1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (151)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (3)

כ"ג תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'ניגון הגדול' של רבי הלל מפאריטש.

הגעו לפרק מב. הוא מסביר את ההבדל בין גן עדן העליון לגן עדן התחתון, שבלשון הזהר הם מתיבתא דקוב"ה ומתיבתא דרקיעא. הישיבה של הנשמות, החכמים שעלו לרקיע, ושם יש ראש ישיבה – ראש מתיבתא דרקיע – אך יותר גבוה יש מתיבתא דקוב"ה, שם הקב"ה הוא ראש הישיבה, כמו שאמר הבעל שם טוב שהוא שומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה עצמו. צריך להבין את ההבדל ביניהם.

מב) והנה להבין מעלת געה"ע על געה"ת, דהנה כלל ידוע דכל בחינה ומדריגה ה"ה מתוארת בשם [ה' ברא כל דבר עם השם שלו.], ושם של כל בחינה ומדריגה בא בשלשה פנים [שלש בחינות של שם.] והם שם העצם ושם התואר ושם הפעולה [מהו בעצם, מה התואר שלו ומה הפעולה שלו. זה נושא גדול בחסידות, שבינתים הוא רק מזכיר אותו בדרך אגב. אם לשני הדברים קוראים גן עדן, לכאורה אותו שם, צריך עוד יותר להתבונן מה ההבדל ביניהם.] ואשר בשלושה אלו מחולקת כל בחינה ומדריגה מזולתה [השם מחלק בין דבר לדבר.], ומאחר דשתי הבחי' ומדרי' דעליון ותחתון הם בשם אחד גן עדן צ"ל [ולהתבונן עוד יותר] מהו ההבדל בין תחתון לעליון, ואיזה יתרון המעלה יש בהעליון על התחתון, ועם היות דהעליון מעולה מהתחתון בכל זה הנה שם גן עדן הוא שוה בשניהם [צד השוה, מכנה משותף בין שניהם – שניהם גן עדן, אליו שואפת הנשמה להגיע אחרי מאה ועשרים, ומה ההבדל ביניהם? בשניהם הגעת לגן עדן.], והענין הוא [כדי להבין צריך להתבונן בכל מלה בפני עצמה, ומתחיל להתבונן במלה "עדן".] דהנה עדן קאי על ספי' החכמה [כתוב "גן בעדן מקדם" – עוד לפני "עדן" יש "קדם". בספירות "קדם" היינו הכתר, מה שקודם לאחרים במערכת המושגים. ברוחות העולם "קדם" היינו מזרח. מזרח בדרך כלל הוא תפארת, בחינת יעקב, אך כתוב שהתפארת עולה עד הכתר. ב-ה הספירות התחתונות התפארת עצמה היא הכתר, "עטרת תפארת". אז גם "קדם" במובן של מקום הזריחה הוא הכתר. מיד אחרי ה"קדם" בא ה"עדן", שהוא החכמה. עדן גם מלשון עידון – כח של עידון המדות. לחכמה דקדושה יש כח לעדן את מדות הלב. הבינה, אמא, היא עיקר המוחין והחיות של מדות הלב, אבל עידון בזכוך ודקות מדות הלב בא מאבא. חכמה היא אין, בטול. הדבר שמעדן, כמובן, הוא שאדם יותר ויותר בטל, וכפי שדברנו אתמול שיש אין סוף מדרגות בטול. בטול הוא פנימיות החכמה, כח-מה. יש עוד רמז במלה עדן, שהיא עד-ן. נ היינו שער הנון, נ שערי בינה. החכמה מגיעה עד – "עד ועד בכלל" – שער הנון. היא עושה יחוד פנימי של אבא ואמא, לשם הולדת נשמות חדשות בעולם הזה – מה שחכמה מתייחדת עם התכלית של הבינה, שער הנון של הבינה. אלה כמה רמזים של המלה עדן. אם כבר, נאמר עוד רמז: כמו שאפשר לחלק עדן לעד-ן אפשר לחלק גם ע-דן, עין דן, לכל אחד יש עין שדנה. כתוב "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ולשם כך צריך עין טובה, ויש אחד שדן את כל אדם לכף חובה, זו עין רעה. הדין מתחיל בעין וצריך ע-דן, עין שדנה כל אחד לכף זכות.], וטעם הדבר שספי' החכמה נקראת עדן הוא ע"ש התענוג [התעדנות היא התענגות. אחרי עדן בא נהר שמשקה את הגן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". עדן-נהר-גן ר"ת ענג. הפלא שכאשר עושים את