1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (130)

ד"ה "ויטע אשל" (13)

ט"ו סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו את הניגון הראשון של קובליץ (שדניאל שליט עיבד בדיסק).

למדנו שלשום שבאור הנפש יש את המדרגה העליונה העצמית של אור הנפש, שלא מתחלקת – אין בה שרש לכחות הנפש – והיא המתלבשת בתוך הדם שמסתובב ונותן חיות לכל האברים בשוה. אבל יש בנפש גם את השרש של הכחות הפרטיים שבנפש. אמרנו הדבר בדומה לשתי הדעות לגבי אורות וכלים בקבלה: שיטת הרמ"ק היא שהאור הוא פשוט ומה שעושה את השינוי בספירות שאור החסד הוא כך ואור הגבורה אחרת הוא רק הכלי – שלפי גוון הכלי מצטייר האור הפשוט, אך אין הבדל מהותי באור בכלל. אבל האר"י סובר אחרת, שגם באורות מצד עצמם יש שינוי. בכלי הרבה יותר בולט – הגוון של הכלי מחולק ומשפיע על האור – אבל גם באורות עצמם, אפילו כפי שמושרשים במאור, יש הבדל, יש אור החסד ויש אור הגבורה. בדומה לכך הגענו לגבי כחות הנפש ושרשם בנפש עצמה. הגענו למשפט בעמ' 102:

והנה יש מקום בשכל לומר בכללות ענין התחלקות כחות הנפש שהוא מצד האברים [שרק האברים עושים את השינוי וההתחלקות,] ולא מצד הנפש [בה אין התחלקות.], והיינו אשר מצד אור הנפש אין כחות מחולקים [הכל אור אחד פשוט.] וההתחלקות היא רק מצד קבלת האברים [איך כל אבר ואבר מקבל את האור הפשוט.], והנפש הוא אור כללי למע' מהתחלקות כחות [אין שום שייכות בנפש עצמה להתחלקות של כחות.] ו[הנפש ]מאיר בהדם ונמשך בכל האברים והאברים לפי מזגם [כל אבר עם המזג והתכונה שלו.] כך פעולתם מצד אור הנפש היד למלאכה והרגל להילוך [הוא אמר קודם שמה שמתלבש בתוך היד, אף על פי שבדרך כלל נקרא בחסידות כח התנועה או אפילו כח הזריקה, אבל כאן קורא לו – מאד יפה – כח המלאכה. "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון". לפי הווארט הזה תורה היא שכל, מח, אבל מלאכה היא יד. צריך יחד עם הראש גם ידים, והיינו תורה ומלאכה. כתוב "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" – שהיד מגיעה יותר גבוה מהראש. זה סוד של נשיאת כפים. אם כן, יש משהו גם במלאכה שהיא כח היד שגם יותר גבוה מהשכל, כמו "נעשה ונשמע", ש"נעשה" יותר גבוה, ובלשון הזהר "עשיה לעילא". צריך קודם "נעשה" ואחר כך "נשמע". בכל אופן, מה שמתלבש בתוך היד נקרא כח המלאכה. יש חקירה אם יש מלאכים נקבות או רק זכרים, מיכאל וגבריאל. שמעת פעם על מלאך אשה? (בלעו"ז). אומרים שצורת הנקבה של מלאך הוא מלאכה – כל פעם שעושים מלאכה בוראים מלאכית. המלאכים צריכים גם למלאכיות. כתוב שכאשר עושים מצוה בוראים מלאך. יחד עם המצוות צריך גם מלאכה, כדי שיהיה זיווג, ועל דרך לשון הזהר 'איהו מלאך, איהי מלאכה'. כח המלאכה מתלבש בתוך היד. הוא אומר שהמלאכה היא ביד והרגל היא להילוך. בספר יצירה החוש של החדש הזה, חדש סיון, הוא חוש ההילוך, שמנהיגה אותו רגל שמאל. ניסן הוא חוש הדבור המונהג על ידי רגל ניסן. תקופת ניסן מתחילה ברגל ימין ונגמרת ברגל שמאל. אחר כך באה תקופת תמוז, החדש הזה. החוש של תמוז הוא ראיה ומנהיגה אותו יד ימין. סוף תקופת תמוז, חדש אלול, הוא