1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (132)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (2)

כ"א סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נפתח בפסוק של הד"ה שהתחלנו בפעם הקודמת, "אשרי אדם עוז לו בך", בפרק פ"ד. אמרנו שזה הפרק היחיד שיש בו שלש פעמים "אשרי", כנגד ג רישין שבכתר. קודם כתוב "אשרי יושבי בית עוד יהללוך סלה" – הפתיחה של "אשרי" שלש פעמים כל יום. אחר כך הפסוק "אשרי אדם עוז לו בך", הפסוק שלנו. ובסוף הפסוק "אשרי אדם בוטח בך" – פסוק דומה לפסוק שלנו, כמו שמסביר הרבי במאמר. "עוז לו בך" היינו אדם שכל בטחונו הוא "בך". בסוף המאמר הוא יסביר את הדגש של "בך", שהוא בעצם סימנו של כל הפרק החותם במלה "בך". בפעם הקודמת ספרנו את אותיות כל שלשת הפסוקים האלה, וראינו משהו יפה, שהפסוק הראשון הוא 6 מילים ו-25 אותיות, כמו "שמע ישראל" – פסוק שאפשר לצייר כרבוע של 5 על 5. ב"אשרי" השני יש 24 אותיות, כמו "ברוך שם", ואת שני הפסוקים אפשר לצייר יחד כרבוע של 7 על 7. בפסוק האחרון יש 21 אותיות, משולש 6, ויחד בשלשת הפסוקים יש בדיוק 70 אותיות. עד כאן אמרנו, רק לא סיימנו להסביר שה-70 כאן הם בדיוק לפי הציור של 70. לרוב המספרים יש צורה מובהקת בחשבון, ולצורה של 70 – מספר מאד חשוב – אנו קוראים מספר חשמל, מה שנקרא בעולם מספר מחומש. הציור הוא בדיוק לפי החלוקה הזו – רבוע ועוד המשולש שקודם לו. לפעמים אנחנו מציירים את המשולש לפני הרבוע – המשולש על הרבוע ומשתלב בו – או הפוך, את הרבוע ואת המשולש יוצא ממנו, וזה יוצר את הצורה היפה שנקראת מספר חשמל, מספר מחומש. אם כן, ראוי לתת לשלשת הפסוקים האלה את הציור שלהם. היות שזה מספר מחומש יש חמש פנות – 4 הפנות של 7 על 7 והאות שבסוף. אפשר מיד להסתכל על חמש הפנות, ואחר כך על עוד תופעות של הצורה הזו.

מה שלא הזכרנו בכלל, וחשוב להזכיר, הוא חשבונות הפסוקים האלה. בהקדים, אמרנו בפעם קודמת שבכל מקום בתנ"ך התרגום של "עוז" הוא "עושנא". מה לגבי מלת המפתח כאן, "אשרי", מי זוכר איך היא מתורגמת בכל מקום? כל ספר תהלים מתחיל "אשרי", ואמרנו שהיא המלה האהובה אצל דוד נעים זמירות ישראל. תרגום "אשרי" בכל מקום הוא "טוביה", לשון טוב – "אשרי האיש" מתורגם כ"טוביה דגבר", הטוב של האדם, מה שטוב לו. אשרי שוה כי פעמים טוב עם הכולל (עם ה-א של אשרי). בכל אופן, תרגום "אשרי" הוא על בסיס המלה טוב – צורות שונות של טוב. מה שיפה כאן שהגימטריא של כל פסוק בפני עצמו היא כפולה של טוב, של 17, ויש עוד הרבה קשר בין