1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (150)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (2)

כ"ב תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'ניגון הגדול' של רבי הלל מפאריטש.

לומדים מאמר על הפסוק "אנכי הוי' אלהיך", על הפסוק הראשון של עשה"ד. הוא דייק ש"אנכי הוי' אלהיך" ויציאת מצרים הא בהא תליא – בשביל יציאת מצרים צריך גילוי של "אנכי הוי' אלהיך".

קיצור. יבאר דישראל במצרים היו חזקים באמונתם [אנחנו מאמינים בני מאמינים כבר מאברהם אבינו.] בהוי' ובהבטחת הגאולה [שה' הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים.] ורק מפני עינויי הגוף בעבודת הפרך ויסורי הנפש מהשתררות המזוהמים [המצרים] ובעיקר מלעג והתלוצצות הכופרים בה' ובהגאולה [שיכולים להיות גם היהודים.] נפלו פניהם ולא שמעו אל משה, מצרים א) בגשמיות גלות [שעבוד ועבודת פרך וכו'.] ב) ברוחני' [שעל פי קבלה לוקחים את המלה מצרים והופכים אותה למצר-מי, מיצר של "מי", של הבינה. בינה היא השגה, כלומר שמצרים ברוחניות היינו] מיצר דהשגה [בכל השגה אדם שם את עצמו בתוך קופסא, יש גבולות והגדרות. ההשגה מגבילה את האדם – שמה אותו בתוך קופסה, ולכן יש מיצר.], [אם כן, צריך] יציאת מצרים א) בגשמי' ב) ברוחני', ויקשה א) שייכותם זל"ז, ב) למה אנכי ולא יהי' לך נאמרו בדבור אחד [כתוב "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". ה' יכול לומר הגה אחד ואנחנו שומעים שני דברים יחד. "אנכי" שרש כל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" שרש כל מצוות לא תעשה – צריך להבין השייכות שלהם ולמה דווקא שניהם נשמעו לנו יחד.], התורה ניתנה בהשגה אנושית [וכמובן צריך להבין מה שה' רוצה, לדעת את "המעשה הוא העיקר", אבל כדי שההשגה תהיה מושלמת –] ועיקר ידיעתה [כאן למטה היא להשיג את סודות התורה] כמו שהיא במתיבתא דרקיע געה"ת [בעולם היצירה] ומתיבתא דקוב"ה געה"ע [בעולם הבריאה, כפי שהסביר הרמ"ז את הביטוי בזהר שיש מתיבתות למעלה. גן עדן הוא ישיבה טובה, רק ישיבה של הרקיע וישיבה של הקב"ה. הסברנו פשט, שמתיבתא דקוב"ה ה יינו שה' הוא ראש הישיבה ושומעים תורה מפיו ישירות, כפי שהבעל שם טוב אמר שלמד תורה מפי קוב"ה. במתיבתא דרקיעא לומדים תורה מנשמות ומלאכים. יש בגמרא אפילו מחלוקת בין מתיבתא דרקיעא לקוב"ה – זה יכול להיות בגן עדן התחתון, שאינה מתיבתא דקוב"ה, אבל במתיבתא דקוב"ה ודאי אין מחלוקת. אז יש רזין ורזין דרזין, ובלעדיהם גם את הפשט אינך מבין. כדי ללמוד תורה באמת ולשמה צריך לדעת גם את הפשט וגם את הפנימיות וגם את הפנימיות של הפנימיות – אם רוצים להגיע למתיבתא דקוב"ה. רק אז לימוד התורה הוא לשמה.].

