1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (131)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (1)

ט"ז סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו את הניגון הראשון של קובליץ (שדניאל שליט עיבד בדיסק).

היום אנחנו מתחילים מאמר חדש, מאמר של כ' מרחשון, יום ההולדת של הרבי הרש"ב, אבא של הרבי הקודם, בעל המאמרים. כ' מרחשון הוא יום החמשים של השנה, שער ה-נ של השנה. ד"ה הוא לא לפי פרשת שבוע אלא מתוך תהלים – שכולם יפתחו את התהלים בפרק פ"ד. המאמר הוא על פסוק מהפסוקים שהרבי הקודם הכי אוהב לדרוש, דורש בהרבה מקומות. רק הפרק הראשון של המאמר כאן, שלא קשור להמשך אלא נושא ומאמר קטן בפני עצמו, הוא משהו מופלא ביותר – שלשה פירושים בפסוק "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם". הפסוק בתהלים פד, ו.

קודם כל, תראו שגם הפסוק הקודם מתחיל "אשרי" – שני פסוקים רצופים עם "אשרי". הפסוק הקודם הוא "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", הפסוק שחברו לתהלים קמה ואומרים אותו שלש פעמים ביום. הפסוק השני של "אשרי", "אשרי העם שככה לא", הוא גם לא בפרק קמה – הוא הפסוק שחותם את פרק קמד – ואחרי שני הפסוקים האלה מתחילים את "תהלה לדוד וכו'". מיד אחרי ה"אשרי" המפורסם יש עוד פסוק של "אשרי", הפסוק שלנו, "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם". תסתכלו בפסוק האחרון של הפרק, ותראו שגם בו יש "אשרי" – "הוי' צבאות אשרי אדם בֹטח בך". בלי להזכיר בפירוש את הפסוק האחרון, הרבי הריי"צ – על פי רש"י – קושר אותם ומסביר שיש כאן קשר לבטחון, ל"אשר אדם בֹטח בך". יש כאן תופעה, אולי חד-פעמית, של שלש פעמים "אשרי" בפרק אחד. המלה "אשרי" הכי אהובה על דוד המלך, שהרי כך פותח את כל ספר תהלים, ספר התהלות לדוד בן ישי – "אשרי האיש". אשרי עולה ז"פ חכמה. יש בתהלים הרבה "אשרי", לא הרבה מאד אבל הרבה, אך יתכן ששלש פעמים בפרק אחד הן דבר חד פעמי. כתוב בקבלה ש"אשרי" אותיות "רישא" – שלש פעמים "אשרי" היינו ג' רישין שבכתר. כל "אשרי" הוא ז"פ חכמה. הפעם הראשונה שיש "אשרי" בתורה היא "באשרי כי אשרוני בנות" – בלידת אשר, לשון אושר. השבט השמיני בלידה וה-יא בנשיאים (שייך ל-יא ניסן, יום הולדת של הרבי). ל"אשרי" יש קשר מיוחד לאשר, כי מופיע לראשונה בנתינת שמו. בכל אופן, יש בפסוק שלשה "אשרי", ודאי הולך יחד.

["אשרי" ר"ת של "אמן יהא שמא רבא".] נכון, כתוב. לפי הרמז הזה, כל מי שאומר 'אשרי' בכל כחו מבטלים לו גזר דינו של 70 שנה. אם אמרנו זאת, נחזור לפסוק הראשון: יש בפסוק הראשון – "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" – שש מילים ו-25 (5 ברבוע) אותיות. זה בדיוק המבנה של הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בפסוק "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" יש כבר שבע מילים ו-24 אותיות. ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יש כד אותיות. ב"שמע" ו"ברוך שם" יש יחד 49 אותיות – 7 ברבוע. מספר אותיות שמע, 25, הוא הנקודה האמצעית של 49 (נקודה אמצעית של "נצח שבנצח"). את כל ספירת העומר השנה יחדנו לכוון בפסוק שבסוף דניאל, "והמשכילם יזהרו וגו'", שיש בו מט אותיות. כעת יש עוד כוונה של מט ימים – שני פסוקי "אשרי" בפרק פד. כעת נסתכל בפסוק האחרון עם "אשרי" בפרק – "הוי' צבאות אשרי אדם בטח בך" – יש 21 (ג"פ 7 שהוא גם משולש 6) אותיות. בשלשת פסוקי "אשרי" יש כאן בדיוק 70 אותיות. קשור למה שאמרת, שייך לבטול גזר דין של 70 שנה. הרבה פעמים הסוד של 70 מתחלק ל-מט ו-כא – 7 פעמים 7 ועוד 3 פעמים 7, סה"כ י"פ 7, 70 שנות דוד.

