שיעורים במאמר "ואתה תצוה" תשמ"א (5)

אותיות י-יא-יב: שפלות תהומית בזמן הרחבה

י"א אייר תשנ"ז – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה סיים הרב את מאמר ד"ה "ואתה תצוה" תשמ"א. בתחלה הסברו שלש דרגות באמונה: א. המשכת האמונה בדעת. ב. גילוי מסירות נפש. ג. צער ושפלות תהומית בזמן הרחבה מכך שמשיח לא בא. הדיבור הורחב בהסבר מעלת הדרגה השלישית על פני הדרגות האחרות בהתגלותה דוקא על ידי העם אך פעולתה בתוספת אור במשה רבינו. בסוף השיעור הוסבר הכח שנותן משה לעבודה זו.

א. שלש דרגות באמונה שיש לגלות

שתי דרגות ביחידה

הרבי כותב שיש אמונה אחת שהיא מצד החיה שבנפש, הרי בנשמה יש כוחות פנימיים, שהם השכל והמדות והמעשה, חב"ד-חג"ת-נה"י, שנקראו[ב] גם נפש-רוח-נשמה: נפש – הכוחות המעשיים; רוח – הרגש; ונשמה – השכל. למעלה מהנר"נ יש כוחות מקיפים. המקיף, היות שהוא למעלה מהשכל ,הוא בכללות בגדר אמונה – בדבר שלמעלה מהשכל צריך להאמין – אבל גם כאן יש בכללות שתי מדרגות שנקראו חיה-יחידה.

החידוש העיקרי כאן, במאמר הזה, שביחידה גופא הרבי מחלק – בחלק שנלמד היום בעזרת ה' – לשתי מדרגות: גילוי היחידה במאמר הזה זהה לביטוי עצם הנשמה, אבל עצם הנשמה כמו שהיא נמצאת כבר לאחר האצילות שלה אצל האדם. כמו שהאדם מוגדר ומוגבל, יש איזו תפיסת הגבלה והגדרה גם לגבי המדרגה הזאת של עצם הנשמה, כפי שנלמד תכף; ויש עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש, שזה כמו פנימיות היחידה.

צוואת הרבי

זה עיקר הענין שהרבי רוצה להעביר לנו כאן. אנחנו גם נחזור על ההקדמה, שהמאמר הזה הוא מאמר צוואה – שגם מדבר על הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל"[ג] – היות שבהשגחה פרטית הרבי חילק את המאמר הזה מוגה, לאחר שהוא עבר עליו הוא חילק אותו לכל החסידים, כמה שבועות לפני המחלה שלו. אז בעצם זה המאמר האחרון, החסידות האחרונה, שזכינו לקבל גם מפיו של הרבי וגם מידו של הרבי. לכן כל החסידים רואים דוקא במאמר זה, יותר מכל מאמר אחר, כעין צוואה לעת עתה. כלומר, איזה מן מורה-דרך כללי מה עלינו לעשות ואיך עלינו לנהוג עד להתגלות של מלך המשיח.

העיקר כאן שהפסוק פותח "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", שיש פעולה ראשונה שמשה רבינו עושה שהוא מצוה לנו, בציווי הוא גם עושה משהו, מחבר אותנו, מצוה לשון צוותא, מלשון חיבור, הוא גם מחבר אותנו בינינו לבין עצמנו, הוא פועל אחדות בתוך עם ישראל, זה דבר שנראה תכף. הוא גם מחבר אותנו לשורש שלנו, כלומר שהוא מחבר כל יהודי, שכל יהודי ירגיש, שיתגלה אצל כל יהודי שורש הנשמה שלו, "ואתה תצוה את בני ישראל".

אבל לא די בזה, צריך שגם אנחנו נשתף פעולה, כביכול, ובשיתוף הפעולה שלנו אנחנו אפילו עושים תוספת, מוסיפים משהו לגבי מה שמשה רבינו נתן -המשיך לנו. על זה כתוב "ויקחו אליך", אתה מצוה את בני ישראל, אבל הם גם צריכים לעשות משהו, לקחת אליך, "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". כאשר הם יקחו אליך "שמן זית זך כתית למאור" תהיה שלמות הפעולה – "להעלות נר תמיד". "נר תמיד" פרושו שהנשמה, "נר הוי' נשמת אדם"[ד], תגיע למדרגה של "אני הוי' לא שניתי"[ה], על דרך ה', שבלי שינויים, בבחינת "תמיד". כלומר, גילוי העצם, "תמיד", גם בכל הכחות הגלויים של הנשמה, כמו שנסביר בהמשך, כאשר יש את התמידיות של התגלות העצם של ה' זה נקרא "להעלות נר תמיד".

אבל לא די שמשה רבינו יצוה, צריך גם את הציווי שלו וגם את נתינת הכח שלו, שאנחנו נוכל לשתף פעולה מצדנו, שיהיה "ויקחו אליך". חייבים את המאמץ שלנו, אבל העיקר שהמאמץ שלנו הוא לאחר כביכול שמשה עשה את שלו. התוכן כאן של המאמר מאד-מאד מזכיר את השיחה, שגם היא כעין צוואה של הרבי, שהוא אמר לפני 6 שנים "עשו כל אשר ביכולתכם"[ו] "אני את שלי עשיתי" – אני, כביכול, נתתי לכם את כל הכח, עכשיו הכל תלוי בכם, אתם צריכים לעשות. אני קיימתי את ה"ואתה תצוה" – עכשיו עליכם לפעול את ה"ויקחו אליך".

שוב, "ויקחו אליך" היינו שכביכול משה רבינו לא נמצא בגילוי, הוא נתן, עכשיו אנחנו צריכים לעשות את המאמץ מלמטה ואז תהיה שלמות ההתגלות של "להעלות נר תמיד". לכן תוכן פשט המאמר מאד מתאים למצב שלנו היום, המצב שאצל חסידים קוראים לו "לאחר ג' תמוז".

שלש מדרגות אמונה

בשיעורים הקודמים כאן[ז] הסברנו שיש כאן שלש מדרגות של אמונה: האמונה מצד החיה שבנשמה, שהיא המזל של הנשמה, מה שכתוב שאף על פי ש"דאיהו לא חזי"[ח], אף על פי שהאדם במודע שלו לא רואה, לא מבחין בגילוי אלקות, אבל המזל שלו כן רואה – "מזליה חזי". רק מה, צריך לפעול שה"מזליה חזי", שלא מודע, יומשך ויתגלה בתוך הדעת. זה נקרא לחבר את האמונה או להמשיך אתהאמונה לדעת, שהאדם ידע. על זה כתוב "רעיא מהימנא"[ט], שמשה רבינו רועה ומפרנס את האמונה, על פי הפסוק בתהלים "ורעה אמונה"[י]. צריך לרעות לפרנס את האמונה, כלומר להמשיך את האמונה בדעת. זו פעולה אחת שמשה רבינו עושה.

יש למעלה מזה את הגילוי של עצם הנשמה ממש, לא מה ש"מזליה חזי". "מזליה חזי" עדיין נקרא החיה, ועכשיו אנחנו עולים ליחידה. אבל יש את היחידה כמו שהיא שייכת עדיין למציאות המוגדרת של האדם, וגילוי היחידה בדרגה הזאת הוא מסירות נפש, כמו בתקופת פורים, שהיינו צריכים למסור את הנפש ממש – היינו, כל עם ישראל, בנכונות למסירות נפש בפועל ממש על היהדות שלנו, התורה והמצוות.

הענין במסירות נפש, כמו שנסביר היום, שלאחר התקופה של המניעות והעיכובים הקשים, לאחר הנסיון הקשה של גזרת שמד, כשר כל יהודי מתעורר לעמוד במסירות נפש חזק מאד ומוכן למות על קידוש השם – זה עובר. משום מה האור הזה לא חדר לגמרי כל המציאות של האדם, כל מה שקוראים הכחות הגלויים שלו, או ציור הנר"נ שלו, הנפש-רוח-נשמה שאמרנו קודם, והראיה שלאחר התקופה הקשה אנשים חוזרים לשגרת החיים וכעין נופלים מהעוצמה הרבה של הזמן הקשה שעמדו במסירות נפש.

הרבי מתייחס במיוחד לחסידים שיצאו מרוסיה, שם ממש גילו מסירות נפש וישבו בסיביר שנים, עשור, עשרים שנה ויותר, כל רגע בתנועת מסירות נפש – פתאום מגיעים לאמריקה, או מגיעים כאן לארץ, ומרגישים נפילה רוחנית. פתאום קל להם, וכשקל אז מסירות הנפש נעלמת. מסירות הנפש גם נתנה להם את טעם החיים, שעומדים במסירות נפש, ועכשיו כאילו שאבדו את כל הטוב טעם הזה. למה זה קורה? אחד הדברים העיקריים שהרבי מסביר כאן הוא למה יש תופעה כזאת.

הווארט הוא, הנקודה, שעל אף שמסירות הנפש היא גילוי של עצם הנשמה – זהו לא עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ה' ממש. בעצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ה' ממש יש עוד צורת גילוי, הוא לא מתגלה בצורה של מסירות נפש, יש לו עוד פן. זה בדיוק הפן שנתחיל להסביר עכשיו – איך מתגלה עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש. אם הדבר הזה מתגלה הוא לא חולף ולא משתנה לעולם, אין לו נפילות.

לא רק שאין לו נפילות, כמו שיכול להיות בתנועה של מסירות נפש, יותר מזה – הוא חובר לכל כחות הנפש ומתמזג-מתאחד אתם לגמרי. כלומר, הוא נמצא בתוך כל כח פרטי – בחכמה, בשכל, באהבה, ברגש, במעשיוּת של האדם – בכל רמות הנפש הגילוי הזה נמצא. באמת "הא בהא תליא" – היותו תמידי, בלתי משתנה, והיותו חודר ומתאחה-מתמזג עם כל אחד מהכחות הפנימיים של הנפש. כל זה דוקא היות שהגילוי הזה בא מעצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש. זהו בקיצור המבנה.

שלש האמונות כנגד רדל"א-גולגלתא-מוחא סתימאה

עוד אולי נקודת הקדמה: אמרנו שבלשון הקבלה המדרגה הראשונה מלמטה של "מזליה חזי", שהמזל רואה אף על פי שאני לא רואה, נקראת בלשון הקבלה "מוחא סתימאה", או חכמה סתימאה, של הכתר, של אריך אנפין.

יותר גבוהה ממנה היא היחידה, אבל זו שעדיין שייכת לאדם הפרטי, לא כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש, שהיא העצם, אבל לא כמו שהוא לפני הצמצום של ההשתיייכות לאדם הפרטי הזה. מדרגה זו נקראת בלשון הקבלה גולגלתא, הגולגלת של הכתר, כתר של הכתר. הגולגלת של הכתר היא למעלה מ"מוחא סתימאה" של "מזליה חזי".

עוד יותר גבוה, מה שהוא קורא כאן 'עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש', לפני הצמצום, נקרא בלשון הקבלה רדל"א – "רישא דלא ידע ולא אתידע". מדרגה זו נקראת פנימיות היחידה הרבה פעמים חסידות, כאן הוא קורא לה עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות.

אז יש שלש מדרגות של אמונה: שוב, יש רדל"א, מה שכביכול רק בעבודה שלנו אפשר להגיע להתגלות שלו, גם משה רבינו לא יכול לעשות בשבילנו. משה רבינו יכול להפוך את ה"חכמה סתימאה" לחכמה גלויה. יכול להמשיך מהחכמה של התת מודע, של העל מודע, שהחכמה הזאת תתגלה במודע, זה משה רבינו עושה.

עוד יותר, הוא יכול לגלות את עצם הנשמה כמו שהוא נמצא – שוב, הביטוי בקבלה – בגולגלתא, שהכח שלה הוא של מסירות נפש, שאדם מוכן למות על קידוש השם, כמו חייל בקרב. גם את זה משה רבינו עושה. אבל בשביל לגלות את רדל"א, את "רישא דלא ידע ולא אתידע" – או, שוב, עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש – גם משה רבינו זקוק לנו. לא רק שהוא זקוק לנו בשבילנו, אפילו בשבילו הוא זקוק. אפילו כדי שהוא עצמו יגיע למדרגה הזאת הוא גם כן זקוק לנו, שאנחנו נקח אליו – "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". דוקא כדי להגיע לרדל"א צריך להיות "כתית למאור", זה הווארט-העבודה שנסביר תכף, ואז "להעלות נר תמיד".

ב. אות י: מסירות נפש מול שפלות תהומית

מסירות נפש – נכונות של הפרט להקריב את עצמו למען הישרדות הכלל

אחרי כל ההקדמות האלה נמשיך לקרוא בפנים:

יוּ"ד) וְיֶשׁ לוֹמָר, שֶׁבְּחִינַת הַמָּאוֹר דְּהַנְּשָׁמָה הַמִּתְגַּלֵּית ע"י הָעִנְיָן דְּכָתִית מִזֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּגָּלוּת, הִיא נַעֲלֵית יוֹתֵר מִבְּחִינַת הַמָּאוֹר דְּהַנְּשָׁמָה שֶׁמִתְגַּלֵּית ע"י מס"נ.

המאור שבנשמה הוא עצם הנשמה. על זה גם כתוב "המאור שבה יחזירנו למוטב"[יא]. גם כח מניע של תשובה שלמה לקב"ה. אבל יש מאור, עצם, שמתגלה על ידי מסירות נפש, כאשר האדם עכשיו מוסר את נפשו – אז העצם שלו מתגלה; ויש העצם כמו שמתגלה מכך שהוא מצטער צער תהומי וצער קיומי מזה שאנחנו בגלות עדיין. יכול להיות שהכל טוב לו, אדרבה – הצער הזה מתגבר באדם הרגיש, העדין, דווקא כאשר הכל טוב לו. מסירות נפש היא כאשר הכל רע, כשיש איזו גזרה רעה על עם ישראל בכלל או עליו בפרט, שהוא צריך לעמוד במסירות נפש נגד הגזרה. מסירות נפש היא מצב של תגובה לגזרה רעה. אבל יש משהו יותר עמוק מזה, שהוא מה שהנשמה מצטערת בצער שהוא קיומי.