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל [כעת עושה חזרה בתמצית על המאמר הקודם והמאמרים הקודמים.] דתכלית הכל בירידת הנשמה למטה ונתינת התורה למטה דוקא [עם מצוות מעשיות.] הוא בשביל עבודת הבירורים [ה' ברא עולם והיתה שבירה ונפלו ניצוצות ואז הוא שלח אותנו, הנשמות, שלוחיו, לעשות בירורים ולהעלות אור עצום למעלה – גם אור שלמעלה מכל סדר השתלשלות.] לברר הניצוצות דתהו שנפלו בשבה"כ דתהו ונתלבשו בדברים הגשמי' שבעולם התחתון [עולם התהו, שלמעלה מהעולם האצילות דעתה, שהיו שם אורות גדולים ועצומים. אך האורות שם היו גדולים ושברו את הכלים, וקרה מה שקרה – מקרה המלכים – ואז נפלו ניצוצות שהענין שלנו הוא לפדות אותם. כל הסיפור שם הוא נפילת מלכות – מקרה המלכים – והסברנו שכל מלך היה שיטה אחרת בהנהגה. משם יש ניצוצות, והעבודה שלנו היא לברר את הנקודות הטובות מכל השיטות איך למשול, איך למלוך, עד שנזכה למלכות המשיח ועוד יותר – "והיה הוי' למלך על כל הארץ". כל הסיפור שלנו הוא לברר את הניצוצות של המלכות ו"לתקן עולם במלכות שדי".], וענין העלאתם הוא בשני אופנים, א) בדרך מלמטלמ"ע, דבעבודתו ויגיעתו [האדם] מפריד את החומרי' הגסה [כשהבירור הוא מלמטה העיסוק הוא בעיקר עם הגוף ונפש הבהמית, שהם גסים, ועבודה היא לקחת את הפסולת ולהסירה מהטוב – זו עבודת הבירורים של פסולת מתוך אוכל, כשהמגמה היא שאהיה יותר עדין, אויסאיידלזיך באידיש.] ומזככה עד שמברר הניצוצות [כשהוא מוציא הרבה פסולת פתאום מתגלה יהלום באשפה. כך הוא מברר את הניצוצות, בדרך של הפרדת הפסולת מהאוכל.] ומעלה אותם לשרשם, ב) דעבודת הבירורים הוא בדרך מלמעלמ"ט, אבל הוא ע"י המשכת אור עליון מלמע' [המשפט הזה לא נקרא טוב, כי אם "בדרך מלמעלה למטה" לא צריך להגיד "אבל" על המשכת אור עליון. אולי יש כאן טעות הדפוס, וכמו שהסביר קודם במאמרים, שיש כאן שני עבודות מלמטה למעלה, רק שבשניה יש גם ממד של אור עליון שעוזר, אך עדיין לא לגמרי מלמעלה למטה.] והוא ע"י אכילה ושתי' רוחני' [עליהן אמרו חז"ל במדרש שבכל מקום שכתוב אכילה ושתיה בקהלת הכוונה לתורה ומצוות.], דתו' נק' לחם ומצות הם שתי' [והתורה והמצוות הם אור עליון שמסייע. אז יש בירור שעדיין מלמטה למעלה, אבל העיקר שלו הוא להוציא את האוכל מהפסולת – להעלות את הדברים הטובים. בדרך הראשונה האדם בוחן את עצמו, את המדות הרעות שלו, ושם לב מתי הן מתחילות לצוץ ומנסה לבטל אותן – זה עדיין לא בסיוע תורה ומצוות. כאן מדבר על בירור בסיוע אכילה ושתיה, תורה ומצוות, ואז הבירור נעשה בצורה אחרת – הוצאת האוכל מהפסולת, שהוא בירור יותר קל. לגבי הלכות שבת בירור כזה מיד מותר אם מיד אוכלים, או בסמוך ממש. בכללות כל בורר אסור בשבת, אבל הבירור הזה יותר קל והחידוש שבו שאדם נעזר באור העליון של תורה ומצוות. (יש בירורים שנעשים בלי תורה ומצוות?) הוא אומר שיהודי שמאמין בה', וכפי שאמרנו שם לב למדות הרעות – מנסה לא לכעוס, מושל ברוחו – עושה בירור. (גם גוי יכול לעשות?) לגוי אין כח ממש לגאול ניצוץ לא שהוא לא יכול לעבוד על עצמו בכלל – לפי רמת הבחירה שלו גם הוא יכול קצת לשלוט. כתוב בזהר ומובא בתניא ש"מח שליט על הלב" הוא טבע האדם, וקיים גם אצל גוי במדה מסוימת – יכול לשלוט על רוח התאוה שלו. אבל שודאי יגאל