1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (129)

ד"ה "ויטע אשל" (12)

י"ג סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו את הניגון הראשון של קובליץ (שדניאל שליט עיבד בדיסק).

אנחנו פה לומדים על אכילה ושתיה. כתוב במדרש שכל אכילה בקהלת היא תורה וכל שתיה היא מצוות ומעשים טובים. הוא הביא את הפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", ש"אכלו רעים" היינו יחודא עילאה, מוחין, תורה, ו"שתו ושכרו דודים" היינו יחודא תתאה, מדות, מצוות, מעשים טובים. הוא הסביר שכל רמח מצוות עשה הן בז"א, והביא חשבון שבז"א יש ט"ס, ו ספירות של היסוד שלו ועוד ג מוחין, ובהתכללות טפ"ט עולה פא, ובכל אחד יש רת"ס, רמג, ועם ה"ח המגדילים עולה רמח, אברהם שמדתו חסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין". החל מהחסד יש "שתו ושכרו דודים".

והיינו שהמצות הם בבחי' אברים חיצונים [על פי המשנה באהלות אבר הוא רק מה שיש בו עצם וגידים ובשר ועור. בדרושי חסידות על הפרשה מוסבר שבמשכן האברים הפנימיים הם כלי המשכן – שעיקרם מח-לב-כבד – הקרשים הם האברים, העצמות שיש עליהן גידים ובשר, ויריעות המשכן הם העור.] ולכך ממשיכים אוא"ס בבחי' ז"א, כי תורה היא בבחי' אברים הפנימי' שהוא בחי' מוח ולב שאינו נמנה בכלל הרמ"ח אברים ולכך אינו נמשך ע"י התורה כ"א בבחי' מוחין שהוא בחי' חו"ב [עליהם נאמר "אכלו רעים".] והיינו להיותם בבחי' אברים פנימי' [כלל גדול בקבלה, בכתבי האריז"ל, שפנימיות היא מוחין וחיצוניות היא מדות. האברים הפנימיים ממשיכים מוחין.], אבל המצות הם בבחי' אברים חיצונים וזהו שהמצות הן תחת הזמן דוקא [הביטוי של חיצוני לעומת פנימי, מדות לעומת מוחין, שהחיצוני הוא תחת הזמן – כמו מצוות עשה שהזמן גרמא – ואילו המוחין, הפנימיות, למעלה מהזמן. כמו שנראה, אפשר ללמוד בתורה על המצוות בכל זמן ובפנימיות כאילו שאתה מקיים אותן, לא תלוי בזמן. הסברנו שהסבה לכך שהעולם נברא בששה ימים ונח בשבת, כנגד המדות, ואילו המוחין הם למעלה מהזמן של העולם – תורה קדמה לעולם אלפיים שנה (שגם אינן זמן בדיוק) – ולכן התורה למעלה מהזמן.] וכמו מצות ק"ש שתלוי' בזמן בקר וערב [לפי הרמב"ם היינו מצות עשה אחת, אבל מקיימים אותה פעמיים ביום.] כמ"ש בשכבך ובקומך וגו' [סדר הפסוק לפי סדר מעשה בראשית, "ויהי ערב ויהי בקר".] וכמו שבת ומועדים דפסח וסוכה וכה"ג כל דבר מצוה שתלוי במעשה לכל יש עת וזמן [כתוב "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", פסוק בקהלת לפני כח העתים. כאן הרבי כותב "עת וזמן" – היחס הוא שזמן הוא זכר ועת היא נקבה, לכן כח עתים, מ"עת ללדת" עד "ועת שלום", כנגד כח ימי מחזור האשה. צריך לעשות זיווג של זמן ועת, אבל הכל זיווג זו"נ – הזמן