נחזור לפסוק שלנו: הכל בזכות תופעה מיוחדת במסורה, שכתוב כאן "עוז" מלא ו – אחרת כל הכוונה שאמרנו לא היתה תקפה. האם יש עוד "עוז" מלא בכל התנ"ך? כשאני מסתכל במסורה בצד כתוב על המלה "עוז" – "ב' מלא". בכל התנ"ך יש עוד פעם אחת שהמלה "עוז" מלאה. מי זוכר איפה? אומרים זאת כל שבוע לפני קידוש בשבת – "עוז והדר לבושה" של אשת חיל. אלה פעמיים "עוז" מלא בכל התנ"ך.

מה התרגום של המלה "עוז" (מלא או חסר)? מלה מיוחדת בארמית שאפשר ללמוד ממנה ללשון הקדש – "עושנא". השרש הוא עשן, שבקבלה היינו ר"ת של עולם-שנה-נפש, "והר סיני עשן כולו". "הוי' עז לעמו יתן" – ה' נותן לנו עושנא, כח לייחד עולם-שנה-נפש. כתוב שעוז הוא גם צמצום – לשון ריכוז – וכאן היינו העז לרכז יחד את כל העולם-שנה-נפש. ד ו-ז מתחלפות בהרבה לשונות בתורה – אז "עוז" מתחלף ב"עוד", כמו בשני הפסוקים כאן, "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" ו"אשרי אדם עוז לו בך [שאחד הפירושים שרומז ל-כב אותיות התורה] מסלות בלבבם".

[זה פרק שיש אומרים אותו לפני פטום הקטרת שלפני תפלת מנחה.] באמת פרק מאד מיוחד. הפסוק שלפני הסוף הוא הפסוק החשוב בשער היחוד והאמונה – "כי שמש ומגן הוי' אלהים". יש כאן את הפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי וגו'" – פסוק היסוד של כלות הנפש, שמובא בלקו"ת שה"ש לתאר כלה תתאה. הפסוק של "לבי ובשרי ירננו לאל חי" – יסוד פיוט האבן עזרא (שכתוב שהחתם סופר אמר רק אותו מכל הפיוטים, יש כמה ניגונים יפים). יש כאן את "קן לה" ב-ק רבתי. קן רומז ל"קן צפור", היכל משיח. קן ר"ת קדמון-נצחי – ה-ק הגדולה כי ר"ת של קדמון – שעולה משיח. אחר כך יש את "אשרי יושבי בית עוד יהללוך סלה" ואחר כך את הפסוק שלנו "אשרי אדם עוז לו בך וגו'".

כל זה הקדמה להכנס לפסוק שהרבי הקודם מאד אוהב לדרוש. [מה זה "מסלות"?] נראה במאמר. אם כבר, תחבר את ה-סל ב"מסלות" ל-צ, ואז תקבל "מצות" – יוצא שמסלות הן המצוות.

אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, והנה בתחלה אומר בלשון יחיד, אשרי אדם עוז לו בך לשון יחיד ומסיים מסילות בלבבם לשון רבים הול"ל מסילות בלבבו, וצ"ל למה מסיים בלשון רבים [מתחיל בדיוק ראשון בפסוק, שיתרץ אותו רק בסוף המאמר. רק נשים לב שיש ענין בכל פסוק בתנ"ך לקחת את האות הראשונה והאחרונה של הפסוק, כמו כשמחפשים את השם של מישהו בתורה לוקחים פסוק עם האות הראשונה והאחרונה. אם היה 'מסלות בלבבו' היה ו בסוף, אך כתוב "מסלות בלבבם" – סימן הפסוק הוא אם, מתאים לאברהם, וגם לאדם וגם לאלקים. אלה ג אמות במעשה בראשית (אברהם גם קשור למע"ב, "'בהבראם' – באברהם"), ג שמות עם אם. אם הוא רחם. הכל מתחיל "בראשית ברא אלהים", כשבתוך ה-אם, בתוך הרחם, של "אלהים", יש להי ששוה אדם – סימן שאדם נולד מאלקים, "בצלם אלהים עשה את האדם". מה יש בתוך ה-אם של אברהם? ברה, ששוה אור. כתוב "אברהם התחיל להאיר". "ויהי אור" הולך על אברהם אבינו, שעד אליו היתה אפלה בעולם. בתוך ה-אם של אדם יש ד – דוד (מתוך ר"ת אדם-דוד-משיח).],

[אחרי הדיוק הראשון מביא שלשה פירושים לפסוק, שהראשון בהם הוא רש"י:] והנה רש"י פירש עוז לו בך אשר שם אותך עוז מבטחו [בכך כבר רומז לפסוק האחרון, "הוי' צבאות אשרי אדם בטח בך".], מסלות בלבבם מחשב בלבו [המסילות כאן הן המחשבות,] מסלות דרכיו ליישר את דרכו [זה "פשוטו של מקרא" של רש"י בנ"ך – דרך מיוחדת של פשט, כפי שהרבי תמיד מדגיש ביחס לרש"י לנ"ך, אך עדיין פשט כפי שרואים ששונה מהמדרש.],

ובמד"ר אי' אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל תלמוד לומר מסלות בלבבם אילין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון [הפסוק מתייחד רק לאנשים מיוחדים, יחידי סגולה, שיש להם "שבילין דאורייתא" – שצריך להבין מה הם – כבושים בתוך הלב. על האנשים האלה, צדיקים מיוחדים, כתוב "אשרי אדם עוז לו בך".],

[והפירוש השלישי:] והה"מ ממעזריטש נ"ע פי' עוז הוא תו' [פירוש פשוט, "הוי' עז לעמו יתן".] ויש כמה בנ"א שאומרים ד"ת והם דברי רוח [רוח והבל, "רעות רוח".], אבל [איך אפשר לזכות לומר תורת אמת, "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון"? כנראה קשור, שעיקר התורה הוא כדי להחזיר יהודים בתשובה, אבל לשם כך צריך "תורת אמת היתה בפיהו", שאמור על הכהנים. תורת אמת יש ל]מי שיש מסלות השם בלבבו מכווין התורה לאמיתתה [המגיד מפרש שכדי שהתורה שהיא העוז תהיה "בך", שמה שאתה אומר יהיה אמת, צריך "מסלות בלבבם". צריך להסביר מה הכוונה "מסלות", אבל מסלות ה' צריכות להיות בלבבו ואז זוכה לכוון את התורה לאמתתה. אם כן, יש כאן שלשה פירושים לפסוק החשוב.],

והיינו דג' פי' אלו הם ג' אופנים בעבודת ה' [הרבי אומר שכל פירוש הוא דרך שלמה בעבודת ה' יתברך.],

