שטות דקדושה נגד שטות דלעומת זה

בע"ה

ד' שבט תש"נ – שכם

שיעורים במאמר באתי לגני תשי"א

מאמר באתי לגני אותיות ו-ט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לימד הרב את אותיות ו-ט במאמר באתי לגני תשי"א, ובכך סיים את לימוד המאמר. בשיעור הוסברה ההנהגה בדרך שטות דקדושה וחשיבות גילוי הרביים דרך זו בעצמם. בנוסף לסיפורים שבמאמר אפשר למצוא בשיעור זה סיפורים נוספים. בשיעור התעכב הרב והתלמידים על דברי המדרש "קשה סילוקן של צדיקים יותר משרפת בית אלקינו".

א. הנהגה בדרך של שטות

הפיכת טבע ראשון לטבע שני על ידי שטות דקדושה

נגנו ניגון.

הגענו פה עד אות ו (בסוף עמוד 5):

ו) וְהִנֵּה בְּסִיּוּם הַמַּאֲמָר מְבָאֵר, אֲשֶׁר לִהְיוֹת כִּי מַה שֶׁעִקַּר שְׁכִינָה בְּתַחְתּוֹנִים, הִנֵּה עִקַּר הַגִּלּוּי מִזֶּה הָי' בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הִנֵּה זֶהוּ הַטַּעַם שֶׁהַמִּשְׁכָּן הָיָ' מֵעֲצֵי שִׁטִּים דַּוְקָא,

בשביל לבנות מקום ראוי לגילוי עיקר שכינה צריך לעשות את המשכן דווקא מעצי שטים. מהם עצי שיטים? עצי שיטים לשון שטות, שיטה, הטיה מדרך הממוצע. כלומר, בפירוש לא סוג עבודה כמו שמתואר בהלכות דעות של הרמב"ם, שאדם צריך לשאוף תמיד לדרך האמצעית, העבודה הממוצעת[ב], אלא עבודה של עצי שיטים. גם עצי מלשון עצה, ושיטים מלשון הטיה. [עצי שיטים הכוונה שהם ישרים לגמרי, לא? – שיטה מלשון שיטות בסוגיה] תכף נראה שיש שטות ויש שיטה. כאן המקור של הביטוי שאולי שמעת פעם, 'שטות שיטתית'. יש שלשה פירושים לשורש הזה כאן, תכף נראה אותם.

מִפְּנֵי שֶׁהַכַּוָּנָה הוּא לַהֲפֹךְ הַשְּׁטוּת דלעו"ז און דְּעם קָאךָ פוּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית לִשְׁטוּת דִּקְדֻשָּׁה,

כל הכוונה והעבודה היא להפוך את השטות של הקליפה, של הרע, שאדם מכור לתאוות ולהרגלים שלו, לטבע הראשון שלו – על ידי שטות דקדושה. ברגע שהוא הופך אותה והדבר הופך אצלו טבע שני הוא הופך זאת לשיטה. כשהוא הופך טבע ראשון, השטות של לעומת זה על ידי אתכפיא ואתהפכא, לטבע שני הוא הופך אצלו להרגל, וגם אז לא די, צריך עוד פעם שטות. תמיד צריך שטות להתגבר-לצאת מהטבע, גם טבע שני שכבר מתוקן יחסית לטבע הראשון.

הביטוי כאן הוא "דעם קאך פון נפש הבהמית". "קאך" פרושו רתיחה, שהנפש הבהמית נודעת ברתיחה ובהתלהבות עצומה וחמימות לגבי כל התאוות שלה בעולם הזה. את כל ה"קאך" הזה, כל החמימות וההתלהבות, צריך להפוך. ככל שהנפש הבהמית חמה על העולם הזה כך היא קרה לגבי רוחנית – אטומה ובלתי רגישה.

הוא גם מסביר כאן במאמר באריכות שבדיוק לפי ערך ההתלהבות מהעולם הזה – כך גדלה אי היכולת אפילו להרגיש כל ענין אלקי, זה מקהה את הרגישות, כך הוא מסביר. העובדה שהאדם חם על טבע גורמת לו לאבד חוש רגש לגבי רוח ואלקות. אם רוצים בכל זאת לתקן זאת צריך הרבה שטות דקדושה כדי להפוך.

'אהני ליה שוטיה-שטותיה-שיטתיה לסבא'

וכמארז"ל אַהְנֵי' לִי' שְׁטוּתִי' לְסָבָא,

כאן הרבי מביא את מאמר רז"ל[ג], אבל לא את כולו, לכן ביקשתי את הספר המקורי (מאמר באתי לגני תש"י באות ה). בשני פרקים הוא הסביר את ענין השטות של הקליפה, דהיינו הטיה למטה מטעם ודעת. שטות היא תמיד הטיה לא לפי הקו הישר, או למטה או למעלה:

למטה מן הדעת שהוא נקרא בשם שטות דקליפה, על זה כתוב שאין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

מבואר בתניא באריכות[ד] שנדמה לו שעדיין נשאר ביהדותו למרות העברה. השטות היא הטשטוש שנדמה לו שהוא יהודי שלם וטוב עם כל העברות שלו. הוא פשוט לא רגיש לפגם שנעשה על ידי העברה. לומדים זאת מסוטה – "כי תשטה אשתו"[ה], ש"אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[ו], שנדמה שזה לא פוגם, שאני נשאר שלם, בסדר.

כמו שיש שטות כזאת בהטיה למטה מטעם ודעת:

הנה כמו כן יש הטיה למעלה מן הדעת, והוא שטות דקדושה. והענין הוא דהנה אמרו רז"ל בכתובות יז ע"א, אמרו עליו על רבי יהודה בן רבי עילאי (רבי יהודה התנא) שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ורב שמואל בר רב יצחק (האמורא) מרקד אתלת [לפי רש"י היה לוקח שלשה בדים וזורק אותם – זורק אחד ומקבל אחד. היה עושה קרקס לפני הכלה, לשמח אותה]. אמר רב זירא קא מכסיף לן סבא.

משמע שרב זירא היה עדיין בבבל. כנראה שאחר כך הרגיש שזה לא היה בסדר מה שאמר כאן, יכול להיות שזו סבה גם כן שהיה צריך לעלות לארץ[ז], גם בדרך של שטות דקדושה, לשכוח את כל התלמוד הבבלי. כלומר, לשנות את כל ההטיה-הכיוון שלו לגמרי. מי העביר עליו ביקורת? מי היה המתנגד בסיפור הזה? היה אמורא רב שמואל בר רב יצחק, והוא עשה קונצים, היה אדם זקן ורקד לפני הכלה עם שלשה בדים. אז רב זירא לא מצא חן בעיניו ואמר שאתה מבייש אותנו. הוא אמר לו: 'אתה תלמיד חכם ואתה מזלזל בכבודך ומבייש אותנו'. אומר רש"י "שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו". כך רב זירא ביקר אותו.

כי נח נפשיה [כאשר נפטר-הסתלק רב שמואל בר ר' יצחק] איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא...

ירד עמוד אש, שבקבלה כתוב[ח] שזה רק לחד בדרא קורה הדבר הזה, והפסיק בינו לבין כל העם [כמו לרשב"י?] לרשב"י היה גם דבר כזה[ט], אבל מספרים את זה על הרמ"ק[י], שהאריז"ל ראה זאת זה אצלו. [אצל רבי צבי הירש כולם ראו[יא]] כן. ירדה אש והפסיקה בינו לבין כל העם.

אמר רב זירא אהני לשוטיה לסבא, ואמריה ליה שטותיה לסבא, ואמריה לה שיטתיה לסבא.

יש שלש גרסאות איך הגיב רב זירא, שכמובן חזר בו, כלומר שנוכח לדעת שלא צדק בביקורת שלו. הגרסה הראשונה היא "אהני ליה שוטיה לסבא", הועיל לו השוט, הבדים שהיה רוקד אתם, בזכותם זכה למה שזכה, לעמוד האש. רש"י: "שוט של הדס שהיה מרקד". יש מי שאומר שהוא אמר ככה: "ואמריה ליה שטותיה לסבא", שהועילה לו השטות שלו. רש"י: "שהיה מתנהג כשוטה", בזכות שהתנהג כמו שוטה. "ואמריה לה שיטתיה לסבא", יש גרסא שלישית שאומרים ש"שיטתו הוא מן מנהגו", כלשון רש"י.

אם כן, הרבי הקודם מביא כאן את כל הפירושים, ובכל זאת הוא מתמקד על הפירוש של שטות. לכן במאמר שלנו הרבי לא מביא את השוט והשיטה. אחר כך הוא ממשיך להסביר לפי הגרסה האמצעית ש"אהני ליה שטותיה לסבא", וכמובן שכל ה"אמריה ליה" הם בגדר "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יב], הכל הולך יחד. אמרנו על כך הרבה חידושים. יש כאן שלש בחינות: שוט, שטות ושיטה וכולם קשורים יחד. זה צריך להיות חש-מל-מל.

הצורך לעשות שטות דקדושה בחתונה

דשטות זו הרי הוא למעלה מן הדעת והוא מדרגה גבוהה מאד מאד" [ששטות זאת מתגלה דוקא בזמן חתונה של איש ואשה, לכן הוא גילה את זה בזמן החתונה] דאיש ואשה הרי זכו הרי שכינה שרויה ביניהם, דאיש הוא אש י' ואשה הוא אש ה', וכאשר זכו אז הרי הם י"ה, ובא בגילוי בנין עדי עד.

בשביל להמשיך גילוי בנין עדי עד צריך שטות למעלה מטעם ודעת. בשביל להגיע לכח האין סוף, שהוא מה שמתגלה בזמן החתונה, צריך שטות דקדושה. "בנין עדי עד" של תולדות אין סוף נקרא 'כח האין סוף'. בתולדה של החתונה צריך לגלות את הכח של האין סוף והוא מתבטא בבנין עדי עד. ובשביל זה צריך שטות דקדושה, לכן עושים שטויות בחתונה.

[מה הקשר בין אותיות יה לענין האין סוף ובנין עדי עד?] על פי פשט הוא רק אומר שצריכה להיות השראת שכינה. יה הן אבא ואמא, שיהיו בבחינת אבא ואמא, עם כח הולדה. [למה זה ללא ו"ה?] זה אחרי שיולידו. מצות "פרו ורבו" היא בן ובת, אותיות וה, אבל הם צריכים להיות יה, שהוא שם קדוש בפני עצמו. אם כי שהתכלית שלו היא להצטרף ל‑וה ולהוליד אותם. זהו שם מיוחד, מהשמות הקדושים שאינם נמחקים[יג], אבל לא שם-המיוחד-שם המפורש-שם העצם, זה רק שם הוי'[יד].

שטות בחתונה-בנבואה-בחיים

אחרי זה, הוא אומר בקיצור שאת הדבר הזה רואים אצל הנביאים, שהיו מתפשטים מהלבושים שלהם. התפשטות היא שטות דקדושה. אחר כך הוא מסביר עוד יותר, שעיקר מה ששוה לכל נפש בשטות דקדושה הוא לעמוד איתן במדת הנצחון נגד כל הבלבולים, ה"מים רבים" והנהרות שרוצים לשטוף את האהבה לה', דהיינו 'הנחות העולם', מושג שדברנו עליו הרבה פעמים. יש הרבה הנחות בעולם, שאדם צריך לקום, צריך לאכול – יש זמנים קבועים לכל נימוסי העולם. זה שאדם משועבד לנימוסי העולם הוא שטות דקליפה, וצריך לשבור אותה על ידי שטות דקדושה. שטות דקדושה היא כמו קביעות עתים לתורה, שיהי מה, אפילו מישהו בא ומציע לך מליון דולר אתה לא מפסיק, אתה לא סוגר את הספר. זה הדוגמה להנהגה היומיומית של שטות דקדושה, וזו תכלית המאמר כאן.

אם כן, הוא מסביר שטות דקדושה בשלשה אופנים: האופן הראשון מהגמרא, "אהני שטותיה לסבא", להשתטות בפני חתן וכלה, ובכך לעורר את כח האין סוף; הדוגמה השניה הנהגת בני הנביאים להתפשט, לכן קראו אותם משוגעים[טו]; הדבר השלישי, שהוא השוה לכל נפש ותכלית הכוונה, זו המדה האיתנה לקבוע את הרוחניות עיקר והגשמיות טפל. הדבר הוא נגד טבע האדם. בטבע האדם הגשמיות, הקיום העצמי, היא העיקר וכל הרוחניות היא תוספת, תוספת יפי. כדי שיהיה קבוע בנפש הפוך מזה – שעיקר החיים הוא האלקות-הרוחניות וכל השאר הם הטפל של החיים – זו השטות דקדושה שדורשים מכל אחד ואחד וזה עיקר העבודה של החסידות שהוא רוצה כאן.

כמובן, אם כי שכאן הוא קורא לכך שטות, אצל הרמב"ם הדבר פשיטא, לכאורה, מי שלומד גם הלכות דעות, הרי הוא אומר שהכלל הגדול בכל התורה הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[טז].

שוט – (להכות את ה)גבול; שטות – בלי גבול; שיטה – בלי גבול בגבול

בכל זאת צריך את השוט. יש שוט של הדס שזה לעשות שמח לכלה, ויש שוט ש"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[יז], "רגזו ואל תחטאו"[יח], זו גם כן בחינת שוט. חש של הכנעה, צריך שטות, וצריך בסוף להמשיך אותה בפנימיות, וזו שיטה. ככה אנחנו מסבירים: שוט פרושו להוריד את היצר, המנגד-המתנגד. שטות היא אחר כך לצאת מההגבלות, יציאת מצרים, להשתחרר. שיטה היא להמשיך את השטות אחר כך בפנימיות. שוט הוא להכות את הגבול, ושטות היא להגיע לבלי גבול, למקיף, ואחר כך בסוף שיטה היא להמשיך את הבלי גבול בתוך גבול. כמו המשפט המפורסם של רבי הלל, שכתבנו בתחילת "צדיק יסוד עולם"[יט], שמקובל מהחסידים שמתנגד הוא גבול וחסיד בלי גבול ורבי הוא בלי גבול בגבול.

ככה יחסית בעבודה של כל אחד ואחד צריך להכות את הגבול, שאלו המכות למצרים, אחר כך לצאת ממצרים, אבל תכלית הכוונה היא לבוא לארץ. רק יציאת מצרים אל המדבר זו שטות, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[כ], אין שטות יותר מכך, זו שטות דקדושה, ללכת אחרי ה' בתוך המדבר, מקום שאין מים ומזון ושום דבר. אחר כך לעשות שיטה מהשטות זה להיכנס לארץ. אבל אם נכנסים לארץ מתיישבים בה ושוכחים את מתן תורה במדבר ואת "לכתך אחרי במדבר" חוזרת הארץ חלילה להיות בבחינת מצרים. תכלית הכוונה היא שהשיטה תהיה כאן בארץ. זה נקרא המשכת הבלי גבול בתוך גבולות הארץ.

