1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (152)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (4)

כ"ה תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

הוא הסביר שאף על פי שיש תענוג בכל הספירות, עיקר גילוי התענוג הוא בספירת החכמה, הספירה הראשונה של המודע. אנחנו בעמ' 177.

אמנם עיקר המשכת התענוג הוא בספי' החכ', וכמו באור הקו הנה ראשית הגילוי דאור הקו הוא בספי' החכ', וכמ"ש (משלי ח. כב) הוי' קנני ראשית דרכו [לפעמים מפרשים פסוק זה על אוא"ס שלפני הצמצום. המשך הפסוק הוא "קדם [מפעליו מאז]". הרבי מסביר כאן את המלה "עדן", אבל עוד לפני כן יש "קדם", ובהמשך הפסוק כתוב דווקא "קדם". בספר משלי התורה מדברת בעד עצמה ואומרת "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". "קדם" הוא עוד לפני הצמצום, לכן הרבה פעמים מפרשים כאן את כל הפסוק לפני הצמצום, והתורה כאן היא התורה הקדומה. הפירוש הנמוך לפני הצמצום הוא שהקב"ה שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – "קדמון" שלפני הצמצום בלשון אדמו"ר האמצעי. כאן מפרש את "ראשית דרכו" – לשון דרך, המשכה של משהו – על ראשית הקו שנמשך לתוך מקום החלל. שרש הקו הוא תפארת הנעלם, בחינת תורה, שהרי תורה היא תפארת. הפסוק הזה מתאר את התורה. כאן מפרש אותו:] דהוי' קנני דשם הוי' שבהקו [הוי' יכול להיות הרבה דברים – יש שם הוי' גם לפני הקו – וכאן מפרש על שם הוי' שבקו.] הנה תחלת דרכו [שיורד ונמשך ומתגלה] הוא במדרי' ראשית ["הוי' קנני – ראשית", המשכת הקו מתגלה בראשית,] שהיא ספי' החכ', והיינו שבספי' החכ' מאיר ראשית גילוי הקו [לפי זה אפשר לפרש ש"קדם מפעליו מאז" באמת לפני הצמצום – "הוי' קנני ראשית דרכו" היינו גילוי ראשית הקו בחכמה אך יש מקור עוד יותר קדום, "קדם מפעליו מאז". בכלל, הקו הוא התורה – הוא בחינת יעקב. אור אין סוף שלפני הצמצום הוא אברהם, הצמצום והרשימו הם יצחק ועל הקו כתוב "אז יבקע כשחר אורך", בחינת יעקב, עמוד התורה. היות ש"אורייתא מחכמה נפקת" מסתבר שראשית גילוי הקו, ראשית גילוי התורה, היא בחכמה.] הנה כן הוא [כמו שלגבי הקו כך גם] באור התענוג דראשית גילוי אור התענוג נמשך בחכ' [החל מחכמה דעתיק, ואחר כך בכל הפרצופים והספירות שגם בהם יש גילוי עתיק.], ויובן זה ממה שאנו מרגישים במוחש בכחות הנפש, וכמו בהמצאת שכל חדש שמתענג בזה תענוג נפלא [כשאדם מגלה שכל חדש, כל שכן כשממציא המצאה חדשה, כל שכן כשההמצאה באה אחרי ריבוי יגיעה – אדם מחפש אוצר ובסוף מוצא, "יגעתי ומצאתי תאמין". יש שם לא רק תענוג של רישא דאין אלא גם גילוי של רדל"א – "תאמין" – התענוג הכי נפלא. גם בעולם יש שם לחויה כזו של גילוי ואור גדול – לא נאמר את המלה בלועזית, כולם מכירים מן הסתם – ויש בה תענוג עצום.], וטעם הדבר הוא לפי שכח החכ' בעצם מהותו הוא תענוג [זהו חדוש. חכמה היא כח שכלי – לפעמים כתוב שלא ממש שכל, אבל זו חכמה – וכאן כתוב שהוא תענוג שהוא הכתר. אכן, יש ביטוי מפורסם של האריז"ל ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – פנימיות ועצמיות החכמה היא עצמה תענוג. רבי חיים ויטאל כותב שהגילוי של פנימיות אבא פנימיות עתיק יתגלה רק לעתיד לבוא, בביאת משיח. זה גילוי על ידי תורת