראשונה קוראים נר"נ, נפש-רוח-נשמה, הכוחות הגלויים. "מזליהו חזי" נקרא חיה, המקיף הקרוב קוראים לו. יותר גבוה מזה – מה שהוא תכף יסביר – הוא אמונה פשוטה, לא מצד שאני רואה בשורש, גם בעל מודע, אלא בגלל שעצם הנשמה הוא בעצם "חלק אלו-ה ממעל ממש"[לט], אני קשור לה', אני היהודי, עם ישראל כולו קשור לה' בעצם.

כמו דוגמה: שני אחים שיש טלפתיה, אפילו שאחד נמצא בקצה עולם והשני נמצא בקצה עולם, או שני אוהבים אמתיים שהם בעצם נשמה אחת – אז אוטומטי יש קשר ביניהם, זה לא ראִיה, פשוט שיש קשר עצמי, שקורה משהו למישהו הם מרגישים. לתופעה קוראים לזה בפיזיקה המושג "לא מקומי". המקום והזמן לא משנים, הוא לא מנתק את הקשר בגלל שבעצם איפה שלא יהיו – אחד והשני הם אחד. זה נקרא עצם הנשמה.

עצם הנשמה הוא היחידה שבנפש. כאן זו המדרגה השלישית מלמטה בכללות מבנה מאמר זה. עוד דבר שהרבי יחדש כאן, שמצד עצם הנשמה יש את העצם כפי שהוא נברא שנקרא "חלק בורא שנעשה נברא"[מ], כמו שהוא בתוך הגוף, שהוא לא בשורש שלו. גם העצם הוא עצם שהוא לעצמו שלא בתוך שורשו; ויש את העצם כפי שעצם מושרש בתוך האין סוף ממש לפני הצמצום. כלומר, בלשון הקבלה, יש את היחידה לאחר הצמצום ויש את עצם היחידה או שורש היחידה לפני הצמצום הראשון, לפני שהיחידה הזאת מצטמצמת להיות יחידה של יהודי פרטי.

שוב, אנחנו מגדירים את המבנה הכללי כאן בחשיבה של המאמר. אני חוזר על זה: יש כל הכחות הגלויים של הנשמה, שנקראים נר"נ, נפש רוח נשמה. כתוב "נשמת שדי תבינם"[מא], גם הנשמה, המדרגה הגבוהה של הנר"נ היא בנויה-תלויה על שכל.

"מזליהו חזי", מה שכתוב שם שהמזל רואה, הוא כבר למעלה מהשכל, הוא לא בנוי ולא תלוי עליו [נוגע ולא נוגע] זה נקרא מקיף שנוגע ואינו נוגע, זה נקרא מקיף דחיה. הוא כאילו רואה את האמת ורק באמת כשהמודע יקבל ממנו את השדרים גם המודע יהיה חזק באמונה בלי שום צורך בראַיה, בגלל שרואים את זה. יש הרגשה חזקה כמו שראיתי דבר, 'seeing is believing', אבל יש יותר מזה, הביטוי הזה 'seeing is believing' טוב רק עד כאן, ויש 'believing', להאמין בלי 'seeing', בלי לראות שום דבר, רק כמו שאמרנו, רק בגלל שהעצם קשור בעצם.

להאמין כאן הוא למעלה מ'seeing is believing', למעלה מכל ראִיה שבעולם, שלא צריך שום ראִיה, הראִיה לא זקוקה לראַיה שכלית, ממש אותן אותיות. אם אתה רואה דבר אתה לא צריך שמישהו יביא לך ראיה, אתה רואה אותו. אתה לא צריך ראיה, אז אתה גם לא צריך לראות. עוד פעם, יש אמונה, גם בשורש הכי גבוה, שהיא לא בגלל שאתה רואה, בגלל שהיא חלק ממך.

גם שם, במדרגה שהאמונה היא חלק ממך ממש, יש גם כן – וזה מה שהרבי מחדש – שתי מדרגות: יש עצם הנשמה לעצמה כביכול ויש את העצם כמו שהוא מושרש בתוך עצמות ה' ממש לגמרי. יש את השורש, אפילו את "מזליהו חזי" כבר מכנים בלשון 'שורש נשמה'. הביטוי שורש נשמה יכול להיות כל אחת משלש המדרגות הגבוהות – החיה, היחידה או עצם היחידה כפי שהיא דבוקה ומושרשת בתוך היחיד. ה' נקרא יחיד, אז כמו שהיחידה בתוך היחיד זו המדרגה הכי גבוהה; ויש היחידה לעצמה; ויש היחידה למטה מהיחידה; ויש הנר"נ של הנשמה.

[במעמד הר סיני התגלה עצם הנשמה?] כתוב ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם"[מב], ה' החזיר להם בטל שעתיד להחיות את המתים. אז ודאי שהיתה התגלות אבל היא כולה היתה בגדר של "כפה עליהם הר כגיגית"[מג]. כמו שהוא יסביר, עיקר מה שנתגלה במעמד הר סיני הוא מדרגת החיה של "מזליהו חזי", שראו. כביכול מה שהנשמה רואה למעלה שודר לתוך המודעות של הגוף. [בבחינה פנימית אצלם?] כן.

בשביל שהגילוי יהיה פנימי – את זה גם נסביר בהמשך באריכות – גם כדי שה"מזליהו חזי" יהיה בפנימיות צריך התגלות של עצם הנשמה. קודם אנחנו בונים את המושגים ואחר כך הוא יסביר אותם, הרבה-הרבה פרטים יש בזה. שוב, קודם הוא אומר שבכללות יש שתי בחינות של אמונה פשוטה – או מצד המזל, שנקרא חיה, שהמזל רואה.

דְּהַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה רוֹאֶה אֱלֹקוּת (רְאִיָ' שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל [כלומר ראִיה שלמעלה מראַיה]), וְזֶה [שהנשמה למעלה רואה אלקות] פּוֹעֵל בְּהַנְּשָׁמָה שֶׁבַּגּוּף הָאֱמוּנָה בֶּאֱלֹקוּת [היות שהנשמה רואה אז זה פועל אמונה. כמו שאמרנו, 'seeing is believing'].

מדרגה שניה באמונה פשוטה: התקשרות עצמית

וְעוֹד בֵּאוּר [יותר מזה], דְּשֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה הוּא מֵעֶצֶם הַנְּשָׁמָה (שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּזָּלֵי' חֲזִי [יותר גבוה מהמושג שהמזל רואה]). דְּזֶה שֶׁעֶצֶם הַנְּשָׁמָה מְקֻשֶּׁרֶת בֶּאֱלֹקוּת הִיא הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית (שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָּ' בְּסִבָּה [כמו שאמרנו, כמו שני אחים או שני בני זוג שיש להם שורש אחד משותף שלא תלוי בשום סבה], גַּם לֹא בְּעִנְיָן הַרְאִי' שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל [רק התקשרות עצמית, שאנחנו בעצם דבר אחד]).

אם כן, יש שתי בחינות של אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת.

התקרבות לה' בדרך שלילה או בדרך חיוב

קודם דברנו על "ברוך מרדכי" ו"ארור המן". אז יש משהו, אם כי שהם שוים אותו דבר – ברוך הוא גילוי, התגלות של אור וארור הוא חשך, בלי שום גילוי, ההפך מגילוי. יש במדרגה מסוימת שדרגת "ארור המן", אותו דבר, אבל באמונה פשוטה של "לא יכרע ולא ישתחוה" יש יותר התגלות של עצם הנשמה שלא זקוקה לשום "ברוך", כלומר לשום התגלות בכלל, בעוד ש"ברוך מרדכי" הוא כמו המזל שרואה, ההתגלות של המזל. שניהם אמונה פשוטה.

כשנעתיק את היחס יותר גבוה נראה שהוא גם מתהפך. "ברוך" מתחיל עם ב, "ארור" מתחיל עם א. כתוב שיש משהו יותר גבוה ב‑א של "ארור" מאשר ב‑ב של "ברוך". גם בנשמה, באמונה יש תמיד משהו בשלילה יותר מאשר בחיוב. למשל כמו אצל הרמב"ם: הרמב"ם אומר שאפשר לדעת ולהתקשר לה' רק בדרך של שלילה, לא בדרך של חיוב[מד]. למה? בגלל שחיוב, איך שלא יהיה, מערב את השכל, יש איזה ממד שכלי בחיוב, מה שאין כן שלילה שוללת את השכל. לשלול את השכל לגמרי היינו למעלה מהשכל. זה נקרא הפשטה גמורה, התפשטות השכל, התפשטות הגשמיות קוראים לזה.

