1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (133)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (3)

כ"ב סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

התחלנו את המאמר "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם". יש שלשה פירושים שהרבי מביא. אחד מהרש"י, שקיצורו הוא שצריך ללמוד תורה בתום לב. מה הכוונה? שהשכל של התורה הוא העיקר, הוא הברי, והשכל שלי הוא השמא, ולכן אני צריך כל הזמן להתאמץ להתאים את השכל שלי לתורה. יש חוקרים שאצלם בדיוק ההיפך, השכל של התורה הוא השמא והשכל שלי הוא הברי ואני מתאים את התורה לשכל שלי – זו צורת הלימוד הלא רצויה. צריך שיהיה "עוז לו בך", שהשכל של התורה הוא הברי, ומי שלומד כך אזי "מסלות בלבבם" – מנסה כל הזמן לתקן את המדות שלי לפי השכל של התורה, הוא משתדל להתאים את עצמו לאמת של התורה.

אחר כך יש את הפירוש השני, פירוש המדרש, שמסביר ש"אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" היינו "אילין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון" – אלו שמסלות התורה כבושות בלבם, כפי שלמדנו אתמול. הוא מסביר ששבילי התורה היינו עצם השכל, ולא רק המדות שבשכל. בתוך עצם השכל – גם הכי עמוק שיש, שכל נעלם ומופלא, שכל סתום – יש גם מדה בכח, כי המדה משלימה את השכל. בלי המדה השכל אינו אמת. הסברנו שאמת היינו א-מ-ת, שכל-מדות-מעשה בפועל – כדי שמשהו יהיה אמתי הוא צריך את כל הראש-תוך-סוף, מהשכל עד התכלית. בשכל עצמו המדות אינן גלויות – הכוונה למדות שבעצם השכל, ולא למדות שאדם מוליד על ידי התבוננות, כאשר המדות שבשכל הופכות להיות השכל שבמדות. מי שזוכה לכך הוא רק בעל גדלות מוחין – שעצם השכל מאיר בלב. החדוש הוא שבלב מתגלים השבילים. לפי הפירוש שלו, "אשרי אדם עוז לו בך" היינו מי שזוכה לגדלות מוחין ואז "מסלות בלבבם" – השבילין דאורייתא, המדות כפי שכלולות בעצם השכל, מאירים אצלו בלב ומעוררים את המדות בחיצוניות הלב, שהן המפעילות את המעשים בפועל. גם זה פירוש מאד עמוק, שלמדנו אתמול.

אחר כך הוא מגיע לפירוש השלישי, של הרב המגיד, שהוא יחסית פירוש פשוט. הרב המגיד פירש ש"אין עוז אלא תורה" והסביר שיש שלומדים תורה לא כראוי, לא כדבעי, ואז גם כשאומרים דברי תורה הם דברי רוח. אבל מי שיש לו בטול, לומד לשמה, הכל כדי לעשות את רצון ה' מתוך בטול, הוא מכוון את התורה לאמתתה. הסברנו אתמול שהפירוש הזה הוא קצת על דרך "נעשה ונשמע" – שאם יש לו בטול לרצון ה' הוא שומע נכון את רצון ה'. לא רק ההסבר הפשוט, שקודם אדם צריך לעשות ואז זוכה לטעמי התורה – כאן הפירוש שצריך ללמוד מתוך בטול ואז זוכה לתורה לאמתתה. כעת מרחיב לפי הפירוש של הרב המגיד:

