ד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב (ג)

בע"ה

י' אדר א' תשנ"ז – שכם

אות ב

צמצום לא כפשוטו והשפעת העבודה למעלה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את אות ב במאמר ד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב. בתחילת השיעור הרחיב להסביר על צמצום לא כפשוטו, שהוא "לא מה שאתה חושב", אך יש דבר אחד שהוא כפשוטו והוא "ונח מצא חן בעיני הוי'", כלומר עבודת האדם והשפעתה למעלה. בהמשך השיעור הרב את "בני חיי ומזוני" לחב"ד ולשלשת העמודים תורה עבודה וגמ"ח. לאחר מכן הסביר אודות הגעת מקום עבודת האדם, ולבסוף התעכב על שני פסוקים "יגדל נא כח אדני" ו"צור ילדך תשי", מהם עולה השפעת עבודת האדם בהגדלת כח של מעלה או בהתשתו. בסיום השיעור לימד הרב את משל האריה שמביא הצמח צדק והסביר את ענינו בהשתלשלות העולמות.

א. צמצום לא כפשוטו – לא כמו שאתה חושב

לא כמו שאתה חושב

נגנו ניגון לרבי הלל (ניגון צא).

טוב, אנחנו נמשיך את הפרק השני כאן במאמר. אולי כדאי שנצלם אותו לכולם. בינתיים זה ככה.

רק נאמר מלה אחת שאולי תתקשר לנו בענין הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו שדברנו לפני שבוע. אחרי השיעור שנסעתי מכאן ניסיתי לתמצת את הנקודה, אז מה שבא לי לראש, הסיכום של כל מה שדובר כאן באריכות עם נעם לפני שבוע, תמצתתי לעצמי את הצמצום לא כפשוטו במשפט אחד – "לא כמו שאתה חושב". זה נקרא צמצום שלא כפשוטו. צמצום כפשוטו הוא "כמו שאתה חושב", כמו שחושבים לגבי כל דבר שיש בעולם.

בעצם אנחנו גם נעמיק היום בשיעור – לומר צמצום לא כפשוטו או כפשוטו הוא כמו לומר על כל דבר בעולם כפשוטו או לא כפשוטו, מהצמצום נעשה הכל. אז אם הצמצום כפשוטו – הכל כפשוטו, ואם הצמצום לא כפשוטו – שום דבר בעולם לא כפשוטו. אם שום דבר לא כפשוטו אז זאת אומרת ש"לא כמו שאתה חושב". זה היה המשפט המסכם את הנושא.

כדרכנו, עשינו כמה זה יוצא – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ב] עולה "לא כמו שאתה חושב"... כוונה חדשה ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא "לא כמו שאתה חושב". באמת, רק לדייק, אם זה "כמו" עם ו אז זה עם הכולל, אבל אפשר לומר בעברית גם "לא כמה שאתה חושב", שזה יהיה בדיוק. זה גם טוב. הכולל הוא באמת לא כמו שאתה חושב...

אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל

[אם זה לא מה שאתה חושב אז מה עכשיו?] מה שאתה אומר נקרא הפרדוקס המפורסם של כל העולם, שכתוב ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"[ג]. כלומר, ה"לא כמו שאתה חושב" שם "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", הוא לגבי כללות הכלל. כשאתה תופס את הכלל כחוק בלתי יעבור אז הדבר הזה בכלל הוא לא כמו שאתה חושב. באמת רובם מצייתים לכלל, רוב הפרטים, רובא דרובא של הפרטים מצייתים לכלל. אבל לא כמו שאתה חושב הוא שיש אחד שיוצא דופן.

[גם הכלל הזה אפשר לומר שיש כלל שיש בו יוצא מן הכלל] זה נקרא הפרדוקס של כל העולם, של כל המתמטיקאים, משהו פשוט. זה נקרא שבירת הכלים וכל הפילוסופים וכל המתמטיקה שיש בעולם. לומר את המשפט הזה – סותר את עצמו מיניה וביה. בגלל שאם הוא עצמו כלל, אז יש אחד, ואם יש אחד אז הוא לא נכון, אז הוא לא יכול להיות, מהיכי תמצי לא יכול להיות הדבר הזה.

אם יש יוצא מן הכלל אז מה שהוא אמר "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" הוא לא אמיתי לגמרי. [יכול להיות שיש] בסדר, אין הכי נמי. אז הכל לא כמו שאתה חושב, גם זה. צריך באמת להבין, האם "לא כמו שאתה חושב" הוא רק לגבי הכללות, בתפיסה המקיפה, אבל יתכן שבפרט זה כן כמו שאתה חושב, רוב הפרטים. או נאמר הרבה יותר עמוק, שהיות שהכללות לא נכונה, שאתה תופס אותה לא נכון במקיף, אז היא משפיעה גם על כל פרט ופרט. גם הפרטים שמצייתים לכלל, היות שיש אחד שיוצא דופן זה נקרא שהיוצא מן הכלל מלמד על כל הכלל[ד], כמו המדה של חז"ל. הרי יש התכללות, בכל פרט הכי קטן יש גם איזה פרט עוד יותר קטן שלו שיוצא מן הכלל. כמו המשפט "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[ה]. לפי פירוש הבעל שם טוב[ו] בכל טוב צריך להיות איזה חטא קטן.

צמצום לא כפשוטו – יכולת לגלות אור עצמי

[מה זה אומר לגבי הצמצום?] גם בצמצום נראה שבאמת ה' פינה מקום כדי לברוא אותנו, זה שאנחנו כאן רואים אחד את השני ורואים את החדר הוא צמצום כפשוטו, ככה אנחנו רואים את המציאות. יש פה עולם בתוך איזה חלל, איזה מקום. אבל זה לא כפשוטו, הוא לא נכון, בעצם הכל הוא ה', כל מה שאנחנו רואים אחד את השני הוא עלמא דשקרא. איך שאנחנו מתרשמים, ההתרשמות שלנו.

מה שאנחנו אומרים הוא תורה גדולה מאד של רבי נחמן, שכותב בליקוטי מוהר"ן[ז], דבר פשוט מאד, שאם כן היה כמו שאתה חושב אז הדבר היה ממעט לגמרי באופן מוחלט בכבוד ה'. מה אתה רוצה, שה' יהיה אחד כזה שאתה יכול להבין אותו? אם אתה יכול להבין את ה' אז זה כמו שכתוב שאם הראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנחנו כחמורים[ח]. אז אם אתה יכול להבין את ה', אתה עושה אותו ברמה כמו שאתה, אתה הופך להיות חמור שבחמורים.

[מה עם המציאות שלך, היא כן מצומצמת?] השכל הוא הצמצום [כפשוטו?] זה מה שניסינו לומר לפני שבוע לנעם, שבזה שאתה כביכול רוצה לצמצם את ה' כפשוטו כדי לתת לעצמך מקום, מקום מוחלט, אתה בעצם ממעט את עצמך. אין לך מיעוט בעצמך יותר מלומר צמצום כפשוטו. אתה עושה גם את כל המערכת הפנימית שלך, כל כחות הנפש שלך מצומצמים לגמרי, בגלל שעוד פעם, המשפט צמצום כפשוטו או לא נוגע להכל.

קודם כל, אין דבר שיותר נוגע אליו מאשר לנשמה היהודית, בגלל שהיא הדבר הכי קרוב לה', חלק מה'. אם ה' צמצם את עצמו כפשוטו פרושו שכל מה שמופיע ומשתקף בנפש האלוקית של היהודי הוא גם צמצום. אתה רוצה להגביר את כח האדם, אבל בעצם אתה מנמיך ומפחית לגמרי אותו.

[למה? אם אתה מגביר את המאור אתה מגביר את האור] זה מה שאנחנו אומרים – בחירה חפשית אצלי היא צמצום שלא כפשוטו, שהיא כח עצמי של עצמות ה'. [למה? יש צמצום באור לטובת המאור] זה נקרא צמצום מלשון ריכוז, שבלי גבול בתוך גבול, לא צמצום בבחינת הסתלקות. [צריך שיהיה פחות אור כדי שתהיה לי בחירה עצמית] אין הכי נמי, האור מתעלם, מה זה צמצום שלא כפשוטו? שזו התעלמות ולא הסתלקות כפשוטו [אז בשביל להגיד הסתלקות לגמרי אז עוד יותר] זה לא נכון, זה איפכא.

[מה הקשר בין אחד לשני?] זה איפכא, בגלל שמה זה אור? האור נקרא היכולת להוציא לפועל, כפי שנסביר. זו הגדרה של אור. אז אם האור איננו אז מה שיש לך, אפילו שהעצמות נמצאת כאן אתה לא יכול לגלות, אתה לא יכול להוציא אותו לפועל. זה מה שאמרנו לפני שבוע, "גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור"[ט], לפי הפירוש העמוק, ש"גולל... חשך מפני אור" הוא גילוי אור עצמי, והיכולת לגלות אור עצמי היא בגלל שאור אין סוף לא הסתלק לגמרי, הוא רק התעלם.

שוב, כל מה שנוגע לה' נוגע לי, נוגע להכל. זו הידיעה שאדם יודע ש"לא כמו שאני חושב". קודם כל, הרמב"ם ודאי יסכים לזה במדה מסוימת שהוא על דרך ידיעת השלילה שלו. כל מה שאני יכול לחשוב – מרגישים-חשים את ה' על ידי שלילה. החסידות טוענת שמתוך השלילה גם אפשר לקבל תחושת חיוב, שאם אני אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ואני סוגר את העיניים – זו יכולה להיות כוונה של סגירת העיניים – זה "לא כמו שאתה חושב". תוך כדי שאני אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אני עובר – השלילה היא כמו אין בין יש ליש – בין חיוב לחיוב. השלילה היא איזה מין גשר, נקרא "מעבר יבק"[י], חור שחור. השלילה היא בכל מקום מעבר של אין. בזכות ה"לא כמו שאתה חושב" הנפש האלקית כן מסוגלת להגיע לאיזו תחושת חיוב

צמצום לא כפשוטו – שבירת חוקי הלוגיקה

[אז אתה כן יכול לחשוב על זה] זה לא "חש ב...", כתוב[יא] שהשורש חשב הוא "חש ב...", תחושה פנימית. זה הניתוח-הפיענוח של השורש חשב. כאן זה לא "חש ב...", אלא חש בבחינת מקיף. [כאן יש צמצום כפשוטו?] חשיבה רגילה היא-היא הצמצום. כמו שאנחנו מסבירים כל הזמן – מהו הצמצום? חוקי הלוגיקה. זה ודאי אתה זוכר. סוד הצמצום בכל מקום נקרא חלות הלוגיקה. חלות כללי הלוגיקה נקראת הצמצום. זו ההגדרה שלנו בכל מקום מהו הצמצום.

[מה הרווחת?] היות שהצמצום קרי חלות כללי הלוגיקה על המציאות, לכן הרמב"ם אומר ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"[יב]. יש לנמנעות טבע קיים הכוונה שלא יכולות להיות נמנעות, לא יכולים להיות שני דברים שהם תרתי דסתרי, בגלל שזה סותר את הלוגיקה. איפה זה נכון? אנחנו דורשים את הרמב"ם, ש"חיק הבורא" הוא החלל, הצמצום, ואז באמת זה נכון. "חיק הבורא" הוא הצמצום שלו שבתוך החלל – אז יש לנמנעות טבע קיים, כלומר שלא יכול להיות דבר והיפוכו. אבל שלא בחיק הבורא, ואם הצמצום לא כפשוטו אז 'לא בחיק הבורא' נמצא גם בתוך "חיק הבורא", ואז כלשון הרשב"א "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"[יג].

[איפה רואים לא כפשוטו בלוגיקה?] כמו כל מיני תאוריות חדשות במתמטיקה היום, של גאומטריה, שפעם הלוגיקה היתה כמו של אוקלידס ויש גאומטריה אחרת, חדשה, ששני קווים מקבילים כן אפשריים. כל הגאומטריה של אוקלידס היא ששני קווים מקבילים אף פעם לא יפגשו. אבל יש גאומטריה חדשה ששני קווים מקבילים כן יכולים להיפגש. [למה זה כן הגיע?] "לא כמו שאתה חושב"... [זו הוכחה?] זה רק מודל, מודל שעובד ומתאים במציאות ליחס של איינשטיין. איינשטיין היה צריך את המתמטיקה הזאת, את המודל הזה, כדי לעצב את התאוריה שלו מבחינה מתמטית, זה עובד. כאילו שהתאוריה הפיזיקלית של איינשטיין עובדת אך ורק לפי הגאומטריה של ריבן, לא לפי הגאומטריה של אוקלידס.

[אפשר להשיג אותו או רק?] כן, כשאתה מעמיק בזה אתה יכול. אתה מכיר את המשפט המפורסם של איינשטיין? הוכיחו לו, שהיה ליקוי שמש ויכלו לראות איך השמש מעקמת את הקרני אור, שזו כביכול היתה ההוכחה שלו, היה 'שישו ושמחו' בכל העולם, שהנה... אבל הוא הגיב בפשטות, שאם לא היה ככה אז אוי ואבוי לבורא עולם... הוא חש את זה קודם, חש בעצם.

עץ החיים ועץ הדעת

[השכל מפריך את עצמו?] לא יודע אם קראת, אבל יש מאמר "עץ החיים ועץ הדעת"[יד]. כל הלוגיקה המוגבלת נקראת "עץ הדעת". עץ הדעת נקרא Binary logic, לוגיקה בינרית, כמו עץ שמתפצל, שתי נקודות או שני קווים יוצאים, כמו עץ, ענפים ותת ענפים בפיצול. זה נקרא בינארי. כל הלוגיקה הרגילה של כל האנושות היא בינארית, הכל בנוי על אינדוקציה. כלומר, מתחיל מאיזו הנחה-אקסיום ומתוכה הוא מתפצל ומגיע לתוצאה, יש לה תולדות, כמו אבות ותולדות בגמרא. כל העץ הזה הוא כמו עץ יחוס, כמו עץ משפחה.