ניצוץ ויעלה אותו לשרש – זו סגולה של יהודי, גם כשלא עושה בפועל תורה ומצוות. הוא בן של אברהם אבינו, ויהודים מאמינים בני מאמינים, ויש סגולה בנשמתו. שוב, יש אחד שעוסק בחומריות שלו, עובד איתה, ויש אחד שגם יודע שיש לו מדות רעות אבל בעיקר מגביר את האור – "מעט אור דוחה הרבה מהחשך" ומקיים "סור מרע" על ידי "עשה טוב". (אבל יש ענין של סיגופים ויסורים, למשל במצרים לא היו מצוות.) נכון, היו שם יהודים שהוציאו רב ניצוצות, ועיקר הבירור היה על ידי היסורים – לפני מתי תורה. (איך יודעים איזה בירור עדיף מתי?) אם אתה רוצה חיים קלים תעשה הרבה מצוות, תלמד הרבה תורה ותתן הרבה צדקה וה' יעזור. אם לומדים אצלנו בתורת הנפש – כל עבודת החסידות היא לשים לב למדות, להיות בשפלות. עיקר הפרדת הפסולת מהבר הוא שפלות, לכן יסוד היסודות הוא שפלות. צריך גם את זה וגם את זה. (זו גם מצוה של "והלכת בדרכיו".) בסדר, יש מצוות שנכללות – אפילו גמילות חסדים נכללת באהבת ישראל. יש מצוות שהן פרט במצוה כללית. ראינו ש"קדש עצמך" היא מצוה, לפי ספר חרדים, ואף על פי כן היא מצוה מסוג אחר, שלא צריכה גיהנם אלא נהר די נור. "מה הוא רחום" – הקב"ה הוא רחום ולא צריך להלחם באכזריות כדי להיות רחמן. "אף אתה רחום" לאדם אכזרי זו עבודה מיוחדת, שכדי לרחם הוא צריך להסיר את החומריות. האדם במצב לא טוב בהתחלה, ואילו הקב"ה מתחיל מאצילות שאין שם רע.], וכשם שבגשמי' הנה ע"י האכו"ש נעשה חיזוק התקשרות הכחות והאברים והתכללותם בפנימי' [כשאדם אוכל ושותה הוא מחזק את כל אברי הגוף שלו, וגם האברים מתכללים על ידי הדם. הדם זורם בתוך כל האברים ומחבר ביניהם ופועל התכללות. ומה ההתכללות? שכאשר אדם עושה משהו, אפילו בלי שהוא מודע, יש שיתוף פעולה בין האברים והכחות – כשהוא רואה גם השמיעה משתתפת שם.] והוא מה שמסייעים זל"ז דזהו פעולת המקיף דחי' [כפי שהסברנו באריכות. המקיף דחיה הוא ה-א שמתלבש בדם ועושה אותו אדם – "ויהי האדם לנפש חיה".] וההתכללות [היותר גבוהה, שיורדת יותר למטה, כי כל הגבוה מעלה-מעלה ביותר יורד מטה-מטה ביותר.] דחיצוני' האברים [שמתבטאת בתנועת האברים. הוא הסביר שבתנועה לא רק שכל אברי הגוף משתפים פעולה ועוזרים לתנועה, אלא שממש הכל נע אפילו בלי שאתה שם לב. כשאתה מזיז אצבע כל הגוף בפועל זז, לא רק התכללות וסיוע של השמיעה בראיה, שהם בהעלם. בתנועה, ממש בגלוי, כשאני מתכוון להניע אצבע אחת כל הגוף משתף פעולה. זה סימן שהתכללות הגוף בפעולה הזו באה מהמקיף הרחוק –] דזהו פעולת המקיף דיחידה, ויבאר דבכללות עבודת הבירורים הם בשני אופנים בדרך או"ח ובדרך או"י [שוב, התלבטנו האם צריך לקרוא שהבירור השני מלמטה למעלה או מלמטה למעלה, אבל בכל אופן הוא נקרא בירור בדרך אור ישר.], דההפרש ביניהם אם בירור הפסולת מתוך האוכל או בירור האוכל מתוך הפסולת, אמנם אופני בירורים אלו הם רק בימות החול אבל בשבת בורר איזה שיהי', בין פסולת מתוך האוכל ובין אוכל מתוך פסולת, אסור [בבירור אוכל מתוך פסולת יש היתר באופנים מסוימים, אבל בגדול ובכללי גם הוא אסור.], ויקשה דמאחר דבשבת הנה כל אופן בירור אסור, א"כ איך הקריבו קרבנות בשבת [עבודת הקרבן היא בירורים, אכילת מזבח. בקרבן יש אכילת מזבח ואכילת אדם, וכל אכילה היא בירור. הקריבו קרבנות בשבת, ובשבילם