והג' הוא שהלימוד דתו' יהי' כדבעי למהוי שידע שהתו' היא חכמתו ית' [כל הזמן הוא מודע לכך שהתורה אינה שכל אנושי אלא היא חכמת ה' יתברך.] והלימוד בתורה הנה צ"ל בביטול [זה עיקר החידוש של החסידות, שצריך ללמוד תורה בבטול. איך זה בא לידי ביטוי?] וכמ"ש תען לשוני אמרתיך [הוא לא הזכיר זאת קודם. זה אחד הפירושים – הפירוש העיקרי – לפסוק הכותרת של עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". היות שכל הנשמות, בכל הדורות, היו נוכחות במתן תורה – למי מכוון ה"לאמר"? "לאמר" בסוף פסוק אומר להגיד למישהו אחר, אבל כאן כולם היו, לכן יש הרבה פירושים ל"לאמר" בפסוק הזה. לבעל אור החיים יש כמה פירושים בענין, אבל הפירוש העיקרי בפסוק שה"לאמר" היינו שהדברים יאמרו מעצמם, על פי הפסוק שמביא כאן – "תען לשוני אמרתך". שאדם לומד תורה וצריך שלשונו תענה על האמרה של ה', כמעט כמו משה רבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו. איך מגיעים לכך? על ידי שמעוררים את ניצוץ משה רבינו שבתוכנו, ומשה רבינו הוא בטול גמור לנותן התורה.] כעונה אחר הקורא ולימוד זה צריך לפעול שיהי' הקיום בפועל ["לשמה" בפירוש הפשוט, שכל מה שהוא לומד בא לידי ביטוי בפועל – שכל הכח שלו יוצא לפועל. כמו שלא מזמן למדנו בדרשות הר"ן שעיקר מעלת משה, שהוא בטול גמור, שהוציא לפועל את כל הפוטנציאל שהיה לו. אצל אדם רגיל לא ככה, יש לו המון בכח שלא מממש בחיים שלו, והוא בתסכול מזה. אם הוא יודע כמה פוטנציאל הוא לא מממש הוא מתוסכל, ואם הוא לא מתוסכל סימן שהוא לא מודע לכמה יש בכח שאינו מממש בפועל. כתוב שמי שהכי ממש את כל ה'בכח' שלו הוא משה רבינו, כי הוא בתכלית הבטול – "הא בהא תליא". ככל שיש יותר בטול לה' נפתח הצינור לכך שכל מה שיש בכח יוצא לפועל. כאן הוא אומר במלים פשוטות, שאם הוא לומד בבטול, "תען לשוני אמרתך", הלימוד צריך לבוא לידי קיום בפועל – ממילא כל מה שהוא לומד הוא עושה בפועל, כל התורה היא בשביל מצוות מעשיות בפועל. אפשר לומר שלפעמים כשאדם לומד ואחר כך כשבא לקיים בפועל הוא לא מצליח, "אונס רחמנא פטריה" – הוא פטור. אבל יתכן שבפנימיות, בדקות, עצם הסבה לכך שאדם אנוס – גם בהשגחה פרטית, אם אדם יכול או לא יכול לקיים, אבל בפנימיות הסבה שאדם לא יכול לקיים, לא מצא אתרוג כשר לגמרי לכתחילה, אך בלא מודע הסבה היא – שהוא לא למד לכתחילה את התורה בבטול. אם לכתחילה היה מקיים בבטול זה היה מביא את ההשגחה הפרטית שכאשר יגיע לקיום הסביבה תסכים ותסייע לו – "בא לטהר מסייעין לו". אם הוא בא להטהר, לומד תורה לשמה, יש לו סיוע מהשמים שיוכל לקיים. מי שאנוס – יש לו תירוץ שמתקבל, הוא פטור. אבל מי יודע מה היה קורה אם לכתחילה היה לומד תורה לשמה.], וכמו שאנו אומרים בברכת ק"ש [השניה שלפני קריאת שמע, ברכת "אהבת עולם", בה נכנסים לפי הקבלה להיכל אהבה מבין שבעת העולמות. קודם היו בהיכל אחר, וכשאומרים "אהבת עולם" נכנסים להיכל האהבה ונשארים בו עד סוף ק"ש, עד "אמת ויציב", בו כבר עוברים להיכל הרצון. למה אמרנו את זה? כי כל התפלה של] ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה [הוא מתוך מקיף של אהבת ה'. הוא לא כותב זאת, אבל כך יוצא: בטול הוא פנימיות החכמה, ראשית קו