התפשטות גבולות ארץ ישראל

איך רואים שבאמת יש בלי גבול בתוך הגבול? לא שחלילה לא רוצים עוד מוסד על דרך מצרים בתוך הגבולות של הארץ רחמנא ליצלן. רק אם רואים שיש נטיה שהגבולות גופא של הארץ – יש גבולות מלכתחילה – תמיד הולכים להתפשט, מתפשטים כל הזמן. יש מתח חשמלי בתוך הגבול שלא ניחא ליה להישאר במקום שלו והוא שואף להתפשט. כמובן הדבר תלוי בעם שיושב בגבולות הללו. זה הדבר הכי ברור והכי פשוט בתורה גופא, שכל "בן חמש למקרא"[כא] שואל, שרואים שהגבולות של משה הם לא הגבולות של אברהם אבינו. מה קרה בינתיים? הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו כך ורואים שהארץ שמשה נתן לנו היא משהו אחר, יותר קטן.

מה זה אומר? שוב, "בן חמש למקרא", זה דבר הכי פשוט שכנראה הגבולות האלו לא דבר סופי. כאילו שהגבולות של משה הם איזה מצב ראשוני, מחויב המציאות, על מנת להגיע לגבולות של אברהם, ועל מנת להגיע אחר כך עוד יותר. להפך – אם היו נותנים רק את גבולות אברהם גם הייתי חושב שזה די, אבל היות והתורה מלמדת אותי שמתחילים יותר מצומצם כדי להתפשט, ממילא אין צורך להתפשטות. כשמגיעים לגבולות של אברהם זה שלב מסוים, ואחר כך "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[כב].

רק שאופי ההתפשטות הוא כמו שאנחנו מסבירים במקום אחר. יש כמה צורות של אופי, יש אופי שצריך להילחם על התפשטות הגבורות, ויש אופי שבדרך ממילא מתפשט, בשלום, בלי שום מלחמה. בכיבוש יש שכובשים בכח ויש שכובשים בדרך ממילא, כבר נכבש, שכולם נמוגים לפניך והארץ נכבשת לפניך מעצמה [כמו שלמה?] כן. באמת שלמה הוא אחד מעשרה מלכים שלפי חז"ל מלכו מסוף העולם ועד סופו[כג]. אם כי שהיתה אז הארץ עם גבולות, אבל בפנימיות חז"ל אומרים שהוא התפשט ומלך על כל העולם, לא רק על כל העולם אלא גם על התחתונים וגם על העליונים.

[איך אני יודע מתי הארץ מתפשטת?] עוד פעם, ארץ לשון רצון[כד], אז תלוי מי שיושב בארץ. יש פרצוף עם ישראל, הפרצוף של כנסת ישראל, והעיקר תלוי ברצון, איזה רצון יש לפרצוף – "אם תרצו וכו'". [אם אני רוצה שיהיה בהתפשטות ולא בכיבוש?] אז צריך לעורר שכולם ירצו, אם כולם ירצו שעכשיו יגיעו יהודי רוסיה הם יגיעו והארץ תתפשט. מה עכשיו שמענו שטוענים לגבי העליה מרוסיה? לעצור את העליה רחמנא ליצלן חס ושלום, בגלל שפוחדים – כך שמעתי – שהם יגיעו לכאן, לשטחים המוחזקים. ודאי, זה תלוי בפרצוף של כלל ישראל.

[רצית לקבוע מזה כלל, שעד הגבולות יש מצוה להילחם אבל מכאן אין] לא, אמרנו שבהתפשטות הגבולות, יכול להיות שמהגבולות של משה עד הגבולות של אברהם אחר כך זה בדרך ממילא. יש שלב שזה התפשטות בכח, ויש שלב שזה כבר הולך מעצמו.

תיקון קטנות רב זירא בארץ ישראל

אם כן, שוב, זו רק היתה הנקודה של השוט, השטות והשיטה. היו שלש דוגמאות: הדוגמה של חתן וכלה, לרקוד לפניהם בבחינת שטות, אפילו תלמיד חכם שנראה שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים, עד כדי כך שרב זירא ביקר אותו. שוב, מה קורה? רב זירא מבקר אותו, אחר כך רב זירא נוכח לדעת שטעה טעות גדולה, ולכן הסברנו מה התיקון שלו? ארץ ישראל, הוא צריך לצאת מבבל. אם יש לו הווא אמינא שכשרוקדים לפני חתן וכלה זה זלזול בכבוד חכמים, הוא כזה מתנגד, הוא כזה זעירא, כזו קטנות מוחין, זירא לשון זעירא [קוראים לו זעירא] כן, בירושלמי קוראים לו זעירא. לכן בפורים "רבה קם" ושחט אותו[כה], פעם אחת בסעודת פורים, שגם זו בחינת שטות. אין לך שטות דקדושה יותר מזה, אז קם רבה ושחט את רב זירא. אחר כך כשהתפקח רבה הוא ביקש עליו רחמים והחיה אותו, הוא קם לתחיה. זה מה שכתוב בגמרא שם, שלשנה הבאה הוא הזמין אותו לסעודה עוד הפעם, רבה לרב זירא, הוא אמר שלא בכל יום "אתרחיש ניסא", לא מוכן לבוא עוד הפעם.

[הוא היה אז בארץ ישראל?] לא, מסבירים שהוא היה עדיין בבבל. זה הסוד שרבה זה מלשון רב, גדלות מוחין, זירא הוא לשון קטן, אז הגדלות שוחט את הקטנות. כל הדרך שהיה צריך לצום אחר כך ארבעים תעניות לשכוח את התלמוד בבלי, את כל המוחין שלו שהיו לו קודם, שזו גם מיתה ברוחניות, על מנת לזכות לתלמוד ירושלמי, שהוא "אוירא דארץ ישראל מחכים"[כו].

גם כאן אותו דבר. אחרי שהוא נוכח לדעת מהשיטה המצומצמת שלו, המצרים שלו, היה צריך לצאת משם לארץ ישראל. זה התיקון.

הנהגה בשטות דקדושה נגד הנחות העולם

שוב, אם כן, הוא מביא מהדוגמה של חתן וכלה, שטות, אחר כך מהמשוגע, שהוא הנביא. הוא מסביר למה הנביא צריך להתפשט מהלבושים שלו? בגלל שהלבושים התחדשו רק על ידי חטא עץ הדעת. הלבושים מבטאים את ההרגש העצמי של האדם, המודעות העצמית שלו, המודע לו, ונביא צריך לצאת ממודעות עצמית, לכן הוא צריך להוריד-להתפשט מהלבושים. בפני העם הוא נראה ונדמה משוגע לחלוטין, ככה קוראים אותו. זו הדוגמה השניה של שטות.

אחר כך הדוגמה השלישית, כמו שאמרנו, זו העבודה השוה בכל נפש –  להפוך את הלמטה מן הדעת 'דעולם פון וועלט', שבעולם, שיהיה מזה למעלה מן הדעת. בלשונו:

ישנם כמה דברים באדם שהוא נוהג ועושה כן וויילע אזוי טוט וועלט, והדברים האלה הם כמו חוק שבלתי מזיזים אותו ממקומו לפי דכן הוא הנהגת העולם. וכמו בכמה עניני נימוס והדומה כו', הנה את זה צריכים להפכו אל הלמעלה מן הדעת בעבודה,

יש דברים שהאדם עושה רק בגלל שכך העולם עושה, ה בגלל שכך כולם עושים. הדברים האלו הם כמו חוק שבלתי מזיזים אותו ממקומו. זה חוק, חייב להיות ככה, לא מזיזים את זה. צריך ללמוד מהתופעה הזאת איך להיות חזקים ואיתנים ועל דרך זה ממש בעניני קדושה.

וכמו על דרך משל זמני האכילה וזמני השינה, הנה מצד הרגש העולם הם קבועים בעתים וזמנים, וגם כן כשצריך להתעסק במשא ומתן, ומכל מקום הנה זמנים האלה על פי הרוב בלתי ניזזים ובלתי נדחים כלל ועיקר,

אפילו שיש לאדם עסקים, שעסקים הם גם דבר חשוב בגשמיות, על דרך הרוב האדם לא משנה את האכילה והשינה. הם עוד יותר חשובים, גם מהעסקים, מהמשא ומתן, בדרך כלל.

וזמני הקביעות של תורה ותפלה הם נדחים ואין להם קבע, ויש שהם נדחים ח"ו לגמרי. הנה האדם אשר נותן איזה חשבון לנפשו האם יש איזה חכמה בהנהגה כזו... וכו' וכו'.

הוא אומר שאדם צריך לקבוע עתים לתורה ותפלה ואם יתבונן הוא יווכח לדעת שבטולם בא רק מצד רוח שטות שבו, ואז על ידי התבוננות נכונה הוא יגלה את כח האיתן בנפש להפוך את רוח השטות.

כל זה היה הפרק האחרון מהמאמר הראשון של באתי לגני של הרבי הריי"צ.

ב. תביעה עצמית לפני תביעה מחסידים

חוויות אדמו"ר הזקן בכתיבת ספר התניא

עכשיו הרבי מצטט ממנו רק לענין של שטות דקדושה. מהי?

עֲבוֹדָה וּבִטּוּל שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וְדַעַת.

היות שהמאמר הזה הוא מאמר התקשרות, המאמר הראשון בשנה הראשונה של נשיאות הרבי, אז יותר אולי מכל מאמר אחר זהו מאמר שכולו התקשרות, מצד הרבי לרבי הקודם. הוא לוקח עכשיו את הנקודה וממשיך להסביר אותה:

וְהִנֵּה כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁתָּבַע מֵאִתָּנוּ כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר וכמו"כ שְׁאָר הַנְּשִׂיאִים

צריך לדעת: "כל מה שהרבי הקודם תבע מאיתנו" – למה הוא מתייחס בדבר זה? ל"מעשה הוא העיקר"[כז], הוא רוצה להוציא את תמצית התביעה. בכל מאמר יש השכלה ויש תביעה, מה תובעים, מה רוצים ממך. עד כאן הוא דיבר על צד ההשכלה – "עיקר שכינה" ואחר כך על תכלית כוונת הבריאה, שאינה בשביל האצילות רק בשביל עולם התחתון – עכשיו הוא כבר ב"מעשה הוא העיקר", מה רוצים מאתנו.

אז מה שרוצים מאתנו הוא דוקא סוף המאמר כאן. כל המאמר הזה נחשב צוואה של הרבי הקודם. אם כן, בצוואה שלו הוא דורש ותובע מאתנו עבודה בדור שלנו של שטות דקדושה. הרבי אומר שקודם כל, אם צדיק תובע ממך דבר זהו סימן שהוא בדיוק העבודה שהוא נהג בעצמו.

המשך המאמר יהיה בענין מדת הנצחון בנפש. מה שיוצא מכל ההמשך כאן הוא ששטות דקדושה היא מדת הנצח, המדה האיתנה נגד כל מונע ומעכב עד שאתה מנצח, "דידן נצח"[כח]. ההחלטיות בנפש של "דידן נצח" – וככה מחויב המציאות – היא עד כדי מסירות נפש. אבל מסירות נפש של אברהם אבינו, לא שמסירות הנפש היא העיקר, רק שממילא יש מסירות נפש, כמו שדברנו[כט]. זו השטות דקדושה, "לכתחילה אריבער"[ל], לא להיכנע לשום דבר.

הוא אומר עכשיו כלל גדול שכבר מתחיל להיות אותיות של עבודה, שכל מה שרבי אמתי תובע הוא "נאה דורש ונאה מקיים"[לא] לפני שהוא דורש:

קִיְּמוּ זֶה בְּעַצְמָם,

להפך, מה שקיימו בעצמם – כמו שנראה תכף – מקצת מכך הוא מה שהם דרשו, וגם מקצת מה שהם חוו בתקופות שונות בחיים שלהם. הרגש והחויה שלהם נודפת לכלול את כל המקושרים וכל החסידים. כמו שמספרים[לב] על אדמו"ר הזקן שכתב את ספר התניא במשך 20 שנה, ויש בו כל מיני פרקים – יש פרקים של שמחה ויש פרקים של מלחמה נגד עצבות-מרירות – כשהיה כותב היה מדייק. מסופר שהיה יושב לפעמים שבועיים על אות אחת בתניא. רבינו תם אמר על פירוש רש"י לתורה שישב שבעה נקיים על כל מלה, ככה מסופר[לג]. גם על התניא, יש כמה גרסאות כמה זמן ארכה כתיבת הספר, אבל מקובל שבמשך 20 שנה אדמו"ר הזקן ישב עליו, והיו כאלו אותיות שישב אפילו שבועיים לכתוב אחת. כאשר הוא כתב משהו הוא חי בדיוק את אותו ענין. מסופר שכאשר הוא היה באמצע כתיבת עניני מרירות, אז רחמנא ליצלן כל החסידים – בלי לדעת מאיפה זה בא אבל היתה התקשרות נפשית עמוקה וזהו הסימן לכך – כולם נפלו למרירות וכשכתב על שמחה כולם היו בהתרוממות נפש, בשמחה עצומה. זה בדור של אדמו"ר הזקן.

מה זה אומר לנו? שתוך כדי כתיבת הספר הוא חווה בעצמו כל מלה שהוא כותב, הוא לא היה כותב מלה בלי לחיות אותה. ידוע, יש כלל בתניא[לד], שאת המלה 'אצילות' הוא כותב עם גרש, רק אצי', ולא גומר את המלה אצילות. ההסבר המקובל מהדור ההוא שכאשר היה כותב את המלה 'אצילות' הוא היה מגיע לשם ולכן לא היה יכול לגמור את המלה תוך כדי כתיבתה. [ואיך היה אומר?] אדמו"ר הזקן היה קורא לאצילות 'איבן' (למעלה) ולבריאה 'אונז'ן', באידיש היה אומר על אצילות למעלה ועל עולם הבריאה למטה, בפשטות, כמו שנשמע.

אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא

וְהוּא ע"ד דרז"ל עה"פ מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר,

על דרך "הצדיקים דומים לבוראם"[לה], ועל דרך מה שכתוב לגבי בורא עולם, לגבי הקב"ה, שהוא "מגיד דבריו"[לו] – דבריו של עצמו הוא מגיד "ליעקב", "חקיו" של עצמו "ומשפטיו" של עצמו "לישראל".

הרבי כותב למטה (בהערה יד), תסתכלו, שהבחינה של "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל" היא מה שנקרא בחסידות אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא. כלומר, קודם הוא עושה ומכח זה הוא מצוה לנו לעשות אחריו. על דרך המצוה ללכת בדרכיו[לז], "מה הוא רחום אף אתה רחום"[לח]. הוא רחום בכך שהוא מגלה לך בתורה את הרחמנות שלו, וזו גופא נתינת הכח שאתה תוכל להיות רחום ולהידמות אליו. זה נקרא אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא. על זה גם כתוב "קדשנו במצותיו", כלומר שהקב"ה מקדש אותנו במצות של עצמו[לט].

