1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (153)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (5)

כ"ו תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

יש שתי הערות לגבי מה שלמדנו אתמול. אנחנו בעמ' 178.

קודם כל, לגבי שתי הגרסאות של "דרועוי וענפוי", כפי שכתוב אצלנו, לעומת "דרועי ואנפוהי" – אז מצאו שיש גרסה כזו בתיקוני הזהר, בכסא מלך ועוד, יש בכלל שתי גרסאות. זו אסמכתא מפורשת למה שהרבי מביא "אנפוהי" ב-א. אתמול המשכנו לפרש מה יכול להיות הקשר בין ענפים לפנים, בכל אופן "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – צריך להיות איזה קשר. אמרנו שבדרך כלל "דרועוי" היינו הזרועות, חסד וגבורה, ובקבלה הענפים של הזרועות הם נצח והוד – נצח ענף החסד והוד ענף הגבורה. לפי זה, בשיעור הקומה של האדם הענפים הם הרגלים דווקא. אמרנו שיש צורת פנים גם בכף הרגל. אחר כך שאלו למה לא אמרנו שאם "דרועוי" הן הזרועות לכאורה הענפים הם המשך הזרועות – האצבעות. הרי ענפים הם קטנים יותר מהזרועות. זה באמת גם פירוש טוב. כבר נסביר לפי גשמיות: הצורה של העץ, "אילנא דחיי", היא הפוכה – השרשים הם הכתר. העץ הוא כמו שיעור קומה הפוך. אם הזרועות הן ענפים גדולים שמתפשטים מהגזע, יותר קרוב לאדמה, וה"ענפוי" הם ענפים שיוצאים ממקומות גבוהים יותר בגזע (ולא מהזרועות) – זהו פירוש כמו ידים ורגלים. אבל אם באמת ה"ענפוי" יוצאים מה"דרועוי" ממש – ענפים קטנים שמתפשטים מהענפים הגדולים – זה באמת יותר דומה להבדל בין הזרוע וכף היד לאצבעות שיוצאות מכף היד. ידוע – והזכרנו אתמול – שגם בכף היד יש פנים, כמו שבכף הרגל יש בחינת פנים. אפילו עוד יותר, בקבלה כתוב – קשור לברכת כהנים – שבכל נשיאת כפים, שמרימים את הידים, האריז"ל אומר בכך הסבר מיוחד. בכל אבר יש שלשה פרקים – חב"ד שלו, חג"ת שלו ונה"י שלו. הייתי חושב שבכל אבר החלק העליון הוא החב"ד, החלק האמצעי הוא החג"ת והחלק התחתון הוא הנה"י. אבל, כותב האריז"ל, בידים הסדר הוא כאשר מרימים אותן – כף היד והאצבעות (בהן עושים דברים) הם החב"ד, הזרוע היא החג"ת והחלק הקרוב לכתף הוא הנה"י. זה מחזק שיש "אנפוהי" ב"ענפוהי" של היד. אם כן, יש לנו כאן שני פירושים במבנה העץ, שהם על דרך ידים-רגלים מול ידים-אצבעות.

