ד' כסלו תשנ"ה – שכם

"ביום עשתי עשר תשל"א"

אותיות ח-יא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.      חמשת חידודי הבחירה

[ניגנו ניגון לרבי הלל (ניגון צא)]

הקדמה – עצמיות הבחירה

אנחנו בעמוד קד, במאמר שמדבר על בחירה. פעם קודמת אמרנו שיש פה מבנה של חמש מדרגות בבחירת עם ישראל בקדוש ברוך הוא. לפי המדרש[ב], עם ישראל הוא הפקח שאומר "אנא נסיב מלכא", אני לוקח לחלקי את המלך כמו שכתוב "חלקי הוי' אמרה נפשי". במדרש על הפסוק באיכה "חלקי הוי' אמרה נפשי" כל אחד אומר שלוקח משהו אחד. המלך בא עם כמה סוגי שרים וכל אחד בוחר שר לעצמו – "אנא נסיב דוכסין". כך יש עכו"ם אחד שעובד לחמה ואחד שעובד ללבנה, עד שבא פקח אחד ואומר "אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין ומלכא לא מתחלף". לכאורה פקחותו היא שיודע לומר כולם שמתחלפים ומלך לא מתחלף.

לפני החזרה שנעשה נדבר על עוד דבר עליו לא דברנו כל כך. מה שהרבי חותר במאמר כאן הוא שככל שהבחירה יותר אמתית, יותר עצם היא תכלית בפני עצמה, לא אמצעי ולא ממוצע בשום צד. אחד היסודות כאן במאמר הוא שמי שבוחר באמצעי ודבק באותו ממוצע, כמו כל עכו"ם, זהו סימן לכך שגם ששורש נשמתו, הוויתו, היא מאמצעי ולכן אותו אמצעי הוא גם גבול יכולת ההשגה שלו. קשור עם שיחה מפורסמת שלמדנו כמה פעמים. הרבי אומר שאחת ההגדרות לגוי היא אמצעי. במאמר אחד[ג] הוא כותב שאחד ששורשו הוא אמצעי ללא תכלית, כל תפיסתו ובחירתו היא בדבר אמצעי. הוא יכול גם לטעות ולחשוב שהאמצעי הוא התכלית. בעצם, במקום יותר עמוק, הוא פשוט נמצא במעגל סגור שלא יכול לצאת ממנו. הוא עצמו אמצעי ובוחר רק בדברים שבגדרם אמצעיים. כלומר, היא אף פעם לא בחירה תכליתית-אמתית. היא תמיד מאינטרסים ולכן היא תמיד חוזרת לעצמו, לגרמיה. הבחירה שלו במשהו תמיד תהיה בשביל משהו אחר. הוא לא יכול לצאת אף פעם ממעגל הקסם שדבר אחד הוא משהו אחר. זוהי נקודה מאד עמוקה בנפש. אצל כולנו אפשר למצוא אותה, שמאד קשה לי להנתק מהטֶבע. טבע מלשון טבעת, מעגל. להנתק מעשית דבר מסויים בשביל משהו אחד. אפילו בעבודת ה' זה כך, שאני אוכל בשביל להתפלל.

האמירה שיש משהו שהוא תכלית גמורה ואין אחריו כלום היא גם אחת מהגדרות המלה 'עצם' בחסידות. כל דבר שאינו עצמות, מה שנקרא גילויים, גם הגילוי הכי נעלה ונשגב, הוא תמיד אמצעי, אף פעם לא יכול להיות תכלית וסוף. הוא לא 'קדמון לכל קדומים'. כמו שכתוב בתניא[ד] שרק הקדוש ברוך הוא, שאין לו שום עילה שקדמה לו, יכול להוציא בריאה יש מאין, וגם לתת לה תדמית חיצונית כאילו היא "מחוייב המציאות", שהיא התכלית. זאת בגלל שהוא תכלית. זו אחת מההגדרות למושג 'עצמות', הגדרה מאד מאד חשובה. איך תמיד אומרים מהי עצמות? דבר שאי אפשר לתאר בכלל. אי אפשר לתת לו שום תואר או הגדרה – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[ה]. תמיד חושבים שמה שאני יכול לתאר בכל תואר שהוא, הוא גילוי, ואילו הדבר שאי אפשר לתאר אותו בשום תיאור בכלל, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", הוא העצם. עכשיו אנחנו מוספים יסוד מאד מאד חשוב – עצם הענין שאי אפשר לתארו הוא התכלית. אצלי הוא נקרא הסוף שאין אחריו כלום. כל דבר שאפשר לתאר או להגדיר בכל הגדרה שהיא – יש גם אחריו ורק הדבר ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אין אחריו. זו גם בבחירה.

בחר, חפץ, רצה

יש משחק מלים מאד יפה שפעם עשינו[ו] של שלשה שורשים המכוונים על פי סוד כנגד ג' רישין שבכתר. קוראים אותן כמו ריבוע קסם, מימין לשמאל וגם מלמעלה למטה – בחר, חפץ, רצה:

יש 'רצה', רצון. למעלה מרצון יש 'חפץ' ולמעלה מחפץ יש בחירה. אם תכתבו את המלים האלו תראו שקוראים אותם ישר וגם מלמעלה ומטה. יש גם של חמש מלים וחמש אותיות, והוא ממש מִשְחק, של האבן עזרא – "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". יש עוד אחד ביורה דעה[ז] על ג' לשונות של בשול – כבש, בשל, שלק – מהקל אל הכבד.

