ד"ה "וחזקת והיית לאיש" תשכ"ח (3)

ב' אלול תשנ"ד – שכם

אות ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.   סיום אות ג

חזרה על הנלמד

המאמר מתחיל בעמוד רכא, אבל הגענו לעמוד רכד. מבין הסיבות שהחלטנו ללמוד את המאמר היא שיש בו הסבר למהותו של יוסף הצדיק, מה ההבדל בין יעקב ליוסף.

קודם הוא מפרש לנו את הפסוק "אתה הוא הוי' לבדך אתָ עשית את השמים שמי השמים וכו' ואתה מחיה את כֻלם"[ב] – שלש פעמים "אתה". אתה הראשון מלא כתיב, כמו תמיד בתנ"ך. "אתה" השני, "אתָ עשית את השמים" כתוב בלי ה, חסר כתיב, מרמז על הצמצום. רק פעם אחת בתנ"ך שיש "אתה" בלשון זכר בלי ה. אחר כך כתוב "ואתה מחיה את כֻלם", ה-ו כאן מוסיפה, בסוד הקו שנמשך לתוך חלל הצמצום. יש את צמצום והתהוות העולמות ואחר כך יש את הקו שממשיך את החיות לעולמות – "ואתה מחיה את כֻלם".

שלש הבחינות של "אתה" הם כמו חסד-גבורה-תפארת, או אברהם, יצחק ויעקב: אברהם הוא בחינת "אתה הוא הוי' לבדך", אור אין סוף שלפני הצמצום; יצחק הוא "אתָ עשית את השמים", צמצום והתהוות העולמות, אבל עדיין בלי הרגשת חיות אלקית; "ואתה מחיה את כֻלם" – המשכת הקו עד שכל יצור ויצור יוכל להרגיש בפנימיות חיות אלקית בהויה שלו.

חזרה על המאמר מפעם קודמת

אפשר להתחיל לקרוא עוד פעם מעמוד רכג למטה, קיצור למה שלמדנו פעם קודמת:

ועפ"ז יש לבאר שג' הענינים שבהפסוק (אתה הוא הוי' לבדך, אתה עשית את השמים, ואתה מחי' את כולם) שמתחילים בתיבת אתה [כל אחד מתחיל ב"אתה"], שאתה מורה על העצמות [כל פעם שאומרים אתה היא תמיד העצמות, כשיהודי אומר "אתה" לנוכח ה' הוא מתכוון לעצמותו יתברך] (כנ"ל סעיף ב), הם ג' אופנים בגילוי העצמות [כל פעם אומרים "אתה" ויש אופן אחר בהתגלות העצמות]. אתה הוא הוי' לבדך, הוא גילוי הא"ס והבל"ג דהעצמות [שה' הוא אין סוף, יש לו כח בלי גבול – זה "אתה הוא הוי' לבדך"], שהוא [הבלי גבול של ה'] נמצא בכל מקום ושאין מציאות חוץ ממנו – [מי גילה זאת? אברהם אבינו הראשון. "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם"[ג] – ש-"אל עולם" – "לית אתר פנוי מיניה"[ד], אין שום מציאות חוץ מהאין סוף. זה נקרא] אתה הוא הוי' לבדך [רק אתה נמצא, אין שום דבר חוץ ממך]. [אחר כך כתוב] אתה עשית את השמים גו' [יש שמים וגם אתה עשית אותם. כלומר, כן ישנה מציאות חוץ ממך, לכאורה, למראית עין על כל פנים], הוא גילוי כח הגבול שבעצמות (היכולת שלא להאיר) [היכולת לפנות מקום כדי שמשהו אחר יוכל להמצא ולהתקיים. הוא גם כח העצמות, אבל בצמצום האור, ה-ה היא גילוי האור שלו והיא נעלמת], [עכשיו הוא אומר שיש עוד בחינה בגבורה, בבחינת יצחק] ולמעלה יותר – הענין דמציאותו מעצמותו, כידוע שהתהוות היש (עשית את השמים גו') הוא רק בכח העצמות שמציאותו מעצמותו.

לעשות מציאות תחתונה שנדמית שקיימת בפני עצמה, כלומר, "מציאותו מעצמותו", שלא תלויה ועומדת על שום כח חוץ ממנה נובעת מכך שה' באמת "מציאותו מעצמותו" ואין שום מציאות שקדמה לו. הבחינה של "מציאותו מעצמותו" היא חלק מהצמצום, חלק מכח הגבול, היא השרש הכי עליון של כח הגבול. אני קורא בקיצור כי דברנו על כך בפעם קודמת.

[אחר כך יש את המדרגה השלישית:] ואתה מחי' את כולם הוא גילוי הפשיטות דהעצמות

מה זה "ואתה מחיה את כֻלם"? כשאתה יכול לגשר בין אור האין סוף ש"לית אתר פנוי מיניה" לבין מציאות העולמות שנתהוו על ידי הצמצום והמקום הפנוי, ניתן להאיר מכאן לכאן. אם ניתן לגשר מכאן לכאן סימן שהכח שבעצמות הוא לא 'בלי גבול' ולא 'גבול', בגלל שהוא יכול לחבר אותם. איך אומרים דבר שאינו זה ואינו זה? פשיטות. בגלל שהוא בפשיטות הוא יכול לגשר.

שאינו מוגדר בהגדרים דגילוי והעלם [גילוי הוא חסד והעלם הוא גבורה ועצמות היא לא זה ולא זה] ולכן הוא מחבר שניהם כאחד [זו מדרגת התפארת, יעקב].

עד כאן הוא הסביר לנו את סוד האבות. כל זה הקדמה כדי שנוכל להבין מי זה יוסף, שהוא ההמשך והפועל היוצא של יעקב.

המשך החזרה – יעקב, "ואתה", "והנורא"

עכשיו יש עוד סעיף שממשיך את ההסבר בענין הקו:

וזהו מ"ש ואתה מחי' את כולם, ואתה בתוס' וא"ו [בתחלה כתוב "אתה" עם ה, אחר כך כתוב "אתָ" בלי ה, ואחר כך כתוב "ואתה" בתוספת ו ], שמורה על הגילוי דעצמות אוא"ס שבקו האמצעי (ת"ת) [תפארת] שמחבר שני ההפכים דחסד וגבורה [גילוי והעלם, אברהם ויצחק]. וכידוע בענין הגדול הגבור והנורא שהם בג' הקוין חג"ת ["גדול"הוא חסד, "גבור" היינו גבורה, "והנורא" היינו מה שיעקב אבינו אמר "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[ה], תפארת], דמ"ש והנורא בתוס' וא"ו הוא כי בת"ת [בתפארת] ישנו הגילוי דעצמות אוא"ס שלמעלה מהתחלקות קוין [הנקראת] (א-ל עליון) [לכן אומרים "והנורא אל עליון"[ו]], ועי"ז הוא מחבר שני ההפכים דחו"ג. וזהו גם מהביאורים בזה שיעקב (ת"ת) [תפארת] הוא אותיות יבקע, אז יבקע כשחר אורך, כי זה שהאור (אור הקו) בוקע את חושך הצמצום (ונמשך גם בעולמות שנתהוו מהצמצום) [גם עולם האצילות נתהווה מכח הצמצום, גם העולם הכי עליון, אין צריך לומר שהעולמות התחתונים. גם העולם העליון הוא תוצאה של הצמצום. הקו בוקע את הצמצום ומאיר בתוך המציאות שנתהוותה על ידי הצמצום. מאין לו כח זה?] הוא מפני ששרש המשכתו הוא מת"ת [תפארת] (הנעלם), מדתו של יעקב.

זהו גם מושג בקבלה, שרש הקו הוא מהתפארת שבאין סוף[ז]. כח הבלי גבול באין סוף הוא החסד הנעלם שבאין סוף, וכח הגבול באין סוף הוא הגבורה. שרש הקו שיכול להאיר מהאור שלפני הצמצום במציאות שנתהוותה לאחר הצמצום ועל ידו בא מ"תפארת הנעלם" שבאין סוף, מדתו של יעקב. עד כאן קראנו פעם קודמת.

ב.   אות ד – המשכת הקו באצילות ובעולמות התחתונים

סיום המשכת הקו באצילות – יעקב

עכשיו משהו חדש:

ד) והנה ידוע שהמשכת הקו מסתיימת באצילות,

עכשיו הוא בא לחלק בין יעקב ליוסף. יעקב הוא "יבקע כשחר אורך"[ח], הוא הקו. אמנם הוא מאיר מאור אין סוף שלפני הצמצום אל המציאות שלאחר הצמצום, אבל עד היכן הוא מסוגל להאיר? רק עד סיום עולם האצילות. הוא לא יכול להאיר את האור שלו בעולמות התחתונים בי"ע, במציאות שלנו, במקום שיש הרגשת היש, 'אני' נפרד מה'. הוא יכול להאיר רק בתוך מציאות שלא נפרדת מה' בהכרה ובתודעה שלה. אצל צדיק כזה שאין לו תודעה נפרדת מהקדוש ברוך הוא, מגיע גילוי אור הקו. עד אליו יעקב יכול להאיר את אור האין סוף שלפני הצמצום. יכול להאיר אותו על דרך "יהיב חכמה לחכימין"[ט] –חכם הוא בטל, מי שהוא כבר בטל אפשר להאיר אליו בטול יותר עליון, אור יותר עליון, אור אין סוף. חכם הוא בטל, עולם האצילות הוא עולם החכמה, "אבא מקנן באצילות"[י] – מי שהוא חכם, "יהיב חכמה לחכימין". אבל מי שהוא לא חכם אי אפשר להאיר לו את החכמה. "יהיב חכמה לחכימין" היינו גילוי אור הקו עד סיום עולם האצילות.