הא' העבודה דתמימות הלב [פירוש רש"י הוא פירוש של תמימות הלב. מתאים לרש"י, מי זוכר מה הקשר? יש לנו ספר שנקרא "תום ודעת" (לפיו גם שם הישיבה בירושלים, אך קודם כל הוא שם של ספר לאלול-תשרי), והמאמר הראשון בו הוא "תמימותו של רש"י". יש שלשה פירושים ב"תמים תהיה" – רש"י, רמב"ם, רמב"ן – פסוק יסוד בתורה. למה המאמר נקרא "תמימותו של רש"י"? כי מכל שלשת הפירושים הוא הכי תמים. מסבירים שם את כל שלשת הפירושים, אבל העיקר הוא רש"י, לכן על שמו נקרא המאמר. אם כן, יש זיקה מיוחדת וקשר מיוחד של רש"י למדת התמימות. כאן הוא אומר שפירוש רש"י ל"אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" הוא עבודה של תמימות הלב. הוא אומר "תמימות הלב", כי כתוב בחסידות – החל מדרך חיים של אדמו"ר האמצעי – שיש תמימות ברצון, תמימות בלב ותמימות במעשה. אומר ב"היום יום", בחמש אותיות תשובה לפי הרבי ר' זושא, שעיקר התמימות של "תמים תהיה" שנוגעת לעשרת ימי תשובה היא תמימות הלב, מה שמתרגמים בכל מקום בחסידות ערנסקייט. יש על כך מאמרים ארוכים של הרבי הרש"ב. כאן אומר בלי להסביר שהתמימות של רש"י היא תמימות הלב, ערנסקייט.] אשר כל עוז מבטחו [לשון רש"י.] הוא בה' ["בך" כפשוטו] ותורתו [בך אותיות התורה.], דיש מי שהוא עובד ה' מתוך החקירה [חוקר גדול, עובד ה', גם לומד הרבה, וכמובן שומר מצוות, אבל עובד בדרך חקירה.], היינו דכל ענין שבתו' הוא רוצה להעמיד על שכלו [ועושה הרבה שקלא וטריא עד שמבין לאשורו. לכאורה אין בכך רע – הוא רוצה להבין את הדבר לאשורו (גם לשון אשרי) – ולשם כך חוקר ודורש עד שמבין הכל, העיקר אצלו הוא השכל.] כלומר אשר שכלו יסכים לזה [יש ענין גדול שהשכל של הנפש האלקית יסכים למה שכתוב בתורה – אבל אצלו זה כל הענין. לשם כך עושה מאמץ גדול, הארווניע,] ומייגע שכלו בזה ומקשה כמה קושיות ומיישבן עד שגם שכלו מסכים שהענין הוא כן [אם זוכה בסוף שכלו מסכים למה שכתוב בתורה. מגיע למסכנה ש"הענין הוא כן", מה שה' אומר בתורה שבכתב ומה שהצדיקים אמרו בתורה שבעל פה – הוא נכון, גם הוא נותן חותמת הסכמה, כי גם שכלו מבין.], והם עובדי ה' מתוך החקירה [הוא קורא לו עובד ה', לא כמו אומרי דברי רוח שהמגיד מזכיר, אבל עובדי ה' מתוך חקירה. המאמר הראשון ב"אשא עיני" הוא "חקירה, קבלה, חסידות" – שלש רמות. יש רמה של חקירה, גם ב"היום יום" מסביר שיש עבודה של חקירה – עיסוק בצורה.], וכל מחקר הנה בתחלת עיונו הוא כמטיל ספק בהענין [למה היו הרבה צדיקים שלא רצו שילמדו מורה נבוכים? הם הסבירו את ההבדל בין הרמב"ם לבינינו. כשלומדים חקירה במו"נ בכל נושא עוברים דרכים עקלקלות, יש הרבה קושיות, שמכניסות לספק באמונה – רק אחר  כך הוא מיישב הכל. מסבירים שאצל הרמב"ם אצלו לא היתה בעיה, כי תוך כדי שהקשה וכאילו הטיל ספק לא היה לו שום ספק. אדם פשוט כמונו, כשקורא, עד שמגיע למסקנה עובר דרך עם הרבה עמלק, הרבה ספק, ולא כדאי. אפילו בחב"ד חקירה לומדים בסוף. אצל אדמו"ר הזקן היו שלש כתות – בראשונה למדו כל הנגלה, בשניה הוסיפו ספרי הקבלה ורק בשלישית הוסיפו את ספרי החקירה. בכל אופן, יש בעיה בחקירה, שעד שמגיע למסקנה הוא מטיל ספק בענין. אלה "עובדי ה' בדרך חקירה" – עובדי ה', אך לא חלק.],