הלוגיקה הזאת היא הלוגיקה המוגבלת, כביכול הלוגיקה האנושית הפשוטה. הצמצום אצל אדם הראשון נקרא חטא אכילת עץ הדעת, הוא עשה לו את הצמצום בשכל. שוב, איך יודעים שהיא בינארית, בגלל שהיא נקראת "עץ הדעת טוב ורע"[טו], טוב ורע אומר שיש פיצול לשניים. כביכול שהדעת-השכל עובדים על פיצולים, ההפשטה של עץ הדעת טוב ורע הוא משהו בשכל. עץ החיים הוא בדיוק הפוך, הוא אינדוקציה, לא דידוקציה. דידוקציה פרושה להתחיל מאקסיומות, ושוב על ידי פיצול, פיצולים אחרי פיצולים להגיע לתוצאות.

[זו השתלשלות?] כן. אינדוקציה היא הפוך. אינדוקציה פרושה להתחיל מהמציאות ופתאום מבריק לך איזה כח מאחד מתוך תהו. המציאות היא כמו התורה, "והארץ היתה תהו ובהו"[טז], מתוך שאתה מתחיל עם התהו ובהו – "ויאמר אלהים יהי אור"[יז], פתאום מבריק לך אור שמאחד לך את כל התהו ובהו. המתמטיקה של התהו, של היום, של הכאוס, הוא-הוא הענין של לוגיקה אחרת לגמרי. לפי הלוגיקה הרגילה לכאוס אין חוקים, אין חוקיות, היא לא עוברת על פי חוקים.

כל המדע הכי חדיש – הכאוס אינו הקוונטום, הוא כבר אחרי כן – הוא שיש חוקיות של אי חוקיות. זהו "עץ החיים". שוב, "עץ החיים" הוא כמו התורה. התורה שבעל פה שלנו היא בדיוק ההפך. מה הרמב"ם עשה? הוא בעצם לקח דבר חי והרג אותו. הוא ודאי עשה תיקון של "עץ הדעת". ברגע שעושים סדר, מצוין לעשות סדר, אבל יש משהו שאתה עושה סדר אתה בראש נכנע לפיתוי של "עץ הדעת טוב ורע", שהכל יהיה מסודר לך, שכל המבנה מתחיל מאקסיומים כלליים. אפילו בחז"ל אין תרי"ג מצות, אומרים שיש תרי"ג מצות[יח], אבל לא אומרים מהן כדי לא להיכנס לראש של הרמב"ם, שהנה יש אפילו תרי"ג כללים, תרי"ג אקסיומים. מתוך זה יש ירידה מהכלל אל הפרט. יש הרבה פה מה לומר, לכאורה זה דבר טוב מאד, אומרים שאלו מוחין דאבא. מהפרט אל הכלל הם מוחין דאמא, אבל יש משהו מהפרט אל הכלל שזה כמו מהמציאות, מהשטח. זה הכלל האמתי, שה' הוא הכל והכל הוא ה'[יט], שמתהו ובהו, "בראשית... והארץ היתה תהו ובהו... ויאמר אלהים יהי אור", פתאום מבריק האור שהכל אחד. צריך לקרוא את המאמר, הוא מאמר של ט"ו בשבט, "עץ החיים", מה שכתבנו.

מה זה בשכל עץ החיים ומה זה בשכל עץ הדעת? מה שאתה שואל, כביכול הלוגיקה החדישה שבאמת היום עולים עליה במדע, לוגיקה אחרת, שהיא יותר אינדוקציה מאשר דידוקציה – נקראת עץ החיים. [יש יותר כלים לעשות אותה?] כן, אבל כמובן, אבל זה לא מחשוב, אלו לא נתונים בתוך המחשב, כאן זה דורש משהו חי אמיתי [דעת?] יותר מדעת, זה דורש תחושה של נפש אלקית שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[כ]. עץ החיים הוא שה"חלק אלו-ה ממעל ממש" יחוש את ה' דווקא מתוך התהו ובהו.

[רק יהודים היו יכולים לחדש את התאוריות המדעיות האלו] נכון, בעיקר יהודים. [נשאר גם הקב"ה] נכון, זה הרצוא, זה מה שרוצים, זה עץ החיים. [זו לא הכללה?] לא, אמרתי שבתוך כל זה מבריקה האחדות האמתית. [למה זה דומה לעץ?] עץ החיים הוא צורה אחרת. צריך לקרוא את המאמר. [זה הכנה למשיח] בהחלט, לקראת ימות המשיח.

נעשה עוד ניגון, כדי לעבור. [נגנו מנגוני קובליץ]

ב. בני, חיי ומזוני בהקבלה לתורה עבודה וגמילות חסד

"ונח מצא חן בעיני ה'" – כפשוטו

שאלו אם בכל זאת יש משהו בעולם שהוא כן כפשוטו, יש למישהו רעיון? יש משהו שהוא כן כפשוטו? הכל לא כפשוטו? צמצום לא כפשוטו כלומר ששום דבר לא כפשוטו, אבל אמרנו ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", אז מה כן כפשוטו? [כפשוטו של מי?] שאתה תופס אותו.

עושים את הגימטריא של "כפשוטו" ורואים מה יוצא כפשוטו, מה שווה כפשוטו. מה ששווה כפשוטו הוא הפסוק האחרון של פרשת בראשית, כנראה שכל הבריאה, הכל לא כפשוטו, רק הפסוק האחרון יוצא מן הכלל, שהוא כפשוטו – "ונח מצא חן בעיני הוי'"[כא], שווה כפשוטו. איך באמת רואים שזה רמז טוב? בגלל שעיקר המלה הוא 'פשוט', רק שהמלה פשוט היא בתוך אותיות כו – כפשוטו. כו הוא שם הוי'. בפסוק רואים את החלוקה הזאת, ש"ונח מצא חן בעיני" הוא פשוט, "הוי'" הוא כו וביחד כפשוטו.

העבודה – כפשוטו

שאלנו אם יש בכל זאת דבר אחד שהוא "כפשוטו", אז רק אותו דבר ששווה כפשוטו, הפסוק המסיים את כל מעשה בראשית, את כל פרשת בראשית, שווה כפשוטו.

[צלצל פלאפון] את כל הפלאפונים לסגור אותם, אי אפשר... זה היה כפשוטו...

הכל לא כפשוטו חוץ מ"ונח מצא חן בעיני היו'", שהוא כפשוטו [ואם פסוק אחר שווה את זה?] אין בתורה פסוק אחר ששווה כפשוטו [זה פסוק שלם?] כן, פסוק שלם, הפסוק האחרון. הוא מספר השראה. התורה מתחילה ממשולש של 73, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא מספר משולש, ונגמר עם מספר השראה, שהוא שני ריבועים סמוכים – זה נקרא מספר השראה, "ונח מצא חן בעיני הוי'". באמצע יש ריבוע והוא "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", זה ריבוע. אם כי שזה רק חצי פסוק, לא פסוק שלם.  הפסוק הראשון הוא המשולש של עג, 73, החלק השני של הפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" הוא ריבוע של 37 כידוע, והסוף "ונח מצא חן בעיני הוי'" הוא ההשראה של יה, 15. כלומר, 15 ברבוע פלוס 14 ברבוע.

בסדר, זה "כפשוטו". אמרנו ש"כפשוטו" הוא פשוט בתוך כו ששווה "ונח מצא חן בעיני. למה זה "כפשוטו"? גם קשור עם כאן. הדבר היחיד שהוא כפשוטו, שעכשיו נלך ללמוד וכהקדמה לכאן הוא "עבודה צורך גבוה". אבל הוא כפשוטו ולא כפשוטו יחד. שוב, זה סימטרי, מה זה "ונח מצא חן בעיני הוי'"? שיש סימטריה, כמו שלמדנו כאן באריכות אצל הצמח צדק, שכל הנושא של "אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"[כב] ש"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", בלשון הזהר[כג], איזה רוח? "רוח חן ותחנונים"[כד]. זו הסימטריה בין עבודת האדם לבין התגובה – נקרא לזה – האלוקית, זה באמת. אם כי שנראה שלא נכון, זה עכשיו הנושא של המאמר. כל נושא המאמר עכשיו הוא שהעבודה מגיעה רק עד כאן, לא מגיעה עד לה' ממש, רק עד העולמות שה' ברא אותם, ובתוך העולמות יש חוקיות.

אם כן, זה ש"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[כה] – הפשט של עבודה הוא שהיא לא כפשוטו. הפשט הוא שכביכול הפשטנים צריכים להסביר לי שאל תחשבו שהעבודה באמת משפיעה על ה', עבודה היא לא כפשוטו. זה הדבר היחיד, שכביכול מלמטה למעלה עושים צמצום שלא כפשוטו. אבל האמת שהיא הדבר היחיד שהוא כפשוטו, כפשוטו ממש. אבל בשביל להגיע לזה צריך לעבור את מעבר יבק של האין, את אותו מקום בו ה' כביכול לא צריך את העבודה שלנו. צריך לעבור אותו כדי להגיע לנקודה העצמית בה העצמות כן מגיבה ו'דופקת' יחד עם העבודה שלנו, של "ונח מצא חן בעיני הוי'". [זה בחינת "ירידה צורך עליה"[כו]?] כל פעם שצריך לעבור אין בין יש ליש זו בחינת "ירידה צורך עליה".

עבודה צורך גבוה

אתם זוכרים אולי, פעם אמרנו שלי"ג העיקרים של הרמב"ם אפשר להוסיף עוד תשעה עיקרים של הקבלה והחסידות כדי להשלים את י"ג תיקוני אריך. כתוב[כז] שי"ג העיקרים של הרמב"ם הם י"ג תיקוני אריך ויש עוד ט' תיקוני ז"א, ביחד כ"ב אותיות שמתחלקות לי"ג אותיות, מ-א עד מ, ועוד ט' לאותיות נ עד ת, לעשות את המלה אמת, כל המבנה שיש בזה. דיברנו מהם ט' העיקרים שהרמב"ם לא כתב אותם, שהם באותה דרגת חשיבות, שפנימיות התורה כן מגלה אותם. אחד מהם הוא "עבודה צורך גבוה"[כח]. אם אתם זוכרים הוא היה השני. ט' התיקונים הם גם כנגד ט' ספירות, מחכמה עד מלכות, והשני שהוא העיקר "עבודה צורך גבוה", הוא חידוש של הקבלה והחסידות. בנגלה אין דבר כזה.

[הרמב"ן מביא אותו[כט]] טוב, הרמב"ן הוא נסתר. זו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן [הרמב"ם אומר שעל פי הפשט העבודה צורך הדיוט[ל], ואילו על פי סוד היא לגבוה] כן, נכון, בדיוק זה. אמרנו שיש י"ג עיקרי אמונה של הפשט ויש תשעה עיקרי אמונה של הסוד, ואחד מהם הוא העיקר "עבודה צורך גבוה", ושמנו אותו כשני, בגלל שהוא נוגע בעיקר לאמא, לבינה, זה שייך לספירת הבינה. כל עבודה, "ועבד הלוי הוא"[לא] נוגעת לאמא.

לפי מה שהסברנו שבוע שעבר, אמא היא בחינת "מזוני", אם אתם זוכרים. הדבר גם מיד מתקשר עם מה שכותב כאן. איך הסברנו בסוף השיעור הקודם? שכתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", למה הוא מתחיל עם "מזוני" מבין ג' הכללים? בגלל שהם סמוכים לעבודה, והיות שהעבודה היא היש האמתי, בינה נקראת היש האמתי, ומה שיוצא קודם כל מעבודה הוא "וברך את לחמך ואת מימיך" – "מזוני".

עבודה שלא על מנת לקבל פרס

איך להסביר עוד יותר במילים בוטות? כשעובדים מישהו, עבודה היא בשביל לקבל משכורת, אני לא עובד סתם, עבד שעובד לא עובד בשביל שיתן לי חיים או שיתן לי בנים, הוא עובד בשביל כסף.

[עבודה צורך גבוה אינה עבודה "שלא על מנת לקבל פרס"[לב]?] מה זה שייך ל"צורך גבוה"? [שזה לא בשביל משכורת] בגלל שאני אוהב אותך, לא יודע מה אתה מקבל ממני. "שלא על מנת לקבל פרס" נקרא מאהבה, שאני כל כך אוהב אותך, אתה נותן לי כל הזמן בלי סוף ואני רוצה לעבוד אותך מתוך אהבה, זה "שלא על מנת לקבל פרס". הפנימיות שלה הוא "עבודה צורך גבוה". סוד "לא על מנת לקבל פרס" הוא עבודה צורך גבוה, אבל הפשט שלו הוא מתוך אהבה, לא מתוך כל פניה אחרת.

תורת הרמח"ל – הכנה לחסידות

[הרמח"ל אומר שכל עולם הזה נקרא עולם הבא שלנו] אז לא זה, זה נקרא צמצום. ידוע הווארט המפורסם של המגיד, שלפני שהיה יוצא לומר חסידות היה פותח את הקל"ח פתחי חכמה שהיה לו בכתב יד – לא היה לו אותו מודפס – של הרמח"ל. לפני שהוא יצא לעולם לומר חסידות הוא פתח את הקל"ח, הסתכל קצת וסגר אותו, "כיתרון האור מן החשך"[לג] ויצא לעולם, ככה מסופר. זה משהו גדול מאד, החושך של המגיד שקדם לאור, שממנו יוצא האור, הוא שבח גדול מאד. אני מתכוון ברצינות. מה הכוונה חושך? כאילו גלומה כאן בהעלם כל תורת משיח.

[תמיד מספרים את זה לגנאי] לא, מי שלא מבין חושב ככה. [זה הפשט לכאורה] "לא כמו שאתה חושב"... [כמו הסיפור על המאור עינים והתניא, שם הפשט הוא שהתניא הוא ה"בורא חשך" אבל זהו החשך שלפני האור] כן, זה על החוזה מלובלין. [פה גם כך?] כן, מתאים למה שהבעל שם טוב אמר על הרמח"ל שהוא ניצוץ של משיח[לד]. יש מהבעל שם טוב רמז מפורש שהרמח"ל הוא ניצוץ של משיח. מהבעל שם טוב מקובל שהוא ניצוץ של משיח, מהמגיד מקובל שהוא חושך שקודם לאור, זה ודאי החושך ההעלם.