מה ההגיון בזה? הבחירה היא ברדל"א, וזה בעצם מה שהרבי בכל המאמרים שלו על בחירה רוצה להביא אותנו, שהבחירה באה מהראש הכי עליון בכתר, ממקור האמונה, רדל"א. לכן הוא נוגע בעצם וגם בדבר שאין בו תפיסה כמו רדל"א – "רישא דלא ידע ולא אתידע", גם הוא תכלית מוחלט. רצון הוא תמיד חיצוניות המקיף. אם יש רצון וחפץ, רצון הוא דוקא באמצעי כדי להשיג את החפץ המבוקש – אני רוצה כסף בשביל לקנות. ברגע שאני רואה מעבר לחיצוניות, אני חפץ בו בפנימיות. אמנם גם באמצעי יש מדרגה שביחס לרצון הוא תכלית אבל ביחס לעצם הוא עדיין אמצעי, זה החפץ. ביחס לרצון אני באמת רוצה אותו, יש לי זיקה וקשר פנימי עם הדבר, הוא לא רק חיצוני, לגרמיה, כדי להשתמש בו. מהו חפץ? רצון שיש בו תענוג מורגש, תענוג מורכב, תענוג של משהו. אני באמת רוצה אותו, אבל היות שעדיין יש בו תענוג ממשהו, שאני במוגבלות שלי חש ומרגיש אותו, חפץ זה הוא עדיין אמצעי ביחס לבחירה המוחלטת. בבחירה המוחלטת אין שום פניה. אם יש בו תענוג הוא נעלם. לא תמיד בתנ"ך רצון הוא לאפוקי חפץ. אם יש רצון וחפץ אז הם לפני המדרגות. בחסידות כתוב שברגע שרצון הוא במובן של מרוצה הוא נעשה חפץ. מרוצה מלשון גמור, תכל'ס.

אם כן, זו נקודה מאד חשובה שצריך להבין מה שהרבי רוצה להסביר בה. כל העליות שעכשיו נחזור עליהן בפקחות פקח שבוחר במלך, עם ישראל שבוחר בקדוש ברוך הוא, כולן באות להתמקד יותר ויותר על בחירה מוחלטת, בלי שום פניה כל שהיא, רק בחירה בעצם בדבר. בלי שום טעם, שום לגרמיה. לאור זה נחזור על המדרגות שאותם אמרנו פעם קודמת.

מדרגה ראשונה – שיתוף ועבודה זרה

המדרגה הראשונה אומרת שהפקח יודע שכל האמצעים שיש בעולם כלומר, כל הכוכבים והמזלות, השרים וכו', כולם הם כגרזן ביד החוצב בו. הלא-פקח, כלומר אומות העולם טועים וחושבים או שהם עובדים בשיתוף, או יותר גרוע "עזב הוי' את הארץ"[ח], מינה את השרים האלה והשאיר את כל ההשגחה וההנהגה בידיהם. אלה שתי בחינות ב-לא יהדות – אמונת שיתוף שאינה עבודה זרה, או עבודה זרה ממש. עכשיו הוא אומר שאפילו גם לעבודה זרה הם קוראים "אלקא דאלקייא" ומאמינים שהסיבה הראשונה היא שה' מינה אותם אי פעם, אך לאחר מכן הוא השאיר את ההנהגה בידיהם. כל זה הוא מדרגה א'.

מדרגה שניה – רצון לקבל

כל פעם הרבי אומר במאמר שלא יכול להיות רק זה (מדרגה א'). אחר כך מדרגה ב' היא שבעצם מה שמניע את הגוי הוא הטעות השכלית שהוא מחשיב את השרים לעצמיים, אלא היות שמיסודו ברגש שלו הוא כולו רצון לקבל, לינוק לטובת עצמו, אפשר לקבל הרבה שפע וגם בקלות בלי שום תנאים, עיקר התנאי הוא בטול. לא צריך שום בטול וגם מקבלים שפע רב שמקבלים דרך השר. מה שאין כן, כאשר פונים למלך, יכול להיות שהוא יודע שיש מלך, אבל הוא יודע שכדי לפנות למלך קודם כל יש תנאי כניסה והוא בטול. אפילו לאחר התנאי, בדרך הרגילה, בתחלה על כל פנים, אתה מקבל פחות מהמלך מאשר דרך השרים. זה פשוט לא כדאי. זוהי תפיסת הגוי, באמת כך השם ברא את העולם, כך הוא עובד.

מהי פקחות היהודי? הוא מעדיף לחכות, הוא יודע שכל הסדר בו מקבלים מעט מהמלך וגם רק בתנאי שאתה בטל אליו כך הוא בתחלה. אבל אם אתה מתמיד בזה ואתה מגיע ל'ימים הטובים' שהם עולם הבא, קודם כל, כל השרים מתחלפים לגמרי, לא רק מתחלפים אלא חולפים לגמרי ביחד עם השפע שלהם, רק הקדוש ברוך הוא נשאר. אז הוא מעניק לך טוב חיי עולם הבא, שהם בלשון הקבלה "אורות מרובים דתהו בכלים דתקון"[ט]. כלומר, בסוף תקבל יותר ויותר וגם תשאר לבד עם כל הטוב הזה, לעתיד לבא. לכן באמת כדאי ללכת על העבודה הקשה של הבטול עם המעט שמקבלים בהווה, שהוא מה שנקרא "אורות מועטים". מהו תקון? כלים. כלים הם בטול. לבנות מערכת של בטול, בתחילה מערכת הכלים שלך מקבלת מעט אורות, "אורות מועטים", אך בסוף היא לא רק שתקבל את האורות המרובים של התהו אלא עוד יותר מזה, עד אין סוף. זוהי הפקחות.