אבל יש בחינה שניה, שאחרי שהאדם עושה את המצוה "ואחר כך כל השונה וכו' הקב"ה שונה כנגדו, ציצית שלמטה מעוררים ציצית שלמטה, בתוספת אורות וכו'". זה כיוון הפוך, זה נקרא באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, מה שהאדם עושה הקב"ה עושה אחריו. ע"ד הפירוש המפורסם[מ] של הבעל שם טוב "הוי' צלך"[מא], או פירוש המגיד[מב] "דע מה למעלה ממך"[מג]. "הוי' צלך", ה' הוא הצל שלך, כמו שצל עושה אחרי האדם, הולך אחרי האדם בטבע – ככה הקב"ה הוא צל לגבי האדם. כמו כן, ה"דע מה למעלה ממך", שכל מה שמתרחש למעלה תלוי בך, הוא ממך. אם כן, אלו שתי בחינות: בחינה של אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

"תנו עז לאלהים" – תוספת חיות מהתלמיד לרב

אז גם אצל כל משפיע ומקבל צריך להיות כך, שהמשפיע כאילו דורש דבר שיש לו, הוא לא ידרוש דבר ולא יאמר משהו ולא צריך ללמד משהו שאין בו בכלל. אבל מה שהתלמיד מקיים מחזק את הדבר אצל הרב ביתר שאת ויתר עז. זה נקרא "תנו עז לאלהים"[מד], זהו כלל גדול. אפילו לצדיקים גדולים כמו הבעל שם טוב יש זמנים של נפילת מוחין במדה מסוימת. אין לנו עסק בצדיקים ובנסתרות, אבל ככה מסופר. מסופר על הבעל שם טוב וכיוצא בו שכאשר יש להם זמנים של נפילת מוחין אם התלמיד דבוק ברב והולך בדרך שלימד אותו קודם זה מחזק את הרב, בבחינת "תנו עז לאלהים". [יש את הסיפור שהסתלקו ממנו המוחין בדרך לארץ ישראל] זה זמן שהיתה לו הסתלקות מוחין גמורה, אבל לא שחזרה בזכות התלמיד.

יש סיפור אחר על הבעל שם טוב שהיה במרה שחורה או משהו, לא לגמרי הסתלקות מוחין, אבל הוא היה בנמיכת רוח, שאחד התלמידים המובהקים בא וגם פנה אליו "רבי ומורי וכו'", וגם גילה לו את הדבקות שלו בו וממילא הנכונות שלו ללכת בדרכיו וזה החזיר לו את המוחין שלו.

זהו הפסוק "תנו עז לאלהים", וההפך הוא "צור ילדך תשי"[מה], שאם לא הולכים בדרך ה', אם זונחים את הקב"ה – מתישים את כוחו של מעלה כביכול[מו]. אם מתחזקים למטה מוסיפים כח ועז למעלה, ככה הוא כותב, "תנו עז לאלהים", מוסיפים אורות עצמיים בעולם האצילות שיוכל לתפקד יותר טוב. [מה למעלה מזה?] בכל מדרגה שאפשר לדבר על גילויים, כמו שדיברנו קודם, אפילו באור אין סוף יכול להיות יותר או פחות. אם זה עצמות ממש – "אני הוי' לא שניתי"[מז] – אין שינויים שם, אבל לגבי כל מה שבאמצע יכול להיות שינויים.

[כשאומרים "תנו עז לאלהים" זה רק למדרגות הנמוכות, לא לו בעצמו?] הכוונה שהוא עצמו יתגלה. אם יש תכלית כוונה בעצמותו להתגלות היא גם כן מפכחת אותו מהבכי שהוא בוכה במסתרים על "גאותם של ישראל שנטלה מהם וכו'[מח]. [גם הבכי הוא כבר גילוי] לא, אף אחד לא רואה, הוא לא גילוי, הבכי הוא ב"בתי גוואי"[מט], רק הוא גלה את אוזן הנביא ש"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[נ].

"תנו עז לאלהים" – תוספת חיות מהתלמיד לרב

[זה קושיא טובה, לא? מה התשובה?] "אַ תאוה ניט'ן קושיות"[נא], זהו חלק מהתאוה לבריאת העולם עליו לא שואלים קושיות [כמו עצם הדבר] זה מה שכתוב שההארה האחרונה נעוצה בעצמות. זה נושא שלמדנו במגדל עדר ביום חמישי[נב], שיש מאור, אור, זיו, הארה והארה דהארה, והשפע יורד ויורד ויורד עד שההארה הכי פעוטה, הכי מדולדלת מגיעה להחיות את העולמות [הצל יציב לגמרי, אז היציבות שם היא כפשוטו, שה' נמצא בתוכך ממש] זה הפשט, ממש. הוא אומר שיש משהו עצמי בצל. [אני בעצמי לא משתנה?] לא, הוא אומר שזה שיש לך צל והוא לא משתנה. זהו עצם הצל.

להפך, כתוב בגמרא[נג] שיש בקליפות, לשדים, יש רק בבואה, צל אחד ואין להם בבואה דבבואה, ולאדם – להבדיל – יש בבואה דבבואה. אז רואים שהדבר הזה הוא חלק מעצמו. להפך הוא מצביע על עצמו של האדם, שיש לו צל כזה. אם יש לו רק צל אחד זה מצביע על עצם אחר, עצם של שד.

אז איך שלא יהיה, מה שלמדנו פה הוא שהרבי אומר שיש לפעמים "חקיו ומשפטיו", "אשר קדשנו במצותיו" לפני המצוות שלנו, קודם ה' מקיים ואחר כך אנחנו, ויש להפך – שקודם אנחנו ואחר כך הוא, ואלו שתי הבחינות של אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, או באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. אמרנו שאפשר להתבונן בזה מאד טוב בכל יחס של משפיע ומקבל.

גילוי קיום ההוראה – נתינת כח

וְכֵן מָה שֶׁהוּא מְצַוֶּה לְיִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה [בעצמו], ועד"ז [כמו אצל הקב"ה כך הוא כל צדיק אמיתי] הוּא בְּהוֹרָאוֹת נְשִׂיאֵינוּ שֶׁמָּה שֶׁתָּבְעוּ מֵהַמְּקֻשָּׁרִים וְשַׁיָּכִים אֲלֵיהֶם הִנֵּה הֵם בְּעַצְמָם קִיְּמוּ וְעָשׂוּ כֵּן. וּמָה שֶׁגִּלּוּ לָנוּ שֶׁקִּיְּמוּ זֶה, הוּא כְּדֵי שֶׁיְּהִי' לָנוּ יוֹתֵר נָקֵל לְקַיְּמָם.

בטח שהם קיימו, אפילו אם לא היינו יודעים. ברגע שהוא תובע מאיתנו זהו סימן שהוא עושה זאת בעצמו. אבל מה שיותר מכך, לפעמים מגלים לנו מה שהם עושים על מנת לתת עוד יותר כח. זה על דרך "חבה יתרה נודעת להם"[נד], שעל ידי החבה היתרה יש עוד יותר חיות בעסק הדבר. כתוב ש"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", אבל "חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה", והחבה יתרה היא לא סתם, היא גם פועלת, יש לה תפקיד לפעול תוספת חיות שהוא יוכל ללמוד יותר טוב, וממילא גם לעמוד יותר טוב נגד כל המניעות והעיכובים שבפני תלמוד התורה שלו.

ג. סיפורי אהבת ישראל על אדמו"רי חב"ד

אדמו"ר הזקן: הפסיק בתפלה עבור יולדת

וּכְמוֹ בְּהָעִנְיָן דְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל

עכשיו הוא מתחיל להביא דוגמאות לזה. בפרק הזה הוא עבר מפרקי השכלה לפרקי עבודה, ועכשיו במיוחד סיום המאמר הוא פרקי התקשרות. הוא אומר לדוגמה מכ"ק אדמו"ר הזקן. קודם הוא מביא את הענין של אהבת ישראל, שעיקר מה שהחסידות תובעת, בכלל מהבעל שם טוב והלאה – אהבת ישראל ללא גבול. זה עיקר חידוש החסידות, הלכה למעשה. נקח את הענין של אהבת ישראל:

שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה סִפּוּרִים מכאו"א מֵהַנְּשִׂיאִים [איך שהם נהגו למעלה מטעם ודעת, כלומר מדת חסידות לפנים משורת הדין לגמרי, בענין אהבת ישראל]. וּלְדֻגְמָא מכ"ק אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן שֶׁהִפְסִיק בִּתְפִלָּתוֹ וְהָלַךְ [במקום אחר כתוב[נה] שהסיפור הזה היה ב"כל נדרי", ביום כיפור] וְקָצַץ עֵצִים וּבִשֵּׁל מָרָק וְהֶאֱכִיל בְּעַצְמוֹ לְיוֹלֶדֶת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ אֲנָשִׁים שָׁם בַּבַּיִת.

אדמו"ר האמצעי: חטאי החסיד השפיעו על בשרו

מכ"ק אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי, אֵיךְ שֶׁנִּכְנַס אֵלָיו אֶחָד לִיחִידוּת וְהִתְאוֹנֵן עַל הָעִנְיָנִים שֶׁאַבְרֵכִים מִתְאוֹנְנִים עֲלֵיהֶם [דהיינו פגם הברית]. וְגִילָה אדהאמ"צ אֶת זְרוֹעוֹ וא"ל הֲלֹא תִּרְאֶה שֶׁצָּפַד עורִי עַל עַצְמִי [על פי פסוק באיכה[נו]. היה לו מחלת עור בזרוע שלו] גּוֹ' וכ"ז הוּא מהח"נ שֶׁלְּךָ [התיקון הוא חכמה נסתרה. על כך אומרים "חן חן"[נז], שתיקון החן הוא חן – תיקון חטאות נעורים הוא בלימוד חכמה נסתרה, "יודעי חן"]. אֲשֶׁר מוּבָן הַפְלָאַת וְרוֹמְמוּת מַעֲלַת כ"ק אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי בִּכְלָל וּבִפְרָט מֵאֵלּוּ שֶׁשַּׁיָּכִים לְעִנְיָנִים כְּאִלּוּ [אין לו שום שייכות לענינים כאלו מצד עצמו], ומ"מ הָי' הַהִתְקַשְּׁרוּת עִמָּהֶם כָּל כָּךְ עַד שֶׁמִּצַּד הָעִנְיָנִים שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ שֶׁלֹּא כִּדְבָעֵי לְמֶהֱוֵי, פָּעַל עָלָיו חֲלִישׁוּת הַבְּרִיאוּת בְּיוֹתֵר [הוא נחלש בבריאות הגופנית שלו מצד הענינים הלא כדבעי של החסיד. שוב, הוא פעם חשף את עצמו והראה ואמר את המשפט הזה], עַד שֶׁצָּפַד עוֹרוֹ עַל עַצְמוֹ [זה סיפור של אדמו"ר האמצעי].

אם שמתם לב, זו כבר הפעם השלישית במאמר שהוא מצטט את כל הרביים. בפעם הראשונה זה היה בענין "עיקר שכינה"; בפעם השניה בענין שתכלית הכוונה היא עולם התחתון ולא עולמות עליונים; וכאן הפעם השלישית בסיפורים, סיפור קצר על כל אחד ואחד, להדגים את השטות דקדושה בענין אהבת ישראל. [מה שטות בזה שצפד עורו?] זה שאתה כל כך רגיש עד שהחטא שהוא חוטא משפיע עליך. [זה לא שטות, זה מראה שהם מקושרים] זה קשר כזה שלמעלה מטעם ודעת, שהשכל לא מחייב אותו. [כן, זה ידוע ששני חברים שהאחד לא טוב גם השני לא מרגיש טוב] נכון, זה "באהבתה תשגה תמיד"[נח], זה נקרא שגעון, שגיון-שגעון[נט]. אהבה כזאת היא שטות, וזו הדוגמה של שטות.

אדמו"ר הצמח צדק: עזרה ליהודי לפני התפלה

סיפור השלישי,של הצמח צדק:

מכ"ק אַדְמוֹ"ר הצ"צ, אֵיךְ שֶׁהָלַךְ קֹדֶם הַתְּפִלָּה לְהַלְּוֹת גְּמָ"ח לְאִישׁ פָּשׁוּט שׁהָי' נוֹגֵעַ לוֹ בְּפַרְנָסָתוֹ.

הסיפור שהוא פגש מישהו שביקש הלוואה, ובתחלה הוא דחה אותו ואמר שיתן לו אחרי התפלה. אחר כך כשהוא הלך לבית כנסת הוא תפס שהיריד מתחיל על הבוקר, ואם לא יהיה לו כסף על הבוקר ממש הוא יפסיד, או שלא ירוויח כל מה שיכול היה להרוויח. הוא מיד התחרט על כך שדחה אותו, שם את הטלית-תפילין בצד ורץ לשוק לחפש אותו עד שמצא אותו ונתן לו את הגמ"ח. זו דוגמה של סיפורי צדיקים, אבל לא של נסים ומופתים. [יש המשך לסיפור] את המופת שהיה אחר כך הוא לא מספר, הוא מספר מה ששוה לכל איש. בחב"ד המקורית סיפורי צדיקים היו כאלו שנוגעים לעבודה של כל אחד, שאפשר ללמוד מהסיפור, דבר שמאפיין את סיפורי חב"ד, לא סיפורי מופתים. אלא שעכשיו יש צו והוראת שעה שיהיו גם הרבה סיפורי מופתים, אבל פעם את המופתים היו דוחים מתחת לשולחן[ס]. מה שחשוב הוא סיפור כזה שאפשר ללמוד ממנו.

[מי נתן את ההוראה?] גם הרבי מסכים לזה בזמן האחרון [שיפרסמו סיפורים כאלו?] כן, לגבי ה"בית חיינו" שיוצא עכשיו כמה חודשים, הרבי נתן ברכה מאד מפורשת שיכתבו כמה שיותר בהרחבה בכל הענינים, זהו צו שעה.

אפילו שלא ראיתי את הקיצור עדיין, אבל אמרו שהשבת הזאת האחרונה, כשהרבי דיבר על י' שבט שיבוא בעוד כמה ימים, פעם ראשונה בהיסטוריה הוא חילק[סא] בינו לבין הרבי הקודם. דהיינו, הוא אמר שזו שנת הארבעים להסתלקות השווער ונשלמו ארבעים שנים לנשיאות נשיא דורנו, משהו כזה. זאת הפעם ראשונה שכך התבטא, [אחרי ארבעים שנה תלמיד עומד על דעת רבו[סב]] זה בדיוק מה שהרבי מדבר כל הזמן, רק עכשיו הוא עומד על כך.

זה מה שאמרנו[סג] שהרבי הקודם עצמו נתן רמז בתחלת המאמר " באתי לגני אחתי כלה ואיתא במדרש רבה (במקומו)". למה כתוב "(במקומו)" בסוגריים? המדרש הזה כתוב בכמה מקומות, אבל שם במקומו, בשיר השירים רבה, הוא פותח במלים "אמר רבי מנחם חתניה דרבי אלעזר וכו'"[סד]. יש כאן רמז ברור, הרמז אולי הכי מובהק. [למה זה מובהק?] זה לא מובהק? זה מובהק מאד. רשב"י אומר[סה] שאם כל התורה היא סיפורי מעשיות אני יכול לספר יותר טוב. כתוב בזהר שמי שאומר שהתורה היא סיפורים – אני יכול יותר טוב לספר.

אם כן, הסיפור של הצמח צדק הוא שהוא הלך להלוות למישהו לפני התפלה, לאיש פשוט לגמרי, לא לאיש שיש לו איזו מעלה או משהו, שהיה נוגע לו בפרנסתו. מכאן רוצים ללמוד דרך חיים, דרך החסידות, לכל אחד ואחד.