חוש המעשה-הניצוח – קשור למלאכה, חוש התיקון – שמנהיגה אותו יד שמאל. כלומר, שתי הידים הן המסגרת של תקופת תמוז, ראובן-שמעון-גד. אבל תקופת ניסן, יהודה-יששכר-זבולון, היא במסגרת של רגל ימין ורגל שמאל. בכל אופן, הוא אמר שיש מקום בשכל לומר שהאור הוא פשוט, הנפש פשוטה, ורק האברים עושים את השינוי – שהיד לוקחת את הנפש, על ידי הדם, ובכך מגלה את כח המלאכה ביד, וכך כח ההילוך ברגל וכו'. אבל באמת ההו"א הזו, שעל דרך שיטת הרמ"ק לגבי אורות וכלים, אינה נכונה:], אבל באמת הנה גם בנפש עצמה הרי יש בה התחלקות כחות וכל כח נמשך בכל אבר המיוחד לו היינו שממוזג ומורכב לפי אופן הכח ההוא וכהכלל הידוע בחומר וצורה דבכללות הנה החומר הוא לפי הצורה [חומר האבר מתאים לצורה, ולצורה יש גם חילוק. אמרנו קודם שהחילוק בצורה לא כל כך גס ובוטה כמו אחרי שמתלבש בתוך האבר. המשל של הרמ"ק עם גווני הכלים, שהכלי עושה את גוון האור, הוא נכון – אבל לא לחשוב שלפני שהאור קבל את גוון הכלי אין לו יחוד בפני עצמו. יש לאור יחוד, והכלי מבליט אותו יותר ויותר. כך הוא אומר שהחומר מותאם לפי הצורה, לכן הצורה הזו מתלבשת דווקא בחומר הזה, והחומר מפתח אותה.] ובפרטי' הנה גילוי הצורה לפי החומר [משפט שצריך קצת להתבונן מה הוא אומר – הוא אומר שיש כללות ופרטיות. בכללות – במובן של לכתחילה, עוד לפני שהצורה מתלבשת בחומר – ה' ברא כל חומר וצורה כך שהחומר מתאים לצורה שעתידה להתלבש בו. ובפרטיות – במובן של בפועל, הכלליות היא בכח והפרטיות בפועל – כאשר הצורה מתלבשת בחומר היא מתגלה. כלומר, לפני ההתלבשות הצורה היא העלם. לכן דברי האריז"ל שיש גם לאורות בשרש יחוד, אור החסד בפני עצמו וכו', הוא חידוש – כי שם נסתר. החידוש הוא שהצורה מתלבשת בחומר לפי הענין שלה.

גם נכון שהדם כולל הכל, הוא סובב בגוף – סימן ששרשו בסובב כל עלמין – ומתלבשת בו הפשיטות שבנפש.], והדם הולך וסובב בכל האברים בשוה אלא שזהו מפני שבהדם מאיר בחי' אור כללי מהנפש כמו שהוא למע' מהתחלקות [יש בנפש גם את ההתחלקות, הצורה של כל אבר ואבר, וגם את האור הכללי שלה, שמאיר בדם.] ולכן הוא סובב והולך בכל האברים והוא מקשר ומחבר את האברים ג"כ [אף שאפשר לחשוב שאין קשר בין היד והרגל – בהעלם יש קשר. הגוף הוא אורגניזם חי ובו כל אבר וכל תא קשור לכל התאים – זה סימן של גוף אחד חי. יש קשר בהעלם בין האברים, ומי שעושה את הקשר הוא הדם.] והוא מה שאנו רואים שבהעלם יש קישור וחיבור לאברי הגוף זע"ז שבפעולה אחת משתתפים כל האברים [לא רק שהיד עושה מלאכה, אלא אם הגוף בריא כולם משתתפים. איך בא לידי ביטוי? כמו שלפני כל מצוה אומרים "לשם יחוד... בשם כל ישראל". כמו שהצ"צ כותב שאפילו כשאני מניח תפלין, שהיא חובת הגוף שלי, בפנימיות גם מי שלא מניח תפלין משתתף – כי אנחנו גוף אחד – רק חבל שהוא לא מודע לכך ועושה בעצמו גם כן. הוא חייב בעצמו, אך יש בחינה מסוימת שאני מוצא אותו. לפי נגלה אין מקום לכך שאני מוציא את הזולת בחובת הגוף, אבל לפי נסתר יש מקום כזה – אומר הצ"צ – שכאשר אני מניח תפלין "בשם כל ישראל" אני מוציא גם אותו. בכל אופן, הרבי אומר שצריך לעשות "מבצע