אמרנו שהדבר ביהדות בספרות שלנו שמבטא הכי טוב את המדרגה הזו הוא הפיוט "אקדמות מלין" שאומרים בשבועות. הוא השיר הקלאסי של המדרגה הזו. היהודי מסרב להתפתות לגוי ביחס להטבות העולם הזה, תוך אמונה וידיעה ברורה שאנחנו הולכים על העולם הבא, לא על העולם הזה. זו מדרגה שניה.

מדרגה שלישית – בטול

אומר הרבי שגם זה לא יכול להיות הסוף. בגלל שמה כבר ההבדל? יהודי יותר פקח בגלל שהוא יודע שכדאי לו לחכות לסוף, "סוף הכבוד לבא"[י]? זה לא יכול להיות ההסבר. לכן צריך לומר שהוא בוחר בעצם. לפי מה שאמרנו קודם על רצון וחפץ, אם הגוי רוצה את השר בשביל לקבל מהר והרבה זהו רצון שכולו אמצעי, כדי לינוק כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. אם אני מסרב לקבל מהשרים והולך למלך ויודע שבסוף המלך יתן הרבה מאד, בכל זאת ודאי שבשביל ללכת עם המלך, עם כל הפקחות אני צריך לחפוץ בו, אני לא רק מנצל את המלך. יחסית, יש ודאי יותר חפץ במלך אצל אותו פקח, גם במדרגה זו השניה, מאשר הרצון העקום בשרים לפי המדרגה הראשונה. [למה הוא שפע יותר טוב? אני לא מתאפק בגלל החפץ שלי במלך, אלא בגלל שאני יודע שמה שהם יקבלו בסופו של דבר נגמר בתוך דקה, ואני יקבל שפי שיהיה לי הרבה יותר טוב איתו? לא בגלל שאני חפץ במלך] קודם כל, אם אין לך איזו חיבה למלך לא תדע ותאמין, הרי עולם הבא הוא אמונה, אם אין לך חוש פנימי במלך לא תהיה מודע לדבר הזה בכלל. חוץ מזה, כמו שאמרו הרגע, לא תוכל להתאפק אם אין לך איזו זיקה למלך. גם לא תדע ותאמין חזק בסוף הטוב. בטול הוא פנימיות מדרגה פנימית.

מדרגה רביעית – הידיעה שהשפע יגיע בעתיד

מה יותר מזה? לא שאני בונה על העתיד לבא אלא אני חש גם בהווה, שזו פנימיות – כולם מתחלפין והמלך לא מתחלף. היות שכולם מתחלפים, כולם מתים, גם עכשיו מתים. כמו שה'אור החיים' כותב שבעוד שהאדם מתקלל ב"מות תמות"[יא] אפילו שאינו מת באותו יום ממש הוא כבר מתחיל למות, כבר נגוע בטומאת מת. כך היא ההרגשה כלפי השפע. מהי פקחות היהודי? תחושה של שכל מאד פנימי שחש שהשפע שבא מהשר טמא, ממקום המוות הוא בא. אפילו שהוא הרבה מאד, אני פשוט לא סובל לקבל אותו. לא בגלל מה שיהיה בכלל, זו תחושה שאני חש בין טהור לטמא. הקצת כשאני מקבל מהקדוש ברוך הוא טהור, פרנסה טהורה. כשאני מקבל הרבה מהשר טמא לי , בגלל שכולם מתחלפים, כולם "אתר דמותא"[יב] – מקום של מוות, לקבל ולינוק ממקום המוות. המלך הוא "חיי החיים" וכשאני מקבל מהמלך למטה אני מקבל מחיי החיים. זו המדרגה השלישית. אבל זו עדיין תחושת שכל.

אחר כך הוא אומר, וזה מה שלמדנו בפעם קודמת, שהשכל האנושי לבד אף פעם לא יוכל להעדיף מעט טהור על הרבה 'טוב לי' אף על פי שזה אולי לא כל כך טהור. השכל לא יכול להתעלות לגמרי. במדרגה זו השלישית הוא התעלה לגמרי על הלגרמיה. הוא לא מחכה ליותר, לעולם הבא, אלא מסתפק מעט עכשיו בגלל שהוא מקבל מהמלך. וזהו, תמיד הוא יסתפק במעט. [מה הכונה מעט?] לא משנה לו, הוא לא מסוגל. זה דומה למדרגה שאומרים – עוד מעט י"ט כסלו – על אדמו"ר הזקן שבכלא לא היה יכול אפילו בפיקוח נפש לאכול טרף. מספרים זאת על כמה צדיקים. לכאורה זה לא על פי דין? אומרים שיש צדיקים כאלה שלא מסוגלים, לא יכולים לאכול טרף. הם מרגישים שזה טמא ולא משנה שהתורה מתירה לו הוא לא יכול ואם הוא ימות – ימות. הוא לא מסוגל.