אדמו"ר מהר"ש: נסיעה לעורר יהודי

מכ"ק אַדְמוֹ"ר מָהָרָ"שׁ, שֶׁפַּעַם נָסַע בְּיִחוּד מְקוּהֶרֶאֲרָט לְפַּאֲרִיז [אני לא יודע איפה זה קוהארט, אבל זו נסיעה ארוכה מאד] וְנִפְגַּשׁ שָׁם עִם אַבְרֵךְ אֶחָד וְאָמַר לוֹ [הוא הלך באופן מיוחד, נכנס לבית מלון ופגש שם אברך אחד ואמר לו ככה]: יוּנְגֶערְמָאן יֵין נֶסֶךְ אִיז מְטַמְטֵם הַמּוֹחַ וְהַלֵּב [הוא אמר לו: 'אברך צעיר, יונגרעמאן, תדע לך שיין נסך מטמטם את המח והלב'], זַיי אַ אִיד ['תהיה יהודי']. וְהָלַךְ הָאַבְרֵךְ לְבֵיתוֹ, וְלֹא שָׁקַט עַד שֶׁבָּא לכ"ק אַדְמוֹ"ר מָהָרָ"שׁ, חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ מִשְׁפַּחַת יְרֵאִים וַחֲרֵדִים [זו אחת מהמשפחות הכי חשובות היום בחב"ד. [מי אלה?] לא מספרים מי זה]. אֲשֶׁר יָדוּעַ שֶׁאֵצֶל כ"ק אַדְמוֹ"ר מָהָרָ"שׁ הָיָ' הַזְּמַן יָקָר בִּמְאֹד, עַד שֶׁגַּם אֲמִירַת הַחֲסִידוּת הָיָ' בְּקִצּוּר [הרבי היחיד בחב"ד שקצת קיצר באמירת חסידות. מיוקר הזמן], וּבִזְמַנִּים יְדוּעִים הִנֵּה בַּשָּׁעָה הַשְּׁמִינִית בַּבֹּקֶר הַי' כְּבָר אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה [שזה מופת... בשביל רבי זה מופת... היה כזה מופת שבשעה שמונה בבוקר היה כבר אחרי התפלה], ובכ"ז [עם כל יוקר הזמן אצלו] נָסַע נְסִיעָה רְחוֹקָה וְשָׁהָה שָׁם מֶשֶׁךְ זְמַן בִּשְׁבִיל אַבְרֵךְ כו'.

[זה לא דוגמה לאהבת ישראל, אלא לרוח הקודש] הרבי לא מביא את הצדדים הרבי'שקייט, מה ששייך לרוח הקודש וכיוצא בזה. [אבל עצם הסיפור הוא כזה] לא, עצם הסיפור הוא שאם הוא הרגיש שהוא נשמה יקרה, מה כוונה? הוא הרגיש שאך ורק הוא בתור רבי מסוגל לפעול עליו. כלומר שיש זיקה נפשית ביניהם. באותה מדה גופא, אתה לא צריך להרגיש שהוא נשמה יקרה, אבל אתה צריך להרגיש כל יהודי שיש לך קשר איתו ואז אתה רץ אחריו. אם יש לך רגש, אולי – כולי האי ואולי – תוכל להשפיע עליו טוב. אם תרוץ אחריו ולעשות לו טובה ברוחניות, כמו כאן, להחזיר אותו בתשובה. אז זה מהרבי המהר"ש.

אדמו"ר הרש"ב: נסיעה בעצמו עבור צרכי ציבור

מכ"ק אַדְמוֹ"ר נ"ע [הרבי הרש"ב] בִּתְחִלַּת נְשִׂיאוּתוֹ, אֲשֶׁר גָּזְרוּ אָז גְּזֵרָה חֲדָשָׁה [המדינה ההיא, רוסיה] וְהָי' צָרִיךְ לִנְסֹעַ ע"ד זֶה לְמוֹסְקְבָה. וְאָמַר לוֹ אָחִיו הַגָּדוֹל הרז"א נ"ע,

היה לו אח יותר גדול ממנו, ר' זלמן אהרן, היה מלומד בשפות והיה איש מאד-מאד מקובל על הבריות. אחר כך היה סוחר גדול, איש מוצלח מאד ובעל עסקים. הרבי הכי צעיר בתולדות חב"ד הוא הרבי הרש"ב שנעשה רבי בגיל 22, כל השאר הם בגילאים הרבה יותר מבוגרים. כאן הוא צעיר מאד, בן 22, ויש משהו חמור מאד, נגזרה גזרה נגד עם ישראל, ויש לו אח יותר מבוגר, אח מוצלח בכל דבר, יודע שפות יותר, יודע רוסית, הוא לא יודע רוסית. האח המבוגר אמר לו:

הַזְּמַן יָקָר אֶצְלְךָ וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הֵיטֵב שְׂפַת הַמְּדִינָה (הרז"א הָי' מְלֻמָּד בְּשָׂפוֹת) וְגַם אַתָּה צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ הֶכֵּרוּת [בגלל שאתה לא מכיר שם אנשים, ואני כן מכיר], וְלָכֵן אֶסַּע בְּעִנְיָן זֶה כְּפִי הוֹרָאוֹתֶיךָ [אתה תאמר לי בדיוק מה צריך לפעול ואיך ואני אעשה בדיוק מה שאתה אומר. אתה תשב בבית ואני אקיים את הדברים]. אֲבָל כ"ק אַדְמוֹ"ר נ"ע [הרבי הצעיר] לֹא הִסְכִּים ע"ז וְנָסַע בְּעַצְמוֹ וְהִצְלִיחַ.

אדמו"ר הריי"צ: השתדלות (כמו במכתבים) לעזור ליהודי

וְכֵן יֶשְׁנָם כַּמָּה סִפּוּרִים מכ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר אוֹדוֹת הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ לַעֲשׂוֹת טוֹבָה וַאֲפִלּוּ לְאִישׁ פְּרָטִי, בְּרוּחָנִיּוּת אוֹ בְּגַּשְׁמִיּוּת.

במיוחד אם מסתכלים על המכתבים שלו. גם של הרבי שליט"א וגם של הרבי הקודם יש לו מכתבים. זה ודאי דורש מאתו זמן רב, מכתבים מפורטים בהנהגות, הנהגות בית שכותב לנשים ולכל מיני אנשים, איך לנהל את הבית. רק לפני כמה ימים ראיתי מכתב שממש הוציא אותי מהכלים לגמרי, שבסוף ימיו – בשנה האחרונה – כתב הרבי הקודם לאשה אחת. כתב מכתב ארוך מאד בענין שלום בית ובכלל חינוך ילדים, וכל מיני פרטים ופרטי פרטים, לפי מה שהיא התעניינה בהם. ממש מכל הלב כמו שאומרים, בפשטות, בשיא הפשטות. [איפה זה?] זה מופיע במאמרים תש"ט[סו], אחרי מאמר ד"ה "טעמה כי טוב סחרה", יש שם כמה מכתבים שהוא כותב לנשים, זה מכתב מיוחד, ממש משהו מיוחד.

אם כן, הרביים הקדישו זמן ואת כל הנשמה שלהם השקיעו באהבת ישראל באופן של "באהבתה תשגה תמיד" למעלה מטעם ודעת. הכל דוגמאות של שטות דקדושה, שעל פי דין תורה, על פי הלכות תלמוד תורה, אפשר בקלות למצוא את ההיתר לא לעשות אותם ולשבת וללמוד.

וְהִנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ ע"ז [הרבי הקודם הניח את עצמו ואת כל ענינו על ההשתדלות שלו למעלה מטעם ודעת לעשות ליהודי טוב ברוחניות ובגשמיות], לֹא רַק הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁלּוֹ כ"א גַּם הָרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ  [הוא הניח. הרבי לא רק הניח את הגשמיות, כמו הסיפור של הרבי האמצעי, צפד עורו על בשרו, על עצמו, אלא גם את הרוחניות שלו הוא הניח הצידה בשביל לעשות טובה ליהודי פשוט, לאיש פרטי ברוחניות ובגשמיות], אַף שֶׁזֶּה שֶׁהָיָ' מֵטִיב עִמּוֹ הִנֵּה לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא הָיָ' כְּלָל בְּסוּג שֶׁל חֲבֵרְךָ בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת אֶלָּא שֶׁהָי' שֶׁלֹּא בְּעֶרְכּוֹ כְּלָל [אותו אחד שהוא השקיע בו לא היתה לו שום שייכות, לא היה מדובר על מקורב או משהו, גם כן איש פשוט, אנשים פשוטים לגמרי שאין להם שום שייכות לסוג של הרבי, לא בערכו כלל].

אם כן, הפרק הזה היה פרק של סיפורים, דוגמאות של שטות דקדושה בענין אהבת ישראל, איך שאת התביעה שהרבי תובע מאיתנו הוא מקיים בעצמו. ממילא, כאן במאמר הזה שלנו, שבו הוא תובע מאיתנו שטות דקדושה – הוא מקיים זאת, וממילא גם כשהוא אומר לנו לעשות ולנהוג כך הוא נותן בנו כח, אם נרצה לקבל אותו.

ד. המשכה בדרך הסתלקות

הסתלקות האור השוה בכל העולמות

ז) וְהִנֵּה ע"י אִתְכְּפִיָא וְאִתְהַפְּכָא לִשְׁטוּת דִּקְדֻשָּׁה עי"ז מְמַלְּאִים כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה, שֶׁהִיא לִהְיוֹת לוֹ יִתְ' דִּירָה בְּתַחְתּוֹנִים, וְזֶה שע"י אִתְכְּפִיָא וְאִתְהַפְּכָא נַעֲשֵׂית דִּירָה בְּתַחְתּוֹנִים, בָּאתִי לְגָנִי ["למקום שהיה עיקרי תחילה"], הוּא בְּמַדְרֵגָה יוֹתֵר נַעֲלֵית מִקֹּדֶם הַחֵטְא [זה החידוש של הפרק הזה. "באתי לגני" שיהיה לעתיד לבוא הוא הרבה יותר, באין ערוך, ממה שהיה לפני חטא אדם הראשון]. דִּכְמוֹ בְּסוֹתֵר בִּנְיָן הַקּוֹדֵם ע"מ לִבְנוֹת, הֲרֵי פְּשִׁיטָא שֶׁבִּנְיָן הֶחָדָשׁ צ"ל בְּמַדְרֵי' יוֹתֵר נַעֲלֵית מִבִּנְיַן הַקּוֹדֵם [הסתירה היא על מנת לבנות משהו יותר משוכלל מאשר הבנין הראשון], כמו"כ מֻכְרָח לוֹמַר שע"י אִתְכְּפִיָא וְאִתְהַפְכָא נַעֲשֵׂית דִּירָה בְּמַדְרֵגָה יוֹתֵר נַעֲלֵית, וְכַמְּבֹאָר בְּהַמַּאֲמָר דע"י דְּאִתְכַּפְיָא סט"א אִסְתַּלַּק יִקְרָא דקוב"ה בְּכוּלְּהוּ עָלְמִין, הַיְנוּ הָאוֹר שֶׁהוּא בְּכוּלְּהוּ עָלְמִין בְּשָׁוֶה

עכשיו הוא חוזר לרעיון בפרק הראשון של המאמר, שכתוב בזהר שכאשר פועלים "אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא"[סז] – "יקרא" הוא האור והכבוד של ה' והוא מסתלק בכל העולמות.

יש כמה דברים שצריך עיון במשפט הזה: קודם כל, לא כתוב שהוא מסתלק מכל העולמות, שאז היה משמע שעוזב את העולמות, אלא כתוב שהוא מסתלק בכל העולמות, שבתוך כל העולמות הוא מסתלק. המשפט הזה גם ודאי מרמז לי בסוד הסתלקות צדיקים, מה קורה, איזה גילוי נמשך בסוד ההסתלקותם. הוא אומר שמה שנמשך הוא האור השוה בכל העולמות יחד, שאין בו הבחנה בין עולם ועולם, דהיינו אור הסובב כל עלמין, ויותר מזה – אור עצמי. במאמר הוא רק כותב "סובב".

כבוד  ואור

[יש הבדל בין כבוד ואור?] כבוד הוא בדרך כלל אור של מלכות, "כבוד מלכותו". [מה ההבדל?] כתוב "בהיכלו כלו אמר כבוד"[סח], האור של היכל המלך "כלו אמר כבוד". אצלנו בכוונה של חנוכה כבוד הוא ממוצע בין אור ליפי. יש אור פשוט, שלא מלובש בכלים, הוא לא מתגלה דרך פרצוף, דרך פנים, ויפי הוא "חכמת אדם תאיר פניו"[סט], אור שמתגלה דרך הפנים, דרך הפרצוף. הממוצע בין אור ליפי הוא כמו ענן, כבוד הולך על עננים, כמו "ענני כבוד". כלומר, הגוף עדיין לא גוף מגובש-משוכלל, אלא רק ממוצע בין לא-גוף, בין אור פשוט, "עצם השמים לטהר"[ע], לבין התלבשות בתוך גוף והארה דרכו. זה נקרא כבוד. כבוד מתחיל עם כ, וזה גם רמז לכתר. יש "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא". "כבוד נאצל" הוא חכמה, ו"כבוד נברא" הוא מלכות, זה כלל בקבלה[עא].

לגבי יקר, איפה רואים הוא זה כבוד? גם בלשון הקודש, כאן זה בתרגום, בארמית. בפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[עב] שכנגד שם הוי', שם "יקר" הוא הכבוד, אם כי ש"יקר" הוא סוג מסוים של אור, "אור יקרות"[עג]. [תפילין הם דוקא בראש] כן, זה תפילין שבראש, אז הוא כתר, "עוטר ישראל בתפארה"[עד]. אותו אור יקר, איך שלא נפרש אותו – הוא, כמו שאמרנו בתחלה, בעיקר מלכות, רק שמלכות כוללת הכל.

הפסוק החשוב לכבוד הוא "בהיכלו כולו אומר כבוד". בתחלת המאמר המקורי הוא מביא כאן את לשון הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[עה], כאן הרמז בתנ"ך לארבעת העולמות, זה המקור. הוא אומר ככה: ש"כל הנקרא בשמי ולכבודי, דשמי וכבודי הוא המיוחד בי עדיין, שקאי על עולם האצילות שהוא עולם היחוד וההתכללות", אם נדייק כאן נראה ש"יחוד" הולך על "שמי", כמו 'שמי המיוחד בי', שם המיוחד, ו"התכללות" הולך על "כבודי". מה זה "בהיכלו כולו אומר כבוד"? כולו הוא גם לשון התכללות – כל הגוונים מתנוצצים בהשתלבות יחדו.

יש מאמר מפורסם בזהר[עו] עם משל בוצינא קדישא, שיש נר באמצע החדר, נר אחד אבל משליך את אורותיו והארותיו על הקירות באלף גוונים שונים, אבל הוא רק נר אחד. כל השתכללות אלף הגוונים של ההתנוצצות האור היוצא מהנר הוא גילוי הכבוד והוא גם מקור ההתכללות. זה הכוונה שההיכל "כולו אומר כבוד" – כולו מביע כבוד.

מה זה היכל? רשות היחיד. עולם האצילות הוא רשות היחיד[עז], כלומר שכל הגוונים האלו לא יוצאים מהיחוד. אפשר גם לדרוש ששֵׁם הוא בחינת שָׁם, שנשאר שם בתוך רשות היחיד. יש לפעמים שָׁם הוא דווקא ההפך, הולך על המקום החיצוני, אבל יש גם שָׁם שהוא ה', כמו "שם" אצל הרמב"ם, ההלכה הראשונה "שיש שם מצוי ראשון"[עח]. איפה זה שם? "אצילות איז אויך דא"[עט]. "יש שם" של הרמב"ם הוא עולם האצילות, שהוא גם כאן. זה רק לגבי כבוד.