בז"א והעת בנוקבא. כתוב "לכל זמן" – "כל" היינו ספירת היסוד.] לבד מצות מיוחדות [שהן מצוות פנימיות, כמו מצות התורה. יש בהן צד מעשי, כמו שהאריך במאמרים קודמים, שצריך להרגיש במח ובלב. לבד מהמצוות התמידיות, של חובת הלבבות, הוא נותן דוגמה אחת נוספת ובה פותח:] כמו מצות צדקה [צדקה היא כמו המצוות התמידיות, חובת הלבבות, סימן שצדקה היא סגולה לחיזוק המצוות הפנימיות החל מאמונה. איך יודעים שצדקה היא סגולה לאמונה? מהפסוק באברהם אבינו, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – מביאים מהפסוק רמז שצדקה היא סגולה לחיזוק האמונה.] ומצות דחובת הלבבות אהבת ישראל [גם מתחיל ממצוה שהיא כעין צדקה, מתאים לרבי הקודם. צריך להתחיל מאהבת ישראל ומשם להגיע ל]אהבת ה' ויראתו ומצות ידיעת אלקו' [מלמטה למעלה, מהמדות מגיע לידיעת ה' שבשכל.] והדומה, שהן מצות תמידיות [יוצא מהכלל, שיש כמה מצוות בתורה שהן למעלה מהזמן.], ורוב מצות מעשיות תלויות בזמן, אבל מצות ת"ת היא למע' מהזמן ואינה תלוי' בזמן כלל שהרי מצותה יומם ולילה בתמידות כמ"ש והגית בה יומם ולילה [מתי נאמר הפסוק הזה? ליהושע בן נון, בתחלת לארץ – תחלת הנ"ך. לא כתוב בתורת משה אלא בנביא – נאמר, בפשט הפסוק, כתנאי לכיבוש וישוב ארץ ישראל. נשמע תרתי דסתרי – אדם עוזב את הכל כדי לעסוק בישוב הארץ, אבל כתנאי צריך "והגית בו". כנראה שצריך כמה בחורי ישיבה שעוסקים בתורה יומם ולילה תוך כדי שהחילים כובשים את הארץ, והם מוציאים את כל כלל ישראל. בכל דבר צריך שיקול, איזון – ככל שיותר מעשה צריך יותר "והגית בו יומם ולילה".], וכן א' ודברת בם [שכל הדבור שלך יהיה בדברי תורה. כתוב ש"בם" ר"ת התושב"כ והתושב"ע – "בראשית" ו"מאימתי", ולפעמים מסבירים שמתחלת "בראשית" עד סיום המשנה ב"שלום". כל המשנה היא מם סתומה – "מאימתי... בשלום".] בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' [מה שכתוב אחר כך, "ובשכבך ובקומך", כבר הסביר שמדבר על ק"ש.], ולא עוד אלא שמצינו כשעוסק בתורה בדיני המצות כאלו עשה המצוה בפו"מ, ואף שלא בזמנה, כמו מצות הקרבנות שיש להם זמן ומקום קבוע וא' [חז"ל] ע"פ ונשלמה פרים שפתינו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, ובזח"א ד"ק ע"א במדרש הנעלם אי' אר"י כשפירש הקב"ה הקרבנות אמר משה רבש"ע תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם [יש קרבנות, אבל] כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו א"ל משה יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם [כאן עיקר החידוש במלה יותר. הוא לא קיים את המצוה על פי פשט, אבל המחילה – תכלית המצוה – היא יותר מכל הקרבנות. (אז למה צריך משכן וקרבן?) בשביל תיקון חיצוני. זה הנושא של פנימיות וחיצוניות, שמצד