הממוצע של עדן-נהר-גן מקבלים קדם – הקדם-הכתר הוא החוט המחבר את הכל, החיות הפנימית של הכל. (יש "דן" ביציאת מצרים, "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי".) כתוב שיש ארבעה מילויים של שם הוי', עב-סג-מה-בן, אבל יש גם דן – יוד הא ויו הא, הארת שם עב (ה-ו שלו) בשם מה, בסוד "מה שמו ומה שם בנו". אם כן, הוא אומר לו שעדן הוא חכמה, וטעם הדבר שעל פי פשט עדן הוא תענוג. כל ההבדל בגימטריא בין ענג ל-עדן הוא אחד – עדן הוא ענג עם הכולל. התענוג הוא הכתר, פנימיות הכתר – הקדם – ] שמאיר בספי' החכ' [לכן כתוב "גן בעדן מקדם" – ה"עדן" מקבל "מקדם".] ועם היות דאור התענוג המשכתו בכל הע"ס [התענוג מחיה את כל הספירות, בכל ספירה צריך להיות תענוג – בלי תענוג הדבר מתנוון. במלה חיות יש כמה פירושים. יש פירוש שחיות היא מוחין, כמו שהזכרנו קודם, ויש חיות שהיא פשוט תענוג. כתוב "כי עמך מקור חיים" ומפרשים בחסידות "מקור כל התענוגים". החיים שהם תענוג באים מפנימיות הכתר, והם חייבים להיות בכל הספירות כדי שיהיה בהם חיות – מים חיים. כתוב ש"מים מצמיחים כל מיני תענוג" ובכל דבר יש מים חיים, יש תענוג. העדן, ששרשו בקדם, מחלחל ומפעפע בכל הספירות. דרך אגב, נזכיר שהיום היארצייט של הרמ"ק, כג תמוז. ב-ה אב, עוד מעט, היארצייט של האר"י הקדוש. הרמז הידוע שבשלשת השבועות יש יג ימים – השנה 'נדחה', הכל זז ביום אחד – של תמוז ואחר כך ט ימים של אב, סוד האלף-בית שמתחלק ל-יג ו-ט, תיקוני דיקנא של א"א ושל ז"א. שני ימי היארצייט הם אמצע שתי היחידות – הרמ"ק אמצע יג ימי תמוז והאר"י אמצע ט ימי אב. שני עמודי פנימיות התורה הם העמודים עליהם נבנה בית המקדש מחדש – אלה ימי חורבן הבית, אך בזכותם יבנה בית המקדש בקרוב בימינו. אצל הרמ"ק יש השתלשלות הספירות והאריז"ל מחדש התלבשות הפרצופים. הענין שהוא כותב עליו כעת, המשכת התענוג בכל הספירות, הוא ענין של התלבשות – התלבשות עתיק בכל הספירות, שעתיק הוא ארוך ומתלבש בכל פרצופי האצילות.] שהרי בכל הע"ס מאיר אור התענוג [ולא רק בספירות החכמה.], דעלי' איתמר במאמר דפתח אלי' [על פנימיות כל הספירות, שהיא המשכת עתיקא, כתוב שם] איהו שקיו דאילנא [המשקה הפנימי, הזרם הפנימי בכל הספירות.] בדרועי ואנפוהי [מענין שכותב כאן "אנפוהי", צריך לחפש את המקור. אצלנו בסידור כתוב "ענפוהי". במבט ראשון חשבתי שאולי טעות דפוס, אך הוא חוזר על כך הרבה ומסביר – כנראה שיש גרסה כזו, צריך לחפש. "ענפוהי" פירושו ענפים ו"אנפוהי" פירושו פנים – הבדל גדול מאד. שוב, כתוב שהתענוג נובע וזורם בכל מקום.] כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיא, אילנא הכוונה סדר הע"ס ובאילנא יש דרועי מדות ואנפוהי [עם א, פנים, היינו] מוחין [אם כן, פשיטא שמדייק שהנוסח הוא "אנפוהי", והסדר כאן מלמטה למעלה – דרועי-מדות ואנפוהי-מוחין. רק צריך להבין מה פירוש בגשמיות הפנים של העץ – לעץ יש ענפים, אבל מה הם הפנים? יש אולי צורות מיוחדות שהעץ עושה שהן הפנים שלו. השרף הוא הפנימיות של העץ, המשקה שנמשך לכל הספירות. הוא חייב לכתוב "דרועי ואנפוהי" ב-א, כי "דרועי וענפוהי" היינו רק המדות והענפים של המדות, וצריך מלה בשביל המוחין, בשביל החב"ד. המלה שלו היא אנפוהי, ורק צריך להבין על פי פשט מהם הפנים של העץ – לא הפנימיות אלא צורת הפנים, כמו שיש לו זרועות. יתכן שאולי בסוף – כשרואים את המערכת השלמה של העלים