החסידות, לכן הוא יכול לומר לנו כאן שעצם מהות החכמה הוא תענוג.] להיות שהתענוג הוא סבת החכ' [והסבה היא בתוך המסובב.] ולכן הנה בחכ' דוקא הוא ראשית גילוי המשכת התענוג שהוא תענוג עצמי [תענוג מדבר אחר הוא תענוג מורכב, והייתי חושב שגם חכמה היא כך – שהרי חכמה היא מקור השכל, סוג של שכל, ואם יש תענוג מהחכמה הוא כמו תענוג מהחסד או מכל כח אחר, תענוג מורכב ולא תענוג עצמי, שאינו ממשהו אחר. הוא אומר חידוש עצום, שבחכמה יש גילוי תענוג עצמי, עצם התענוג, כי כח החכמה בפנימיות קשור לעצם התענוג ואחד עמו. מביא דוגמה מאד יפה:] וכמארז"ל (מו"ק טז. ב) על דוד [שנקרא "עדינו העצני" – בפשט זהו שם אחד מגבורי דוד, אך חז"ל דורשים על דוד עצמו. דורשים] שהיה מעדן עצמו בלמוד התורה [כתולעת. יש משהו מאד מעודן בתולעת. תולעת היינו מישהו שמתקפל בתוך עצמו וכך הוא בשיא התענוג. ההתקפלות קצת מזכירה בקבלה את המצב של "תלת כלילן גו תלת", מצב של עיבור, אך כאן זה מצב של גדלות מוחין. בכל אופן, כתוב שהיה מתקפל, ידים בתוך הרגלים, כתולעת יעקב. אך כשהיה יוצא לקרב הוא היה מתפשט. כשהיה לומד תורה הוא היה מתגלגל, וכשהיה יוצא לקרב היה מתפשט כמו עץ קשה וכך היה לוחם. ביטוי מאד מיוחד של חז"ל על עדינו העצני. יש במלה "העצני" כתיב וקרי – הכתיב הוא "העצנו" והקרי "העצני". עדינו שוה י פעמים דוד – שלמות של דוד, משהו מאד דוד. העצנו (לפי הכתיב, שהוא הסוד) עולה 221. כאן יש דוגמה לזוג של 7 ו-13 – אחת התופעות שאנחנו מחפשים בתנ"ך, זוגות מילים שהן כפולות 7 ו-13. עדינו שוה 20 פעמים 7, שהוא גם הפירמידה של 7. 221 הוא (גם מספר השראה 11, אבל לעניננו הוא) כפולת 13. כתוב שבאטב"ח אחד הופך להיות טוב, וכאן יש טוב פעמים אחד. אומרים ש"הוי' אחד" היינו שה' טוב, לכן כתוב שעל ה' אי אפשר לומר תארים – על עצמותו יתברך – אבל אפשר לומר שהוא טוב בעצם, כמו שאפשר לומר (והתורה אומרת) שהוא אחד. ביחד, "עדינו העצנו", עולה 361, שלמות של רבוע – 19 ברבוע. יש כמה וכמה דברים לגבי דוד המלך ששייכים למספר הזה, חוה, "אם כל חי". בקרי, העצני, יש עוד 4 – 225, רבוע (לא כפולת 13, אבל מספר חשוב). אז "עדינו העצני" שוה מספר מאד חשוב – שסה, מצוות לא-תעשה, ימות החמה,  מספר השראה ה-דוד. ההשראה של דוד המלך היא "עדינו העצני". כל זה על עדינו, לשון עדן, שעדן הוא חכמה וחז"ל אומרים שבלימוד תורה דוד היה מעדן עצמו כתולעת. קודם כל, מה הקשר בין תולעת לדוד? דוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". על מה הוא אומר שהוא תולעת? על איזו מדה בנפש? מה הוא מבטא אז? שפלות – "והייתי שפל בעיני". אצל אברהם אבינו השפלות היא "ואנכי עפר ואפר", אצל משה רבינו "ונחנו מה" ואצל דוד "ואנכי תולעת" – אפר-מה-תולעת ר"ת אמת, כמו שכותב בעל הרוקח. אמת היא ראש תוך סוף, ובמדות הלב היינו חסד-נצח-מלכות, אברהם-משה-דוד. הוא לא כותב כאן שפלות אלא עדן – חכמה ותענוג – אז רואים מכך שיש קשר בין חכמה ותענוג לשפלות. הוא לא מביא את לשון חז"ל בשלמות, שמעדן עצמו כתולעת, אך סיום הלשון שם הוא התולעת. לומדים מכך שיש ללמוד תורה עם שפלות – "נעוץ תחלתן בסופן", המלכות-השפלות היא כלי לקבל את התורה. איפה מכוונים את המלה תולעת באריז"ל? משהו מאד יפה, יש זיווג