הפנימיות התורה יותר מהכל אבל צריך גם תיקון חיצוניות. הבעל שם טוב לכאורה אומר יותר מזה, שלא כותב כאן – הכלל הגדול שחוזר עליו בספר תולדות יעקב יוסף, שכותב כל פעם ששמעתי ממורי שכל דבר בתורה שייך לכל אדם בכל מקום ובכל זמן. לא משנה אם מדובר במצוה או בסיפור, מכל דבר בתורה יש הוראה – כמו מצוה – לכל אדם בכל עת ובכל שעה, כלל גדול של החסידות. הרמב"ם אומר שקדושת כל הפסוקים שוה, גם כשאתה לומד את "ואחות לוטן תמנע", והבעש"ט מוסיף שיש בכך גם הוראה לכל אדם בכל מקום ובכל זמן. כאן לא מביא זאת, אלא רק מאמרי חז"ל מפורשים. (שם צריך גם לקיים את ההוראה.) נכון, עוד יותר – יש שם גם לימוד וגם הוראה. כפי שדברנו לאחרונה, שהיו פותחים ספר, חומש, ומקבלים הוראה בפועל איך לקבל החלטה. כך עשו כל הצדיקים. צריך לשם כך שכל – שכל שקרוב לרוח הקדש. כמו שאמרנו גם לגבי המכתבים של הרבי, אנחנו אנשים פשוטים – אם לא כתוב במפורש, משהו ששייך 'בול' לענין ששואלים עליו, קשה לעשות שמיניות באויר כדי למצוא בזה תשובה. מי שיש לו רוח הקדש – בסדר. זה התחיל מפתיחת חומש והבעל שם טוב גם פתח זהר. בכרך החדש של "מבשר טוב" מביא מקורות לענין, גם אומר שלפי הרמב"ם זו בעיה ומביא הכס"מ שמתיר ואומר שמנהג ישראל שהתירו אע"פ שכלל לא פשוט לפי הרמב"ם.] שנא' זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כו' [פסוק בו נמנים כל סוגי הקרבנות, והכל "זאת התורה". "זאת" לשון נקבה – יש זה וזאת. משה נתנבא ב"זה", אבל יש כמה פסוקי "זאת התורה". צריך לומר שבתוך התורה גופא יש זכר ונקבה. מה שהתורה היא במקום כל המעשה הוא דווקא בחינת הנוקבא שבתורה, "זאת התורה". ה"זה" שבתורה כל כך למעלה מהזמן שלא צריך לומר שהוא במקום המעשה.] כלומר זאת התו' בשביל [במובן של 'במקום'.] עולה בשביל מנחה כו' [נאמר ווארט חסידי: האם כשאתה לומד, צריך גם להצטער שאינך יכול להקריב בפועל? לכאורה זה לימוד, מוחין, למעלה ממדות – מספיק ללמוד. אבל איפה כתוב שצריך להצטער? בסידור בסדר קרבן פסח – שאומרים וגם מצטערים ואז נחשב. כאן לא אומר זאת, מביא מחז"ל שלא אומרים בפירוש – מסתמא כי פשוט שכך. למה צריך להצטער? כמו שצריך גם פנימיות וגם חיצוניות, אפשר לומר שאם מצטער גם יוצא ידי חובת החיצוניות. (מצטער פטור מן הסוכה.) כן, שכבר קיים.], ונמצא שהתורה היא למע' מזמן ומקום ולכן כשלומד ענין הקרבנות או כשעוסק בתו' גם בשארי ענינים [קצת חידוש, שלא רק קרבנות – שאיני יכול לקיים כי אין לי בית המקדש – אלא בכל לימוד, גם של מה שאפשר לקיים, יש ממד של מעשה.] ה"ז כאלו מקריב קרבן אף שלא בזמנו ושלא במקומו [משמע בדבריו שגם כל עסק בתורה – של כל ענין – הוא כאילו מקריב קרבן.], וכה"ג בשארי מצות שבלימוד ההלכות והדינין של המצוה ה"ז כמו שמקיים אותה כמו כשלומד הל' תפילין וציצית וסוכה ה"ז כמו שמקיימן, אף שבמעשה המצות צ"ל בזמן דוקא [יש זמן לכל מצוה.], אבל בלימוד ההלכות אף שלא בזמנן ה"ז כאלו עשה את המצוה,

