1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (134)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (4)

כ"ג סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול למדנו מה שהוא הביא בסוף הפרק הראשון כאן, על הפסוק "אשרי אדם עוז לו בך", בפירוש השלישי של הרב המגיד, את מה שכתוב בברכת "אהבת עולם" – "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמור ולעשות ולקיים" – והסברנו את הסדר בברכה, למה מתחיל מ"להבין" ואז "ולהשכיל" ואחר כך "לשמור ולעשות ולקיים". מן הראוי ללמוד את המשפט מבפנים, מתוך הסידור, ולהשלים את הביאור – הוא הביא את המשפט בקיצור. בסידור כתוב "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". יש כאן שלשה לשונות שהוא דילג עליהם – "לשמוע ללמוד וללמד". היות שזו כוונה במה שאומרים כל בקר כדאי לשים לב ולהתבונן. שוב, מתחיל מ"ותן בלבנו בינה", שאמרנו שעל דרך "בינה לבא ובה הלב מבין", ולכן מיד אחרי "ותן בלבנו בינה" אומרים "להבין". יש בסידור פסיקים, ניקוד, שאפשר לסמוך בדרך כלל. יש כאן יחידה של "להבין ולהשכיל", יחידה של "לשמוע ללמוד וללמד" ויחידה של "לשמור ולעשות ולקיים" (פסיק אחד לא במקום).

יש שמונה לשונות כאן. הרבה פעמים בינה נקראת הספירה השמינית, כי היא שמינית מלמטה למעלה, לכן לפעמים נקראת "רקיעא תמינאה" – אחת הכוונות של שמונת נרות חנוכה. אם נכוון ככה צריכים קצת לשנות מה שהסברנו אתמול – הכל יעלה בקנה. אחרי המלה "בינה" יש כאן שמונה לשונות, "להבין וכו'", ומתבקש לומר שהם כנגד שמונה הספירות מבינה ולמטה. "להבין" היינו שוב בינה – אפשר לומר ש"בינה" היא אמא עילאה ו"להבין" כבר תבונה. אחר כך עוד שבע מילים צריכות להיות כנגד הספירות מחסד עד מלכות – כך מתבקש, ונפרש לפי הסדר.

קודם כל, צריך להבין את שלש המילים שהוא דילג עליהן – "לשמוע ללמוד וללמד". את ההבדל בין "לשמוע" ל"ללמוד" אפשר להסביר בשני אופנים. במצות הקהל כתוב שצריך להביא אנשים, נשים וטף. חז"ל אומרים, ורש"י מביא בפשש"מ, ש"אנשים ללמוד ונשים לשמוע". מה ההבדל בין לימוד לשמיעה? האנשים נכנסים לעובי הקורה של הפלפול, השקו"ט בפרטי הדינים, וזה לימוד. לשמוע פירושו יותר לקבל רושם כללי. אפשר לומר בצורה פשוטה ששם "לשמוע" היינו את הכלל, את רוח הדברים, ו"ללמוד" היינו את הפרטים, לדעת את כל דקדוקי ההלכה כדי שאפשר לקיים כהלכה. גם כאן רואים שהתכלית של "ללמוד" היא "ללמד". יש "לשמוע", ענין בפני עצמו, ואז זוג של "ללמוד וללמד". "ללמוד וללמד" הוא אחד הסודות של הלב היהודי, ב למדים, למד אחת לשון "ללמוד" ולמד שניה מולה של "ללמד". זה אופן אחד שאפשר להסביר, שיש כאן עליה – "לשמוע" פחות מ"ללמוד", "נשים לשמוע" ו"אנשים ללמוד", והאנשים באים ללמוד כדי שבסוף ילמדו.