ימין של הספירות, ואהבה היא פנימיות החסד שתחת החכמה. אהבה היא "אברהם" ובטול הוא "אלהי אברהם". מתוך האהבה, שהיא ענף של הבטול, אנחנו אומרים "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמור ולעשות ולקיים", העיקר הוא כדי להגיע לעשיה ושהעשיה תתקיים. לפעמים עושים מצוה והיא לא מתקיימת, היא לא לאורך זמן. הקיום לאורך זמן הוא גם סימן של אמת. דבר שלא מתקיים הוא לא אמתי, כמו נחל אכזב, שמתחיל ולא נגמר. צריך לשמור – הרבה פעמים מסבירים שהשמירה היא שהמשנה תהיה שמורה בפיו. גם לשון "ואביו שמר את הדבר", מחכה מתי מתקיים, כמו שאברהם אבינו מחכה מתי יבואו אורחים. ורוצים לעשות ושהעשיה גם תתקיים – אדם נותן צדקה לעני, ויתכן שהיא מגיעה לרגע ליד העני ואז הולכת לאיבוד, אז הצדקה לא התקיימה. תכלית הכוונה שהעני יקח את הכסף ויקנה אוכל, או יתרפא אם צריך רפואה – תכלית הכוונה שהעשיה תתקיים ותגיע עד הסוף. לפני כן יש "להבין ולהשכיל" – סדר מענין, כי "להבין" היינו בינה ו"להשכיל" בדרך כלל חכמה. הייתי חושב שחכמה לפני בינה, אבל כאן הסדר קודם להבין מה שכתוב ואחר כך להשכיל, כמו "אשרי משכיל אל דל" – אדם לומד הלכה,  מבין משהו, ואז צריך להשכיל (בחכמה יותר עמוקה) איך ליישם זאת בפועל. "אשרי משכיל אל דל" – איך אני עושה משהו לטובת הדל. חז"ל מסבירים שהדל הוא חולה – להשכיל איך לעזור לחולה בפועל. האריז"ל אומר בפירוש ש"להשכיל" היינו מוחין דאבא. מתאים למבואר בחסידות שסדר העבודה הוא שמתחילים בהתבוננות וממנה מגיעים להסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". קודם "להבין" ואז "ולהשכיל", גם לשון הסתכלות – חכמה היא ראיה. אז, אחרי ה"להבין ולהשכיל", שומרים – כפירוש הבעל שם טוב, כל הזמן להיות דרוך מתי תתקיים המצוה – ואז גם עושים ומקיימים, שתכלית כוונת המצוה מתקיימת עד הסוף. הכל מתחיל מ"ותן בלבנו", לכן דבר ראשון "להבין" – "בינה לבא ובה הלב מבין" – ואז "ולהשכיל", "לאסתכלא" וגם לעלות על הדרך הנכונה איך לעשות, "משכיל אל דל", ומתוך כך "לשמור ולעשות ולקיים" והכל "באהבה" כנ"ל. כתוב שחסיד הוא חסד עם י – אהבה עם גילוי של בטול. הבטול מתגלה בתוך החסד, בתוך האהבה. החסד הוא אברהם וה-י, הבטול, הוא "אלהי אברהם". צריך שהכל יהיה באהבה. ידוע שהמלה תורה עולה אהבה פעמים בטול (שניהם מספרים ראשוניים).], וקיום המצות הנה זה מאמת את הלימוד דתורה שהוא אמיתי [כמו "דוד מלך ישראל חי וקים" לעד – צריך קיום. אמרנו שאמת היינו ראש-תוך-סוף, וכאן אומר זאת גם לגבי הפירוש השלישי. בפירוש השני, אם כי הזכיר את המעשה, אבל העיקר היה שמתוך עצם השכל הוא מגלה את המדה שהיתה בתוך עצם השכל, "מסלות בלבבם", "שבילין דאורייתא". הוא הזכיר גם שצריך לצאת מחדו"מ, אבל הדגש היה על המדה, ובפירוש השלישי הדגש הוא על המעשה עצמו, ה-ת של אמת (ולא על המדה, ה-מ של אמת), שמאמת את הלימוד, ה-א של אמת, "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה".].