הערה שניה: הוא הסביר כאן לגבי פנים מאירות, "חכמת אדם תאיר פניו", שהחכמה משתקפת בפנים. אמרנו שכמו שפנים מאירות הן בחינת חכמה יש בבינה פנים מסבירות, כי כתוב בחסידות – במיוחד הרבי הקודם מסביר – שחכמה היא כח ההמצאה בנפש ובינה היא כח ההסברה, היכולת להסביר. שאלנו, שאם יש לנו פה שתי פנים מובהקות – פנים מאירות בחכמה ("חכמת אדם תאיר פניו", פסוק מפורש) ופנים מסבירות בבינה (כח ההסברה) – אולי יש עוד פנים בלשונות חז"ל. הציעו כמה, והזכרנו שאדמו"ר הזקן מביא שיש "פנים שוחקות" (לגבי חדש אלול, כשהמלך בשדה). אמרו אחר כך שיש גם פנים צהובות (לא שמעתי כשהזכירו בשיעור). יש ביטוי שלא הזכרנו אתמול – "פנים חדשות". זה לא ביטוי של צורת הבעה בפנים, כמו פנים מאירות או פנים מסבירות, אלא דין של שבע ברכות – שצריכים פנים חדשות כדי לומר שבע ברכות של חתן וכלה. בכל אופן, בשבת לא צריך פנים חדשות, כי שבת עצמה היא פנים חדשות. סימן שמי שבבחינת שבת יש לו פנים חדשות. כל התחדשות היא מצד אבא, כמו שכח ההמצאה הוא חכמה. בכל מקום חדש, "החדש הזה", הוא אבא, כמו שכח ההמצאה מצד חכמה כך המושג התחדשות. אם כן, יש לנו עוד פנים ששייכות לאבא. אמרנו שפנים מסבירות שייכות לאמא וגם פנים שוחקות – שמחה, פנימיות אמא, עד פנימיות אמא פנימיות עתיק, התגלות עתיקא, תענוג, באמא. אחר כך אמרנו שיש גם "פנים יפות". אמרנו ש-יפות שוה מלכות ועיקר היפי הוא לאשה, אז אפשר לחשוב ש"פנים יפות" הן בחינת מלכות, אך אמרנו שהמקור שלהן הוא "מה יפה ירושתנו", דעת שמשלימה את החב"ד. כתוב "מה טוב חלקנו" בחכמה, כמו "וירא אלהים את האור כי טוב" וכמו "ותרא אותו כי טוב הוא" שאמור במשה, "כי מן המים משיתהו", בחינת חכמה. כתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", משה ואהרן, טוב מצד אבא ו-נעים (י"פ טוב) מצד בינה – "מה נעים גורלנו". אחר כך "מה יפה ירושתנו" היינו הברא בוכרא, שיורש פי שתים, בדעת. הזכירו עוד סוג של פנים אתמול ולא התייחסנו – "פנים צהובות". מאד מענין מה אומר הביטוי הזה. בכלל, לא פשוט מהו בדיוק צבע צהוב – אם זהוב, אם נוטה לאדם, אם מה שאנחנו קוראים היום צהוב. היום צהוב הוא צבע של השמש. פנים צהובות הן כמו שמש? על פנים מאירות כתוב ש"פניו היו מאירות כאור חמה", ביטוי של חז"ל, סימן שהשמש עצמה היא "פנים מאירות". רציתי להזכיר זאת כי קשור לברכת כהנים – יש לנו פה הרבה כהנים, כ"י. על הברכה השניה בברכת כהנים אומר רש"י "יאר הוי' פניו אליך" (בלי המלה "ויחנך") – "יראה לך פנים שוחקות פנים צהובות", שתי פנים יחד. כל מפרשי רש"י שואלים מה הוא רוצה בשני הלשונות – למה צריך שנים? קודם כל, זו כוונה מאד בסיסית בברכת כהנים, שה' יאר פניו היינו שיאר לנו פנים שוחקות וצהובות. בברכה הראשונה אין פנים – רק "יברכך" – ואילו בברכה השניה והשלישית יש פנים, "יאר הוי' פניו אליך" ו"ישא הוי' פניו אליך". "ישא" היינו הרמת הפנים, אך לא כל כך מתאר את הפנים, ועיקר תיאור הפנים הוא ב"יאר הוי' פניו אליך" – "פנים שוחקות פנים צהובות". יש פירוש אחד, שהרבי מביא אותו הרבה – משכיל לדוד – שאומר שאם רש"י היה כותב רק "פנים שוחקות" היינו כמו שאומרים אפילו על רשע "שהשעה משחקת לו". יכול להיות "פנים שוחקות" בעולם הזה, שה' עושה לך מזל, שוחק איתך, אבל לעולם