יש עוד רמז חשוב בקבלה: כמו שיעקב אותיות יבקע, יעקב הוא גם י עקב[יא], הארת חכמה שמאירה למטה מטה עד הסיום של אותו עולם שמצד עצמו הוא חכם. החכמה מאירה בו גם עד העקב שבו, עד עולם האצילות. כדי להאיר לבי"ע יעקב לא מספיק, צריך את יוסף, "יֹסף הוי' לי בן אחר"[יב] – הוא מגיע למקום ה"אחר", יש תודעה של אחר, ויוסף יכול להחזיר אותו שגם שם הוא יכיר באלקות של ה' אחד[יג].

זו הקדמה, נתחיל לקרוא באות ד של המאמר:

ד) והנה ידוע שהמשכת הקו מסתיימת באצילות, וכמבואר בהמאמר [המאמר של הרבי מבוסס על מאמר קודם של הרבי הרש"ב[יד] ושל הרבי הקודם[טו]], דזה שיעקב (אותיות יבקע, בקיעת הקו) הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, [מה הכונה "מן הקצה אל הקצה"[טז]?] הוא מקצה השמים דלעילא עד קצה השמים דלתתא [אבל רק בשמים, הוא לא מגיע לארץ. הארץ היא מלכות דאצילות כמו שהיא יורדת להוות ולהחיות את עולמות התחתונים בי"ע, בהם ישנה הרגשת היש. הקו מאיר "מקצה השמים ועד קצה השמים"[יז], "בריח התיכֹן המברִח מן הקצה אל הקצה"]. דקצה השמים דלתתא הוא סוף האצילות. ובכדי שיהי' הגילוי גם בבי"ע, הוא ע"י יוסף, כמ"ש ויוסף הוא השליט על הארץ, שע"י יוסף נמשך הגילוי בארץ, בי"ע.

המשכת הקו לעולמות בי"ע – יוסף

להמשיך את גילוי הקו למטה רק יוסף מסוגל, הוא לא בשמים. יעקב, יחסית ליוסף, הוא בשמים, "מן הקצה אל הקצה". אבל יוסף הוא "השליט על הארץ"[יח], זה הדגש, הוא מסוגל להמשיך את הדברים למטה לארץ, להגשים דברים בגשמיות. [מה ענין הבריח אצל יוסף?] הבריח של היעקב הוא מן הקצה אל הקצה, "קצה השמים ועד קצה השמים". יוסף מאריך את אותו בריח וממשיך אותו למטה עד לארץ.

וזהו אלה תולדות יעקב יוסף [למה יוסף סמוך ליעקב? בגלל שהוא ממשיך את התולדה שלו עד למטה מטה], דיוסף ממשיך הגילויים דיעקב שיאירו בבי"ע. וע"ד ההפרש בין האבות ומתן תורה

המצוות שהאבות קיימו לא הגיעו לגשמיות ממש, לכן לא הייתה שום קדושת 'חפצא' במצוות של האבות. יחסית למצוות של הבנים רק "ריחות היו"[יט], זוהי לשון חז"ל. ריחות הם משהו רוחני יחסית, לא הגיעו עד לגשמיות. אם כי שקיימו אותם על ידי איזה כלי ששימש להם בתור סימן בעלמא, אבל הקדושה לא חדרה לתוך ה'חפצא'. עיקר מה שהתחדש במתן תורה הוא קדושת ה'חפצא' של העולמות.

עכשיו הוא אומר דבר חשוב: יוסף ביחס לאבות הוא בבחינת מתן תורה. המצוות שהאבות קיימו "ריחות היו" ויוסף כבר מתחיל את קיום המצוות על דרך לאחר מתן תורה, עם חדירה וירידה לארץ, "וירד הוי' על הר סיני"[כ], העליונים ירדו למטה לארץ, וחדירת הקדושה לתוך-תוך הגשמיות ממש, שתתקיים בתוך הגשמיות, שתתאחד עם הגשמיות.

(דיוסף שייך למתן תורה, כי מתן תורה הי' ע"י משה ש[ב]משה [כתוב[כא]:] ויקח משה את עצמות יוסף עמו), [משה, שעל ידו נתנה תורה לעם ישראל, לקח עמו את הכח, את העצמוּת של יוסף, "עצמוֹת יוסף".]

לכן יש עוד דבר שדברנו הרבה פעמים: כתוב בזהר ובחסידות[כב] ש"בהתודע יוסף אל אחיו"[כג] זה על דרך "אנכי הוי' אלהיך"[כד]. הגילוי של יוסף לאחיו הוא כמו מתן תורה. זו הכנה למתן תורה. הגילוי של "אני יוסף"[כה] לאחים הוא הכנה שיוכלו לשמוע אחר כך מפי הגבורה "אנכי הוי' אלהיך". "אנכי הוי' אלהיך"[כו] גופא – שקראנו בתורה בפרשת ואתחנן לפני כמה שבועות – הוא לאחר "אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם... להגיד לכם את דבר הוי'"[כז]. כתוב "אנכי", משה אומר "אנכי" ואחר כך כתוב "לאמר אנכי הוי' אלהיך".

יש "אני יוסף", יש "אנכי עֹמד" של משה ויש "אנכי הוי' אלהיך" של הקדוש ברוך הוא. ראשית הממשכה הזו היא על ידי יוסף. ממילא הוא מסמל את הכח להוריד את הקדושה לחדור לתוך המציאות ממש. [ממילא הוא יעקב] הוא יותר מיעקב, הוא ממשיך את יעקב למטה לארץ, יעקב לא יכול להגיע לארץ.

דההמשכה שע"י קיום המצוות דהאבות היתה באצילות [כולל יעקב אבינו שהיה הבחיר שבאבות ואף על פי כן הוא גם מסתיים בסיום האצילות], ובמ"ת נתחדש שיומשך הגילוי גם בבי"ע.

[באמת הביטוי "בריח התיכֹן המברִח מן הקצה אל הקצה" לכאורה הוא ליעקב] כן, נכון. [אפשר לומר שיש בריח יותר ארוך, אבל לא אומרים כך] אין הכי נמי. [למה להגיד את זה? היה אפשר להגיד גם לגבי יוסף ולגבי משה...] לא, תיכף נסביר את זה.

סוד הדילוגים

הדילוג הראשון – מהעלם לגילוי

כדי להסביר את הענין הזה יותר עמוק צריך להקדים דבר שדברנו עליו כמה וכמה פעמים[כח] – ענין הדילוגים, סוד הדילוגים. יש קטע מרבי הלל[כט] בו הוא מדבר על שלשה דילוגים: הדילוג מעצמות לאור אין סוף; הדילוג מאור אין סוף לקו; והדילוג מסיום הקו שבאמת מסתיים בסוף האצילות לעולמות בכלל ולעולמות התחתונים בי"ע בפרט.

מהי מהות הדילוגים האלה? דילוג הכונה שהוא באין ערוך, דילוג הערך גמור, מהיפך להיפך. אם אומרים שיש שלשה דילוגים סימן שכל דילוג – אם כי שהוא מהיפך להיפך – מחדש תוך כדי שהוא מדלג ממד חדש שלא היה קודם בכלל. הוא הולך בכיוון חדש. בגלל שאם הדילוג השני באותו ממד של הראשון הוא חוזר להתחלה או שבעצם – זה הרעיון של הבריח – הוא לא מחדש שום דבר, הוא לא דילוג אמתי אם הוא ממשיך באותו כיוון. רק להרחיב, לְקַפץ עוד קפיצה, עוד צעד – זה לא נקרא דילוג. דילוג הוא חידוש גמור, כל הממד שאליו אתה מדלג הוא חדש, "פנים חדשות" גמורות, לא היה דבר כזה בכלל קודם.

איך אומרים זאת במלים פשוטות? שהדילוג הראשון הוא מהעלם לגילוי. הדילוג הראשון הוא כדי לחדש דבר שלא היה קודם כלל וכלל והוא גילוי. איזה? גילוי אור אין סוף. למי הגילוי הזה? לעצמו. [לפני הדילוג יש בכלל העלם וגילוי?] לפני הדילוג יש עצמות מלשון עוצם, כמו עצימת עינים, העלם עצמי. [אבל אין למי להעלים] נכון, גם אותו העלם, לא שבאמת יש משהו נעלם ממנו, לגריעותא, שיש חסרון, רק שלא שייך, הוא לא צריך שום התגלות, שום שעשועים עצמיים, שום אור. [אז אין דילוג להעלם?] נדבר על זה, תיכף נגיע לזה.