מסירות נפש היא כביכול לשרוד כשיש סכנת הכחדה. אז צריך למסור את הנפש לשרוד, זו מסירות נפש. אבל הוא אומר שיש משהו יותר מזה.  עוד פעם נשתמש בביטויים האלה שלנו, של הקבלה – מסירות הנפש לשרוד מול סכנת הכחדה באה מהגולגלתא. אבל יש משהו יותר עמוק, עד אין סוף, ש'כל זמן שאתה בעצמך בעצמותך, לא מתגלה לי, לא מתגלה לנו, לכל העולם כולו, אז בשביל מה לחיות באמת?!'. המדרגה הזו נקראת בעיה קיומית, צער קיומי מוחלט מעצם המצב הכללי של כל העולם כולו, שאנחנו עדיין נמצאים בו. מה זה עדיין? מאז בריאת העולם,! מאז שה' ברא את העולם לא היה רגע של תכל'ס, התכלית בשבילה ה' ברא את העולם. 'אם המצב הזה יכול להימשך כל רגע – בשביל מה? מה אני עושה כאן בכלל?!'.

אם כן, במדה מסוימת זו תנועה שונה בנפש, ואפילו תנועה בדיוק הפוכה, ממסירות נפש. מסירות נפש היא שאדם מוכן אפילו למות. לכאורה למות פרושו לא לשרוד. אמרתי קודם שמסירות נפש היא נכונות עזה לעמוד מול סכנה ולשרוד. אבל מסירות נפש יכולה להיגמר במות. מסירות נפש היא כמו חייל בקרב שמוכן למות, אבל בשביל מה הוא מת? בשביל שהכלל ישרוד. במסירות נפש, אפילו שאדם הולך למות, יש פתגם ש"ציבור לא מת"[יב], ולהפך, הקרבת היחיד את החיים שלו – שוב, חייל בקרב מקריב את החיים – היא כדי שעם ישראל יחיה.

למניע של מסירות הנפש קוראים בלשון החסידות, כמו שנסביר תכף, "חותם בולט"[יג]. יש כח מנגד, כח שרוצה להכחיד אותנו, ואנחנו יוצאים ונלחמים נגדו. שוב, לא רק חייל שנלחם נגד האויב, למשל כאן בארץ, מצליח לקיים את הכלל, אלא גם אלה בשואה שהלכו למות. במסירות נפש שלהם שם לא היתה שום מלחמה, חוץ מכמה מקרים חריגים, כמו גטו ורשה או משהו כזה, אבל חייבים לדעת שגם אלה שהלכו "כצאן לטבח יובל"[יד] מסרו את הנפש כדי שעם ישראל יחיה, בצורה עקיפה, לא בצורה ישירה.

שוב, כל מסירות נפש היא שיש מנגד חזק מאד, גזרה קשה מאד, והיהודי אומר 'אני לא משלים עם זה, אני לא נכנע, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[טו], ויהי מה, תהרוג אותי'. כמובן, הוא לא מחפש שיהרגו אותו, גם על פי הלכה[טז] אם יש דרך להינצל או דרך להילחם, שגם אתה עצמך תשרוד – אז אתה חייב לעשות זאת. אם אתה יכול גם למסור את הנפש וגם לחיות – אסור לך למות.

מסירות נפש ושפלות תהומית – חותם בולט וחותם שוקע

בכל זאת, פה רוצים להסביר מאיפה באה מסירות הנפש, איזו מין תנועה בנפש היא מסירות הנפש. קוראים לה בקבלה "חותם בולט", שאני קם ובולט מול הכח המנגד. זו בליטה שבאה – זה הביטוי – מעצם הנשמה.

אבל יש משהו יותר עמוק מזה, ולכן רציתי דוקא להשתמש בביטוי "חותם בולט", והוא כבר בגדר "חותם שוקע". בקבלה כתוב שיש שני מצבים, שני חותמות: "חותם בולט" ו"חותם שוקע". "חותם שוקע" הוא הצער הקיומי והתהומי כאשר הכל טוב, גם בגשמיות וגם ברוחניות – אני לומד תורה, אני מבין את התורה, אני מלמד תורה, מפיץ תורה, יש פרנסה, יש הכל, הכל טוב. אבל, כמו שאמרנו, מי שמרגיש שאין זו תכלית הכוונה של בריאת העולם, שאין עדיין "דירה בתחתונים", אין עדיין ביאת המשיח – נתפס אימה ופחד, בטול במציאות, 'בשביל מה שווה כל הסיפור הזה? מה עושים כאן? אני לא יכול לסבול עוד רגע לחיות בגלות'.

כמו שאנחנו אומרים, השם 'גלות' הוא מצב כללי. גלות הכוונה שאנחנו לא איפה שהיינו אמורים וצריכים להיות. מה זה גלות? שאדם נמצא לא במקום. גלות יכולה להיות כאן, יכולה להיות בכל מקום בעולם. גלות שאנחנו לא במקום הנכון. המקום הנכון הוא לא הפיזי בלבד, הוא המקום הנכון הרוחני האלוקי. כל זמן שאנחנו לא במקום הנכון שלנו אנחנו במצב של גלות. אם הדבר הזה מפריע לי כל כך שאני לא יכול לחיות עם המציאות הזאת, עם ההכרה הזאת, מה זה עושה לי? שפלות. לשפלות הזו קוראים שפלות קיומית, שפלות אין סופית.

חותם שוקע בשפלות מזמין חותם בולט של גילוי עצם הנשמה כמו שמושרשת בעצמות

בשפלות הקיומית הזאת, האדם מגלה את העצם כמו שהוא מושרש בעצמות ממש. במסירות נפש הדרגה הכי גבוהה של האדם, היחידה של האדם בולטת, מתגלה, נחשפת. אבל כאן שוב, בנפש, קוראים לזה "כתית למאור" בפסוק, המצב של "כתית" שהוא שבור ונדכא בשפלות תהומית מזה שאני ואנחנו כולנו בגלות, אצלו זה נקרא "חותם שוקע", שכולו מתבטל. כמו במדע, בפיזיקה, כאשר יש ואקום משהו נמשך לתוכו – כאשר אדם עושה בעצמו ואקום הוא מושך מלמעלה בדרך ממילא, באופן אוטומטי, איזה כח שיבוא וימלא את הוואקום. כשהאדם הוא בבחינת "לבי חלל בקרבי"[יז], נדכא ונשבר מזה שאנחנו בגלות – ה"חותם שוקע" שלו מושך לתוכו את ה"חותם בולט" של הקב"ה. מהו ה"חותם בולט" של ה'? זה נקרא גילוי עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש, או גילוי רדל"א, שם "חביון עז העצמות" בלשון האריז"ל[יח].

"אז תתענג על הוי'" – עומק רום; "ותתפלל חנה על הוי'" – עומק תחת

להסביר את זה יותר טוב: כתוב[יט] שיש שני מצבים שנקראו "על הוי'". "על ה'" היינו למעלה מהוי'. פסוק אחד אומר "אז תתענג על הוי'"[כ]. זה פסוק שנאמר לגבי ענג שבת, שענג שבת יותר גבוה משם י-ה-ו-ה, בכתר, ביחידה. י-ה-ו-ה, מלמעלה למטה, הוא נפש-רוח-נשמה-חיה, מלמטה למעלה, ויש למעלה מזה – "על הוי'".

יש עוד פסוק שכתוב בו "על הוי'", פסוק שנאמר בתפלת חנה, בתחלת ספר שמואל, כאשר חנה מתפללת על בן. שוב, החיים שלה אינם חיים. המצב העליון הוא רק כשאדם מגיע לכך שחייו אינם חיים. יש אפילו ביטוי בחסידות[כא], שאם לא תהיה גאולה, או הגאולה הכללית או הגאולה הפרטית, האדם מואס בחיים שלו. הוא לא הולך להתאבד רחמנא ליצלן, זה אסור[כב], אבל בהחלט החיים שלו מצטמקים-מתחללים, אין שום ערך לחיים שלו.

זה נקרא שפלות, או "עומק תחת"[כג] – נקרא "עומק תחת" שלמעלה מ"עומק רום". יש ביטויים בקבלה, שהנקודה הכי גבוהה נקראת "עומק רום", הנקודה הכי נמוכה נקראת "עומק תחת", אבל היות ש"נעוץ סופן בתחלתן"[כד], ב"עומק תחת" למטה מתגלה אור יותר גבוה מ"עומק רום". המצב הכי גבוה, השיא בהרגשה של הנפש, הוא התענוג של הגולגלתא. קודם אמרנו שיש מסירות נפש בגולגלתא, אבל כמו שיש מסירות נפש יש גם כן תענוג אלקי מופלא, ענג שבת, למעלה מי-ה-ו-ה, בגולגלתא. עליו כתוב "אז תתענג על הוי'" והוא נקרא "עומק רום". הלשון בספר יצירה "אין בטוב למעלה מענג"[כה] – זו הנקודה העליונה, הכי גבוהה, אין יותר ממנה.

חנה מתפללת על בן. שוב, בלי הבן הזה היא מואסת בחייה. זה הביטוי, מואס בחיים. מה כתוב שם? "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה"[כו]. כתוב בחסידות ש"ותתפלל על הוי'" זו מדרגה הרבה יותר גבוהה, עד אין סוף, מ"אז תתענג על הוי'". "אז תתענג על הוי'" הוא מה שהרבי קורא כאן עצם הנשמה כמו שהוא שייך לנשמה הפרטית הזאת. אבל "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה" נקרא "עומק תחת". "עומק רום" הוא תכלית הבליטה, ה"חותם בולט" של הנשמה עצמה. "עומק תחת" הוא תכלית השקיעה, ה"חותם שוקע". "חותם שוקע"-"עומק תחת" ממשיך את גילוי רדל"א וגם גילוי "חביון עז העצמות" שבתוכו. או כמו שהוא נקרא כאן, במאמר הזה – "עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש". ל"עומק תחת" זה קוראים "כתית למאור", שפלות עצמית.

אמ"ש – אחדות-מסירות-שפלות

עוד דבר לפני שנמשיך: אנחנו אמרנו[כז] בתחלת המאמר שאדמו"ר האמצעי מביא[כח] שיש שלשה דברים קשורים יחד, שכולם מגלים את עצם הנשמה. הסימן הוא אמ"ש, שלש אמות אמ"ש בספר יצירה[כט]. מה זה אמ"ש? אחדות-מסירות-שפלות. אלו שלשה דברים שמגלים את עצם הנשמה. הוא אומר כאן שהעצם שמתגלה על ידי שפלות, שנקראת "כתית למאור", הוא במדרגה שאין סופית יותר גבוהה מהעצם שמתגלה על ידי מסירות. לגבי אחדות נראה בהמשך.

קודם מישהו שאל על עוד מושג בקבלה, אוירא, בו הדעת דרדל"א מתגלה. הדעת דרדל"א היא בחינת האחדות, שהייא כעין ממוצע המחבר בין מה שמתגלה על ידי השפלות למה שמתגלה על ידי מסירות הנפש.

בספר יצירה, אחרי שהוא אומר ג אמות אמ"ש – ראשי תבות אחדות-מסירות-שפלות – הוא אומר ש‑ש בראש, א בגויה-בגוף-בחזה, והמים בחלק התחתון של הגוף. היות ש‑ש היא אש והאש עולה מלמטה למעלה, המים יורדים מלמעלה למטה, והאויר מרחף באמצע. כך גם כאן, בסופו של דבר השפלות עולה הכי גבוה – הדרגה הכי גבוהה, העצמות ממש, מתגלה אל תוך ה"חותם שוקע" של השפלות. המסירות היא מים שיורדים למטה, ובאמצע מה שמרחף ומחבר אותם, שהוא גם כן ממוצע המחבר ביניהם, בין מסירות הנפש לבין השפלות, נקרא אחדות – אחדות עם ישראל.

שוב, את הכל הוא יסביר בפירוש בהמשך המאמר כאן.

משה רבינו לא יכול לפעול "עומק תחת" בישראל

נמשיך לקרוא בפנים:

וְהָעִנְיָן הוּא, דְּמֵהַטְּעָמִים עַל זֶה שֶׁבְּמַתַּן תּוֹרָה הָיְתָה רַק הַהַתְחָלָה (הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת) וּבִימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיְתָה הַקַּבָּלָה (וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים) הוּא,

שוב, אלו דברים שלמדנו קודם, שכתוב במגלת אסתר "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות"[ל], חז"ל אומרים ש"החלו לעשות" התחילו במתן תורה, אבל גמרו לקבל את התורה באמת מכח התחתון רק בחג פורים. אז גם בחג פורים היתה מסירות נפש.

יש עוד רמז: הרי חג פורים לא יתבטל לעתיד לבוא[לא]. כלומר, חג פורים וכל מה שהיה שם כולל גם את המדרגות שלעתיד לבוא. אז גם הגיעו לנקודת שפל, חוץ ממסירות הנפש שהעם גילה גם הגיעו לשפלות תהומית, וזה באמת מרמז לעבודה שלנו היום.

עוד פעם, שוב, צריך כאן לחזור על זה הרבה פעמים עד שנפנים בתודעה שלנו: משה רבינו, משה רבינו שבכל דור זה כמו הרבי, יכול לתת דעת מדרגה שלמעלה מהדעת, הוא אפילו יכול לעורר בנו את מסירות הנפש, שנעמוד חזק, או להבליט את העצם של כל אחד ואחד. הכפתור להדליק את זה נמצא אצל משה רבינו. אחדות הוא גם עושה. אבל משה רבינו לא יכול לעשות את השפלות התהומית הזאת, המאיסה בחיים. עוד פעם, את המאיסה בחיים כל זמן שמשיח לא בא – משה רבינו לא יכול לעשות. על זה כתוב "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור".