הבא כבר תקבל את שלך. כדי לשלול זאת, שלא מדובר רק ב"פנים שוחקות", שהשעה משחקת לך בעולם הזה, אלא שמור לך גם עולם הבא, רש"י מוסיף "פנים צהובות". לפי פירוש זה "פנים שוחקות" הולך על העולם הזה – עולם של 'צחוקים', למי שזוכה – ו"פנים צהובות" לעולם הבא. עדיין לא הבנו מה בדיוק הפירוש של "פנים צהובות". יש מי שכותב שבכלל קשה – לפעמים רואים בחז"ל ש"פנים צהובות" היינו פנים של כעס. אמרנו שיש עוד כמה לשונות פנים שליליות – פנים זועפות, פנים נפולות וכו'. לא דברנו עליהם כי חפשנו רק פנים חיוביות. שוב, יש מי ששואל האם "פנים צהובות" הן בכלל דבר טוב. בסוף הוא מכריע ש"פנים צהובות" יכולות להיות כך או כך, וכל פעם צריך לפרש לפי הענין – לפעמים "פנים צהובות" היינו כעס ולפעמים דווקא להיפך. אם כן, יש איזו אתהפכא בפנים צהובות, המתקת דינים, שיכול לקחת כעס ולהמתיק. לפי זה אולי "פנים צהובות" מתאימות לדעת, שיש בה תרין עטרין – חסדים וגבורות. מתאים לכך שיכול ללכת לכאן או לכאן – להיות משהו טוב או משהו רע. תרין עטרין של הדעת בלשון ספר יצירה הן "עמק טוב" ו"עמק רע". דעת היא נשמת התפארת. לפי זה יהיה לנו י-ה-ו-ה – "פנים מאירות" בחכמה, "פנים מסבירות" בבינה, "פנים צהובות" בדעת ו"פנים יפות" במלכות (שרשם בדעת אך מתגלים במלכות, כנ"ל). "פנים שוחקות" אמרנו שהן בפנימיות דעת. שלש הברכות של ברכת כהנים הן כנגד האבות – פירוש פשוט. "יברכך הוי' וישמרך" כנגד אברהם אבינו, עליו כתוב "והיה ברכה", "כל הברכות מסורות לך". "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" כנגד יצחק, מתאים לו "פנים שוחקות". "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" כנגד יעקב אבינו. כל הווארט כאן על יצחק, ומתאים שכתוב עליו "פנים שוחקות", ומתאים גם "פנים צהובות" שיש להן גם נטיה לדין וגם כח של המתקן הדין – גם מאד מתאים ליצחק אבינו. אמרנו שגם "פנים חדשות" שייך לחכמה.

נסיים את ההערה הזו עם עוד משהו מאד יפה: יש מדרש חז"ל שמחלק את הבעת הפנים כסימן למה שאתה לומד כעת בתורה. כל התורה היא בחינת פנים. מאמר מופלא, ש"פנים של אימה זו מקרא" – אם לאדם יש פנים של אימה סימן שכעת הוא לומד תנ"ך. יש משהו דווקא בלימוד התנ"ך, מקרא, שנקרא "פנים של אימה". "פנים בינוניות" – לא משהו מיוחד, בסדר – "זו משנה", סימן שאתה לומד משנה. אם יש לך "פנים שוחקות" סימן שאתה לומד גמרא. לא רואים זאת, אבל לפי זה מי שלומד גמרא בישיבות צריך מאד לצחוק, כי לימוד גמרא הוא "פנים שוחקות". אחרון חביב, המדרש מסיים ב"פנים מסבירות" ואומר ש"זו אגדה". מי שלומד הגדה, דברים שמושכים את הלב להכיר את מי שאמר והיה העולם, להכיר את הקב"ה, זוכה ל"פנים מסבירות". הגדה היא גם חסידות – כשלומדים ומלמדים חסידות צריך פנים מסבירות. כשלומדים נגלה לעומק, סוגיות, צריך פנים שוחקות. לפי זה מה שרש"י כותב ב"יאר הוי' פניו אליך" "פנים שוחקות" שייך ללימוד התלמוד דווקא. לפי זה לא פשוט מה לומדים באלול, אם המלך מופיע ב"סבר פנים יפות, פנים שוחקות", "סבר פנים" היינו "פנים מסבירות" ואז ראוי ללמוד באלול הגדה, יש שלומדים באלול תקוני זהר ובחב"ד לומדים דרך חיים של אדמו"ר האמצעי, אבל לפי זה שה' מופיע ב"פנים שוחקות" ראוי ללמוד גמרא. כך לפי מאמר חז"ל שתלמוד הוא "פנים שוחקות".