ועם היות אשר הלימוד בענין המצוה הוי כאילו קיים את המצוה בפועל [אף על פי כן, כפי שאמרנו קודם,] הנה אינו יוצא ידי חובתו בלימוד ההלכות המצוה בלבד כ"א צריך לעשות המצוה במעשה בפו"מ ובזמנה דוקא [כאשר מתאפשר לו, שאינו אנוס. לגבי הקרבנות אנו אנוסים כי אין לנו מקדש.], זהו מפני היתרון שיש במעשה המצות על התורה [יש איזו מעלה בחיצוניות שאין בפנימיות. כל ההסבר היה כדי להגיע למשפט הזה, שלא מספיק רק לאכול אלא צריך גם לשתות – לא מספיק רק לאכול תורה, אלא צריך גם לשתות מצוות ומעשים טובים.], והענין בזה הוא כדאי' בע"ח דרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא [ז"א, המדות.] שהם אברים חיצונים דבחי' אדם העליון שעל הכסא [שהוא ז"א דאצילות.], ועד"מ האברים באדם התחתון אינם רק בחי' חיצוני' הכלים לבד להשראת האור והחיות הרוחני שהוא הנפש שמלובש בדם האברים ויש גידים בכל אבר ואבר שבהם ועל ידם נמשך האור והחיות הרוחני שבנפש וע"כ יש שינוים בין מזג וטבע אבר זה למזג וטבע אבר אחר באופן התלבשות האור והחיות כצורה לחומר שלפי מזג החומר כן יהי' הארת אור הצורה הרוחני' בו, ולזה הטעם יש לכל אבר פעולה מיוחדת אליו שלא יפעול אבר זולתו כלל כמו פעולת היד למלאכה ופעולת הרגל להילוך ואין להם חיבור ושיתוף זע"ז כלל כי לכל אבר יש לו צורה באור וחיות מובדל במדרי' בפ"ע כפי אופן פעולתו כפי מזגו ותכונתו, וכ"ז הוא באברים עצמם שהם מובדלים ומחולקים זה מזה הן בחיצוני' שכל אחד אבר בפ"ע חלוק מהאבר הב' וגם חלוקים במזגם ותכונתם שאין מזג ותכונת היחד כמו מזג ותכונת הרגל, והן בפנימיותם היינו בפעולתם מצד האור והחיות שמלובש בהם ה"ה מובדלים זמ"ז, והתחלקותם בפנימיות הוא מצד ההתחלקות החיצוני' במזגם והרכבתם [כל מה שקראנו כעת הוא כמאמר מוסגר, לומר שלא רק כך – תיכף נחזור לכך. אבל העיקר הוא ההמשך כאן, לשמו הכל:], אמנם כ"ז הוא בהאברים עצמם אך הנה בהדם הנמשך בהאברים הרי אנו רואים שנמשך בכל האברים בשוה וסובב והולך מראש לרגל מלמעלמ"ט מחלל הימני שבלב לחלל השמאל שבו [חידוש גדול, בדרך כלל אומרים שהדם הולך מהשמאל לימין, וכאן אומר שהולך מהימין לשמאל – מתאים למה שאמר קודם שהכל מתחיל מצדקה ואהבת ישראל. מה הוא רוצה לומר בכל זאת? שחוץ מאברים פנימיים וחיצוניים יש עוד ענין – יש דם. הוא רוצה להסביר לנו מה פעולת הדם. לכך הוא מקדים שהאברים בפני עצמם, בלי הדם, כל אחד מיוחד, יש לו מזג, תכונה מיוחדת, והוא ממשיך את החיות הפרטית השייכת לו מהנפש, ויש התחלקות בין האברים. מה שהוא הולך להסביר, שנבין את המהלך, שיש