בחב"ד הוא חושך גמור, כלומר שהוא לא מצוטט אפילו פעם אחת. [יש אצל המהר"ש] כן? הרמח"ל? אה כן, נדמה לי שזכור, זכורני, "נהירנא". [הוא אמר שרוב דבריו טובים] כן, נכון. [ועוד מקום, הבן של הרבי הרש"ב שהוציא מהספריה ספר וזה היה מסילת ישרים] כן זה סיפור מפורסם. נכון, כנראה שגם מהצמח צדק הקטע הזה – "קצת דבריו אמת"[לה] זה מהצמח צדק. [מה לא היה טוב בו?] שלא היה לו זקן, ככה הצמח צדק אמר. על פי קבלה הוא חידש שזקן שייך לארץ ישראל. [היה ניצוץ משיח בלי זקן?!] "חייב איניש לבסומי בפוריא"[לו]. לא התבסמת מהחסידות קצת שתבין את זה יותר? אני אומר שמי שמתבסם מהחסידות פותח את הראש. עוד פעם, אומרים את זה לשבח שהוא איזה מין מעבר, הרמח"ל עשה צעד גדול מאד, הוא עשה צעד של "עד ולא עד בכלל". הרמח"ל התחיל, בלשון הגר"א, להבין את הנמשל, לדבר על הנמשל של הקבלה. זה צעד מאד-מאד גדול לקראת החסידות, לכן הוא החושך שלפני האור. הוא מתחיל להפשיט את הדברים מגשמיותם, שזה דבר עצום.

עבודה משפיעה מזוני

כל זה מעבר לתוך מה שאמרנו ש"עבודה צורך גבוה". מקום מושג זה הוא באמא, והוא סמוך, הוא המקור דווקא של "מזוני". כמו על פי פשט שעובדים בשביל פרנסה, וגם הפשט שאם אני כן משפיע על ה', אם העבד כן נותן לאדון משהו – מה הוא נותן לו? בשני כיוונים אלו "מזוני". מה הלשון? "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים"[לז]. מה העבד עושה לאדון? הוא עוזר לו בפרנסה. מה האדון נותן לעבד? גם פרנסה. הכל פרנסה, בשני הכיוונים. העבד מפרנס את האדון והאדון מפרנס את העבד ["רעיתי"[לח] בשיר השירים] כן, "'רעיתי' – מפרנסתי"[לט].

עבודה-מזוני; תורה-חיי; גמילות חסד-בני

אם כן, צריך לדעת איפה "בני" ו"חיי". אולי כבר נאמר: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסד"[מ]. אז אם אנחנו אומרים שהעבודה עולה עד אמא, שם הם "מזוני", זה נקרא היש האמתי.

גם כן, ככל שנעמיק כאן במאמר נראה את המושג יש בקדושה, כמו "יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"[מא]. מה הכוונה "יש ה' במקום הזה"? מה הפשט? הרי ה' בכל מקום, מה זה "יש הוי' ואנכי לא ידעתי"? מה עוד הוא אומר שם באותו פסוק? "אין זה כי אם [בית אלהים] וזה שער השמים". מה זאת אומרת? מה זה ה"יש הוי'"? שזהו מקום שעובדים את ה', מקום של עבודה. עוד פעם, "יש הוי'" הוא מושג של עבודה, הרי ה' נמצא בכל מקום. אבל אולי במקום אחר לומדים אותו, אולי במקום אחר יוצאים לשליחות על ידי גמילות חסד אחד עם השני שמחקים אותו, "מה הוא רחום אף אתה רחום"[מב].

בכל העולם "יש הוי'", אבל יש מקום שהוא המקום "למודי הוי'"[מג]. ללמוד תורה זה נקרא ללמוד את ה', גם הסנהדרין לא ישבו בקודש, ישבו רק חצי בקודש, ישבו בחוץ, כמה שהיו סמוכים למקדש, למחנה שכינה[מד]. מחנה שכינה הוא לא בשביל ללמוד תורה. במקדש – מחנה שכינה – אין לימוד תורה, אלא עבודה. [בארון היה את לוחות הברית] זה מקור התורה, מקום של ברכה, מקום של עצם התורה, של "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[מה]. אבל "על שלשה דברים העולם עומד" שהכל פעילות שלי, פעילות של לימוד תורה, היא בבית המדרש, פעילות של עבודה היא "יש הוי' במקום הזה", "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". זה היה החידוש שלו, "מה נורא המקום הזה", למה ישנתי פה, למה לא עבדתי פה? "וירא ויאמר מה נורא", כאן יש מפגש של "יראה-נורא" באותיות הבעל שם טוב[מו], שיראה ונורא הם עבודה. דווקא גבורה, יראה ונורא שהייתי חושב שהם בטול, אין, הוא היש האמיתי, "יש הוי' במקום הזה", שמצד אמא.

זה נקרא קו שמאל. שוב, קו שמאל לכאורה הוא אש השורפת את המציאות. לכאורה הוא כליון, אין, אבל מקור קו שמאל הוא היש האמתי, והוא מתבטא אצלנו בעבודה, בעיקר של "עבודה צורך גבוה". לעומת זה, גמילות חסד ותורה, אם אני אומר שעבודה היא "מזוני" אז מהי תורה? חיים – "תורת חיים"[מז], "כי הם חיינו ואורך ימינו"[מח]. מהי גמילות חסד לפי זה? צריך להיות כנגד "בני". כלומר, הוא בקו ימין כאן, אבל כתוב בחסידות[מט] שלמעלה בחב"ד מתחלפים הימין והאמצע.

לימוד ה'-חכמה; עבודת ה'-בינה; חיקוי ה'-דעת

[מה שאמרת שלכל מקום מגיעה עבודה, אבל רואים שככל שנכנסים לפני ולפנים פחות עובדים] הכהן גדול גם שנכנס לפני ולפנים מתפלל תפלה קצרה. [זה טוב] זה טוב בתוך ההשראה שהוא שם. כמה שפחות עובדים זה פחות בכמות ויותר מצומצם, כמו שצמצם שכינתו בין שני בדי הארון[נ]. [בסוף כתוב שם שכל העבודה היא "כי בענן אראה על הכפרת"[נא]] יפה. אז "ונח מצא חן בעיני ה'" נאמר ש"נח" בחוץ ו"מצא חן" ה' הוא בפנים. כשאומרים "עבודה צורך גבוה" העבודה היא באותו מקום שיותר בחוץ, והצורך גבוה הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[נב]. זה קודש הקודשים, הפנים.

[זה לא יותר דומה לתורה?] לא ללימוד וליגיעת "והגית בו יומם ולילה"[נג]. אכן, להתגלותה כן, התורה כוללת את כל שלשת העמודים. עצם התורה מצד עצמה כולל הכל, הכל כתוב בתורה, התגלות התורה. אנחנו מדברים על עמוד אחד של יגיעה, "והגית בו", לימוד תורה, שיהודי עובד את ה' בכך שהוא לומד תורה.

אני אומר שלימוד תורה שלך על פי פשט הוא "חיי" – "כי הם חיינו ואורך ימינו"; זה שאתה עובד את ה', הוא "מזוני" – אתה עבד, עובד את ה'. שוב זה נוגע למה שנקרא בפנים; זה שאתה גומל חסד, אתה אוהב את הבריות, הוא "בני". מה קורה? למה "בני"? מה הווארט? אתה מזדווג. כל טובה, כל קשר בין אנשים, אהבת ישראל אמתית – היא זיווג, אתה מזדווג. הזיווג הכי חשוב הוא איש ואשה, למה הוא שייך? מה זה איש ואשה? "מצוה רבה"[נד] היא גמילות חסד או תורה או שהיא עבודה? יש כמה אנשים שבשבילם היא עבודה, ויש שהיא אולי תורה... אבל הפשט שהיא גמילות חסד, שזו מצוה, "מצוה רבה" של "פרו ורבו"[נה]. כל המצות הן גמילות חסד, והמצוה הראשונה, שהיא מצוה רבה, היא גמילות חסד שבגמילות חסד. גמילות חסד כמו שאמרנו קודם היא לחקות את ה'. יש ללמוד את ה', ויש לעבוד את ה', ויש לחקות אותו.

עוד פעם, שורש החיקוי את ה' הוא דעת, ללמוד את ה' היינו חכמה. אמרנו שבחב"ד הקווים מתחלפים: בחג"ת גמילות חסד היא ימין והתורה אמצע, אבל כתוב שבחב"ד גמילות חסד היא הדעת, אהבת ישראל, והתורה היא חכמה, "אוריתא מחכמה נפקת"[נו], שזה דבר מאד חשוב להבנה.

תמיד יש חידושים, הקוים מתחלפים. עמוד התורה בחב"ד הוא חכמה, עמוד העבודה בחב"ד הוא בינה, ועמוד גמילות חסד הוא דעת. מאיפה הדעת? "והאדם ידע את חוה אשתו"[נז]. עיקר החיקוי את ה' הוא להזדווג עם נשמות. כל מה שכתוב "מה הוא רחום מה הוא חנון מה הוא ארך אפים" הכל איך הוא מזדווג עם המציאות שלו. [לפנות אליו זו עבודה, לא?] ודאי [זה גם זיווג לכאורה] זה זיווג, "ואדם ידע את חוה אשתו", גמילות חסד שאתה משפיע – "מה הוא רחום...". הכל המשפיע למקבל, הזכר. [מה מתחלף פה? לכאורה זה בקו שמאל] העבודה בקו שמאל, הימין והאמצע מתחלפים [מה מתחלף בחיקוי? לא הכל מתחלף] לא, הימין והאמצע מתחלפים, לא הכל. יש סדר שלם איך זה הולך – בנה"י הסדר עוד פעם מתחלף.

[מהי עדיפות החיקוי על עבודה?] בגלל שבחיקוי אתה ה'. בזמן זיווג – מה הכוונה הכי פשוטה של זיווג? יחוד קוב"ה ושכינתיה. זה דגם, הלכה למעשה, של יחוד קוב"ה ושכינתיה. לא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", אלא יחוד קוב"ה ושכינתיה, אמנם דגם, אבל אנחנו שני חלקים, שני "חלק אלו-ה ממעל ממש", שבעצם בשורש הם אחד. זה נקרא "והלכת בדרכיו"[נח], "מה הוא... אף אתה". גמילות חסד היא להיות ה' קטן. לכן כתוב ש"פרו ורבו" שהיא גמילות החסד הראשונה. המצוה הראשונה היא להרבות את הדמות[נט], עצם "פרו ורבו" הוא לעשות עוד ה' בעולם.

[מאיפה זה?] זה לשון הטור, לשון חז"ל – "להרבות את הדמות", לעשות עוד דמות אלקים בעולם. לכן זה דעת, דעת היא יחוד גמור. הדעת היא העמוד של גמילות חסד, ששוב, הוא ענין של זיווג, "ואדם ידע". [חיקוי ה' הוא בדעת?] להיות ה' הוא בדעת – "דע את אלהי אביך"[ס] [זה בחב"ד, לא בחג"ת] במבנה כמו שהוא בחב"ד, שתורה היא "מחכמה". זה מה שאמרנו שבוע שעבר, ש"חיי" הם מחכמה, "החכמה תחיה"[סא], "בני" בדעת ו"מזוני" בבינה. ככה סידרנו אותם בחב"ד.

מה שעכשיו מוסיפים, דבר פשוט, הוא שעמוד התורה בחכמה ולכן ללמוד את ה' פרושו להמשיך חיים לעולם, "כי הם חיינו"; לחקות את ה' פרושו להמשיך את כח האין סוף לתוך העולם. מה זה כח האין סוף[סב]? "פרו ורבו", שהוא יותר מחיים של אחד, הוא אין סוף חיים; ולעבוד את ה' פרושו להמשיך שפע פרנסה לתוך העולם.

[לעבוד את ה' זה מלמטה למעלה] "עבודה שבלב זו תפלה"[סג], זוהי פנימיות העבודה. חיצוניות העבודה היא לעשות מה שהוא אומר, לא לפנות אליו, לעדור לו תחת העץ שלו. פשט עבודה זה לעבוד... [רק אתה והוא נמצאים לכאורה] לעבד פשוט יש הנחה שהוא עובד את ה' אבל הוא לא חושב על זה יותר מדי, הוא עובד אותו, הוא עודר. כמו מתנגד, הוא עודר, לא חושב על ה'. זוה בעיה באמת. אמורים לחשוב על ה'.

[במצב זה של עבודה לכאורה עוד אין את בעית המציאות שצריך שמישהו יגמול אתה חסד] זו הבעיה – האם הוא צריך אותה או לא צריך? האם אתה באמת גומל אתו חסד, לה', בעבודה שלך, או שסתם, שלא צריך אותה. זה עכשיו בדיוק הנושא כאן [אבל המציאות בטח לא צריכה אותה] רק אם קורה משהו, בעקיפין. [אבל המנטליות שלך היא לא תיקון המציאות] אם אתה מקובל אז כן, כל היחודים האלה, מה שדיברו בשם הרמח"ל, הם בשביל המציאות [זה בגלל שהוא רוצה לתקן, לא?] בעקיפין [זה דרכו?] כן, זו דרכו.

[מה היחס לתורה?] לפי זה התורה היא בדיוק כמו שחז"ל אומרים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[סד]. היא הכנה מוכרחת, "הכון לקראת אלהיך ישראל"[סה], אי אפשר לעשות כלום בלי התורה. איך מתכוננים גם לעבודה וגם לחיקוי? על ידי שלומדים את כללי המשחק. חייבים קודם ללמוד את כללי המשחק, כלומר ללמוד את ה'. עוד פעם, אם אתה רוצה לחקות אותו אתה ודאי צריך ללמוד אותו קודם. [איזה ראש זה?] ראש של הכנה, של התכוננות – "הכון". [אז עבודה היא לגמול חסד אתו?] זו עכשיו השאלה, בדיוק הענין עכשיו של מה שהולכים ללמוד כאן: עד איפה "עבודה צורך גבוה" והאם יש מקום שמעבר למקום זה ה' לא צריך אותה בכלל או שאין כזה מקום?