אם כן, הדילוג הראשון הוא מהעלם לגילוי – הכל היה נעלם ופתאום משהו מתגלה. זה מושג ראשון של קפיצה, לקפוץ ממצב בנפש שהכל נעלם למצב שהכל גלוי. אחר כך הגילוי השני הוא לא באותם מושגים. אם נדלג באותם מושגים, או שחוזרים להתחלה, מדלגים הפוך, בחזרה, מגילוי להעלם, או שאם עוד פעם יש גילוי הוא לא דילוג. למשל כמו שכתוב שלאחר שעולם האצילות מתהווה בדילוג הערך, שהרבה פעמים נקרא בריאה יש מאין – אחר כך הספירות בתוך עולם מסוים בינן לבין עצמן משתלשלות בבחינת עילה ועלול. כך הוא כותב בתניא[ל].

אם חידשת איזה פנים, איזה עולם ואחר כך בתוך עולם זה גופא ישנה המשכה משלב לשלב – זה כבר עילה ועלול, אף על פי שישנם פרטים חדשים שמתגלים כל הזמן. כל הפרטים האלה כלולים בתוך העילה. מהם עילה ועלול? כל דבר עלול היה נכלל בהעלם בתוך העילה ועכשיו הוא נולד. הלידה הזו, כשהוא נולד, לא נקראת חידוש גמור. הוא יצא מן הכח אל הפועל, אבל הכל היה קיים כבר בכח.

אם הוא לא היה בכח, בלשון החסידות 'העלם שאינו במציאות' – זה דילוג. אלו מושגים שאנחנו מדברים עליהם כל פעם – 'העלם שאינו במציאות' ו'העלם שישנו במציאות'. 'העלם שישנו במציאות' נקרא עילה ועלול, הוא יוצא מהכח אל הפועל, הוא לא חידוש אמתי. הוא היה נעלם, אבל הוא היה קיים במציאות, רק צריך להוציא ולהוליד אותו. אבל אם הוא 'העלם שאינו במציאות', להוציא אותו נקרא דילוג הערך. הוא לא היה שם בכלל קודם.

שוב, לדילוג הראשון קוראים דילוג מהעלם אל גילוי. הכונה שלא היה את המושג 'גילוי' קודם בכלל. ממילא אפשר לומר שלא היה קודם גם המושג 'העלם'. שני מושגים אלה התחדשו בדילוג זה – העלם וגילוי מתוכו. אם אתה מתכון להעלם שהוא יחסי לגילוי. כלומר, אם הכוונה היא להעלם פשוט שבא לשלול את שניהם, אפשר לדבר עליו כאל מצב ראשוני מוחלט ושממנו מדלג גילוי. אבל אם ההעלם יחסי לגילוי – אין הכי נמי, שניהם מדלגים והיחס בין העלם וגילוי הוא כמו חכמה ובינה שיוצאים מכתר.

הרבה פעמים הכתר נקרא עצמות, החכמה היא העלם והבינה היא גילוי ההעלם, ושניהם מדלגים מתוך הכתר[לא]. אבל אם הכתר הוא הנעלם, המוחלט האמתי, כל מה שיוצא ממנו הוא סדר ופנים של גילוי ובתוך הגילוי גופא יש שלבים. יש שלב בו הגילוי שעתיד להתגלות יצא ולא נתגלה, הוא עדיין נעלם, אבל מה שנעלם הוא הגילוי, מה שעתיד להתגלות. עד כאן. יש יותר מה לומר בזה, אבל נסתפק בזה כרגע. רק נאמר שהדילוג הראשון נקרא דילוג מהעלם אל הגילוי.

הדילוג השני – מבלי גבול לגבול

הדילוג השני הוא מבלי גבול לגבול. זהו שינוי כיוון. אם המשל שלנו הוא מִבָּריח, כמו ששאלת הרגע – "בריח התיכֹן המברִח מן הקצה אל הקצה" – גם לפי חז"ל[לב], אותו בריח התיכון לא רק שהוא מבריח מקצה אחד של המשכן, אלא שבאופן נסי גמור הוא מסתובב בשלשה כיוונים. אותו בריח הולך בכיוון אחד, אחר כך פתאום הוא פונה בזוית ואחר כך שוב פונה בזוית – הוא מסתובב בכל המשכן. אם כך, זהו משל טוב לכל הדילוגים האלה. בכל פעם שיש דילוג נוסף הוא חייב לשנות כיוון, זוית ישרה של 90 מעלות, אחרת זה לא דילוג.

רעיונית, לשנות כיוון הכונה שזהו דילוג במובן אחר, משהו חדש לגמרי קורה. הדילוג הראשון הוא מהעלם לגילוי, הדילוג השני הוא ראש אחר. מה הראש? אין-סוף וסוף, בלי גבול וגבול.

הדילוג השלישי – מאחדות לריבוי

מהו הדילוג השלישי האחרון? הוא הדילוג עליו שואלים בכל ספרי המחקר והפילוסופיה – הדילוג מאחדות לריבוי. בלשון החוקרים הפילוסופים, גם בלשון גדולי ישראל[לג], הדילוג הוא תמיד שאלה – איך יתכן שמדבר מסוים יתהווה ויצא דבר היפוכו. זו שאלת השאלות. בדרך כלל שואלים אותה לגבי אחד ורבים – איך יתכן שמאחד אמתי יצאו רבים. אפשר לשאול אותה גם איך יתכן שמאין סוף יצא גבול. לפי זה, גבול עדיין לא חייב להיות ריבוי. אחר כך, איך יתכן שמהעלם מוחלט יוצא גילוי, גם גילוי של אין סוף. אלו שלש השאלות.

לכל שאלה – היות והיא פרדוקס – קוראים דילוג, צמצום, או קפיצה. הסימן הוא "צדק צדק תרדֹף"[לד] – צדק ראשי תבות צמצום דילוג קפיצה[לה]. כולם שמות נרדפים, אם כי יש קצת הבדל ביניהם, אבל אין כאן המקום. אלה שמות נרדפים – צמצום, דילוג וקפיצה – בגלל שתמיד מה שקורה הוא שיש שני מִפְרַשִֹים, בצד אחד המצב הוא כך ובצד השני של הדילוג – הפוך. אם אתה שואל את השאלה הפילוסופית אין לך תשובה איך יכולים להתהוות רבים מאחדות.

הדילוג האחרון, מאחד לרבים, הוא מאצילות לבי"ע. באצילות אין נפרדוּת, הכל אחדות. לכן הוא אומר שהיא כלי. חכמה היא הרגשת האחד, או בלשון התניא שמביא בשם המגיד – "אחד האמת מתגלה בחכמה"[לו]. החכמה מאירה בכל עולם האצילות, לכן עולם האצילות נקרא רשות היחיד[לז], שם יש רק את הרגשת האחד. כמו יום ראשון של מעשה בראשית שהוא עדיין "יום אחד"[לח], אין עוד, אפשר עדיין לומר "אתה הוא הוי' לבדך". לאחר הבריאה של "יום אחד" עדיין "אתה הוא הוי' לבדך", בגלל שאין עוד מודעות כלל וכלל.

איך מאחד מתהווים רבים – הדילוג האחרון – ואיך אחרי הדילוג הזה לשגר ולהאיר מהאחדות לתוך הרבים – זהו ענינו של יוסף. יוסף הוא "יֹסף הוי' לי בן אחר". מהו "בן אחר" על פי פשט? מישהו אחר. דורשים "בן אחר" על סטרא אחרא, שהוא נתפס בסטרא אחרא. תמיד חז"ל אומרים[לט] שאחר הוא ההיפך מאחד, לכן צריך לדייק ולא לבלבל בין אחד לאחר. אחר היינו ריבוי, אפילו ה-ר של אחר היא ה-ר של רבים, רב.

לידה – דילוג מעצמות לאין סוף

[לידה של ילד יהודי, איזו מן התהוות זו ביחס לעובר – דילוג? קפיצה?] תלוי מה אתה רואה בלידה. אם אתה רואה מה שכתוב בחסידות[מ], שלידה היא כח האין סוף – כתוב שלידה היא גילוי של כח האין סוף שיש בעם ישראל. אם כן, זהו דילוג מעצמות לאין סוף, בגלל שזו התגלות כח האין סוף, ולפי זה, זהו הדילוג הראשון. תלוי איך אתה רואה אותה, איזו הרגשה אתה מקבל ממנה. זו באמת שאלה טובה לעניננו: אם אתה מקבל שיש בה פן חדש של התגלות האין סוף, פן מוגבל – אז זהו דילוג מבלי גבול לגבול. [זה משהו חדש] חדש, אבל זהו פן מוגבל לגלות את אותו הדבר, כמו ספירה בעולם האצילות. יש עשר ספירות וכולן באחדות, כולן פנים של התגלות האין סוף, אבל בגבול. יש לה פן מסוים, יש לה כלי וכלי הוא מוגבל.