[הפסוק שלנו מדבר על מישהו אחר, על "אדם עוז לו בך", שיש לו עוז ובטחון בה' (מענין שמחבר את המלה בטחון לענין).] ועובד ה' בתום לבב הנה גם הם [מאמצים את השכל, זה יסוד חב"ד,] חוקרים ודורשים בהענין ביגיעת נפש וביגיעת בשר [צריך יגיעה כפולה. לכן חלק מהעבודה ניגון געגועים – שרש געגע רומז לשתי היגיעות. צריך יגיעת נפש לטרוח בהתבוננות – לשעבד את הנפש להתבוננות – ויגיעת בשר, שהיא השפלת הישות וגם 'זיץ פלייש' כפשוטו, לשעבד את הגוף ליגיעה. אפשר לחשוב ש"תמים" – "אחד תם" של ההגדה – הוא פשוט או טפש (כמו גרסה בהגדה), אך מסביר כאן שתמים משתמש בשכל שלו, אבל הכל בתמימות. אפשר להיות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הכי גדול בחסידות, ויחד עם זה להיות התמים הכי גדול. זה מה שהרבי הרש"ב רצה בישיבה, שיהיו תמימים שלומדים בעומק. הרבי בחר בפסוק הזה ליום ההולדת של אביו, כי רצה תומכי תמימים. הפסוק הזה, אולי יותר מכל פסוק בתנ"ך, מסביר לנו איך צריכים לעבוד את ה' בלימוד התורה – פסוק של כל ישיבה וכל כולל.] לבאר את הענין בכמה ביאורים [מה כאן הדיוק? דברנו הרבה פעמים, שאם יש "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון", מה ההבדל בין תורת החסידות לשיטות אחרות – יש מי שמחזיר בתשובה דרך הוכחות, אולי עובדי ה' אך לא בתמימות, ואילו בדרך החסידות נותנים הסברים עד שהשכל של הנפש האלקית יתפעל ומעצמו ימשך לתורה, אך לא בדרך של הוכחות.] ולהסביר בכמה הסברים עד אשר גם בלבבו [בנפש השכלית והטבעית שלו.] יבין את הענין ההוא כמו שמשיגו במוחו בביאור והסבר כמו החוקר [בסוף הוא מבין בדיוק אותו דבר כמו החוקר הכי גדול, כמו הרמב"ם, אבל בכל אופן יש הפרש תהומי ביניהם:], וההפרש ביניהם הוא דהעומד על ההשגה מתוך החקירה [שכל עבודתו להוכיח לעצמו שזה נכון.] הנה העיקר הוא אצלו השגת שכלו היינו מה ששכלו מסכים עם שכל התורה [שם את הדגש על השכל שלו, ובלשון הידוע השכל שלו הוא בפשיטות והשכל שלו בהתחדשות – רוצה להוכיח שמה שכתוב בתורה מתאים לשכל שלו.], והעומד על השגה מתום לב ["אשרי אדם עוז לו בך" לפי פירוש רש"י.] הנה העיקר הוא אצלו ההשגה דתורה [היא בפשיטות – היא "ברי", כמו שיסביר – ואילו השכל שלי הוא "כולי האי ואולי", בהתחדשות.], וכל עבודתו היא אשר גם שכלו יבין את ההשגה דתו' [כולי האי ואולי שאבין את התורה, אבל פשוט שהתורה היא אמת. זו תמימות – קודם כל בטוח, ברי, בפשיטות, שהתורה היא האמת האלקית. השכל שלי לא מתוקן בכלל, הוא משובש מיסודו – יש לי המון כח המדמה שהוא עלמא דשקרא – והלואי שאזכה גם להפנים ולהבין משהו, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות (כנוסח הברכה בשבועות), לקבל משהו מתורת אמת. (מה ההבדל בין הבנת התורה להשגת התורה?) כאן