הסתלקות מלכות דאין סוף

"אסתלק יקרא דקוב"ה". זו לא מלכות דאצילות, זו מלכות דאין סוף, גילוי של שכינה. בגלל שזה גילוי של סובב כל עלמין שסובב בכל העולמות. מתי הוא מתגלה? כאשר "אתכפיא סטרא אחרא". אמרנו שהסובב, העיגול הגדול, הוא מלכות דאין סוף. מלכות דאין סוף ואור אין סוף הם היינו הך. אור אין סוף הוא גופא מלכות דאין סוף, ככה כתוב בחסידות[פ].

[במגדל עדר למדנו קצת אחרת] אין הכי נמי, זה לא נקרא אור אין סוף, אלא אור אין סוף שמתגלה. מלכות היא מה שמתגלה, כל דבר שמתגלה הוא מלכות. כשאומרים אור אין סוף-גילוי אז זו מלכות דאין סוף, זה כלל גדול. אם כי שיש כביכול עשר ספירות גנוזות. כל שכן המדרגה העיקרית שדיברנו שם, "מלכותך", אין יותר גבוה ממנה, יש מלכות שהיא העצמות ממש. אם היא מתגלה זהו גילוי העצמות שאין יותר ממנו כלל.

דרך התלבשות ודרך התרוממות

"והיינו האור שבכולהו עלמין בשוה", האור שכתוב כאן שמסתלק, הוא בכל העולמות בשוה, ומה הכוונה שהוא מסתלק? הוא מתגלה בדרך התרוממות, זה הפירוש, הוא נמשך. הסתלקות היא לא עזיבה, אלא המשכה דרך התרוממות. [התרוממות של המקבל?] לא, שאתה רואה מול עיניך אור עולה נמשך לך אור שפועל אצלך חרדת קודש או ירא בשת, יראה עילאה, לעומת אור שמתגלה אצלך בגדר חיות פנימית, על דרך זרימה. זה עיקר ההבדל בנפש בין גילוי ממלא כל עלמין לגילוי סובב כל עלמין. גילוי ממלא כל עלמין בנפש הוא של חיות, סוד ההתלבשות, לא השראה בעצם. סובב כל עלמין הוא השראה, ואילו ממלא כל עלמין הוא התלבשות, והחויה שמתגלה לך ממנו היא שאתה מרגיש זרימת חיות, או נשימת חיות, "כל הנשמה תהלל יה"[פא], "על כל נשימה ונשימה"[פב]. אתה מרגיש "כי הוא חייך"[פג], שאתה ממלא אותי. זה נקרא התלבשות. באור הסובב כאילו שפתאום רואים אור גדול – "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול"[פד] – והוא מתגלה בדרך הסתלקות, נמשך ומתגלה בדרך התרוממות.

אור שמתגלה דרך התרוממות מתגלה באותו אופן ממש בכל העולמות בשוה, בגלל שהוא לא אומר שהוא בעצם שייך לעולם הזה בכלל. אור ששייך הוא אור שמחיה. הוא לא על מנת להחיות, רק לגלות בגילוי עצמי, כאילו שה' חושף את עצמו כאן. זה גם כן הסבר למה שנעם שאל, כשהתחלנו את המאמר הזה, איך בכלל יתכן גילוי של אור מלפני הצמצום אחריו. עיקר השאלה של 'מתנגד' הוא איך יכול להיות שאור מלפני צמצום מתגלה אחרי הצמצום. אין הכי נמי, הוא לא מתגלה בדרך חיות פנימית. אתה חושב שכל גילוי הוא חיות, שמחיה אותי, אבל גילוי כזה, להפך, הוא הסתלקות. אפשר לדרוש את זה הלאה, שהוא אפילו במובן של הסתלקות, שלא על מנת להחיות אותי, אם כבר על מנת לפעול את ההפך. אור שמתגלה בשעת הסתלקות הוא על דרך "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן"[פה] במתן תורה – גילוי כזה שפועל על המתגלה אליו לא זרימה פנימית של חיות אלא הסתלקות. רק שהקב"ה, כמו אז במתן תורה, מחזיר להם את הנשמה עם "טל תחיה שהוא טל תורה שבו הוא עתיד להחיות את המתים"[פו].

[מה ההבדל בין גילוי הסובב לגילוי העצמות?] הרבה פעמים בחסידות לא מבדילים ביניהם[פז]. גם כאן במאמר המקורי הוא לא מבדיל בין הסובב לעצמות. ברוב המאמרים בליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן בדרך כלל אין הבדל. יש לפעמים שמבדילים.

כמובן שהעצמות ממש, היות שהיא נושאת הפכים היא יכולה לכלול את שניהם. זו נשיאת הפכים במדה מסוימת, שמתגלה כאילו במקום שלא שייך אליו וממילא מתגלה ונמשך בדרך הסתלקות, אבל לא בחיות פנימית. יכולה להיות נשיאת הפכים עוד יותר מזה, שגם יהיה בדרך הסתלקות וגם חיות פנימית, שגם יהיה סובב וגם יהיה ממלא, או שימשיך את הסובב בתוך הממלא, ייחד אותם – זה נקרא יחוד סובב וממלא. זה מה שצריך להיות גילוי העצמות. העצמות צריכה להיות כח עצמי שמייחד סובב וממלא.

[למה הוא דווקא מתגלה דרך הסתלקות?] בגלל שהוא לא שייך לכאן, זה הסימן גופא שהוא שייך לכל העולמות בשווה ולא שייך לאף עולם בפרט. פשוט גילוי אור גדול שלא שייך למציאות, לא של העולם ולא שלי בתור חלק מהעולם. זה הפירוש האמיתי של אור. המדרגה הזאת נקראת יראה עילאה. דווקא אור הממלא שמתלבש פועל אהבה, "לאהבה את הוי' אלהיך כי הוא חייך"[פח]. הגילוי של הסתלקות "כד אתכפיא סטרא אחרא" הוא יראה עילאה בנפש, ירא בשת.

[תוך כדי התגלות רואים שלא שייך במקום הזה – זו הסתלקות?] כמו שפתאום הרבי יכנס לכאן לחדר, פתאום אליהו הנביא או מישהו כזה. זה נקרא גילוי אור גדול שלא לפי ערך והוא הפתעה גמורה. הוא רק פועל התבטלות ומתגלה דרך התרוממות. [בכל זאת הוא בא לכאן לחדר] זה נקרא נמשך. זה מה שהרבי מדייק. כאן בהתחלת המאמר כתוב: "כד אכתפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, בחינת האור, שנמשך אור הסובב כל עלמין שאופן המשכתו בבחי' סובב ומקיף בכל העולמות בשוה", שה"אסתלק" כאן נקרא שהוא נמשך. איך הולכים יחד אסתלק ונמשך? מביא הרבי למטה על המלים: "אסתלק... שנמשך": "נקראת המשכה זו בזהר לשון אסתלק... שהוא בחי' גילוי אור הסוכ"ע כו' בבחי' רוממות". כך הוא מביא מתורה אור[פט], שכאשר יש גילוי אור סובב שהוא רוממות הוא נמשך – ההמשכה נקראת הסתלקות.

הסתלקות הצדיק מביאה ל"פעל ישועות בקרב הארץ"

כמובן שכל הסוד הזה קשור עם הסתלקות הצדיקים הגדולים. לכן קוראים ליום ההסתלקות הילולא, הילולא הוא גילוי והמשכה. כלומר, הסתלקות היינו המשכה בגילוי עד כדי כך ש"פעל ישועות בקרב הארץ"[צ]. הביטוי שהרבי מביא מהתניא[צא] הוא שבהסתלקות הצדיק יש גילוי אור. כתוב באגרת הקודש בסוף, יש שני מכתבים, שתי אגרות קודש, על הסתלקות הצדיקים, הראשונה בהקשר לרבי מנחם מענדל מויטבסק  והשניה על ר' מאיר, הבן של ר' לוי יצחק מברדיטשוב (אגרות כ"ז וכ"ח). לכל אחד הוא כותב נקודה אחרת, אבל באגרת כ"ח הוא כותב שהגילוי של ההסתלקות נמשך למטה עד כדי כך שהוא "פעל ישועות בקרב הארץ".

מה זה "פעל ישועות"? אם ההסתלקות היא רק התגלות דרך רוממות והיא רק פועל עלי יראה עילאה, ירא בשת, לכאורה היא לא מחיה שום דבר. כמו שאמרנו קודם, ההבדל בין ממלא לסובב הוא שממלא מחיה וסובב אינו, רק משרה אור. הייתי יכול לחשוב שבאמת הסובב לא פועל שום דבר, כל שכן "בקרב הארץ", בתוך הארציות, בתחתונים ממש. בכל זאת, כתוב שתכלית גילוי וההמשכה זו היא להיות "פעל ישועות בקרב הארץ". מה זה "ישועות"? "ישועות" הן שע נהורין, השראה. אז קודם כל ההשראה גם פועלת, לא דרך התלבשות של אור פנימי, אבל הפעולה להפך – מגיעה עמוק עמוק עד ל"קרב הארץ", שם הוא פועל ישועות ויכול ממש לחולל נסים ונפלאות.

[מה זה שע נהורין?] שע נהורין הם בחינת השראה, גילוי סובב. זו הכוונה ישועה. כל ישועה היא פעולה של אור סובב, לאפוקי מהצלה או משהו אחר. היות שהיא מתייחסת לכתר היא סובב. שע נהורין הם אור הפנים של הכתר, לא של החכמה או פרצוף אחר. [הכתר הוא צמצום של אור אין סוף?] כל האורות הם ירידה לגבי מה שיותר גבוה. שע נהורין יוצאים מהשעשועים העצמיים, והם מתגלים בפנים של אריך אנפין. [כביכול האור של פנימיות הכתר?] כן, זה אור של פנימיות הכתר, זה מתגלה בפנים של חיצוניותו, זו בחינת ישועה. ישועה היא לשון של גילוי הסובב. אפשר לומר שבכל ישועה יש כאילו באופן נסי, על דרך "ואל עמים ארים נסי"[צב], שפתאום מקבלים כח להסתלק מן המעיק עלי. יש איזה דבר שמעיק, מצוקה, והישועה היא פתאום בדרך נס. יצאת משם בנס, נושעת – "צדיק ונושע"[צג].

[אורות של שע נהורין מתגלים דרך המצח?] לא, בדרך הפנים ב"תרין תפוחין קדישין"[צד], בלחיים עליונים, שם יש גילוי של שע נהורין[צה], באמת זו בחינה אחרת. [מה יותר גבוה?] במדה מסוימת המצח יותר גבוה, יותר עצמי, אבל האור היותר מאיר הוא הפנים. על אור הפנים כתוב "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא", אור הפנים נקרא שני תפוחים שמאירים תמיד ושמחים תמיד.

גם בנפש, קודם כל יש "תדירא", כלומר שזה נצחי, לא משתנה, שבכל מצב האדם הוא עם אור פנים, וכל מצב האדם הוא עם שמחה. זה כבר גילוי של סובב כל עלמין, שלא ניתן לעליות וירידות. האור הוא מצד הימין והחדוה-השמחה מצד שמאל.

אופני הזיווג

[מה עם הצד של אורות המצח?] אור המצח הוא של יחוד והתכללות, תוקף של דעת הכי עליון. זהו סוד עתיק שמתלבש במצח הרצון ברעוא דרעוין. זהו אור של כח. פעם דיברנו[צו] על כך שלכאורה יש הבדל בין אור וכח, שהאור שהוא בעל כח, כח החדירה שמניע את כל רצונות הנפש, הוא אור המצח. אבל מבחינת אור שמאיר ושמח זהו אור הפנים. הוא כאילו שיא האור, והמצח הוא כבר תוך כדי, כבר עולה למדרגת הכח, התוקף העצמי.

כל מדרגות האלו בקבלה הן להשפיע על איכותיות שונות של זיווג בפרצופים התחתונים מהן, כמו באבא ואמא וזו"ן. הכל תלוי – כתוב בכתבי האריז"ל[צז] – איפה הזוג המזדווג מסתכל בשעת הזיווג, עד כמה הוא מסוגל לשאת את עיניו ולהסתכל למקום גבוה: יש זיווג על ידי הסתכלות באור הפנים של אריך, שאבא ואמא כביכול מסתכלים באור הפנים שלו עד שם יכולים לתת את עיניהם. [מסתכלים זו שאיבת השראה?] כן. הזיווג הכי עליון הוא כאשר אפשר לראות ולהסתכל בשעת הזיווג באור המצח. [זה יכול להשפיע על המעשה] אם אפשר להסתכל על אור המצח מולידים נשמות חדשות, נשמות של לעתיד לבוא, של משיח. יש כאן אור וכח יחד, ואם מסתכלים על אור הפנים מולידים נשמות של אור תורה, שמחה היא תורה ואור התורה. אם רוצים להוליד בנים של ירושת ארץ ישראל צריך להסתכל על אור המצח בשעת הזיווג. חלק מהפנים של אריך אנפין, תיקון "ואמת"[צח], התיקון השביעי[צט], הוא אור הפנים – "אין אמת אלא תורה"[ק]... במקום אחר התבאר[קא] שהשפעת "בני חיי ומזוני" נמשכת כך: ״מזל העליון״ הוא תיקון ״נצר חסד״ והוא סוד המשכת 'חיי'; תיקון "ונקה" הוא "מזל התחתון" הוא סוד המשכת 'מזוני'; ואילו 'בני' תלוי בתיקון "ואמת". אמת היא "זרע אמת"[קב],  ואור הפנים הוא השורש של שניהם.

אור שאין לו שייכות לעולמות

וְאַף שֶׁהַלָּשׁוֹן בְּהַמַּאֲמָר הוּא אוֹר הַסּוֹבֵב כ"ע [עכשיו הוא אומר בדיוק מה ששאלו עכשיו, שבמאמר הוא לא מחלק בין סובב לבין עצמות], מ"מ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַכַּוָּנָה הוּא שֶׁנִּמְשַׁךְ אוֹר שֶׁהוּא בְּגֶדֶר הָעוֹלָמוֹת אֶלָּא שֶׁהוּא סוֹבֵב וּמַקִּיף עֲלֵיהֶם,

בדרך כלל[קג] סובב כל עלמין מדייקים שיש לו שייכות כל שהיא על כל פנים לעולמות, ולכן הוא נקרא סובב כל עלמין, יש לו התייחסות אליהם. אז אי אפשר לומר שהאור עליו הוא מדבר שייך בכלל לעולמות, בגלל שלהפך, כתוב שהוא לא מתייחס אליהם. הוא מתגלה בכולם בשוה לגמרי, ושמצד עצמו אין לו שום שייכות לעולמות. אי אפשר לומר שהכונה היא שנמשך אור שהוא בגדר העולמות.

אֶלָּא הַכַּוָּנָה שֶׁנִּמְשַׁךְ אוֹר נַעֲלֶה שֶׁאֵינוֹ בְּגֶדֶר עוֹלָמוֹת כְּלָל. וְלָכֵן קוֹרֵא לְגִלּוּי אוֹר זֶה בְּשֵׁם אִסְתַּלֵּק.

אור שנסתלק הוא רק שאין לו שום שייכות למציאות העולמות, לכן הוא פועל כביכול הסתלקות, שכל המציאות רוצה להסתלק מהדמיון שלה, מהמציאות שלה. עוד פעם, מה נקרא שייכות או אי-שייכות לעולמות? הכוונה שיש לעולמות תפיסת מקום, שיש לעולם איזו זכות קיום. לשון "אסתלק", הסתלקות, היא גילוי אור בדרך של הסתלקות ואי שייכות לעולם. ממילא מאד מתאים לבחינת סובב כל עלמין שגם אין לו שייכות לעולמות.