יש עוד דרך להסביר, לפני "נעשה ונשמע", שכל הלימוד נכלל ב"נשמע". בדרך כלל שמיעה היא משהו רציני מאד – שמיעה היא בדרך כלל בינה. אומרים "שמע ישראל", ולא 'למד ישראל'. אפשר לקבל רמז במהות השמיעה גם מהפרשה השניה "והיה אם שמוע תשמעו". הפרשה הראשונה מתחילה "שמע" והשניה "והיה אם שמוע תשמעו". איך רש"י מפרש? כל פעם שיש כפל לשון וניתן לדרוש רש"י דורש, וכאן מפרש "'אם שמוע' בישן 'תשמעו' בחדש" – מאמר חז"ל שרש"י מביא בפשש"מ. השמיעה הראשונה היא במשהו ישן – אדם שומע ומתבונן במשהו שכבר יש לו במלאי, בזכרון שלו – והשמיעה השניה היא במשהו חדש. כאן כשכתוב "לשמוע ללמוד" הייתי אומר בפשטות ש"לשמוע" בישן וצריך גם "ללמוד" כל יום משהו חדש. כלל גדול, גם לגבי אנשי כולל, במיוחד בזמן שעושים חזרות – חזרה היא כדי "לשמוע", חוזרים כדי לשמוע טוב. שמיעה היא מאד פנימית, פעם ראשונה אינך שומע וצריך לחזור עוד פעם – וכמה פעמים – כדי לשמוע בדיוק מה שלמדת. אבל השמיעה היא בישן, ויש פסוק "וישן מפני חדש תוציאו" – עיקר החידוש, עיקר החיות בלימוד, הוא דווקא מדברים חדשים. לכן בזמן שעושים חזרה צריך גם "ללמוד" משהו חדש. עוד יותר, משמע מכאן – מ"ללמוד וללמד" – שמה שאדם צריך ללמד לרבים, לתלמידים, כמו מורה בחדר או בכתה, הוא מה שהתחדש לך היום. כמו שרש"י כותב בחומש – אם יש משהו שלומדים כל יום הוא פירוש רש"י – שהוא כתב לפי הפשטים שהתחדשו לו באותו יום, ואם הייתי כותב היום היה כתוב אחרת, לפי "פשטים המתחדשים בכל יום". כמה שפירוש רש"י מקודש וקבוע, הוא מתחדש תמיד כמו כל דבר תורה – "דדיה ירווך בכל עת", תמיד טועמים טעם חדש, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". אפשר ללמוד כאן ששמיעה היא משהו ישן ולימוד הוא משהו חדש, וצריך "ללמד" דווקא מה שהתחדש לך היום – כי יש בו הכי הרבה חיות. זו גם קצת בעיה, היום בחינוך של היום אפילו מאד בעיתי, כי כל הלימוד לפי תכניות לימוד. הכל בתוך קופסא סגורה, מרובע, צריך ללמוד ולהספיק את החומר – יש מבחן. הכל סגור, בלי חיות, זה לא "ללמוד וללמד". "ללמוד וללמד" הוא שמה שמתחדש מיד מעבירים הלאה. בכל אופן, זו ממש בעיה – מה עם כל היסודות? כמו ששואלים בחסידות – למה לא לומדים כל כך את כתבי האריז"ל בחב"ד? הרי אלה היסודות, שאי אפשר בלעדיהם. זו באמת בעיה. מצד אחד, צריך יסודות – אפילו אצלנו בלי ללמוד "סוד הוי' ליראיו" אתה חסר את היסודות. כשהיה טרי למדנו את זה, היו שיעורים, אבל היום כבר לא. יתכן שהחדש לא יסודי כמו הישן, אבל יש לו מעלה שהוא חדש. כל אחד ואחד בזמן הפנאי שלו, שיתכן הרבה זמן, צריך להשלים – לעשות השלמות על הישן, על היסודות. גם בחסידות, מה החדש? שהרבי אמר מאמר היום. לא משנה שבלי היסודות אתה לא יכול להבין טוב את המאמר – אם הרבי היום אמר מאמר הוא כמו החדשות בעיתון, מענין את כולם, וצריך ללמד דווקא אותו, חדש מהתנור, "לחם חום ביום הלקחו". החדש הוא החם, וגם מחמם את הלב. זה כלל גדול, שכאשר מלמדים, מעבירים, צריך להעביר את החדש – מה שמתחדש – כי יש בו הכי הרבה חיות וחום, הוא יכול להחיות מישהו אחר ולחמם את הלב של מישהו אחר. זה עוד הסבר ל"לשמוע ללמוד וללמד".

נחזור: היות שיש פה שמונה לשונות במשפט הכי מתבקש לכוון אותן לפי הספירות לפי הסדר:

"בינה" היא בינה, וגם "להבין" שייך לבינה – אולי בתוך הבינה גופא היינו התבונה, "ואיש תבונה ידלנה".

אתמול אמרנו ש"להשכיל" היינו חכמה, אך אם רוצים להסביר לפי החסד צריך לומר שכאן זו חכמה המתלבשת בענף שלה, בספירת החסד. אז מתאים מאד לפסוק שאמרנו אתמול – "אשרי משכיל אל דל", חכמה שמתלבשת במעשה חסד. כדי לעזור למישהו צריך הסתכלות – ששייכת לחכמה – אבל זו ה-י שמתלבשת בתוך ה-חסד והופכת אותך לחסיד.