מתחילים את הפרק הבא:

מג) והנה ידוע שיש שתי בחי' ומדרי' עדן [כל הפרק הקודם היה להסביר ש"עדן" היינו חכמה, שיש בה גילוי עצם התענוג העצמי. הוא אומר שיש שתי בחינות עדן. פעמיים עדן שוה אברהם, רמח. אברהם, היהודי הראשון, הוא שני עדן – יש פעמיים עדן. כאן עדיין לא מדבר על שני "גן עדן" – הנושא בו פתח בפרק הקודם – אלא על שתי מדרגות עדן. בכלל, לפני שאברהם קבל את ה-ה הוא אברם, שנדרש אב-רם, "שכל הנעלם מכל רעיון", חכמה שהיא עדן. מאד מתאים שאחרי שאברהם קבל את ה-ה הוא שוה שני עדן – פעמיים עדן שנסביר כעת. לפי זה כל רמח מצוות עשה של התורה הם כדי לגלות את שני ה-עדן – צריך הרבה תענוג והרבה חכמה אלקית כאשר עושים מצוות, גילוי אור ועוצמה נקודתית כפי שלמדנו אתמול.], והן עדן עילאה ועדן תתאה, וכדאי' באידרא זוטא [מענין, יש פרקים שהרבי הקודם ממש 'שוטף' אותנו בלשונות של קבלה, זהר ואדרא וכו'. כל הפרק הזה יהיה ממש מלא וגדוש בלשונות הכי עמוקים שהם לשונות האדרא.] זח"ג דר"צ ע"א כד אתגלייא האי עתיקא דרעווא דרעווין כלא נהיר וכלא אשתכח בחדו שלימתא [כאשר מתגלה עתיק של רצון הרצונות הכל מאיר והכל נמצא בשמחה אחת בשלמות. כמו הניגון שאנחנו שרים לכבוד ראש השנה, "תרין תפוחין קדישין", שטובלים את התפוח בדבש, שכתוב עליהם "דנהירין תדירא, דחדאן תדירא". הרבה פעמים, דווקא באדרא, בזהר, יש אור ושמחה, כמו "ליהודים היתה אורה ושמחה". שייך גם לפנים מאירות ופנים שוחקות. הפנים הימניות הן "נהירין תדירא" והפנים השמאליות הן "חדאן תדירא" – שרש אבא ואמא. שוב, הכל מאיר והכל נמצא בשלמות השמחה.], האי חכמתא אקרי עדן, והאי עדן אתמשך מעדן עילאה סתימא דכל סתימין [החכמה הזו, חכמה עילאה דאצילות, ספירת החכמה, ש"אורייתא מחכמה נפקת", נקראת עדן – אבל העדן של החכמה דאצילות נמשך מעדן עילאה, עדן יותר גבוה, שנקרא עדן עליון סתום של כל הסתומים.], והיינו דעדן עילאה [שוב, לא גן עדן עליון אלא עדן עליון עצמו.] הוא בחי' מו"ס [חכמה סתימאה, החכמה של הכתר. בתוך החכמה של אריך יש את הגבורה דעתיק. בלשון החסידות מו"ס נקרא כח המשכיל שבנפש, והוא נקרא עידן עילאה. חכמה סתם, חכמה דאצילות, יחסית היא עדן תתאה. ממש מתאים לאברהם אבינו, שמה שהוא אב-רם, שכל הנעלם מכל רעיון, היינו מוחא סתימאה, והחכמה הגלויה שלו היא חכמה דאצילות, "אלהי אברהם". אמרנו קודם שעדן הוא חכמה וקדם הוא כתר, אבל כאן הוא אומר שיש שרש