...לא, זה דומה לכאן, זה בלי שום חישוב. כמו כאן – אם אנחנו לוקחים את המדרגה הזו עד הסוף היא מגיעה למסירות נפש. לא משנה כמה מעט אתה מקבל, אתה מוכן לקבל רק ממקור החיים. אפילו אם השפע כל כך מעט שאתה אפילו לא יכול לחיות. ברגע שזה מגיע למסירות נפש ברור שזה לא שכל. השכל אף לא יחייב מסירות נפש. הוא כותב כאן שהשכל האנושי אף פעם לא יחייב את הדבר, אפילו בלי מסירות נפש. כאשר אתה יכול לקבל יותר בקל, בלי להקפיד את ההקפדה הזו על מאיפה זה בא.

דברנו קצת בפעם הקודמת שאם התחושה הופכת להיות אצלך כל כך עצמית, שאתה לא סובל את הריח של הטמא, היא חוזרת להיות קצת כמו המדרגה השניה. אם זה הופך להיות ממש מוחשי מורגש בבשר שלך, זה כמו עצם הנאת האוכל, או הנאת השפע.

מה יותר מזה? בסוף הפרק האחרון שלמדנו פעם קודמת הוא הגיע לכך שבחירה זו היא בחירת העצם. בחירה שלמעלה מהשכל. רק היות שאנחנו "חלק אלקה ממעל ממש"[יג] לכן החֵלֶק בוחר בהכל. כמו שנאריך להסביר בהמשך. אחר כך קראנו את השורה הראשונה בפרק הבא, אותו ממשיכים היום, שם מוסבר שיש גם מעלה במדרגה הרביעית שלמעלה מהשכל כאשר היא חוזרת ומתלבשת בשכל. לכן המדרש זקוק לתת טעם, נימוק. אם הבחירה האמיתית היא למעלה מהשכל, כמו שעכשיו אמרנו שבאה מרדל"א, לגמרי-לגמרי למעלה, "רישא דלא ידע ולא אתידע", אם כן, מהו הנימוק של המדרש? קוראים לו פקח, זו לא פקחות. אומרים שיש לאותו פקח נימוק שכלי – "כולם מתחלפין ומלך לא מתחלף".

לכן אומרים כאן שיש מדרגה חמישית. כאשר אתה לוקח את הכח שלמעלה מהשכל ונותן לו נימוק, אתה מגיע למקום עוד יותר פנימי בשורש. כל חסידות חב"ד היא המשכת דברים שלמעלה מהשכל – גם כחות הנפש שבכתר – בתוך חב"ד, כך אתה מגיע לפנימות הכתר. [אפשר לעשות את זה בלי התפעלות ולהתקשר באין סוף בלי לחוש את עצמי?] זו כבר הירידה. פה מתואר דבר מאד מאד כללי. כמו סולם יעקב, יש עליות עליות עליות אבל העליה האחרונה תמיד היא ירידה. תמיד הגעה לעליה האחרונה היא על ידי ירידה. זהו החידוש. סוף כל העליות, אי אפשר לעלות ישר, כשאתה מגיע לפסגה כזו שעכשיו אתה לא יכול להגיע יותר בדרך התעלות, רק בדרך לדעת לאן הגעת ולהוריד אותו, אז פתאום תמצא את עצמך עוד יותר למעלה, בפנימיות המדרגה הקודמת. זה הווארט כאן.

ארבע מדרגות בהבדל בין יהודי לגוי

לפני שנמשיך כאן היות שיושב כאן ישראל ועבדנו הרבה על מה שהיה קודם מאמר במלכות ישראל בשם "בין ישראל לעמים"[יד] ואחר כך נעשה ספר, בעז"ה[טו] ושם דברנו על כל מדרגות היחודים – יחוד העם היהודי לעומת שאר אומות העולם. כאן במבנה המאמר אפשר להסביר את זה מאד יפה בהתאם למה שכתוב שם.

בקיצור: שם דברנו על ארבע מדרגות של הבדלה בין יהודי לגוי. הדבר הראשון הוא שליהודי יש "חלק אלו-ה ממעל ממש", הוא פשוט חלק מה'. אחד הפסוקים העיקריים לכך שיש לו "חלק אלו-ה ממעל ממש" הוא המובא במדרש כאן "חלקי הוי' אמרה נפשי". אני לא יודע אם הבאת בכלל את אותו פסוק. אחד מהפסוקים, חוץ מ"כי חלק הוי' עמו"[טז] ו"חלק אלו-ה ממעל", שגם הוא פסוק. אגב, הפשט שם לא מתקרב אפילו לפירוש החסידי. גם פשט הפסוק "כי חלק הוי' עמו" הוא שעם ישראל הוא חלק ונחלת הקדוש ברוך הוא. שני הפסוקים שתמיד מביאים שהם "חלק אלו-ה ממעל" באיוב ו"כי חלק הוי' עמו" בתורה, על פי פשט הם לא.. ["כי חלק הוי' עמו" הכונה שהוא בוחר בנו ו" חלקי הוי' אמרה נפשי" הכונה שאנחנו בוחרים בו] נכון, אבל עצם הרעיון שיש לי חלק מה' בתוכי הרבה יותר פשוט בפסוק "חלקי הוי' אמרה נפשי". אם כי, גם שם הפשט שאני בוחר בו, כמו שהמדרש מפרש כאן. בכל זאת זה "חלקי הוי'" לא רק "חלק הוי'". ב-י של "חלקי הוי'" הרבה יותר קל לדרוש שיש לי "חלק הוי'", "חלק אלו-ה ממעל ממש" בי. המדרש דורש את הפסוק על היהודי. פסוק זה הוא המבדיל בין יהודי לגוי. היהודי אומר "חלקי הוי' אמרה נפשי" והגוי לא יכול לבחור במלך, הוא לא יכול לומר "אנא נסיב מלכא" רק "אנא נסיב דוכסין".