יש באמת בחסידות[מה] דבר עוד יותר גבוה, שאפשר לחייב למעלה מהשכל ולמעלה גם משלילת השכל. עוד פעם, לפי החשיבה של הרמב"ם אפשר להתקרב לה' רק בדרך של שלילה, אין שום דרך שאני יכול להתבונן בה', רק שאני משתמש בכל המשלים של העולם הזה וגם של העולם הרוחני שלי ואני שולל אותם מה'. לה' אין גוף, אני מכיר גוף – אני אומר שלה' אין דבר כזה. ברגע שאני אומר שאין לו דבר כזה, שלה' אין גוף, אני תופס משהו בשלילה. יש איזה זיק, איזו הברקה. זה לא זה, ה' הוא לא זה. אותו דבר שכל. גוף הוא משהו חיצוני. יותר עמוק – שכל, אני אומר שה' הוא לא שכל, וככה ה' שום דבר. ככל שאני עולה יותר גבוה ושולל יותר ויותר ויותר אני איכשהו מתקרב. שוב, יש משהו ב"ארור המן" שהיות שהוא שלילה, הוא גם מעורר מסירות נפש – נדבר תכף על מסירות נפש –אפילו יותר מאשר "ברוך מרדכי".

דרגות ב"ארור המן" ו"ברוך מרדכי"

למשל חז"ל אומרים[מו] שמה ש‑מח נביאים ו‑ז נביאות לא הצליחו לפעול, להחזיר את עם ישראל בתשובה – המן הצליח. איך הוא הצליח? על ידי "ארור המן". שוב,יש משהו בכח שיהודי לא כורע ולא משתחוה להמן, איזו התעצמות – על פניו, תכף נגיע לזה יותר עמוק – אפילו יותר מאשר שהוא חסיד של מרדכי. "ברוך מרדכי" הכוונה שאני מקבל ממרדכי הזה גילויים, אני מקבל ממנו תענוגים, אז זה מוגבל. אבל זה שאני שולל עד כדי מסירות נפש, למות על קידוש השם, שולל את המן, יש בזה איזו עצמות יותר.

במבט ראשון אפשר לפי זה להסביר ש"ברוך מרדכי" הוא ענין של גילויים עדיין. זו אמונה פשוטה אבל בדרגת "מזליה חזי". לעומתו, "ארור המן" הוא אמונה פשוטה – שוב, שניהם שוים אמונה פשוטה – בדרגת עצם הנשמה.

מה שהחסידות מחדשת, גם יהיה קשור למאמר, שיש דרך של חיוב למעלה משלילה, גם מצד העצם. העצם כמו שהוא מושרש בעצמות ממש חוזר להיות כביכול ידיעה חיובית של האלקות יותר גם מהשלילה. לפי זה יהיה "ברוך מרדכי", התקשרות לרבי נקרא לזה, יותר גבוה גם מהעמידה עד כדי מסירות נפש לומר "ארור המן". [אבל בטח אחר כך יש מדרגה של "ארור המן" יותר גבוה...] בסדר, קודם נגיע למדרגה הזאת ואחר כך נמשיך הלאה... [לחיים לחיים!] לחיים לחיים!

מזליה חזי – מקיף; עצם הנשמה – פנימיות

אז הוא אומר שיש שתי מדרגות של אמונה פשוטה שלא צריך ראיות, או מצד "מזליה חזי" או מצד עצם הנשמה. עכשיו הוא ממשיך ואומר:

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּמֵהַחִלּוּקִים שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַבֵּאוּרִים (הָעִנְיָנִים) הוּא, דְּהָאֱמוּנָה בְּהַנְּשָׁמָה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בַּגּוּף הַבָּאָה מֵרְאִיַּת הַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה הִיא בִּבְחִינַת מַקִּיף.

זאת אומרת שהאמונה שבאה מ"מזליה חזי", מצד הראיה למעלה מטעם ודעת נשארת מקיף. מה הכוונה מקיף? שאני מאמין אבל זה לא נוגע, לא חייב להכריע לי את המחשבות, לא את הדיבורים ולא את המעשים.

אמונה בבחינת מקיף היא מה שאומרים[מז] שגנב כשחותר במחתרת צועק לה' לעזור לו. זה נקרא "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[מח], שהוא קורא לה' לעזור לו וגונב. זה נקרא אמונה בבחינת מקיף. הוא מאמין חזק בה' עד כדי שהוא צועק לה' מתפלל שיעזור לו, אבל הוא ממשיך לעשות את שלו. אז הוא אומר שאפילו שאחד יזכה לאמונה מצד הנשמה שרואה למעלה אין הכרח שזה ישפיע על הפנימיות שלו, על המעשים שלו.

כמו שאמרנו קודם, לפני כמה דקות, שכדי ש"מזליה חזי" עצמו יהיה פנימי צריך גילוי של מה שלמעלה ממנו, של עצם הנשמה. אבל אם יש רק התגלות של "מזליה חזי" הוא לא חייב להשפיע על הפנימיות בכלל, אף על פי שזה מודע, כמו כאן אצל הגנב שזה מודע לו, הוא צועק לה', הוא מאמין בה' חזק מאד, אבל זה לא משפיע, זה מקיף. הוא אומר שהמדרגה של ה"מזליה חזי" לבד נשארת בבחינת מקיף.

דְּכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה הִיא לְמַעְלָה מֵהִתְלַבְּשׁוּת הִיא בִּבְחִינַת מַקִּיף. [הנשמה, השורש שם המזל רואה, לא מתלבש מצד עצמו] לָכֵן פְּעֻלָּתָהּ בְּהַנְּשָׁמָה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בַּגּוּף [הפעולה שהדבר הזה פועל על הנשמה הוא כמו חבל, המזל בצד העליון ויש חלק של הנשמה שיורד להתלבש בתוך הגוף. כתוב "יעקב חבל נחלתו"[מט]. אז יש לי חלק, שנקרא הארת הנשמה שבתוך הגוף, השכל וכל המודע ויש הראש] וּבִכְדֵי שֶׁהָאֱמוּנָה (בְּהַנְּשָׁמָה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בַּגּוּף) תְּהִי' בִּפְנִימִיּוּת, הוּא ע"י גִּלּוּי הַהִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה.

הוא אומר שעצם הנשמה יותר גבוה ובגלל שהוא יותר גבוה אין לו חילוק בין מעלה למטה – הוא נמצא בכל מקום בשוה. הוא לא ראש החבל. המזל הוא ראש החבל ומה שבתוך המודע שלי הוא סוף החבל, אבל עצם הנשמה הוא לא ראש החבל, הוא כל החבל [בחבל עצמו יש צמצום?] כן, אמרנו שיש עצם הנשמה לאחר הצמצום, היחידה, ויש היחידה כמו שהיא מושרשת ביחיד ממש, שזה לפני הצמצום, נגיע לזה:

כִּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא הָעֶצֶם שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּהַגּוּף [לא רק העצם של הראש. כשאני אומר עצם הנשמה הכוונה לעצם של הכל, גם של ראש החבל וגם של מה שבתוך הגוף], וְלָכֵן, הָאֱמוּנָה דְּהַנְּשָׁמָה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּהַגּוּף שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא בִּפְנִימִיּוּתָהּ [כשהיא מתגלה היא מתגלה בפנימיות, ואז הגילוי באמת מכריח את המעשים שיהיו בהתאם לאמונה, שילך בדרך הישרה כמו שהאמונה מחייבת].

רעית האמונה על ידי משה שתהיה בפנימיות על ידי גילוי עצם הנשמה

ועפ"ז יֶשׁ לְבָאֵר קֶשֶׁר הָעִנְיָנִים שֶׁבְּהַמַּאֲמָר, שֶׁהָעִנְיָן דְּ(כָתִית) לְמָאוֹר בָּא בְּהֶמְשֵׁךְ לְבֵאוּר הָעִנְיָן דְּרָעֲיָא מְהֵימָנָא [למה הוא מסביר את ה"כתית" על ידי "נשבר ונדכא", שכאשר העם שלנו בשפלות הוא מגיע למאור, לאחר ההסבר של "רעיא מהימנא" שמשה רבינו שבדור זן ומפרנס את האמונה? מה הכוונה זן ומפרנס? שממשיך את האמונה בפנימיות], כִּי זֶה שֶׁמֹּשֶׁה זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁתִּהְיֶ' בִּפְנִימִיּוּת הוּא ע"י שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת עֶצֶם הַנְּשָׁמָה

לא יתכן שהתפקיד של משה רבינו הוא רק לגלות לעם ישראל את המזל, בגלל שאם רק היה מגלה את המזל ולא את העצם הוא לא היה מצליח לזון את העם. עוד פעם, כתוב שהוא רועה נאמן. רועה היינו זן ומפרנס, שממשיך בפנימיות. אם הוא באמת רועה שממשיך בפנימיות חייב להיות שמה שהוא מגלה הוא לא המזל, אלא עצם הנשמה. לכן קודם הוא מסביר את ענין "רעיא מהימנא", שהוא זן ומפרנס את האמונה, ואחר כך מדבר על איך מגיעים לעצם. שוב, מדברים על עצם הנשמה, המאור – על ידי "כתית".

(שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּזָּלֵי' חֲזִי), [שזה נקרא] מָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵאוֹר. ומ"ש כָּתִית לַמָּאוֹר, וּמְבָאֵר בְּהַמַּאֲמָר שֶׁבִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לְהַמָּאוֹר הוּא ע"י הָעִנְיָן דְּכָתִית שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת, הוּא, כִּי עִקַּר הַגִּלּוּי דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה (מָאוֹר) הוּא בְּעִנְיַן המס"נ (שֶׁעִקָּרוֹ הוּא בִּזְמַן הַגָּלוּת), כְּדִלְקַמָּן.

כשאני אומר שיש גילוי של עצם הנשמה – איך הוא מתגלה? שוב, עצם הנשמה כאן הוא כמו היחידה שבנפש. איך רואים אותו? מה התופעה הזאת של גילוי עצם הנשמה? הוא אומר שעיקר התופעה של גילוי עצם הנשמה הוא שרואים יהודי שמוסר את נפשו, אם זה חייל בקרב או כיוצא בזה. זה בדרך כלל הביטוי החיצוני של התגלות עצם הנשמה והוא קשור עם "כתית למאור", כמו שעכשיו גם נסביר בע"ה. אולי יש עוד צורות של גילוי, אבל מה שהוא כותב כאן הוא שעיקר הגילוי של אחד שזכה שעצם הנשמה יאיר לו הוא העמידה שלו במסירות נפש, שהוא פועל מתוכה. [אם תלמיד חכם מסר את נפשו אפשר להגיד שאולי זה לא גילוי של עצם היחידה?] להפך, כתוב שלתלמיד חכם יותר קשה למסור את הנפש מאשר יהודי פשוט, בגלל שהשכל מפריע. [מתכוונים למסירות נפש של רבי עקיבא או אברהם אבינו?] כאן כרגע אין נפקא מינה.

ג. אות ו: גילוי האמונה על ידי משה ועל ידי מרדכי

התאמתות האמונה גבוהה מהתאמתות הראיה

אני רוצה שנגמור קטע, חתיכה הראויה להתכבד בה, ואחר כך נוכל לנסות להעמיק בזה:

ו) וְהָעִנְיָן הוּא, דְּזֶה שֶׁהָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל הִיא בְּאֹפֶן שֶׁהוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל זֶה [עכשיו הוא מסביר למה מסירות נפש משקפת את עצם הנשמה ולא את המזל. מה זה מסירות נפש? שמוכן למות על זה, מוסר את נפשו על זה], הוּא (בְּעִקַּר) [דוקא] בְּהָאֱמוּנָה שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה [כמו שאמרנו מקודם ש"ארור המן" הוא מסירות נפש של "לא יכרע ולא ישתחוה", שלא דוקא ב"ברוך מרדכי". "ברוך מרדכי" הוא הכיף של מרדכי, כמה טוב לי מרדכי. אבל על "ארור המן" אני הולך עד הסוף, על זה אני הולך למסור את נפשי].

אז הוא אומר ש"ארור המן" זה רק יכול להיות אם יש גילוי מצד עצם הנשמה. למה?

דְּהָאֱמוּנָה מִצַּד זֶה שֶׁהוּא רוֹאֶה (מַזָּלֵי' חָזֵי), הֲגַם שֶׁהִיא בְּתֹקֶף גָּדוֹל [המזל הוא דבר חזק ותקיף] [כַּיָּדוּעַ דְּהַהִתְאַמְּתוּת שֶׁמִּצַּד הָרְאִיָ' הִיא הִתְאַמְּתוּת גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר] [כמו שאמרנו קודם, הביטוי הזה בלועזית 'seeing is believing', שמי שראה משהו – הדבר התאמת אצלו הרבה יותר חזק מכל ראיה שכלית, הוא במו עיניו ראה. אז הראיה פועלת חיזוק עצום באמונה. אבל אף על פי כן, כמה שלא חזק לראות משהו במו עיניך], מ"מ, כֵּיוָן שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ הִיא מִצַּד סִבָּה (מִצַּד זֶה שֶׁרוֹאֶה [הרי זה שרואה זו סבה]) וְאֵינָהּ קְשׁוּרָה עִם עֶצֶם מְצִיאוּתוֹ [היא לא עצם עצמו, לכן], אֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל זֶה [אני ראיתי, אני מאמין בגלל שראיתי, לא מחייב אותי למות בשביל זה],

עוד פעם, כמה שלראות משהו, לראות אמת, כמה שזה עושה רושם חזק שאני יודע שזו אמת, אבל היא לא מספיקה בשביל שאני אמות על זה. להיות מספיק עד כדי שאני אמות על זה – זה לא רק שבצורה הכי חזקה נוכחתי שזו אמת [צריך להיות בזה שליטה] כן, צריך להיות דבר שהעצם שלי לא יכול אחרת, לא מסוגל אחרת בשום פנים ואופן, וזה רק אם האמונה באה מצד העצם. אז החיים והמות הם שום דבר, זה העצם. [איזו אמת?] ש"הוי' אלהים אמת".

עוד פעם, מי שאומר לו לכפור בה' – הוא ראה, הוא יודע בראיה ממש שה' אמת ומה שאומרים הוא שקר. אבל זה לא מספיק בשביל שימות על זה [האמת היא רק לגבי ה' או לגבי הקשר שלו עם ה'?] לא, עוד לא מדברים על הקשר, מדברים רק על אמונה בה' ובתורה, למסור את הנפש על זה שאתה יהודי, שאתה לא הולך לכפור, להמיר את הדת. לא להמיר את הדת בכלל ולא להמיר את הדת בפרט, על שום פרט של מצוה, על כך זה הולך.

עוד פעם, הוא אומר שזה גם כן סימן, כמו שאמרנו שגנב ממשיך לגנוב וצועק לה' לעזור לו, אותו הדבר יכול אחד – כמו שכתוב בתניא[נ] – חלילה וחס אפילו לחשוב שיכול להשתחות לצלם, כביכול בחיצוניות להמיר את הדת והוא נשאר, הוא עדיין מאמין בה', הוא רק עושה את זה 'בכאילו', בחיצוניות. אבל אחד שיש לו את העצם גלוי הוא לא יכול, אפילו שיחזור בתשובה אחר כך, כמו שכותב בתניא שזה למעלה מהזמן לגמרי והמקום, הוא לא יכול לסבול.

[האמונה יותר חזקה מעדות הראיה?] כן, הוא אומר שאמונה שמצד העצם, היות שהיא מצד העצם אז דוקא אמונה כזאת מתבטאת במסירות נפש. אבל אמונה אחרת מצד "מזליה חזי" לא תביא לידי מסירות נפש, היא לא מחייבת מסירות נפש.

מסירות נפש מצד עצם הנשמה

וְזֶה שֶׁהָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל הִיא בְּאֹפֶן שֶׁהוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל זֶה הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָאֱמוּנָה בֶּאֱלֹקוּת הִיא הָעֶצֶם שֶׁלּוֹ, וְלָכֵן אִי אֶפְשָׁר כְּלָל שֶׁיִּכְפֹּר ח"ו.

זה שכל יהודי, "אפילו קל שבקלים" – זה הביטוי בתניא – מוכן למסור את הנפש, הוא ודאי מצד עצם הנשמה, לא מצד ש"מזליה חזי". כלומר מצד היחידה, לא מצד החיה. ["מזליה חזי" הוא גם דבר נסתר ומופשט] מה שהוא אמר מקיף זה נקרא שעדיין מופשט. שוב, הראש שלי, ראש הנשמה, רואה שם למעלה והוא משדר לי כך וכך ואני מתחזק שזה נכון, אבל עד כדי מסירות נפש זה לא העצם שלי עדיין. זה לא עצם המציאות שלי.

"מזליה חזי" הוא קצת כמו שמישהו אחר מראה לי. זה עוד לא אני – אני-אני-אני – לא אני לגמרי-לגמרי. העצם הוא עצם הנשמה המלובשת בגוף. "מזליה חזי" הוא לא הנשמה המלובשת בגוף. יחסית לנשמה המלובשת בגוף – "מזליה חזי" הוא מישהו אחר. היות שהוא בא ממישהו אחר, לא בא ממני, הוא לא מחייב מסירות נפש.