אם הוא בן אחד מתוך רבים? איך ההרגשה במשפחה ברוכת ילדים היום? יש מושג כזה. יש משפחה ברוכת ילדים ויש משפחה מרובת ילדים. החרדים לא רוצים מרובת ילדים, רוצים ברוכת ילדים. למה? בגלל שבאמת פוחדים מזה שבמשפחה שיש הרבה ילדים הדילוג יכול להיות מאחדות לריבוי. ההורים הם אחד ויש להם הרבה ילדים. יכולה להיות במשפחה הזו הרגשה של דילוג מאצילות לבי"ע. בהשקפה ראשונה זו נפילה מאחדות להרבה. אז באמת יש בעיה חינוכית איך מתייחסים להרבה ילדים. [זו הבעיה של יעקב] בדיוק, זה בדיוק ההסבר של דבר זה.

למה יוסף הוא המדלג בין האחדות לבין הרבים? הוא עדיין מיצג את האחד בין הרבים. הוא אמור להחדיר אחדות בתוך מציאות של ריבוי. בגלל שיש כך וכך נשים, כך וכך ילדים, ועד כאן רק ילד אחד קדוש נולד.

דילוג – פער אין סופי (תהו, עשו)

נקשר זאת עם מה שישראל שאל קודם: אם אני אומר שהדילוג הראשון הוא מהעלם לגילוי, מאין ההעלם? זה מה שהוא שאל קודם. נדבר על הדילוג האחרון – מאחדות לריבוי. נשאל את השאלה קצת אחרת: קודם יש דילוג למציאות ריבוי בלי התגלות האחדות בתוכה – זה עדיין לא יוסף, זה פשוט דילוג שהוא נפילה. כל פעם שיש צמצום, דילוג או קפיצה יש בו שתי בחינות: זה גם כלל גדול, ענין הדילוג כולל את כל הקבלה כולה, בגלל שכל פעם שיש דילוג יש תהו ותיקון. תהו הוא הדילוג, הצד השני שלא זוכר מאין הוא בא. הוא שבור, תהו הוא שבירה. אם הדילוג הוא קרע ושבירה – זה צד התהו של הדילוג. כלומר, הצד השני מבלי להזקק לצד הראשון ומבלי שום יכולת לגשר ולהאיר מהצד הראשון של הדילוג לצד השני, בגלל שבאמת זהו פער אין סופי. מהו דילוג? פער אין סופי. פער אין סופי על פי פשט הוא קרע, שבר.

לדוגמה: אם יש דילוג מעולם האחדות לעולם הריבוי ישנו קודם כל עולם ריבוי מבלי להרגיש את האחדות כלל, הוא נפל ונשבר ממנה, כולו ריבוי, שמו כמשמעו – ריבוי, עולם הריבוי, עולם הרבים. איך קוראין לו בלשון הזהר? "טורי דפרודא"[מא] – הרבה הרים, כל הר הוא נפרד.

אם רוצים בכל זאת לחבר זאת עם שושלת האבות, מי מייצג נטו את הריבוי? עשו, "יש לי רב"[מב]. יעקב אומר "יש לי כל"[מג], אחד מהפירושים[מד] של "יש לי כל" הוא 'יש לי יוסף'. בכל זאת הפשט ב"יש לי כל" הוא שכל מה שיש לי הוא מאוחד. יש לי די צרכי ודי סיפוקי והכל באחדות. לכן יעקב מסמל את עולם האחדות. אבל עשו הוא בן נפרד, הוא כל הדילוג. מה העצמה של עשו? הוא דילוג מאחדות לרבים נטו. לא רק שהוא הרבים, הוא הדילוג מאחדות לרבים. זה התהו. לכן עשו תמיד מסמל את עולם התהו, הוא עיקר עולם התהו.

להוי ידוע שכל עולם תהו שיותר גבוה לא נשבר לגמרי. למשל: על הדילוג מהעלם לגילוי אי אפשר לומר תהו במובן של שבירה והתמוטטות, מיתה וקבורה. זה כתוב בעמק המלך[מה] וגם אצל רבי אייזיק[מו] בהרבה מקומות. הוא בחינת תהו, אבל הוא לא נשבר לגמרי. מה שאין כן, דוקא התהו האחרון, שהוא בעיקר הדילוג מאחדות לרבים, נגמר עם שבר, התמוטטות, מיתה וקבורה. התיקון שלו הוא תחית המתים.

עשו לכאורה מסמל את השבירה הזו. מה שאמרת על דור הפלגה צריך גם לקשר איפה הוא נכנס פה בדילוגים שלנו – בסיפור הדילוג מאחדות לרבים. הוא ודאי אב טיפוס של נפילה מאחדות לרבים. דור הפלגה הוא לפני האבות, לפני "אחד היה אברהם"[מז], "אברהם התחיל להאיר"[מח], "כי אחד קראתיו"[מט].

יעקב ויוסף

בני לאה – המעבר לריבוי

יש דילוג יותר עדין, בתוך בני יעקב גופא. מי מסמל את התחלת הריבוי שיוסף מתקן? [שמעון] למה שמעון? [הוא השני, אחרי ראובן] בסדר, אני חושב שכל בני לאה, אחד אחד. בני לאה אלו הרבים. מתחיל לא רק משמעון, שמעון אולי יותר חמוּר מראובן, אבל זה מתחיל כבר מראובן. גם על פי קבלה, ראובן הוא כבר בעולם הבריאה[נ]. עד כאן היה עולם האצילות והראשון שבבחינת "טורי דפרודא" הוא ראובן, אחריו שמעון, לוי ויהודה, כולם. בני לאה שהם הרבים, החל מראובן, מסמלים בתוך הקדושה את הדילוג מאחדות לריבוי. רחל, שהיא בחירת לבו של יעקב אבינו, ובנה שנולד ממנה, הראשון וגם השני, במיוחד הראשון שהוא יוסף – הוא מי שאמור להאיר את האחדות בתוך "טורי דפרודא". גישור בין האחדות לבין הרבים זהו ענינו של יוסף, בזה הוא ממשיך את כחו של יעקב בבחינה חדשה.

יעקב – שלימות הדילוג השני

לפי כל מה שאמרנו, מה יעקב עשה? יעקב הוא סיום ושלמות הארת הבלי גבול בגבול של הדילוג השני. הארת הבלי גבול בגבול – כמו שנמשיך להסביר כאן במאמר – היא בתוך כלים שמסוגלים לקבל את הגילוי הזה, בגלל שהם בטלים במציאות. הם גבול, אבל הם לא נפרדים. היות וענינו של יעקב הוא להאיר את האין סוף והבלי גבול בתוך גבול, הוא מצליח לעשות את זה עד סיום עולם האצילות, אבל לא יותר מזה. בגלל שיותר מכך זו פניה חדשה, מאחדות לריבוי, ובתוך הריבוי אי אפשר להאיר אור אין סוף. החידוש הוא להאיר אור אין סוף בגבול, בעולם האצילות, לצדיקים, לא לבינונים ורשעים. אי אפשר לכאורה להאיר להם אור אין סוף בהתלבשות פנימית, כמו שהוא יסביר בהמשך. יוסף כן יכול לעשות זאת.

[לפי זה הבריח הוא כולם, הוא עושה את הסיבוב] לכן אמרתי שלפי זה אי אפשר לראות את הבריח כממשיך בכל הדילוגים. יש בריח, אלא שכל פעם הוא משנה כיוון. על פי פשט זהו לא אותו בריח, על פי סוד זה אותו בריח. על פי פשט בכל רוח היה בריח אחר, בריח אמצעי, אבל על פי המדרש ועל פי הסוד הוא אותו בריח ממש.

ריבוי בנים מביא לבנים רבים (מריבה)

למה אני אומר שהריבוי מתחיל מראובן ולא משמעון? ראובן היינו ראו-בן. חז"ל דורשים וגם רש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא "ראו מה בין בני לבין חמי"[נא], עשו. כלומר, מה האבן של ראובן? אֹדם, כמו אֶדום. ראובן הוא תחילת הריבוי בקדושה אם כי שהוא הראשון. כמו שב"יום אחד" היה צריך להיות כתוב על פי פשט "יום ראשון", כתוב "יום אחד" בגלל שעדיין ה' אחד באותו יום, אין הרגשת מופרדות מה'. ראובן הוא באמת הראשון. על ראובן לא כתוב 'אחד היה ראובן', ראובן הוא הראשון מבין הרבים. הוא בקדושה יחסית, לכן "ראו מה בין בני לבין חמי", אם כי שיש היקש, צד השוה ביניהם.

יש בקבלה שראובן שוה ז"פ הבל, הוא ז ההבלים של בריאת העולם, "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[נב] – שבעה הבלים. כל שבעת ההבלים הם נשמת ראובן. האמת שהריבוי בין הבנים מתחיל מקין והבל. קודם כל נאמר מה קורה כשיש רבִּים – רבִים. כשיש אחדות היא כדי לא לריב. אחדות היא שלום, רבים הם מריבה. כשיש שני אחים מאב אחד, בחינת רבים, "טורי דפרודא", מתחיל להיות ריב בין האחים. אחים היו אמורים להיות מלשון איחוי, תפירה ואחדות, אחים לשון אחד. אבל אם הם נפרדים אחד מהשני הם רבים, רבּים. (אתה מחזיק מעמד? בקושי?...)