המדרגה השניה היא שהיהודי הוא "חלק בורא שנעשה נברא"[יז]. גוי הוא רק נברא נטו, כולו נברא. לפי זה, יש שתי בחינות של "חלק" – או "חלק אלו-ה ממעל ממש", או "חלק בורא שנעשה נברא"; אחר כך יש את המדרגה השלישית. הרבה פעמים יהודים חילונים שואלים את הרבי: מהו ההבדל בין יהודי לגוי? ענה להם: יהודי הוא משפיע בעצם וגוי הוא מקבל בעצם. זה מאד קרוב למינוח של הרב אשלג – "רצון להשפיע" ו"רצון לקבל" – משפיע בעצם ומקבל בעצם; הדבר האחרון אחרון חביב שהתורה אומרת למה ה' בחר בנו – "כי אתם המעט מכל העמים"[יח], "לפי שאתם ממעטים את עצמכם"[יט].

[אני מבין מלמטה למעלה?] לא, הסדר הוא מלמעלה למטה. הפסוק "חלק אלו-ה ממעל ממש" הוא כנגד ה-י. גם מאד יפה עם ה-י של "חלקי הוי אמרה נפשי"; "חלק בורא שנעשה נברא" הוא כנגד ה עילאה של שם הוי'. משפיע בעצם הוא כנגד ה-ו; "כי אתם המעט מכל העמים" הוא כנגד המלכות, ה תתאה, שפלות. ממעטים את עצמכם, לא לוקחים את הכבוד לעצמנו. כל טוב שה' משפיע, ככל שהוא משפיע יותר ויותר טוב כך אני נעשה יותר יותר בטל ושפל – "והייתי שפל בעיני"[כ]. את זה הקדוש ברוך הוא מציין בתורה בסיבה בגללה בחרתי בכם. מכל הדברים, פסוק זה הכי מפורש שמבדיל בין יהודי לגוי, לא יודע אם יש עוד פסוק. [דורשים את זה הפוך "כי לא מרובכם – כי אתם המעט מכל העמים", לא בגלל זה בחרתי אתכם.] אפשר גם לפי הפשט לדרוש כך, אבל לפי פירוש זה לא היה צריך להאריך כך במלים. כאן התורה מבדילה שזו התכונה שבגללה אני בוחר בכם.

חמשת ההבדלים כנגד נרנח"י

לעניננו, עכשיו אני רוצה לומר כך – ההבדל בין הפקחות הראשונה של היהודי לזו של הגוי, שיודע שכל חוקי הטבע הם "כגרזן ביד החוצב בו" ואין עוד שום בחירה עצמאית ולא שיתוף ולא עבודה זרה, חלוקה זו היא ודאי בעולם העשיה. בנר"נ ח"י היא מכוונת כנגד ה'נפש'. ברגע שעולים מדרגה ואומרים שגוי רוצה לינוק ולקבל ואילו היהודי מתאפק מלקבל עכשיו בגלל שיודע מהיעוד ומהטוב שמחכה לו לעתיד לבא ומתבטל למלך ומקבל ממנו מעט אבל יודע ש"סוף הכבוד לבא" – ברור שזו בחינת 'רוח', מדות, רגש.

אגב, לגבי המושגים רצון לקבל ורצון להשפיע: על פי פשט, למה תורת הרב אשלג לא כל כך מקובלת, לא בחב"ד ולא במקום אחר? בגלל שבעצם הוא בונה את כל הקבלה על מה שהוא עצמו מכנה "גוף הרצון לקבל". הרי כל הקבלה היא מוחין ומדות, שנקראים ראש וגוף. אצלו כל הקבלה היא ראש וגוף, גם יחסית רצון להשפיע ורצון לקבל, שכן הגוף רוצה לקבל. אבל למעשה מושגים אלה, שניהם, הם גוף, כולם מדות – או "חסד לאברהם"[כא] או 'חסד לישמעאל'. אם כן, הוא מלביש את הכל בתוך ממד של גוף. יוצא שהרצון להשפיע והרצון לקבל שניהם אצלו הם רצון לקבל, בגלל שהם מדות, גוף, ואין כאן ראש אמיתי. אם יש לך ראש אמיתי יש באפשרותך להבדיל בין רצון להשפיע אמתי לבין רצון לקבל אמתי. זה בדרך אגב, מאמר מוסגר.

נחזור: המדרגה השלישית, שהיא כבר להתעלות מנגיעה, אנחנו עדיין בשכל. אחר כך הוא אומר שהשכל לבד לא יוכל להגיע למדרגה זו. אבל לפי ההוא אמינא שכנראה קיימת באיזה ממד, שעל פי שכל ניתן להבחין בין מקום המות לבין מקום החיים, או בין טהור לטמא – היא בינה. מדרגה זו היא הבינה האמיתית, הבריאה האמיתית. המושגים טהור וטמא בקבלה – כמו שהרמב"ם מדגיש[כב] שמושגים אלה אינם מציאות, שום תכונה טבעית – איפה הם קיימים? בבינה, באמא. לכן גם טומאה וטהרה לגבי אמא הם טומאת היולדת. בבינה מבחינים בעצם בשכל בין המקום הטוב לבין המקום הלא-טוב. יותר גבוה זה כבר "חלקי הוי' אמרה נפשי".