[אי אפשר לצייר משהו עצמי לתורה, רק שזו הכנה?] הבעל שם טוב אמר[סו] שה"הכון לקראת אלהיך ישראל", שהוא גם פסוק בעמוס, הוא יותר מעבודה. עיקר העצמות הוא בהכנה. [למה?] בגלל שזו המחויבות. מחויבות היא הקשר, אם אין למוד אין כלום. זו הסיבה שלא משלחים – זה אבא, לא אמא – שלמעלה מהמסובב, שאותה לא משלחים. [החכמה היא אור פנימי והבינה מה מושכים בעבודה?] זה עכשיו הולכים ללמוד.

ג. הגעת מקום העבודה

תענוג – שבע רצון

נתחיל לקרוא:

וְצָרִיךְ לְהָבִין מַהוּ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה, שעז"נ [הפסוקים שלנו מתחילים עם הלשון] וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם [ואמרנו שזהו עיקר פסוק העבודה בכל התורה כולה], דְּלִכְאוֹרָה, כְּלָלוּת הָעִנְיָן דַּעֲבוֹדַת הָעֶבֶד לַאֲדוֹנוֹ שַׁיָּךְ רַק בְּעֶבֶד וְאָדוֹן לְמַטָּה [זה שעבד עובד אדון ועושה לו משהו – לכאורה שייך רק במשל, לא בנמשל], שֶׁהָעֶבֶד יָכוֹל לְהוֹסִיף שְׁלֵמוּת אֵצֶל הָאָדוֹן, דְּעִם הֱיוֹתוֹ אָדוֹן [אף על פי שהאדון הוא אדם חשוב, אדם גדול ובעל נכסים], וְאָדוֹן אֲמִתִּי, מ"מ, יֵשׁ גַּם עִנְיָנִים שֶׁחֲסֵרִים אֶצְלוֹ [אין לו את כל העולם כולו, חסר לו משהו], וְזוֹהִי עֲבוֹדַת הָעֶבֶד, לְמַלֹּאות מַחְסוֹרוֹ אוֹ לְהַשְׁלִים אֶת רְצוֹנוֹ [שבעצם לכאורה הם אותו הדבר. לכן אומרים שרצון משקף חסרון],

יש הרבה-הרבה פילוסופיה על רצון – איך בכלל שייך שה' ירצה משהו, בגלל שלרצות משהו הוא סימן שחסר לך משהו. מהו תענוג? כתוב שתענוג הוא "שבע רצון"[סז]. בתוך שבע רצון אין לך רצון, אתה מבסוט, חלאס, גמרנו. [אין תענוג למעלה מזה?] תענוג אמתי הוא שאין יותר רצון לשום דבר. זו גם דרך להבין מה שהוא כותב כאן בהמשך, שעבודה לא מגיעה לשם, לעתיק. מהו תענוג? עתיק. הוא יכתוב לנו בהמשך שעבודה לא מגיעה לעתיק, רק לאריך. לחיצוניות הכתר כן, לפנימיות לא. למה? בגלל שחיצוניות הכתר היא רצון, ככה אנחנו מבינים-תופסים אותה. פנימיות הכתר היא מצב תמידי של "שבע רצון", אז אין שם רצון, לא צריך עבודה שם כלל. בגלל שהוא שבע רצון לכן הוא מועתק מהכל עתיק לשון מועתק.

[גם מהחיים עצמם?] הוא החי בעצם, זה נקרא "חי בעצם", לא "חיים להחיות"[סח]. אריך נקרא "חיים להחיות", ועתיק נקרא "חי בעצם". [היחוד כן יכול להיות שבע רצון, תענוג] שוב, גם בשבת יש את זה. יש תענוג מהעבודה, כביכול תענוג שקבלת ממילוי החסרון. לא על התענוג הזה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על תענוג שהוא תענוג בעצם, שכל הזמן תענוג [עצם היחוד] אבל עצם היחוד פרושו שלפני היחוד לא היה. [לא היה אף פעם לפני היחוד] תמיד היה יחוד, תמיד היה ה' – "אתה עוד עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם"[סט] [תמיד היה "מחשבתן של ישראל"[ע]] נכון, אז שם אין צורך בעבודה. [אבל אז שוב התחתונים נמצאים] לא כמו שהם, רק כמו שהם בשעשועים העצמיים – "ישראל עלו במחשבה" – עוד אפילו לפני הרצון לברוא את העולם, לפני שעלה ברצונו. שוב, זה בדיוק מה שהוא יכתוב כאן.

[רצון הוא חסרון] שעי"ז הוּא מַשְׁלִים אֶת הָאָדוֹן [למטה במשל העבד משלים את החסרונות, קרי רצונות האדון] [וּמִזֶּה מוּבָן גַּם שעי"ז נַעֲשֶׂה תּוֹסֶפֶת שְׁלֵמוּת גַּם אֵצֶל הָעֶבֶד הָעוֹבֵד].

העבד באמת עשה משהו והדבר משלים את עצמו. אבל אם העבד הוא עבודת דחף, שלא עשה באמת משהו – אז גם הוא נשאר אותו דבר, או אפילו לפי הכלל שמי שלא עולה – יורד, הוא אפילו יורד. [הוא לא משלים את עצמו?] הוא אומר שאם אנחנו נאמר שעבודה בסופו של דבר גם מתקנת אותי – זה רק בגלל שאני עשיתי משהו, אם לא עשיתי כלום איך זה פועל עלי? איך הוא מתקן אותי?

הגעת העבודה עד אריך

כל זה במשל. איך אנחנו מתרגמים את המשל הזה למעלה?

אֲבָל לְמַעְלָה, כֵּיוָן שֶׁאִיהוּ שְׁלִימוּתָא דְּכֻלָּא [הביטוי "שלימותא דכולא" מהזהר[עא] הוא של עתיק, כמו שנסביר. שלמות הכל אפשר לומר רק בעתיק, אי אפשר לומר אותו באריך], אֵינוֹ מוּבָן אֵיךְ שַׁיָּךְ שָׁם עִנְיַן הָעֲבוֹדָה.

גַּם צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁבְּעִנְיָן זֶה מָצִינוּ סְתִירוֹת בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל [שפעם אמרו חז"ל שכן צורך גבוה לכאורה, ובפעם אמרו שלא צורך גבוה]. דְּלִפְעָמִים מָצִינוּ שֶׁעִנְיַן הָעֲבוֹדָה אֵינוֹ נוֹגֵעַ לְמַעְלָה, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ וְכִי אִכְפַּת לִי' להקב"ה לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ, שֶׁכָּל עִנְיַן הַמִּצְווֹת אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל אֵין זֶה נוֹגֵעַ לְמַעְלָה. וְכִמְּפֹרָשׁ בִּקְרָא [כמו שהפסוק אומר באיוב[עב]] אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ, אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ. וְלִפְעָמִים מָצִינוּ שֶׁעֲבוֹדַת הָאָדָם יֵשׁ לָהּ הַשְׁפָּעָה לְמַעְלָה [ההפך], כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ עַל הַפָּסוּק וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אַד', שע"י קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת נַעֲשֶׂה עִנְיָן דְּהַגְּדֵלָה בְּשֵׁם אַד'.

מי פועל הגדלה בשם אדנות, שהוא שם ה' ממש? קיום התורה והמצות. גם נסביר יותר בהמשך, שיש מאמר חז"ל שכל מקום שכתוב "ועתה" הוא לשון – מי זוכר את זה? – תשובה[עג]. זה לא סתם, כאן הוא כותב תורה ומצות, לפי חז"ל במיוחד הכוונה לתשובה.

לפי מה שנסביר בהמשך, תורה ומצות שהן לא בבחינת תשובה באמת נוגעות רק לאריך, לא לעתיק, אבל תשובה – "ועתה" – שעליה כתוב "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[עד], שהיא עיקר הפירוש של "ועתה יגדל נא כח אדני", נוגעת לפני ולפנים. גם בתוך העצמות גופא, יותר גבוה מאותו מקום עליו כתוב שהעבודה לא נוגעת. [לגבי בעל תשובה יש לו עדיין עברות, עדיין יש תחושה בהן] ודאי שתמיד יש, "כל ימיו בתשובה"[עה], אין סוף לדבר, גם בתוך השמש יש תמיד עוד, גם בתוך העצמות יש תמיד עוד.

אולי במקום זה נאמר את המבנה הכללי כאן של המאמר: מה שהולך להסביר הוא שיש השתלשלות, התלבשות והשראה, הכל בהשתלשלות, ולשם העבודה מגיעה. כל מה שקשור להשתלשלות העולמות הוא ההשתלשלות של ההשתלשלות, ההתלבשות של ההשתלשלות או השראה של ההשתלשלות.

השתלשלות של השתלשלות היא הכלים, התלבשות של השתלשלות היא האור הפנימי שבתוך הכלים, והשראה של השתלשלות היא אריך, חיצוניות הכתר, האור המקיף של אריך אנפין. בהשתלשלות, התלבשות והשראה של ההשתשלות העבודה פועלת. אבל לעתיק שגם בו יש שתי מדרגות, ששוב – הוא "שלמותא דכולא", אז לכאורה שם אין עבודה. הפלא הוא שהעבודה לא נוגעת לצד ההתלבשות של עתיק באריך, לז"ת דעתיק.

כמו שאנחנו מסבירים, התלבשות בעצם היא הבדלה, ולכן יש לנו כאן עוד שלישיה – הכנעה-הבדלה-המתקה, עוד ראיה לכלל הזה. [זה משהו משמעותי] עוד פעם, החלק של עתיק שמתלבש באריך נקרא התלבשות בעצם, ואילו מאריך ולמטה הכל השתלשלות, אבל בתוך אותה השתלשלות יש את ההשתלשלות שלה, שזו מערכת הכלים שלה, יש את ההתלבשות שלה, שהיא האור שבתוך הכלים, שנסביר מהו, ויש את ההשראה שלו, שהיא אריך. כל זה השתלשלות בדרך כלל ולשם העבודה מגיעה. אל מה שנבדל-שמועתק, עתיק מלשון מועתק-מובדל, ולשם לא מגיעה העבודה הוא ההתלבשות בעצם, שנקראת 'רישא דאין' אצלנו[עו], או ז"ת דעתיק, היכן שהעבודה ממש של "ועתה" לשון תשובה כן מגיעה מעבר לזה – הוא רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, שנקרא השראה בעצם.

מה כתוב על ג' רישין שבכתר בלשון הזהר? "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא"[עז]. כלומר, בעצם השתלשלות, התלבשות והשראה הן אריך, ז"ת דעתיק ורדל"א, הכל בתוך הכתר. זה נקרא ג' רישין שבכתר, כמו שגם הסברנו בשבוע שעבר מהם "מזוני". איפה הם? אמרנו ש"מזוני" הם רצון ורצון הוא אריך.

היה פסוק שרציתי לומר שהוא ה-פסוק בתורה ש"מזוני" הם רצון. מהו? הפסוק של כל הפסוקים, שמכוונים אותו שלש פעמים ביום, הוא ה-פסוק של הפרנסה – "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"[עח]. "ומשביע לכל חי רצון" הוא הפסק המפורש שרצון הם "מזוני". "פותח את ידך" סופי תבות חתך, השם הקדוש שחותך פרנסה[עט], אם כי שכתוב "חותך חיים"[פ], אבל זהו שם הפרנסה בקבלה.

מה הוא כותב כאן? שעד שם העבודה מגיעה. אז יפי, מה שעבודה מגיעה וממשיכה פרנסה הוא בדיוק מה שכתוב כאן, שמגיעה עד אריך. עוד פעם, מה כתוב? מה הוא כתב בסוף הפרק הקודם? במקום אחד כתוב ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[פא], שהכל לא תלוי בזכות, ובכל אופן הוא אמר שהעבודה ממשיכה את ה"רוויחי". איפה עיקר הרוויחי? ב"מזוני". אז כדי שיהיו רוויחי, היינו מזוני – זו עבודה שכן מגיעה לאריך.

מה שבתוך אריך, מה שנקרא "דא לגו מן דא" הם "חיי". כמו שאמרנו שבאבא ואמא "חיי" ו"מזוני" הם זיווג – יש לך כסף? תעשה חיים! כך הסברנו בשבוע שעבר. "חיי" ו"מזוני" הולכים יחד, אז גם פה אחד מתלבש בשני. אבל אם כי שמתלבש בתוכו – הוא נבדל לגמרי. כלומר, העבודה לא מגיעה לשם בכלל, ואיפה שכן מגיע – הוא מגיע כביכול בפנימיות לרדל"א, שם היא אמונה, ואמונה היא "בני", בנים בגימטריא אמונה.

מטרת בית המקדש – "פרו ורבו"

זהו גם כן הסבר למה שישראל אמר קודם על בית המקדש. מה יש בבית המקדש? עבודה. עבודה היא לא לפני ולפנים, היא "עד ולא עד בכלל", לכאורה. אם כי שיש עבודה בפנים ביום כפור, "אחת בשנה"[פב], בבחינת חש. אבל בכללות אמרנו שעיקר העבודה הוא בחוץ ומשם הוא נכנס פנימה, לפני ולפנים. מה יוצא משם? כמו "מעין מבית הוי' יצא"[פג], מה עוד יוצא? מה עוד הכהנים עושים? יש שני דברים בעבודה, נסביר גם את זה. מה עוד עושים הכהנים? ברכה, שהיא ממש כיוון הפוך. בבית המקדש יש עבודה ויש ברכה, וכמו שעבודה מיוחדת למקדש, שאסור לעבוד במקום אחר – מה מיוחד בברכה למקדש? [שם המפורש[פד]] הוא עיקר הברכה – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[פה]. תכלית בית המקדש, כביכול תכלית הפונקציה שמשמשת את בית המקדש עם כל העבודה שלה – היא ברכה. תכלית הפועל, "המעשה הוא העיקר"[פו] של בית המקדש, הוא ברכה.