גם מחללים שבת – הוא לא הדגיש זאת – אך זו מצוה. עצם הקרבת הקרבנות הוא חילול שבת, באש וכו', ואף על פי כן זו מצוה רמה ונשגבה ביותר. איך עושים בירור כזה בשבת?] ואיך מותר לאכול בשבת [איך אוכלים סעודת שבת? הרי אכילה היא בירור.] דהלא כל עבודת הקרבנות ואכילה ענינם בירור [וכל צורת בירור, פסולת מאוכל או אוכל מפסולת, אסורה.], ויתרץ דהבירור דשבת הוא בירור אוכל מתוך אוכל שאין בו פסולת כלל [כשיש אוכל ופסולת יש רמז (לפעמים אומרים בר-פסולת, אבל כאן יש אוכל-פסולת) "אף עשיתיו" – הבעל שם טוב אהב לומר 'אף'. יש אף שמפסיק בין העולמות העליונים לעולם העשיה התחתון, "אף עשיתיו", ואומר שיש גם חרון אף. פשט הפסוק הוא לשון אפילו, אבל בחסידות מסבירים שבמעבר מיצירה – שיש בו טוב ורע, אבל הוא עדיין עולם רוחני עם חיות הקדש – לעשיה יש חרון אף. למה התורה לא נתנה למלאכים? סתם מלאכים הם ביצירה ו"כלום יצר הרע יש ביניכם"? אתם שייכים למצוות מעשיות? בלשון החסידות מלאכים לא יכולים לעשות בירורים, וכל התומ"צ הם בשביל בירורים. איפה יש בירורים? רק כשיש אוכל ופסולת, כשיש אף. צריך לעשות כל הזמן בירורים. בשבת אין עולם העשיה. כתוב שבחוץ לארץ כל השבוע נמצאים בעולם העשיה, אבל אפילו בחוץ לארץ בשבת נמצאים ביצירה. זו דרך יפה להסביר למה בשבת אין בירור באכילה וכו'. הסברנו שעיקר השבת היא באצילות, לפי הסוד שעולים במשך השבוע – רביעי-חמישי-ששי בעשיה-יצירה-בריאה ושבת אצילות ואז שוב ירידה בראשון-שני-שלישי בבי"ע. אבל אפילו מי שנמצא תחת ע' שרים בחו"ל בשבת מתעלה מזה, מעשיה ליצירה, ואז הוא עולה מה"אף", ממציאות של אוכל-פסולת. שרש יצר הרע הוא מלאך וצריך להמתיקו בשרש – "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" היינו בשרשם בעולם הבריאה. יש שרש של שני מלאכים בעולם היצירה. אבל דווקא בהתלבשות בגוף הרע מתגשם לגמרי, כמו "הנפילים היו בארץ" – שמלאכים מעולמות עליונים יורדים למטה הם מתגשמים ונופלים. כך הוא היצר הרע. כשהוא מגיע לגוף הוא נעשה "אף". ביצירה ובריאה לא מבורר לגמרי, יש רע, אבל המצב יותר טוב. בעשיה "רובו רע" וככל שיורדים למטה זה נעשה רובא דרובא. אם כן, בשבת בורר אסור, ויש רק עבודה של ברירת אוכל מאוכל – זה בסדר, כבר לא הבורר האסור.] והוא רק עלי' מדרגא לדרגא [הביטוי ביידיש שהרבי אהב לומר, שאם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?! גם קודם היה טוב, בלי שום רע, שום פסולת, אבל אותו טוב יכול להיות יותר טוב. ה'יותר טוב' הוא עליה של שבת – לא צריך להרגיש רע בכלל, אבל עולים ליותר טוב. ווארט חשוב ששבת היא יותר טוב ויותר טוב, עד אין סוף יותר טוב. מענין שהווארט הזה, שהרבי אהב לומר, הוא שצריך לשאוף ליותר טוב. יש עוד פתגם עממי באידיש, שאיני זוכר שהרבי אמר אותו – כי לכאורה ממש סותר – 'בעסער איז דער שונא אוף גוט', שיותר-טוב הוא השונא של הטוב. אם האדם לא מרוצה במה שיש לו, ה' נתן לו טוב והוא רוצה עוד יותר, העוד-יותר-טוב הוא השונא של הטוב. אפשר להסביר, כמו שכתוב ב"היום יום", שבגשמיות ורוחניות זה הפוך, כפי שאדמו"ר הזקן אמר לחסיד אחד – בגשמיות המדה הכי גדולה היא "איזהו עשיר? השמח בחלקו", אבל ברוחניות זו המדה הכי רעה. כך אפשר להסביר את שני הפתגמים, אבל אולי נחשוב עוד