עוד לא אמרנו מהי ההקבלה, רק אמרנו שאם אנחנו בונים את המאמר לפי המדרגות הידועות לנו, מסתדר מאד יפה. הגרזן הוא שכל, עולם העשיה. האם הוא גרזן או שהוא עצמאי. אין לך שכל יותר 'עשייתי' מאשר השכל הזה. ממילא אם יש שם אחד פקח שיודע שהוא רק גרזן ולא עצמאי הוא משכיל בעולם העשיה. כלומר, הוא שכל של נפש. [איפה מדרגת ה"מעט"?] תיכף, עוד לא אמרתי בכלל. קודם רציתי רק לבנות את ההבדלים לפי נפש רוח-נשמה-יחידה, שלא עשינו בפעמים הקודמות. השכל לחכות לעתיד ולהתאפק, ברצון לקבל, גם הוא שכל, אבל שכל של מדות. השכל להבחין בעצם מאיפה הדבר בא, בלי שום נגיעה, לא בהווה ולא בעתיד, הוא שכל נטו, שכל של שכל והוא נקרא בינה. בחירת "חלקי הוי אמרה נפשי" היא כבר למעלה מהשכל. על ידי הלמעלה מהשכל ניתן להמשיך אותה בתוך שכל. לכן הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[כג]. סתם למעלה מהשכל הוא אריך, חיצוניות הכתר, כמו שיסביר בהמשך, אבל כדי להגיע לעתיק ולפנימיות עתיק אני חייב להמשיך את הרצון הפשוט שיש לי בתוך שכל. לאן אני ממשיך אותו? ל"פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק". על ידי פנימיות אבא אני קופץ ממילא לפנימיות עתיק, בגלל שהם היינו הך. אם כן אלו הן חמש מדרגות.

המשך ההקבלה ל"בין ישראל לעמים"

נחזור להקבלה למאמר "בין ישראל לעמים": איך הם הולכים יחד? יש כמה פשוטים, הכי פשוט הוא הרצון להשפיע. אמרנו שיהודי הוא רצון להשפיע וגוי הוא רצון לקבל. הגדרת הגוי כרצון לקבל היא בדיוק מה שכתוב כאן במדרגה השניה. מה שלא כתוב כאן הוא מה שצריך לחדש. אם יש לי מספיק שכל בשביל לחכות לעתיד, למה בהווה עושה ממני ההמתנה משפיע? זהו החידוש. אני מתחיל מזה גם בגלל שהוא חידוש יפה וגם ובעיקר כי הכי קל להסביר אותו. הדוגמא היא מרבי חנינא בן דוסא.

כתוב עליו[כד] שהיה ניזון ב"קב חרובים מערב שבת לערב שבת" וכל העולם היה ניזון בשבילו. למה הוא לא אכל טוב? לא רק בגלל שהיה עני. כתוב בגמרא שהוא לא רצה לחיות על חשבון עולם הבא, כמו בסיפור עם רגל השולחן[כה]. היתה לו תודעה של עולם הבא. יש צדיקים שלא רוצים להסתפק מהעולם הבא שלהם מאומה בעולם הזה. זהו חידוש מאד יפה. הדבר הזה פותח אותך בעולם הזה להיות אך ורק צינור להשפיע. ממילא, בכך רואים שודאי יש פה לא רק רצון לקבל. אם ההמתנה עושה ממך משפיע בהווה היא יותר מאשר סתם גראָב, רצון לקבל בעתיד. כמו שאמרנו, יש כאן בטול והתקשרות למלך במדרגה זו. אתה לא בוחר בשר. והראיה: אתה מחכה לקבל בעתיד וזה עושה ממך משפיע בהווה.

אם אני מחכה לקבל בעתיד, תמיד יש את הספק מה יהיה בו. כמה שאני מאמין שיהיה טוב בעתיד, המושג עתיד כאן הוא נעלם אחד גדול. גם אני עצמי, איך אני יכול לסמוך על עצמי שאהיה בסדר? אפילו שעכשיו אני צדיק, הרי "הן בקדֹשיו לא יאמין"[כו] כתוב בפרשת השבוע, הקדוש ברוך הוא לא מאמין בצדיקים, אז אני כן יאמין בעצמי? העתיד תמיד עומד באיזה סימן שאלה. עם כל ה'אקדמות' ששרים, עם כל הבטחון וההעזה, עזות הפנים כלפי הגוי, שאתה עם עולם הזה שלך תלך לאיבוד ורק אני אהיה קיים לעתיד לבא, חייב להיות משהו יותר עמוק מזה. אם לא, נאמר שזו קטנות מוחין. כשאדם בקטנות מוחין הוא חושב רק על העולם הבא, על הסטייק שיהיה לו שם. כמו שהחסידים צוחקים על 'מוסרניקים' כאלו שבאמת ובפשטות בונים על העולם הבא. הוא כבר השפתיים...

ההמתנה העושה אותך משפיע

כנראה שהזיקה לעולם הבא היא גופא בגלל שיש בטול אמיתי לה' עכשיו. הרי מי זוכה לעולם הבא? מי שעושה את רצון ה' בעולם הזה. לא כל כך ברור מה יותר חשוב ממה. האם אתה עושה מצוות בשביל העולם הבא גם במדרגה הזו – זה גרוע, מה שהחסידות צוחקת ממנו – או שאתה כמו התפיסה של הרמח"ל שעל פי פשט היא שעולם הבא הוא התכלית, אבל ברור שיש אצלו תורה לשמה ועבודת השם מאהבה.