רק מה? בסוף הרבי יסביר שאמנם הוא לא יכול לעשות את זה, אבל הוא נותן לנו את הכח. יש ממנו בכל זאת נתינת כח לנו, שהיא כן איזה עידוד שמעודד אותנו. בעצם, זה מה שהרבי נתן לנו כשהוא מסר את המאמר הזה, ואחר כך כל התהליך שנעשה בהמשך עד לג' תמוז – הכל נתינת כח שעכשיו אנחנו בעצמנו נגלה. שוב, צריכים להרגיש את עצמנו מסכנים, אפשר לומר, מאד-מאד, כל כך מסכנים שבלי הגילוי של המשיח והגאולה – החיים הם לא חיים. זהו הדבר שאם רק היה באמת – היה ממשיך את ההתגלות האמתית של העצמות. שוב, את ההתגלות של עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש. זה מאד-מאד חשוב, יסוד היסודות בחסידות, שהכל אפשר לעשות בשבילך חוץ מ"עומק תחת". חוץ מ"עומק רום" יש הרבה עומקים, לכל רוח יש עומק – "עומק מזרח", "עומק מערב", "עומק צפון", "עומק דרום". יש גם "עומק ראשית" "עומק אחרית", כל ספירה בספר יצירה היא עומק אחר. את כל העומקים אפשר לתת לך, אבל על "עומק תחת" כתוב "עשו כל אשר ביכולתכם".

מתן תורה: כפיה; פורים: קבלה מצד עצמם

[הרבי רוצה להסביר למה מתן תורה הוא רק הקדמה והתחלה, ועיקר וסיום הקבלה הוא דוקא בחג פורים] כִּי זֶה שֶׁהִקְדִּימוּ נַעֲשָׂה לְנִשְׁמָע בְּמַתַּן תּוֹרָה הָיָ' מִפְּנֵי שֶׁכָּפָה עֲלֵיהֶם הַר כְּגִיגִית, גִּלּוּי מִלְמַעְלָה,

מה שהיה אז בתחילה הוא לא עבודה עצמית של בני ישראל, ה' כפה עליהם[לב]. כתוב[לג] שכפה עליהם הכוונה שהוא גילה להם כל כך הרבה אהבה רבה מלמעלה, ש"כמים הפנים לפנים"[לד] היו כפויים להחזיר אהבה. אפשר לכפות על הנשמה לאהוב אותי, על ידי ריבוי גילוי של אהבה מלמעלה.

מה זה הר? כתוב "אברהם קראו הר"[לה], הר זה סמל תמיד לאהבה, הר זו מדת אברהם, "אברהם אֹהבי"[לו], זו אהבה, ה' כפה עליהם הר. זה גם קשור לפרשת השבוע – "בהר סיני"[לז], בהר גם מלשון בהירות, אבל זה אור, זה בהירות של אהבה רבה. האהבה-רבה שה' גילה אלינו מלמעלה כל כך גדולה שהיינו כפויים להחזיר לו אהבה "כמים הפנים לפנים" ולומר "נעשה ונשמע". אם כן, זו לא כל כך עבודה שלנו, האהבה בעיקר ממנו.

וּבִימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיְתָה הַקַּבָּלָה מִצַּד עַצְמָם [התקופה של אחשורוש היא תקופה חשוכה, "ישנו עם אחד"[לח], העם ישן[לט], וכאילו כל כך ישן שכאילו נדמה לו שגם האלקים ישן, הכל ישן, "אני ישנה בגלותא"[מ], הכל חושך הכל לילה, לכן שם העבודה היתה מצד עצמנו].

אמונה שמצד סבה

וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁהָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל מִצַּד זֶה שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה רוֹאֶה אֱלֹקוּת (אֱמוּנָה שֶׁמִּצַּד סִבָּה)

מה היה במתן תורה? "וכל העם ראים את הקולת"[מא]. מה שרואים ונקרא "מזליה חזי", שהמזל חוזה או שהראיה הזאת מתורגמת לתוך השכל, נקרא שהראיה מצד סבה. דברנו הרבה בשיעורים הראשונים כאן[מב], שיש ביטוי בלועזית 'see is believing', לראות זה להאמין. הדבר הזה נכון לגבי המדרגה הנמוכה-הראשונה הזאת מלמטה – של "מזליה חזי", מה שהוא אומר שהאמונה היא מצד סבה. יש מי שאומר את הפתגם הזה באנגלית מתוך סרקזם, או משהו כזה, שאני לא אאמין לך עד שלא אראה את זה במו עיני. אבל יש בזה גם אמת. יש אמונה כזאת שהיא על פי סבה. איזו סבה? סבת ראיה, אני רואה – אני מאמין, לא שאני מחכה שתראה לי, שורש הנשמה-המזל רואה ולכן הוא מאמין. זה נקרא אמונה.

[זו הדרגה הכי גבוהה?] לא, יש יותר ממנה. אם אנחנו נמשיך-נעמיק בזה, אפשר לקחת את הביטוי 'see is believing', שאפילו יגיע עד לרדל"א, אך בדיוק במובן ההפוך – שמה שאדם מאמין באמת, מצד העצם, או אפילו כמו שהעצם מושרש בתוך העצמות, סופו להתגלות לו בראיה ממש.

כמו שהוא יסביר כאן, העצם כמו שהוא מושרש בעצמות מתחבר אחר כך עם כל כחות הנפש, עם כל הציור של הנפש, החל מהראיה עצמה. עוד פעם, בסוף הגילוי של הראיה בדרגה הכי גבוהה מופיע גם דרך ראיה, בגלל שהוא מתחבר עם כל הכחות, עם כל הציור הפנימי של הנפש והציור הפנימי של הנפש החל מכח הראיה. אבל יש גם דרגה נמוכה, שהרבי קורא לה כאן "אמונה שמצד סבה", יש סבה של ראיה במזל ובגלל הסבה של הראיה האדם מאמין. זה נקרא חיה, אמונה מצד החיה שבנפש.

השפעת משה על התקוממות העם

הוּא ע"ד שֶׁהִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע (במ"ת) מִצַּד הַגִּלּוּי דִּלְמַעְלָה [היה גילוי ולכן הקדימו את ה"נעשה" ל"נשמע", הגילוי הוא שכפה עליהם הר-בהירות, שהוא גילוי של אהבה רבה מלמעלה], וְזֶה שֶׁבִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיְתָה הַקַּבָּלָה מִצַּד עַצְמָם, הוּא, כִּי אָז נִתְגַּלָּה הַהִתְקַשְּׁרוּת בֶּאֱלֹקוּת שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה,

עצם הנשמה לא צריך סבה, לא צריך הוכחות, אין סבה, זהו העצם. הוא רק צריך להתגלות. יש את הביטוי המפורסם של אדמו"ר הזקן "א איד ניט ער וויל און ניט ער קאן זיין ח"ו א נפרד מאלקות"[מג] – יהודי לא יכול ולא מסוגל בשום פנים ואופן להיות נפרד מאלקות. ברגע שהוא מרגיש שמישהו מתנגד לי – אמרנו שמסירות נפש תמיד היא כמו מנגד מול אויב – שמישהו כאן מאיים על עצם היהדות שלי, הוא מתקומם אוטומטית. משה רבינו, שנמצא בתוך עם ישראל, יכול גם הוא להשפיע על ההתקוממות הזאת.

יש כמה סיפורים מפורסמים לענין הזה. הסיפור הכי מפורסם, שאולי סיפרנו אותו כאן בשיעורים הקודמים[מד], הוא שבתוך השואה הרבי הקודם היה בתוך איזה מקלט בזמן ההפצצות. הוא היה בין יהודים רחוקים לגמרי מהיהדות, מה שנקרא חילונים לגמרי-לגמרי, בלי שום זיקה גלויה-חשופה לאידישקייט, ליהדות. הרבי ישב ביניהם בתוך המקלט, כשהגיעה איזו פצצה קרה דבר שלא ישוער. אם הייתי אומר ליהודי הזה רגע קודם שבעוד שניה הוא יצעק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"[מה] הוא לא היה מאמין, 'ניט שייך', לא שייך. בכל אופן, כשהגיעה הפצצה כולם צעקו יחד "שמע ישראל".

הצעקה הזו היתה בעזרת הנוכחות של הצדיק, שהוא הנשמה הכללית, שכל הנשמות הן כעין חלקים או ענפים שנמשכים מהשורש של הנשמה הכללית. שוב, כמו שאמרנו קודם, גם מסירות נפש יכולה לבוא כהשפעה של אור ישר מהצדיק לעם. אבל מה שלמעלה ממסירות הנפש – השפלות התהומית – לא יכול לבוא כאור ישר ממשה רבינו לעם, הוא חייב לבוא מלמטה למעלה היות שהוא-הוא הענין של "עומק תחת".

[אם כן, בימי אחשורוש הכל היה חשך, אז הקבלה היתה מצד עצמם, וזה הגילוי של] הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית שֶׁמִּצַּד עֶצֶם מְצִיאוּתָם.

שתי דרגות בגילוי עצם הנשמה

עד כאן במאמר רק חילקנו בין שתי מדרגות של אמונה: או "מזליה חזי", או עצם הנשמה. עכשיו הוא מגיע לעיקר החידוש של כל המאמר, בקטע הזה, שבתוך עצם הנשמה גופא יש שתי בחינות, והוא העיקר כאן:

וּבִפְרָטִיּוּת יוֹתֵר יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁגַּם בְּגִלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, יֶשְׁנָם (דֻּגְמַת) שְׁנֵי עִנְיָנִים הַנָּ"ל.

מה זה שני ענינים? גילוי מצד סבה חיצונית, כביכול, ו גילוי עצמי מיניה וביה, ללא שום סבה מבחוץ. "מזליה חזי" נקרא אמונה מצד סבה, אבל התגלות עצם הנשמה, כמו מסירות הנפש של פורים, היא בלי סבה. יש מנגד, אבל זה לא סבה ישירה. המנגד קורא להתקוממות, ל"חותם בולט" כמו שאמרנו קודם, של עצם הנשמה. אבל מה שבולט כאן הוא עצמו בפנים.

מסירות נפש – נוסף על הכוחות הגלויים

עכשיו הוא אומר שבזה גופא אפשר לחלק בין שתי בחינות, שהן על דרך שני הענינים הנ"ל:

דְּגִלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה בְּעִנְיַן המס"נ, יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁבְּנוֹגֵעַ לַכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים הוּא כְּמוֹ דָּבָר נוֹסָף [יחסית, אם כי שהעצם הוא של הכל].

מהי בכלל המלה הזאת עצם? אם יש איזו מערכת שיש הרבה פרטים בתוכה – יש אחד שמחזיק את כל המערכת, את כל הריבוי. יש איזה כח אחד יחיד ומיוחד שהוא העצם של כל ריבוי הפרטים שמתגלים בחוץ. ככה לגבי הנשמה, אם אומרים עצם הנשמה ברור שעצם הנשמה הוא עצם של כחות הנשמה.

הוא אומר שהעצם הזה הוא אמנם האחד שמחזיק את כל הרבים, אבל יש בו גופא שני סוגי גילוי: יש שהוא מתגלה כאחד, שאמנם הוא העצם של הכחות, אבל הוא לא מתאחד איתם לגמרי. הוא אחד שעדיין מקיף עליהם מלמעלה, כמו שבמשל הגשמי של הגוף עצם הגולגלת מקיפה על כל אברי הגוף. המקיףי לא מתחבר, לא מתאחד ממש עם כולם. זה מה שכותב כאן הרבי, שיש את העצם שמתגלה כמו דבר נוסף.

אי השפעת מסירות הנפש כעבור זמן

עכשיו הוא אומר את הענין שאמרנו קודם, איך רואים שהגילוי של מסירות נפש הוא כביכול גילוי אחר, כאילו איזה אדם אחר שמתגלה, כאילו שפתאום אני אדם אחר. החייל בקרב הוא פתאום בן אדם אחר, וכאשר הוא חוזר לחיים הפשוטים הוא שוכח מזה, זה מתעלם ממנו. אף על פי שזה הוא עצמו, זה העצם שלו, אבל יחסית לנורמה שלו, לכוחות הפנימיים שלו – נורמה היא כמו נר"נ, הנר"נ שלו – זה כמו בן אדם אחר.

וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִים בּפוֹעֵל בְּכַמָּה אֲנָשִׁים, שֶׁבִּהְיוֹתָם בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם גְּזֵרוֹת עַל תומ"צ [כמו ברוסיה או מקום אחר], הָיָ' לָהֶם מס"נ בְּפֹעַל מֶשֶׁךְ כו"כ שָׁנִים, וּכְשֶׁבָּאוּ אַחַ"כ לִמְדִינוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסֹק בתומ"צ מִתּוֹךְ הָרְחָבָה, אֵין נִכָּר בָּהֶם (כ"כ) המס"נ שֶׁהָי' לָהֶם מִקֹּדֶם [כאילו נעלמה]. כִּי זֶה שֶׁעָמְדוּ במס"נ מֶשֶׁךְ כו"כ שָׁנִים הוּא לְפִי שֶׁהֵאִיר בָּהֶם גִּלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה מִכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים וְלֹא נַעֲשָׂה עי"ז שִׁנּוּי בַּכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים עַצְמָם.

אם דבר מאיר כמו דבר נוסף, כמו שהוא אמר, הוא לא משפיע, הוא לא הופך, לא משנה את הטבע הנורמלי של האדם. רק, שוב, יכולה להיות תקופה של 20 שנה שהוא אדם אחר, כמו שאמרנו עכשיו, ואחר כך, כשהוא יוצא מהמצב הזה שפעל אצלו את ההתקוממות של גילוי העצם, גילוי האדם האחר – הוא נתעלם ממנו, יורד ממנו. ה"חותם בולט" מת. זה גם הביטוי – ה"חותם בולט" נקרא "אבר חי"[מו], והוא מת, זה נגמר.