יש שלש ברכות – גם שלש הברכות הן כנגד "בני חיי מזוני" – אבל מה עיקר הברכה? עיקר המושג ברכה הוא "בני". אמרנו שבית המקדש הוא מקום של זיווג קוב"ה ושכינתיה. עיקר מה שיוצא מבית המקדש הוא "פרו ורבו", גם המים הם "פרו ורבו", המעין של "יפצו מעינתיך חוצה"[פז]. עיקר בית המקדש הוא ה"פרו ורבו" של עם ישראל עד בלי די – "והריקתי לכם ברכה עד בלי די"[פח].

עוד פעם, עיקר בית המקדש הוא להפרות ולהרבות את עם ישראל בארץ ישראל. ואז, ככל שעם ישראל פרה ורבה מתפשטת ארץ ישראל גם בכל העולם כולו. [הוא משמש בתור המרכז לילודה?] למה צריך את בית המקדש? גם כן משהו מאד אקטואלי, משהו מאד תופס אצלנו את המחשבה – אם רוצים לחסוך את "קמעא קמעא"[פט] מה עכשיו צריך בשביל זה? מהי הסברה? למה יש "קמעא קמעא"? בפשט, בשטח למה צריך "קמעא קמעא"? מה ההיגיון מאחורי זה? ה' רוצה שיהיה לאט, הוא לא רוצה שזה יהיה מהר. [שתהיה הכנה] לא, כתוב בתורה "מעט מעט אגרשנו מפניך"[צ]. למה? אין מספיק יהודים ליישב את הארץ, זה פשט. מה הרבי אמר מיד אחרי ששת הימים? מה שכל בר דעת אומר, שצריך ליישב את השטחים,. אתה רוצה להישאר שם – מיד ליישב את המקום. זה פשיטא, הרי אם אין אנשים. היום הכוונה גם שצריך להוליד אנשים שירצו לשבת שם, זו עיקר הבעיה, זה נקרא לידה שניה, "א איד דארף א נאך א איד"[צא]. צריך להוליד מחדש את הרצון ליישב את כל ארץ ישראל, אבל הפשט הוא שצריך הרבה-הרבה יהודים.

אז מה אם כן מה מזרז את הגאולה, את התהליך? איזו פעולה עם ישראל יכול לעשות? ["פרו ורבו"] כן, אבל מה בשביל זה? [ברכה] לא, בשביל זה בית המקדש. עוד פעם, המקדש הוא כח כללי של זירוז לידה, זו הברכה העיקרית שיוצאת מבית המקדש. אם הלידה, אפילו אם הלידה טבעית, תהליך טבעי. [מהם הקרבנות אם כן?] מה שאמרנו, קרבנות הם עבודת העלאה מלמטה למעלה כדי להמשיך מלמעלה למטה את הברכה. עיקר מה שיורד דווקא דרך הקודשים ופיות הכהנים שמברכים את העם, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", מאיפה הוא בא? מבין שני בדי הארון, מבין הכרובים.

[איפה רואים שזה עיקר הברכה?] קודם כל, כתוב שהשורש ברך הוא נוטריקון ברא כרעא, "ברא כרעא דאבוה"[צב]. עיקר הברכה הוא לשון ברא. חוץ מזה, כתוב בקבלה שברכה בגימטריא זכר. חז"ל מפורש[צג] שבן זכר הוא ברכה. איך רואים את זה מפורש בתנ"ך? מה כתוב? מי בנה את בית המקדש הראשון? [שלמה] מה כתוב על ימיו? אחד מהדברים שכתוב בתנ"ך? ["יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים"[צד]] כן.

[בבית שני לא היה ככה. לכן בנו. אבל בשביל לבנות את בית המקדש צריך מלחמה] כמו שבימי יהושע, שבע כבשו ושבע חילקו. דבר ראשון הוא מלחמה, כיבוש הארץ, אחר כך היו צריכים מיד לבנות. יהושע היה מלך, ליהושע דין מלך. דבר ראשון הוא מלך, אחר כך מלחמה, הסדר הוא שלש המצות – דבר ראשון מינוי מלך, אחר כך הוא גומר עם האויבים ואחר כך בונה את בית המקדש.

"לו"-"לא"-"לו צר"

עוד פעם, איפה היינו? אנחנו רוצים כאן לבנות את כל מבנה המאמר. שוב, יש פה מושגים מאד בסיסיים: השתלשלות, התלבשות והשראה, שכולם בגדר השתלשלות. אחר כך התלבשות אמתית אליה העבודה לא מגיעה, ואחר כך השראה אמיתית של רדל"א, הנקרא "דא לעילא מן דא", ואליו עוד פעם העבודה מגיעה. בזה גופא אנחנו נראה שיש שתי בחינות – יש את רדל"א מצד עצמו ויש את "חביון עז העצמות" ממש ששורה בתוך רדל"א, זו לשון האריז"ל[צה], חביון עוז העצמות שברדל"א. אז כל הדבר הזה, משהו מאד-מאד כללי כאן המושגים במאמר.

יש פסוק חשוב שתמיד מביאים לענין המדובר כאן, שהרבי לא מביא. אם "עבודה לצורך גבוה" מקבילה לשאלה האם ה' מצטער עלינו, על הצרות שלנו. הפסוק אומר "בכל צרתם לו צר"[צו] ויש בו כתיב וקרי, הקרי הוא "לו", שיש לו צער, והכתיב שהוא יותר סודי, יותר עמוק מהקרי – הוא "לא" עם א, שאין לו צער. לכאורה אותו דבר, שהצער, מה שה' מרגיש ומתפעל מאתנו, הוא עד כאן ולא למעלה מכאן. אבל כתוב, וזה גם כלל ומהחידושים הגדולים של החסידות שקשור גם עם ה"כפשוטו" או "לא כפשוטו", שבכל תופעה של כתיב וקר, הקבלה אומרת שהכתיב הוא תמיד הסוד והקרי הוא הפשט. הסוד הוא הנסתר, הנסתר נקרא לא כפשוטו. עוד דרך פשוטה לומר מה שאמרנו בתחילת השיעור, שאם הצמצום הוא סוד הוא לא כפשוטו ואם הוא פשט הוא כפשוטו. המלה 'פשט' משמעותה 'כפשוטו', ואילו סוד לא כפשוטו. הרז אינו כפשוטו ו-רז היפוך אותיות זר, כמו שדברנו לפני שבוע, שמשהו מוזר נקרא רז.

אבל מה אומרת החסידות? שיש לפשט, לקרי, שורש דווקא עוד יותר עמוק מהסוד. הדוגמה העיקרית שמביאים לכך הוא פסוק זה, שיש "לו" עם ו, ו"לא" עם א, ובעצמות "לו" עם ו.

[זה מקביל ל"לו" השני, "עבדו את הוי' בשמחה באו לפני ברננה..."[צז]] "הוא עשנו ולו אנחנו"[צח], נכון, את כל ה'לו'יים אפשר לדרוש. איך מסבירים "לו" עם ו ומהו "לא" עם א? על כך כתוב "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[צט]. כל המחלוקת האם באמת – כמו שהרבי כאן יכתוב –  יש מדרגה שנוגעת עד לעצמות ה', שזה חידוש של החסידות לכאורה. דבר זה גופא הוא החילוק בין המפרשים החסידים והלא חסידיים במאמר חז"ל מהם "בתי גוואי"[ק], מהם "בתי בראי" בענין "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" – האם ה' בוכה ב"בתי גואי" או שבוכה ב"בתי בראי". יש שתי גרסאות. ידוע שהמתנגדים גורסים שהוא בוכה ב"בתי בראי", רק בחוץ, ובפנים הוא רק שמח כל הזמן, והחסידים גורסים כמו רש"י[קא]. יש גם גרסה אחרת בראשונים, של רבינו חננאל[קב], אבל החסידים גורסים כמו פירוש רש"י שה' בוכה ב"בתי גוואי", בפנים ושמח בחוץ.

שמח פרושו כמו שאמרנו קודם מהו תענוג תמידי, שהוא 'מבסוט' כל הזמן. אם הוא 'מבסוט' תמיד – אין שם עבודה. שוב, המתנגדים דורשים שהוא 'מבסוט' בפנים, זה ההוא אמינא כאן, והוא מתפעל מהמציאות בחוץ, ואילו אנחנו אומרים שגם זה נכון, אבל יש עוד מדרגה, שהיא עיקר חידוש הגמרא. אם כשקוראים את הגמרא מפרשים אותה כך – היא לא חידשה לנו כלום בכלל. כל המתנגדים אומרים ככה. [לפי המתנגדים אתה לומד תורה ולא אכפת לך מכלום, מהמציאות] כן. לפי הפנימיות, שוב, "במסתרים תבכה נפשי", שה' בוכה כלומר שלו צר ב"בתי גוואי", ויש מקום בחוץ ב"בתי בראי" בחוץ בו הוא שמח כל הזמן, ויש עוד מקום, עוד יותר בחוץ, שם הוא שוב מגיב למציאות, הוא בא בדו שיח עם המציאות.

הרמז לכך אצלנו הוא תמיד כמו שבלב כתוב ש"בכיה בסטרא דא וחדוה בסטרא דא"[קג], הפשט הוא שבכיה היא בצד שמאל של הלב, שבוכים על הנפש הבהמית, על ה'בְּרוֹךְ' של הריחוק מה' בגלל הנפש הבהמית, והשמחה בצד ימין, כמו שכתוב בתניא[קד], ששמחים על הקירוב לה' שנתן לנו נפש אלקית שמתגלה, על העבודה שמחים.

עיקר חב"ד - פנימיות הלב שליט על המח

כמו שנסביר, פירוש הרבי הוא שעיקר מה שנוגע בעצמות הוא לא העבודה עצמה, אלא מה שאמור להיות תוצאת העבודה. כמו שאם אומרים שלה' לא אכפת, הוא רק נתן לנו את המצות בשביל לצרף את הבריות, כמו שאמרנו לפני שבוע. באמת לא אכפת לו, זה נקרא שאני חייב בתחושה שלי לעבור את הלא אכפת לו כדי להגיע למה שכן אכפת לו בעצמות.

מהי התוצאה של כל המצות? כמו שאמרנו גם בפעם קודמת – התוצאה היא גאותן של ישראל, "על ישראל גאותו"[קה]. על זה ה' בוכה, ב"בתי גוואי", בינו לבין עצמו בעצמותו כביכול, ברדל"א, זה נוגע לעצמות.

כדי שיהודי גם ירגיש ככה, כדי להרגיש מה שה' מרגיש, הוא צריך להיות מודע כל הזמן לתכלית העבודה. כמו בזמן האחרון שהרבי מדבר על משיח, שיש משהו תכליתי במשיח, וצריך לעבוד את ה', ללמוד כמו שאתה אומר – לא ללמוד תורה רק בשביל החיים של התורה, אלא ללמוד תורה בשביל ה"בני" של התורה. כל המושג "בני" הוא תולדה, בשביל התוצאה, התכל'ס, שהוא האמונה בעתיד, כדי לקרב את העתיד להווה.

עוד פעם, הדבר הזה הוא כמו לב-מח-לב. גם כן כלל גדול אצלנו – הלב רגיש, הוא רגש, הוא פועם, הוא דופק, הלב הוא זה שנקרא עבודה שבלב, עבודה שייכת ללב. מהו מח? הלב חם והמח קר. מהו מח? המח הוא מבין בשכל שה' לא צריך את העבודה שלי. איפה ה' לא צריך את העבודה? עוד פעם, עכשיו נוריד את הכל קצת, "ירידה צורך עליה". איפה ה' לא צריך אותי? הוא לא צריך אותי בשכל. קשה לומר שאני תלמיד שיכול להחכים אותו, ש"מתלמידי יותר מכולם"[קו], הוא לא צריך את השכל שלי, הוא מספיק חכם, הוא חכם עד אין סוף, וגם בשכל גופא – יכול להיות שיש קשר בין הדברים – אני יכול להבין שהוא לא צריך אותי בכלל, ככה השכל אומר. בלב זה משהו רגשי, שם אני צריך אותו והוא צריך אותי.

בהשקפה ראשונה צריך להיות "מח שליט על הלב"[קז] בקביעה השכלית הברורה שה' לא צריך אותי – אני ודאי צריך אותו אבל הוא לא צריך אותי. השלילה – כמו ידיעת השלילה של הרמב"ם – צריכה לשלוט על הלב, בו יש איזו הרגשה של הדדיות, של רעיה, נקרא "רעיתי". רעותא הוא בלב, "פרנסתי". אבל "פנימיות הלב שליט על המח"[קח], יש משהו בפנימיות הלב שיותר גבוה מהקביעה הקרה של המח, בה עוד פעם "לו צר". איפה מרגישים את הצער? בלב, הלב מרגיש את הצער. יש לב שלמעלה מהמח, בפנימיות הלב. עיקר חידוש החסידות הוא "פנימיות הלב שליט על המח". זה גם עיקר חסידות חב"ד.

מהי פנימיות הלב? עוד פעם, מה ההבדל בין "מח שליט על הלב" לבין "פנימיות הלב שליט על המח"? "מח שליט על הלב" הוא עכשיו, בהווה [מה העבודה?] בהווה, נסביר את זה תכף. "פנימיות הלב שליט על המח" לא אותו הדבר כמו "מח שליט על הלב". פנימיות הלב היא הרגשת התכלית, לא עכשיו. התכלית מנווטת את השכל. פנימיות הלב מרגישה בשביל מה, השכל לא יודע בשביל מה, הוא סָכַל, תמיד לא מבינים שהשֶׂכל טיפש, כמה שיותר שכל יותר טיפש, יותר סכל. למה? השכל מנתח את המציאות, את הקיים, וככל שהוא יותר חד בניתוח ההווה – כך הוא שוכח את התכלית. [יש ענין להיות תמים?] כן, זו מעלת התמימות. ככל שהשכל יותר משכיל ככה הוא יותר טיפש, לכן צריך להיות "פנימיות הלב שליט על המח". פנימיות הלב היא כמו כאן, למה ה' בוכה ב"בתי גוואי"? בגלל שהתכלית חסרה, הכל רק תכל'ס שם, שזו גאותן של ישראל, ואם היא חסרה אין כלום.