לכאורה תפיסה זו היא הדוגמא הקלאסית לכך שהפקחות היא של עולם הבא, אבל לא אומר שהוא 'פאר זיך', רק לגרמיה, ודאי שלא. אומרים שיהיה לך עולם הבא אם תהיה אמתי בעולם הזה ולא תעבוד בשבילו. היהודי, היות שהוא יהודי, מה שמבדיל בינו לגוי שהוא באמת עושה את זה, הוא אמיתי בקיום רצון ה' בעולם הזה בגלל אהבת הקדוש ברוך הוא. אם כי, כאשר תשאל אותו מהי התכלית? הרמח"ל יענה לך שהתכלית היא עולם הזה. יש כאן כעין פרדוקס, אבל פרדוקס של הלב היהודי. להיפך, עולם הבא אצלו נותן לו אפשרות להרחיק את ההנאה שלי כדי להיות אמתי במה שאני, כמו השכל של "פת בסלו"[כז]. יש גוף ונשמה, כמו שהרמב"ם כותב בעל בריאות, "היות שהגוף בריא וחזק מדרכי עבודת ה'" צריך להיות בריא בשביל לעבוד את ה'. גם צריך עולם הבא באיזה שהוא ממד בשביל לעבוד את ה' בעולם הזה. אבל יש אחד שבאמת מתחיל להיות עובד עבודה זרה של הבריאות, ויש אחד, הרמב"ם, שהקדיש מתוך אלף פרקים, פרק אחד לבריאות[כח], גם היה רופא בעצמו, אז יש להניח שהוא לא היה עובד עבודה זרה כמותם.

מה שנסיתי לומר, אני לא יודע איך לומר את זה יותר טוב, שיש איזה מין מעגל שאתה לא יכול לשים את האצבע על התכלית והאמצעי. כמו קברו של משה[כט], אם אתה פה – אתה רואה אותו שם, אם אתה שם – אתה רואה אותו פה. על דרך השכל של פרקי אבות, שם כתוב "יפה שעה אחת [בתשובה ומעשים טובים] בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת [של קורת רוח] בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"[ל]. משנה מפורשת בה יש שני מבטים על העולם הזה והעולם הבא. מה "יפה שעה אחת בעולם הזה"? "תשובה ומעשים טובים". מה יפה בעולם הבא? "קורת רוח". המבט האמתי לעולם הבא הוא שמצד אחד "יפה שעה אחת בעולם הבא" ומצד שני "יפה שעה אחת בעולם הזה". את ה"יפה שעה אחת בעולם הזה" אתה מקיים. זה גופא פותח אותך להיות משפיע.

בין איפוק לסיגוף

נאמר את הכל יותר פשוט, רק נחזור לעיקר, אולי אפשר לתת בעולם הזה הרבה דוגמאות. מי שמוכן לחכות עם הארוחה שלו בינתיים מזין באופן טבעי את כולם., זוהי הדרך של כל מכלכל ומשפיע, כמו אמא. הנה דוגמא, דין פשוט, אדם חייב להאכיל את הבהמה שלו לפני שהוא אוכל בעצמו[לא]. אפשר לומר למעליותא, שההמתנה שלו פותחת אצלו את הצינור להיות משפיע למי שזקוק לו. [אין בזה קצת חטא המרגלים?] הרבי שואל את זה, אנחנו רק בעולם היצירה עכשיו, במדרגה השניה. [בסדר, זה בדיוק מה שצריך להיות..] מה? [צריך להיות פה רצון מאד פנימי להתקשר למטה] האם הנתינה שלך לבהמה לאכול לפני שאתה אוכל היא רק אמצעי כדי שתוכל לאכול? ודאי שאין כזה ראש, זה לא מה שחז"ל אומרים. מצד אחד אתה מתאפק, אתה באמת לא יכול לאכול עד שהבהמה אוכלת, על פי דין. באיזשהו מקום אתה יודע שעד שאני לא נותן לה לאכול אני לא יכול לאכול בעצמי. אבל בשעת מעשה זה מה שאתה חושב? מה שיכול להיות שאתה חושב הוא 'אני מתאפק מלאכול כרגע', כמו תלמידי חכמים שמחכים, עושים אתכפיא[לב]. גם זה עצמו סימן מהי אתכפיא אמתית, היא אמורה לפתוח אותך, לסלק את התאוה ולפתוח אותך להיות משפיע.

אנשים שצמים למשל, עושים אתכפיא, זו הגדרה מצוינת. למה החסידות התנגדה לפי טבע האנשים בדורות אלה לסיגופים? בגלל שהם לא נפתחו על ידי הסיגופים. בדיוק להיפך, הם הסתגרו, אם אני צם אני צריך להשאר בבית, להסתגר. הצום צמצם אותו לגמרי, לא פתח אותו. [זה יוצר גם קשר עם הזולת. במדרגה הראשונה אי רוצה רק את עצמי בלי הזולת בכלל. כשאני רוצה את ההשפעה עכשיו אני שם לב שיש מישהו שנותן, וחשוב לי שיש מישהו שנותן לי. לא חשובה לי רק התוצאה, אני נהנה מהנותן ובשביל זה אני מוכן להתאפק] כן, ואז? מה זה עושה לי? [אני משפיע לו כי זה יקר לי. כשאני רואה אותו מסכן ואני רוצה שיהיה לו טוב, אני מסתכל על זה עכשיו לא בעין גסה כי אני רוצה שיהיה לכולם, אני נהנה מכל הענין הזה אני לא זקוק, אני לא מרגיש שהוא אוכל אותי ואני אוכל אותו] מה שאתה אומר עושה לי בראש שכל המוטיב הזה שאנחנו מדברים עליו הוא לכבוד שבת קדש, כמו שמאי שמחכה לשבת עם הדברים הטובים[לג], כך היא ההלכה[לד]. שבת היא עולם הבא. כך אפשר להסביר ש"תלמיד חכם נקרא שבת"[לה]. כשמגיעה שבת שלו הוא נהנה לקבל מאהובו. כך, מה שהוא נקרא שבת כל השבוע...