יוסף – גילוי פנימיות יעקב

והנה מזה שאומר בהמאמר שיוסף ממשיך הגילויים דיעקב שיאירו בבי"ע, משמע, דזה שיוסף ממשיך הגילוי בבי"ע הוא לפי שיוסף הוא תולדות יעקב, היינו שעל ידו מתגלה הפנימיות דיעקב אותיות יבקע.

עכשיו הוא אומר מה ששאלת, שבאמת יוסף הוא ההמשך של יעקב אותיות יבקע. כלומר, הוא המשך גם של הבריח. זאת אומרת שיוסף מגשים את יעקב, לא שהוא בחינה אחרת לגמרי. הוא מגשים את כחו הפנימי של יעקב, מה שיעקב בגלגול שלו לא יכול להגשים, בא יוסף ומגשים אותו, משלים אותו.

לפי זה יוצא שיוסף הוא גם כמו משה, בגלל שעל משה רבינו כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר"[נג] – משה הוא פנימיות יעקב. לכן משה לקח את עצמות יוסף עמו – הוא מוציא את פנימיות יעקב. יעקב אותיות יבקע – "אז יבקע כשחר אורך". [אחרי שהיה אין סוף שהפך לסוף היה דילוג, הסוף הזה היה אחד והדילוג עשה ממנו ריבוי. יוסף הולך ומחזיר למצב של אחד?] הוא יסביר יותר בהמשך. יוסף ממשיך להאיר את האין סוף בפנימיות גם במקום הפירוד שאינו כלי אליו בכלל. דברנו על זה גם בשיעורים הקודמים, נדמה לי – יוסף הוא זה שמגלה בפנימיות גם למי שאינו צדיק גילויים שמתאימים רק לצדיקים.

יוסף מקרב "בן אחר"

מי הוא יוסף? הוא כמו רשב"י. רשב"י אמר על עצמו[נד] 'עלי כתוב "הולך רכיל מגלה סוד"[נה]'. יש סודות וענינים שראויים ליחידי סגולה, אבל למישהו אחר הם לא ראויים, ואפילו הם "כבוד אלקים הסתר דבר"[נו] – לא מן הכבוד ולא מן הראוי לגלות את הסודות האלה. יוסף – כמו "יֹסף הוי' לי בן אחר" – לוקח בן אחר, מוסיף בן אחר. איך דורשים את "יֹסף הוי' לי בן אחר"? הפשט הוא שיהיה עוד בן אחר שיוולד, עוד בן אחר יתהווה, ריבוי. הדרוש הוא^יג שיוסף יקח את ה"אחר" ויעשה ממנו בן. ממצב של אחר הוא יחזיר אותו להיות בן. מה זה "אחר"? עלמא דפרודא", "טורי דפרודא". בן הוא עולם האצילות, עולם האחדות. יוסף יקח מהריבוי ויחזיר למצב של אחדות.

איך הוא עושה זאת? כשאין לו שום הבחנה, לפעמים הוא אפילו עובר את המדה בזה, כמו שיוסף מל וגייר את המצרים. הוא עשה שלא כהוגן. כנראה בגלל שהוא גילה את האור אפילו ל-ג קליפות הטמאות לגמרי בלשון החסידות. אבל אם למשל היום הוא יגלה את הכל רק לקליפת נוגה – זה בסדר. אולי דרך קליפת נוגה, דרך היהודים, זה גם יגיע אפילו למקום ג הקליפות, שכן אפשר יהיה לגייר או לקרב. גם שם – חוץ מהקליפה הכי תחתונה – אפשר לקרב.

[בדרך כלל השיטה צריכה להיות "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – לקרב אותם לתורה ולא את התורה אליהם. פה נשמע כאילו הוא מקרב אליהם את התורה] לקרב את התורה זה נקרא לעשות פשרה, Water down, לדלל את התורה בשביל הבריות. אבל הוא לא מדלל, להיפך, את כל עצמת הסוד הוא יכול להביא להם. [הוא גייר את המצרים] בסדר, כנראה שבענין של גיור צריך ממוצעים, ממוצע המחבר, כמה בחינות של ממוצע. למשל כמו היום, יש בנמצא, יש בני ישראל ויש כמה רמות בבני ישראל. כל הרמות בבני ישראל הן מן איזה 'קוונטיניום', המשך בין הכי גבוהים ופנימיים בתודעה שלהם לבין שאר אומות העולם. זהו גם נושא שדברנו הרבה כשלמדנו על "בין ישראל לעמים"[נז].

הדילוג בין ישראל לגויים

[יש עוד דילוג בין ישראל לגוים?] בין הגוים יש כמה מדרגות. [לא, בין ישראל לגוים] כן, זה ודאי דילוג. זה מה שאמרנו שיש ריבוי בתוך ישראל שמתחיל מראובן. יש ריבוי של הגוים שהוא עשו. גם בתוך המשפחה, כל הבעיה של יוסף עם אחיו, שלא הבינו אותו, היא שבאמת תפקידו להביא אחדות בין האחים לבין עצמם. זה שהוא לא הצליח – כאן אפשר להבין את כל הסיפור – לו יצויר שיוסף היה מצליח עם אחיו לגמרי אז הם עצמם היו מהווים ממוצע מחבר להביא גם למצרים. יוסף מל את המצרים אפילו לפני שאחיו הגיעו אליו.

העדפת שנאה המביאה אחדות

[יכול להיות שבתחלה, כשהוא לא הצליח לאחד אותם בתור אחד, לא היה אכפת לו קצת שישנאו אותו, העיקר שהם יהיו מאוחדים ביניהם? בשלבים הראשונים, היות שזה לא כל כך קרה הוא יצר אחדות ביניהם שהיתה נגדו. ודאי שאם היה מצליח לו הוא לא היה מל את המצרים] בסדר, לא דבר קל לחבר יהודים, מתוך הנסיון... גם על פי שמועה וגם על פי נסיון – זה לא עסק קל לאחד יהודים. צריך ללמד עליו זכות שהוא ניסה מה שהיה יכול ולא עלה בידו, בתחלה על כל פנים. גם בסוף, הוא ניסה כל הזמן, הוא הוציא את הנשמה שלו על זה, אפשר לומר, הוא בכה בדמעות שליש בשביל לחבר את האחים שלו. [התכוותי שאולי הוא ראה שזה הרע במיעוטו, שעדיף שהם יהיו מאוחדים, אפילו קצת על חשבונו האישי, היות ולא הלך לו בדרך הרגילה. יכול להיות שהיה לו משהו שמאחד אותם, שיש שנאה אליו קצת שתאחד אותם] זה פירוש חסידי... בסדר, מתאים לאיז'ביץ הווארט הזה.

פנימיות האין סוף וחיצוניותו – חיבור ופירוד

[למה שהקו, יעקב, לא ימשיך לעולמות התחתונים בי"ע?] זה הקטע שהוא אומר כאן, יוסף בעצם הוא ההשלמה, הפנימיות של יעקב. [אבל דילוג הוא שינוי כיוון, לא פנימיות של משהו] נחזור למשל של הבריח: על פי פשט במשכן שלשה כיוונים שונים ושלשה בריחים ובפנימיות זה אותו בריח. כל שינוי כיוון שישנו הוא צד התהו של הדילוג (את זה תרשום, תתעורר...). בצד התהו כל דילוג הוא בכיוון אחר, אבל בצד התיקון הפנימי, בסוף, כשיש איזה חוט שמחבר את כולם, שהכל כח האין סוף שבכל כיוון – הכל המשך אחד. כל הכיוונים הם בעצם כיוון ישר. מצד הפנימיות, מצד הברחת הבריח בכל הכיוונים ובכל הרוחות – הוא אחד, הכל יעקב, הכל בריח אחד "המברִח מן הקצה אל הקצה", מהעצמות דרך כל הפניות השונות. אבל מבחינת התהו, עשו שעושה פירוד הוא פירוד גמור, שינוי מוחלט. הוא באמת נפרד מהקודם, לא אחד עמו.

[קודם כל יש פירוד ואחר כך אחדות?] כן, כמו שכתוב[נח] על הרקיע בכל מקום, שמצד החיצוניות הוא מבדיל בין מים למים ובפנימיות הוא מחבר. בחיצוניות הוא ממוצע המפריד ובפנימיות הוא ממוצע המחבר. [במה רואים שהוא ממוצע המחבר?] יש חלונות ברקיע, כמו שאומרים גם בתפלה. ה' פותח חלונות והמים העליונים מתחברים עם המים התחתונים דרך הרקיע. הוא משמש מעבר וחיבור, בחיצוניות הוא מפריד ובפנימיות הוא כח מחבר. תכלית הכונה שלו היא שבתור שתי בחינות, עליון ותחתון, הם לא מעורבים יחד, לא "מים במים", לא "אור וחושך משתמשים בערבוביא"[נט], אלא יתחברו בתור שנים, זה "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"[ס] – יש מציאות תחתונה ובכל זאת יש חיבור אמתי של גילוי העליון בתחתון, כמו שהוא יסביר כאן.