אי הקשר של העצם עם התגלות הכוחות

הרבי כותב בסוגריים:

[דְּזֶה שֶׁעֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא הָעֶצֶם (גַּם) דְּכֹחוֹת הַגְּלוּיִים (כַּנַ"ל סְעִיף ה) [אמרנו קודם שהעצם הוא כמו האחד שבתוך הריבוי, אז אם הוא העצם של הכל איך זה שבכל זאת הוא לא משפיע על הכל? הרי הוא העצם שלהם, בלעדיו אין להם שום קיום!], הוּא, שֶׁעֶצֶם הַנְּשָׁמָה הוּא הָעֶצֶם שֶׁלָּהֶם וְאֵין זֶה שַׁיָּךְ לְעִנְיָנָם שֶׁל כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים עַצְמָם, לְהַצִּיּוּר שֶׁלָּהֶם].

גם בתוך כל כח גלוי, כמו כח החכמה, יש את עצם החכמה. העצם הוא לא במודע. גם עצם החכמה, עצם האהבה, הוא לא במודע. העצם של כל הנפש הוא גם העצם של כל כח בפרט, אבל הוא לאו דווקא קשור ומאוחד עם הציור שלהם כאשר הם מתגלים.

עוד פעם, כשהאהבה שלי מתגלה – אותו עצם אינו רק העצם של הכל, הוא גם העצם של האהבה, אבל הוא לאו דוקא מתגלה באהבה הפרטית שאני אוהב במודע שלי. הוא אומר, שיכול להיות גילוי העצם, שהעצם הוא באמת של כל כח בפני עצמו, אבל בציור-בהתגלות הוא לא בא לידי ביטוי, אין בזה השפעה (תכף נסביר למה, כאשר נבין את המדרגה היותר גבוהה נבין למה המדרגה הזאת היא עוד לא זה).

מסירות נפש – תכונה גברית; שפלות תהומית – תכונה נשית

נחזור לרעיון: העיקר של כל מה שנלמד כאן הוא הנקודה שאמרנו קודם – "עומק תחת". כשלאדם יש את ה"חותם שוקע" התהומי של "עומק תחת", שנקרא "כתית למאור", הוא שואב את ה"חותם בולט" של ה', לא ה"חותם בולט" שלי. כתוב שכמו שה"חותם בולט" שלי עושה "חותם שוקע" אצל הקב"ה, כמו במציאות, כך ה"חותם בולט" שלי שואב כמו אל תוך ואקום את ה"חותם בולט" של ה', שהוא גם כן עצם הנשמה שלי כמו שהוא מושרש בעצמות.

היות שהמצב הזה שואב פנימה הוא גם חודר 'דורך און דורך', תוך-תוך, ומגיע לכל פינה. השמן מפעפע, הדבר הזה נקרא "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". כתוב שאחת מהתכונות של השמן שהוא מפעפע בכל מקום[מז], הוא מגיע לכל פינה, לכל נקודה, וזה דווקא בגלל שהנפש נמצאת בתנועה של "חותם שוקע", לכן העצם שנשאב – נשאב לתוך כל נקודה הכי קטנה. לא רק של העצם הפרטי של כל אחד מהכחות, גם אל הגילוי-הציור ממש הכי חיצוני של כל כח וכח של הנפש.

עוד פעם, אמרנו קודם שיש מדרגה שהעצם בגלוי אבל יש לי איזו אהבה פרטית, אני אוהב שוקולד, אז שם העצם לא מורגש, בתוך הכח שלי לאהוב – העצם שם, הוא מחזיק אותו, אבל בציור הפרטי-החיצוני הוא לא מורגש. אבל כאשר האדם שואב את העצם כמו שהוא מושרש בעצמות, על ידי ה"כתית למאור", שהוא השפלות העצמית, ה"חותם שוקע", אז העצם הזה, העצמות ממש, מגיע לכל פינה, לכל נקודה ונקודה, גם במודע, גם בציור החיצוני.

ה"חותם בולט" שלו הוא תכלית. עוד פעם, תכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים"[מח], "באתי לגני"[מט], תכל'ס ה' ברא את העולם כדי שיהיה ה"חותם שוקע" ושיהיה "חותם הבולט", שהעולם יהיה הנקבה והוא יהיה הזכר. עוד פעם, מה זה "חותם בולט" ו"חותם שוקע"? זה נקרא זכר ונקבה. זכר הוא "חותם בולט", ו"חותם שוקע" הוא נקבה. תכלית הכוונה שאנחנו נהיה הנקבה, שאנחנו נהיה הכלה, ושהקב"ה יהיה החתן. אבל בעצם מה שהקב"ה החתן הוא עצם הנשמה שלנו כמו שהוא מושרש בעצמות.

שוב, מסירות נפש היא כמו חייל. מי חייל? גבר. מסירות נפש זו תכונה גברית. [מה זה?] "חותם בולט". מסירות נפש בפועל ממש היא תכונה גברית. אבל "כתית למאור", שזה שפלות עצמית, היא תכונה נקבית, ועל זה כתוב "אשת חיל עטרת בעלה"[נ], שהכח הזה אצלנו יותר שייך לעצמות מאשר ה"חותם בולט".

עכשיו אמרנו עוד דבר עיקרי: שכל הדבר הזה תלוי בעבודה שלנו. משה רבינו גם זכה לגבי כנסת ישראל, אז הוא יכול לעשות הכל חוץ מעצם הדבר, לעשות מאיתנו אשה, את זה אנחנו צריכים לעשות. הוא לא יכול לברוא אותנו אשה בעצם.

[ה"חותם שוקע" הוא בגלל איזו סבה?] בגלל שהכל חסר, כל זמן שמשיח לא בא יש למאוס בחיים. כתוב שאחרי שמשיח בא אלו ימים ש"אין לי בהם חפץ"[נא], חסרה עבודה, אז מה עושים עכשיו?... קודם היה מה לעשות.

וְהַגִּלּוּי דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה בְּזֶה שֶׁהוּא נִשְׁבָּר וְנִדְכָּא [זה כבר עכשיו החידוש. עד כאן גילוי העצם של מסירות נפש, אבל גילוי העצם מצד זה שהוא נשבר ונדכא] מִזֶּה שֶׁהוּא נִמְצָא בַּגָּלוּת [שאנחנו עדיין בגלות] הוּא שֶׁגַּם כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים שֶׁלּוֹ (הַצִּיּוּר דְּכֹחוֹת הַגְּלוּיִים [כלומר המודע שלהם, שכל אופן, כל פן ופן מודע של כל כח, כל סוג אהבה, כל סוג הברקה של חכמה וכו']) הֵם [ממש] כְּמוֹ חַד עִם הָעֶצֶם [זה חידוש מופלא, הרבה יותר מאשר גילוי העצם מצד עצמו במסירות הנפש].

אי הקשר של העצם עם התגלות הכחות

כדי להבין את זה נסתכל למטה בהערה 56, הרבי כותב:

ועד"ז הוּא בְּנוֹגֵעַ לְהַמְשָׁכַת הָאֱמוּנָה בִּפְנִימִיּוּת (בְּדַעַת), דֵּזֶה שֶׁהָאֱמוּנָה פּוֹעֶלֶת עַל הַדַּעַת הוּא יִתְרוֹן וְעִלּוּי לְגַבֵּי עִנְיַן המס"נ.

יש משהו, שהרבי גם רמז לו קודם במאמר, שאם כי המשכת "מזליה חזי" לתוך הדעת היא עוד לא גילוי עצם הנשמה, אבל הוא אמר שגם יש בה מעלה, שאפשר להמשיך אמונה שלמעלה מטעם ודעת, שתתגלה בשכל שאפשר להבין אותה. זו אמנם מדרגה נמוכה מאשר עצם הנשמה, אבל יש חידוש ויתרון בכך שאיחדנו-חברנו עם השכל דבר שלמעלה מהשכל. יש פה איחוד בין הלא מודע של הנפש לבין המודע של הנפש. זה יתרון, זו מעלה מיוחדת שאפשר לאחד בין הלא מודע לבין המודע, דבר שלא קיים במסירות נפש.

כמו שאמרנו קודם, מסירות נפש היא גילוי מדרגה יותר גבוהה בלא מודע, אבל היא לא מתחברת עם הכחות הגלויים של המודע. המעלה של מסירות הנפש היא שבלא מודע היא יותר גבוהה, אבל המעלה של המשכת אמונה, גם מדרגה יותר נמוכה יחסית, של מוחא סתימאה, בדעת – יש פה מעלה שעשינו משהו, עשינו איזה יחוד, איחוד אמתי בין הלא מודע לבין המודע. [מסירות נפש היא רק זמנית?] זה מה שאמרנו קודם, בגלל שהיא לא מתחברת היא גם רק זמנית. הוא אומר שלכל אחד יש מעלה לגבי השני.

המשכת האמונה בדעת על ידי המשכת עצם הנשמה

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּבהַמְשָׁכַת הָאֱמוּנָה בְּדַעַת, זֶה שֶׁנִּמְשַׁךְ בְּגִלּוּי הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁמִּצַּד מַזְּלֵי' חָזֵי ([שנקרא ה]מַקִּיף דְּחַיָ' [מה שאמרנו קודם, מה שהמזל רואה. זה יותר נמוך מגילוי עצם הנשמה של מסירות הנפש]*), אֶלָּא שֶׁהַחִבּוּר דְּהָאמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִדַּעַת עִם הַדַּעַת הוּא ע"י הַמְשָׁכַת עֶצֶם הַנְּשָׁמָה [הַיְינוּ שֶׁהַגִּלּוּי דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה הוּא רַק נְתִינַת כֹּחַ לִבְחִי' הָאֱמוּנָה שֶׁמִּצַּד הַמַּקִּיף דְּחַיָ' שֶׁתִּתְחַבֵּר עִם הַדַּעַת, וְלֹא שֶׁמִּתְגַלֵּית עֶצֶם הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ].

הוא אומר: למה זה תלוי במשה רבינו? הרי הענין של משה רבינו הוא לגלות את עצם הנשמה. למה הוא פועל גם את המשכת "מזליה חזי" שיתגלה בדעת, שנקרא "רעה אמונה"? הוא אומר שיש כח בעצם הנשמה, עוד טרם שמתגלה לאדם, שהוא נמשך וכביכול יורד בלא מודע – בעל מודע – לדרגה כזאת שהוא מפעיל את היחוד של "מזליה חזי" שיתגלה בתוך הדעת.

עוד פעם, הוא אומר שכדי שהחיה, המזל, מוחא סתימאה שבכתר, תתגלה בשכל ממש, צריך כח גבוה יותר. יש כלל גדול – דבר עליון, שהוא באין ערוך ביחס לדבר תחתון ממנו, לא יתגלה אף פעם אם לא שדבר עוד יותר גבוה ממנו ירד ויתלבש בתוכו, יכריח אותו לרדת ולהתגלות. הוא אומר שלמשה רבינו באמת יש כח לאחוז כביכול בעצם הנשמה של כל יהודי. הוא מוריד אותו לתוך החיה, וזה מה שמשפיע על החיה, שהחיה תתגלה בדעת. אבל עצם הנשמה עדיין רק ברקע, הוא לא מתגלה לאדם. בכל אופן, במשה רבינו תלויה המשכת העצם לתוך החיה, שם כביכול הוא כן מתגלה. במודע הוא לא מתגלה, רק "מזליה חזי" כן יורד ומתגלה.

שתי בחינות בחיבור הלא מודע במודע

משא"כ זֶה שֶׁגִּלּוּי אֱלֹקוּת נוֹגֵעַ לְעֶצֶם מְצִיאוּתוֹ [שזו המדרגה הכי גבוהה. מה נקרא שגילוי אלקות נוגע לעצם מציאותו? שבלי גילוי אלקות החיים הם לא חיים, הוא מואס בחיים.], שֶׁלָּכֵן הוּא נִשְׁבַּר וְנִדְכֶּא מִזֶּה שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת לֹא יֵשׁ גִּלּוּי אֱלֹקוּת [אין גילוי אלקות] (ראה לְעֵיל ס"ט) – הֲרֵי הַגִּלּוּי דּהִתְקַשְּׁרוּת הָעַצְמִית שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁמִתְגַלֵּית בָּזֶה שֶׁגִּלּוּי אֱלֹקוּת נוֹגֵעַ לְעֶצֶם מְצִיאוּתוֹ הוּא [נוֹסָף עַל אֹפֶן דִּנְתִינַת כֹּחַ [שזה מה שמשה רבינו ממשיך], גַּם] שֶׁהִתְקַשְּׁרוּת הָעַצְמִית עַצְמָהּ מְאִירָה בְּגִלּוּי (בְּדֻגְמַת הַגִּלּוּי שֶׁלָּהּ בְּעִנְיַן המס"נ), וְגַם גִּלּוּי זֶה (דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ) מִתְחַבֵּר עִם הַצִּיּוּר דְּכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים.

קודם העצם נמשך רק לתת כח ל"מזליה חזי" שיתגלה בתוך המודע, אבל הוא אומר שכאשר זוכים למדרגה הכי גבוהה הוא מתגלה בכל הכחות. על המדרגה האמצעית הוא לא מדבר כאן, המדרגה האמצעית היא מסירות נפש, שהוא גילוי עצם הנשמה, הוא לא מתחבר. הוא אומר שיש שני סוגי התחברות: יש את חיבור המדרגה הנמוכה, ויש את חיבור המדרגה הכי גבוהה, המדרגה האמצעית לא מתחברת. המדרגה הנמוכה מתחברת כאשר העצם נמשך אל תוך המזל ואז המזל מתגלה בשכל. אז יש חיבור, אבל העצם נשאר נסתר.

במסירות נפש העצם מתגלה גם במודע שלו, הוא מרגיש את העצם, אבל הוא לא מתחבר לו עם הכחות הגלויים. במדרגה הכי גבוהה העצם עצמו מתגלה והוא עצמו – כמו שאמרנו – נשאב על ידי ה"עומק תחת" ,ממש כפי שהוא, ומתחבר עם כל גילוי ציור הנשמה. זה מה שהוא מסביר כאן בהערה. כאן מאד-מאד חשוב: יש שתי בחינות בחיבור הלא מודע במודע – או בדרגה התחתונה מבין שלש המדרגות או בדרגה הכי עליונה. זו התכלית, תכלית הכוונה – הדרגה הכי גבוהה כמובן.