[חסר קצת בהקלטה]

מדרגה שלישית – "חלק בורא שנעשה נברא"

...זה המעט הטהור שאנחנו רוצים. זו המדרגה השלישית. כל המלכות של ארץ ישראל היא "חלק בורא שנעשה נברא". עכשיו נעלה למדרגה הזו. באותו המאמר למדנו – מה הרווחת מכך שאתה "חלק בורא שנעשה נברא" והגוי רק "נברא"? אתה מרוויח – כמו שלמדנו באריכות – 'רשימו', שגם בהיותך נברא יש לך רשימו של בורא, מה שנקרא זכרון. אתה זוכר מה הכונה להיות בחיק הבורא – "עם המלך במלאכתו"[לו] זה הפסוק. "במי נמלך"[לז], הדברים עתיקים. לכן כל המושג רשימו הוא בבריאה. יש תורה ארוכה בלקוטי מוהר"ן[לח] שברשימו יש מושגים של טהרה וטומאה ולכן ה'רשימו' נקרא 'טהירו'. למעלה, מדרגת "חלק אלו-ה ממעל ממש" נקראת קדש, לא טהור, ה-י של שם הוי'. אבל ה עילאה היא טהור. היות ואנחנו "חלק בורא שנעשה נברא" יש לנו חוש בטהרה, חוש במקום טוב לעומת מקום רע, מקום של מוות ומקום של חיים. כתוב "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה"[לט] – אפשר לדרוש את לעניננו, די קרוב לפשט: הבינה מבינה, כלומר מבחינה בין המקומות איזה מקום הוא, אם מקום של טהרה או מקום של טומאה.

נלך לחידוד הראשון: מי שבשפלות מרגיש שכל הטבע הוא כגרזן, שאין לו בחירה. הוא בטל בטול אמיתי למלך. מי שאין לו שפלות והוא לא "מעט" מתחיל להחשיב את הכוכבים והמזלות, את השרים, כעצמאיים, באיזו רמה שתהיה. גם די קל להבין את זה. הווארט הוא: מי שבשפלות הוא עצמו 'גארנישט'. יש לו חוש ב'גארנישט' בלהיות רק כלי, רק משתמשים בך. מה הכונה להיות "מעט"? אני לא שווה וגם לא עשיתי כלום. מי שהוא "מעט" בעצמו יש לו גם את השכל להבין שכל מה שיש כאן הוא גרזן בלבד.

מה מאד יפה כאן? כתוב שהטעות – לפי הפשט במדרגה זו – שחשבו שהיות שהקדוש ברוך הוא מכבד את השרים ואת השמש שעושה לו בהירות גדולה ביום, ממשלה ביום, סימן שהוא רוצה שכולם יכבדו אותם, גם אני אכבד אותם. כך הרבי מסביר את זה, וגם הביא את ההסבר פה. גם זו הבחנה בשפלות אמתית וענוה פסולה. ענוה פסולה היא שאני כל כך 'נעבך', בשפלות, שבאמת אני מתחיל להשתחוות לכולם מתוך כבוד של רגש נחיתות. אני רואה משהו מכובד ולא בודק מהו אופי כבוד זה. אבל ברגע שכולם נותנים לו כבוד גם אני נותן לו כבוד. זו מאד בעיה, מאד תסביך. זה נקרא שפלות או ענוה של שקר. "חסד לישמעאל" – כתוב שהבעיה שלו היא שפלות של שקר. חוץ מחסד של שקר יש לו גם שפלות של שקר. שפלות של שקר מפילה אותך בטעות שצריך לתת כבוד למי שגדול ממך. לשפלות אמתית יש חוט שדרה, היא לא שפלות בלי עֹז. שפלות של שקר היא שפלות בלי חוט שדרה וממילא הוא משתחווה לכולם, הוא 'נעבך'. שפלות אמתית היא שפלות שדווקא מרגישה. אומרים שיש ביטוי בחב"ד שעיקר הבטול הוא להבין שכולם בטלים. אם כולם בטלים חוץ ממני אז "כפר בעיקר". אבל בבטול אמיתי מרגישים שגם כולם בטלים כמוני במדה מסוימת, אם הוא לא מוציא את עצמו מן הכלל, אדרבה – הוא זה שיש לו את טוב הטעם לדעת הוא "כגרזן ביד בחוצב".

החידוד הרביעי אצלנו הוא לקיחת המקיף והלבשתו בשכל, וכך ממילא מגיעים ל"פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק". [מה עם המדרגה החמישית?] אין כאן רביעית וחמישית, יש רק את החמישית. אפשר לומר שיש כאן גם רביעית וגם חמישית אבל הן יחד. על שניהם כתוב "חלקי הוי' אמרה נפשי". ממילא קופצים לפנימיות המקיף שהוא עצם ה"חלקי".

[חסר הסיום]