תפלין" – שגם הוא יניח, על פי נגלה. אפשר לומר שכל סוד ההצלחה של מבצע תפלין הוא הידיעה שאם אני ועוד יהודים מניחים תפלין – בהעלם גם הוא מניח תפלין, יש כבר שרש להנחת תפלין ב"העלם שישנו במציאות". אם הנחת התפלין שלו היא ב"העלם שאינו במציאות" מאד קשה להביא אותה לפועל. כמו שמישהו יאמר שאינו מאמין, אני אומר לו שאתה מאמין רק שאינך מודע – אתה יהודי, בן של אברהם אבינו, וכל היהודים מאמינים. כך בתפלין, ברגע שיהודי אחד מניח תפלין כולם מניחים – הרבה יותר קל להניח תפלין, כי ההעלם אצלו ישנו במציאות ולא אינו במציאות. כך הוא אומר שכל האברים מחוברים, והחיבור הוא הדם. יש אגרת הקדש על הדם שמחבר את כל נשמות עם ישראל. הדם לכאורה הוא שאנחנו מפיצים אידישקייט בכלל ומלמדים תורה וחסידות בפרט. צריך דם בריא. כמו שאמרנו פעם קודמת, הבעל שם טוב היה מסתובב בעצמו. יש צדיקים שכל החיים שלהם מסתובבים. אחד מסתובב כדי לעשות כתבות על כל מיני אנשים – כל היום הוא מסתובב. מי שמסתובב הוא בחינת דם, הדם מסתובב. הדם עם החיות צריך להחיות, ובעיקר – כפי שמדגיש כעת – לחבר את כולם יחד.] כמו בהילוך הרגל יש בזה כח כללי מכל כחות האברים יחדו [כשאדם הולך כל האברים משתתפים. אני חושב שזה היום גם כלל של כל מיני פיזיותרפיה. יש כלל שכאשר מלמדים מישהו לעשות פעולה הוא צריך לכון שבעצם כל הגוף נמצא בתוך הפעולה – זו לא רק פעולה של היד. כל פעולה היא בהשתתפות כל אברי הגוף. (יש כזה כלל בריפוי – שיש בעין כל הגוף וכו'.) זו השתקפות, שהכל מתגלה שם, אבל כאן מדבר על כך שהכל משתתף בפועל. כשאדם בריא פועל – הוא פועל עם כל הגוף, בכל מה שהוא עושה פועל כל הגוף. זה כלל גדול של בריאות, של התעמלות – מה שנקרא פעילות גופנים. (בתוך הדם יש גנים, יש גן שאחראי על הפעולה, אז זה לא כללי.) אמרנו שיש שרשים פרטיים לכל דבר, אבל בכללות הוא מחבר הכל ומביא את הכל לכל האברים. (אפשר לשנות גנים?) היום "באתי לגני אחותי כלה", "גן בעדן מקדם"...] גם מכח היד [כלומר, גם היד משתתפת בפעולת ההילוך.] ו[אפילו ]כח העין והאזן [חידוש, כשאדם הולך גם העין הולכת והאזן הולכת – כל האברים משתתפים. (הליכה גסה מכחישה כח העין.) נכון, היא מוציאה את מאור העינים. פסיעה גסה היא פסיעה רחבה מדי. כתוב "והצנע לכת עם הוי' אלהיך" – צריך להיות "הצנע לכת" ואז הכל בסדר.], אף שמחולקים המה בחיצוניותם וגם בפעולתם, וגם אנו רואים כשיש איזה קלקול ח"ו באבר א' ה"ז נוגע גם לפעולות שאר האברים [אם אבר אחד חולה כל הגוף חולה – לא רק אבר אחד לבד.] כמו בכאב הראש ר"ל לא להלך ברגל [למי שכואב הראש קשה ללכת.] ולפעול ביד [קשה לו לכתוב או לעשות מלאכה אחרת ביד.] וכמו"כ בכאב איזה אבר אחר ולהיפך בהקזת דם הרגל [השיטה הכללית של רפואה פעם – להוציא דם מיותר, להקל על כל המערכת וכל מערכות הגוף.] יתרפא כאב חולי הראש, הרי שהאברים מתקשרים יחד והיינו מצד הדם הפנימי שמאיר בו מפנימי' חיות הנפש וסובב והולך בכל האברים ה"ה מקשר ומחבר כל האברים, משום דבהדם [מצד עצמו] אין התחלקות אברים וכולם בו בהתכללות ה"ה עושה ההתכללות בהאברים חיצוני' [בפועל, גם בחיצוניות שלהם] ג"כ.