בנפש גם את השרש לכל הכחות הפרטיים שיש באברים. הנפש היא פשוטה, אך יש בה שרש לכח הראיה שבעין ולכח המלאכה שביד (בדרך כלל קוראים לו בחסידות כח התנועה, כאן דבר נחמד שאומר כח המלאכה) ולכח ההילוך שברגל (כעת אנחנו בחדש סיון, חוש ההילוך המונהג על ידי רגל שמאל). תיכף הוא יחקור האם הכחות האלה מתחדשים רק כשיש אבר, ומצד הנפש הכל פשוט – דומה לשיטת הרמ"ק (שלא מזכיר כאן) שהאור פשוט ומקבל הגוון רק לפי הכלי, או כשיטת האריז"ל שיש גוונים גם באור – שיש גם בנפש התחלקות. הוא מסביר שיש בנפש מה שהיא פשוטה לגמרי ויש את התכללות הכחות הפרטיים בה – הדם ששוה בכל מקבל מפשיטות הנפש והאברים מהכחות הכלולים בנפש (כשיטת האריז"ל בענין האורות והכלים).], וכן הוא עולה מלמטלמ"ע לראש והוא סובב והולך תמיד במרוצה בכל האברים ולא ינוח ולא ישקוט [מדגיש זאת. כנראה שמי ש"שוה ומשוה" צריך להיות גם מאד זריז, מאד מהר. יש כנראה רבי גדול מאד, שאצלו כולם שוים – אבל כל יהודי הוא משהו מיוחד, כדי להמשיך להם חיות בשוה, להמשיך להם מעצם הנפש שלמעלה מהתחלקות, צריך גם לרוץ מהר בין כולם. לצייר רבי אמתי שרץ מאד מהר כדי לחבר את כולם – צריך לרוץ במהירות האור, אור פשוט, להאיר לכולם ולגלות את החיות הפשוטה והשוה שיש בכולם.], וסיבובו הוא מצד אור הנפש [סיבוב הדם מורה שהוא ממשיך מהסובב כל עלמין. שרש הכחות הפרטיים בעצם הנפש הוא כמו הממכ"ע, אבל השויון הוא הסוכ"ע. מי ששייך לסובב כל הזמן מסתובב. מי כל הזמן הסתובב? הבעל שם טוב. הוא בא להמשיך את הדם החיוני בכל נשמות עם ישראל – הוא פעל ישועות, לכל אחד מה שצריך, אבל במיוחד הוא בא להמשיך את זרימת הדם. הווארט תמיד שהוא בא לעורר את העם מהעלפון שלו, כמו לחש השם "ישראל" באזן העם, אבל כנראה שהא בהא תליא – כשהדם מתחיל ללכת לאט מדי האדם נחלש עד שהוא מתעלף, הדם לא מסתובב. כדי לעורר אותו צריך לזרז את הדם, את הזרימה, שיסתובב, בלי מכשולים. מה עוצר את הדם? שיש מכשול – כתוב שזה שרש כל מחלה, מכשול בסבוב הדם. צריך לשבור את הסכר, ואז הדם פורץ וזורם טוב, ואז אדם קם לתחיה מהעלפון שלו. לפי זה הבעל שם טוב הוא הדם.] שמאיר בהדם כמ"ש כי הדם הוא הנפש [והחידוש כאן שהכוונה לעצם הנפש, מקבל מעצם הנפש.] והו"ע אדם א' דם הוא בחי' אור הנפש הרוחני שמתלבש בהדם [ועל שמו קרוי אדם, "אתם קרויים 'אדם'" – שייך לישראל, רבי ישראל בעל שם טוב.], והיינו גילוי אור מעצמות הנפש שלמע' מכחות הנפש כי הכחות ה"ה מובדלים ומחולקים שנמשך בכל אבר בפ"ע לפי מזגו דוקא וסיבוב הדם ה"ה בכל האברים בשוה [נעצור כאן, מכאן יתחיל להסביר מה שדברנו שאפשר לחשוב (כשיטת הרמ"ק) שבנפש הכל פשוט, אך באמת יש שרש לחיות האברים כבר בנפש (כשיטת האר"י), אבל הדם מקבל מעצם הנפש הפשוט, ה-א של אדם.],