אבל אם זה בא ממני ממש – הרי כתוב שכל ענין המשיח, יש ביטוי של הבעל שם טוב "נשמת אדם תלמדנו"[נא]. "לא ילמדו עוד איש לאמר דעו את הוי'"[נב], שגם הידיעה בתורה אפילו היא תבוא כולה מבפנים. מהי "תורה חדשה"[נג] שהמשיח עושה? כתוב שהמשיח יעורר אצל כל אחד ואחד את מה שנקרא "נשמת אדם תלמדנו". המשיח משמיע תורה, אבל התורה שמשיח משמיע שנקראת "תורה חדשה" היא בעצם כדי לגלות שאני בעצמי אומר אותה. כתוב שלעתיד לבוא לא מקשיבים לשיעורים יותר, זה משהו אחר לגמרי. דוקא מפי המשיח, מפי המשיח זה לא שיעור, זה משהו אחר. זה נקרא "תורה חדשה", ששומעים ממשיח את התורה, אז עצם הנשמה שלי אומר לי אותה. לכן כתוב ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו", שלא יהיה פה סדר של לימוד, ש"כולם ידעו אותי", כל אחד ידע אותי מבפנים. זה נקרא התגלות העצם.

[זה רגש? שאני מאמין ולא יכול להסביר למה?] יש הרבה מדרגות של הרגש, גם כאן מצד העצם, אתה לא חייב להיות יכול להסביר אותו. חייל שהולך למסור את נפשו בקרב לא יודע מה הוא עושה בכלל. [אבל גם ב"מזליה חזי" קיימת התחושה הזאת] בסדר, זו לא נקודת האבחון כאן. בשניהם יכול להיות שאין לך כלים להסביר את זה, לא זה ולא זה. [איך הבעל שם טוב אומר?] "נשמת אדם תלמדנו", זה הביטוי, שהנשמה תלמד אותי.

חילוק בין משה למרדכי

ועפ"ז יש לְבָאֵר מ"ש בְּהַמַּאֲמָר דְּזֶה שֶׁמֹּשֶׁה הוּא רָעֲיָא מְהֵימָנָא (שֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה) הוּא גַּם בְּנוֹגֵעַ לְרוֹעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל דּוֹר [כמו שמשה רבינו הוא רועה, זן ומפרנס את האמונה, ככה משה רבינו שבכל דור] (אִתְפָּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה שֶׁבְּכָל דָּרָא) שֶׁהֵם מְחַזְּקִים אֶת הָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעַמְדוּ במס"נ בְּקִיּוּם התומ"צ. דְּלִכְאוֹרָה, זֶה שֶׁמֹּשֶׁה זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה הוּא (כַּמְּבֹאָר בכ"מ וְגַם בְּמַאֲמַר זֶה עַצְמוֹ) ע"י שֶׁמַּשְׁפִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל דַּעַת בֶּאֱלֹקוּת שעי"ז בָּאָה הָאֱמוּנָה בִּפְנִימִיּוּת, וְזֶה שֶׁרוֹעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל דּוֹר מְחַזְּקִים הָאֱמוּנָה (הַמְּבֹאָר בְּמַאֲמַר זֶה) הוּא שֶׁהָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל תְּהִי' בְּאֹפֶן דמס"נ.

כאן בקטע הזה הוא הולך להסביר עוד נקודה: יש גילוי עצם הנשמה שהביטוי שלו זה מסירות נפש. מה היה בחג פורים? שמרדכי הראה דוגמה חיה, שהוא לא כורע ולא משתחוה, והוא הדביק בכך את כולם, לכן כולם נקראו "עם מרדכי"[נד] שהם העם שלו והם נוהגים כמותו, כלומר שהוא בעצם גילה את העצם של כולם. הביטוי היה שהוא הקהיל קהילות דוקא של תינוקות, של ילדים. זה היה לצעוק לה', גם ללמוד תורה. אבל במרדכי זה לא הדגש שהוא לימד אותם קבלה.

עוד פעם, נבין טוב מה שהרבי כאן רוצה לומר. אצל מרדכי לא מרגישים את הענין שהוא מילא אותם דעת. מרגישים את הענין שהוא הראה דוגמה חיה של מסירות נפש וזה הדביק וגילה אצל כולם את מסירות הנפש. מסירות הנפש היא עצם הנשמה. אצל משה רבינו – הרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – בדרך כלל אומרים שעיקר הענין שלו שהוא השפיע דעת, כלומר שהוא תרגם את האמונה, כמו שאמרתי קודם, שאני לא יכול להסביר מה יש לי. כמו שכתוב[נה] שאמונה היא רדל"א, רדל"א הוא רישא דלא ידע ולא אתידע, שאני לא יודע בעצמי מה יש בי, אני לא יודע להסביר מה זו אמונה שאני מאמין או מה זה שאני יהודי, לא יודע מה זה להיות יהודי.

[מרדכי תרגם את זה הלכה למעשה?] עוד פעם, אצל משה רבינו בעיקר מדגישים את זה שהוא ממשיך בטוב טעם ודעת את האמונה שלך, שתוכל כן להסביר אותה, כביכול קודם להסביר אותה לעצמך ואחר כך להסביר אותה למישהו אחר. זה נקרא שהוא עושה מאמונה דעת. אצל מרדכי, ששקול כנגד משה וגם הוא צריך להיות כמו משה, הדגש כאן הוא אחרת: אצל מרדכי אומרים שהוא הדליק ועורר אצל כולם את גילוי עצם הנשמה. שוב, הביטוי הוא נכונות למסור את הנפש בפועל ממש.

יש למשל סיפור מפורסם של הרבי הקודם, שהרבי תמיד אוהב לספר אותו: בשואה פעם אחת הרבי הקודם היה בגרמניה בתוך איזה בונקר או מקום-מקלט שהיו שם כמה מאות חילונים לגמרי – מה שהיום קוראים חילונים – והוא הרבי היה היחיד הדתי, ולא ידעו מי הוא, לא הכירו אותו ולא שום דבר. אבל ממש יהודים רחוקים בתכלית מתורה ומצוות שיתכן מאד שאף פעם לא התפללו. מתוך הסיפור אפשר להבין שבאיזשהו מקום הם ידעו מהו הפסוק "שמע ישראל"[נו]. פתאום נפלה פצצה על המקום הזה וכולם בבת אחת, שוב, יהודים כביכול רחוקים מושבעים, חילונים לגמרי לחלוטין, כולם כאחד צעקו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". [אולי בהשפעה שלו?] כן, אבל כמובן שזה היהודי בעצמו, לא שהוא השתיל להם, לא שהוא תכנת אותם חלילה וחס, אבל בגלל שהוא היה שם, ככה הרבי תמיד מסביר את זה, בגלל שהוא ישב שם בשקט בפינה. עוד פעם, מציאות-נוכחות העצם שלו גילתה בכולם את עצם נקודת היהדות שלהם. דוקא בשעת מבחן כמו כאן, שיש פצצה, כולם צועקים "שמע ישראל" ספונטני לגמרי.

מעלת "אתפשטותא דמשה" על משה עצמו

שוב, מה שצריך להבין כאן הוא הקטע פה, שאצל משה בעיקר מסבירים את ענינו שהוא "רעיא מהימנא", שהוא מתרגם אמונה לדעת. אצל מרדכי, מה זה מרדכי? הוא האב-טיפוס של "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". יש משה בגלגול הראשון, נקרא לו משה המקורי, ויש מה שמשה מתגלגל ומתפשט בכל דור ודור.

כאן הרבי אומר משהו מאד חזק, הוא אומר שיש משהו שמשה בכל דור ודור, שלכאורה הייתי חושב שהוא רק תופעה של הארה, כאילו תופעה קטנה, ניצוץ של משה רבינו, אבל יש משהו במשה רבינו'ים האלה שבכל דור ודור, כמו מרדכי וגם בדור שלנו, שבמדה מסוימת פועלים משהו יותר חזק בתוך עם ישראל, אפילו מאשר מה שמשה הראשון פעל. משה הראשון פעל בעיקר דעת, דעת היא דבר גדול כמו שגם נסביר בהמשך. בהמשך גם כן נסביר שיש משהו בדעת של משה שעוד יותר, אבל כאן בקטע הזה במאמר, הדעת היא רק להמשיך מהמזל, מ"מזליה חזי", שיתגלה בפנימיות על ידי גילוי העצם.

מה אמרנו קודם? שאם העצם מתגלה אז משהו שהיה מקיף נמשך בפנימיות. עכשיו מה נמשך בפנימיות? אם ל"מזליה חזי" אין את הגיבוי של העצם אז אמרנו ש"מזליה חזי" אפילו כשמתגלה לנשמה הוא נשאר מקיף, אבל אם ל"מזליה חזי" יש גיבוי של גילוי העצם אז הוא ממשיך את "מזליה חזי" בפנימיות ממש. זה נקרא שהוא זן ומפרנס, שזה נעשה דעת.