קיצור. יבאר דבגשמי' הנה פעולת המזונות שנהפך לדם הנה התפשטותם בכל האברים שבזה פועלים חיזוק התקשרות הגוף והנפש שהוא ע"י שתי' דוקא ["אכל ולא שתה אכילתו דם" – השתיה מביאה את הדם לכל האברים.], וכן הוא בלחם דתו' דאכלו ריעים חו"ב [פעולה של יחו"ע.] הנה ההמשכה [שלהם] למטה הוא ע"י שתו ושכרו דודים [שחז"ל אומרים שהם מצוות ומעשים טובים – אכילה היא לימוד תורה ושתיה היא מצוות. צריך ללמוד על מנת לעשות ולעשות בפועל, יחוד וה. עמלק רוצה להפריד בין יה ל-וה – כנראה ממציא שיטות אלטרנטיביות של לאכול ולא לשתות, לא לשתות אחרי האוכל אלא לחכות הרבה שעות עד ששותים, כי לא רוצה חבור בין י-ה ל-וה, "כי יד על כס יה".] מדות דז"א [ה-ו של שם הוי'.], והיינו מצות דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים [דמלכא, ז"א, ו שבשם, ולא חו"ב.], יבאר דהתחלקות במזג ותכונה הוא רק בהאברים אבל סיבוב הדם הוא מאור הנפש שלמע' מהתחלקות לכחות ופועל א) התחברות האברים [שכולם יהיו מחוברים.], ב) ושמסייעים זל"ז [שאם אדם הולך גם היד והעין והאזן מסייעות – כל אבר מסייע לכל הגוף.].

וזהו [כל הנ"ל היה להסביר את מאמר חז"ל:] אכל ולא שתה אכילתו דם [הדם לא מתפשט ולא מגיע לאברים.], דעם היות שהדם נעשה מהמאכל [לבדו,] אבל אם לא שתה הרי אכילתו דם ולא זו בלבד שאכילה זו איננה מביאה תועלת בחזוק התקשרות והגוף והנפש אלא עוד זאת דאכילה זו היא תחלת חולי מעים [לשון חז"ל. אם אדם אוכל ולא שותה מתחילה אצלו מחלה בכלל וחולי מעים בפרט. הרי הכל קשור למערכת העיכול. כתוב בגמרא שחולי מעים מצוי אצל תלמידי חכמים, ומובן לפי זה – תלמיד חכם יושב ולומד, ולא מספיק שותה, לא מרבה במצוות ומעשים טובים. צריך "מעשיו מרובים מחכמתו", כמו שספרנו לפני כמה שבועות על רבי שלומ'קה מזוויהל, שהיה חושש באמצע היום שח"ו חכמתי מרובה ממעשי ולכן מיד היה מחפש לעשות איזו עובדא, איזה מצוה בפועל, כדי שיהיה איזון בנפש ולרגע אחד לא יהיה יותר חכם מבעל מעשה. צריך כל הזמן לקחת בחשבון, שלא אגיע למצב שחכמתי מרובה ממעשי – ווארט יפה, הנהגה בפועל. גם כאן, אם חכמתו של תלמיד חכם מרובה ממעשיו הדבר מביא לידי חולי מעים, כי האכילה שלו – לימוד התורה – נשארת דם ולא מתפשטת וחודרת לתוך האברים, והביטוי לכך הוא חולי מעים.] אשר חולי זו מביאה ר"ל הירוס בכל אברי הגוף [בעיות במערכת העיכול הורסות את כל הגוף. אצלנו בספר על מערכות הגוף, כל מערכת העיכול היא המלכות בין מערכות הגוף. אם המלכות מקולקלת היא פועלת, מלמטה, קלקול כל מערכות הגוף. הוא אומר שהכל נהרס אם יש חולי מעים ח"ו. לכן הרמב"ם בהלכות דעות, בפ"ד בו הרמב"ם מדבר על בריאות, העיקר ויסוד היסודות שלו הוא לשמור על המעים, שלא יהיה יותר מדי שלשול ולא עצירות. צריכים להיות בריא במעים. (הוא אומר לחכות עם השתיה.) לחכות קצת, אבל אין הכוונה לא לשתות כלל. יש היום כמה שיטות ברפואה כמה מערכות יש בגוף, מסתובב בין 10 