[העבודה של חב"ד היא בדיוק ההפוך, "מח שליט על הלב", וכאן אתה אומר ש"פנימיות הלב שליט על המח"] אני אומר שעיקר חב"ד הוא "פנימיות הלב שליט על המח". "מח שליט על הלב" הוא אמצעי, כל הסדר של "מח שליט על הלב" אצל הבינוני הוא אמצעי, אבל העיקר – כמו היום מבצע משיח, תמיד היה, רק שעכשיו נתגלה יותר ויותר – הוא דווקא "פנימיות הלב שליט על המח". אדמו"ר הזקן אמר על עצמו שהוא "פנימיות הלב שליט על המח", ככה אדמו"ר האמצעי אומר[קט], הוא רצה להנחיל זאת לכולם.

[אז למה זה ממשיך היום?] למה? זה עוד שיעור... זה כבר לא מח, זה "פנימיות אבא פנימיות עתיק". אמרנו שבתוך רדל"א יש שתי בחינות. [לא אמרנו איך זה ביחס לעבודה] בסדר, שוב, נבין את זה שנגיע לכך שבתוך רדל"א גופא כאן במאמר יש בחינות –חיצוניות ופנימיות. הפנימיות היא "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב", והחיצוניות היא "פנימיות הלב שליט על המח" בכללותו.

ל"ב – לקיחת ברכה; מ"ח – מציאת חן

כל זה היה בנוגע למה שאתה אומר – אנחנו מפרשים בראשי תבות, מהדברים העתיקים, שלב הוא ראשי תבות לקיחת ברכה, ומח הוא ראשי תבות מציאת חן. חז"ל אומרים שב היא ברכה[קי], איזו ל הולכת יחד עם ב? אם תחשוב על כל הביטויים-צירופים שיכול להיות עם ברכה, אז יש רק "קח נא את ברכתי"[קיא], הדבר היחיד שהולך עם ברכה הוא לקחת ברכה, עם ל, ביטוי בעברית. אין ביטוי 'לברך ברכה'. יש לתת או לקבל ברכה. בשביל מה אתה עובד את ה'? או בשביל למצוא חן בעיני ה', כמו "ונח מצא חן בעיני הוי'", או בשביל לקבל משהו. בשביל לקבל משהו נקרא לקיחה, לקיחה כאן היא קבלה. [מה זה לקבל?] לקחת [לקחת זה בכח] לא, זה מקח וממכר, לוקח אתה עובד ולוקח, יש מוכר ולוקח.

מסבירים כך, הווארט הזה הוא לפי הקדושת לוי בפרשת לך לך[קיב]: הוא מפרש שם ש"לך לך"[קיג] הוא "לטובתך להנאתך"[קיד], נח לא היה יהודי עדיין, הוא לא יכול לעבוד את ה' בשביל לקחת. אצלו אם הוא עובד את ה' בשביל לקחת נקרא עבודה שלא לשמה, על מנת לקבל פרס. ומי זה היהודי הראשון? [לא מצאתי את זה בקדושת לוי, הוא מדבר הרבה על משפיע ומקבל, אבל שם לא ראיתי] סיפורי חסידים או שהיו או שיכולים היו להיות... זה בגדר סיפורי חסידים. הוא אומר "לטובתך ולהנאתך", שהיהודי הראשון הוא אדם הראשון, שיודע שהתענוג הכי גדול של ה' הוא שיהודי לוקח לעצמו ברכה. כמו אב ובן, התענוג הכי גדול של האבא שהבן לוקח מהאבא ברכה, מקבל ברכה.

[במושגים של מציאת חן אפשר להגיד כמעט הפוך – אדם מוצא חן באמת הוא מי שיודע לקחת ברכה] אין הכי נמי, לכן האור החיים הקדוש כותב[קטו] שמציאת החן של נח היא לא מציאת החן של משה, גדר אחר לגמרי ממציאת חן אחר כך בתורה אצל יהודים. [גדר פחות מזה] לא, לפי האור החיים "נח מצא חן" הוא חן של גוי, מדרגה של גוים, הוא כותב בפירוש שלא אותה מציאת חן של יהודי. [מה זאת אומרת חן של גוי? הוא מצא חן בעיני הקב"ה] זו מציאת חן במדרגה כזאת וענין כזה שמתאימים ושייכים לגוים, הרבה-הרבה באין ערוך למטה ממציאת החן שכתובה אצל משה.

אם כן, הלב לוקח ברכה ופנימיות הלב לוקחת ברכה לשם שמים, יותר גבוה מהמח. [לצורך התענוג?] כן, בגלל שהיא מתוך ידיעה, מתוך הרגשה שזה פועל הכי הרבה על ה', שמה שאני נהנה – אין נחת רוח לפני ה' יותר מזה, אין פעולת "עבודה צורך גבוה" על ה' יותר מזה. לכן אני עושה זאת, אני מקריב את עצמי להנות, מתוך מסירות נפש אני עושה אתכפיא [הייתי מעדיף לעשות אתכפיא...] לפעמים כן, הוא עשה אתכפיא, "לך לך" הוא נסיון. אברהם עשה אתכפיא בשביל לקבל ברכה, ה' הבטיח לו ברכה על מנת לעשות לה' נחת רוח. זו פנימיות הלב.

[איפה מציאת חן האמתית בסיפור הזה? מהי מציאת חן אצל יהודי?] כמו "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". [מה זה בפועל?] מציאת חן נקראת הקבלה, כמו סימטריה. יש בסימטריה שני דברים: מה שאנחנו תמיד קוראים הרמוניה, המושג בעולם של להיות בהרמוניה, אנחנו תמיד מסבירים שהיא מושג של גוי, מושג מאד-מאד גבוה של גוים, שהכל יהיה בהרמוניה. [זה התיקון] כן, זה התיקון, זהו החן של נח, החן של הגוי. אבל חן של היהודי הוא חן בגימטריא אחד במספר קטן. מהו חן? כמו שאדם מסתכל בראי, הוא רואה את עצמו. כמו שכתוב בזהר[קטז] שכל הריבוי הוא השתקפות של דבר, כמו נר אחד באמצע שמאיר במיליוני ניצוצות, שאלו בעצם השתקפויות של הכל מכל פינה ופינה, מכל אבר ואבר. זהו החן היהודי. החן היהודי הוא שהכל בעצם אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". [איך מתבטא החן באדם?] שוב, עיקר החן הוא בחיקוי של ה', "'והלכת בדרכיו' – מה הוא רחום אף אתה רחום". זהו חן.

נח ואברהם – פוטנציה ומימוש

נאמר את זה ממש בפשטות גמורה: הכלל של הכוזרי[קיז] שכל הגדולים לפני אברהם העבירו את הסגולה בדרך מעבר. בלשון פשוטה, זה נקרא שהדבר היה בפוטנציה. אפשר שמישהו ימצא חן בעיני, שאני רואה ומבחין אצלו בפוטנציאל, אפשר שמישהו ימצא חן בעיני, שהוא ממצה את הפוטנציאל שלו. זהו ההבדל בין נח לבין אברהם. [רש"י שם על נח] כן, נח בפועל היה "מקטני אמונה" כתוב[קיח], אבל הוא היה נחמד, חשנו שכדאי להציל אותו כדי שממנו יצא אברהם אבינו. על שם אברהם אבינו הוא היה נחמד.

ג. הגדלת או התשת כח של מעלה

אות י קטנה או גדולה ב"תשי" ו"יגדל"

ווייטער. כתוב "ועתה יגדל נא כח אדני", משמע שעל ידי קיום התורה והמצות יש הגדלה בשם ה'. מצינו שעבודה עושה משהו, עושה הגדלה בשם ה', וגם מצינו שחוסר עבודה פוגם:

וְכֵן מָצִינוּ שע"י הֶעְדֶר הָעֲבוֹדָה נַעֲשָׂה חֲלִישׁוּת כִּבְיָכוֹל לְמַעְלָה, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ עה"פ צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, דְּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם (הַיְנוּ הֶעְדֶר קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת) מַתִּישִׁין כִּבְיָכוֹל כֹּחַ גְּדוּלָה שֶׁל מַעְלָה.

כמה שוה בגימטריא "צור ילדך"[קיט]? זה העלם שישנו במציאות... [יש העלם שאינו במציאות?] מכה שלא כתובה בתורה... [מה "תשי"? שיש כאן העלם שישנו במציאות או שאינו?] לא, לא על זה התכוונתי, אמרתי שזה שאני יודע את זה נקרא אצלך העלם שישנו במציאות... [360, שכם?] "צור ילדך" עולה שכם, אז כאן הוא המקום או שמתישים חלילה כח גדולה של מעלה, או שלהפך.

איזו תופעה יש שם באותיות המלה "תשי"? בספר תורה מה יש משהו מיוחד? ה-י קטנה, י זעירא. הוא מביא כאן שני פסוקים, אחד להגדלה ואחד להעמדה. מה פסוק ההגדלה? ["ועתה יגדל נא כח אדני"] מה יש שם? [י רבתי] שם יש י גדולה, "ועתה יגדל". מה לומדים כאן? מה אפשר להסיק מכך שבפסוק שכפירוש חז"ל שבאמת מגדילים את כח ה' ה-י גדולה, ובפסוק של התשת כח היא קטנה? מה לומדים כאן מהתופעה הזאת? ש"ועתה יגדל נא כח אדני", מה גדול שם? במילה "יגדל", לא בשם "אדני". המלה "יגדל" היא י גדל, ההגדלה היא בתוך ה-י, זה מוחשי. ב"צור ילדך תשי" דורשים שמתישים כח גדולה של מעלה, ומענין מאד שלשון חז"ל היא "מתישים כביכול כח גדולה של מעלה" כשהמלה "גדוּלה" כלל לא מופיעה בפסוק "צור ילדך תשי". כלומר, חז"ל בפירוש משווים את זה לפסוק הקודם של "יגדל נא".

מה זאת אומרת שב"תשי" ה-י קטנה, שמתישים את כח הגדולה של מעלה? מתישים את ה-י – כשמקטינים מקטינים את ה-י וכשמגדילים מגדילים את ה-י. בדרך כלל אין לאותיות הגדולות והקטנות שום הסבר, קשה מאד להבין אותן בשכל, אבל כאן יש ממש התאמה. אני לא יודע אם יש עוד דוגמה שכל כך אפשר להבין אותה כמו הדוגמה הזאת. כל האותיות הגדולות והקטנות אין להן שום הסבר. אולי את ה-ה הקטנה של "בהבראם"[קכ] אפשר קצת להבין. [יש דרש "בה' בראם"[קכא]] כן, בסדר אבל למה היא קטנה? מסבירים שהיא קטנה על דרך הרמז, שיש באברהם בפוטנציאל, קודם הוא היה אברם והוא קבל את ה-ה רק אחר כך, אז בזמן בריאת העולם היתה ה-ה שלו רק קטנה. [זו דרשה] כן, זה רק על דרך הדרוש, גם אם היה כתוב רגיל היה אפשר לדרוש "בה' בראם". [כשזה עומד בראש ספר זה לא פלא, "בראשית"] כן, בראש ספר לא אומר שום דבר. שוב, אני רוצה אחד שאפשר לדרוש אותו בפשיטות כמו כאן. אני לא חושב שיש. אני לא חושב שיש שום אות קטנה או גדולה שניתן להבין אותה על פי פשט כמו שני אלה – "ועתה יגדל נא" ה-י של "יגדל נא כח אדני", וה-י קטנה של "צור ילדך תשי", שזו אותה י, לכן דורשים אותה "כח גדולה של מעלה".

יגדל תשי – תשנ"ז

מה זה אומר לנו? מה זאת אומרת שההגדלה וההקטנה הן בתוך ה-י. מה הרבי רוצה כאן לומר? שוב, על דרך הפשט, איפה זה נוגע? לעשר ספירות של עולם האצילות – י היא אצילות, ו-י היא עשר. ההגדלה או ההקטנה נוגעת לעשר ספירות. ככה לכאורה רוצה לומר הדרוש, שבעשר ספירות זה נוגע אבל לא מעבר לעשר ספירות. ["יגדל" "תשי" עולה תשנ"ז] יגדל ותשי ביחד, נכון, או זה או זה... [זה משלים עכשיו] "צור ילדך" זה שכם.

מה זה "בראשית" לפי זה? איך אפשר לרמוז את העבודה צורך גבוה בתוך "בראשית", המלה הראשונה בתורה? כאילו שה' ברא את העולם עם הכלל הראשון של "עבודה צורך גבוה" ["ברא תשי"] כן, שהתשי הוא השית. "תשי" זה חלש. מה זה "ברא"? [חזק] בריא, בראשית אותיות בריא תש. אפשר לשים את י של תשי בתוך ברא. כך דורשים בכל ספרי החסידות, החל ממי השילוח[קכב], שברא לשון חזק.

לאיזה חודש זה שייך? [אדר] "מזלו בריא"[קכג], זו לשון חז"ל. למה בריא קשור להגדלה? חוץ מזה שבריא הוא חזק ותשי חלש שהם "בראשית", שבראשית הוא או שאתה מבריא את ה' או שאתה מחליש אותו. איפה יש לי שבריא ואדר דווקא הולכים על גדולה? "יגדיל תורה ויאדיר"[קכד]. זה הווארט, שאדר לשון "יגדיל תורה ויאדיר", "מרבים בשמחה". אדר הוא חודש של הגדלה.