מה נעשה דעת? ה"מזליה חזי", לא העצם נעשה דעת. האמונה בדרגת "מזליה חזי", החיה, נמשכת ונעשית נשמה. נשמה היא שכל, חיה היא המזל, אז על ידי גילוי היחידה, כביכול עדיין בעל מודע, משהו מתעורר ביחידה שבנפש – החיה הופכת להיות בגדר נשמה. כלומר, זה נקרא שהוא זן ומפרנס את האמונה, שהיא תהיה דעת. אבל זה שהעצם יתגלה הוא עוד יותר חזק, כביכול בלי אמצעות של "מזליה חזי" ופנימיות, העצם רק יתגלה לעצמו והביטוי שלו הוא מסירות נפש בפועל – זה בעיקר מה שהיה אצל מרדכי היהודי ומה שיש אצל כל הבחינות של משה רבינו שבכל דור ודור, שבזה יש להם כביכול מעלה לגבי משה הראשון. רק שבהמשך נסביר שיש גם מעלה עוד יותר להמשכה בדעת. זה בסיום המאמר.

[בקריאת שמע יש ענין לפני "אחד" לכוון שמוסרים את עצמם על קידוש השם. השאלה אם זה כמו מסירות נפש ממש או מעין?] יש מי שזוכה זה ממש, בדרך כלל זה לא. גם דורשים שיש ארבע מדרגות כמה חזקה קריאת שמע, המדרגה שממש-ממש היא דרגה קריאת שמע ששייכת למשיח, שתתגלה אצל המשיח. זה נקרא "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נז].

גילוי עצם הנשמה על ידי מסירות נפש או בדרך של תוצאה

וע"פ הַנָּ"ל יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁעִקַּר הָעִנְיָן דְּרָעֲיָא מְהֵימָנָא [שהוא משה הראשון] הוּא זֶה שֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה עַצְמָהּ, שֶׁהָאֱמוּנָה תִּהְיֶ' לֹא רַק כְּמוֹ שֶׁהִיא מִצַּד הַגִּלּוּיִים (מִצַּד זֶה שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה רוֹאָה אֱלֹקוּת) אֶלָּא מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה. וְזֶה שֶׁמֹּשֶׁה מַמְשִׁיךְ אֶת הָאֱמוּנָה בִּפְנִימִיּוּת (בְּדַעַת וְהַשָּׂגָה) הוּא תּוֹצָאָה מִזֶּה שֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה עַצְמָהּ

עוד פעם, מה הוא מסביר כאן? שזה שיש אמונה בשורש, שבאמונה יש שתי אפשרויות: או אמונה מצד העצם או אמונה מצד "מזליה חזי". הוא אומר שקודם כל עיקר ה"זן ומפרנס את האמונה" בשורש, עיקר "רעיא מהימנא" – שתכף יאמר שהוא מתגלה אצל מרדכי אפילו יותר ממשה – שמתבטא במסירות נפש, הוא שהאמונה תהיה לא מצד רק "מזליה חזי", מצד החיה, אלא שהאמונה שיהודי מאמין תהיה מצד העצם שלו. זה שאחר כך "מזליה חזי" מתרגם להיות דעת הוא תוצאה מכך. בדור של משה רבינו התוצאה תפסה את המקום העיקרי, שלכן דוקא על הגלגול הראשון בעיקר מדברים על הדעת.

נחזור, משה רבינו הוא קודם כל, לכל ראש והעיקר, מחזק את האמונה עצמה בשורש, שהאמונה תהיה מצד העצם ולא רק מצד המזל במדרגת "מזליה חזי", שהיא החיה. מה קורה בשטח המודע של הנפש? אם בשורש העצם והאמונה שמצד העצם מתגלים הם ממשיכים – כמו שאמרנו שעצם הוא בכל מקום, בכל החדר – את המזל, את מדרגת "מזליה חזי", החיה, האמונה הזאת, הראיה, שהיא תתורגם לדעת ממש, שתומשך בפנימיות. אבל זה בגדר תוצאה, זה מה שהוא כותב כאן. [איך אפשר להבחין?] תכף נראה.

(הַמְשָׁכַת וְגִלּוּי הָאֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה). וְכַנַ"ל (סְעִיף ה), דְּהַמְשָׁכַת הָאֱמוּנָה בִּפְנִימִיּוּת (בְּדַעַת) הוּא ע"י גִּלּוּי הַהִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה.

קודם צריך להיות גילוי של עצם הנשמה ואז האמונה, שהיא בעיקר – הוא כותב בהערה – מצד "מזליה חזי", היא שנמשכת בפנימיות:

ועפ"ז יֵשׁ לוֹמַר [וזה חידוש גדול עכשיו, המשפט הזה האחרון], דְּבָזֶה שֶׁבְּהַדּוֹרוֹת שֶׁהֻצְרְכוּ למס"נ בְּפֹעַל חִזְּקוּ רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל (אִתַּפְּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה) אֶת הָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל שֶׁתִּהְיֶ' במס"נ, נִתְגַּלָּה הָעִנְיָן דְּרָעֲיָא מְהֵימָנָא (בְּעִנְיָן זֶה) עוֹד יוֹתֵר מִבְּמשֶׁה עַצְמוֹ. כִּי הַמְשָׁכַת וְגִלּוּי הָאֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה [שע"י מֹשֶׁה וְאתְפַּשְׁטוּתָא דִּילֵי' שֶׁבְּכָל דָּרָא], עִקַּר הִתְגַּלּוּתָהּ הוּא מס"נ בְּפוֹעַל.

שוב, משה רבינו היה ב"דור דעה", זה גם מה שהוא ממשיך, ובדור שעם ישראל היה בעילוי. עכשיו נחזור להתחלה של היום: משה רבינו היה בדור של מתן תורה, שהיינו "דור דעה", בעילוי, בגילויים עצומים. הוא גם כן גילה את עצם הנשמה, אבל בעיקר הדגש, כביכול החידוש שלו היה שהוא המשיך את האמונה מצד "מזליה חזי", על ידי התגלות עצם הנשמה, המשיך אותה בפנימיות. מה שאין כן רועי ישראל, "אתפשטותא דמשה בכל דרא" – כמו מרדכי וגם בדור שלנו, בדורות שלנו, ומכל גדולי החסידות בעיקר הרבי הקודם והרבי, שהם שני סוגי דורות, הדור של השואה והדור שאחרי השואה, שנגיע לזה בהמשך – שם היא, הפעולה העצמית של על ידי משה רעיא מהימנא שמחזק את עצם הנשמה עוד יותר חזקה, כאשר ההתגלות-הביטוי שלה הוא מסירות נפש, בפשטות.

נחזור בסיכום: בדור של משה רבינו לא היתה דרושה מהדור כל כך מסירות נפש בפועל ממש, בגלל שהיו בעילוי גדול. אבל היות שיש דורות של שפלות ובאותם דורות דרושה מסירות נפש בפועל ממש, צריך גם שמשה שבדור, "אתפשטותא דמשה", ידביק וידליק כל כך את העצם שהוא יהיה מוכן למסור את נפשו בפועל על קידוש השם.

לכן – בשלב זה של המאמר – יש משהו באותם "אתפשטותא דמשה" שעוד יותר פעלו את תוקף הענין של מה שאמור להיות "רעיא מהימנא" – שהוא זן ומפרנס את האמונה בשורש, שתהיה מצד העצם ולא מצד הגילויים אפילו יותר במדה מסוימת מאשר משה רבינו, שהוא גם עשה את זה, אבל בעיקר אצלו היתה מורגשת תוצאת הפעולה הזאת ולא עצם הפעולה.

עד כאן הפרק הזה. שוב, הכל עדיין באמצע ולא נחשוב שזה הסוף עדיין, זה האמצע, אבל מספיק לנו עכשיו כדי שנוכל קצת להרחיב-להעמיק בזה את הנושא. אז קודם נאמר "לחיים" עוד פעם. [לחיים].

כמו אצל משה הראשון, זה מתגלה, מחזק את "מזליה חזי", את האמונה כל כך שהיא תהיה מצד העצם, עד כדי כך שהיא ממשיכה, כאילו דוחפת את הראיה שלמעלה מטעם ודעת שתכנס לתוך השכל, שאדם יבין ויוכל להסביר בטוב טעם ודעת את האמונה.

[אם זה אותו העצם, איך הוא מתגלה כל פעם בצורה אחרת?] נכון, כל דבר יכול להיות יותר בתוקף ויותר בתוקף. אבל נסביר תכף שיש עוד יותר מזה. שוב, הגענו רק למדרגה השלישית כאן מלמטה. יש את המדרגה הרביעית העליונה שהוא לא הסביר אותה בכלל – העצם כמו שהוא מושרש בתוך העצמות ממש.

[מסירות נפש של למות או של עשיה?] גם של עשיה, כן, גם של אברהם אבינו, אין הכי נמי. זו נכונות, אברהם אבינו גם עושה, אבל יש לו נכונות כל רגע למסור את הנפש גם למות, אבל היא בדרך אגב, והוא לא חושב עליה.