ל-12 – מסודר לפי הספירות. היסוד הוא כמובן מערכת הפוריות. כך לכל ספירה יש לא רק את האבר שלה אלא את המערכת. תמיד קבלה היתה שכל ספירה היא אבר, אבל הרבה יותר פנימי שכל ספירה היא לא רק אבר מסוים אלא מערכת שלמה, כמו כאן שכל האברים משפיעים על כל האברים. (למה קשורה הראיה?) למערכת העצבים. כל החושים שייכים למערכת העצבים, שהיא הדעת. כל החושים שייכים לספירת הדעת שכנגדה מערכת העצבים בכלל.] והכל הוא מפני שאחר אכילתו לא שתה ולא נתפשט הדם באברים ומתקלקלים האברים ונחלש התקשרות הגוף בהנפש ופעולת כחות הנפש בגוף [יש מה שהגוף מתקשר בנפש מלמטה למעלה, ואחר כך מה שכחות הנפש מתלבישים ומאירים בגוף מלמעלה למטה – כלל גדול, שכל פעם שמזכיר כאן את ההתקשרות של הנפש והגוף חוזר על שני היכוונים.], והדוגמה מזה יובן [בנמשל] ברוחני' באכילה דתורה ושתי' דמצות דאם אכל ולא שתה הוא בשני אופנים [כעת אומר משהו חדש ויפה:], הא' דאם אכל שלמד תו' בהלכה פרטי' כמו נט"י עד"מ ולא שתה שלא נזהר לקיים מצות נט"י כהלכתה וכדומה בשארי ההלכות ומצותיהן [הוא למד הלכה מסוימת ואחר כך לא עשה אותה בהידור – לא נזהר לעשותה בדיוק כפי שלמד. זה אופן אחד של אכל ולא שתה. מביא דווקא את הדוגמה של נט"י – אם כי אומר שכך בכל המצוות – צריך להתבונן עוד רגע למה בוחר דוגמה זו.], והב' הוא בכללות ענין לימוד התורה וקיום המצות דאכל ששוקד בלימוד התו' ולא שתה ואינו נזהר בקיום המצות [לא משהו ספציפי פרטי, שלמד הלכות נט"י ולא הדר לעשות בדיוק כפי שלמד, אלא אחד שכל הראש שלו ככה – הוא שקוע בתורה, ת"ח, תלמיד ישיבה, אברך כולל, לומד כל היום, וקיום מצוות בפועל 'לא בראש שלו'. הוא מקיים מצוות, אבל לא מרגיש שהעיקר הוא המצוות בפועל – הוא אינטלגנט בתורה, העיקר אצלו הוא שכל. ממש "חכמתו מרובה ממעשיו" שאז "אינה מתקיימת". יש אופן כללי ואופן פרטי של "אכל ולא שתה". נחזור לנטילת ידים: השנה דף "התחדשות" על החדש הוא צדיק אחד גדול של החדש שמקדישים לו את הדף. אתמול עשינו את הדף של חדש תמוז, החדש הבא, שמוקדש לבעל אור החיים הקדוש שהיארצייט שלו הוא ט"ו בתמוז. יש מי שאומר שהוא נפטר בשבת, כי יש סיפור של נטילת ידים של סעודה שלישית אצל הבעל שם טוב, אבל שבת היתה י"ד. יש מי שאומר שהוא באמת נפטר בי"ד, אך בעולם מקובל שהיארצייט שלו הוא ט"ו. אם נפטר בי"ד, שהיה שבת, הוא נקבר בט"ו, למחרת. (אולי הפרשי השעות מאירופה.) נכון, יש מי שרוצה לפרש ככה, שיתכן שהוא נפטר ממש במוצאי שבת ואצל הבעל שם טוב היתה עדיין שבת. יש אומרים שאולי לא ככה. בכל אופן, מקובל בעם ישראל – ו"מנהג ישראל [ודאי] תורה היא" – שהיארצייט בט"ו, "סיהרא באשלמותא". בכל אופן, הסיפור הוא שהבעש"ט ידע שהסתלק כי בנט"י לסעודה שלישית התגלה לו סוד נט"י, והוא אמר שאת הסוד הזה מגלים רק לחד בדרא, לגדול הדור, ועד כה היה אצל בעל אור החיים. בפעם אחרת הוא אמר שהוא משיח בן יוסף. אוה"ח עשה מסע ארוך ממרוקו