קיצור. יבאר ג' פירושים בעוז לו בך ומסלות בלבבם, א) עוז מבטחו הוא השכל דתורה [מה שחזק אצלו, ברי אצלו, הוא השכל של התורה – "בך", כב אותיות התורה. כתוב בתחלת הפרק "אשרי אדם עוז לו בך" ובסוף "אשרי אדם בוטח בך" וב"עוז מבטחו" הוא מחבר את שני הפירושים.] ויסביר ההפרש בין העבודה מתוך החקירה [שכלית, שאצלו השכל שלו הוא העיקר, השכל שלו הוא הברי והתורה היא השמא.] לעבודה מתום לב [יש שלשה פירושים תמימות – ברצון, בלב ובמעשה – וכן הפירוש הוא תום בלב. אצל מי שלומד תורה בתום לב העוז שלו הוא "בך", בתורה.], דהחוקר שכלו עיקר וברי ושכל התו' טפל ושמא ועבודתו דשכלו יסביר [כל הזמן השכל שלי צריך להסביר מה שכתוב בתורה, ואם הוא לא יכול להסביר כאילו יש בעיה בתורה שלא נותנת לשכל שלי להסביר אותה.], ותום לב שכלו טפל ושמא ושכל התו' עיקר וברי ועבודתו שגם שכלו ישיג האמת דתו' [הוא יודע שמה שכתוב בתורה, הוא התוקף והעוז שלי, וכל הזמן הוא מתבונן ולומד בעיון כדי להביא את השכל שלו, השמא, להשיג את השכל של התורה, שהוא הברי. כמו אחד שיודע שאותו חכם הוא ודאי אמת ואני לא יודע, אז כל הזמן אני הולך אליו ומשתדל להבין מה שהוא אומר – ככה צריך ללמוד תורה. מתוך זה, אומר רש"י, "מסלות בלבבם" –] ומבקר כל כחות נפשו שיהיו ע"פ שכל התו' ["מסלות בלבבם" היינו חשבון הנפש שעושה על כל אחד מכחות נפשו ועל כל מדה בנפש שיהיו לפי התורה.], ב) עובדי ה' בלבבם [הביטוי המיוחד, כפי שאמרנו, שבדרך כלל כתוב "עובדי ה' בנשמתם" או "עובדי ה' בגופם" וכאן יש ביטוי יחודי.] שההשגה דמוח [של בעל גדלות מוחין] מאירה בלב ושבילין דאורייתא [תרגום המדרש ל"מסלות בלבבם".] הם מדות שב[עצם ה]שכל [שהן מתגלות בלב.], ג) דקיום המצות בפועל [עם כל הפירושים, ובכלל שזוכה שכל הכח שלו יוצא לפועל – סוד האות כף באלף-בית, שאומרת כחך-פעל. כתוב "אין כף אלא לכתר" – היכולת להוציא לפועל את כל מה שיש בכח באה מהכתר, למעלה מהשכל, בטול ועד כדי בטול במציאות ממש.] מאמת את לימוד התורה [זה פירוש המגיד, פירוש החסידות, שלכאורה הוא הכי פשוט – אבל יש בו גם חידוש מיוחד, תכלית הבטול.].