דרך הפעולה של מרדכי

[איך שתי הצורות של היחידה מתגלות?] עכשיו נדבר על זה. [אז בעצם אצל הצדיק היחידה לא מצומצמת?] כמו שאמרנו, כאן אנחנו רק מדברים לאחר הצמצום, כל המדרגות האלה, אפילו העצם הוא היחידה לאחר הצמצום, לא כמו שהיא מושרשת בתוך העצמות ממש. אצל הצדיק זה הכי חזק, ודאי הכי בגלוי, שהוא "לא יכרע ולא ישתחוה" והוא משפיע את זה על כולם, אבל יש משהו שכולם עושים לו, זה בהמשך המאמר, "ויקחו אליך", שכביכול גם אותו מעלים לדרגה הזאת עצמו. העם באור החוזר שלו, ב"שמן זית זך" שמביא לו, "ויקחו אליך", מרימים אותו לתוך העצמות ממש, ואז הוא שוב חוזר. זה ההמשך כאן של המאמר, שעוד לא הגענו.

[שאלה טכנית: איפה היה מרדכי שהשתחוו כולם לצלם?] מה שהשתחוו לצלם היה בזמן אחר, בספר דניאל, לא במגילת אסתר. מגילת אסתר זה שנהנו מסעודת אחשורוש. אולי הוא היה כפוי שם לשבת. כתוב "כרצון איש ואיש"[נח] וחז"ל דורשים "כרצון מרדכי והמן"[נט]. אז הוא ודאי הקפיד רק שיהיה כשר והכל מאה אחוז בסדר ולא יתבוללו, אבל לפי חז"ל הוא גם היה שם, כתוב "כרצון איש ואיש".

[אז הוא כן הצליח שזה יהיה חיצוני לו] כן, שם באותו קטע, אבל לגבי כולם אפשר באמת לומר שזה שהוא היה שם בכל זאת, לכן הוא גם היה קשור גם בנפילה של העם וגם שחזרו – הוא היה יכול לחזור בתשובה איתם ביחד. כתוב[ס] שהצדיק צריך להיות חלק מהעם כדי להחזיר אותם, שגם הוא חוזר איתם ביחד, אבל הוא זה שעומד איתן, לא כורע ולא משתחוה. גם את זה אולי נסביר יותר. אם כן, יש את מה שמרדכי עושה, מה שמשה עושה לעם, ויש את מה שהעם פועל גם במשה רבינו.

[בדורנו אין השתחוות לצלם] יש בצורה אחרת. יש את כל הפיתוי, גם של הצלם וגם של כל סוגי הפיתוי, הכל קיים בדור שלנו, אולי הרבה יותר מאשר בכל דור אחר. רק שהוא כאילו מאחורי הגב, "סכין בגב" כמו שאומרים, לא כל כך ישירות.

נסביר את זה: זה ההבדל בין דור השואה, הדור שלפני הדור שלנו שהוא הדור של הרבי הקודם, לבין הדור הזה. הוא מסביר גם את זה ממש מאד-מאד חזק בהמשך. [נשמע שאף יהודי היום לא ישתחוה לצלם] לא להשתחות לצלם בדור שלנו פרושו לא להשתחות לתרבות הזרה, עם כל מה שזה אומר. זה כאן בא בהמשך.

ד. אחדות-מסירות-שפלות

אמ"ש – אחדות-מסירות-שפלות

כדי להבין קצת יותר לעומק את הקטע הזה של היום, יש ספר שנקרא "שערי אורה" של אדמו"ר האמצעי, הבן של בעל התניא, שכידוע החסידות שלו נחשבת הכי עמוקה, של הרבי האמצעי, המיטעל'ע רבי קוראים לו. הוא מסביר על פורים וחנוכה. הספר "שערי אורה" מיוחד על שני החגים של רבנן – פורים וחנוכה, והוא כותב שם באריכות ובעומק שיש בעצם שלשה דברים שתלויים זה בזה, שעל ידי השילוב של כולם יחד, העם – עם ישראל – מגיע להתגלות עצם הנשמה שלו, כמו שהוא כותב כאן.

שלשת הדברים האלה, תכף ניתן להם גם סימן: הם מסירות נפש, מה שכתוב כאן, שהעם מוסר את נפשו. אמרנו שמצד אחד מסירות נפש היא הביטוי של עצם הנשמה. אפשר גם לומר זאת הפוך – כדי למסור את הנפש צריך להיות עצם שמוסר את עצמו, שמוכן למסור את עצמו. אבל שהעצם עצמו יתגלה זה על ידי המסירות נפש. גם כאן יש מעגל, כלומר שכמו אותו חייל בקרב, מה שהביא אותו למסירות נפש הוא גם מצד העצם שלו. רגע לאחר מסירות הנפש יש לו התגלות העצם, זה חוזר, מסירות הנפש עצמה מגלה לו את הסבה האמתית למה הוא מסר את הנפש, שהיא עצם הנשמה שלו, היהדות שלו.

כמו שמסירות נפש מגלה, זה גילוי מילתא של העצם, גם כתית מגלה. מה זה כתית? שפלות, שהעם נמצא בשפל, ממש בכי רע. יש משהו במצב הזה, כאן מה שקראנו במאמר הוא לא כל כך חילק בין השתים, הוא התייחס כאילו שהן אותו הדבר, שהמצב של שפלות והקריאה למסירות נפש הן היינו הך, שמתוך השפל, מתוך הבור אתה מוסר את הנפש דוקא. אבל בעצם זה ודאי. אם נחשוב מחשבה פשוטה אלו שני מושגים, שני מצבים: יש את העם שבשפל, שהוא מדוכא, שהוא משועבד, שהוא ממש בהעלם והסתר. אפשר לומר שרק כאשר מתוך אותו מצב של "כתית" הוא מגלה את מסירות הנפש ואז המאור מתגלה. בכל אופן, שם הוא מתייחס לשתי התופעות האלה כשני דברים.

מאד חשוב שנבין שהם שני דברים שונים: יש מסירות נפש ויש להיות בשפלות אמתית – "נשבר ונדכא", "כתית". עוד פעם, במלה "כתית" לא כתוב מסירות נפש, רק כתוב "כתית". אפשר לומר שמה שהזית נותן שיכתשו אותו הוא מסירות נפש מצד הזית, אבל בכל אופן יש את המצב של "כתית" ויש מה שנקרא מסירות נפש, שפתאום הוא מתקומם כמו העם, הוא סובל-סובל-סובל עד שהוא מתקומם, הוא לא יכול לסבול יותר.

אם כן, יש דבר שנקרא מסירות נפש ויש דבר שני שנקרא שפלות, מצד עצמה, כביכול בלי מסירות נפש עדיין בפועל. שוב, כל אחד צריך לחשוב להתבונן איך זה מצד כלל ישראל, כל עם ישראל, וגם איך זה מצד כל אחד ואחד, הפרט. יש גם יהודי שנשבר עד הסוף ויש יהודי שמתקומם, משהו מתקומם אצלו, מסירות נפש.

יש עוד מצב, שאת המצב השלישי יותר קשה לצייר או לומר אותו לגבי הפרט, הוא דוקא קשור לכלל, שנקרא אחדות ישראל, ככה הוא מגדיר, שכולנו ביחד. שוב, זה דבר שהוא רק רמז אותו בתחילת המאמר וכאן בינתיים הוא לא המשיך לדבר עליו בכלל, שאם עם ישראל מגיע למצב שכולו ביחד זה ודאי מגלה אצלו את העצם.

כאן דוקא הביטוי הוא אחדות, אפילו לא אהבת ישראל, זה לא ממש, לא מספיק. כמו שהרבי תמיד הוסיף אחרי הביטוי אהבת ישראל – תמיד הוסיף אהבת ישראל ואחדות ישראל[סא]. אלו שתי בחינות: אהבת ישראל היא הכשר מצוה, הכנה כדי להגיע למצב שאנחנו עם אחד – "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[סב]. שוב, שם הוא מסביר באורך מה שכאן הוא לא כל כך נוגע בו, שם זה ממש הכל קשור, שאם העם מגיע לאחדות, שכולנו יחד אוטומטי יש גילוי עצום של עצם נשמת עם ישראל, בכלל ובכל פרט ופרט של הכלל.

שפלות-אחדות-מסירות נפש

איך זה עובד בדרך כלל? לאו דווקא צריך לעבוד כמו שאני עכשיו אומר, אבל ההיגיון הראשון אומר שקודם העם נמצא בשפלות – יש משהו בשפלות, שאנשים בשפל, ששוה ומשוה את כולם. אם כל אחד נתון בחשבו הבנק שלו – זה בחשבון כזה וזה בחשבון אחר – אז כל אחד אחרת, לפי החשבון, כמו שרבי נחמן מסביר באריכות[סג]. אבל אם כולם בפשיטת רגל – כולם שוים. יש משהו בשפלות, במצב שנשבר, שאוטומטי מאחד את כולם. מתוך האחדות יש ראשית ההתעוררות של העצם שנותנת כח לעם עכשיו שהתאחד בזכות השפלות שלו למסור את נפשו, להתקומם ולמסור את הנפש ואז, תוך כדי ולאחר מסירות הנפש – "ליהודים היתה אורה ושמחה"[סד], יש גילוי של המאור, "כתית למאור".