פשיטות ומורכבות

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶה שֶׁעֶצֶם הַנְּשָׁמָה וְהַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת הֵם (דֻּגְמַת) שְׁנֵי עִנְיָנִים [במסירות נפש העצם לא מתחבר עם הציור. הם כביכול שני ענינים], הוּא לְפִי שֶׁגַּם עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא מֻגְדֶּרֶת בְּ[איזה] גֶּדֶר, [מה הגֶדר של עצם הנשמה?] וְהַגֶּדֵר שֶׁלָּהּ הִיא לְמַעְלָה מֵהַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת [תכף נסביר את זה יותר]. אֲבָל מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻשְׁרֶשֶׁת בְּהָעֲצָמוּת, הַפְּשִׁיטוּת דְּהַנְּשָׁמָה וְהַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת שֶׁלָּהּ הֵם כּולָּא חַד.

קודם אמרנו שעצם הנשמה ביחס לכחות הוא כמו אחד ביחס לרבים, שהאחד מחזיק כל פרט ופרט מהרבים, לא יתכן פרט אחד מהרבים בלי העצם האחד בפנים, בתוך. בכל אופן האופי של אחד שונה. גילוי אחדות וגילוי רבים, הם שני דברים שונים והפוכים אחד מהשני.

חוץ מהביטויים אחדות וריבוי, יש מושגים זהים בחסידות: פשיטות ומורכבות, דבר שהוא רק פשוט אינו סובל ולא מסוגל להתחבר עם דבר מורכב. כמובן שגם ההפך נכון: לדבר מורכב אין שום זיקה ושום הרגשה בפשוט. הוא אומר שדבר מוגדר הוא מוגבל, לא יכול להתחבר עם ההפך שלו. מה זה גדר? שיש גבול שהוא בתוכו, יש איזה מן קו שמפריד – זה נקרא גדר, שעד כאן הדבר הזה או האדם הזה, האחיזה של המקום, של ההתפשטות שלו. מכאן והלאה, בצד השני של המתרס, יש מישהו אחר ומשהו אחר.

ככה בנפש: האחדות מתגלה כפשיטות, הפשיטות לא סובלת את הריבוי, היא הפוכה מהריבוי – או שאתה פשוט או שאתה מורכב. כמו באדם, או שיש לך פסיכולוגיה של בן אדם פשוט, יהודי פשוט, הכל זורם, אתה לא מסורבל, או שאתה מסובך. אם כן, דבר פשוט ודבר מסובך הם ממש טבעים הפוכים לגמרי.

כמו שהמסובך מאד מוגדר, כל פרט ופרט של התרכובת שלו מוגדר, גם המצב הפשוט, הלא מוגדר, הוא גדר. דבר שהוא אחד והוא לא הרבה הוא גם כן מוגדר, גם כן מוגבל, הוא רק אחד, הוא לא יכול להיות אחר. זה מה שהרבי אומר כאן. הוא אומר שהעצם לא כמו שהוא מושרש בעצמות ממש, כמו שהוא שייך לגוף זה או לנשמה זאת, מוגדר כעצם פשוט בלתי מורכב, ולכן הוא כמו דבר נוסף לגבי כל התרכובת, כל הרכבת הכחות הפרטיים של הנשמה.

עוד פעם, יש יהודי פשוט שחייב ללכת למסור את הנפש, לקרב-להקריב את עצמו. כתוב שכל היהודים שבמדרגה זאת, מדרגת הגלגלתא, שוים, כי זו התופעה פשוטה, לא תופעה מורכבת. זה גם דבר מאד-מאד חשוב ועמוק: מסירות נפש כתופעה, שאדם גם מוכן למות, היא תופעה פשוטה. מה הכוונה פשוטה? שכל חייל שמוסר את הנפש ממש שוה לשני במסירות הנפש שלו, אין שום הבדל ביניהם. יכול להיות שיש מליוני הבדלים בכחות האחרים של הנשמות, יכול להיות שגם בשעת מעשה שני החיילים חושבים משהו אחר – מחשבה שייכת לכחות הגלויים – אבל התופעה של מסירות הנפש, הנכונות להקריב את עצמו, זהה, בגלל שהיא פשוטה. דבר פשוט חייב להיות זהה, אותו דבר אצל שניהם. לעומת זה, העצם כמו שהוא מושרש בעצמות לא מוגדר פשוט ולא מוגדר הרבה.

שוב, לכן זה רדל"א. מה זה רדל"א? רדל"א הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע", זה דבר ש"לית כל מוחא סביל דא"[נב], נשיאת הפכים, "שני הפכים בנושא אחד"[נג]. תמיד רדל"א הוא העצמות ממש של שני הפכים. מה זה כאן שני הפכים? העצם כמו שהיא בעצמות אינו דבר פשוט וגם לא דבר מורכב, הוא לא אחד כמו שאנחנו אומרים 'אחד ולא שנים', וכמובן שלא 'שנים ולא אחד'.

מה שאין כן בעצם כמו שהוא כבר לאחר הצמצום. מה זה צמצום? צמצום נקרא נתינת גדרים, הגדרות-גבולות. יש עצם שלאחר הצמצום, שהוא כבר עצם פרטי של מישהו. אחר הצמצום הכוונה שהוא מוגדר, במה הוא מוגדר? בכך שהוא פשוט ולא מורכב, לכן כאשר הוא מתגלה הוא לא יכול להתחבר עם ההרכבה של הנשמה, עם התסבוכת שלה.

אבל העצם לפני הצמצום, העצם כמו שהוא מושרש בעצמות – העצמות לפני הצמצום – הוא לא פשוט ולא מורכב, לא אחד ולא שנים, ולא הרבה. כלומר הוא גם זה וגם זה. שוב, איך הוא מתגלה? רק אם עושים באמת מכל חלל הצמצום ואקום כל כך גדול, כל כך חזק, ששואב לתוכו את העצמות כמו שהיא לפני הצמצום, והיות שהעצם לא פשוט ולא מורכב, לא מוגדר בשום גדר כלל, לכן הוא נשאר הוא וגם מתגלה בכל פרט ופרט. זה רק כאשר העצם מתגלה כפי שהוא מושרש בעצמות.

וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶה שֶׁעֶצֶם הַנְּשָׁמָה וְהַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת הֵם (דֻּגְמַת) שְׁנֵי עִנְיָנִים, הוּא לְפִי שֶׁגַּם עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא מֻגְדֶּרֶת בְּגֶדֶר, וְהַגֶּדֶר שֶׁלָּהּ הִיא לְמַעְלָה מֵהַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת. אֲבָל מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻשְׁרֶשֶׁת בְּהָעֲצָמוּת, הַפְּשִׁיטוּת דְּהַנְּשָׁמָה וְהַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת שֶׁלָּהּ הֵם כּולָּא חַד" [זה אחד אמתי שאינו אחד ולא שנים].

ועפ"ז יֵשׁ לוֹמַר, דִּבְחִינַת הַמָּאוֹר דְּהַנְּשָׁמָה שֶׁמִתְגַלֵּית ע"י מס"נ [שיש מסירות נפש] הִיא עֶצֶם הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻגְדֶּרֶת בְּעִנְיַן הַפְּשִׁיטוּת שֶׁלְּמַעְלָה מִצִּיּוּר דְּכֹחוֹת [זה מוגדר כפשוט, והיות שהוא מוגדר כפשוט הוא לא מסוגל להתאחד עם המורכב], [אבל] וּבְחִינַת הַמָּאוֹר דְּהַנְּשָׁמָה שֶׁמִתְגַלֵּית ע"י הָעִנְיָן דְּכָתִית [זו השפלות העצמית, ה"חותם שוקע" באמת, "ותתפלל על הוי' בכה תבכה"] מִזֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּגָּלוּת, הוּא גִּלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻשְׁרֶשֶׁת בְּהָעֲצָמוּת [שם היא לא מוגדרת בפשיטות, שהוא הפשוט האמתי, שלא מוגדר בפשיטות, אין לו גבול שעד כאן ותו לא].

ג. אות יא: "ויקחו אליך" דווקא בזמן הרחבה

הצורך של משה ב"עומק תחת" מהעם

עכשיו נחבר את זה עם האחדות, נמשיך לקרוא כאן:

יא) וְיֶשׁ לְקַשֵּׁר זֶה עִם הַמְּבֹאָר בְּהַמַּאֲמָר בְּפֵי' הַכָּתוּב וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת גּוֹ', דִּלְאַחֲרַי שֶׁמֹּשֶׁה יְצַוֶּה וְיִקשֹׁר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲזַי יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה שֶׁמֶן זַיִת גּוֹ' [קודם הוא צריך לצוות, "ואתה תצוה", ורק אחרי שהוא מצוה הם יכולים להביא אליו והם מצווים להביא אליו את השמן זית], שֶׁיִּשְׂרָאֵל ע"י עֲבוֹדָתָם יוֹסִיפוּ גִּלּוּי אוֹר בְּמַדְריגַת מֹשֶׁה.

לא רק שיש דבר שהם חייבים לעשות בכח עצמם לטובת עצמם, אלא גם לטובת משה רבינו. בלי העבודה שלהם, בלי שיתוף הפעולה שלהם, גם הוא חסר את גילוי השורש שלו כמו שהוא מושרש בעצמות ממש. [מה צריך משה מהעם?] הוא צריך מהם את ה"עומק תחת", דוקא משה רבינו. זה גם משפיע עליו. יש לו ודאי את זה כפרט, אבל זה לא מספיק – הוא צריך "עומק תחת" כמו שיש אצל העם, שהם באמת למטה, הכי למטה. צריך לומר ש"עומק תחת" הוא הכי בעל עוצמה בדרגה הכי נמוכה של העם.

משה מחבר את ישראל בינם לבין עצמם

וְיֵשׁ לוֹמַר מֵהַבֵּאוּרִים בָּזֶה בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם, דְּזֶה שֶׁמֹּשֶׁה מְצַּוֶה וּמְקַשֵּׁר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא, שֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה, שֶׁהָאֱמוּנָה תִּהְיֶ' נוֹסָף עַל כְּמוֹ שֶׁהִיא מִצַּד הַגִּלּוּיִים דְּהַנְּשָׁמָה (מִצַּד זֶה שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁלְּמַעְלָה רוֹאָה אֱלֹקוּת [שזו מדרגת חיה]) גַּם [עיקר מה שמשה רבינו ממשיך הוא את הגילוי] מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה.

[וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶהוּ מ"ש וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דִּלְשׁוֹן וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַשְׁמַע שֶׁמֹּשֶׁה מְצַוֶּה (מְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַצְמָם,

עכשיו זה חידוש, זה החידוש שכשהתחלנו ללמוד את המאמר. התחלנו את כל הלימוד עם הדבר הזה, שבמאמר המקורי של הרבי הקודם וגם פה בהתחלה הוא מסביר בפסוק "ואתה תצוה" ש"תצוה" לשון צוותא-חיבור, מה שמשה מחבר אותנו עם השורש שלנו. אבל הפשט, וכאן הרבי כאילו בסוגריים כותב את הפשט, יותר קרוב לפשט, שאם מְצוה הוא לשון צוותא וחיבור וכתוב "ואתה תצוה את בני ישראל" – אז הכוונה שהוא מחבר את בני ישראל בינם לבין עצמם, שזה לא רק אהבת ישראל. תמיד הרבי היה אומר יחד[נד] את הלשון "אהבת ישראל ואחדות ישראל". מה שמשה רבינו פועל הוא לא רק אהבת ישראל, יותר מזה – זה נקרא אחדות ישראל.

אז הנה יש לנו כבר את הממד השלישי. אמרנו שהמאמר הזה הוא ה-מאמר ב‑ה הידיעה של שלש האמות אמ"ש, שבספר יצירה, שהכל תלוי הא בהא – אחדות, מסירות ושפלות. אמרנו שמסירות מגיעה עד "עומק רום", אבל שפלות שהיא "עומק תחת" היא עוד יותר, היא ממשיכה את העצם מצד העצמות ממש.

אהבת ישראל ואחדות ישראל – יסוד אבא ויסוד אמא שבדעת

שוב, אמרנו שהשרש של "מזליה חזי"-חיה, בלשון הקבלה – שנבין את זה על פי קבלה –הוא מוחא סתימאה. יותר מזה יש מדרגה של מסירות נפש שנקראת גולגלתא. עוד יותר – רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", "פנימיות עתיק" קוראים לו.

רדל"א כולל את ד' הראשונות של עתיק: הכתר, החכמה, הבינה והדעת של עתיק, הכל ביחד נקרא רדל"א. המדרגה הנמוכה מבין ארבעת כחות הרדל"א, הדעת שלו, יורדת ומתגלה בתוך האוירא של אריך. מה זה האוירא? כמו האויר שיש בין עצם הגולגלת לבין המח. כאן אנחנו מדברים באריך אנפין, שהוא פרצוף הלא מודע, שיעור הקומה הלא מודע של הנשמה. מהגלגלתא שלו באה מסירות הנפש. ממוחא סתימאה שלו ה"מזליה חזי", האמונה מכח סבה, סבת הראיה. יש משהו ביניהם, ובתוכו יש גילוי שמעל לשניהם, כידוע הכלל[נה] שכל דבר שבאמצע, שהוא ממוצע המחבר, בא מאיזה שורש יותר גבוה. הדעת של רדל"א יותר גבוהה מהגלגלתא, והיא מתגלה בתוך האויר-האוירא שבין הגלגלתא לבין מוחא סתימאה. הדעת שבנשמה בכלל היא אחדות ישראל. שתי מדרגות שיש בה – כמו שהיא למעלה, ברדל"א, חלק ממנו, וכמו שהיא יורדת להאיר את האור שלו בין גלגלתא לבין מוחא סתימאה – אלו שתי המדרגות שעכשיו הרבי יסביר.