ה. סילוקן של צדיקים ופרה אדומה

פרה אדומה יכולת לתקן את ג' קליפות הטמאות

כמו שאמרנו קודם הוא מקשר זאת להסתלקות של צדיק:

וְלָכֵן גַּם פְּטִירַת צַדִּיקִים נק' בְּשֵׁם הִסְתַּלְּקוּת [למה?], כִּי הִסְתַּלְּקוּת הוּא גִּלּוּי אוֹר נַעֲלֶה בְּיוֹתֵר. דְּהִנֵּה יֵשׁ ב' אִגְּרוֹת באגה"ק שֶׁמְּבָאֲרִים עִנְיַן הַהִסְתַּלְּקוּת [מה שאמרנו קודם, אגרת כ"ז לר' מענדל ויטבסקער, ואגרת כ"ח לר' מאיר הבן של הברדיטשובער]. וּבאִגֶּרֶת הַב' עִנְיַן הַהִסְתַּלְּקוּת מְבֹאָר שָׁם בְּעִנְיַן פָּרַת חַטָּאת.

הוא מדמה זאת לסוד פרה אדומה, שנקראת חטאת כמו קרבן חטאת ובכל זאת השחיטה שלה בחוץ, לא בפנים., כל קרבן כולל חטאת אסור לשחוט בחוץ, חייבים לשחוט בפנים, חוץ מפרת חטאת – "חטאת קריא רחמנא"[קד] – ובכל זאת השחיטה בחוץ[קה].

למה? הוא מסביר שם שמכל הקרבנות, פרת חטאת היא קרבן ממש, הקרבן היחיד ששוחטים בחוץ. למה? בגלל שהוא הקרבן היחיד שיש בו כח לתקן את ג' קליפות הטמאות לגמרי. הקרבנות שבפנים יכולים לתקן ולהעלות רק את קליפת נגה, לכן כל החטאות בבית המקדש הן על שוגג, לא על מזיד, יכולות לתקן רק את השוגג בנפש. השוגג בנפש הוא קליפת נגה, אבל המזיד בנפש הוא ג' קליפות הטמאות לגמרי ואותן החטאות לא יכולות לתקן. פרת חטאת כן יכולה. לכן שוחטים אותה בחוץ.

הוא אומר שלכן נסמכה הסתלקות הצדיקים שהיא מיתת מרים לפרה אדומה. חז"ל דורשים[קו] את פטירת הצדיקים שנסמכה לפרה אדומה שכמו שפרה אדומה מכפרת כך מיתת הצדיקים מכפרת. שואל אדמו"ר הזקן שם באגרת למה דווקא לכפרת פרת חטאת, אפשר לדמות זאת לחטאת אחרת? הוא אומר שדווקא פרת חטאת, היות שנעשית בחוץ ובכחה הבלעדי להעלות גם את ג' הקליפות הטמאות לגמרי, דהיינו מזיד. זהו כח הסתלקות הצדיקים לתקן אפילו את ג' הקליפות הטמאות לגמרי בנפש, גילוי שיכול לפעול ישועה כזאת גם לגבי מזיד. [כמו שעיר המשתלח החוצה שמכפר] גם על זדונות, כן.

דְּהָעִנְיָנִים הַנַּעֲשִׂים בִּפְנִים אֵין יְכוֹלִים לְבָרֵר גקה"ט, כ"א עִנְיָן הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ דַּוְקָא, פָּרָה הַנַּעֲשֵׂית בַּחוּץ. וְלָזֶה מְדַמִּין [חז"ל] מִיתָתָם שֶׁל צַדִּיקִים [גם מענין, שדוקא מיתת מרים הנביאה].

הסתלקות צדיק במקום הפרה האדומה

וְהִנֵּה עַתָּה אֵין פָּרָה אֲדֻמָּה [היום אין לנו פרה אדומה], כִּי מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ הָיָ' צ"ל דַּוְקָא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, אֲבָל אֵרַע סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים.

אז הקב"ה תמיד נותן תמורה ותחליף לגבי כל העבודות החסרות לנו, עבודות המקדש והפעולות שלהן. מה התחליף של הקרבנות הנעשים בפנים? כתוב שזה "כל מי שקורא ושונה בפרשת עולה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה"[קז], ולפעמים כתוב אפילו "ממש"[קח]. היות שזה מה שנשאר, "אין לנו שיור אלא התורה הזו"[קט], אז מכח התורה נפעל ענין הקרבנות. כמובן, התורה מתגלה על ידי הצדיקים בכל דור ודור בחיים שלהם, "כי הם חיינו"[קי]. [אז אפשר לקרוא בפרשת פרה] זה מה שאני חוקר, יכול להיות שהענין ש"כל מי שעוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה", לא יודע אם הוא כך גם לגבי פרה אדומה, זו עכשיו החקירה שלי.

[רש"י אומר שקדשים לומדים כי כאילו הקריב, ובטהרות לא כך, לכן לא לומדים] פרה אדומה היא שניהם יחד, היא נמצאת בטהרות אבל היא נקראת חטאת, זו חטאת ששייכת לטהרות. מה הם קדשים ומהן טהרות? קדשים הם חכמה וטהרות דעת – "חכמת ודעת"[קיא], ככה דורשים חז"ל[קיב]. בזמן הגלות יש כח בחכמת התורה ש"אוריתא מחכמה נפקת"[קיג], להיות במקום המעשה לעת עתה. אבל לגבי דעת – פשוט חסרה לנו דעת. [למה דעת חסרה?] כמו ילד קטן, יכול להיות שחכמה יש לו, אבל דעת אין בו. החטא שלנו הוא החסרון בדעת, "דעת חסרת מה קנית"[קיד], ולכן דעת ניתנה בין שתי אותיות כמו מקדש[קטו].

לימוד תורה במקום להקריב חטאת הוא כאילו יציאה ידי חובה בעצם החכמה, אבל אם היתה לנו דעת היה בית המקדש נבנה. כתוב ש"כל דור שלא נבנה בימיו המקדש כאילו נחרב בימיו"[קטז] [כל מי שאין בו דעה] כן. בגלל שאלו שני הדברים שניתנו בין שתי אותיות, סימן שאין לנו דעת. בגלל שאם היה לנו דעת היה לנו בית המקדש, אבל חכמה יכול להיות.

למי בכל זאת יש דעת? לצדיק אמת יש דעת. הוא בר דעת, מקושר. כל הדעת שלו מתגלה בשעת ההסתלקות ונמשכת בכלל ישראל. "כל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו קודם לברכה"[קיז] לקבל, כמו שכתוב בתניא, וכל מי שהיה יותר מקושר אליו בחייו כך הוא קרוב לקבל את הדעת שלו. עכשיו, אחרי ארבעים שנה, עומדים על דעת רבו וזה הענין המיוחד של השנה הזאת.

שייכות הדעת למרים

לפי זה, מוסבר לנו עכשיו הענין של מרים, שרוצים לומר שגם למרים יש דעת, אף על פי ש"נשים דעתן קלה"[קיח]. דווקא ממרים לומדים שיש לה דעת שלמה. להפך – אם דיברנו על טהרות לעומת קדשים – קדשים הם יותר בחינה זכרית וטהרות יותר נקבית. אם פרה היא בגדר טהרות אז היא יותר שייכת למרים מאשר לצדיק אחר. חוץ מזה שכל הסתלקות היא בחינת נוקבא, הרי הסתלקות היא התעלות-עליה ועליה היא בחינת נוקבא בעצם, "אל אישך תשקתך"[קיט]. כל הסתלקות נקראת הילולא על שם כך שהנשמה עולה להיות כלה ב"חקל תפוחין קדישין", כלומר שהנשמה בשעת ההסתלקות היא בחינת נוקבא, בחינת אשה, "כלה נאה וחסודה"[קכ]. [איפה זה מתבטא בנפש?] דעת היא התקשרות לענין[קכא], קנין, כמו שכתוב "דעת חסרת מה קנית". ["אין חכם כבעל נסיון"[קכב]] זה גם כן, הנסיון הוא לדעת, "כי מנסה הוי' אלהיכם לדעת"[קכג], שאז אתה קונה אותו בנפש.

עכשיו עוד דבר, פשט יפה לגבי טהרות: יש בכל זאת מסכת אחת יחידה שנלמדת בטהרות – מסכת נדה. נדה היא משלש המצוות שנמסרו לאשה. "כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ"[קכד]. היא בודקת את הנושא ולכן היא במודעות תמידית בטהרות גם היום. האשה היום היא שריד למודעות הטהרות. ["דעתן קלה" שקל להן לדעת?] כתוב בחסידות הפירוש בזה, שדעתה קלה הכוונה שקל עליה לדעת. ממאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים[קכה].

הסתלקות הצדיקים וחורבן הבית

וְהִנֵּה בְּעִנְיַן סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים יֵשׁ בָּזֶה ב' מארז"ל: [מאמר אחד אומר] שְׁקוּלָה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹקֵינוּ. [ויש עוד מאמר:] קָשֶׁה סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים יוֹתֵר מֵחֻרְבָּן בהמ"ק [אז הראשון אומר שזה שקול כנגד שרפת המקדש[קכו] והשני אומר שזה יותר קשה מחורבן המקדש[קכז]. אז כנראה שאלו שתי בחינות של הסתלקות, לעילא ולעילא]. אֲשֶׁר ע"י כָּל זֶה [היום פועלת הסתלקות הצדיקים את הגילוי וההמשכה עד כדי "פועל ישועות בקרב הארץ", של] אִסְתַּלֵּק יִקְרָא דקוב"ה [בכולהו עלמין].

הרביים בחופה של הרבי

וּפֵי' עִנְיַן הִסְתַּלְּקוּת פֵּרְשׁוּ כָּל הָרבּיִּים

עכשיו בפעם הרביעית במאמר הזה הוא מביא את כל הרביים, אבל כאן הוא מביא את כולם בחדא מחתא, כולם ביחד. [סגולה להגיד את השמות?] ודאי, יש ספר שכולו רק לומר את שמות הצדיקים[קכח]. כשהרבי אומר את השם הוא מצייר אותו ורואה אותו והוא מתייחד איתו, זה פשוט.

מסופר על הרבי בשעת החופה, כתוב שכל האבות באים לחופה מעולם האמת, והוא אומר שאצל כולם באים עד שלשה דורות, אבל אצל מיוחדים, אם יש לך יותר זכות אז יותר משלשה דורות. בחופה של הרבי שליט"א, כנראה, אני לא זוכר בדיוק איך זה היה, אבל הרבי הקודם אמר שם שכולם היו בשעת החופה, מאדמו"ר הזקן. יש שיחה שהרבי אמר שהוא מאד הצטער, היתה לו עגמת נפש מכך שלא הזכיר את הבעל שם טוב והמגיד. [מי אמר?] הרבי שליט"א, הרבי הקודם מנה מי נמצא בחופה ואמר עד אדמו"ר הזקן. לרבי שליט"א היתה עגמת נפש לגבי הבעל שם טוב והמגיד, אבל אחר כך אומר שעל ידי עגמת הנפש הם באו, זה גם כלל. [אם יש עגמת נפש זה פועל?] ודאי, פשוט, אם היתה לנו עגמת נפש אמתית על שכם ועל ארץ ישראל ועל ביאת המשיח... דרשה גישאנק, דורון דרשה. מה שנותנים בחופה החתן דורש ואתה נותן לו תשלום עבור הדרשה.

עזיבה – המשכה בדרך הסתלקות

כ"ק אַדְמוֹ"ר הַזָּקָן, כ"ק אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי, כ"ק אַדְמוֹ"ר הצ"צ, כ"ק אַדְמוֹ"ר מָהָרָ"שׁ, כ"ק אַדְמוֹ"ר נ"ע [הרבי הרש"ב] וכ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר, שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה בְּפֵי' תֵּבַת הִסְתַּלְּקוּת שֶׁהוּא עֲלִיָּ' לְמַעְלָה ח"ו [כלומר עזיבה],

כאן רציתי גם לומר קודם, שגם במילה עזיבה, שהזכרתי, יש גם דבר והיפוכו: למדנו ברוכב על חמור שאומר "עזב תעזב עמו"[קכט], שלגמרי פלא בלשון הקודש שעזיבה היא מצד אחד לעזוב, להסתלק מהקשר, מהמצב, ועזיבה היא גם לרדת, להתחשב ולעזור לו, עזיבה מלשון עזרה. אבל מה צריך לומר עכשיו, לפי מה שאנחנו אמרנו בסוד המלה עזיבה? שכאשר עזיבה היא בהמשכה, אולי אפילו אמרנו משהו כזה נדמה לי, היא מתגלה בדרך הסתלקות. אתה בא אליו אבל אתה גם כן הולך לעזוב אותו. גם על פי דין זה כך. על פי דין אם בעל הבית יושב בצד ולא שם יד אני הולך מכאן[קל]. כלומר, הביאה שלי לכאן מותנית בשיתוף פעולה. יש כאן המשכה, אבל היא מתגלה בדרך הסתלקות.

גם מה שחז"ל אומרים ש"עזוב תעזוב" מה שיש בלבך עליו שהוא שונאך[קלא], זה גם רק בשעת מעשה, בגלל שאם אתה שונא אותו, כמו שחז"ל אומרים בדין, שראית שהוא עבר עברה והוכחת אותו וכו' וראית שלא חזר בתשובה, שאז יש מצוה לשנוא אותו על פי פשט, לא כתוב שלאחר העזרה הזאת אתה תפסיק לשנוא אותו, רק בשעת מעשה אתה נמשך אליו. בשביל לקיים את המצוה אתה עוזב את השנאה, אבל היא "חוזר ונעור". זה אחד מסודות המלה חן – חטאות נעורים, חוזר ונעור.

כ"א הַכַּוָּנָה שֶׁהוּא נִמְצָא לְמַטָּה אֶלָּא שֶׁהוּא בִּבְחִי' רוֹמְמוּת [כל הרביים פרשו, כמו שאמרנו קודם, מאדמו"ר הזקן והלאה, שהסתלקות פירושה שהוא נמצא אבל בהתגלות בדרך רוממות].

דור השביעי: שטות דקדושה נגד שטות דקליפה

וְזֶה תּוֹבְעִים מֵאִתָּנוּ [עכשיו הוא חוזר לדרישה מאיתנו, מה תובעים? מה הרבי הקודם תובע מאיתנו?], דּוֹר הַשְּׁבִיעִי לכ"ק אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן, וְכָל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין, אָז הֲגַם אָז מִ'הַאַט דְּאָס נִיט פְּאַרְדִּינָט אוֹן נִיט אויסגעהאַרְעָוועָט [הגם שאנחנו לא הרווחנו ולא זכינו לכך בשכר וגם לא בשום טרחה, שלא מגיע לנו], מ"מ כָּל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין [איך שלא יהיה, אם רק נכיר בכך שאנחנו שביעים ונהיה בטלים לראשון, כמו שדברנו קודם נזכה לענין של "השביעין חביבין"] וְהָעֲבוֹדָה דְּדוֹר הַשְּׁבִיעִי הוּא לְהַמְשִׁיךְ הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה מַמָּשׁ [עד הארץ ממש. אז ממש "פועל ישועות בקרב הארץ"]. לַהֲפוֹךְ הַשְּׁטוּת דנה"ב [להגיע למקום השטות],

עוד פעם, מי שהולך בדרך הישר הוא מי שלא מתמודד עם השטות של הקליפה. זה עכשיו גם הווארט, בשביל מה צריך שטות דקדושה? רק אם אתה רוצה להתמודד ולנצח את השטות של הלעומת זה, שזה לעשות 'מבצעים', לצאת החוצה, גם בינך לבין עצמך ושם להתמודד עם השטות של הקליפה. אם אתה עובד את ה' בלי התמודדות עם שטות דקליפה – אתה גם לא צריך, לא נחוצה לך שטות של קדושה. אבל בשביל לצאת למקום השטות צריך להיות "מצא מין את מינו", והיות שהדור שלנו הוא הדור השביעי וענין הדור השביעי הוא לרדת לארץ – צריך שטות.