המספרים. רק אומר בקיצור: הפסוק הראשון, "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", הוא 7 פעמים 13 פעמים 17 – 1547. כפולה של שלשה מספרים ראשוניים חשובים ביותר. הפסוק השני, הד"ה שלנו, "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם", גם כפולת 7 ו-17 – 7 כפול 11 כפול 17, 1309 (תמיד אומרים שהוא מספר מזל טוב – מזל פעמים טוב – ולעניננו עולה טוב פעמים עז, רק שכאן כתיב 'עוז'). לפסוק השלישי יש גם שני מספרים משותפים לשני – גם 11 וגם 17 – והוא עולה 6 פעמים 11 פעמים 17. אם כן, לשני הפסוקים הראשונים יש שני מספרים משותפים, 7 ו-17, ולשני האחרונים יש שני מספרים משותפים, 11 ו-17, והמשותף לכולם הוא 17. כשמחברים את שני הפסוקים האחרונים מקבלים 13 כפול 11 כפול 17 – חוזרים לפסוק הראשון, שהוא כפולת 13. חיבור שלשת הפסוקים עולה 3978, שאפשר לפרק בהרבה צורות, ולעניננו הוא גם כפולת 13 וגם כפולת 17, חי פעמים 13 כפול 17, שמתחלק בשלש כך שממוצע כל פסוק הוא 1326. כעת יש לנו כוונה לכהנים שלנו ולכל הצבור שזוכה להתברך מהם – הממוצע הוא "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", שיא ברכת כהנים, ברכת התשובה של ברכת כהנים. המספר הזה הוא משולש 51 (ג"פ 17). כלומר, הכל יחד יוצא הוי' פעמים 51. זה ניתוח שלשת הפסוקים האלה.

לפני שנעזוב, נוסיף לגבי המלה "אשרי": את האהבה של דוד למלה "אשרי" רואים גם בפרק הראשון, שמתחיל "אשרי". חז"ל אומרים שבתחלה שני הפרקים הראשונים בתהלים היו פרק אחד, והסימן המובהק שהפסוק הראשון מתחיל ב"אשרי" והפסוק החותם את הפרק השני הוא "אשרי כל חוסי בו". זה הסימן העיקרי ששני הפרקים האלה הם פרק אחד – שמתחיל ב"אשרי" ונגמר ב"אשרי" (וכמובן, אין באמצע "אשרי"). אם כן, בשני הפרקים האלה יש פעמיים "אשרי", בתחלה ובסוף. [מי חלק אותם?] אנשי כנסת הגדולה כנראה. יש כמה סוגיות בענין בגמרא.

עוד דבר גדול, אנחנו יודעים שהפרק הכי גדול ומושלם – וגם הכי תורני במובהק – בתהלים הוא פרק קיט. גם רואים בו כמה דוד אוהב "אשרי", ששני הפסוקים הראשונים בו מתחילים "אשרי": "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'" ומיד, "על פי שנים עדים יקום דבר", "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו". אין בהמשך הפרק "אשרי", כך שיש בו שנים, ובפרק שלנו יש את הריכוז המקסימלי של "אשרי", שלש פעמים. אבל רואים כמה חשובה המלה "אשרי", ובכל מקום מתורגמת לשון טוב – אין טוב כמו אשרי, "באשרי כי אשרוני בנות", "ותקרא את שמו אשר".