יוסף – שבירת הכללים וגילוי אור פנימי לכולם

הווארט הוא שמצד החיצוניות אין שום יכולת לאין סוף להתלבש בריבוי. הבלי גבול יכול להתלבש בגבול, זה הקו. זה מה שיעקב עושה בגלגול הראשון שלו, בלי יוסף. אבל שהבלי גבול גם יתלבש בתוך ריבוי – זה לא שייך. הוא יכול רק להאיר עליו בבחינת מקיף, אבל התלבשות פנימית – לא. כמו אחד שאינו צדיק, אין לו כלים לקלוט אלקות, יעקב יכול להאיר עליו רק בבחינת מקיף, הוא לא יכול להמשיך בו בהתלבשות פנימית גילוי אלקות, רק בצדיקים. "יהיב חכמה לחכימין" – רק לחכם אפשר לתת חכמה, לא למי שהוא טיפש.

יוסף שובר את זה, "יש שבר במצרים"[סא] – שבר למעליותא. "הוא המשביר"[סב] – הוא שובר את ההגדרות וההגבלות, שרק כאן יכול להתלבש אור פנימי, והוא אומר שלא! אני יכול לגלות אור פנימי בכל מקום לכולם. רק אמרנו כעת שאם באמת היה יוסף עובד בסדר הטוב, קודם לחבר את האחים שלו, אחר כך היתה ההשפעה מתקבלת בכי טוב גם בקרב אומות העולם ובאמת היה יכול לגייר את כולם. אבל הבעיה התחילה בינו לבין האחים. הוא לא הצליח עם האחים שלו.

התעסקות עם אנשים שווי ערכך – תיקון החב"דניקים

יש אפילו במאמר "החלצו"[סג] – המאמר הכי חשוב של הרבי הרש"ב – שהוא מדבר על פירוד בין נשמות. הוא אומר שיש הרבה נשמות של צדיקים, יחסית, לא צדיקים של התניא, הרבה אנשים יודעי תורה והכל, שמאד נח להם להתעסק עם אנשים פשוטים. הוא מדבר ממש על חב"דניקים של דורינו. בדור שלו הם לא היו כל כך במציאות, אבל זו ממש נבואה גלויה של הרבי הרש"ב. הוא אומר שיש הרבה חב"דניקים כאלה שמאד-מאד קל להם להתעסק עם הרחוב, מבצעים, בגלל שזה לא עימות רציני. זו לא תחרות רצינית, הוא אחד פשוט שאפשר לקרב אתו. אבל הוא אומר שברגע שזה מישהו ברמה האינטלגנטית שלו – מאד קשה לו, הוא לא יכול לדבר אתו בכלל. הוא לגמרי לא מוצלח עם אנשים שווי ערך, רק עם אנשים פשוטים מאד הוא יכול להתעסק. זו בעיה, הוא מסביר שם באריכות שזו בעיה גדולה. סימן שאין לו בטול אמתי לכנסת ישראל אם הוא לא יכול להתעסק עם תלמידי חכמים באותה מדרגה שלו, רק עם פשוטים. הרבה יותר קל להתעסק עם פשוטים, כך הוא כותב שם.

בכל אופן, מדובר באחד שזו באמת מציאותו, לא שבגללה הוא ימנע ממה שהוא כן יכול לעשות. כל אחד צריך קודם כל להכיר את הבעיה שלו. יתכן מאד שיש לי כזו בעיה – שעם שוה ערך אני לא יכול לעבוד, רק עם אנשים ברמה מאד פשוטה יחסית אלי אני יכול לעבוד. [אצל יוסף זה למעליותא] אצל יוסף זה גם לא בדיוק שוה ערך, לפי הקבלה הוא הרבה יותר גבוה מהאחים. עיקר הבעיה על פני השטח היתה שהוא שוה ערך אתם, הוא אפילו אח צעיר לגביהם והם לא הכירו במעלה שלו, לכן באמת קשה לו אתם. אבל עם מצרים הוא מתעסק בכיף, הוא משחק אתם איך שהוא רוצה, הם בידים שלו, זו עבודה קלה יחסית. לכן בגלל בזה הוא לא כל כך הצליח. במדה אחרת הוא כן הצליח, כמו הפסוק שהוא מביא "ויוסף הוא השליט על הארץ"^נב – הוא באמת שליט על הארץ. יעקב לא היה יכול להיות שליט על הארץ והוא כן היה שליט על הארץ. במדה מסוימת הוא כן הוריד את האלקות לארץ.

[גם דוד בתחלת דרכו היה כך. עם מי הוא היה מסתובב?] כן, עם אנשים "מרי נפש"[סד]. עם כל זה שהם היו אנשים מרי נפש דוד מאד הזדהה אתם. כל הדבר הזה טוב בשביל תיקון לחב"דניקים שהם חיילי בית דוד – להתעסק עם אנשים פשוטים מתוך הזדהות, כמו הגדוד של דוד, שפשיטא שלא החשיב את עצמו יותר מהם, הם היו חברים אמיתיים שלו. כולם במצוקה אחת. בחבורה הזו היתה אחדות. אם כך, חב"דניק שהולך לאותם אנשים פשוטים מתוך אותה הרגשת מצוקה – זה כבר התיקון שלו. הוא לא מרגיש את עצמו מורם מעם. ככל שאדם מרגיש את עצמו מורם מעם ולא יכול להתעסק עם אלה שגם הם מורמים מעם – יש לו בעיה.

כי מצד ענין הבקיעה (דאמיתית ענין הבקיעה הוא שאין בה מדידות והגבלות) אפשר להיות ההמשכה גם בבי"ע, אלא שענין זה דיעקב (יבקע) נתגלה ע"י יוסף.

אור החודר לעולמות – אור שלפני הצמצום (אור הבל"ג)

נגמור את הקטע:

ויובן זה ע"פ הידוע דהטעם על זה שהמשכת הקו מסתיימת באצילות הוא כי הכוונה בהמשכת הקו היא שהאור יהי' בהתלבשות [מהו קו? אור פנימי. הכונה היא שהאור הפנימי יתלבש, שהכלי ישיג אותו], והתלבשות האור יכולה להיות רק בהענינים (כלים ועולמות) שהם אלקות [כמו שאמרנו קודם, שרק בעולם האצילות שהוא אלקות יכול להיות גילוי פנימי של אור]. ובכדי שתהי' המשכת וגילוי הקו בבי"ע הוא ע"י המשכת אור הסובב [מה שאמרנו קודם, שבבי"ע האור מאיר רק בדרך מקיף, לא בדרך פנימי. הקו לא יכול להתלבש בבי"ע, הוא רק מאיר על בי"ע בבחינת מקיף], שבכללות הוא האור שלפני הצמצום,

מה הוא רוצה לומר כאן? לא מה שאמרתי הרגע. הוא כותב כך: "ובכדי שתהי' המשכת וגילוי הקו בבי"ע" – הקו בפני עצמו, שהוא אור פנימי, לא יכול בכח עצמו להתלבש במקום שאינו כלים ראויים לו, זה לא אלקות, לא חכם, כמו שאמרנו קודם. בכדי שבכל זאת הקו יחדור לתוך העולמות התחתונים בי"ע צריך כח אדיר-עליון של אור סובב. לא כמו שאמרתי קודם, מה שאמרתי קודם הוא הנתון. הנתון הוא שהקו כמו שהוא יכול רק להאיר בבחינת מקיף על המציאות התחתונה, לא יכול להכנס בפנימיות. אם רוצים שהוא גם יכנס בפנימיות – שזה ענינו של יוסף שמביא את הקו גם לפנימיות העולמות התחתונים בי"ע – צריך גילוי אור שלפני הצמצום, אור סובב עליון.

ובהאור שלפני הצמצום גופא – אור הבל"ג (שלמעלה מהאור שלהאיר העולמות).

זוהי חלוקה שהוא עשה קודם בתחלת המאמר. לא האור שמיועד לעולמות, רק האור הבלי גבול האמתי – הוא צריך להאיר על הקו כדי לתת לקו את האומץ, כביכול, או את היכולת והכח לחדור לתוך העולמות התחתונים בי"ע.

אור הקו - לחכמים

[אני לא מבין את הקטע הזה: יש את האור לפני הקו, אחרי זה יש את האור בשביל הקו, כאילו נעלם האור ואחרי זה הוא חוזר. למה שלא יאיר כל הזמן גם כשהוא עם הקו, גם בשביל עולם האצילות, ויבוא וימשיך להאיר. למה צריך לסגור אותו ואחרי זה להמשיך אותו שוב מהתחלה?] עוד פעם: הקו הוא כמו המשפט שאמרנו קודם "יהיב חכמה לחכימין" – גילוי אור בלי גבול למי שהוא ראוי לו, גילוי חכמה למי שהוא חכם. הוא מגלה חכמה למי שיש נתונים של חכם, למי שהוא טיפש הוא לא יכול לגלות.