כל הדורות הקודמים לא היו צריכים שטות, בגלל שלא ירדו עד הארץ, רק היו בשמים. ירדו אבל הכל בתוך השמים. אבל היום צריך לרדת עד הארץ, להגשים את הענינים ממש למטה, להוריד את השכינה עד הארץ. מה קורה בארץ עכשיו? הארץ היא בשלטון ה"מלך זקן וכסיל", הוא שולט, הוא עכשיו מלך הארץוהוא הכסיל, השטות דקליפה. בשביל להגיע אליו צריך כח-מטען של שטות דקדושה. רק על ידי שטות דקדושה אפשר להפוך אותו. לכן זה משהו מיוחד לדור השביעי, הענין של שטות דקליפה.

אֲשֶׁר יָדַע אִינָשׁ בְּנַפְשֵׁי' אָז עֵר הָאט דָאס [שכל אחד יודע בעצמו שיש לו שטות דקליפה, שאף אחד לא יאמר לי שאין לו שטות דקליפה], אוּן דֵּעם קָאךְ פוּן נה"ב [וכל אחד יודע בעצמו שיש לו חמימות וקאך-התלהבות מנפש הבהמית שלו] וָואס עֵר הָאט דָאס אוּן אֶפְשָׁר אַמָאל נָאךְ נִידעריקער [שיש לו את זה, ואולי לפעמים אפילו יותר נמוך מזה, מסתם חמימות של תאוות היתר, וצריך], לַעֲשׂוֹת מִזֶּה וְלַהֲפֹךְ אֶת זֶה לִשְׁטוּת דִּקְדֻשָּׁה [להתמודד עם זה, עם הארץ, להוריד את השכינה בארץ – זה רק על ידי שטות דקדושה].

ו. סילוקן של צדיקים וחורבן בית המקדש

קשה סילוקן של צדיקים מחורבן בית המקדש

ח) וְזֶהוּ עִנְיַן צַדִּיקָא דְּאִתְפַּטָּר [זה הענין של צדיק שנפטר-שמסתלק], דְּאַף שֶׁכְּבָר הָיוּ כַּמָּה הַעֲלָמוֹת וְהֵסְּתֵרִים וְכַמָּה קֻשְׁיוֹת וְעִנְיָנִים בִּלְתִּי מוּבָנִים, הִנֵּה כָּל זֶה לֹא הִסְפִּיק. וּבִכְדֵי שֶׁיִהְי' אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקוב"ה בְּכוּלְּהוּ עָלְמִין, הָיָ' ג"כ עִנְיַן סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים,

הוא אומר שהקב"ה ברא את העולם שלנו עם הרבה קושיות, שלא מבינים מה קורה ולמה זה מגיע. והדבר הכי קשה הוא המאמר השני, ש"קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש". צדיק שמסתלק, הוא מדבר על הרבי הקודם, הוא אצלי קושיה יותר גדולה מאשר חורבן בית המקדש, איך הקב"ה לוקח מאיתנו את הצדיק ש"נפשו קשורה בנפשו"[קלב], בלשון דוד ויהונתן[קלג]. בכך הוא לוקח מאיתנו בבת עינינו, ציפור נפשנו ועיקר החיות שלנו.

זה כמו איזו קינה יותר חמורה – קינת דוד ויהונתן או קינת ירמיהו במגילת איכה. בתוך קינת ירמיהו בבית המקדש, בסיום שלה גופא – כל פרק ד' הוא קינה על הסתלקות יאשיהו המלך – שיא הקינה של ירמיהו הוא על סילוקו של יאשיהו המלך שהוא בחינת משיח – "רוח אפינו משיח הוי'"[קלד]. גם בתוך הקינה של ירמיהו רואים שעיקר הקושיה בכל מה שקורה כאן הוא על סילוקן של צדיקים, יותר אפילו מחורבן העצים והאבנים. גם פשוט בחז"ל שה' "השליך את חמתו על עצים ואבנים"[קלה] על מנת להציל את הנפשות, כל שכן הצדיק שהוא "צדיק יסוד עולם"[קלו] של כל הנפשות.

מה הוא אומר כאן? שהקושיה שיש לי איך ה' עושה ככה – זה גופא "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". [לכאורה עיקר הצומות הם על בית המקדש וצום גדליה נחשב קל ביחס אליהם] הוא פחות מדובר וזו באמת סיבת המיתה. למה הוא מת? בגלל שאחינו בני ישראל היקרים הרגו אותו, בדיוק ההפך הגמור מהתקשרות לצדיקים. באמת פלא: מה זה שגדליה הוא צדיק? איפה רואים בכלל שהוא צדיק? הוא מלך, שריד המלכות, אבל לא נערץ בתור צדיק. הכי פחות דמות צדיק ממה שאפשר לתאר בעיני העם. זו גופא הסיבה שצמים – על זה הצום. אפשר לומר שצום גדליה על כך שלא מעריכים צדיקים, שהרגו אותו, לא מחשיבים את הצדיק, זה פשט ממש. ממילא גם הצום הוא קל, בגלל שזה כמו החטא.

[צדיקים תמיד מתים, למה שלא נבכה על חטא אדם הראשון?] למה מתים צדיקים? בגלל חטא אדם הראשון, אבל צריך לתקן אותו. אתה שואל עכשיו בשכל אנושי, אבל אני לא מדבר כאן בשכל אנושי, והרבי אומר שבשבילי הקושיה הזאת עולה על כולנה. עמלק הוא ספק[קלז], כמו שיש לנו את קושיית הגלות, שעל ידי הקושיות של הגלות והצרות גופא יש גילוי של "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין".

אם כן, הרבי אומר שחורבן בית המקדש הוא אצלו סילוקן של צדיקים, וגם זה חז"ל בפירוש, יותר קשה, הבחינה השניה., אמרנו ששני המאמרים הם שתי בחינות, מאמר אחד אומר שזה שקול כשרפת בית אלקינו והשני אומר שקשה יותר מאשר שרפת בית המקדש. הרבי אומר שאצלי זה קשה יותר. הוא סך הכל מצטט את מאמר חז"ל. היות שקשה עוד יותר מחורבן בית המקדש – זה עיקר הווארט – לכן יש בזה יותר "אסתלק יקרא דקוב"ה".

[אתה מאמין ששנה אחרי חורבן בית המקדש הרבי היה מסוגל להגיד דא"ח?] אני מסתכל על רבן יוחנן בן זכאי שכנראה שגם יום אחרי בית המקדש הוא אמר דא"ח. [איפה?] הרי לא הניח דבר גדול ודבר קטן, התעסק במעשה מרכבה[קלח]. מה זה מעשה מרכבה? זה חורבן בית ראשון. כל הדא"ח שבעולם הוא חורבן הבית, אמירת דא"ח הראשונה היא מעשה מרכבה של יחזקאל. מהי המרכבה? סילוק שכינה של חורבן בית המקדש, זה הדא"ח בכבודו ובעצמו. [זה הדא"ח, אבל הוא על מה שנחרב] הוא תיאר החורבן, מתאר מה שהוא ראה.

חטאי הדור; הסתלקות צדיקים; חורבן הבית – סבה ומסובב

נאמר משהו אחר, פשט, בצורה אחרת: למה נחרב בית המקדש? כולם, כל בתי המקדש, לא משנה, למה נחרב? בגלל שלא היו צדיקים [בבית שני היה הרבה צדיקים] מתו הצדיקים קודם, כל אלו שהיו יכולים להגן על הדור, כמו יאשיהו עצמו. זו בעצם הקינה על יאשיהו, יאשיהו זה לפני חורבן בית המקדש. כשהוא מת גמרנו, הבית כבר עתיד להיחרב, כבר רואים את זה.

[אפשר להגיד הפוך, בבית שני היו הרבה צדיקים ולא עזר] ארבעים שנה לפני חורבן הבית בטלו דיני נפשות[קלט] וכו' וכו', היו הרבה שלבים של בטול סנהדרין לפני בית שני בגלל שרוצחים רבו, אבל זה בחיצוניות. בפנימיות הסיבה היא מחוסר אונים של הצדיקים. כלומר, היתה התמעטות רצינית בדרגת הצדיקים, [וגם בבית המקדש] ביחד, אבל מה הסיבה? הסיבה היא הנשמות, פשוט – "ושכנתי בתוכם"[קמ]. מה זה בית המקדש? דבר בפני עצמו?! הוא רק משקף את המעמד של עם ישראל, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[קמא]. [הוא משקף, אבל מי אמר שפחות מסילוקן של צדיקים?] ה"צדיק יסוד עולם" הוא בת העין של עם ישראל .

[אז כל מה שבית המקדש משקף גם הצדיקים משקפים] על זה אני לא מדבר בכלל, למה הצדיק הסתלק. ודאי שהוא הסתלק מחטא הדור, על זה לא דיברתי, אבל עכשיו הצדיק הסתלק, כשהצדיק מסתלק לא יכול להיות בית מקדש. יש סבה ומסובב. [הסבה היא חטא הדור] אין הכי נמי, זו סבה עוד יותר קדומה. תמיד הסבה היא יותר מהמסובב, זה הכלל. מיתת הצדיקים יותר חמורה לפי זה מחורבן הבית, שהוא רק המסובב, וחטא הדור עוד יותר, אני מסכים איתך. זה שהדור לא בסדר זה הכי חמור. אבל מה קודם למה? הצדיק שצריך להחזיר את הדור בתשובה או הדור שמשפיל את הצדיק ומסלק אותו בחובותיו. זה על דרך מאמר הזהר "כד איתתקן רישא דעלמא איתתקן כולי עלמא"[קמב].

[איך אפשר להשוות בין חורבן בין המקדש להסתלקות צדיק?] כל מה שאתה שואל קושיות הוא מצד השכל. [מצד ההרגש הפשוט על חורבן בית המקדש] זהו מאמר חז"ל "קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש". על זה כבר דיברנו, בדיוק מה שאמרתי קודם, שברגע שזו דמות מהעבר היא לא נוגעת לי, ואילו את בית המקדש איך שהוא  אני יכול לצייר. לכן אני אומר על דברי הרבי כאן, שהיחס בינו לבין הרבי הקודם הוא כזה שבהחלט מובן שרשאי ויכול לומר שאצלו הקושיה שנוצרת אצלו בנפש חזקה.

נסתכל בתורה: על מה בכו בתורה עם ישראל? על שבירת הלוחות או על מיתת אהרן? [בטח שלא בכו על שבירת הלוחות, למה שיבכו?] אז רואים שלא בוכים. [כתוב שהם התאבלו שמשה עזב אותם] גם כן, כמה ימים התאבלו? [עד שהוא חזר] יום וחצי. גם ה' לקח את עדים מעליהם, שגם זה הצדיק, "צדיק יסוד עולם".

הסתלקות הרבי הריי"צ כמו הסתלקות משיח בן יוסף

הוא אומר, גם אמרתם קודם, שההסתלקות היא כאילו הדבר האחרון, הקש ששובר את הגמל, ככה הוא כותב, שהכל לא הספיק וה' היה צריך לעשות עוד קושיה. מהי הקושיה? כמו יאשיהו. איך ירמיהו כינה אותו? "רוח אפינו משיח הוי'", הוא היה אמור להיות משיח והסתלק בעוונות. כך הרבי רואה את הרבי הקודם, שהרבי הקודם הוא המשיח, "רוח אפינו משיח הוי'". לא די כל מה שהיה עד עכשיו, צריך להיות עוד קושיה, שהנה המשיח היה בינינו, התהלך בתוכנו, ועכשיו ה' לקח אותו. כמו שכתוב בגמרא שמבכים, בזכריה כתוב[קמג] שיום הבכי הכי גדול בעולם הוא על מיתת משיח בן יוסף[קמד], זה הבכי הכי גדול שיכול להיות, זה פסוק בתורה.

שֶׁזֶּה קָשֶׁה לֹא רַק כְּחֻרְבָּן [לפי המאמר הראשון] כ"א יוֹתֵר מֵהַחֻרְבָּן. וְתַכְלִית הַכַּוָּנָה בְּזֶה הוּא שעי"ז יִהְי' אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקוב"ה [למה ה' עושה קושיה כזאת? כדי שיהיה "אסתלק יקרא דקוב"ה"].

על ידי "ויקריא" כל אחד "ויקרא"

וְזֶה תּוֹבְעִים מִכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שֶׁיֵּדְעוּ אָז מֵ'גַּעֲפִינַט זֵיךְ אִין דּוֹר הַשְּׁבִיעִי [שכל אחד ידע שאנחנו נמצאים בדור השביעי], שֶׁכָּל מַעֲלַת הַשְּׁבִיעִי הוּא שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לָרִאשׁוֹן, שֶׁהַנְהָגַת הָרִאשׁוֹן הָיָ' שֶׁלֹּא חִפֵּשׁ לְעַצְמוֹ כְּלוּם [זה אברהם אבינו, שלא חיפש שום דבר] וַאֲפִלּוּ לֹא מס"נ [הוא לא חיפש את מסירות הנפש]. כִּי יָדַע שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ הוּא כמ"ש וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הָוֵי' אֵל עוֹלָם. וְדֻגְמַת הַנְהָגַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהוּא – גֶעקוּמֶען אִין אָזְעֶלכָע עֶרְטָעָר ווֹאָס מִ'הַאַט דְּאַרָטֵן נִיט גַּעֲווּאוּסָט פון ג-טליכקייט [הענין שלו היה שהיה צריך לבוא במקומות כאלה ששם לא יודעים מגעטלכקייט, מאלקות], נִיט גּעווּאוֹסָט פוּן אִידַישׁקייט [מקומות כאלה שלא יודעים מאידישקייט, לא יודעים מיהדות] און נִיט גּעֲווּאוּסט אֲפִי' פוּן אָלֶף בֵּית [ואפילו מקומות שלא יודעים מא"ב] אוּן זייענדיק דְּאַרטן הַאַט מַעַן זִיךְ אַפְּגִילְיִגֶט אָן אָ זייט [ושם באותו מקום הוא צריך להניח את עצמו בצד לגמרי. לבטל את מציאות עצמו גם בגשמיות וגם ברוחניות], אוּן אַל תִּקְרָא וַיִּקְרָא אֶלָּא וְיַקְרִיא [ולא רק שקרא לכולם להכיר בה' אלא שהכיר בפי כולם, שהם עצמם יודו בפה מלא באלקות],

וְיָדוּעַ שֶׁבְּהַלִימוּד בְּמִדַּת אַל תִּקְרָא [כל פעם שיש לימוד כזה בגמרא אל תקרא כך אלא כך], שְׁתֵּי הַקְּרִיאוֹת קַיָּמוֹת. וְגַם בְּזֶה הֲרֵי מְפֹרָשׁ בתושב"כ וַיִּקְרָא. מ"מ צָרִיךְ לֵידַע אָז אוֹיב עֵר ויל אַיָּם זָאָל אַיְינְגִייִן דְּעֵר וַיִּקְרָא [הוא צריך לדעת שאם הוא רוצה שה"ויקרא" שלו, הקריאה שלו, תחדור לתוך הנפש של הזולת], מוז זַיִן דֵּער וְיַקְרִיא [הוא צריך להביא את הזולת עד כדי "ויקרא". זה הפירוש של ה"אל תקרא", שאם הוא רוצה שויקרא תפעל צריך ויקריא. (השל"ה אומר אל תקרי כך אלא כשתקרא כך) אז זה בדיוק איך שהוא מסביר כאן]. דְּאַרְפָּסטוּ זעהן אָז יענער זְאָל נִיט נְאַר וויסן נְאַר איּךְ אויסרופען [צריך לפעול, צריך לראות שהזולת לא רק ידע מענין האלקות על ידי שהוא שומע באזניים שלו ממך איך שאתה מסביר לו, "נאר אויך אויסרופען" שהוא גם כן יקרא בעצמו בפה מלא].