[מה ההבדל בין אהבת ישראל לאחדות ישראל?] אהבת ישראל היא שאני אוהב אותך, אחדות ישראל היא עוד יותר, ש"והיו לבשר אחד"[נו]. אחד שוה אהבה. יחסית אחד הוא מצד מוחין דאבא ואהבה מצד מוחין דאמא. אחדות היא יותר עצמית. אחד הוא גם אהבה, אפילו שוה אותו מספר, 13, ושניהם נקראים "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[נז]. שניהם בדעת, אהבה היא משורש הדעת שמצד אמא, מה שנקרא יסוד אמא, שם ישנה אהבה רבה לכל יהודי, ואחד – "אב אחד לכולנו"[נח] – הוא אחדות ממש מצד יסוד אבא.

עוד פעם, הדעת – לא הדעת של רדל"א, סתם דעת – מחוברת מיסוד אבא ויסוד אמא. אהבה רבה כרגש לכל יהודי היא מצד יסוד אמא. אבל הרגשת אחדות ממש, שהיא כבר לא רגש, היא מעבר לו – כמו שאדם לא אוהב את עצמו, אתה לא אוהב את היד שלך, אפשר רק להרגיש שהיא חלק מדבר אחד – היא מצד אבא, יסוד אבא שבדעת. שוב, לכן הרבי תמיד היה אומר יחד אהבת ישראל ואחדות ישראל.

סיום משה את התחלת אברהם

[מה משה רבינו עושה?] הוא מביא את עם ישראל להרגשת אחדות. כתוב[נט] שכל מה שמשה רבינו עושה הוא המשך של אברהם אבינו. משה הוא השביעי, "כל השביעין חביבין"[ס], לגבי אברהם אבינו. מה שאברהם אבינו התחיל – משה סיים. אברהם אבינו התחיל להאמין, "תשורי מראש אמנה"[סא], "מראש כל המאמינים"[סב]. אברהם אבינו נקרא "ראש כל המאמינים", האמונה ירושה לנו מאברהם. מי חיזק אותה ביתד בל יסע? משה רבינו שנקרא "רעיא מהימנא".

יש עוד דבר שאברהם אבינו התחיל ומשה סיים. אברהם אבינו התחיל שני דברים – הוא התחיל אמונה והוא התחיל אהבה. את שתיהן משה רבינו גמר. זה נקרא הדור השביעי. על שם מה שהוא גמר לחזק את האמונה בעם ישראל הוא נקרא "רעה אמונה", "רעיא מהימנא"; ועל מה שהוא גמר לחזק את האהבה, אהבת ישראל, שהוא פעל אצל עם ישראל אחדות, כתוב הפשט של "ואתה תצוה", לא רק לאהוב אלא לאחד.

עוד פעם, מצד אברהם אבינו זו אהבה רבה ונפלאה, אבל יחסית היא עדיין מוחין דאמא שבדעת – בלשון הקבלה – או יסוד אמא. משה, שנקרא יסוד אבא שבדעת[סג], עושה ממנה אחדות, הרגשת אחדות ממש.

עוד פעם, זה היה לגבי דעת ממש, ועכשיו אנחנו מדברים על דעת דרדל"א, שמופיעה בשני מקומות, לכן הדעת קשורה גם לרדל"א וגם למדרגת הגלגלתא. אפילו ירידת הגלגלתא – מה שאמרנו, שעצם הנשמה יורד כביכול להאיר בהסתר בתוך מוחא סתימאה כדי ש"מזליה חזי" יתגלה במודע – נפעלת גם היא על ידי האוירא. זה מה שלמדנו קודם, שהעצם של ה"חותם בולט", של הגלגלתא נמשך לתוך החיה כדי לגלות את "מזליה חזי" במודע, וגם האוירא ממשיכה אותה.

עכשיו נראה איך שהרבי כותב את זה:

[וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּזֶהוּ מ"ש וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דִּלְשׁוֹן וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַשְׁמַע שֶׁמֹּשֶׁה מְצַוֶּה (מְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַצְמָם,

עוד פעם, נורא פשוט, אבל זהו חידוש לגבי כל מה שנאמר קודם.

גילוי הנשמה כמו שמושרת בעצמות – תלוי בנו

כִּי מִצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם חַד [מצד העצם כולנו אחד ממש]].

קודם הוא אמר שכאשר העצם מתגלה כמו שהוא מושרש בעצמות הוא מתאחד, חד ממש, גם עם כל התרכובת. אם נקח את הנשמה כדוגמה-כמשל לעם ישראל כולו, שכל יהודי הוא גם כמו איזה כח פרטי נפרד אחד מהשני, אז עכשיו הרבי רוצה לומר אותו דבר: לגלות את העצם של כל עם ישראל אפשר באופן שיקיף על גבי הפרצופים השונים והדעות השונות של כל אחד ואחד, ואפשר לגלות את האחדות ממדרגה יותר גבוהה, כמו שהיא לפני הצמצום.

עוד פעם, כמו שאמרנו קודם – אפשר לגלות שכולם, כולנו כאן, פתאום יתעוררו ויתקוממו במסירות נפש. זה גילוי העצם של כולנו, אבל כמו שהוא עדיין מוגדר לאחר הצמצום. אפשר להמשיך את העצם כאן של כולנו, של כל העם מלפני הצמצום, כמו שהוא מושרש בעצמות, ואז מה יתגלה? שאף על פי שלכל אחד מאתנו יש פרצוף אחר, וממילא יש לו דעה אחרת, מצד העצם ממש של כולנו, כמו שהוא לפני הצמצום, אנחנו כולנו אחד, והעצם הזה מתגלה בכל אחד ואחד ו"כולא חד" ממש.

זה עיקר תכלית הכוונה, שאנחנו יודעים וחייבים לדעת ש"כשם שאין פרצופיהם שוים זה לזה כך אין דעותיהם שוות זה לזה"[סד], ואף על פי כן ולמרות הכל אנחנו אחד ממש, גם בפרצופים שלנו.

[זה מה שמשה רבינו לא יכול] כן, על זה כתוב "ויקחו אליך". להרגיש את האחדות הזאת, אף על פי שלכל אחד יש את הפרצוף שלו, עם כל המשתמע, ושישאר עם הפרצוף שלו. לא רוצים לטשטש, ההפך. נשיאת ההפכים היא שבלי לטשטש את הפרצוף של אף אחד בכהוא זה – מרגישים שכולנו אחד ממש. זה יכול להיות רק אם יש גילוי של העצם שלנו כמו שמושרש בעצמות שלפני הצמצום.

וע"י הָעֲבוֹדָה דְּיִשְׂרָאֵל (לְאַחֲרֵי שֶׁנִּמְשַׁךְ בְּיִשְׂרָאֵל גִּלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה ע"י מֹשֶׁה), שֶׁגַּם כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים שֶׁלָּהֶם (הַצִּיּוּר דְּהַכֹּחוֹת) יִהְיוּ מַתְאִימִים לְעֶצֶם הַנְּשָׁמָה, עי"ז נַעֲשָׂה יִתְרוֹן וְהוֹסָפָה בִּבְחִינַת עֶצֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּמְשְׁכָה וְנִתְגַּלְּתָה בָּהֶם ע"י מֹשֶׁה ([שהוא מה שאנחנו פועלים מלמטה, שעל זה כתוב] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ), כִּי עי"ז מִתְגַּלֶּה בָּהּ שָׁרְשָׁהּ הָאֲמִתִּי כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻשְׁרֶשֶׁת בְּהָעֲצָמוּת.

עוד פעם, משה רבינו יכול לגלות לנו את העצם של כולנו שלאחר הצמצום. אבל לא את העצם כמו שהוא מושרש לפני הצמצום, זה תלוי בנו. בזה ממילא גם מוסיפים במשה בגלל שהוא גם כן חלק מהכלל, אם כי שהוא שקול כנגד כולם[סה], אבל הוא כמו חצי שקול, הוא "פלג גופא" לגבי כל עם ישראל, ולגלות שכולנו אחד ממש – גם משה רבינו בתוכנו – זה תלוי בנו.

אחדות ישראל גם בענינים השייכים לגוף

עכשיו בסוגריים האלה הרבי אומר את מה שאמרנו קודם, שיש באחדות ישראל גופא שתי מדרגות. אלו סוגריים מאד-מאד חשובים:

[וּלְהָעִיר,שעי"ז נִתְוַסֵּף גַּם בְּהָאַחְדוּת דְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁהָאַחְדוּת דְּיִשְׂרָאֵל ע"י עֶצֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּתְגַלֵּית בָּהֶם הִיא כְּמוֹ דָּבָר נוֹסָף עַל מְצִיאוּתָם.

הוא אומר שלכתחילה כאשר משה רבינו מגלה את העצם של כולנו הוא עדיין כמו דבר נוסף, בדיוק כמו שאמרנו קודם לגבי מסירות נפש. יש מדרגה של גילוי עצם הנשמה של כולנו, שהיא אחדות, דרגה של אחדות שעדיין כמו דבר נוסף. מהי בקבלה? האוירא, הארת הדעת של רדל"א באוירא שבין גלגלתא לבין מוחא סתימאה.

וְלָכֵן, אַחְדוּת זוֹ הִיא ע"י שֶׁעוֹשִׂים נַפְשָׁם עִקָּר וְגוּפָם טָפֵל.

הוא אומר את מה שכתוב בספר התניא קדישא בפרק ל"ב, הפרק של אהבת ישראל, שכדי להגיע לאהבת ישראל צריך לעשות את הנשמה עיקר והגוף טפל, כלומר, צריך להבליט את המשותף ולהרחיק את השונה. אם חייבים להרחיק את הגוף, שהוא כביכול מפריד בין אחד לשני, ולהעלות את הנשמה, שהיא מגלה שבעצם כולנו אחים, לשון איחוי ואחדות, זאת אומרת שמדרגת האהבה הזאת לא מסוגלת לחדור עד לשוני. היא יכולה להתגלות רק במכנה המשותף של כולם, שהוא הנשמה של כולם, אבל היא לא מגיעה לשוני של כולם, שהוא הגוף.

הרבי אומר שהגוף הוא לא רק הגוף הגשמי. בפירוש שלו על התניא הרבי אומר[סו] שהגוף נקרא התדמית העצמית של האדם, שהיא בעצם כל כוחות הגלויים שלו – הכל נקרא הגוף שלו. התדמית של האדם, גם בינו לבין עצמו וגם איך שתופסים אותו בחוץ – איך שהאדם רואה את עצמו וגם איך שאחרים רואים אותו – נקראת הגוף שלו. כדי להגיע לאהבת ישראל צריך לשלול את התדמית, להתפשט ממנה. זה נקרא התפשטות הגשמיות.

ממילא, האהבה שם בספר התניא, שהנשמה עיקר והגוף טפל, היא רק מצד המשותף. היא כמו העצם שאמרנו קודם, אמנם היא גילוי עצם הנשמה, אבל כמו שהוא לאחר הצמצום, שלא מסוגל להתחבר גם עם השוני, כפי שהוא שוני.

וע"י גִּלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻשְׁרֶשֶׁת בְּהָעֲצָמוּת, שעי"ז גַּם הַצִּיּוּר דְּכֹחוֹת הַגְּלוּיִים הוּא חַד עִם הָעֶצֶם, הָאַחְדוּת דְּיִשְׂרָאֵל הִיא בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁלָּהֶם, גַּם בְּעִנְיָנִים הַשַּׁיָּכִים לְהַגּוּף].

לא צריך לעשות מהגוף טפל. שוב, זהו חידוש נפלא, הוא אומר דבר שבפירוש לא כתוב בתניא. בתניא כתוב שאהבת ישראל היא דוקא כשעושים את הנשמה עיקר והגוף טפל, ואילו כאן במאמר אומר הרבי שבדרגה הגבוהה של גילוי עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות אחדות ישראל מחברת גם דברים ששייכים לגוף. עוד יותר, כתוב שלעתיד לבוא שהנשמה תיזון מהגוף[סז]. [בתניא זה לא כתוב?] הוא אומר שעל ידי האחדות ממשיכים את אור הפנים, "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"[סח]. אפשר לומר שכביכול אחרי שעולים שם במדרגה מגיעים לדרגת האחדות הזאת. הוא לא כותב כך בפירוש, אבל אפשר לומר ככה.

[הוא כאילו אמר את ההתחלה] כן, קודם הוא קובע על פי פשט כלל, שאהבת ישראל היא רק כאשר נשמתם עיקר והגוף טפל, אבל אפשר לומר, כמו בכל דבר, שכאשר אתה מתחיל מלמטה אתה מגיע יותר גבוה. הוא אומר בסוף שכאשר "כולנו כאחד" מתגלה אור הפנים של ה'. אפשר לומר שאור הפנים של ה' הוא שורש האחדות כמו שהוא לפני הצמצום.

גילוי דוקא בזמן העלם

ועפ"ז יוּבָן [שוב, באותיות של קבלה זה מה שאמרנו קודם, אלו שתי בחינות בדעת של רדל"א, למעלה מגלגלתא או בין גלגלתא למוחא סתימאה] מ"ש בְּהַמַּאֲמָר, דע"י שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹסִיפִים (ע"י עֲבוֹדָתָם) בְּמַדְריגַת מֹשֶׁה, עי"ז יִהְיֶ' נֵר תָּמִיד [מוסיפים בדרגה של משה רבינו ומזה נעשה "נר תמיד", "תמיד" הכוונה תמיד ממש, שאין שוני, אין הבדל בין בוקר וערב], דְּלִכְאוֹרָה, זֶה שֶׁהַנֵּר דְּהַנְּשָׁמָה (נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם) הוּא תָּמִיד ([שפירושו] בְּשָׁוֶה, בְּלִי שִׁנּוּי), הוּא ע"י גִּלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּמְשַׁךְ ע"י מֹשֶׁה [משה ממשיך את העצם והעצם הוא דבר תמידי, לא משתנה] ([שהוא] וְאַתָּה תְּצַוֶּה), דִּבְעֶצֶם הַנְּשָׁמָה אֵין שַׁיָּךְ שִׁנּוּי [העצם אינו בר שינוי. אבל], וּבְהַמַּאֲמָר אוֹמֵר שֶׁהָעִנְיָן דְּנֵר תָּמִיד הוּא ע"י שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹסִיפִים בְּמַדְרִיגַת מֹשֶׁה, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ.