והפירות (שאחרי הענפים) – היינו הפנים של העץ. לפעמים הפנים היינו איך שהדבר נראה בסוף, איפה שרואים את חיותו. הזרועות של העץ אינן ירוקות, לא רואים שם את החיות שלו – את הירק של העץ רואים דווקא בסוף. יתכן שהירק, החיות, הוא הפנים של העץ – כך הוא מאיר פנים בעולם. יתכן שבירק משתקפים החיים של העץ, יותר מבענפים שקודמים. איך שלא יהיה, מענין כאן ה"אנפוהי". (לפי הגרסא הרגילה מה ההבדל בין "דרועי" ל"ענפוהי"?) ענפים גדולים וענפים קטנים שמסתעפים מהם. (אולי כמו חומר וצורה?) אבל הצורה כאן צריכה להיות לא משהו פנימי אלא פנים שרואים אותו. כשצייר מצייר עץ יש חזות כללית שלו, מראה שאולי הוא הפנים שלו, או שהירק הוא הפנים – בכל אופן, יש לעץ פנים, שהם השכל שלו, וגם בתוך הפנים-המוחין שלו וגם בתוך הזרועות-המדות שלו יש את המים, את השרף, שמגיע להכל. העץ הוא מאד מורכב. אחד הדברים שיש בעולם הוא העץ, עצים. עץ הוא ע ו-ץ – העץ הוא צדיק. ראש השנה לאילן הוא בשבט והאות של שבט היא צ – ה"צדיק יסוד עולם" הוא העץ, ויש לו ע, מאיר ע פנים.] וכל הע"ס הרי יש להם חיות [מקבלים חיות מהמשקה, מהשרף.] מאור פרטי השייך לכל ספי' וספי' בפרט [לחסד יש אור של חסד, לחכמה או של חכמה וכו'. זה חידוש של האריז"ל, כי לפי הרמ"ק – בעל ההילולא של היום – השינוי הוא בגווני הכלים, אבל האורות פשוטים, כל האור אחיד. לפי האר"י גם באורות יש גוונים – אף שבלי כלי האורות נראים פשוטים, אך יש אור מיוחד לחסד ואור מיוחד לגבורה וכו'. מדברים על ממלא כל עלמין, לפי הרמ"ק אור הקו הוא אור אחד פשוט ולפי האר"י יש בו גוונים ופרטים ששייכים לספירות בהן הוא יאיר. הוא אומר כאן כשיטת האריז"ל, שיש לכל ספירה אור נפרד.], ונוסף על זה [חוץ מהאור הפרטי.] הרי יש אור וחיות כללי שבכל הספי' בשוה [שבא מהקדם, מהכתר.], ועם היות דהאור והחיות הכללי הוא בכולם בשוה הנה עם זה הרי פעולתו בכל אחת מהספי' הוא לפי ענינו [הוא פועל בהתאם לספירה. יש תענוג בכל הספירות, אבל התענוג הזה מתאים את עצמו לפי התכונה המיוחדת של כל ספירה וספירה. אם התענוג נמשך בחכמה – הוא מתענג בחכמה. יש לו חכמה, הוא מקבל הברקה, ויש המון תענוג בהברקת החכמה – כמו שיסביר בהמשך. אחר כך הוא תופס בבינה, אז יש לו תענוג של הבינה. התענוג אותו תענוג, אך מתאים את אופיו ותכונתו לכל ספירה וספירה.], ויובן זה מכחות הנפש דכל כח וכח הרי יש לו אור וחיות פרטי [שהוא הממלא כל עלמין.] הנמשך לו מהנפש [האור הפרטי של החכמה מחכים אותך – "אאלפך חכמה", אור שמחכים אותך.] ונוסף ע"ז נמשך מהנפש אור וחיות כללי שהוא אור התענוג הנמשך לכל הכחות בשוה [והוא סימן של בריאות, "בראשית ברא" – דבר ראשון תהיה בריא. הסימן של בריאות הוא שבכל הכחות יש תענוג – שהכל תענוג. (כשמרגישים אבר זו בעיה.) זה גם כלל גדול, שהרגשה של אבר מסוים – מיחוש – היא בעיה. צריך להרגיש את כל האברים יחד – להרגיש טוב בהכל. 