אחר כך "לשמוע" בשני הפירושים – "נשים לשמוע" את הכלל, את הרוח, או "לשמוע בישן" (שמתאים ל"שמע ישראל", צריך לשמוע את היסודות, גם לחדש בהם אבל העיקר לשמוע) – יהיה כאן בגבורה. לשמוע היטב ולהפנים היטב את הישן. שייך גם לנשים, שהרי "בנין המלכות [האשה] מן הגבורה".

הכי מתאים כאן "ללמוד" שיוצא בתפארת – בדיוק המקום שהוא אמור להיות בו, עמוד התורה, יעקב.

מתוך "ללמוד" בא "ללמד" – גם לגמרי מכוון. תלמידים הם כמו בנים, המשך, ואבא שמלמד את הבנים שלו הוא בבחינת נצח. לכן כל מבצע חינוך בעשרת המבצעים של הרבי הוא בנצח, "ברא כרעא דאבוה" – המשכה של קו ימין. "ללמוד וללמד" יוצא לגמרי במקום המתחדש. "ללמוד" בתפארת, יעקב, ו"ללמד" בנצח,  משה.

השלישיה בסוף גם מצוינת, כי היא מהוד עד מלכות שתמיד נחשבות לשלישיה – העשיה בפועל ממש. "לשמור" יוצא כאן מתחת ל"לשמוע" – שני השרשים שמע ו-שמר מאד דומים, שם-שם ורק חילוף ע-ר – הוד שתחת הגבורה. מהי שמירה? הסברנו אתמול שהשמירה היא לשם עשיה, כפירוש הבעל שם טוב על פי "ואביו שמר את הדבר" – השמיעה היא בישן והשמירה מתי יזדמן לקיים בפועל ממש.

צריך לשמור את המצוות ואחר כך כשמזדמן "לעשות" בפועל – כאן ביסוד, אצל הצדיק יסוד עולם. למה הוא נקרא צדיק? שכל פעם שיש הזדמנות הוא נותן צדקה בפועל.

אז צריך "ולקיים", שהצדקה תתקיים ותגיע ליעוד שלה – שתכלית המצוה תתקיים, כפי שהסברנו. התכלית של המצוה היא "לעשות" – תכלית היא תמיד מלכות.

רק כדי להשלים זאת נפתח בעוד מקום בסידור, בפרקי אבות פ"ד מ"ה, בעוד מאמר של "ללמוד וללמד לשמור ולעשות": "רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר הלומד תורה על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". כאן יש ארבעה לשונות מתוך המשפט בברכת "אהבת עולם". הלשונות הם בדיוק לפי הסדר. גם בברכה כתוב בדיוק הסדר הזה, רק שלפני "ללמוד" יש "לשמוע" ואחרי "לעשות" יש "לקיים". מה אומר כאן המשפט הזה? המפרשים מסבירים שלא ח"ו ש"הלומד על מנת ללמד" לא מתכוון לעשות את המצוות. אם הוא לא מתכוון לעשות מה שהוא לומד הוא רשע, ו"לא בשופטני עסקינן". מדובר באחד מאד גדול, כדוגמת רבא, שעסק בעיקר בתורה ולא עסק בעיקר בגמילות חסדים. לא מדובר באחד שלא עושה מצוות, אבל עיקר ההתמסרות והענין שלו הוא בתורה. כמו היום איש כולל – למד בכולל כל החיים, וגם היה ראש ישיבה – הכל בתוך הישיבה, בתוך ד' אמות של הלכה. כל מצוה שהזדמנה לו, כל מצוה שאינה נעשית על ידי אחרים – כפי שנלמד במאמר – הוא עשה. אם מישהו אחר יכול לעשות – מוטב, אני אמשיך ללמוד. אם לא יכול להעשות על ידי אחרים – חייב להפסיק, וכך עושה. בכל אופן, עיקר עיסוקו היה בתורה, ולא בגמילות חסדים, ולכן חי רק ארבעים שנה. אביי, שעשה עיקר גם מהתורה וגם מגמילות חסדים, חי ששים שנה. שניהם מבית עלי, אבל אביי בזכות הגמ"ח חי עוד עשרים שנה. כך מסבירים מפרשי המשנה, שיש אחד שלומד כדי ללמד, כמו רבא, ויש אחד שלומד כדי לעשות, כמו אביי, שעושה עיקר גדול גם מגמילות החסד. "הלומד על מנת לעשות" מספיקין בידו הכל.