העירו את תשומת לבי שהרבי פותח בפסוק הזה בתאריך הזה – אם כי שהרבי בכלל אוהב אותו ודורש עליו כמה פעמים, אך כאן יש סיבה מיוחדת פרטית – שהרבי אמר את המאמר בכ' מרחשון תש"ה, יום ההולדת של הרבי הרש"ב, שהיה באותה שנה בן פד. הרבי הרש"ב נולד בשנת כתרא (ג"פ אור, כמו ג"פ "אשרי" בפרק) וסיים בתאריך זה את פרק פד. הרבי בדרך כלל אוהב לדרוש את הפרק הבא, אבל עד הרבי תמיד דרשו את הפרק שמסיימים. ביום ההולדת מסיימים פרק ומתחילים את הפרק הבא. כתוב ביחס לנשמה של הצדיקים בגן עדן שביום הולדת מדי שנה בשנה כל הצדיקים מתכנסים ונשמת הצדיק דורשת את פרק התהלים – בדרך כלל זה הפרק שהצדיק מסיים (כך מסופר על הבעל שם טוב). יש עוד סימן שהוא מתכוון לאבא שלו – כנראה שהוא בכלל אוהב את הפסוק הזה כי מזהה אותו במיוחד עם אבא שלו, עם הרבי הרש"ב (לא רק כשהוא בפרק פד). ההקדמה שלו למאמר, לפני שלשת הפירושים לפסוק, הוא הקושיא שבתחלה כתוב בלשון יחיד "עוז לו בך" ומסיים "מסילות בלבבם" לשון רבים. אמרנו פעם קודמת כמה רמזים בענין. אחר כך הוא מביא את שלשת הפירושים בפרק הראשון, אבל לקושיא הראשונה הוא לא מתייחס כאן אלא רק בסוף המאמר, שם הוא מסביר שה"עוז לו בך" הולך על "חד בדרא", הרבי והמנהיג של הדור – שיש אחד ש"עוז לו בך", הוא מנהיג הדור, ובזכותו "מסילות בלבבם" של כל בני הדור שהולכים בעקבותיו. למדנו את ההמשך הזה מתחלת השנה ועוד לא ראינו בכל ההמשך עד כה דגש גדול וחזק ביותר על כך שיש "חד בדרא", מנהיג הדור שצריכים לציית להוראות שלו והוא הרועה של הדור. דווקא כשהוא מגיע לתאריך יום ההולדת של אביו הוא אומר זאת ודורש על הפסוק הזה, לכן ברור שהוא מתכוון שאותו אדם ש"עוז לו בך" – לשון רבים – הוא אביו, הרבי הרש"ב, שזהו יום הולדתו. כל זה רק כדי שנכנס לתוך המאמר עם קצת הבנה במה שקורה כאן.

מהם שלשת הפירושים? הפירוש הראשון של רש"י, שאת ההסבר שלו למדנו פעם קודמת – לומד תורה בתום לב, שעושה את שכל התורה עיקר ואת השכל שלו טפל, ששכל התורה הוא "ברי", בטוח נכון, והשכל שלי וכל המדות שלי הם "שמא", לכן צריך "מסילות בלבבם", להשגיח תמיד על המדות שלי שתהיינה מותאמות למה שכתוב בתורה.

אחר כך בא פירוש המדרש – "'אשרי אדם עוז לו בך', יכול לכולהון? תלמוד תורה "מסלות בלבבם', אילין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון", מתייחס לצדיקים מיוחדים שמסלות התורה כבושות בלבבם. את הפירוש הזה יסביר כעת. אחר כך מביא את פירוש הרב המגיד, שיש כמה שאומרים דברי תורה אך הם דברי הבל ורוח, כי הם לא בטלים באמת לתורה. הסימן לבטול לתורה הוא קיום מצוות התורה, ומי שמסלות התורה בלבו – מקיים מצוות – זוכה לומר דברי תורה לאמתתם. שייך למתן תורה, שאמרנו "נעשה ונשמע" – קודם צריך בטול וקבלת עול – ואז כשלומדים תורה וכ"ש כשמחדשים תורה הלימוד יוצא מכוון לאמת.