ב"אנא בכח". אנחנו נכנסים לפרשת מסעי, בה יש מב מסעות – סוד שם מב, אנא בכח. כתוב שהשם הראשון שם הוא אב"ג ית"ץ ששוה תולע והשם האחרון שם שק"ו צי"ת עולה תולעת – השם של החסד והשם של המלכות, בחינת דוד המלך. כוונה מאד יפה. מצד אחד תולעת שייכת למלכות של "אנא בכח", אך היא גם שם של עלית העולמות, כמו שאנחנו תמיד מסבירים שלא שוקעים למטה בשפלות – לא כבדות או יאוש או עצבות ח"ו – אלא ששפלות היא כח של עליה, כמו ששם מ"ב הוא שם של עלית העולמות. שוב, כאשר דוד המלך לומד תורה הוא מעדן עצמו כתולעת וכאשר הוא יוצא לקרב הוא מפשט עצמו כמו עץ וכך הוא לוחם. אם עדן הוא תענוג, מהו העץ (בו הוא נלחם חזק נגד האויב)? צריך לומר שעץ הוא רצון. בכתר יש תענוג ורצון, פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר. הפנימיות היא תענוג, ומענין שתענוג הוא עגול. בעיגולים ויושר הם נפש ורוח – בדרך כלל יושר הוא יותר. הקו שהזכיר כאן הוא יושר, לא עיגולים. כאן אומר שכאשר לומד תורה הוא מתעגל ויושב כתולעת וכאשר יוצא לקרב הוא מפשט עצמו והולך עם חוד החנית שלו להלחם באויב. סימן שיש משהו בעיגולים – כמו העיגול הגדול – שלמעלה מהקו. בכל אופן, עדיין צריך התבוננות. רק נאמר ווארט יפה למי שמכיר לועזית. מה מפיקים מתולעת? משי. גם משי שייך למלכות. קודם כל, משי שוה כה פעמים דוד. אם אני מחבר את דוד למשי – מלביש אותו במשי, כפי שראוי להלביש מלך, הרבי רצה שילבשו סירטוק משי טהור – אני מקבל הוי' פעמים דוד, יוסף-יצחק (השם של בעל המאמר כאן), יעקב-יעקב (ה' קרא ליעקב פעמיים). נוסיף ווארט דרך הלצה – משי באנגלית נקרא 'סילק' (silk). למצב של התקפלות והתעדנות כתולעת קוראים באנגלית 'סאלק' (salk). רש"י אומר שההתקפלות בלימוד תורה היא ידים ורגלים יחד – כמו ילד שהוא סאלק, אך מכך הוא מפיק סילק. המספר, 361, שוה נשיא – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" – ושוה גם ""אדם חשוב [=] שאני". הכל היה לומר שלימוד תורה צריך להיות עם תענוג, "עדינו.] להיות דראשית הגילוי של התענוג דעתיקא קדישא הוא בספי' החכ' [עד שכתב שעצם כח החכמה הוא כח התענוג – תענוג עצמי, ולא תענוג מורכב.] הנה ע"ש זה נק' החכ' עדן, אמנם כ"ז הוא בראשית גילוי אור התענוג [הנקודה הראשונה והראשיתית של גילוי התענוג,] שהוא בספי' החכ' אבל עיקר התגלות התענוג [להיות בבחינת יש, מורגש, שנקרא "תענוג פשוט שבא במורגש" במדרגה הכי גבוהה שלו. ברגע שמגיע לבינה – אפילו במדרגה הכי גבוהה, בינה דרדל"א – הוא כבר בא במורגש, "תענוג פשוט שבא במורגש" בלשון אדמו"ר הזקן. בחכמה יש אור, תענוג נפלא ביותר, שאינו מתיישב, ואין בו ישות כלל. אין בו התפשטות והתיישבות – רק נקודה מרוכזת ומופשטת של תענוג – לכן עוד לא נקרא התגלות. עיקר ההתגלות] הוא בספי' הבינה דוקא, והענין בזה הוא דהנה גילוי אור ראשית [כל מלה כאן חשובה – גילוי, אור, ראשית.] התענוג שבספי' החכ' היא רק נקודה עדיין [כמה שיש עוצמה של גילוי התענוג בחכמה, היא רק בבחינת נקודה. כתוב בקבלה שיש שתי מדרגות של נקודה – נקודה פשוטה ונקודה מצויר. האות י היא נקודה אבל יש בה ציור. הציור של ה-י מאד  נוגע בהלכות סופרות – אם לא עושים נכון ה-י פסולה. אבל יש נקודה אמתית שאינה מצוירת. נקודה