וגם על פי פשט זה ככה: מתי כתוב "להעלות נר תמיד"? לאחר "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", אז למה עצם הנשמה אינו תמידי בלי העבודה שלנו מלמטה, בלי ה"עומק תחת" שלנו? בעצם כבר הסברנו את זה, רק שהרבי אומר את הרעיון על הפסוק עצמו:

וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁבְּהֲגִלּוּי דְּעֶצֶם הַנְּשָׁמָה בְּדֶרֶךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה ע"י וְאַתָּה תְּצַוֶּה [זה נקרא אור ישר שיורד ממשה לעם], יֵשׁ חִלּוּק בֵּין עֶרֶב וָבֹקֶר [המצב של ערב והמצב של בוקר אינו זהה, הוא לא אותו הדבר]. שֶׁעִקַּר הַגִּלּוּי שֶׁלָּהּ [כמו מסירות נפש] הוּא כְּשֶׁיֶּשְׁנָם הָעֲלָמוֹת וְהֶסְתֵּרִים (עֶרֶב)

כשיש ערב מול האדם, ערב כאן היינו האויב-המנגד, היהודי מתקומם נגדו. זה מסירות הנפש. גם מאד מענין, הוא אומר ש"נר תמיד" מאיר יותר בערב. קודם כל, על פי פשט, הנר בעצם מאיר יותר בלילה מאשר ביום. על היום אומרים "שרגא בטהרא מאי אהני"[סט], הנר בתוך אור הצהרים מה הוא מועיל. בכל אופן, מאד-מאד חשוב שהמדרגה הזאת של גילוי עצם הנשמה יותר מאירה בחושך מאשר באור. דוקא החושך, ההעלמות וההסתרים, הוא מה שקורא לו, כביכול, מזמין אותו להתגלות.

שעי"ז מִתְעוֹרֵר וּמִתְגַּלֶּה כֹּחַ המס"נ [זה הגלגלתא], וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (סְעִיף יו"ד), שֶׁגַּם אֵלֶּה שֶׁבִּזְמַן הַגְּזֵרָה ([שהוא] עֶרֶב) עָמְדוּ במס"נ, כְּשֶׁבָּאוּ לְמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסֹק בתומ"צ מִתּוֹךְ הָרְחָבָה ([שנעשה פתאום] בֹּקֶר), אֵין נִכָּר בָּהֶם המס"נ שֶׁהָיָ' לָהֶם מִקֹּדֶם. וַאֲמִתִּית הָעִנְיָן דְּנֵר תָּמִיד (שֶׁאֵין שַׁיָּךְ בּוֹ שִׁנּוּי [בין ערב ובוקר]) הוּא ע"י עֲבוֹדָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁגַּם כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים יִהְיוּ חַד עִם עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ.

זה תלוי רק בנו. שוב, שאיבת העצמות לתוך כל פרט ופרט של הציור החיצוני שלנו היא על ידי ה"כתית למאור", שאנחנו שבורים, נדכה ונשבר בתוך הגלות, מהבעיה הקיומית שמשיח עוד לא בא. [משה רבינו לא נותן לנו את זה?] תכף הוא יסביר שהוא נותן כח. הוא לא יכול לעשות זאת במקומנו, אנחנו חייבים לעשות, אבל גם על זה הוא נותן כח.

התבטלות מכח צדיק – אַיִן; כאב שמשיח לא הגיע – אפס

ועפ"ז יֶשׁ לְבָאֵר זֶה שֶׁכָּתִית לַמָּאוֹר נֶאֱמַר בַּכָּתוּב בְּהֶמְשֵׁךְ לְוְיִקְחוּ אֵלֶיךָ גּוֹ', כִּי בְּכָתִית לְמָאוֹר נִכְלַל גַּם זֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם שְׁבוּרִים וְנִדְכָּאִים (כָּתִית) מִזֶּה שֶׁהֵם בַּגָּלוּת, דְּעִנְיָן זֶה הוּא ע"י עֲבוֹדָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁגַּם כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים שֶׁלָּהֶם יִהְיוּ מַתְאִימִים לְעֶצֶם הַנְּשָׁמָה, וּבְחִי' הַמָּאוֹר דְּהַנְּשָׁמָה שֶׁמִתְגַלֵּית עי"ז הִיא עֶצֶם הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהִיא מֻשְׁרֶשֶׁת בְּהָעֲצמוּת, וְלָכֵן נֶאֱמַר כָּתִית לַמָּאוֹר בְּהֶמְשֵׁךְ לְוְיִקְחוּ אֵלֶיךָ גּוֹ'.

זו אחת מהשאלות שהוא שאל בתחלת המאמר. עכשיו מאד ברור ופשוט, שכל מה שכתוב מהביטוי "ויקחו אליך" הוא מה שאנחנו מוסיפים במשה, שמה משה לא יכול לתת לנו מלמעלה. העיקר הוא ה"כתית למאור", לפי כל מה שהסברנו היום, שבאמת עיקר מה שתלוי בנו הוא ה"עומק תחת", ה"חותם שוקע", השפלות.

[שפלות לא תלויה באף אחד, רק בידי עצמו, היא לא דבר חיצוני שנמשך על ידי משהו] אולי נסביר את זה קצת. היה אפשר לחשוב ולומר: למה כח עליון לא יכול לפעול שפלות אצל מישהו? אם למשל רבי הוא חכם עד בלי סוף, כתוב שכאשר מישהו פשוט נכנס אצל חכם צדיק הוא מתבטל, הוא מרגיש את עצמו גארנישט, אז לכאורה צדיק גם כן פועל בטול.

שוב, בשביל להבין את זה טוב צריך ללמוד באריכות אחד מהמאמרים של אדמו"ר האמצעי שמסביר זאת. [איפה?] בשערי תשובה[ע], קרוב להתחלה, מובא בפרק בעבודת ה' באחד מהביאורים בסוף[עא], שבשפלות גופא יש שתי בחינות, נקרא להן רק להקל על הענין: אין ואפס. יש אין, 'גארנשיט ווערט', לא שווה כלום – אתה אין. שוב, המציאות של הצדיק יכולה לעשות ממך אין, אבל היא לא יכולה לעשות ממך אפס מוחלט.

זה שאתה אין ולא שוה – בסדר; אבל זה שבלי משיח החיים הם לא חיים – זה לא משהו שעושה ממך אין, זה אומר שיש לך חוש במשיח. עוד פעם, השפלות הזו – שאתה שבור כל זמן שאנחנו בגלות, בלי משיח, בלי גאולה –  היא חוש במשיח. באמת על המשיח כתוב "ואציעה שאול הנך"[עב]. לא עשיתי נכון שהצבעתי כלפי מעלה. על משה רבינו אפשר להצביע למעלה, היות שמשה הוא למעלה אז הוא יכול לעשות ממני אין. על זה כתוב "אם אסק שמים שם אתה". אבל המשיח גם הוא נמצא למטה, לא נמצא למעלה, הוא נמצא בתוך ה"עומק תחת", "ואציעה שאול הנך". כמו שאמרנו, העצמות ממש נמשכת, היא נשאבת לתוך ה"חותם שוקע".

החוש הזה של חוסר הגאולה הוא רק אצל אחד שיש לו חוש בגאולה, שבעצם הגאולה כבר נמצאת אצלו. אצל אותו אחד ששבור מזה שהוא בגלות – המשיח נמצא בהעלם בהסתר, אצלו המשיח כבר נמצא. שברון הלב והמאיסה בחיים שלו הם מה שהוא אפס, לא אין. שוב, כדי להסביר את שני הדברים האלה צריך ללמוד אותם בעומק בחסידות.

[הוא מרגיש בחוסר?] כן. שוב, אם אני נכנס לצדיק שהוא כל כך חכם ואני כל כך טפש, טמבל לעומתו, אני מתבטל ואני 'גארנישט ווערט' כמו שאמרנו. אפשר גם לומר שזה חוסר, אבל זה משהו אחר לגמרי. עוד פעם, אחד שגבוה ממני בהחלט יכול לעשות ממני אין, אבל הוא לא יכול לעשות ממני "חותם שוקע" בעצם, ש"ואציעה שאול הנך". זה נקרא מצב של אפס, שאינו אין, אפס המוחלט, שבאמת מתוך מה שנמצא שם בתוך הצר הזה צומח הצמח. מה כתוב על על משיח שנקרא צמח? "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[עג], המשיח צומח מתוך התחת, מ"עומק תחת", שם הוא נמצא[עד].

[מה עם נתינת הכח?] זה עכשיו יהיה ההמשך-הסוף כאן של המאמר. בסוף הרבי אומר שאף על פי שרק אתה יכול לעשות את זה, משה רבינו לא יכול לעשות, בכל זאת הוא נותן לך כח גם לזה. זה כאן הסיום של המאמר.

ד. אות יב: נתינת כח ממשה רבינו

ציווי – נתינת כח

יב) וְהִנֵּה הַפֵּירוּשׁ (בְּפַשְׁטוּת) בּוְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ גּוֹ' הוּא שֶׁמֹּשֶׁה יְצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ גּוֹ'.

מה הסברנו עד עכשיו? ש"אתה תצוה" – אתה תעשה חיבור, אתה עושה חיבור, או לחבר את הנשמות בשורש למעלה, או לחבר את הנשמות בינן לבין עצמן. אתה עושה את החיבור, "ויקחו אליך", והם לוקחים אליך. אבל זה לא הפשט, הפשט הוא שאתה מצוה להם שיקחו אליך. הפשט הוא שזה הציווי, שאתה אומר להם לקחת.

זה כלל גדול, שיש משהו בפשט הכי פשוט שיותר עמוק מכל הדרשות, אבל אפשר להבין זאת רק אחרי כל הדרשות, כל העומק. עכשיו הבנו שכל העומק כאן ש"ויקחו אליך" הוא בעצם דבר שמשה רבינו לא יכול לעשות, שזהו ה"כתית למאור", מה שעכשיו קראנו לו "ואציעה שאול הנך" ממש. המשיח ממש נמצא שם, "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

[משיח נמצא למטה?] כן, המשיח הוא מצורע[עה], יושב בשער רומי, "בר נפלא"[עו]. מה זה "בר נפלא"? כל הזמן הוא חווה מות, לכן הוא בשאול. המשיח נמצא כל הזמן בשאול, מה זה השאול? הקבר, ה"חותם שוקע". לכן הוא נקרא "בר נפלא", הוא מצורע, יושב בשער רומי ברוחניות, סובל את החולאים של כל עם ישראל.

שוב, מה הפשט? אם כבר הבנו ש"ויקחו אליך" הכוונה שצריך לקחת מלמטה, שזו עבודת העם, לא עבודת המלך מלמעלה, חוזרים עכשיו לפשט, שהפשט הוא ש"ואתה תצוה" אינו לשון חיבור, אלא תצוה עליהם שהם יעשו את זה!

יש כלל גדול[עז] שכל ציווי, של כח עליון – שמצוה שתעשה משהו, כמו "ויקחו אליך" – הוא צינור שמעביר אנרגיה, מעביר כח לקיים את הציווי. אם הרבי אומר לי לעשות משהו –ברגע שהוא אומר לי הוא נותן לי את הכח לעשות אותו. אם הוא שולח אותי לאיזה מקום, זה גם עם צ'ק פתוח בשביל כל ההוצאות של הדרך וכל ההוצאות בכלל.

עוד פעם, עד כאן דרשנו ש"ואתה תצוה" הוא לשון חיבור, אבל עכשיו, אחרי שהגענו לכך שיש חיבור ואחר כך יש "ויקחו אליך" מלמטה, "כתית למאור", "עומק תחת", הוא חוזר לפשט, שהפשט הוא ש"ואתה תצוה" את הפעולה הזאת עצמה.

[יש מצב שהצינור עצמו הוא לא מקור כח?] לא בקדושה, זה נקרא שהוא סריס "ולא עביד פירין"[עח]. המצוה מעבירה כח. [אני לא מקבל כח מהחוק לקיים אותו] זה אצל מלך בשר ודם, מלך גוי. [משה רבינו לא שהוא לא נותן כח, הוא מעביר] לא מעבר סתם, זו גם התלבשות, הוא מתלבש בו ומקבל את האופי שלו. הרי כל התורה כולה נקראת על שם משה רבינו.

הוא שואל שאלה כזאת: האם כאשר משה מצוה הוא רק מעביר מה' או שזה נקרא על שמו? נקרא על שמו היינו דרך התלבשות, לא דרך מעבר[עט]. אז איך אני יודע שבאמת זה דרך התלבשות? בגלל שכל התורה כולה נקראת על שם משה רבינו "זכרו תורת משה עבדי"[פ], "תורה צוה לנו משה"[פא], איך אפשר לומר "תורה צוה לנו משה"? ה' צוה את התורה! אבל ה' אומר למשה "ואתה תצוה", שזה כאילו יקרא על שמך, זה נקרא שהציווי מתלבש בנשמה שלך באופי שלך.

יש עוד דבר לגבי כל המצות: כתוב[פב] שכל מצוה היא גם לשון תעשה משהו, ציווי, וגם לשון הבטחה. זה גם כלל גדול בחסידות, שכל מה שכתוב בתורה הוא לא רק שאני אומר לך מה לעשות, אני גם מבטיח לך שזה יהיה ככה. אם כתוב בתורה "ואהבת את הוי' אלהיך"[פג] אז יש מצוה לאהוב את ה' על ידי התבוננות, לעורר בלב אהבה לה', ויש גם הבטחה שגם התורה ומשה רבינו והקב"ה מבטיחים שסוף כל יהודי לאהוב את ה', בסוף כל יהודי יגיע למצב הזה של "ואהבת את הוי' אלהיך". כך הוא כלל גדול לגבי כל המצוות, שכל מצוה היא גם ציווי וגם הבטחה.

אין הוכחה יותר גדולה שהציווי מעביר כח מזה שבתוך המצוה יש כח של הבטחה –. זה נקרא נתינת כח. קודם נתינת הכח היא לקיים את הציווי, ואחר כך היא עוד יותר נתינת כח, ממש מבטיחים לך שתתגשם בפועל ממש המצוה הזאת.