של עדן בתוך הקדם – החכמה של הכתר, מוחא סתימאה, והיא-היא מוחא עילאה. עד כאן ציטוט ראשון מהאד"ז.], עוד שם האי חכמה שירותא דכלא [חכמה זו היא תחלת הכל, ראשית הגילוי.] מני' מתפשטן תלתין ותרין שבילין [מהחכמה מתפשטים שלשים ושנים שבילים. מהם לב שבילים? לב נתיבות חכמה בהם ה' ברא את העולם, כפי שכתוב בתחלת ספר יצירה. ה' ברא את העולם בשלשה ספרים, בסופר וספר וסיפור. מאיזה חכמה מתפשטים לב נתיבות חכמה? לא מחכמה עילאה סתימאה אלא מהחכמה למטה, עדן תתאה, חכמה דאצילות.], והוא בחי' חכ' דאצי' דאתפרשא לל"ב שבילין והיינו דחכ' דאצי' נק' עדן תחתון לגבי מו"ס שנק' עדן עליון [חידוש מופלא, שחכמה עילאה דאצילות היא עדן תחתון, ואילו עדן עליון הוא מו"ס, כח המשכיל. אם כן, מה שלמדנו אתמול שכאשר דוד המלך יושב ולומד תורה הוא מתקפל כמו תולעת ואז הוא נקרא "עדינו העצני" – כנראה שגם הוא, כאשר מתעדן בלימוד התורה, רוצה לחבר את שתי בחינות העדן. כשלומדים תורה רוצים להגיע למו"ס, כח המשכיל, ממנו מבריקים ברקי השכל. עיקר לימוד התורה הוא לחדש בתורה – קשור ל"פנים חדשות" שהזכרנו – וחידושי תורה באים ממו"ס, כח המשכיל. צריך חכמה, ברק המבריק, אבל צריך את המקור של הברקים – שתהיה לו נביעת האין סוף,  מה שיש לרבי אמתי. הוא מחבר עדן תחתון ועדן עליון, ועל שם כך נקרא "עדינו". חז"ל מפרשים "עדינו העצני" כפי שלמדנו אתמול, שכאשר לומד תורה מעדן עצמו כתולעת וכאשר יוצא למלחמה מפשט עצמו כעץ חזק – כלומר, שיש כאן שתי בחינות, תורה ומלחמה. אבל אפשר גם לפרש הכל יחד, ש"עצני" לשון עצה טובה, "עצה טובה קא משמע לן", ולומר שבתוך ה"עדינו" צריך גם "עצות מרחוק אמונה אמן", ומה העצה? לחבר את שתי בחינות עדן, לחבר את כח המשכיל שבעל-מודע עם החכמה הגלויה. לשם כך צריכים באמת עצה עמוקה, "עדינו העצני".],

ומבאר שם [בזהר] ההפרש בין חכ' דאצי' לחכ' דעתיקא בשלשה ענינים, והיינו דעם היות דחכ' דעתי' וחכ' דאצי' שניהם נק' עדן, בכ"ז הם חלוקים זמ"ז, הא' דחכ' דאצי' [עדן תחתון] הנה ומהאי עדן איקרי שירותא [חכמה דאצילות נקראת התחלה. המושג התחלה הוא מאד יסודי, כל מאמר מצה וכוסות של רבי אייזיק הוא על המושג התחלה. כל ההתחלות קשות – כשפותחים משהו חדש, למשל חנות, זו שירותא. שירותא זו גם סעודה בלשון חז"ל – ארוחת צהריים – סימן שכאשר מתחילים משהו, למשל חנות, צריכים שיהיה שם גם אוכל.], דבעתיקא לא אקרי ולא הוי שירותא