1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (111)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (2)

ט"ו אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "בר יוחאי" של נדבורנא.

אתמול התחלנו ללמוד את המאמר "לך לך", שרש"י כותב "להנאתך ולטובתך". הוא הסביר את ההבדל בין טובה להנאה – שטובה היא מה שנחוץ לאדם והנאה יותר ממה שנחוץ, ובאורות עליונים טובה היא אורות פנימיים והנאה אורות מקיפים – ולפי זה הוא הקשה למה רש"י מקדים את התוספת לעיקר, את ההנאה לטובה. אמרנו שבסוף הוא יסביר שה' רוצה מאברהם אבינו שיעבוד מלמעלה למטה – קודם מקיפים ואחר כך פנימיים. בתוך הנפש הטובה של הנפש היא הנר"נ, הכחות הפנימיים של הנפש, נפש-רוח-נשמה, השכל והמדות, ה-צ של הצלם, ואילו ההנאה של הנפש היא הרצון והתענוג, המקיפים, ה-לם של הצלם. נתנו לכך משל מ"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", "מצא אשה מצא טוב", שעיקר ה"טוב" לאדם הוא שה' נותן לו אשה – בלי אשה הוא חסר, האשה נחוצה לו. מה שהאשה היא "טוב" היינו טובה, אך לא הסברנו אתמול מה למעלה מהטובה. אמרנו ששלש המדרגות "לו עזר כנגדו" הן כמו נשמה-רוח-נפש – המדרגה הנמוכה של "כנגדו" היא הנפש, ה"עזר" הוא רוח וה"לו" במסירות גמורה היא הנשמה, אך אפילו ה"לו" הוא חלק מהשלמת החסרון, כפי שלומדים מ"אשר יחסר לו", ש"'לו' זו אשה" (מהפסוק "לו עזר כנגדו"). לא הסברנו מה הם המקיפים. אם נשייך הכל לסוד האשה, מה המקיפים? צריך לומר שכאשר האדם זוכה לא רק לאשה טובה אלא גם לאשה שהיא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה". האשה שהיא בדרגת "לו" – היא מסורה "לו", עדיין לא יותר גבוהה ממנו. אבל יש מדרגה באשה שהיא יותר גבוהה ממנו, וגם בכך יש שתי מדרגות – רצון ותענוג. מה המשל? אברהם אבינו – עליו לומדים כאן ב"לך לך" – זכה ל"אשה כשרה שעושה רצון בעלה", שדורשים בחסידות ש"אשה כשרה" היא אשה כמו שרה אמנו, והיא עושה-מתקנת-מעצבת את רצון בעלה. כתוב שבמערת המכפלה אברהם אבינו חושב בתוך חיקה של שרה – הראש שלה יותר גבוה מהראש שלו, ואדרבא, היא חופפת את שערו, מבררת את הגרים שהוא מגייר מי ראוי ומי לא. בתורה הדבר בא לידי ביטוי במאמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק" – היה קשה לאברהם, זה אחד מהנסיונות שלו, אבל ה' אמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", חתם על דבריה. מכאן לומדים חז"ל ששרה גדולה מאברהם בנביאות – זו כבר מדרגת התענוג, לא כל אחד זוכה לאשה נביאה. הגדולה והנבואה שלה היא ההנאה שלו, למעלה מטובה, והיא עושה ומעצבת לו את הרצון. "שמע בקֹלה" היינו ההנאה במדרגת המקיף של הרצון. מהו התענוג? מדרגת האשה לעתיד לבוא. בשבע ברכות בברכה הששית חותמים "משמח חתן וכלה" ובברכה השביעית "משמח חתן עם הכלה" – בעולם הזה השמחה באה מהחתן לכלה ("חתן וכלה") ולעתיד לבוא השמחה באה מהכלה לחתן ("חתן עם הכלה"), הוא מקבל ממנה את כל התענוג והשמחה. עיקר הפשט של הנאה הוא תענוג, ולא רק רצון – עיקר ההנאה, ה-ם הסתומה של הצלם, היא מדרגת האשה לעתיד לבוא. טועמים מכך קצת בשבת קדש. "גרש את האמה הזאת ואת בנה" זו עדיין עבודת חול, אבל בשבת היא מכינה את כל הענג שבת – "שבת מלכתא", היום השביעי, ואפשר לחוות את הברכה השביעית של שבע ברכות, "משמח חתן עם הכלה".