שם יש מושג שהוא תמצית המאמר פה ושל כל המאמרים על הנושאים של פורים: יש שלשה דברים שפועלים יחד: אחדות, מסירות ושפלות. איך להסביר את זה יותר? קודם כל ניתן סימן. הכלל הראשון בספר יצירה הוא שיש ג אִמוֹת אמש, מתוך כ"ב האותיות של הא"ב [ג' מה?] ג אמות, אמות הן שורשים – "ג' אמות אמש". מאד מתבקש שנשתמש במושג "ג אמות אמש" [מה זה אמש?] שלש האותיות א-מ-ש, בתור סימן לדבר הזה, שהן בדיוק ראשי התבות של שלש התכונות האלה שכתובות, שכולן גם משקפות וגם פועלות את הגילוי של עצם הנפש. לא רק אצל הפרט, אצל כלל עם ישראל – א היא אחדות, מ היא מסירות ו‑ש היא שפלות.

אם הן כבר קשורות לאמש אז איך הן בספירות? כתוב ש-א של אמש היא בקו האמצעי – או שהיא כתר או שהיא דעת. אמש הוא אויר-מים-אש, כך הוא בספר יצירה, אז האויר הוא באמצע, זה נקרא "חוק מכריע בינתיים", כמו לשון המאזניים ששומרת על שיווי המשקל, על האיזון בין הימין והשמאל; הימין-המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, הם המסירות, תכף נסביר שדוקא מסירות נפש היא תכונת חכמה, תכונת מים; ושפלות היא כמו להיות בַּכּוּר של מצרים, עצם המצב של שפלות הוא בחינת אש, שאדם תוך כדי שהוא נשבר הוא גם נשרף.

אם כי שבדרך כלל השפלות – עכשיו אני אומר קצת אותיות של קבלה – היא מלכות, גם אמ"ש – א-מ-ש – הן כתר-חכמה-בינה, זה נקרא ג' ראשונות. לא סתם כתר-חכמה-בינה, לעניננו הן כתר-חכמה-בינה כמו שהם בתוך הכתר, הכל קשור לגילוי עצם הנשמה שהוא הכתר, היחידה שבנפש. אבל גם שם כתוב "איה מקום כבודו"[סה], איה הוא א, י ו-ה והן הכתר והחכמה והבינה כמו שהם כלולים בכתר.

אלו יהיו כאן אמ"ש, שלמעלה מ‑ז התחתונות, ז הכפולות של הא"ב בספר יצירה. ה‑ה תתאה, השפלות כאן היא בשורש שלה, ב‑ה עילאה. קשור לסוד השפלות והשמחה. לאחר הנס כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אז כנראה ש"אורה ושמחה וששון ויקר" הכל נמשך מהעבודה של מה שפעל את הנס – השמחה נוצרת מהשפלות. כמו שיש מאמר עמוק וחשוב ביותר בחסידות "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל, להסביר בעומק – משהו מאד-מאד גדול אותו מאמר – את התלות והקשר בין השפלות בנפש, ששפלות היא להיות – כמו שאמרנו – בכי רע, בכי מצב ביש, לבין "שמחה פורצת גדר"[סו] בנפש.

בסוף כל מה שנקרא שמחת פורים זוכים לשמחה עצומה שאין דוגמתה. כתוב[סז] שיש חמש מדרגות של שמחה בתורה, השמחה הכי גבוהה "עד דלא ידע"[סח] היא שמחת פורים, היחידה של השמחה, וכל זה נמשך מהמצב של השפלות של העם.

מסירות הנפש של העם מתבטאת אחר כך ב"ששון זה מילה"[סט]. על ברית המילה היתה מסירות נפש. "יקר" נמשך מהאחדות של עם ישראל. עוד פעם, את זה אולי נסביר בהמשך, זו לא עיקר הנקודה. "אורה" היא משהו כללי, כמו "מאור", "כתית למאור", זה גילוי העצם. אבל שלשת הגורמים או המרכיבים של התגלות העצם אחר כך באו לידי גילוי כ"שמחה וששון ויקר כן תהיה לנו"[ע].

"ואתה תצוה" – אחדות; "ויקחו אליך" – מסירות נפש; "כתית למאור" – שפלות

נחזור, יש כאן אחדות – אחדות היא באמצע. מבחינה מסוימת כמו שגם אי אפשר לתאר אחדות כאחד לבד – יש מעלה באחדות לגבי מסירות נפש או לגבי שפלות, שמסירות נפש ושפלות יכול אחד לבד למסור את הנפש ולהיות בשפלות, אחדות היא דוקא מתארת את מצב העם שכולו ביחד. יש דוקא משהו במושג אחדות – שוב הכוונה היא פשוט אחדות של עם ישראל –גם יותר מאשר המושגים מסירות נפש ושפלות. בכל אופן, יש קשר בין כולם.

רק נקשר אותם עם הפסוק ואחר כך אולי אפשר לשאול וכל אחד יאמר. איך רואים את זה בתוך הפסוק? הפסוק שלנו כאן הוא המקור של כל הרעיון הזה. כתוב "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". מה ברור כאן בפסוק הזה? ש"כתית" הוא שפלות, המצב של "נשבר ונדכא".

אחד מהחידושים העיקריים של המאמר כאן שאפשר להיות בשפלות ממש בלי שמישהו לוחץ עליך בגשמיות, מעצם הדבר, כמו בדור שלנו, שמשיח רוצה לבוא והוא לא בא, הוא לא מתגלה לנו, אז אפשר להיות שבור מזה. אולי בפעם הבאה נגיע לזה.

כאן הרבי גם כותב דבר שיהודי מאמין אמתי הוא יותר שבור בזמן שהכל טוב, כביכול הכל טוב רק שמשיח לא כאן ושהשכינה לא מתגלה – הוא יותר שבור מזה גם אפילו מיהודי בתוך השואה, בעמק הבכא. הוא מרגיש את זה כמו שצריך, הוא יותר שבור מכך, גם מזמן שהכל רע בגשמיות. זה נקרא נקודת הכתית, נקודת השפלות.

נדבר על האחדות, איפה יש כאן בפסוק את האחדות? זה מה שדיברנו-התחלנו בשיעור הראשון[עא] נדמה לי, שכתוב "ואתה תצוה", שהמלה "תצוה" היא לשון צותא חדא, אחדות. "ואתה תצוה את בני ישראל" הוא כח של משה רבינו וקודם כל הוא פועל אחדות בתוך עם ישראל.

מזה הכל מתחיל, "ואתה תצוה את בני ישראל", אחר כך "ויקחו אליך שמן זית זך". מה זה "שמן זית זך"? כתוב בקבלה ובחסידות שנתינת השמן למשה רבינו, שהיא ציווי ה', היא נתינת הנשמה שלו. עוד פעם, השמן הוא הנשמה, תמצית החיות, תמצית הנשמה. שמן הוא מצד חכמה, וכשהוא מוסר הוא נותן, הוא תורם, תורם דם, תורם את הנשמה שלו. זה נקרא "ויקחו אליך שמן זית זך".

מה זה "ויקחו אליך שמן זית זך"? מסירות נפש. קודם כל משה פועל אחדות, זה נקרא "ואתה תצוה את בני ישראל", אחר כך "ויקחו אליך", עם ישראל תורם את המסירות נפש שלו, וכמו שנסביר כאן בהמשך המאמר היא מעלה את משה רבינו יותר גבוה ממה שהיה קודם. היא מאפשרת לו גם כן להמשיך לעם ישראל עוד יותר ממה שהיה יכול קודם. אחר כך "כתית" זה השפלות.

"שמן זית זך כתית" נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[עב]. שוב, בשורש שלהם השמן הוא מצד החכמה וה"כתית" הוא מצד הבינה, "מינה דינין מתערין"[עג], השפלות. היות שהם "תרין ריעין", לכן כאן למשל במאמר הוא בקושי מבחין ביניהם, כאילו שהם היינו הך, אבל כד דייקת טפי ושפיר, כשמדייקים טוב, אז שלשת העמודים האלה, שהסימן שלנו הוא אמש, מופיעים בדיוק לפי הסדר הזה בפסוק.

כל מה שאנחנו אומרים עכשיו הוא על פי דברי אדמו"ר האמצעי ב"שערי אורה" שלו. קודם צריך להיות "ואתה תצוה". לכן גם כן, כידוע הוא המאמר האחרון לעת עתה שהרבי חילק לחסידים. בשיחה האחרונה ששמענו מפי הרבי כל הנושא היה מוקדש לאהבת ישראל ואחדות ישראל. כלומר שעיקר הענין בתכל'ס, עיקר מה שמשה רבינו גם משאיר לנו ומה שהוא משפיע-נותן לנו – "ואתה תצוה את בני ישראל", התפקיד העיקרי שלו הוא לחבר את העם, ללכד.