הגענו להסבר בעבודה של הפירוש השני, פירוש המדרש, שהפסוק הולך על אלו ש"שבילין דאורייתא כבישין בלבהון":

הב' הוא עובדי ה' בלבבם [ביטוי מיוחד – יש 'עובדי ה' בגופם' ויש 'עובדי ה' בנשמתם', וכאן ביטוי לא שגרתי. הפסוק מדבר ב'עובד', אפשר לדרוש על רבי הלל מפאריטש.], והיינו דההשגה שבמוח מאירה בלבבם [בדיוק מתאים לרבי הלל, שהוא משכיל גדול מאד, אבל עיקר עבודתו הוא בלב – בלבו מאירה כל עצמת ההשכלה וההשגה שמשיג במוח. זו תופעה נדירה, לא שגרתית. כעת הוא יסביר כמה התופעה הזו נדירה, שעצם ההשגה מאירה בלב:] דהנה לפי שכלו יהולל איש [פסוק שמוסבר גם בתניא, באגה"ק טו. "יהולל" היינו התעוררות המדות, והפירוש הוא שהתעוררות המדות בלב היא לפי השכל:] דלידת המדות [ה"יהולל איש"] הם כפי השגת השכל ["לפי שכלו".], והסדר בזה הוא אשר המדות שבשכל נעשים שכל למדות שבלב [בכל אחד יש התכללות של השני. בתוך השכל יש את הנטיות של השכל, כמו בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא – הנטיה כבר נמצאת בתוך השכל, השכל של בית הלל נוטה להקל והשכל של בית שמאי נוטה להחמיר, יש חסד וגבורה בתוך השכל, מדות שבשכל. כך גם במדות יש את השכל שבמדות, שהוא החיות של המדות – מה שנותן חיות למדה הוא השכל שלה. השכל שבמדות בא מהמדות של השכל – כך אצל רוב האנשים, האנשים הטובים שעדיין אינם בדרגה של "שבילין דאורייתא כבישין בלבהון".], אבל השכל עצמו מתעלם מהמדות [עצם ההשגה לא מאירה בלב, אלא רק הארה שלה – לפעמים קוראים למה שמאיר במדות הלב ה"בכן" של ההשגה.], אמנם [כך קורה אצל מי שיש לו מוחין דקטנות, רוב האנשים. מוחין דקטנות, בלשון הקבלה, הם שמות אלקים. בעל מוחין דקטנות, גם כשמשיג אלקות, הוא בדרגת אלהים בגימטריא הטבע, לא זוכה לעצם שם הוי' שלמעלה מהטבע. אבל, יש אנשים מיוחדים שיש אצלם מוחין דגדלות, ו]במוחין דגדלות הנה השגת השכל כמו שהוא במוח שבראש מאיר בגילוי בלבבו [יש על התופעה הזו כמה מאמרים של רבי הלל דווקא.], ומובן דלידת המדות והתפעלותן הוא באופן אחר לגמרי [כשכל אור ההתבוננות נמצא בתוך הלב ממש בגלוי, המדה מתעוררת באופן אחר לגמרי] מהמדות והתפעלות הלב מהארת השכל שבא אל הלב ע"י המדות שבשכל [רק לקחת מדות שבשכל ולהפוך אותן לשכל שבמדות.], וזהו דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון ["שבילין דאורייתא" היינו עצם ההשגה, והם "כבישין בלבהון" – עצם ההשגה כבושה בלב. זו מדרגה אחרת לגמרי, משהו מופלא. בספירת העומר יש גדלות אמא וגדלות אבא. עיקר הגדלות הוא מצד אבא – "שבילין דאורייתא" היינו "אורייתא מחכמה נפקת". גם בגדלות אבא יש שתי מדרגות – הרשימו של גדלות אבא שנכנס ביום היסוד של כל שבוע ועצם גדלות אבא שנכנס ביום המלכות של כל שבוע. יש שני ימים של "כבישין בלבהון" בכל שבוע של ספירת העומר, שני