עד שהגיע לארץ, ואז התעכב שנה בעכו בגלל מגפה, ורק בסוף הגיע לירושלים – היה שם רק שנה. ברגע שהוא נכנס לירושלים אמר הבעש"ט לתלמידיו במעזיבוז שכעת נכנס משיח בן יוסף בשערי ירושלים. הוא בחינת משיח בן יוסף והבעש"ט משיח בן דוד. שניהם בזיקה לנשמת דוד – רוח דוד ונפש דוד – אך היחס בין רוח לנפש הוא גם היחס בין יוסף לדוד. הסוד של נטילת ידים קשור לפסוק "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" – פסוק שיש נוהגים לומר בנטילת ידים. כל המאמרים הם על הפסוק הזה, ובחב"ד ההסבר הכי עמוק במאמרים על זה הוא מה שאמרנו קודם על כח המלאכה – שיש משהו בידים שמגיע למעלה מהראש. משהו פשוט, שאפשר להרים את הידים מעל הראש, אם כי בקבלה כתוב שבזמנים מסוימים לא מרימים את הידים מעל הראש, כמו ב"על נטילת ידים" בבקר שמרימים עד הראש. אבל עקרונית אפשר להרים ידים מעל הראש, ואז "וברכו את הוי'" – ממשיכים שפע לשם הוי', מלמעלה משם הוי'. אנחנו לא יודעים את הסוד כי מוסרים רק לחד בדרא, והבעל שם טוב הרגיש שקבל את הסוד כאשר בעל אוה"ח הסתלק. לכן יש בחב"ד חבה מיוחדת למצות נטילת ידים. בסידור – לא בשו"ע – בין הדברים המיוחדים שאדה"ז מקדיש לו חלק הוא הלכות נטילת ידים. (אומרים שכמות המים שבכלי, ככל שהכלי לנט"י יותר גדול, מביאה יותר ברכה. איך זה קשור?) עולם התיקון הוא ריבוי כלים, ואם הכלי גם מלא יש גם ריבוי אורות – הכי טוב, הרבה אור והרבה כלי. גם ב"היום יום" כתוב שנטילת ידים היא הרמת המדות לשכל והמשכה מהשכל – זו מצוה חב"דית. (גם ההלכות מסובכות... אם איני טועה שהפמ"ג כותב בהקדמה להלכות נט"י שחושבים שפשוט אך מסובך, בפרט אם אתה מכניס טומאה וטהרה.) כן, הלכות טומאה זה מסובך. אנחנו נוטלים שלש פעמים ויש סיפור שלם של הרבי רש"ב עם ר' חיים מאיפה לקח שלש פעמים – מהגהות אשרי באיזה מקום. יש גם סיפור של הבעל שם טוב על תלמיד חכם גדול שהתדרדר כי זלזל בנטילת ידים. זו יכולה להיות סיבה שמדגיש כאן נט"י. הסיפור שבנסיעה לארץ ישראל הבעש"ט נכנס למערה, טייל במחילות ומצא צפרדע שמחכה לתיקון 500 שנה, ושאל מה קרה. כל ההתדרדרות שלו, שהגיע עד שאול תחתית, החלה מזלזול בנט"י ומכך הגיע לירידה מדחי אל דחי. זו הדוגמה ל"אכל ולא שתה". אם אתה לא רוצה להיות צפרדע צריך להזהר... שירת הצפרדע ב"פרק שירה" היא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". היחוד בצפרדע – יותר מכולם – שלא מפסיקה לרגע לשבח את ה', יותר מכל הנבראים. זה התיקון שלו. בהקדמת "פרק שירה" זה המשל של שלמה המלך – באה צפרדע והוכיחה את דוד המלך ששרה יותר ממנו, הצפרדע היא שלמה המלך. אם כן, יש לא לשתות בפרטיות ויש לא לשתות בכלליות, שאדם 'לא בקטע' של להדר במצוות, אלא רק ללמוד תורה.] דיש בזה על כמה אופנים שונים, ישנם כאלו שהם מחשבים עצמם לאלו שתורתם אומנותם [הת"ח פוטר עצמו ממצוות כשמדמה לעצמו ש"תורתו אומנתו" וכך פוסק לעצמו,] וע"פ תורה הם פטורים