על הדף היא כבר נקודה, בלי ציור, ונקודה אמתית אי אפשר לצייר כי אין לה ממדים בכלל. על כך כתוב "והחכמה מאין תמצא", והוא מסביר שהיא לא רק "מאין" אלא היא בעצמה "אין", וזהו הקשר בין ה"עדן" ל"קדם".] כידוע דגדר החכ' הוא אור [אם החכמה היא אור, מהו גדר הבינה? אור שייך לראיה ובינה יחסית היא חוש השמע. מהו גדר הבינה לפי זה? הוא לא כותב, אבל גדר הבינה הוא קול. לפעמים כתוב בחסידות שחכמה ובינה הם אור-קול. כתוב ש"בראשית נמי מאמר", אך הוא מאמר סתום, "במאמר אחד יכול להבראות" שבכתר, והמאמר הפתוח הראשון, שכנגד החכמה, הוא "יהי אור". לפי זה "יהי רקיע" הוא מאמר הבינה, אך במרכבת יחזקאל קול ורקיע הולכים יחד. אם חו"ב הם אור וקול מהי דעת? תחשבו על זה עד מחר...] וגדר האור [גדר = אור.] הוא גילוי והיינו גילוי מהות האור כמו שהוא בעצם מהותו [לא התפשטות. כל דבר שמתגלה בעצם מהותו מתגלה כנקודה בלבד, בלי התפשטות.], וזו היא מדרי' החכ' הן בספי' העליונות והן בכחות הנפש המשתלשלים מספי' עליונות שהם [החכמה למעלה והחכמה בנפש.] גילוי מהות האור ולכן נקראת ספי' החכ' פנים מאירות [יש כמה בחינות פנים. כאשר למישהו יש גילוי חכמה, כמו אותו אחד שחוה את החויה של המצאה חדשה, על כך כתוב "חכמת אדם תאיר פניו" (הפסוק שיביא). בינה היא גם פנים – "פנים מסבירות", כי כח ההסברה היא בינה. יש בכך גם מעלה, שהרי "נבונים לא אשתכחו". אם בינה היא כח ההסברה, מהו כח החכמה? כח ההמצאה. מהי דעת? אומרים 'ישוב הדעת', כח ההתיישבות. הרבי הקודם מאד אוהב להשתמש בלשונות האלה. כח ההמצאה, כח ההסברה וכח ההתיישבות. בבר מצוה מקבלים דווקא כח הדעת – יתכן שיש לאדם קודם הרבה חכמה ובינה – וההתיישבות מאפשרת לו להמשיך מהשכל למדות. (איזה פנים הם דעת?) יש עוד כמה פנים. למשל, בחדש אלול יש "פנים שוחקות" במשל המלך בשדה. איפה צריכות להיות הפנים השוחקות? לכאורה יותר מהכל – או כתר, או, יותר נכון, ב"פנימיות אמא פנימיות עתיק", שיש בה אפילו מעלה לגבי "פנימיות אבא פנימיות עתיק". איך אני יודע ש"פנים שוחקות" הן פנימיות אמא? הן בחינת יצחק, שמחה שבפנימיות אמא. איזה עוד פנים יש? יש לנו פרצוף של פנים, שאיני זוכר כעת את כל המדרגות שבו. איזה עוד פנים יש? (פנים יפות) נכון, ביטוי חשוב. (פנים נפולות) אותן אנחנו לא רוצים – שייך לשרש קין, "למה נפלו פניך". כתוב "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" – שלש בחינות שהן באופן מובהק כנגד חב"ד. "מה טוב חלקנו" מצד החכמה, "מה נעים גורלנו" מצד אמא – נעימות וגורל – ו"מה יפה ירושתנו" היינו ה"ברא בוכרא" שיורש פי שנים, הדעת. מכאן רואים שיפי שייך כאן לדעת, ולפי זה בהחלט אפשר לומר ש"פנים יפות" קשורות לדעת, הגם ש-יפות שוה מלכות. כתוב הרבה בחסידות שסתם יפי הוא במלכות, בחינת אשה, אבל כתוב כאן "מה יפה ירושתנו" בדעת – "פנים יפות".], דעיקרה גילוי האור וחכמת אדם תאיר פניו מאור התענוג שמאיר בחכ', וטעם הדבר מה שהחכ' מוגדרת בהגדרה דנקודה [בלי התפשטות והתרחבות.], דזהו אחד ההבדלים בין גדרי החכ' והבינה, דגדר החכ' הוא גדר הנקודה וגדר הבינה הוא גדר ההתרחבות [הוא רומז לביטוי "רחובות הנהר" שקאי על בינה. גם באותיות שם הוי', החכמה היא י והבינה היא ה – י יחסית היא נקודה, הגם