הימים האחרונים, בכל מדה לפי ענינה. בכל אופן, זהו חידוש מופלא שעצם ההשגה מאירה בלב. יש מאמר של אדמו"ר הזקן, שגם רבי הלל מביא, שברגיל הדבורים מבלבלים את ההשגה – אי אפשר לדבר, או לשמוע דבורים בקול, ולהיות בעומק הכוונה. אבל אצל מי שנמצא בגדלות מוחין אפשר שניהם יחד, כמו רבי שאומר מאמר והוא בעצם ההשגה – אז אלה "דברים היוצאים מן הלב ופועלים את פעולתם". אז עומק ההשגה, פנימיות המדות והדבור החיצוני עובדים כולם יחד – איזו בחינה של משהו לא-מקומי, כמו שדברנו ביום חמישי. אצל מי שזוכה לגדלות המוחין הכל פועל הכי טוב וביחד. כמו שכתוב ששני קולות לא נשמעים, יש הגבלות של טבע, אבל אצל מי שבגדלות מוחין כל הגבלות הטבע נופלות – הכל יכול להאיר ביחד, משהו נפלא.] שההשגה שבמוח מאירה בלב, [כעת מחדד עוד יותר:] ופי' שבילין דאורייתא דבזה בא לבאר ההפרש בין ההשגה שבמוח כמו שהיא במוח עדיין לאותה ההשגה שבמוח כמו שהיא מאירה בלב [אמרנו ש"שבילין דאורייתא כבישין בלבהון" היינו שעצם ההשגה במוח מאירה בלב, אך כעת אומר שלא בדיוק אותו דבר – יש אותה עוצמה של גילוי, אבל בכל אופן מתגלה בלב משהו שלא היה במח. הגילוי בלב הוא לא רק המדות שבשכל, אבל כעת מחדש שגם בשכל הכי נעלם יש שרש של מדה. מהו השרש של מדה? רצון של ה' למשהו. כמו שמאיר במח, רצון ה' במדה לא גלוי, אבל כשהשכל מאיר בלב מתגלה שרש המדה. זה עיקר הפירוש של ה"שבילין דאורייתא" – שרש המדות כפי שהם בעצם ההשגה. החידוש הוא שמדרגה זו מאירה רק בלב, בעוד בשכל אינה מאירה. זה עוד חדוש מופלא שהוא כותב.], דהנה כלל ידוע אשר בכל דבר השגה [איזו השגה שלא תהיה,] אפי' היותר נעלית ונפלאה הנה בהכרח אשר תחייב איזה ענין במדה שבלב ובלבושי הנפש מחדו"מ [כל אמת מחייבת משהו בלב ואפילו גם במעשה. הרי אמת היא ראש-תוך-סוף האלף-בית, א-מ-ת. אמת היא דבר שלא נפסק, אז אם השכל הוא אמת הוא גם נמשך ללב ולמעשה – הוא רוצה משהו גם בלב וגם במעשה – אחרת אינו אמת. (זה קשור לעבודה מול שלשת העממים לעתיד לבוא?) גם כשנגיע לעצם השכל, קיני-קניזי-קדמוני, תהיה מחויבות שזה ישפיע גם על הלב ועל המעשה. למשל, כעת רוצים להקים קהילה בגולן – לא להשאיר ריק, כל אחד יכול לקחת בחשבון – אם הגולן משלשת העממים, עדיין מחייב רגש ומעשה. (אז מה ההבדל משבעת העממין?) שהשינוי בלב הוא לא רק מהארת השכל, מהמדות שבשכל, אלא מעצם השכל.] וגם השכל הנעלם והמופלא מחייב כן, וגם שכל הסתום שאופן השגתו הוא בדרך שלילה [מה ההבדל בין "שכל נעלם ומופלא" ל"שכל סתום"? הוא אומר ששכל נעלם ומופלא עדיין הוא בדרך חיוב, הוא אומר משהו, אלא שרק חכם מופלא ביותר יכול להשיגו, ולמעלה ממנו יש שכל סתום. אפשר לומר ששכל נעלם ומופלא הוא מצד חיצוניות הכתר ושכל סתום הוא מצד פנימיות הכתר או למעלה מכך מצד א"ק. שכל סתום הוא רק בדרך