מה זה תשנ"ז? 5757 [איך?] תכף תשמע, אתה דרשת תשנ"ז, אבל באמת זה 5000 תשנ"ז, 57-57, אז כל השנה דרשנו ש-57-57 הם נאו נאו, פעמיים נאו. ["נאו" עולה "אל הוי'"[קכה]] כך הרבי דרש[קכו]. הרבי דרש שזה "אל הוי'", שם קדוש. [זה באנגלית...] הרבי מעלה את חכמת הסנהדרין. המופלא שבסנהדרין העלה את כל שבעים הלשונות ללשון הקודש. אפשר לומר ששבעים חכמי הסנהדרין רק ידעו את השבעים לשונות, אבל המופלא העלה אותן, השתמש בהן.

אבל מה עוד עולה 57 חוץ מנאו? יש עוד מלה? דגים, מזל דגים. זאת אומרת שהשנה הזאת היא דגים-דגים. למה? בגלל שני אדר. זאת אומרת שכל כח השנה הזאת הוא בשני אדרים שלו, בדגים-דגים, שבאמת תהיה נאו נאו. עד כאן משיח נאו.

ההקטנה וההגדלה בעשר ספירות

שוב, רואים שההגדלה ב"יגדל" וההקטנה של "תשי" הן ב-י. זאת אומרת שכל ההגדלה היא בעשר ספירות וכל ההקטנה היא בעשר ספירות. איפה עשר ספירות? בעולם האצילות, שהוא העולם של הקבלה. העולמות בריאה-יצירה-עשיה הם גם עולמות של הרמב"ם, של השכל – עולם השכלים, עולם המלאכים ועולם התחתון. אבל החידוש, מה שאין אצל הרמב"ם, הוא עולם האצילות, שנקרא י של שם הוי'. שם יש עשר ספירות ושם באמת כל הסוד וכל ה'אקשן' של הפנימיות, שאדם עושה מצוה הוא עושה משהו – הכל בתוך עולם האצילות. זו ה-י. [זה לא מגיע עד למעלה מהאצילות?] לפי זה לא. זו עכשיו ההוא אמינא בינתיים.

הקטנת והגדלת הנקודה אצל האדם

עוד דבר פשוט, שעם כל ההגדלה, כביכול כל "עבודה צורך גבוה" מגיעה ל-י – או שהיא מגדילה את ה-י או שהיא מצמצמת אותה. איך עוד אפשר להסביר את זה, לפי ציור האות, לא לפי עשר הספירות ועולם האצילות? איך אפשר להבין עוד קצת בעבודה שאם אתה פועל "עבודה צורך גבוה" אתה מגדיל את ה-י, ואם אתה מתיש את ה' אתה מקטין את ה-י, "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך"? משהו עוד יותר פשוט, בלי לדעת שום מלה של קבלה, למתחילים, בלי מונחים מסובכים.

מה הנקודה... עכשיו אמרתי את זה, פליטת פה... מה ה-י אומרת? מהי על פי פשט [נקודה] י היא נקודה. מה נקרא שהעבודה מגדילה את הנקודה וחוסר העבודה או הפגם בה מקטינה אותה? מה כתוב? "צור ילדך תשי ותשכח", מה זה ה"תשי"? "ותשכח", זו המלה הבאה. מה שוכחים? את הנקודה. מה זה "יגדל"? אם נבין את קצת לעומק גם כמעט יסביר לנו את הסתירה.

על פי מתמטיקה – נקודה ניתנת להגדלה ולהקטנה? לא. כל דבר אחר אפשר להגדיל ולהקטין, אבל נקודה היא חוסר ממדים. זו נקודה. אז מצד אחד אין דבר כזה להגדיל נקודה או להקטין אותה, אז זה נקרא "צור ילדך תשי" הגדלה או הקטנה רק פועלות בתודעה שלי – האם הנקודה אצלי גדולה בהכרה או שהיא קטנה בהכרה שלי. כפי שהרבי יאמר, אם אני מקטין אצלי את הנקודה, אם הכלי מקטין את האור אצלו, זה משפיע – לכאורה לא משפיע על האור בכלל, אבל כן משפיע על האור בסדר ההשתלשלות. זה מה שיהיה כאן בפרק הבא.

עוד פעם, אם ככה נפרש עכשיו את הכל: מצד אחד הגדלת הנקודה והקטנת הנקודה היא לכאורה רק אצלי, בתודעה שלי, כמו שכתוב "ותשכח", שהקטנת הנקודה היא שאני שוכח, שה"תשי" של ה' הוא השכחה שלי. "צור ילדך תשי" מה זה? "ותשכח" [האם הכוונה שלא אני מחליש אותו אלא אני מחליש אותו אצלי?] כן, מצד אחד המשמעות היא שזה לא משפיע עליו ממש, רק אצלי, אותו כמו שהוא אצלי, אבל אחר כך צריך לחזור, להחזיר את הגלגל ולומר שההתשה אצלי נוגעת גם לו, "ומרובה מדה טובה"[קכז], כל שכן לגבי הגדלה – אם אני מגדיל אצלי את התודעה, את הנקודה, אז לכאורה לא נוגע לו, אבל בסוף כן נוגע לו.

[איך קישרת לזה שאי אפשר להגדיל נקודה?] לכאורה זו ההוכחה שאני חייב לומר שזורק פעולה סובייקטיבית, לא אובייקטיבית. כלומר, הציור הזה בתורה משקף מציאות סובייקטיבית, לא מציאות אצל ה', בגלל שאם ה-י מסמלת נקודה אז אין הגדלה והקטנה אצל הקב"ה, רק כמה שאני זוכר אותה, כמה שהנקודה חזקה אצלי או שאני שוכח ממנה.

אדון-יחיד-שורש השורשים

אַךְ הָעִנְיָן הוּא, כְּמוּבָא בַּחֲסִידוּת מֵעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ [איפה העבודה נוגעת ואיפה היא לא נוגעת?], דמשארז"ל וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ כוּ' הוּא עַל אֲדוֹן יָחִיד שֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים

עבודת הקודש של ר' מאיר בן גבאי שהיה לפני האריז"ל, לפני הרמ"ק, אחד מגדולי המקובלים. כמובן, יש לו את הסגנון שלו, את המלים שלו. הוא שואל את השאלה הזאת, הוא מאריך בה הרבה, האם העבודה היא לצורך גבוה או לא לצורך גבוה. הוא אומר: איפה זה לא נוגע? ב"אדון יחיד שרש השרשים". זו הלשון שלו שהרבי בשנים הראשונות של הנשיאות הרבה להשתמש.

גם כן, רואים איך שדברים משתנים. אז הוא מאד אהב את הביטוי הזה, כמעט כל מאמר הוא השתמש בביטוי הזה מעבודת הקודש, אחר כך לא רואים אותו. לפניו לא ראיתי כל כך וגם אחריו. היו כמה שנים שהיה ב'סטייל' הביטוי מעבודת הקודש – "אדון יחיד שרש השורשים", זו הלשון המדויקת. שוב, זו לשון של בעל עבודת הקודש, וגם לא דברים בטלים מה שאמרתי, שאצל צדיק יש איזו מטבע לשונית שהוא משתמש בה בתקופה מסוימת הרבה. [חשוב באיזה לשון מתבטא?] כן, זה דבר חשוב, שיש בו עוצמה והוא מבטא את עוצמת הביטוי הזה. זו ממש דוגמה קלאסית הביטוי הזה אצל הרבי, עוצמת ביטוי של צדיק – "אדון יחיד שורש השורשים".

דְּלֵי' לֹא אִכְפַּת לֵי' כְּלָל [שלאדון-יחיד-שורש השורשים לא אכפת בכלל. כך משתמע, שלאדון-יחיד-שורש השורשים מה אכפת ממני. כך הוא כותב], וְאָמְנָם לְצֹרֶךְ הַכָּבוֹד לְהַשְׁפִּיעַ עַל הָרָאשִׁים הָעֶלְיוֹנִים [הכל לשון עבודת הקודש. אדון-יחיד-שורש השורשים הוא למעלה מהראשים, הוא לא ראש, אבל כאשר הוא בא להשפיע על הראשים, שאלו הספירות העליונות] לְיַחֵד רֹאשׁ הַמַּחֲשָׁבָה בְּסוֹפָהּ כוּ' [שהן כל עשר ספירות האצילות, לעשות יחודים] צֹרֶךְ גָּמוּר הוּא [זה נקרא לצורך הכבוד, כל זה נקרא כבוד. העבודה היא בשביל כבוד. ומהו הכבוד? להשפיע על הראשים העליונים, לייחד ראש המחשבה וסופה. וביחס לזה העבודה היא בהחלט לצורך גבוה, צורך גמור].

וְהַיְנוּ, דְּבִבְחִינַת אֲדוֹן יָחִיד שֹׁרֶשׁ כָּל הַשָּׁרָשִׁים אֵין עִנְיַן הָעֲבוֹדָה נוֹגֵעַ כְּלָל, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הֵחֵל מִבְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת (דְּחָכְמָה הִיא רֵאשִׁית), וְגַם לְמַעְלָה מִזֶּה, בִּבְחִינַת הַכֶּתֶר, הִנֵּה בַּבְּחִינָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבָּהּ, בְּחִינַת אֲרִיךְ, שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַנֶּאֱצָלִים, נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה, משא"כ בִּבְחִינַת עַתִּיק, פְּנִימִיּוּת הַכֶּתֶר [כל מה שאמרנו קודם].

הגדרת כלי: הגבלת האור כדי לתת מקום לזולת

וּבֵאוּר הָעִנְיָן, שֶׁבְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת נוֹגֵעַ עִנְיַן הָעֲבוֹדָה הֵן בְּהַכֵּלִים וְהֵן בְּהָאוֹרוֹת.

עכשיו הוא מתחיל להסביר מה שאמרנו, שבתוך ההשתלשלות יש השתלשלות, התלבשות והשראה. בכל הבחינות הללו העבודה נוגעת. קודם הוא אומר שהעבודה נוגעת גם בכלים וגם באורות של ההשתלשלות. הכלים הם ההשתלשלות של ההשתלשלות והאורות הם ההתלבשות של ההשתלשלות.

דְּהִנֵּה, עִנְיַן הַכֵּלִים שֶׁהוּא הֶעְלֵם הָאוֹר הוּא נְתִינַת מָקוֹם לִמְצִיאוּת דְּזוּלַת.

יש כאן הגדרה מאד חשוב, כאן אפשר לעמוד עליה: הוא אומר שהגדרת המלה כלי היא שהוא מגביל את האור. בשביל מה? מה התודעה הראשונה של הכלי? למה אני סותם את האור? מה, יש לו משהו נגד האור? הוא לא בסדר? לכל דבר יש תודעה והוא אומר שהתודעה של כלי היא קודם כל –  כמו שמישהו אמר עכשיו – בדיוק כמו סוד הצמצום. לכן כתוב שהצמצום, החלל שנוצר על ידו, הוא הכלי הראשון, שהוא יצירת הרחם של כל התולדות – הרחם הוא הכלי הראשון, יסוד נוקבא. כך הוא כל כלי. הגדרת כלי היא הגבלת האור כדי לתת מקום למציאות הזולת. זו התודעה הראשונה שלו. נקרא לזה חיצוניות הכלי. התודעה של נתינת מקום שלשמה אני מגביל את האור, כדי לתת-להמציא מקום לזולת, היא חיצוניות הכלי.

פנימיות הכלי – גילוי האור

מהי פנימיות הכלי? איזו תודעה בלשון החסידות יש לפנימיות הכלי? מה ה' עשה? כל כלי הוא כמו סוד הצמצום, אז מה קרה אחרי הצמצום? [קו] מהו הקו? בשביל מה? אני פיניתי מקום לזולת, אז מה עכשיו צריך לעשות? [להתייחס אליו] לא רק להתייחס אליו, אני צריך להוות אותו. קודם, כשפיניתי מקום לזולת, הוא היה רק במחשבה שלי, עכשיו אני צריך להוציא אותו. רק אחר כך אני צריך להתייחס אליו, וזה כבר שלב שלישי.

מהי חיצוניות הכלי, על פי פשט? להגביל את האור. מהי פנימיות הכלי? לגלות את האור, אבל שלא ישבור את הזולת, שיהיה מתאים. עוד פעם, מה זה כלי? כמו שיש איזה רעש, אור מקיף בלי כלים, אז יש מישהו טוב, תלמיד טוב שרוצה לעשות כלים כדי להפיץ את תורת הרב, אבל צריך להיות בצורה מסודרת, צריך גם הרבה להעלים-להסתיר את החכמה, כמו שלרב בתוך עצמו אם יש לו מערכת הוא מסתיר את החכמה שלו בשביל לגלות. אבל המחשבה להסתיר היא בשביל לתת מקום ואחר כך צריך להמציא את הזולת.

כִּי, כַּאֲשֶׁר הָאוֹר מֵאִיר אֲזַי יֶשְׁנוֹ רַק הַמָּקוֹר [כמו לפני הצמצום, אם האור מאיר יש רק את מקור האור], וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת דְּזוּלַת, אֲבָל כֵּלִים שֶׁהֵם הֶעְלֵם הָאוֹר, הֵם נוֹתְנִים מָקוֹם לִמְצִיאוּת דְּזוּלַת [עכשיו, הוא כותב את זה קצת- טפה אחרת לכאורה], וְעַד שֶׁבְּרִבּוּי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת נִתְהַוָּה מֵהֶם בְּחִינַת נִבְרָאִים.

מה הוא כותב כאן? נראה אם זה אותו הדבר שאמרנו או שזה משהו אחר. [מה אמרת?] מה שאמרנו קודם הוא שתודעה של חיצוניות הכלי היא לתת מקום, והתודעה של פנימיות הכל היא להאיר אותה. זה נקרא התהוות. פנימיות הכלי היא מה שמעביר את האור. עיקר המלה ספירה מתיחסת לכלים. כתוב שחיצוניות הכלי היא ספירה מלשון מספר[קכח], פנימיות הכלי היא ספירה מלשון ספיר[קכט] ואמצעיות הכלי מלשון סיפור, לספר לו סיפורים. ספיר פרושו להאיר לו, שזה בעצם להוות אותו, לקיים אותו, ואילו מספר פרושו לתת לעצמי בעצם מספר. כביכול יש משהו בחיצוניות הכלי שמסתיר אותי, מגביל אותי, כדי לתת לו. [להאיר אור זה להוות את הנברא?] כן, אם מדמים אותו לקו. למה הקו מצומצם? בגלל שהוא כמו קרני לייזר, שאתה עם קרני הלייזר שלך הולך ובורא דברים. הקו הוא האור שיוצא מה' כדי לברוא את המציאות. כמו שיש איזו מכונה לה'. [בציור זה קו בורא על ידי שמשתמש בחומר שישנו?] יכול להיות שישנו. בכלי גם יכול להיות שיש חומר גלם, אבל להפעיל אותו, לעצב מממנו בריאה ולגלות את האור שבתוכו צריך את פנימיות הכלי.