לא מבדיל. המלה השגה בחסידות היא פנימיות הבינה. התמים כאן לא טפש – כמו שהבעל שם טוב לקח יהודי תמים ולמד איתו עד שיהיה גדול בתורה.], וההבדל הוא דאצל החוקר שכלו עיקר ושכל התורה טפל ואצל התום לב הנה שכל התורה עיקר ושכלו טפל [אף על פי שרוצה כמובן בשכל לשלו להבין ולהשיג את הכל.], וידוע דבענין ההשכלה הנה עיקר וטפל הוא ברי ושמא הנה אצל החוקר הרי שכלו ברי [בטוח שמה שאני מבין נכון.] ושכל התו' [הוא ח"ו] שמא [שצריך להוכיח אותו.] ואצל התום לב שכלו הוא שמא [מה שאני מבין, מה שאני חושב לכתחילה, לא אומר שום דבר.] ושכל התו' הוא ברי [התורה היא ודאי נכונה, רק שאזכה כולי האי ואולי להפנים משהו מתורת אמת.], וזהו עוז לו בך אשר שם אותך עוז מבטחו [שאתה ה"עושנא", אתה מה שבטוח, אתה מה שברי.], בא אים איז אלקות און תורה די שטארקייט פון זיין זיכערקייט [שאצלו האלקות והתורה הם התוקף והעוז של הבטחון שלו – מה שבטוח אצלו. מפרש כאן בטחון גם במובן שכלי – מה שבטוח. מה בטוח? ה' והתורה. "אשרי אדם עוז לו בך", "אשרי אדם בטח בך".], וכל ענין עבודתו הוא רק בזה [מוסיף עוד משהו. היות שאני שמא, מה שאצלי בכלל לא בטוח, לכן כל הזמן צריך לבקר את עצמי ולתקן את עצמי. מי ששכלו בטוח לא חושב על איך לתקן את עצמו, אבל אם התורה בטוחה ואני בכלל לא בטוח – כל הזמן צריך לחשוב איך לתקן את עצמו,] לבקר את עצמו בכל כחות נפשו מהכח היותר עליון בכחות הנפש שהוא כח התענוג עד הכח היותר תחתון בכחות הנפש בכח המעשה והיינו שמבקר את עצמו בכל כחות נפשו הנעלים דתענוג רצון ושכל, אין וואס איז אריינגעטאן זיין תענוג [במה מונח התענוג שלו. הוא חושב – איפה התענוג שלי נמצא?], וואס איז אים אם ליבסטען [מה הדבר שהוא הכי אוהב ונמשך אליו – איפה המשיכות שלי ונטיות הנפש שלי?], אין וואס זיינען זיינע רצונות [במה הרצונות שלי, מה אני רוצה?], אין וואס איז זיין שכל פארנומען [באיזה ענינים השכל שלי עסוק?] און אין וואס ליגען זיינע מדות שבלב [במה מונחות מדות הלב שלי?], וכן בלבושי הנפש מחשבה דבור ומעשה [אני לא בטוח, שום דבר אצלי לא בטוח, ולכן מבקר את עצמו תמיד.] ומשתדל בכל תוקף עוז ליישר דרכיו [זה פירוש סוף הפסוק, "מסלות בלבבם". מתוך ה"עוז לו בך", הבטחון בתורה והשמא שלו, הוא בא ל"מסלות בלבבם" – לבקר את כל כחות נפשו, מהכי עליון, התענוג, ועד למעשה שהוא סוף לבושי הנפש.], ולסדרם שיהיו כפי אמיתת השגת התורה [הוא מתחיל מלהתייגע ביגיעת נפש ויגיעת בשר כן להשיג ולהפנים את התורה, מה שבטוח, והענין מביא אותו ל"מסלות בלבבם" – לבקר ולתקן את כל מה שיש לו בנפש, כל מה שיש לי אינו בטוח, רק ה' בטוח. עד כאן הפירוש הראשון, של רש"י. אחר כך מסביר את פירוש המדרש – חידוש נפלא איך הוא מפרש – והשלישי הוא פירוש הרב המגיד.],