עד כאן פרק הפתיחה של המאמר, שמפרש את הפסוק. אמרנו שהמאמר נאמר ב-כ' חשון תש"ה, יום ההולדת של הרבי הרש"ב שאז נעשה בן פד, ולכן הוא מבאר פסוק בפרק פד, ובסוף הוא גם אומר ש"אדם עוז לו בך" רומז לצדיק הדור – רומז בפירוש לאבא שלו, שהוא ה"אדם עוז לו בך", ומתוך כך "מסלות בלבבם", יש השפעה של הדרך שלו והשכל והמדות שלו מגיעים לכל עם ישראל, "בלבבם" לשון רבים. קודם צריך להיות אחד שהוא ה"חד בדרא", "אדם עוז לו בך", כפי שיאמר בסוף המאמר. כל המאמר הזה הוא חלק מ'המשך', וכדי להמשיך את הענין שאנחנו לומדים במאמרים הקודמים הוא צריך לקצר מה היה קודם:

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דתומ"צ הם אכילה ושתי' ברוחני' [כתוב במדרש שכל פעם שכתוב בספר קהלת אכילה ושתיה – כמו הפסוק שלמדנו קודם, "לאכול ולשתות ולשמוח" – הכוונה לתורה ולמצוות ולמעשים טובים:] דאכילה הוא תורה שנק' לחם ושתי' הם המצות [ומה היחוד של השתיה? שאם אדם אוכל ולא שותה אכילתו דם – האכילה לא מגיעה לתכלית, להגיע לכל אבר, להזין אותו ולגלות את כחו המיוחד. צריך התורה כדי לייצר את הדם, אבל כדי שהדם יתפשט, יגיע לכל מקום ויפעל את פעולתו צריך את המעשה שהוא העיקר – צריך לשתות. כתוב "אכלו רעים", יחוד י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ואז "שתו ושכרו דודים", יחוד וה, המדות והמעשה בפועל. כל מצוה היא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", יחוד וה, שני הדודים. יש גם שמחה באכילה, אבל עיקר השמחה הוא בשתיה, בפרט כשמדובר ב"שתו ושכרו" – שתית יין. יש גם שתית מים, "אין מים אלא תורה", אבל "שתו ושכרו" הוא עיקר השמחה – יש "שתו ושכרו" רק בפורים, "חייב איניש לבסומי". שמחת פורים היא השמחה הכי גדולה בשנה, שמחת היחידה שבנפש, וכנראה ממנה באים ליחוד וה, "שתו ושכרו דודים", תכלית כל המצוות. היו חסידים שהיו אומרים 'לחיים' לפני התפלה. היו חסידים, גם בדור שלנו בירושלים, שהיו מתחילים את התפלה ומגיעים עד הקדיש שאחרי "ישתבח", ולפני "ברכו" היו שותים לחיים – לא יותר מדי, קצת – ואז אפשר להמשיך להתפלל כדבעי. אפשר להזכיר בשמו, כך נהג רבי משה וובר, גדול החסידים בירושלים, והיו עוד כאלה. כשרוצים לעשות מצוה צריך "שתו ושכרו דודים" – כל המצוות הן מתוך שמחה של מצוה, צריך לשמוח. הוא אומר שהתורה היא לחם, "לכו לחמו בלחמי", ושתיה היא מצוות.], ובגשמי' [מהי אכילה ושתיה?] הנה האדם שהוא גבוה במע' ומדרי' [הכי גבוה בסולם הנבראים, דומם-צומח-חי-מדבר, אך אף שהוא הכי גבוה הוא] ניזון מהצו"ח שהם למטה ממנו [מקבל את החיות מהמדרגות הנמוכות. למה מה שלמטה מזין את מה שלמעלה?], והטעם הוא דהמוצא פי הוי' בצו"ח הוא למ' מהמוצא פי הוי' שבאדם ["כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – כעת לומדים בחת"ת שער היחוד והאמונה, שם מוסבר שכל דבר מקבל את החיות שלו מהאותיות שבו, "מוצא פי הוי' שבו". בצלאל היה יודע אותיות בהן נברא מעשה בראשית, ומי שיודע זאת יכול לעשות שינויים במעשה בראשית – "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק". כמה שוה "מוצא פי הוי'" – "מוצא" שוה 137, המספר העיקרי של מעשה בראשית היום, והכל שוה – 253, המשולש של בך, כב אותיות התורה, "אשרי אדם עוז לו בך". בכל