האם הוא כאן כותב את אותו הדבר או לא? נסתכל. הוא כותב לכאורה עוד רעיון, שגם הוא מאד מענין. הוא אומר שהתהוות הזולת – אתה עצמך הזולת – היא ריבוי השתלשלות של הרצון שלי להסתיר את עצמי על מנת לתת לו מקום. זה רעיון מאד יפה [עוד פעם] הוא אומר שככל שאני רוצה ומנסה לתת לך מקום, ככל שאני משתדל, כביכול עובד על עצמי לתת לך מקום – בסוף מתוך כך גופא אתה צץ ועולה על פני השטח. [לא שצריך לתת לך מקום ואחר כך להוציא אותך, אלא הם היינו הך?] אני צריך לעבוד קשה, השתלשלות כאן היא עבודה, יותר ויותר להתעצם עם הענין של נתינת מקום לך עד שפתאום אתה מופיע. אתה עצמך נתינת המקום שלי אליך.

[אנחנו תמיד אומרים הפוך, שככל שיותר אתן מקום לה' כך הוא יופיע, אבל זה בגלל שהוא כבר נמצא. אפשר גם פה להגיד ככה?] נכון, אז שני הדברים שאמרנו הם בדיוק כמו הרשימו והקו. מה שאני אמרתי הוא הקו ומה שהוא כותב הוא הרשימו, שהוא חומר הגלם. כאילו שהרשימו הוא-הוא נתינת המקום. זה לא המקום, זו נתינת המקום. ככה אפשר גם להבין מהו רשימו. יש את החלל, שהוא המקום הפנוי עצמו. מהו הרשימו? משהו שנשאר מה'. מה שנשאר הוא רצון ה' לתת מקום, נתינת המקום של ה'. אז הרשימו הוא נתינת המקום, וככל שנתינת המקום משתלשלת ומתעבה ויורדת, וגם באמצעות הקו שפוגע בו ומעצב אותו – ממנו בסוף נעשו העולמות, נעשית המציאות. יחד עם זה צריך להיות גם קו שבא ממה שנקרא פנימיות הקו.

לא היה כלום או היה הכל

איך נאמר את זה כדוגמה חיה גם בעבודה? תמיד כשלומדים חסידות צריך לחשוב בשני כיוונים: צריך לחשוב שלפני הבריאה לא היה שום דבר, והכל הוא חדש, יש מאין ואפס המוחלט, או לחשוב שלפני הבריאה הכל היה, רק שלא ראינו אותו בשום מקום, אף אחד לא ראה אותו.

עוד פעם, למה אני יודע שיש שני דברים? בגלל שמצד אחד כתוב "יש מאין ואפס המוחלט", שלא היה כלום, מצד שני, מה הפסוק שמביאים שהכל היה? [אפשר להסביר אותו דבר, שהכל יש מאין ואפס המוחלט ושם הכל היה] כן, אבל כפשוטו [יש דברים שנבראו לפני שנברא העולם] גם זה, וגם יש פסוק שמביאים שהכל היה גם בתוך ה' – "כי ממך הכל"[קל]. תמיד דורשים את הלשון "כי ממך הכל" שהכל ממך ממש, לא מאין ואפס המוחלט, אלא "ממך".

לפי זה המשל לפני הצמצום הוא שכולנו יושבים כאן, כולנו פה, אבל האור כל כך גדול שלא רק שלא רואים אותנו, כמו הפשט שתמיד אומרים "שרגא בטיהרא", שבגלל שיש אור גדול לא רואים את הקטן. אבל לא רק זה. היות שהאור גדול, נתן לנו כזה 'זבנג', שלא שאנחנו לא פה, אלא שאנחנו משותקים. לא רק משותקים, בכל המובנים, המציאות שלנו משותקת [כמו מכת חשך?] כן.

שאגת האריה

אמרתי קודם לישראל שלומד בספר עמוס: מה הדמות הכי אהובה על עמוס? איזה דבר בעולם הוא הכי אוהב? [אריה] כן, אריה, הוא הכי אוהב אריות. הענין העיקרי שגם בתור הנביא הוא הנביא השואג, שאגת אריה. איך הוא פותח את כל הנבואה? "הוי' מציון ישאג"[קלא], "אריה שאג מי לא ירא"[קלב]. הסתכלתי בצמח צדק על הפסוקים של האריה בעמוס, הוא כותב משהו מאד מאד מענין, שלא ראיתי, לא זוכר, לא זכורני כרגע אף פעם שהוא כותב ככה. הוא מכולם, הרבי קיבל את זה ממנו, הוא מצטט, הוא אחראי כל דבר לצטט אותו. כאן יש משהו יוצא מן הכלל, שוב, לא זוכר עוד פעם כזאת שהוא כותב "ראיתי במפרש אחד" והוא לא רוצה לכתוב מיהו. [זו פעם יחידה?] אני לא זוכר, הופתעתי מאד מהפתיחה הזאת, כאילו שהוא מישהו שלא נח לו לכתוב מיהו המפרש הזה.

הוא אומר שראיתי מפרש אחד שכותב על מציאות האריה. הוא רוצה להסביר מהו כח הטלת הפחד של האריה. לפני כן הוא כותב שבתנ"ך אם בודקים נכון רואים הבדל בין שאגות האריות לבין שאגות הכפירים, שהכפיר שואג רק תוך כדי הטרף שלו, "הכפירים שואגים לטרף"[קלג]. אבל אריה שואג גם סתם ככה, הוא שואג רק בשביל להטיל פחד שכל הג'ונגל ירעד...

ככה הוא כותב קודם, ששאגת אריה היא לא שאגת כפיר, היא לא בשביל הבירורים של רפ"ח ניצוצים. הרבי אמר שעבודת הבירורים נגמרה[קלד], אז לפי זה שאגת הכפירים נגמרה, ומה שנשאר הוא שאגת האריה ששואג סתם וכולם מתים מפחד כשהוא שואג. בהמשך לזה הוא אומר שראיתי מפרש אחד שטבע האריה לעשות כך: הוא עושה פח, מלכודת לחיות, איך הוא עושה אותו? הוא לוקח עם הזנב שלו ומצייר עיגול על האדמה, על העפר, והולך לו, יושב בצד. כל חיה שנכנסת לתוך העיגול נלכדת. מה הכוונה נלכדת? יש השראה של פחד האריה שהיא משותקת. הוא כותב שהיא יודעת בבירור ש'או-טו-טו, תכף האריה בא וטורף אותי', והיא לא יכולה לזוז. [והוא סתם משתעשע שם, עומד ושואג, בכלל לא רעב...] לא, הוא כותב בסוף שבאמת בסוף הוא בא ואוכל אותה...

הוא מסביר, מה בקדושה הדבר הזה? תפקיד האריה נקרא בטול במציאות, להביא את כולם לבטול במציאות. שיש בזה קודם כל את השיתוק, שזהו בטול במציאות אחת. אחרי שהוא פועל את הבטול במציאות שמשתק, אחר כך הוא אוכל, שזה נקרא העלאה. קודם לשתק, אחר כך לאכול, והוא עושה את זה עם המלכודת. כל הפחד הזה הוא רק כח הזנב שלו, שהוא משאיר עם הזנב שלו, עושה-מצייר עיגול על האדמה.

שלבי ההשתלשלות בנמשל מהאריה

שוב, כך הצמח צדק כותב בשם פירוש אחד שהוא לא רוצה לזהות אותו. בשביל מה אמרנו את זה?... [מה היה לפני הצמצום, כולנו היינו פה והאור שיתק אותנו] כן, רציתי את זה בשביל השיתוק, שכולנו היינו כאן. לפי זה, מהו העיגול הגדול שלפני הצמצום? זהו העיגול של זנב האריה. שם, בתוך העיגול, כולנו נלכדים. מהו האור אין סוף? ההשראה הזאת. [ומהי האכילה?] אלו השעשועים העצמיים. ההעלאה שצריכה לשתק אותנו היא לאחר שעלה ברצונו לברוא אותנו, וכשהוא אוכל אותנו הוא מחזיר אותנו אל המצב לפני שעלה ברצונו לברוא אותנו [שזה בעצם השעשועים?] כן.

אז מה הוא אומר? שקודם אני מצמצם את עצמי, האור הזה מצמצם את עצמו בשביל לתת מקום. כמו אחד שהיה משותק מפחד. לא כמו כאן, בסיפור של האריה. האריה באמת רק שואג ולא רעב כרגע. הוא מסתכל על החיה המסכנה שתכלית הכוונה שהיא משותקת בבטול במציאות שלה, עליה הוא מסתכל ומתבונן – 'טוב נרד ממנה, נשחרר אותה'. איך משחררים אותה? לשחרר אותה זה כמו לברוא אותה מחדש, להחזיר אותה לחיים. כך הוא כותב, שהחיה יודעת שזה הסוף שלה כשהיא שם בתוך העיגול.

איך הוא עושה את זה? קודם כל, ההשראה שלו שם, שהיא אור אין סוף, היא בגלל העצם שלו. כאן זה ממש משל מצוין של עצמות ואור. הוא כאילו צריך להחזיר את ההשראה הזאת של הפחד אליו. איך הוא נסוג? על ידי שהוא נכנס הוא קורא לפחד הזה לסגת, לרדת, והוא נותן מקום.

מה קורה כשהוא נותן מקום? זה קורה בשלבים. ההתעוררות של החיה המשותקת הזאת לחיים קורה בשלבים, לא בבת אחת. נתינת המקום נקראת שמריבוי השתלשלות סוף כל סוף היא מתהווה, היא מופיעה עוד פעם, היא מתעוררת. זה משל להבין מה שהרבי כותב כאן, שריבוי נתינת המקום, אתה נותן מקום ועוד נותן מקום ועוד נותן מקום, עד שבסוף הוא נברא. [הנברא נברא יש מאין] בסדר, אז יש שתי פעולות, זה וזה גורם – זוג. [הקו הוא מזוית ההסתכלות של הראש ההפוך, שהוא לא היה, לצייר אותו מחדש] לשיתוק הזה קוראים גם להתעלף, שזה נקרא "ארעא אתבטלת"[קלה], הארץ הבתולה התעלפה.

"נפלה לא תוסיף קום" – "אקים את סכת דויד הנפלת"

זה נקרא "נפלה לא תוסיף קום"[קלו]. איפה כתוב "נפלה לא תוסיף קום"? בעמוס, איפה כתוב הפסוק המקביל, "אקים את סכת דויד הנפלת"[קלז]? בעמוס, שניהם בעמוס. קודם כתוב "נפלה לא תוסיף קום", וידוע מה שרשב"י דייק לפרש את זה כפשוטו[קלח]. [מה הזהר כותב?] רשב"י מקפיד לפרש את "לא תוסיף קום" כפשוטו, לא לקרוא את זה "קום", ככה הוא כותב בפירוש בזהר. קודם הוא כותב "לא תוסיף קום", ואחר כך הוא-הוא, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שצריך להבין איך יכול להיות פה שאסר פה שהתיר כזה, והוא אומר "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", זה סיום הנבואה שלו. [איפה זה?] בפרק ט, בסוף ספר עמוס. "נפלה לא תוסיף" זה בפרק ה.

אז מה זאת אומרת? שני הפסוקים האלה הם האריה שלנו. המלכוד שם בתוך העיגול הגדול עם השראת אור אין סוף של הפחד מהאריה הם "נפלה לא תוסיף קום", אז היא אויס.

אתה שואל בשביל מה צריך גם את הקו וגם את זה – הדוגמה לזה היא יצחק אבינו בעקדה. זו דוגמה גם של "נפלה לא תוסיף קום", שאף על פי שאברהם לא שחט אותו בפועל, אבל פרחה נשמתו, גמרנו. כמו שנקח לבית רפואה במצב של עילפון חמור, זה נקרא חוסר הכרה, אז מצד אחד אתה מחכה שיתעורר, מצד שני אם רק יכול – אתה רק מזרים לו חיות חדשה, בגלל שבממד מסוים הוא כבר מת, צריך לחבר אותו למכשירים, להזרים לו חומר חיוני שיקום לתחיה. זה נקרא הקו. מצד שני, הוא צריך להתעורר לאט לאט, שזה ריבוי הצמצומים של נתינת המקום שזה הוא-הוא. בסוף הוא קם.

אם כן, זה האריה שלנו. זה שה' מקים אותו אחרי שגמר אתו, שכל עמוס הוא אריה, הכל הוא ה' כאן שפועל, אז קודם הוא פעל את הכאילו, את "נפלה לא תוסיף קום", אחר כך "ביום ההוא אקים", אני, רק אני, לא היא. מה הפשט? שהיא לא יכולה, אבל אני "אקים את סוכת דוד הנופלת".

וְלִהְיוֹת שֶׁהַכֵּלִים הֵם עִנְיָן שֶׁל זוּלַת, וְסוֹף סוֹף הִנֵּה ע"י רִבּוּי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת נַעֲשֶׂה מֵהֶם בְּחִינַת נִבְרָאִים, לָכֵן בִּבְחִינַת הַכֵּלִים נוֹגֵעַ עִנְיַן עֲבוֹדַת הַנִּבְרָאִים, וְהַיְנוּ שע"י הָעֵדֶר הָעֲבוֹדָה נַעֲשֶׂה פְּגָם בְּהַכֵּלִים.