בכל אופן, השלמנו מה שדברנו אתמול שאפשר את כל המהלך הזה להמשיל לחתן וכלה, לאיש ואשה, שיש באשה שלש מדרגות של טובה לאדם, אור פנימי, "לו עזר כנגדו", ושתי בחינות יותר עליונות של הנאה, שהיא גבוהה ממנו ועושה לו את הרצון וגם שהיא מקור השמחה והתענוג, "המשמח חתן עם הכלה". גם לכך צריכים לתת סימן, ובאמת יש סימן יפהפה: אם לוקחים את המלה טובה הנאה שהוא מדייק כאן ומוציאים מכל מלה את האות העיקרית – חז"ל דורשים בכל מקום ש-ט היא לשון טובה, וגם צורת ה-ט היא "טוביה גניז בגוויה" (כתוב שבעשרת הדברות בפעם הראשונה אין ט, אין טוב, ורק בפעם השניה יש ט ב"כבד את אביך ואת אמך למען ייטב לך"), ובהנאה עוד יותר פשוט (בטוב יש גם ב, שטפלה ל-ט), כי יש שם רק אות אחת חוץ מ-אהוי, נ (ב-האמנתיו אהוי יותר חלש) – מקבלים טן, שכתוב בגמרא במאמר "טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו". זה מאמר של ריש לקיש, שפעם למדנו הרבה את מאמריו, שאומר שאשה מאד רוצה להתחתן ולכן לפעמים מסתפקת במועט, ופתגם האשה לפי ריש לקיש הוא "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" – יותר טוב לשבת בשנים מאשר להשאר אלמנה/גלמודה. חז"ל אומרים ש"מה' אשה לאיש" – כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים – ולשון חז"ל על "אשה לאיש" היא "טן דו", האשה היא טובה-הנאה לאדם, והיינו האורות הפנימיים והמקיפים שלו. נמשיך, רק כדי לראות שהסימן מוצלח מאד. כתוב "טן דו" – אם נוציא טן מטובה-הנאה כמה נשאר? 24 – ו אותיות שממוצע כל אחת מהן הוא ד, דו. מי שעולה על הרמז, שעושה מה-טן טובה-הנאה, מגיע ל"טן דו". אם כבר אז כבר... אם במקום לחבר את ה-דו עשינו כפל (ד פעמים ו), מה יקרה אם נעשה כפל גם מה-טן? ט פעמים נ עולה 450, ויחד עם 24 נקבל 474, דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו", כפי שאדמו"ר הזקן מביא על פירוש המושג דעת. "טן דו" היינו איש ואשה, דעת המחברת אותן, ורמוזות ב-טן שתי המדרגות (טובה-הנאה) שהן חמש שלמדנו כעת, שלש מדרגות טובה ושתי מדרגות הנאה (החמש מצטמצמים גם לשלש, שלש אותיות ה-צלם). עד כאן הרמז שהתחלנו אתמול.