שאמרנו קודם שהיא נקודה מצוירת, קוצו של י מצביע על הנקודה הפשוטה ואילו ה היא התרחבות לכל הכיוונים.] הוא לשני טעמים, הא' להיות דגדר החכ' הוא גדר הגילוי וכל ראשית הגילוי א"א להיות אלא בדרך נקודה [אומר כלל בחקירה – כל דבר שמתחדש יוכל להתגלות רק בנקודה אחת, בלי התרחבות. דבר ששייך בעצם לגילוי. מי שלומד את רבי אייזיק – יש כאן כמה חבר'ה – זוכר מה הוא כותב (בהרבה מקומות) ביחס להתגלות של משהו? רבי אייזיק כותב כלל גדול אצלו, שכל גילוי דבר מתגלה בעשר פנים – השרש של "עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשרה". כאן הוא אומר שכל ראשית גילוי היא נקודה אחת. צריך לומר שבתוך הנקודה יש עשר, כפי שרמוז באות של הנקודה – י. האותיות הראשונה של שם הוי' היא י, הנקודה, החכמה, אך היא שוה עשר. מצד אחד היא נקודה, אך מצד שני לא יתכן גילוי של משהו בלי התכללות של עשר, שעתידים להתגלות כל אחד בפני עצמו. שוב, חידוש מתגלה בעולמנו קודם כל כנקודה – חידוש לא יכול להתגלות כספר גדול ערוך. לדוגמה, נקח את הבעל שם טוב – הוא לא כתב ספרים. הגילוי היה גילוי עצום. אפילו האריז"ל – שעוד מעט היארצייט שלו – לא כתב. הוא גילה משהו חדש, ממד חדש, תורה חדשה – כל גילוי של משהו חדש חייב להיות נקודה. אחר כך הוא זוכה להתרחבות. בדרך כלל ההתרחבות היא על ידי התלמידים, כמו שלאריז"ל היה את רבי חיים ויטאל ולבעל שם טוב היה את אדמו"ר הזקן – הוא זכה להתרחבות. ראשית הגילוי היא נקודה עצמתית. זו גם דוגמה יפה, שבתוך הנקודה הזו יש ודאי עשר ספירות – יש שם הכל. גם תורת הבעל שם טוב, בעל התולדות כותב על הרבה דברים "שמעתי ממורי", אבל האור שהבעש"ט גלה בעולם הוא אור גדול – נקודת החסידות. כל החסידות היא נקודה. אפילו על התניא, אומרים שמי שרוצה לצמצם אותו לשלש מילים הנקודה היא 'אל תהיה רמאי' – כך מסור אצל חסידים. בכלל, כל דבר מתגלה קודם כל כנקודה. זה כלל שהוא כותב כאן.], והב' דראשית הגילוי שמאיר בחכ' הוא גילוי מהות האור דהיינו עצם האור, וענין עצם האור הכוונה שבהאור הוא העצם ומהות האור שמשתווה אל המאור [גם חידוש שהוא כותב – ש"עצם האור" הוא מה שהאור משתווה למאור. יש ביטוי אור דבוק במאור – שהוא דבוק – אך כאן אפילו יותר חזק, שהוא מתשווה אל המאור. זהו הגילוי של החכמה.], וזה אא"ל רק בדרך נקודה [גילוי עצם מהות הדבר, כפי שהוא דבוק ומשתווה למקור שלו, המאור, יכול להיות להיות רק בדרך נקודה. מה הווארט? בשביל התרחבות דבר צריך להיות בכיוון (וקטור) החוצה. כאן הוא אומר שראשית הגילוי היינו התגלות מחד, אך התגלות כדבר שמחובר ומשתווה למקור, ואם כן הוקטור שלו הוא כלפי פנים ולא כלפי חוץ עדיין. לכן, מצד אחד הוא מתגלה, אך מחובר למקור ולכן יכול להתגלות רק כנקודה אחת, כי בעצם הוא בורח למקור. החכמה היא ברק, אור שבורח ומתעלם, כי גם כאשר מתגלה הוא מחובר למקור ולכן יכול להיות רק נקודתי. לפי זה המעבר מחכמה לבינה הוא שינוי כיוון הוקטור.] ולכן הנה ראשית גילוי התענוג הוא בספי' החכ', אבל התגלות אור התענוג [בבחינת מורגש ויש. החכמה היא אין והבינה היא יש.] הוא בספי' הבינה שהיא גדר ההתרחבות, וזהו דספי' החכ' נק' עדן [הכל בא להסביר נקודה זו.] דפירושו עצם מהות העונג שמאיר בחכ' רק בדרך נקודה.