לא להתיאש מללמד – אמונה מאור הסובב

יש פה רב והוא חכם והתלמיד גם חכם, זה כיף, עובד טוב. אבל עם ילדים קשים הוא לא יכול לעבוד, הוא לא יכול ללמד אותם. הוא יכול רק לעשות להם משחקים בכיתה, או להשפיע עליהם עם כל מיני צורות פדגוגיות אחרות, כולי האי ואולי משהו יחדור להם. אבל לשבת ברצינות וללמד אותם – הוא מיואש מזה. הכל בעיה פדגוגית, חינוכית. יש כיתה שאתה מיואש מלכתחילה להשפיע בפנימיות וכולי האי ואולי שרק תצליח להחזיק את הכיתה שלא תתפורר ותתפרק לך. איך אתה מחזיק אותה? על ידי כל מיני פטנטים של מקיף, שעשועים ומשחקים וכיוצא בזה.

מישהו בא ואומר 'אני מאמין', מה הכונה לא להתיאש? כח האמונה. 'אני מאמין שגם בחומר קשה מאד אפשר להחדיר פנימיות'. מאיפה זה בא לו? מאיזה אור סובב עליון, נקרא לו אמונה. כמו שהבעל שם טוב אומר שכמו שמאמינים בקדוש ברוך הוא צריך להאמין ביהודי. מה הכונה להאמין ביהודי? להאמין שיש בו יותר כח מאשר מה שנראה לעין. יש לו פוטנציאל אדיר, אין סופי שאתה לא מבחין בו כלל וכלל במבט ראשון. האור הגדול של הסובב בא ונותן כח לקו להאיר בפנימיות במקום 'ניט שייך', שלא שייך להאיר בו בפנימיות. הקו הוא כבר כח חדש שיכול לגשר בין לפני הצמצום לבין לאחר הצמצום. אבל כאן הוא בא ואומר לך שאתה יכול להגיע כמו שאתה בלי השתנות, "אני הוי' לא שניתי"[סה] – אתה לא צריך לשנות לצמצם ולהקטין את עצמך. אתה יכול כמו שאתה להגיע לאותו מקום ואותו חומר שאתה לא שייך לקבל בכלל.

יעקב – מוגבל, יוסף – בלי הגבלות

זה ההבדל בין יעקב ויוסף: יעקב מדלג מלפני הצמצום לאחריו, אבל רק עד סיום האצילות. אבל יוסף אומר 'לא, אין גבולות', אפשר הלאה. אפילו באופן של התלבשות, זה החידוש, לא רק באופן של מקיף. משל למה הדבר דומה? לבעל שם טוב. הבעל שם טוב האמין כל כך ביהודים פשוטים שיש הרבה סיפורים בהם הוא לקח יהודי פשוט, שלא שייך להיות תלמיד חכם, ועשה ממנו תלמיד חכם. זה מהסיפורים החשובים בחב"ד. לא רק שבאהבת ישראל הוא קירב אותו והרים אותו, כלומר החשיב אותו, שזה מקיף. אלא הוא ממש עבד אתו עד שגם לימד אותו. יש סיפורים כאלה אצל הבעל שם טוב ויש גם בחב"ד סיפורים כאלה, כמו על ר' יקותיאל (לעפלער)[סו].

כך סובר יעקב. יוסף סובר אחרת, הוא אומר 'לא, אני יכול להגיע לכולם'. בעצם יוסף הוא הבקיעה הפנימית. יעקב הוא בקיעה, "אז יבקע", ויוסף הוא פנימיות הבקיעה הזו, הוא יכול לבקוע ולהגיע עם הבקיעה שלו למטה מטה. כמו שהוא יכתוב בהמשך הוא הסוף של פריצת יעקב, יוסף הוא ה"ופרצת"[סז] האמתי.

הבחנה בין מצב למצב – מוגבלות בחינוך

וי"ל הביאור בזה, כי אור הבל"ג, מכיון שלגבי' אין הצמצום מסתיר, הוא מאיר בגילוי (גם לאחרי הצמצום) בכל מקום, גם בבי"ע,

מה הווארט תמיד בתופעות כאלה? אם אתה סובר, יש לך ראש של 'אני יכול להגיע עד כאן ולא יכול להגיע יותר מזה', סימן שבשרש שלך אתה מבחין בין זה לזה, ההבדל בין המצב הזה למצב הזה תופס מקום אצלך.

שוב, יש רב שתופס מקום אצלו הבדל בין ילד מבריק וילד מפגר, אצלו בתודעה הם אחרת. אם אצלו בתודעה להיות מבריק או להיות מפגר הם שני דברים רחוקים, בכל כח ההשפעה שלו הוא יכול להגיע לכאן ולא יכול להגיע לכאן, בגלל שמלכתחילה אצלו אלו שני תחומים רחוקים והפוכים אחד מהשני. אבל אם בפנימיות הראש שלו-עצמו אין הבדל ביניהם בכלל, הם אותו דבר – הוא יוכל להגיע לשניהם.

יש כמה מכתבים מהרבי לגבי חינוך מיוחד, מאד מענין, הוא כותב שחינוך מיוחד חייב להיות עם אמונה שהילד הזה יוכל להשיג השגים אמיתיים. אם זה לא מיידי – זה יכול להיות במשך הזמן. אם אתה לא מאמין בזה אל תתעסק בחינוך מיוחד. אם אתה לא מאמין בנס, שהילד הזה יכול להיות חכם פעם, לא שתצליח להחזיק אותו כילד מסכן ולעשות לו כיפים שיוכל לחייך. אם אתה לא מאמין בהשגים שלו ממש – אין לך מה לעשות בחינוך הזה.

זה יוסף לגבי יעקב. מה יש ליוסף שאין ליעקב? בטחון על-טבעי. יעקב לא בוטח בדברים על טבעיים. הוא מאמין בה', אבל לבטוח בעל טבעי, שיקרה דבר על טבעי, הוא לא בוטח עד כדי כך. לכן יעקב לא היה נענש על כך שיבקש משר המשקים לזכור אותו, אבל יוסף כן נענש על זה, בגלל שהמדרגה שלו היא לבטוח בדרגה על טבעית[סח].

בטחון בתיקון הברית

[מה הקשר בין תיקון הברית לבטחון על-טבעי?] כמו שרבי נחמן אומר[סט]: 'אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן'. בתיקון הברית צריך הרבה בטחון שאפשר באמת לתקן. זה נגד הטבע, נגד מה שנראה לעין, גם על פי פשט. מזה גם אפשר להקיש בפנימיות. [אדמו"ר הזקן באגרות בתניא מסביר שמלמד הוא יסוד, המלמד המוכשר הוא מי שיש לו התקשרות] הרבי עצמו מסביר את זה כאן בהמשך – למה תכונה זו שייכת ליסוד דוקא ולתענוג המיוחד של היסוד. לזה לא נגיע היום, בעזרת ה' פעם הבאה.

[כשמאמינים שמהמפגר הזה יכול לצאת משהו לא מפגר – איפה הוא נשאר בכלים שלו? על טבעי היינו לא להשאר בכלים, הוא להפוך את הכלים] בשביל זה צריך ללמוד את 'כללי החינוך וההדרכה' של הרבי הקודם. זו יכולה להיות גם הטעות של יוסף – יכול להיות שהוא מאמין בזה כל כך חזק אבל הוא לא יודע איך עושים זאת למעשה. אם הוא עושה זאת לא נכון אז "הא לכם זרע"[ע], הוא דוקא יכול לשפוך זרע לבטלה בנסיון שלו, מתוך האמונה שלו שאפשר להקפיץ את כולם. מה שהוא כותב שם[עא], בקיצור, התירוץ למה שאתה שואל, שהטעות של מחנך היא שמאמין שאין מן הנמנע שום דבר ביחס לכל אחד ואחד, כל אחד יכול להשיג מעלות רמות ונשגבות. הוא מתייחס אליו כאילו שה'הוא' הוא 'אני'. זה מה שהוא כותב שם. הוא מיד דורש ממנו אור חוזר כזה, כאילו הוא מדבר לעצמו. הוא מאמין בו שאתה יכול להיות כמוני.

דיבור לאחרים כלעצמך – חינוך במקיף

יש ווארט של רבי נחמן[עב] על זה, הוא אמר לחסידים שלו 'כולכם יכולים להיות בדיוק כמוני'. אם הוא מדבר כך, מדבר לעצמו, כי הוא אומר 'כולם יכולים להיות כמוני' – אז באמת הדברים נשארים במקיף. אצל רבי נחמן הרבה נשאר במקיף, הוא גם עושה זאת בכונה. אבל ב'כללי החינוך וההדרכה' הוא מסביר שזו בעיה בחינוך, זה לא חינוך. זה משהו אחר אולי, אבל זה לא נקרא חינוך. אם אתה מדבר לזולת כאילו שאתה מדבר לעצמך ומיד דורש ממנו ממילא שיהיה כמוך – זה כמו רבי נחמן, זה לא חינוך.

זו גם לא שיטת חב"ד. שיטת חב"ד היא להוריד, לומר את הדברים הכי עמוקים אבל להלביש אותם בשכל. אם אתה מאמין שהם שייכים לכל אחד ואחד אתה מאמין שאפשר גם להוריד אותם לכל אחד ואחד מבלי לאבד את העומק. בדרך כלל שמורידים משהו מאבדים את העומק. האמונה היא שאני יכול להוריד מבלי לאבד את העומק. זה יוסף המתוקן. להוריד את הדבר כמו שהוא מבלי שום איבוד עומק. אבל לומר, לבטא ולהביע רק כמו שמתאים לי – זה לא חינוכי. זו הבעיה של ישראל בכתיבה שלו, הוא כותב לעצמו...