הוא שואל למה ביציאה ממקומו כתוב יציאה משלשה מקומות, "מארצך ממולדתך ומבית אביך", ואילו היעד הוא אחד, "אל הארץ אשר אראך" – לכאורה היה צריך גם יעד כנגד המולדת וכנגד בית אבא, אבל הכלל נכלל בארץ. אחרי הקושיות הוא חוזר להתחלה ומביא את האלשיך ש"לך לך" היינו לעצמך, צריך להגיע לשרש ומקור הנשמה, וסיימנו אתמול בכך שכאשר אדם מגיע לשרש הנשמה כל מעשיו למטה עושים רושם למעלה – כמו אצל צדיקים, שאפילו בתנועת אצבע למטה עושים רושם גדול למעלה – ועל ידי הפעולה ממשיכים אורות למטה, תכלית העבודה שלנו היהודים בעולם, רק שיתכן רק כאשר מגיע לשרש נשמתו:

אך הענין הוא דהנה באלשיך פי' לך לך לעצמך, והיינו שיגיע לשרש ומקור נשמתו שהיא למעלה וזהו בכדי שהעובדות שלו [אצל האבות לפני מתן תורה, לפני מצוות מעשיות, היו 'עובדות' – כל דבר שעשו נקרא 'עובדא', וכל עובדא שלהם פעלה.] יעשו רושם למע' להמשיך גילוי אלקות למטה, דכ"ז הוא ע"י שיגיע לשרש ומקור הנשמה כמו שהיא למע' [ואז מעשיו בעולם פועלים.], דהנה לא כל הנשמה מתלבשת בגוף ומה הוא רק הארת ומקצת הנשמה [בחסידות החלק שמתלבש בגוף נקרא בחינת יעקב. הגוף נקרא עקב. יש בנשמה ישראל ויעקב. ישראל אותיות לי-ראש הוא ראש הנשמה, השרש שלה, אבל יעקב הוא י – נקודה קטנה בלבד שיורדת להתלבש ב-עקב. כתוב "וידו אוחזת בעקב עשו" – עקב שייך לעשו, לגוף, וה"ידו", ה-י (יוד), יורדת להתלבש בגוף ולברר אותו.], אבל עצם הנשמה נשארת למעלה וזהו לך לך שיגיע לשרש עצם נשמתו, ועי"ז הנה נמשך גילוי אלקות ע"י עבודתו בתומ"צ [היום יש תורה ומצוות, שגם האבות קיימו אבל לפני שנצטוו, לפני מתן תורה, ולכן אז נקרא "עובדות". התקופה בשנה שאנחנו מתדמים לעבודת האבות היא דווקא ספירת העמר, עכשיו, כי זו תקופה לפני מתן תורה. אף על פי שאנחנו אלפי שנים לפני מתן תורה, בכל שנה חוזר שיש תקופה שאנחנו כאילו לפני מתן תורה – והיא הזמן לחזור ולהזדהות עם עבודת האבות, "דרך ארץ קדמה לתורה", בעיקר תיקון המדות, כמו שנסביר בהמשך.], וזהו דכתיב [מביא פסוק חדש משה"ש:] (שה"ש ב, י) קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך [הגיע לפסוק מ"לכי לך", כמו "לך לך". ה' אומר לאברהם אבינו "לך לך" ובשה"ש כתוב אותו דבר, רק בלשון נקבה, "ולכי לך". מה התוספת בשיר השירים? שיש הקדמה שמסבירה איך "לכי לך" – איך הנשמה חוזרת לשרש? על ידי "קומי לך רעיתי יפתי".] וארז"ל קומי לך בתו של אאע"ה דכתיב בי' לך לך [חז"ל מקשרים בפירוש את "לכי לך" עם "לך לך" של אברהם אבינו – "לכי לך" בלשון נקבה היינו על "בתו של אברהם אבינו". איך יודעים שלאברהם אבינו יש בת? כל עם ישראל הוא "בתו של אברהם אבינו". חז"ל דורשים על "והוי' ברך את אברהם בכל" – "בת היתה לאברהם אבינו ו'בכל' שמה" (לא כפשט רש"י שמדובר בבן). מ"בכל" גם לומדים שאברהם אבינו טעם מעין עולם הבא בעולם הזה. אם כן, ב"בכל" יש שלשה פירושים – בן, בת, טעם עולם הבא – וכל הפירושים קשורים אחד לשני. בכל אופן, כולנו – כל עם ישראל – בתו של אברהם אבינו, וה' אומר לנו "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך", אנחנו הבת של אברהם אבינו בענין של "לך לך".] דזוהי העלי' לשרש עצם נשמתו והוא על ידי רעייתי יפתי [הפסוק מלמד אותנו איך זוכים לחזור לשרש ולהתעצם אתו – על ידי שאנחנו מגלים בעצמנו את "רעיתי יפתי", שאנחנו הרעיה של ה' והיפה של ה'.], דרעייתי הוא תורה [רעיה לשון לרעות ולפרנס, כמו רועה צאן שמפרנס את הצאון, ומהמלה "רעיתי" לומדים שאנחנו מפרנסים לאבינו שבשמים:] וכמארז"ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים [ועיקר הפרנסה הוא על ידי לימוד תורה. כשאנחנו יושבים פה ולומדים תורה – עושים פרנסה לקב"ה, לאבינו שבשמים.], ויפתי [שאנחנו מתייפים, כמו שהכלה מתיפה בשביל החתן שלנו, על ידי מצוות:] הם מצות [מה הקשר בין פרנסה לתורה? אולי פרנסה היא גם על ידי מצוות. כי כתוב שתורה היא בחינת מזון ומצוות הן בחינת לבוש. הפשט של פרנסה הוא מזון, לתת לאכול, כמו שמכבדים את האבא – נותנים לו לאכול. איך נותנים מזון כביכול לאבינו שבשמים? על ידי תורה (לכאורה כל דבר טוב הוא פרנסה, אבל בפרט מדובר במזון שעל ידי לימוד תורה). אבל יפי הוא לבוש, שכולל גם תכשיטים יפים, והתייפות היא על ידי מצוות:] דיופי הוא ע"י לבושים והמצות הם לבושים, וע"י רעייתי יפתי הוא ולכי לך [מכך זוכים ל"ולכי לך", כמו "לך לך".], שהוא המשכת וגילוי עצם הנשמה בהארת הנשמה [מסביר שיש כאן גם חזרה לשרש וגם המשכה של השרש בהארה – המשכת גילוי של יעקב בתוך ישראל. ],

אמנם בכדי שתהי' העבודה דלך לך, להגיע לשרש עצם הנשמה הוא ע"י היציאה מארצך וממולדתך ומבית אביך בסדר הזה דוקא [חוזר לפסוק שלנו. "לך לך" דווקא על ידי היציאה מארץ-מולדת-בית אבא ובסדר זה. הוא שאל שלכאורה הסדר הפוך – בית אביך הוא קטן, מולדת יותר גדולה וארץ יותר גדולה, אז קודם יוצאים מהקטן ואז מהגדול, לכאורה, אך כתוב הפוך.], ותכלית הכל הוא להגיע אל הארץ אשר אראך, וצ"ל מהו מעלת הארץ דוקא [חוזר לשאלות ששאל קודם, על הסדר ועל היעד האחד לעומת שלש נקודות המוצא – את השאלות הוא יתרץ רק בסוף המאמר. כעת שואל עוד משהו – משמע לו עוד חידוש מהתכלית של הארץ, שלא אמר קודם, שכל המושג ארץ הוא בניגוד לשמים. לא מוזכרים כאן שמים בכלל, אלא רק ארץ, אומר שיש יתרון בארץ על השמים. יש לנו כאן כבר כמה מאמרים שבכולם הסביר את ההבדל בין שמים לארץ, החל מהמאמר של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכל המאמר כאן עדיין בהסבר ההבדל בין שמים לארץ, בין רוחניות לגשמיות. יש מחלוקת מה קדם למה, שמים קדמו או ארץ קדמה, והווארט שלו הוא שבפנימיות, בעבודת ה', "ארץ קדמה" – כאן מוסיף בכך. בתחלת פרשת נח לא מוזכרים לא שמים ולא ארץ, אם כי הפתיחה שלה היא הקדמה למבול בו השחית כל בשר את דרכו על הארץ וה' הביא מבול על הארץ, אבל