השלילה, כפי שאומר הרמב"ם ביחס לה', שאפשר להשיג בו רק בדרך השלילה.] וגם זה רק באופן השערה בלבד [לא שהוא ממש משיג בדרך השלילה, אלא רק משער משהו.] הנה גם שכל זה הסתום מחייב דבר בעבודה במדה שבלב או בלבושי הנפש [איפה שלא יהיה השכל, אפילו במחשבה קדומה דא"ק, הוא מחייב משהו בלב ובמעשה.], וטעם הדבר הוא לפי דמדות משלימות את ההשכלה [סוד אמת, ה-מ וה-ת משלימים את ה-א.] כמו שבינה הכלולה בחכ' משלמת את החכ' [מביא דוגמה מכך שיש "הבן בחכמה", בינה בתוך החכמה. כתוב "וכל העם רןאים את הקולות", רואים את הנשמע, ויש דעה אחת בחז"ל שכך גם שומעים את הנראה. שמיעת הנראה היא "הבן בחכמה", הבינה הכלולה בחכמה, ו"רואים את הנשמע" היינו החכמה הכלולה בבינה. שלמות הראיה היא שיש בתוכה גם שמיעה. כך המדות והמעשים משלימים את עצם השכל.], אמנם בהיות ההשגה במוח [ולא מגיעה עדיין ללב] אין המדות ניכרות כלל [ה"שבילין דאורייתא" היינו עצם ההשגה, אבל מה שההשגה מחייבת מדה, ודבר זה לא מתגלה בעצם המח – כל שכן כשמדובר במח נפלא ועוד יותר במח סתום.] אלא כאשר ההשגה שבמוח מאירה בלב [מה שזוכה לו בעל גדלות מוחין באמת,] אז הנה מתגלות המדות שבההשכלה והם [מה שנקרא כאן במדרש] השבילין דאורייתא, ועם היותם מתגלים אבל עם זה הם עדיין כבושים בלב [כבושים בפנימיות הלב,] שאינם בדומה כלל למדות [הרגילות] שבלב [שמתעוררות מהמדות שבשכל שהופכות להיות שכל שבמדות, ומתעוררות מדות חיצוניות, בחיצוניות הלב.], וכל ענין עבודתו [של היהודי שזוכה להיות עובד ה' בלבבו,] שהשבילין דאורייתא שהם המדות שבמוחין יעוררו את המדות שבלב [יש מדות בלב, אהבה ויראה שמתעוררות על ידי ה"בכן" של ההתבוננות, וה"שבילין דאורייתא" מחיות ומעוררות את המדות שבחיצוניות הלב. למה צריך את המדות החיצוניות?] להיות עבודה בפועל [פנימיות הלב היא כמו המח, שלא מניעה באופן ישיר לפעולה – הוא לא יקום לבנות בפועל את הקני, הקניזי והקדמוני. אם כן, יש את עצם השכל כמו שהוא במח ויש מי שזוכה שעצם השכל מאיר בלב – "שבילין דאורייתא כבישין בלבבהון" – וכעת השבילין האלה מחיים את המדות בחיצוניות ונותנים יתר כח ועוז שהמדות האלה יעורר את העבודה בפועל.], להיות דכל עבודה בפועל היא ע"י התעוררות המדות שבלב [יש מעלה במדות בחיצוניות הלב, שקרובות למעשה, רק צריך לתת להן תוספת אור וכח מהמדות בפנימיות הלב, מה"שבילין דאורייתא" שכבושות בלב. לכן חייבים גם את החיצוניות, אבל צריך שה"שבילין דאורייתא" יהיו כבישין בלבהון. כל זה הסבר – מופלא ביותר – לפי פירוש המדרש על הפסוק "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". מה הווארט כאן? "עוז לו בך" היינו עצם גדלות המוחין ו"מסלות בלבבם" היינו ה"שבילין דאורייתא". מסלות לשון שבילים, כך מתרגם המדרש, והמסלות-השבילים מאירים בלב מעצם השכל.],