'תרגיש טוב' פירושו שיהיה לך ענג, "אין בטובה למעלה מענג".], וכמו שאנו רואים במוחש דאור התענוג הוא שוה בכל הכחות, ועם היותו אור כללי עם זה הרי פעולתו בכל כח וכח לפי ענינו, וזוהי כוונת המאמר ופירושו איהו שקיו דאילנא [המשקה, המים, השרף הפנימי שמחיה את העץ.] וקאי על אור התענוג שהוא שוה [בכל אברי עץ החיים של האדם.] בדרועי במדות חג"ת ונהי"ם [כאן מפרט יותר, שדרועי היינו כל שבע המדות, חג"ת נהי"ם.] כמו באנפוהי מוחין [כל ה]חב"ד, ועם היות דאור התענוג מאיר בכל הספי' בשוה הנה בכ"ז הוא כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו בריבוי גדול ע"ד ההפלגה [כל ענף וכל חלק מהעץ גדל מהמים. אם כל פרט מהעץ גדל מהמים, סימן שיש התייחסות פרטית של המים האלה שמגדלים כל אבר בפני עצמו. מצד אחד זהו תענוג בכל מקום, ומצד שני הוא פועל בכל תא שמגיע אליו לפתח אותו בדיוק בהתאם לענינו של התא הזה, התפקיד שאמור להיות לו. בכל מערכת חיה לכל תא יש תפקיד מיוחד, והתענוג מגלה ומפתח אותו, שישמש את התפקיד שלו, שיגדל.], והוא ע"ד עץ שתול על פלגי מים, ועם היותו בריבוי גדול הנה כל הריבוי המופלג הוא רק בענין ההוא בהספי' פרטי [כל ספירה, כל כח וכח, מתגדל ומתרבה בריבוי מופלג על ידי המים החיים, התענוג, אך כל אחד בפני עצמו, בהתאם לתכונה שלו.], א"כ הרי המשכת אור התענוג הוא בכל הע"ס [מצד אחד המים נמשכים לכל מקום.] אמנם עיקר המשכת אור התענוג הוא בספי' החכ' [הכל היה כמו מאמר מוסגר גדול, שיש מים-תענוג בכל מקום, שמצד אחד שוה ומצד שני מגדל כל פרט לפי ענינו בפרט. כעת חוזר למה שאמר קודם – אם יש תענוג בכל מקום, למה אמרתי שעדן הוא דווקא חכמה? הרי התענוג שוה בכל הספירות, כל החב"ד וכל החגתנהי"ם. למה אמרתי שהוא חכמה? כי עיקר המשכת אור התענוג הוא בספירת החכמה. הוא מביא דוגמא מקבלת האריז"ל:], וכמו באור הקו [מאוא"ס שנמשך לחלל.] הנה ראשית הגילוי דאור הקו הוא בספי' החכ' [החכמה בכלל נקראת ראשית, "ראשית חכמה יראת הוי'". הוא מסביר, וכך מוסבר בכל מקום, שחכמה היא ראשית הגילוי. אור הקו נמשך ואיפה הוא מאיר ומתגלה? בחכמה. לכן חכמה היא הספירה הראשונה של הספירות המודעות. המודע הוא גילוי אור, מתחיל מ"אור המאיר לעצמו" במוחין, שראשיתם חכמה. הראשית, הדבר הראשון, קובע ברכה לעצמו, עד כדי כך שיש מצות בכורים – את הדבר הראשון לא לקחת לעצמי אלא להביא למקדש. כתוב שבכורים הם חכמה, ראשית הגילוי. כמה שהתענוג נמשך בכל הספירות בשוה ומפתח כל ספירה בפני עצמו בריבוי מופלג, ראשית גילוי התענוג היא בחכמה ולכן היא קובעת ברכה לעצמה. עדן הוא חכמה כי כמו שהיא ראשית הברקת השכל היא גם ראשית הארת התענוג בנפש, ולכן עדן נקרא חכמה.], וכמ"ש (משלי ח. כב) הוי' קנני ראשית דרכו דהוי' קנני דשם הוי' שבהקו הנה תחלת דרכו הוא במדרי' ראשית שהיא ספי' החכ', והיינו שבספי' החכ' מאיר ראשית גילוי הקו הנה כן הוא באור התענוג דראשית גילוי אור התענוג נמשך בחכ' [הגענו לנקודה שעיקר גילוי התענוג בנפש הוא הראשית. החכמה היא ברק. הוא יסביר בהמשך שכל דבר שהוא ראשית – כמו בכורים – מתומצת בנקודה, הוא נקודתי. העדן הוא נקודה מרוכזת, חזקה ביותר. כשאני רואה ברק בשמים זו חויה נקודתית בזמן – ברק הוא רק לרגע. הגילוי של החכמה הוא גילוי נקודתי של המון תענוג, יותר מכל שאר הספירות, לכן הוא נקרא עדן. עצמת חוית אור התענוג היא הראשית, כמו "ברישא חשוכא" – כל ראשית עדיין לא בכלים. בבינה יש התיישבות וכלים, אבל עצמת הראשית אובדת. כתוב בפירוש שבבכורים יש איזה ממד של תהו, לכן צריך להקדיש אותם לה' וככה מעלים אותו, שומרים עליו בקדושה. גם פדיון בכור הוא לשמור על התוקף שלו, על העצמה שלו. ככה בחכמה יש עצמה רבה של תענוג, שהיא הראשית של התענוג, וההתיישבות של התענוג – שאדם מיושב בתענוג – היא דווקא כשאדם מבין טוב, בבינה. בחכמה הוא עוד לא מבין טוב, אין לו אותיות רחבות.],