יותר לעומק ביחס ביניהם. הווארט האמתי הוא כמו שיסביר שהעיקר הוא הבטול – אם הרצון ליותר טוב הוא ישות, הוא השונא של הטוב. אבל אם היותר-טוב הוא יותר בטול – הוא באמת יותר טוב (בטול – כי טוב).] שהוא ע"י הביטול והיינו דהביטול הוא הכנה לקבל אור עליון יותר [כעת החדוש, שצריך להבין טוב, הוא החדוש של חסידות חב"ד – שגם בבטול יש אין סוף מדרגות.], דבשבת הוא עליות למעלה מעלה עד אין קץ [ז"א עולה לעתיקא וכו', עד אין סוף.] והעלי' [של ז"א לעתיקא היא] ע"י ביטול, והא בהא תליא [הבטול והעליה תלויים זה בזה.], כל מה שהעלי' היא למדרי' עליונה יותר צ"ל הביטול יותר [כמו שאין סוף עליות כך יש אין סוף מדרגות של בטול.], וכל שהביטול הוא יותר ה"ה עולה למדרי' עליונה יותר [מהרעיון ששבת היא רק עליות, בירור אוכל מתוך אוכל, על ידי עוד ועוד בטול – יוצא שחוית שבת היא להיות כל רגע יותר בטל. חוית שבת היא חויה של ענג, אבל כאן אומר שהעליות של שבת הן על ידי בטול – החויה כל רגע היא יותר בטול וממילא עליה. איך זה מתקשר לענג? בהגשמה ענג מתקבל כהפוך מבטול – שאדם מתענג ממשהו. אבל אחד היסודות שלנו, בהבנת הספירות והפנימיות והפרצופים, שמה שכתוב בחסידות ענג – פנימיות הכתר – הוא בלשון עמק המלך, שאנחנו נוקטים בפשטות, "רישא דאין". הווארט הוא שענג אמתי, ענג אלקי, הוא על ידי התאיינות. זה בדיוק הווארט כאן, זו עבודה של שבת. בטול הוא שאני גארנישט, שאני לא פה בכלל. כמו המשל הפשוט, שאם אני נמצא זה מפריע לי – כי אני כמו נקודה שחורה על לובן עליון. יש סדין שכולו לבן, ואם אני מרגיש את עצמי אני מקלקל אותו – נקודה שחורה על הסדין הלבן – ולכן הכיף הכי גדול שלי הוא להעלם, עושה לי הכי טוב. הענג הכי טוב הוא להתאיין, להיות אין, לכן קוראים לתענוג "רישא דאין". זה בדיוק מה שמאיר בשבת, "אז תתענג על הוי'", שכתוב בקבלה שהוא גילוי רישא דאין. (גם בתענוג גשמי האדם בטל לתענוג שהוא חווה אותו, ככה זה נתפס.) תלוי איזה תענוג. הוא יסביר שיש תענוג של חכמה, נקודת התענוג, והתפשטות התענוג בבינה, שהיא כבר ראשית היש – לא בטול. אבל שרש התענוג הוא שרש ההתבטלות התמידית, רישא דאין.], ומסתייע [במשל] מטבילת הנשמה בנהר דינור [לא רק בין גיהנם לגן עדן אלא] גם בעליתה מגעה"ת לגעה"ע [נהר די נור בין גן עדן לגן עדן, שהוא המשל למה שקורה בשבת. אכן כתוב שכל הנשמות שהיו בגן עדן התחתון במשך השבוע עולות בשבת לגן עדן העליון.] דלהיות שזהו עלי' יותר הנה צ"ל ביטול יותר [נהר די נור התחתון הוא עונש מזיעת החיות, אבל נהר די נור בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון הוא רק יותר בטול, כדי להנות יותר כמו העליה בשבת.] שתוכל הנשמה ליהנות מזיו תורתה ועבודתה שלמטה [ההנאה היא ממה שאתה עצמך עשית, "שכר מצוה מצוה", אבל כדי להנות באמת ממה שאתה עשית אתה צריך להיות אין – כמו תרתי דסתרי. את השכר האמתי שלך אתה יכול לקבל דווקא כשאתה לא נמצא פה. אמרנו שמאד קשה להבין איך אדם מתענג בלי להרגיש את המציאות שלו – הנאה בלי שום הרגשת אני, רק אין.] גם במתיבתא דקוב"ה בגן עדן העליון [איך אפשר לשמוע תורה מפי הקב"ה, כמו שאמר הבעל שם טוב על עצמו? רק אם הוא בטל בתכלית הבטול, שהוא לא כאן – אז הוא יכול לשמוע תורה במתיבתא דקוב"ה, גן עדן העליון.].