קיצור. יבאר דבג' בחי' א) עצמי ב) תואר ג) פעולה [שלש בחינות שם שיש לכל דבר. כאן הסביר שהאור שמתגלה בחכמה הוא אור עצמי.], חלוקה כל מדריגה מזולתה [והכל קשור לשם של הדברים.], אשר כן הוא גם בגעה"ת ועליון, ויקשה א) הבדל געה"ת מעליון [הרי שניהם נקראים באותו שם, גן עדן.], ב) מעלת העליון על התחתון [קודם צריך להסביר את ההבדל ביניהם, ואחר כך את המעלה של העליון לגבי התחתון.], יבאר המאמר איהו שקיו דאילנא [שהתענוג הוא המשקה שמשקה את האילן, עץ החיים.] וכו' דקאי על אור התענוג הנמשך בדרועי מדות ובאנפוהי מוחין [כאן ראינו שבסידור שלנו, בכל מקום ב"פתח אליהו", כתוב "ענפוהי", ענפים, אך כאן הרבי כותב שוב ושוב "אנפוהי" ב-א. אמרנו שצריך לחפש לזה מקור בקבלה – איני מכיר – אך הוא מקפיד לכתוב כאן לא כפי שכתוב בסידור ואומר ש"אנפוהי" היינו פנים. כשלמדנו ביום ששי הסברנו ש"דרועי" היינו ענפים גדולים שמתפשטים מגזע ו"ענפוי" שהם ענפים קטנים, אך לא אמרנו מה המקבילה בגוף. "דרועי" היינו, כפשוטו, הזרועות. אך מה הם הענפים של הזרועות בשיעור הקומה של האדם? הנה"י. "ענפוהי" ב-ע היינו הרגלים ו"אנפוהי" ב-א היינו הפנים, המוחין. שאלנו איפה הפנים בתוך העץ, ואמרנו שהם בעלים או דווקא בענפים הקטנים. יוצא כאן משהו מאד יפה, שיש איזו השתקפות של הפנים לא בגוף ובזרועות אלא דווקא ברגלים. באיזו שיטה ברפואה רואים את הפנים ברגלים? (רפלקסולוגיה). יש שיטה שלמה היום – שאיני מסמיך אותה, אבל היא קיימת, ואולי היא נכונה – שרואים את הפנים ברגלים, את ה"אנפוהי" בתוך ה"ענפוהי". יש סיפורים של הרבי שהסתכל על מישהו ואמר ש'כך הולך חסיד' – יש איזה גילוי פנימיות בהליכה של האדם. כמו "הצנע לכת" – שמהידים והגוף לא תראה את הפנים של האדם, אבל באופן הליכת הרגלים, המוטבע שבנפש שאינו מודע כלל, יש איזו השתקפות של הפנימיות.], וראשית המשכת גילוי התענוג הוא בחכ' ולכן נק' עדן, חכ' גדר האור, אור גדר הגילוי, וראשית הגילוי בא בנקודה [דווקא.], [ש]עצם מהות האור משתווה אל המאור [ולכן יכול להתגלות רק בנקודה.], התגלות התענוג בבינה [המורגש של התענוג.] שהיא דרך ההתרחבות [רחובות הנהר.].