דבר יש אותיות, ה"מוצא פי הוי'" שלו, שהוא השם שלו. הוא כותב חידוש גדול, שה"מוצא פי הוי'" שבצומח וחי למעלה מה"מוצא פי הוי'" שבאדם. באדם יש את "נעשה אדם" ובצומח יש את "תדשא הארץ" ובחי "ישרצו המים" (בדגים) או "תוצא הארץ" (בבהמות טהורות), אבל המאמר שבאדם בא מתקון והוא למטה מהמאמרות שבצומח וחי שבאו מתהו שקודם לתיקון. יש כלל גדול בחסידות שכל קדימה היא גם במעלה ולא רק בזמן. למשל, "דרך ארץ קדמה לתורה" אומר שיש גם קדימה במעלה, אחרת לא היו אומרים "קדמה". קדימה היא "גן בעדן מקדם".], דהאדם שרשו מתקון [מודגש בכך שכתוב "נעשה" לשון רבים, ריבוי כלים. יש גם שאלה איך ה' פונה למלאכים ואומר "נעשה" – הוא צריך את המלאכים? כתוב אחר כך "ויברא", לשון יחיד, שרק ה' ברא את האדם ולא המלאכים. בכל אופן, ה"נעשה" כאן הוא שיתוף פעולה, כמו שמוסבר בחסידות שכל מה שקדם במעשה בראשית משתף פעולה בבריאת האדם – כל מה שנברא עד כאן תורם תרומה כדי לברוא את האדם. אדם הוא ר"ת אדם-דוד-משיח – כתוב שלדוד לא היו שנים והוא צריך לקבל שנים מאדם הראשון או בפנימיות מהאבות. כנראה שלא רק בדוד, אלא בכל אדם, יש משהו שהוא צריך לקבל תרומה – עצם הקיום שלו, שחי וקים, תלוי בתרומה בכל מה שקדם לו. מהי ההשתתפות? סימן של עולם התיקון. עולם התיקון הוא גם הרבה כלים וגם שיתוף פעולה. רק באדם כתוב "נעשה אדם", יש בכך חידוש יפה, אבל גם גם סימן שיותר למטה, כי עולם התיקון הוא אחרי עולם התהו, בו יש אורות יותר תקיפים וחזקים. שם האורות פועלים בלי שיתוף פעולה, כל אחד אומר "אנא אמלוך", יש לי כל הכח לפעול בעצמי, לא צריך מישהו אחר.] והצו"ח הנה שרשם מהתהו שקדם לתקון ורק שע"י שבה"כ דתהו שהוא הפרדת אותי' התיבה [כפי הדוגמה שהביא קודם, שלוקחים מלה – תמיד הדוגמה היא המלה "ברוך" – שכל עוד האותיות מחוברות מבינים מה המלה רוצה לומר, אבל אם שוברים את המלה, מפרידים את האותיות, כבר אי אפשר להבין מה היה. היה בנין ושברו אותו – נשארו רק אבנים. אי אפשר לראות איך הבנין היה נראה קודם, ואם מדובר באותיות ומלים אי אפשר להבין את התוכן שהיה קודם. ועל ידי השבירה] הנה הניצוצות דתהו נפלו למטה [נפלו ניצוצות יחד עם שברי הכלים. עולם התהו הוא סוד אנ"ך – אורות-ניצוצות-כלים. האורות הסתלקות למעלה, הכלים נשברו ונקברו בעולמות התחתונים – העולמות התחתונים הם כמו בית קברות, הכלים מתו ונקברו שם – ובתוך שברי הכלים יש ניצוצות שעלינו לברר אותם. לכן, הצומח והחי למטה מהאדם, אבל שרשם בתהו שלמעלה מהאדם.], וכן [כפי שאדם ניזון מהצומח והחי, שהלחם מחבר את הנשמה והגוף שלו, כן] הוא בלחם דתו' שהוא מזון להנפש ובה ועל ידה התחברות אוא"ס [כמו הנפש של כל העולמות.] עם העולמות וממשיכים תוס' אורות [מה שלא היה בשרש של סדר ההשתלשלות.], אמנם בכדי שיהי' המשכת אוא"ס בעולם הוא ע"י המצות [לא די בלימוד תורה וצריך מצוות בפועל,] שהם שתי' [לימוד תורה 'ממציא' את אור אין סוף לתוך העולמות, אך כדי שיתפשט ויגיע לכל מקום צריך למצוות בפועל.] וכשם דהתפשטות הדם שמחי' את האברים הוא ע"י השתי' [דווקא, ולא האכילה.] כן ע"י המצות דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא [כל מצוה היא אבר.] הנה נמשך אוא"ס בעולם [עד כאן סיכום המאמר הקודם, וכעת ימשיך לפרק החדש.].