הֲגַם אָז בֵּז אֵיצָט הַאַט יענער נִיט געוואוסט פוֹן גְּאַרְנִיט [הגם שעד עכשיו אותו אחד אותו זולת לא ידע מכלום, משום דבר], אַבְעַר אֵיצָט דְּאַרְפַּסְטוּ זעהן אָז עֵר זָאָל שְׁרַיְיעַן אֵל עוֹלָם [עכשיו אתה צריך לדאוג לכך ולראות שהוא יצעק "אל עולם"], נִיט אֶל הָעוֹלָם [שלא יצעק אל של העולם], הַיְנוּ שֶׁאֱלֹקוּת הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעוֹלָם עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁאֱלֹקוּת מוֹשֵׁל וְשׁוֹלֵט עַל הָעוֹלָם [שכך הפירוש של 'אל העולם', ולא שהוא יאמר 'אל העולם'], כ"א שֶׁעוֹלָם וְאֱלֹקוּת הוּא כֻּלָּא חַד [שזה "אל עולם", ש"אל" הוא ה"עולם"].

יהודי מרוסיה שהקריא א"ב ביום כיפור

כאן שמעתי סיפור מאד יפה שקרה לפני כמה זמן, נדמה לי השנה ביום כיפור ברוסיה. יש את הסיפור המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שפעם יהודי פשוט נכנס לבית כנסת ב"כל נדרי", לא ידע שום דבר, כמו הסיפור של הרועה של הבעל שם טוב, אבל אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסופר שלא ידע כלום. נכנס יהודי פשוט והיתה גזרה קשה נגד עם ישראל והוא אמר שרק יודע אל"ף בי"ת, אז הוא אמר את האל"ף בי"ת בדבקות, ואחרי שהוא גמר לומר הוא אמר לקב"ה ש'יותר מזה אני לא יודע ואני אתן לך את כל האותיות ואתה תצרף אותן ותעשה מהן איזה מלים שאתה רוצה'. בזה הוא פעל וביטל את הגזרה.

השנה היה משהו דומה, מאד-מאד מרגש לשמוע את הסיפור הזה ברוסיה. ביום כיפור, אני לא יודע איזו עיר, יהודי זקן עשה כינוס ביום כיפור ביום – פעם ראשונה שיש רשות היום – של כמה שיותר יהודים במקום הזה. הוא כינס בבית כנסת 200 יהודים שלא יודעים כלום, כמו שהוא אומר כאן, גארניטש, לא אלקות, לא אידישייט, לא אפילו אל"ף בי"ת – ממש כמו מה שכתוב כאן. הוא התחיל לדבר ואמר שהיום יום כיפור וסיפר את הסיפור הזה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הוא אמר שאתם אפילו אל"ף בי"ת לא יודעים, ככה הוא פנה לציבור, ולכן תאמרו אחרי, סיפור שקרה השנה, וקרא להם אות-אות, אבג"ד, ונפטרו בשלום. פלאי פלאים.

התקשרות דרך מחשבה – שני סיפורים

יש גם סיפור, שמעתי אתמול, אחד מהמופתים היום שהרבי אמר לפרסם עכשיו בזמן האחרון. יש שליח חב"די באיזו מדינה בדרום אמריקה, בברזיל או בארגנטינה, באיזה מקום שם, שפתח בעיר בית חב"ד חדש, והוא צריך לעשות חנוכת הבית 'מיט א גרויסע שטורעם', ברעש גדול, בדרך חב"ד של דורנו. הוא שכר את האולם הכי גדול במקום, שמכיל אלף איש, הוא הזמין את כל החשובים של העיר, ראש העיר וכו' וכו', כל מי שרק אפשר להעלות על הדעת שהוא אדם חשוב, וגם היה צריך למכור כרטיסי כניסה. את כרטיסי הכניסה לפי תקנון האולם נותנים רק בשער המקום, אי אפשר למכור אותם בחוץ.

הוא פרסם בכל העיר שכולם יבואו ויקנו את הכרטיס. הכנס היה אמור להיות ביום ראשון בערב. נכון ליום ששי אחרי הצהריים נמכרו 82 כרטיסים. הוא היה שבור מזה לגמרי, שהנה הוא שכר מקום של אלף מקומות ונרשמו כל כך קצת. זה היה יותר מדי מאוחר כנראה להתקשר לרבי, להכניס פתק שיעורר רחמים רבים על הכנס. אז מה היה? כל השבת הוא היה בעגמת נפש... צריך לשמוח, להיות שמחים. הוא ישב-בכה כל השבת, כמעט בכה, והוא נזכר באמצע השבת בסיפור.

הוא מושפע של ר' מענדל פוטרפאס שליט"א, המשפיע בכפר חב"ד [אה, היה 20 שנה בכלא] כן, מי שהיום המשפיע העיקרי בחב"ד. יש לו כמה סיפורים יוצאים מן הכלל, אבל מהכי מפורסמים הוא הסיפור שלו, שפעם אחת כשישב בכלא התעוררה אצלו שאלה גדולה מאד – פיקוח נפש או משהו, איזו שאלה שהוא לא ידע איך לנהוג [בהלכה?] או בהלכה, או משהו אחר. לא יודע בדיוק מה השאלה, משהו שהיה נוגע לו לחיים, ושאלה כזאת שצריך לשאול את הרבי, אבל הוא יושב בתא בכלא.

כמו חסיד נאמן הוא החליט שהוא נכנס עכשיו ליחידות לרבי, כלומר שהוא לובש את המעיל שלו, מעיל עליון וחוגר את הגארטל-החגורה, מצייר את דמות הרבי לפניו ונכנס ומתחיל לדבר עם הרבי[ פורס את שיחתו עם כל השאלה-הבעיה שלו, וכך עשה. הוא לא ראה את הרבי כמובן, הוא לא דימה בעצמו, הוא לא התחכם יותר מדי. אחר כך מה שעלה בדעתו לעשות זה מה שעשה, וזה פעל והצליח. הוא עדיין לא ידע מה קרה כאן. אחר כך הוא יצא מבית הסוהר וכשחזר הביתה הוא מצא מכתב מהרבי מונח אצלו בבית, מכתב גשמי מאותו תאריך, מכתב תשובה לשאלה שלו. זה ר' מענדל פוטרפאס.

אותו בחור, אברך צעיר, ששמע את הסיפור הזה במשך כל השבת בכה. אני הרי לא במדרגה של ר' מענדל פוטרפאס, הוא לא יכול לעשות דברים כאלה. הוא סתם חשב על הסיפור וידע שלא שייך לו משהו כזה, ובכל אופן הוא היה בעגמת נפש. אחר כך מה שקרה בסוף הוא שבאופן פלאי לא היה מקום להיכנס, היה מלא וגדוש, יותר מאלף איש הגיעו לשם, ועם כל החשובים וכו' וכו'. אחר כך אמא או סבתא שלו, לא יודע מי זאת, שהיתה שם חזרה אחרי כמה ימים לרבי וכשהיא עברה בדולרים היא רק אמרה לרבי שהיה כנס כזה ומאד הצליח. הרבי ענה לה בשעת מעשה – קוראים לבחור ישראל, שהוא הנכד או הבן שלה – לא זוכר בדיוק את הלשון אבל משהו כמו: 'למה היה צריך להיות כל כך בעגמת נפש בשבת לפני? זה לא היה בסדר', ככה הרבי אמר. אז זו רק תגובה למה שאמרת שהרבי לא היה שם...

ז. עבודת הדור השביעי

נתינת כח מכל הדורות לדור השביעי

ט) וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לֵאמֹר, אֶעֱבֹד עֲבוֹדַת אַבְרָהָם אָבִינוּ [אנחנו דור שביעי, וכל מה שאנחנו דור שביעי זה רק בזכות הראשון, אברהם אבינו, אז מי הוא זה שיכול לדמות את עצמו אליו?], מ"מ אֶפֶס קָצֵהוּ שַׁיָּךְ לכאו"א וּמְחֻיָּב בָּזֶה וְנִתְּנוּ לוֹ הַכֹּחוֹת עַל זֶה ע"י הַהַנְהָגָה שֶׁהֶרְאָנוּ הָרִאשׁוֹן [אברהם אבינו ואדמו"ר הזקן כאן לעניננו] וּמִמֶּנּוּ וְאֵילָךְ עַד, וְעַד בִּכְלָל, הַהַנְהָגָה שֶׁהֶרְאָנוּ כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר, שֶׁהֵם סָלְלוּ אֶת הַדֶּרֶךְ וְנָתְנוּ לָנוּ כֹּחוֹת עַל זֶה. וְזֶהוּ גּוּפָא הַחֲבִיבוֹת דְּדוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁכַּמָּה כֹּחוֹת נִתְּנוּ וְנִתְגַּלּוּ בִּשְׁבִילֵנוּ.

וע"י הָעֲבוֹדָה בְּאֹפֶן כָּזֶה יֻמְשַׁךְ עִקַּר שְׁכִינָה לְמַטָּה בעוה"ז הַגַּשְׁמִי וְהַחֻמְרִי, וְיִהְי' עוֹד בְּמַדְרֵי' נַעֲלֵית יוֹתֵר גַּם מִקֹּדֶם הַחֵטְא [של אדם הראשון], וכמ"ש בְּמָּשִׁיחַ וְנִשָׂא מְאֹד יוֹתֵר מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן [כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[קמה] וחז"ל דורשים כל לשון בפסוק לגבי מישהו אחר (אולי כאן יש טעות, צריך להיות "גבה מאד", שגבה מאדם הראשון[קמו])] וַאֲפִילּוּ כְּמוֹ שֶׁהָיָ' קֹדֶם הַחֵטְא. וכ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר אֲשֶׁר אֶת חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סִבְלָם [פסוק מהפרק הסמוך לו[קמז]], וְהוּא מְחֻלָּל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדֻכָּא מְעוֹנוֹתֵינוּ [הרבי הקודם סבל יסורים, יסורי הגוף], הֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁרָאָה בְּצָרָתֵנוּ, הִנֵּה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וּבַעֲגָלָא דִּידַן יִגְאַל צֹאן מַרְעִיתוֹ מִגָּלוּת הָרוּחָנִי וְגָלוּת הַגַּשְׁמִי גַּם יַחְדָּו, וְיַעֲמִידֶנּוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה.

"יהיה הוי'" – שהו"ה יהיה כמו י"ה

אֲבָל כָּל זֶה הוּא עֲדַיִן רַק גִּלּוּיִם [כלומר שהוא יגלה ויגאל אותנו], וְעוֹד יוֹתֵר – שֶׁיִּקָשֵׁר וְיאַחֵד אוֹתָנוּ בּמַּהוּת וַעֲצְמוּת א"ס ב"ה. וְזֶהוּ פְּנִימִיּוּת הַכַּוָּנָה שֶׁל יְרִידַת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וְעִנְיַן הַחֵטְא וְתִקּוּנוֹ וְעִנְיַן סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים שעי"ז יְהִי' אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דקב"ה. וּכְשֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵהַגָּלוּת בְּיָד רָמָה וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְי' אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם יְהִי' אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה ובנ"י גּוֹ' הָוֵי' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד, (וּכְמוֹ שֶׁהוּא בְּנֹסַח הַתְּפִלָּה) וְגַם בִּלְשׁוֹן תּרְגּוּם הָוֵי' מַלְכוֹתֵי' קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא [כלומר, שחודר עד קרב הארץ, עד לשון תרגום].

וּמְסַיְּמִים וְהָיָ' הָוֵי' לַמֶּלֶךְ וְגוֹ' הָוֵי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁלֹּא יִהְי' חִלּוּק בֵּין הָוֵי' וּשְׁמוֹ ["הוי'" הוא הגילוי בעולם האצילות, ו"שמו" הוא הגילוי שנמשך למטה בעולמות בי"ע. הכל "יהיה הוי'"[קמח], ואפילו באצילות גופא הגילוי של וה יהיה כמו גילוי של יה – "יהיה הוי' אחד ושמו אחד", וזה רק כאשר יש גילוי עצמות, שכל הגילויים בכל העולמות שוים, ואז גם באצילות גופא "יהיה הוי'", וגם בין אצילות לבין בי"ע "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"], שכ"ז נַעֲשָׂה ע"י סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁקָּשֶׁה יוֹתֵר גַּם מֵחֻרְבָּן בהמ"ק. וְכֵיוָן אָז מ'אִיז שׁוֹין דִּי אַלּע עִנְיָנִים דּורכְגְּעֶגֶּאַנְגְּעַן [והיות שאנחנו כבר עברנו את כל הענינים הקשים, כלומר שכל הקשיים הם כבר בעבר], הִנֵּה עַכְשָׁו אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בָּנוּ – דּוֹר הַשְּׁבִיעִי. וְנִזְכֶּה זעהן זִיך מֵיטֵ'ן רֵבִּי'ן [ואנחנו נזכה להתראות-להיראות ביחד עם הרבי] דָּא לְמַטָּה אִין אָ גּוּף [כאן שהרבי יחזור למטה בגוף] וּלְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְהוּא יִגְאָלֵנוּ.

[צריך זמן לעכל את זה – יבוא בגלגול?] לא, תחית המתים. הרבי מביא[קמט] מחז"ל[קנ], שיש בחז"ל שתחית המתים תתחיל לפני ביאת המשיח בגלל שהמשיח יחד עם משה ואהרן כתוב במקום אחד. הרבי דורש על כך, כלומר הוא מאמין על פי אותו מאמר חז"ל, שתחית המתים תתחיל לפני ביאת המשיח. אבל רק כתוב שהיא תהיה רק לצדיקים גדולים. תחית המתים הכללית היא הרבה אחרי.

[הוא חזקת משיח? ודאי משיח? מה זה שחב"דניקים שהרבי הוא המשיח, הרבי אומר שזה הרבי הקודם, זה בעיבור?] מקובל שהרבי הקודם הוא בתוך הרבי. [אז למה החסידים אומרים שזה הרבי?] הרבי הקודם חזר לתוך הגוף של הרבי שליט"א, נשמתו נכנסה, על דרך עיבור או גלגול. העיקר הוא להיות שמח שיהיה ככה, כי יש כאלו שמרגיז אותם...