משה הוא מלך. כשהרמב"ם כותב בטעמי המצוות בשביל מה יש מצוה של מינוי מלך – "שום תשים עליך מלך"[עד] – הוא אומר שמלך הוא בשביל ללכד את העם[עה], זו לשון הרמב"ם, הסבה שה' רוצה שיהיה מלך היא בשביל ללכד את העם, זה פשוט מאד, בלי פילוסופיה עמוקה. בלי מלך אין ליכוד העם, העם הוא "מפזר ומפרד"[עו] כמו בחג פורים לפני הנס. צריך מלך בשביל ללכד את העם, נקודה. "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[עז]. רואים זאת, גם דבר נורא פשוט בשכל וגם מהפסוק, שהמלך הוא בשביל "יחד שבטי ישראל", שישראל יהיו ביחד.

שפלות מזה שמשיח עוד לא בא

כאן הוא באמת אומר שהדרך לקשר אותם יחד הוא על ידי שהוא מקשר אותם לשורש שלהם, לאור אין סוף שהוא השורש של עם ישראל, אבל תכל'ס "ואתה תצוה את בני ישראל", הוא מחבר אותם שזו אחדות.

מתוך מצב של אחדות לא רחוק, כביכול באופן ממילא, מתבקש ויוצא, לא קונץ ולא חידוש, שלעם הזה יש כוחות נעלים ועצמיים של מסירות נפש. הוא מוסר את נפשו ומתוך השפלות. מה שהרבי רוצה כאן הוא שפלות. איזו שפלות הוא רוצה? מזה שמשיח עוד לא בא. שוב, הוא לא רוצה שפלות של פשיטת רגל בבנק, זו לא השפלות שהוא רוצה, הוא רוצה שפלות של "עד מתי?!", 'למה משיח לא בא?'.

הוא גם רוצה מסירות נפש, שמסירות הנפש היא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין": מתוך השפלות למה משיח עוד לא בא – שהעם יקום במסירות נפש ויביא את המשיח. אבל זה רק יכול להיות אם קודם יש אחדות בתוך העם. כלומר שכל שלשת הדברים האלה הם ביחד, זה נקרא ג אמות אמש.

שוב, אמרנו שמסירות נפש היא דבר ימני, ימני פרושו נתינה. מסירות נפש כאן היא להקריב-לתת-לתרום את עצמי. לכן גם – שאלו קודם אם מסירות נפש מחייבת למות – זה לא חייב להיות מות, אבל מסירות נפש פרושה להתגייס, כמו אברהם אבינו. לכן אומרים שעיקר מסירות הנפש הוא אברהם אבינו שהוא מצד הימין, שעיקר המסירות נפש הוא להתגייס. להתגייס זו המסירות נפש.

אז זה נקרא שהוא נותן את עצמו, זה נקרא "ויקחו אליך שמן זית זך", שהוא נותן את השמן שלו, לא סתם להתגייס בחיצוניות [להיות מסור] להיות מסור לענין עד כדי שאת השמן הכי פנימי, ה"שמן זית זך" שלו, הוא מוסר-נותן.

אחר כך, מתוך מה הוא מוסר את ה"שמן זית זך"? מתוך זה שהוא "כתית", שנשבר לו מהמצב. עוד פעם, "ויקחו אליך שמן זית זיך כתית", לכן הוא לא מחלק כאן, בגלל שזה ממש הולך יחד, בגלל שהוא שבור עד העצם מהמצב, לכן הוא נותן, הוא עכשיו מוכן למסור את הנפש. אבל ההתעוררות, כדי שהיא תהיה תופעה כללית, תופעה שחובקת את כל עם ישראל, צריך שעם ישראל יהיה קצת באחדות, לפחות "כנישתא חדא"[עח], לפחות כמה אנשים שיהיו ביחד.

[איך מעוררים את האחדות, על ידי השנים האחרים?] שוב, כל הדינמיקה כאן יכולה ללכת בכל כיוון. כל אחד יכול לעורר את השנים האחרים. אם כי שאמרנו שהסדר הוא שיש אחדות, שאחדות כאן היא הכתר, הכתר של הכתר, מסירות הנפש היא החכמה של הכתר והמצב של השפלות הוא הבינה של הכתר. השפלות היא הצעקה "עד מתי?!", אבל באמת שזה ב"לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[עט]. כתוב[פ] ש"לב נשבר ונדכה" הוא זבח מצד אלהים, שזבח מצד אלהים זו תופעה של שמאל.

עוד פעם, אמרנו שמסירות נפש היא בעיקר תופעה של ימין ושפלות היא שמאל, אבל שניהם בשורש הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ולמעלה משניהם, מה שמאחד את שניהם הוא אחדות הנשמות של עם ישראל.

[היום נוצרת האחדות רק ממצב של "כתית" בגשמיות] אין הכי נמי. זה מה שאמרנו קודם, שבדרך כלל האחדות באה רק על רקע שפלות. [זה ענין של הסתר פנים ממש] נכון [הרבי אמר ש"לא תקום פעמים צרה"[פא]] אמרנו שמה שהרבי כותב כאן במאמר העיקר שהשפלות לא תהיה מצרה כזאת, שהשפלות תהיה מצרה כמו שהיום יש צרה. [היום לא ניכר אצל אנשים] זו הבעיה, היום צריך להיות יותר צרה – ה' ישמור וירחם – מאשר השואה, ככה הרבי כותב. [זה לא נראה] זה לא נראה, כן, לא בגלל צרה גשמית חלילה וחס, "לא תקום פעמים צרה", רק הצרה הזאת שעדיין "שכינתא בגלותא"[פב], דוקא שיש כאילו מצב טוב, אבל השכינה בגלות והיא זועקת.

[אפשר בעצם לעבוד על אחדות או רק על ידי השנים האחרים?] עוד פעם, כל השלשה כאן – כל אחד פועל על האחרים. יש הרבה-הרבה מה להעמיק בזה, אין כאן המקום, איך כל אחד מאלה פועל על האחרים, אבל חשוב מאד לדעת, התכל'ס מהשיעור הזה: יש דבר שנקרא עצם היהודי, עצם נשמת היהודי. העצם הזה, עצם של עם ישראל, קשור עם שלש תופעות. אם רוצים לגלות את העצם, יש שלש תופעות שקשורות עם גילוי העצם: אחדות הנשמות, מסירות נפש ושפלות. אמרנו שגם הסימן הזה מגלה את הענין [מה קודם?] העצם קודם להם, ה"אורה".

[השפלות היום יותר גדולה מאשר פורים?] בפורים, במדה מסוימת, כל הדברים האלה הגיעו לשיא – גם השפלות היתה בשיא, גם מסירות הנפש היתה בשיא וגם האחדות – "וקבל היהודים"[פג]. עוד פעם, מה היה כאן בפורים? כולם "וקבל" לשון יחיד. כמו "משה קבל תורה מסיני"[פד] כאן בפורים "וקבל היהודים". [פורים עולה שבטי יה] כן, נכון, "יחד שבטי ישראל", כן תכף.

[בענין אחדות המנורה גם מתואר שהיא "מקשה אחת"[פה] ובכל זאת זהו אחד הדברים שמשה התקשה] כן, נכון. יש שבעה קנים, שבעה סוגים, אבי-טיפוס של יהודים, ובכל זאת זה "מקשה אחת"[פו]. כתוב שזה מה שהיה קשה למשה רבינו, היה צריך להראות לו את זה[פז].

[מצוה של יהודי יכולה להביא משיח ולהעלות את כל העולם לכף זכות[פח], הרי כל יום יהודים עושים מצוות] כל יום. כמו שעל פי קבלה יש כוונה לקיים מצוה "בשם כל ישראל"[פט] צריך גם לקיים מצוות לא רק שיעשו תיקון למעלה, בעולמות העליונים, אלא שהדבר יתגלה למטה. כתוב[צ] שהמדרגה הכי גבוהה של אדם בכלל נקראת חסיד. לפי חז"ל חסיד הוא התואר הכי עליון, וגם בחסיד כתוב בחסידות יש כמה מדרגות: המדרגה הכי גבוהה "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[צא], שכל המגמה שלו, כל הכוונה שלו היא לעשות יחוד למטה, לא למעלה. יש לקיים מצוות בלי כוונה בכלל, שגם זה פועל משהו, יש לקיים מצות עם כוונות, כמו בקבלה, שהן יחודים למעלה, ויש לקיים מצוות עם כביכול תודעה ללחוץ, שבמצוה אני לוחץ על הקב"ה כביכול שיביא את המשיח בפועל ממש למטה.

[אפשר להגיד שההשוואה בין מעמד הר סיני לבין פורים היא כמו בין צדיק גמור לבין בעל תשובה?] כן, בהחלט, זמן מתן תורה נקרא צדיקים גמורים ופורים הוא בעלי תשובה.

אז לחיים לחיים, שנזכה לגילוי עצם הנשמה, "הנה הנה משיח בא".