זה מה שהוא אומר, הפשט כאן הוא יותר עמוק לעניננו מכל מה שדרשנו עד עכשיו, שעם היות שמשה לא יכול לעשות את זה בעצמו, אבל מכח הציווי שלו מקבלים כח לעשות. יש עוד רמז, שלא הבאנו עד עכשיו: ידוע שכאשר משה רבינו יצא ממצרים "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[פד], הוא כביכול לא הרגיש את עצמו עצמאי, הוא היה צריך את העצמאות, שהיא עצמות יוסף הצדיק, להצטרף-להתחבר אליו.

לדבר הזה יש הרבה פירושים, "שבעים פנים לתורה"[פה], אבל אחד מהדברים, אחד מהסמלים בכך שמשה רבינו לוקח את יוסף, את העצמות שלו עמו – יוסף מלשון תוספת, "יסף הוי' לי בן אחר"[פו] – וכל הזמן הוא צמוד ליוסף, אומר שאני בעצמי צריך תוספת. כל עם ישראל נקראו על שם יוסף, "נהג כצאן יוסף"[פז]. הפירוש שמאד מתחבר כאן, גם הרבי אמר אותו בסגנון הזה כמה פעמים בתוך המאמר, הוא שמשה צריך את התוספת של העם, ויש תמיד כלל[פח] ש"תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר", התוספת היא יותר מהעיקר שהיה בתחלה. אם כן, כל הנושא כאן של המאמר מרומז גם בכך שמשה זקוק ליוסף, לעצמות יוסף. בכל אופן, כשהוא מצוה לעשות זאת הוא מעניק כח לקיים-להגשים את הציווי.

"עבודה בכח עצמו"

וּמִזֶּה מוּבָן גַּם בִּפְנִימִיּוּת הָעִנְיָנִים, דְּזֶה שֶׁמֹּשֶׁה מְצַוֶה וּמְקַשֵּׁר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הוּא בְּאֹפֶן שֶׁמַּמְשִׁיךְ לָהֶם נְתִינַת כֹּחַ גַּם עַל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ גּוֹ' [שזה חידוש שלא נאמר קודם]. וכמו"כ הוּא בְּנוֹגֵעַ לְמֹשֶׁה שֶׁבְּדוֹרֵנוּ [עכשיו הוא מתרגם את הכל למשה רבינו שבדורנו, שהוא], כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר נְשִׂיא דּוֹרֵנוּ [שהרבי לא פעם התבטא ש"נשמתו בי"[פט], כלומר שהכל המשך, הוא אחד עם השווער, עם חותנו הרבי הקודם], שֶׁעֲבוֹדָתוֹ לְעוֹרֵר וּלְגַלּוֹת אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁבְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא בְּאֹפֶן שאח"כ יַעַבְדוּ עֲבוֹדָתָם בְּכֹחַ עַצְמָם

יש בכלל כלל גדול[צ] בכל דורות חב"ד, כל אדמו"רי חב"ד. כתוב שעיקר החידוש, הווארט וההבדל בין חב"ד לבין שאר חסידויות, היה שחב"ד תמיד הדגישו שכמה שהנשיא-הרבי גדול – עיקר ענינו להדריך את החסיד לעבוד בכח עצמו. מכאן אפשר להבין הרבה-הרבה לעומק. שוב, כתוב שאצל שאר הצדיקים של שאר החסידויות – הרבי העניק את הכל.

אפשר לחשוב שזו איזו מן נסיגה, כביכול. אפשר , להסביר בחיצוניות, שבחב"ד רצו לזכות אותך – במקום שאני נותן לך, הנה אני מזכה לך, אם תעבוד בכח עצמך זה יקרא על שמך, תהיה לך זכות יותר מאשר שאני אתן לך. זה פירוש חיצוני.

כאן יש פירוש הרבה יותר עמוק, ששאר הצדיקים, לפי הבדל זה, הסתפקו בגילוי העצם שלאחר הצמצום. כל אחד הוא ניצוץ של משה רבינו, אז בתוך הצאן קדשים של כל צדיק וצדיק בתלמידי הבעל שם טוב, בכלל כל צדיקי האמת שבכל הדורות, אם לא נהגו כמו בחב"ד לדרוש "עבודה בכח עצמו" – זאת אומרת שהסתפקו בגילוי העצם שלאחר הצמצום, שלא מצד איך שהוא מושרש בעצמות ממש.

אבל אם רוצים תכלית, שהיא לגמור, ותכלית הכוונה של בריאת העולם היא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, חייבת להיות עבודה בכח עצמו. בגלל שכמה שאני יכול לתת לך – הכל רק העצם שלאחר הצמצום, עם נתינת כח שתוכל בכח עצמך לעשות "חותם שוקע", לשאוב את העצם כמו שהוא מושרש בעצמות שלפני הצמצום. אבל בכל אופן אתה צריך לעשות את זה. עוד פעם, לכן דוקא כאן חייב להיות שהרבי כביכול מסתלק ונותן לך את הזירה. עכשיו הזירה בידיך להרגיש "עומק תחת", "כתית למאור", אבל "כתית" – "למאור".

נשבר ונדכא האמתי – דווקא בזמן בתי המקדש

רמזנו ואמרנו גם בשיעורים הקודמים: חז"ל ראו במלה "כתית" רמז לבתי המקדש: בית המקדש הראשון היה קיים 410 שנים והשני 420 שנה, ממרומז בתוך המלה "כתית" – כת הוא 420, ית הוא 410. השאלה הנשאלת: אם המצב של "כתית" הוא שאנחנו עדיין בגלות, הרגשת הגלות של אי קיום תכלית הכוונה בבריאת העולם, אז למה "כתית" מרמז לזמן שבית המקדש קיים? דבר והיפוכו – היה צריך להיות רמז לגלות, לא לבית המקדש.

יש פירוש אחד שהוא היה קיים ונחרב, כאילו שמרמז לך כמה שנים היה קיים ואחר כך נחרב. אבל הפירוש הפנימי הוא, כמו שגם הרבי אמר קודם, שהכוונה היא למי שרגיש לגלות. כמו שאמרנו, יש גלות גם בארץ. גלות הכוונה שאנחנו לא הגענו למקום הנכון שלנו כעם. זה מורגש דווקא בזמן הכי טוב, שהוא דוקא אותן שנים שבית המקדש כן קיים, למי שהמדרגה של "עומק תחת" היא הכי "עומק תחת" אצלו, כפי שהוא אמר קודם. אין זמן טוב ברוחניות מאשר זמן שבית המקדש קיים. דווקא בשנים האלה, שהכי טוב ברוחניות והכי טוב בגשמיות, ועדיין זה לא זה, אפשר להגיע לנשבר ונדכה האמתי.

כתוב בזהר שבית המקדש הראשון והשני הם עוד לא בית המקדש[צא], כאילו שאין בכלל בית המקדש. מי שרגיש בפנימיות, כתוב שאף פעם לא היה בית מקדש. כתוב גם שאף פעם לא היה מלך. מי שרגיש יודע שגם התקופות הכי טובות לעם הזה עדיין לא היו זה. זהו כל היחוד של העם הזה, יחוד העם היהודי הוא שעד משיח 'זה לא זה'.

[היחוד של העם היהודי שגם שטוב לו הוא מתלונן...] אופי של יהודי, נכון. הוא מתלונן שזה עוד לא זה, עוד לא משיח. [גם עכשיו עם ישראל עובר יסורים] עוד פעם, הרבי כאן במאמר הזה רוצה לומר, גם הסברנו זאת בשיעורים הקודמים, שהדור הקודם של השואה היה דור של מסירות נפש. בדור הזה של הרבי, שהוא המשך אחד של הרבי הקודם, שייך להעבודה הזאת, עבודה מכח עצמו, שהיא הסיום, מה שדורשים מלמטה – הצער על עצם הגלות בזמן טוב יחסית.

לכן זהו מאמר שבא לסכם כביכול את כל עבודת החיים של הרבי הקודם ושל הרבי כיחידה אחת, שהוא קודם גילוי העצם של מסירות הנפש אצל הרבי הקודם, ואחר כך הרבי גילוי הצער התהומי על אי הגשמת יעוד הגאולה האמתית והשלמה. [הוא נותן איזה כח?] כן, הוא נותן כח, אבל הוא נותן כח בהסתר, נתינת הכח היא דוקא כשהוא מסתלק, וכמו שכתוב בתניא[צב] שהשמש מאירה לכוכבים מתחת לארץ כביכול. נתינת הכח שהוא אומר – "ואתה תצוה".

הרי יש עוד תופעה כאן, שקצת דברנו עליה בשיעורים הקודמים[צג]: הפרשה היחידה ששמו של משה רבינו לא מופיע בכל הפרשה היא פרשת "ואתה תצוה". מה הכוונה שהשם שלו לא מופיע?בעצם זה מרמז שיש זמן שמשה רבינו מצוה, אבל לא רואים אותו בכלל. הופעת השם היא שרואים אותו, השם הוא הזיהוי. כאן הוא מצוה, אבל השם שלו לא כאן, זאת אומרת שלא רואים אותו. דוקא המצב שלא רואים אותו הוא שנותן את הכח להיות "כתית", גם כשעל פני השטח הכל נדמה בסדר. לכן שוב, המאמר הזה הוא האחרון שהרבי נתן לנו.

נתינת כח מהרבי

[מה ההבדל בין זה שצדיק נותן לו כח לבין זה הוא מסתתר והוא זה שפועל בעצמו?] הצדיק מורה את הדרך, ואני צריך ללכת בדרך. זה כמו שאומרים שאפשר לקחת את הסוס למים, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. עצם ההסתתרות מתחילה לעשות אצלו את ה"חותם שוקע", זה שהוא מסתלק הוא גם "חותם שוקע".

[מה ההבדל?] כמו החשמל, יש שאתה מדליק את החשמל, יש דברים שהצדיק, משה רבינו, יכול להדליק אותם, ללחוץ על הכפתור ולהדליק את החשמל. זה עד לעצם כמו שהוא לאחר הצמצום. לגבי הדבר הזה, הוא לא יכול להדליק אותו, הוא רק יכול להראות דוגמה, לקרב אותך, להדריך אותך, לתת לך כח, להסביר את זה. הנה מה שאנחנו לומדים, שמדברים על זה, חושבים על זה – זה הכי הרבה שאפשר לעזור, כמו שאומרים. אבל לעשות את זה – זה התפקיד של כל אחד ואחד בעצמו.

דוגמה: הרבי נתן כח לדבר הזה כשהוא אמר לכולם לצעוק "עד מתי?!". אחר כך עברו שנים שכולם צעקו "עד מתי?!" עד שניחר הגרון, אבל הרבי אמר שחבל שאף אחד לא עשה את זה באמת, הכל היה סתם, ואם היו צועקים "עד מתי?!" כמו שצריך – המשיח כבר היה בא מזמן. מה זאת אומרת? כשהוא אמר הוא נתן כח, אבל לא ניצלו אותו, לא עבדו.

[מה קורה בפועל?] באחדות ישראל יש אפשרות יחסית להדליק אותה. שוב, יחסית היא גילוי, כל הדברים חוץ מעצם כמו שהוא מושרש בעצמות הם איזו מן התגלות. גם ההתקוממות, ה"חותם בולט" של הנשמה, היא גילוי הפשיטות של הנשמה. מה שאמרנו קודם, לכל דבר מוגדר יש גילוי. דבר שהוא נשיאת הפכים גמור, שהוא לא פשוט ולא מורכב, אין לו גילוי בכלל, לכן הוא עצמות אמתית, עצמות מוחלטת.

גם לאחדות לא כולנו זכינו – אם היינו זוכים משיח כבר היה בא מזמן – אבל יש משהו באחדות שאפשר ממש להראות אותו. שוב, אני יכול לצעוק "עד מתי?!", וגם לומר לכולם לצעוק, וזה יהיה כמו לומר לעיוור לראות צבע. אפילו שיש איזו נתינת כח שאני מאמין בו, אני רוצה לרפאות אותו שבאמת בסוף הוא יראה את הצבע, אבל אני לא יכול להדליק את זה אצלו. זהו דבר שרק אם הוא יעבוד בכח עצמו – יש סיכוי שהוא יגיע אליו.

[הכוונה שהצדיק הוא יותר בהסתר מאשר בגילוי?] נכון, אמרנו שהיחוד של חב"ד הוא הענין של "עבודה בכח עצמו". בסופו של דבר כשזה מגיע לסוף, הצדיק באמת חייב להסתלק כדי שתוכל לעשות את זה בעצמך. [הכוונה ששאר הצדיקים לא דרשו עבודה אלא נתנו זאת במתנה?] כן, כתוב שכל עבודה של גדולי החסידים היא היתה ממש מתנה מהרבי.

סיום המאמר

נסיים פה, נסיים ולא נסיים. איפה היינו כאן?

וכמו"כ הוּא בְּנוֹגֵעַ לְמֹשֶׁה שֶׁבְּדוֹרֵנוּ, כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר נְשִׂיא דּוֹרֵנוּ, שֶׁעֲבוֹדָתוֹ לְעוֹרֵר וּלְגַלּוֹת אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁבְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא בְּאֹפֶן שאח"כ יַעַבְדוּ עֲבוֹדָתָם בְּכֹחַ עַצְמָם וְעַד שֶׁיִּהְיוּ נֵר תָּמִיד [כאשר מתגלה עצם כמו שמושרש בעצמות] שֶׁאֵין שַׁיָּךְ בּוֹ שִׁנּוּי גַּם מִצַּד כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים [שזה דווקא עצמות שלפני הצמצום].

ועי"ז זוכים בְּקָרוֹב מַמָּשׁ לִגְאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְׁלֵימָה, שֶׁאָז יִהְיֶ' גִּלּוּי אֱלֹקוּת גַּם מִצַּד הַמַּטָּה [שהוא ה"עומק תחת"]. וְיִהְיֶ'  אָז הֲבָאַת הַשֶּׁמֶן וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת (וְיִקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן גּוֹ' לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד) גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת, בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי, בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְׁלֵימָה ע"י מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.