מה הכוונה "הלומד על מנת ללמד"? יש אנשים שחושבים שכאשר אני לומד לעצמי זה יותר לעומק, יכול להתבודד ולהבין דברים לאשורם וכו', אך כאשר הופך להיות מורה ומלמד סיים את הקריירה שלו כתלמיד חכם. כך היה מקובל בישיבות של מתנגדים, בהרבה מקומות, שכאשר צריך ללכת ללמד – גמרת את הקריירה של תלמיד חכם. לכן הוא אומר שזה לא נכון – אין כאן טיפוס שלומד כדי ללמוד, אין כזה דבר, אלא רק לומד על מנת ללמד ולומד על מנת לעשות. אם הוא לומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד – החידוש כאן שלא מגרע מהלימוד העצמי שלו, אלא אדרבא, אפילו מחזק את הלימוד שלו. לכן מספיקין בידו "ללמוד" לעצמו וגם "ללמד". אם אתה מלמד אבל יש לך כתה שלא מקשיבה – כתוב בזהר שאשרי מי שמדבר על אזנים ששומעות ואוי למי שמדבר על אזנים שאינן שומעות. עיקר הברכה של "מספיקין בידו... ללמד" הוא שיש לך תלמידים הגונים, שמקשיבים ומבינים לעומק ועושים ומפיצים את התורה שלך לעומק. אמרנו ש"ללמד" שייך לנצח – תלמידים שעושים הנצחה. אם אין תלמידים הגונים זו לא הנצחה אלא הפסד. אם יש תלמידים הגונים אפשר לצאת לקרב ולנצח – "דידן נצח". מי ש"לומד על מנת לעשות"  מתכוון לעשות גמילות חסד, כמו אביי, אבל נותנים לו הכל – "ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

[במענה להערה:] כדי לקרב את העם בתשובה – כדי להביא משיח צריך שכולם יחזרו בתשובה – צריך קודם "לשמוע" משהו. מה שמחזיר יהודי בתשובה הוא שמיעת הנעם של התורה. [הרס"ג בתרגום שלו הופך את הסדר ב"נעשה ונשמע", אומר 'נשמע ונעשה'.] לכן הוא ורבי אייזיק נפטרו באותו יום, אותו מזל. אם כבר הזכרנו את רבינו סעדיה גאון נאמר רמז של היום – כמה שוה כג סיון? 149, סעדיה. האם יש עוד יום בשנה חוץ מהיום ששוה סעדיה? לא.

כל זה היה כדי שנוכל לכוון את המשפט החשוב הזה בתפלה, "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". [זה עזר להבין למה הוא דלג על כמה לשונות?] כנראה לפי איך שהסברנו אתמול. הפשט שהוא דילג כי כל הפירוש השלישי כאן, של המגיד, הוא עשיה. לכן הוא רצה לקפוץ כמה שיותר מהר לעשיה. "לשמוע ללמוד וללמד" יותר מתאים לפירוש השני, "שבילין דאורייתא כבישין בלבהון", ואילו הפירוש השלישי הוא בעיקר ה"ולעשות" – ה"מעשה הוא העיקר" – ולכן דילג אליו. כמו שנראה בהמשך, הפירוש השלישי הוא "נעוץ סופן בתחלתן ולא באמצעיתן", הוא קופץ מהתחלה לסוף ומדלג על האמצע.

נמשיך לפרק הבא:

לח) והנה ההשתתפות הזו [חוזר למאמר הקודם, לנקודה שלא הובאה גם בקיצור אתמול. הוא אמר שהדם שזורם בכל הגוף גורם להשתתפות בין כל האברים הפרטיים.] מה שבפעולה משתתפים שאר הכחות [שאני רואה בעין כח מסוים בתוך אבר מסוים, אבל יש השתתפות בכל הכחות שנעשית על ידי הדם. ההשתתפות הזו אינה בגלוי אלא בהעלם. לא ממש מרגישים את כח השמיעה שמשתתף בכח הראיה, אבל באמת הוא משתתף כי הכל מכח החיות הכללית של הדם שמחבר את כל האברים יחד.] ומה שע"י רפואה באבר א' מתרפא אבר השני [לפעמים כואבת הרגל וצריך להקיז דם או לעשות פעולת רפואה אחרת ביד או בלב או במקום אחר – כי כל האברים מחוברים באמצעות הדם.], דכל זה הוא מפני האור וחיות כללי של הנפש המחי' את הגוף ומפני ההתכללות בהאברים [כפי שהסברנו קודם.], אבל גוף ועצם ההתכללות הזאת היא בהעלם [לא מרגישים אותו ממש, רק במצב מאד מיוחד בנפש – גדלות מוחין לגמרי – יש "רואים את הקולות", "רואים את הנשמע וכו'", וההשתתפות הזו מתגלה. בדרך כלל ההשתתפות הזו קיימת אבל היא בהעלם.] בהכחות והאברים דבגילוי הם מחולקים זמ"ז כאו"א בפעולה מובדלת מזולתו [לא רואים את התלות וההשתתפות בין הכחות.] רק בהעלם מתקשרים בפעולה אחת והיינו מצד דם הנפש ששם ההתכללות בגילוי שסובב והולך בכולם בשוה [כשרואים את הדם סובב בכל האברים מרגישים שיש התכללות ואחדות של הכל. בדם גופא רואים את ההתכללות,] ועושה ההתכללות בהעלם בהאברים והכחות ג"כ [בתוך הדם ההתכללות בגילוי ובתוך האברים הוא עושה התכללות, אבל היא בהעלם.], אמנם יש עוד [ענין שלא דברנו עליו בכלל –] ההתכללות בהאברים שבא בהם בגילוי [לא כמו פעולת הדם, שעושה באברים התכללות בהעלם, אלא התכללות כזו שרואים אותה – ממש רואים שהכל פועל כגוף אחד, וכאשר אחד נע כולם נעים בהתאם. מה הפעולה הזו?] והוא מה שכל האברים נשמעים אל הרצון [כאן מתחיל נושא חדש שהפרק מוקדש לו – עד כאן דבר על דם, "אכל ולא שתה אכילתו דם", שעושה התכללות באברים. דם הוא משהו גשמי ומובן. כעת אומר שיש עוד משהו בגוף שעושה התכללות – הרצון, משהו רוחני. בגוף זו מערכת העצבים – שהמח נותן לאברים פקודה להזיז את האצבע. הוא אומר כאן, דבר פשוט, שהרצון מניע את אברי הגוף, ובכל תזוזת אצבע בעצם משתתף כל הגוף. הרצון אמר לאצבע לזוז ולהתנענע – "כל חי מתנועע" – אבל רואים, דווקא אצל יהודי, שכאשר הוא זז הכל זז. זה גם משהו מאד יפה, שהיום הוא כלל גדול בפיזיוטרפיה, אולי הכלל הכי גדול. אנשים לא יודעים שתזוזה צריכה להיות כל אברי הגוף בהתאם, כל תנועה היא הכל יחד. זה הגילוי, דווקא בחיצוניות של הגוף – התנועה היא החיצוניות של האברים, מה שהם זזים – של הרצון. המפקד העליון, הרצון, מועבר דרך גידי הרצון – העצבים – והוא נוסע במהירות האור, כאילו בו-זמנית בלי שהות כלל וכלל. המהירות שואפת – אף שלא מגיעה – למהירות האור, כי בעצבים יש תהליך חשמלי, לא עובר בפעולה מכנית אלא בפעולה חשמלית, כאילו קורה בן רגע ממש, בלי שום שהות, כמו שכתוב. בכל תזוזת אבר כל הגוף בגלוי אמור להשתתף, אם האדם הוא בריא. ברגע שאיזה אבר לא משתתף בתנועה הוא משותק ר"ל. כשהרצון מפעיל משהו בגוף הוא נותן פקודה למשהו אחד לקרות, אבל כל האברים מצד החיצוניות שלהם פועלים יחד. זה נושא חשוב ביותר.] הראש עם הרגל [נשמעים יחד לרצון.] דככה מנענע ברגל ע"י הרצון כמו בראש ממש בשוה וברגע א' ממש [יש רצון שאומר לראש לזוז ויש רצון שאומר לרגל לזוז, אבל גם כשאומר לאחד לזוז הכל מתנענע בתיאום:] עד שמנענע כל אברי גופו בבת אחת ע"י הרצון [אמרנו שזה דבר ששייך במיוחד ליהודי, כמו שכתוב בכוזרי על תנועת היהודי כאשר לומד ומתפלל – "נר הוי' נשמת אדם" וכל הגוף נע כמו בשלהבת, שהכל בתנועה.], והתכללות זאת הוא מהתגלות הרצון בהאברים החיצונים דוקא לא בהדם הפנימי [הדם פועל התכללות בפנימיות האברים, והיא נשארת בהעלם, ואילו הרצון פועל התכללות בחיצוניות האברים וההתכללות היא בגלוי. אפשר לראות איך כל הגוף משתתף בכל תנועה קלה.],