מכמה עניני הידור מצוה התלוים בריבוי זמן [הרי צריך ללמוד תורה, "והגית בו יומם ולילה", ואין לו זמן למשהו אחר.] דקיומם אפשר שיהיה ע"י אחרים [ואני צריך לשקוד על התורה.], הנה הם מתירים לעצמם מבלי לעשותם [זו דרגה אחת של תלמיד חכם שמטעה את עצמו. כל הטעיה עצמית היא מתוך ישות, אבל יש ישות יותר דקה ויש ישות יותר גסה, ממש מגסי הרוח:], וישנם [תלמידי חכמים] מגסי הרוח בידיעת התורה שעושים כן לעצמם בהרבה קולות [כל כך חכמים שעושים מליוני קולות מתוך לומדות.] שמעלים [בשכל שלהם] בכח תורתם ועל הרוב משתמשים בהקולות דביעבד לעשותם לכתחילה [כל מה שכתוב שהוא דיעבד הם עושים לכתחילה.] ואינו אלא מצד קלות הדעת ביראת ה' [כמו שכתוב שצריך להיות "מעשיו מרובין מחכמתו", רחב"ד אמר קודם שצריך "יראתו קודמת לחכמתו" ולא הפוך. יש שאצלם החכמה קודמת ליראה, ואז היא בכלל לא מתקיימת.] והמתייהרים שבהם מתגאים בהיתירים שלהם [כותבים בספרים שהתרתי כך וכך, "כוחא דהיתרא עדיף" ואני כ"כ חכם שיכול להתיר את השרץ בק"נ טעמים. עשו זאת כמשחק בבית מדרש, אבל מתירים למעשה.] את אשר אסרו הראשונים להראות את גדולתם [הם סותרים את כל מה שאסרו הראשונים להראות כמה הם חכמים.], וזהו אכילתו דם [לא מתפשטת ולא מחיה אותו.], ו[יתר על כך ש]זהו תחלת חולי מעים, דכללות ענין חולי זה הוא בשתי פנים, הא' שכללו' האוכל יוצא בשלשול והפסולת הנדחה לחוץ והב' דהפסולת נעצרת בקרבו  וכולו פסולת [שני סוגי חולי מעים, בדיוק כפי שהרמב"ם כותב. מה הבעיה של שלשול? שלא רק הפסולת יוצאת אלא גם האוכל הטוב יוצא. מה הבעיה של עצירות? שהפסולת נשארת בגוף ומקלקלת את הגוף. אלה שתי צורות של חולי מעים, שכל אחד הוא קלקול גדול.] רק ע"י השתי' שהוא קיום המצות אז הנה הלחם דתורה פועל פעולתו. וזהו ויטע אשל בבאר שבע [הד"ה כאן.] ומזכיר ענין הנטיעה דוקא היינו האכו"ש ברוחני' דקיים אאע"ה את כל התו' [באכילה ושתיה.] דקיום התו' הוא ענין דוקא ע"י קיום המצוה דשתי' היא מה שמביאה פעולת האכילה ולכן דוקא ע"י נטיעת האשל שהוא האכו"ש [לא מזכיר כאן לויה/לינה אלא רק אכילה ושתיה.] הרוחני' בתומ"צ הנה בכח זה דוקא הצליח בעבודה שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב והמשיך גילוי אלקות בעולם [הנקודה בסוף המאמר שאם אינך דוגמה חיה אינך יכול להשפיע על הזולת. חידוש שלא אמר קודם בכלל, וגם חז"ל לא אומרים – שנטיעת האשל היינו שקודם כל קיים זאת בעצמו. בעצם חז"ל כן אומרים זאת. יש ווארט חסידי על "אנכי מגן לך", ש"מגן" באידיש היינו בטן. שואלים שעם כל אורח שהוא הכניס הוא אכל איתו – צריך לאכול עם האורחים, לא לתת להם לאכול לבד – איך היה לו כח לאכול כל היום? ה' הבטיח לו "אנכי מגן לך", אני הבטן שלך, תוכל לאכול ולשתות כל היום. רואים שאתה צריך קודם לאכול ולשתות בעצמך, ואז יהיה לך כח ושכל טוב להשפיע על כולם. בקיצור, צריך להיות דוגמה חיה של לימוד תורה וקיום מצוות בהידור.].