וסיומא [ברגע שמשהו מתגלה – הנקודה שלמדנו אתמול – יש התחלת הגילוי וכשיש התחלה יש גם סוף. זו החכמה דאצילות, שהיא התחלה, אבל בחכמה סתימאה אין התחלה ואין סוף. זה ההבדל הראשון בין עדן עליון לעדן תחתון – בעדן עליון אין התחלה ובעדן תחתון יש התחלה. בשביל להבריק הברקות חדשות צריך להגיע למקום בנפש שאין בו לא התחלה ולא סוף. מאותו מקום שאין בו התחלה וסוף מבריקה לך הברקה, וכל הברקה פרטית היא בחינת התחלה, אבל התחלה באה ממקום שאין התחלה. זה חילוק אחד בין עדן עילאה לעדן תתאה.], והב' ובגין דלא הוי' בי' שירותא וסיומא לא אקראי אתה [עוד משהו. לשונות עמוקים מהזהר שהוא מפרש כאן. הוא אומר שמקום שיש בו התחלה, שאני רואה אור חדש שמתחיל, ואם יש לו התחלה יש לו גם סוף – אני יכול לפנות אליו לומר לו 'אתה' בלשון נוכח. אני רואה כאן משהו שאני יכול להתייחס אליו בגוף שניה. חידוש, הא בהא תליא – דווקא מקום שיש אור חדש, שיש שירותא דסיומא, אני יכול לומר 'אתה', ובמקום שאין התחלה וסוף אני יכול לומר רק 'הוא', לשון נסתר. בעתיקא יש רק 'הוא' אבל בחכמה גלויה, עדן תתאה, חכמה דאצילות, אני יכול לומר 'אתה'. צריך לחבר אותם יחד, "אתה הוא הוי' אלהינו", והיינו פעמיים עדן, אברהם. על אברהם כתוב "אתה כהן לעולם" – שייך לכהנים, הוא הכהן הראשון. לפי זה ה"אתה" של אברהם אבינו הוא החכמה דאצילות, חכמה עילאה דאצילות, שכאן נקראת עדן תתאה. אבל עדן עילאה, שאין בו לא שירותא ולא סיומא, הוא בחינת "הוא".], והג' בגין דאתכסיא ולא אתגלאי אקרי הוא [העדן שבתוך הקדם הוא מכוסה ולא מתגלה ונקרא 'הוא'. החכמה שם מכוסה במה שנקרא בלשון הקבלה קרומא דאוירא – כפי שהוא יביא. מו"ס מכוסה בקרומא דאוירא. הכל הא בהא תליא – מכיון שחכמה דאריך, החכמה של הכתר,  מכוסה, לכן היא בחינת 'הוא'. 'אתה' אפשר לומר רק למי שאני רואה, ואם איני רואה אותך איני יכול לומר לך 'אתה' אלא רק לתאר אותך כ'הוא'. אם כן, יש פה שלשה הבדלים שכולם קשורים בין עדן עילאה לעדן תתאה. הדבר הראשון שעדן תתאה הוא בחינת שירותא, התחלה, כי הוא ראשית גילוי. אם יש לו שירותא יש לו גם סיומא, ואילו בעדן עילאה אין שירותא ואין סיומא. דבר שני, שלעדן עילאה אי אפשר לומר 'אתה', והא בהא תליא בכך שבעדן עילאה החכמה מכוסה לגמרי, היא בלא-מודע, ואילו עדן תתאה הוא כבר גלוי ולכן אפשר לומר לו 'אתה'. עד כאן שלשה חילוקים – מתחיל להיות כאן פרק עמוק בהמשך.],