"ורפא ירפא" – רק לרפא

[מה עושים כשאתה לא רואה סיכוי שהתלמיד יוכל לקלוט, וזה לא רק ענין של זמן? אני לא הבעל שם טוב, אין לי איך לעזור לו. נורא קל לחשוב כך, וזו מחשבה שמאוד מרפה את הידים, אבל היא גם נכונה...] כתוב "ורפא ירפא"[עג] – "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות"[עד]. תמיד דרשו את זה בחסידות וגם הרבי מדגיש זאת שיש לו רק רשות לרפאות ולא לומר פרוגנוזה שלילית, לא לנבא רעות על מה שעתיד להיות אתו. רק לרפאות אותו הוא יכול, זו הרשות שלו, אבל לא לומר שהוא במצב נואש. זה לגבי מחנך, לגבי כל אחד זה כך. על זה כתוב "טוב שברופאים לגיהנם"[עה] – כמה שהוא יותר טוב כך הוא מבין מה שקורה אתו. ככל שהוא נכנס למה שעתיד להיות אתו, לפי הידע שלו הוא עושה פרוגנוזה – זה הגיהנם שלו, בגלל שזה לא התפקיד שלו, בזה הוא חוטא ומחטיא את תפקידו. הוא רופא טוב, אבל אין בו אמונה, הוא לא מכיר את התפקיד האלקי שברפואה שהוא אך ורק ולרפאות.

מה שאתה אומר שברופא יש רפיון ידים, זה לשון נופל על לשון. אם הוא רק רופא מאמין הוא לא יכול לעשות שום דבר, זה מרפה את ידיו. זה שהוא קשה עורף ומנבא רעות זה מחזק את החולה? [לא] אז מה? [כמו שאני אמור להאמין בו שהוא מוסגל, האם אני אמור להאמין בי שאני מסוגל לעזור לו?] "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[עו]. כמו הסיפורים של הצדיקים, אם אדמו"ר הזקן יודע שהטיפוס הזה טוב בשביל רבי לוי יצחק מברדיטשוב הוא שולח אותו לצדיק אחר. גם רופאים, אם הם יודעים מה המומחיות המיוחדת שלהם – היא בשבילם, משהו אחר הוא בשביל מישהו אחר. אם יש מישהו אחר שאתה מכיר תשלח למישהו אחר. ברגע שאתה לא מכיר מישהו זה כבר נקרא "במקום שאין אנשים". [למה?] ככה. זה חוש בסופו של דבר, אם יש מישהו אחר או לא. אם לפי החוש שלך מסתמא יש מישהו אחר שיחפש וימצא אותו – אז תשלח אותו, אבל אם לפי החוש אין – אז "במקום שאין אנשים".

רק בכח האור שלפני הצמצום להאיר בבי"ע

אלא שזהו רק בידיעתו ית' ובהעולמות אין זה נרגש (כנ"ל סעיף ג), [בתחילה הסובב הזה לא מתגלה בתוך בקו. מצד הסובב הוא יודע שאין הבדל בין אצילות לבי"ע, אבל זה לא מורגש בקו] וע"י שמאיר בהקו מהאור שלפני הצמצום, נעשה גם הקו באופן כזה, שהוא נמשך [אז הוא באמת יכול להמשך] ומתגלה גם בבי"ע. [מי עושה את זה? יוסף]

מה הוא אמר כאן? כדי לדלג, או לגשר בדילוג השלישי בין אחדות לריבוי צריך לקחת את הכח מהמקום של הדילוג הראשון, שהוא האור שלפני הצמצום במדרגה הכי גבוהה שלא שייך להאיר את העולמות בכלל. ברגע שהוא לא שייך לעולמות בכלל אין אצלו חילוק והבדל בין עולם האצילות ובין עולמות בי"ע בגלל שהוא לא בשביל עולמות בכלל.

זה כלל גדול גם בחסידות וגם בנפש: בהשקפה חיצונית כשאין לי חילוק בין זה לזה כביכול אני קצת מטומטם. עוד פעם: יש אחד שהוא מבין גדול בפוליטיקה, לדוגמא, במפלגות ואני ביחס אליו לא מבין כלום, אני טמבל גמור, לא מבין בזה. יש אחד מבין גדול בבורסה, בעסקים, ואני מטמטם גמור. אבל יתכן שבזכות זה אני יכול להמציא איזו המצאה, פטנט, לחבר ולגשר דברים שהוא לא מאמין שניתן בכלל לגשר ביניהם מרוב החכמה שלו בנושא. זה גם חלק ממה שהבעל שם טוב כל כך אוהב את הפשוטים ומה שהוא אומר שיהודי פשוט קשור עם פשיטות העצמות. השרש האמתי לכך שאתה יכול כביכול להתעלם מכך שיש כאן חילוקים ולומר שאם הדבר אפשרי כאן הוא אפשרי גם כאן, ומה ההבדל בין זה לזה – הוא בגלל שאתה לא שייך אליו בכלל. בחיצוניות, אי השייכות שלך לדברים האלה מתקבלת כאילו שאתה מטומטם ביחס אליהם. אבל באמת זוהי מעלת הפשיטות, אתה מופשט ופשוט למעלה מזה לגמרי.

מה זה אומר לנו? שהגואל של המציאות, כמו שכתוב בזהר, באיזשהו מצב ואיזושהי בחינה הוא המשוגע של החברה. מי שאמור לגאול את החברה, Society, הוא אחד שמחוץ לה, הוא המשוגע של החברה, הוא לא מקובל, הוא לא חברה'מן. כמו משה רבינו, ככתוב בזהר, היות והוא מבחוץ בא הוא יכול לגאול. "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[עז] – רק אחד שמחוץ לחבוש. לעניננו, זה אחד שמחוץ לחברה. מחוץ למעליותא – הוא יכול להכנס ולאחד וממילא לגאול את כל המצוקות שיש בתוך המורכבות, בריבוי של החברה.

אצל יעקב – נשארו הגדרים שבגילוי, אצל יוסף – הגילוי בבחינת התלבשות

ועפ"ז יש לבאר ההפרש בין הבקיעה דיעקב אותיות יבקע (כמו שהוא מצד עצמו) להבקיעה דיעקב אותיות יבקע כמו שנתגלה ע"י יוסף [הוא אומר שגם יוסף הוא בקיעה, אבל זו פנימיות הבקיעה של יעקב], שהבקיעה דיעקב (מצד עצמו) היא פריצת וביטול הגדרים דגילוי וצמצום [הוא פורץ ומגשר בין הגילוי שהיה לפני הצמצום לבין ההעלם שנעשה אחריו] [ע"י גילוי הפשיטות (ת"ת הנעלם) שאינו מוגדר בגדרים אלה] [כמו שאמרנו, אתה צריך לגלות איזו פשיטות שלא מוגדרת באותם גדרים כדי לגשר ביניהם], ועי"ז נמשך הגילוי (גם) בעולמות שנתהוו מהצמצום [אבל איזה עולמות? רק עולם האצילות, לא עולמות בי"ע]. אבל עדיין נשארו הגדרים שבענין הגילוי עצמו, החילוק בין הגילוי שבבחינת סובב והגילוי שבבחינת התלבשות, שהגילוי שבבחינת סובב הוא בכל מקום והגילוי שבבחינת התלבשות יש בו מדידה והגבלה שהוא יכול להיות רק בענינים שהם כלים לגילוי. והבקיעה דיעקב אותיות יבקע כמו שנתגלתה ע"י יוסף היא פריצת וביטול גם דהגדרים שבענין הגילוי גופא [שבגילוי גופא אין הבדל בין מי שהוא כלי לקבל את הגילוי לבין מי שאיטנו כלי לקבלו], שגם הגילוי שבבחינת התלבשות [זה מה ששאלת קודם, אם זה בבחינת התלבשות ממש, הוא אומר שכן] יכול להיות בכל מקום [זו הבקיעה והפריצה של יוסף].

הרבי אומר שהבקיעה דיעקב כמו שנתגלתה על ידי יוסף – היא גם יעקב, מה שיוסף מגלה את יעקב. כמו שהפסוק אומר "והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה"[עח] – האש היא של יעקב, אבל מי שממשיך אותה הוא יוסף. גם ה"נחלה בלי מיצרים"[עט] תלויה ביוסף, גם ה"ופרצת" שנאמר ליעקב תלוי ביוסף. זה מה שהוא מדגיש כאן, שהכל יעקב, אבל כמו שנתגלה על ידי יוסף. "תתן אמת ליעקב"[פ] – זה יוסף, "יש לי כל" שאמר יעקב הולך על יוסף. "כל" היינו יסוד[פא], "גופא ובריתא חשבינן חד"[פב].

בפעם הבאה בעזרת ה' נלמד על התענוג של היסוד, למה הוא שייך לענין זה.