שמים וארץ לא מוזכרים בפתיחה. "לך לך" מיד מתחיל בארץ – "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך". בבראשית הפסוק הראשון הוא "את השמים ואת הארץ" ואז עובר לארץ, "והארץ היתה תהו ובהו". ב"לך לך" מתחיל רק בענין של ארץ – "מארצך... אל הארץ". הוא אומר שיש כאן דגש גדול על הארץ והשמים כלל לא מוזכרים כאן – לא צריכים להגיע לשמים אלא לארץ.], שהרי שמים וארץ הם רוחני' וגשמי' [שני הכללים הגדולים של מעשה בראשית.] הלא רוחני' היא מדרי' עליונה מגשמי' [אם צריכים להגיע לשרש וכו' אולי צריכים להגיע לשמים – "מי עלה שמים", משה רבינו כדי להוריד את התורה היה צריך להגיע לשמים. מאברהם אבינו ה' לא מבקש שיגיע לשמים, אלא רק שיצא מהארץ ויגיע לארץ.], וכשאו' לך מארצך מובן שהכוונה היא היציאה מן הגשמי' [אז אולי צריך להגיע לרוחניות, שהיא שמים,] אבל כשאומר אל הארץ אשר אראך הנה מזה מובן דגשמי' עצמה אינה חסרון [הוא לא רוצה שיתנתק לגמרי מהארץ, מהארציות, אלא רק שיחליף את הארץ, שמהארץ הקודמת שלו ליגיע לארץ המובטחת, ארץ ישראל.] אלא החסרון הוא בענין הגשמי' [שבתוך הגשמיות יכול להיות חסרון, אבל לא שעצם הגשמיות היא החסרון.] דזהו אומר לך מארצך פי' קום [לוקח את המלה "קום" מהפסוק בשיר השירים, "קומי לך רעיתי יפתי", וכך ה' אומר לאברהם קום] וצא מן הגשמי' שלך [הגשמיות העכשוית שלך היא לא רצויה, צריך לצאת ממנה.], גיי ארויס פון דיינע גשמי', אל הארץ אשר אראך והוא אל אותה גשמי' אשר אראך [יש לי בשבילך יעד, שהוא עיקר תכלית כוונת בריאתך בעולם הזה – גם גשמיות, אבל סוג גשמיות שאינך מכיר. אני הולך להראות לך גשמיות שהיא עיקר תכלית הכוונה.], און גיי אריין אין די גשמי' וואס איך וועל דיר באווייזען [תכנס לגשמיות שאני אראה לך. ה' גם מעלה את אברהם לשמים מעל הכוכבים – שלא יחסר כלום, לא שוללים את השמים – אבל כל זה בהמשך הפרשה, שכלול בכותרת, בפסוק הראשון, כך שאפילו מה שה' הוציא את אברהם מעל השמים כלול ביציאה מהארץ שלו וההגעה לארץ האמתית. הוא הוציא אותו מהשמים כדי לראות את הכוכבים ולומר "כה יהיה זרעך" – "זרעך" אינו כוכבים בשמים אלא בארץ. כל היהודים הם כוכבים, אבל כאן בארץ.], הרי שהעיקר הוא רק חילוף מציאות הגשמי' [להחליף את הגשמיות הגסה והלא-טובה בגשמיות הטובה.] ולא מהות הגשמי' [צריך ארץ, אבל רק צריכים שהיא תהיה טובה – "הארץ אשר אראך". בכך שכתוב "אשר אראך", שלא מגלה מיד, סימן שיש כאן סוד – שגם אי אפשר לגלות כעת מה הארץ, אתה לא כלי לכך. אתה יודע מהם שמים, רוחניות, אבל גשמיות מתוקנת היא ממש סוד – רק "הארץ אשר אראך".] דמזה מובן דבגשמי' עצמה הרי יש בה מעלה [גם יותר מהשמים.], וצ"ל מהו מעלת הגשמיות.

קיצור. יבאר דתואר טובה הוא על דברים שהם מוכרחים לאדם וטובים לו [ואם אין לו אותם חסר לו.], וכן בכחות הנפש הנה הטובה היא בכחות פנימי' דשכל ומדות ותואר הנאה הוא על דברים שלמע' מהמוכרח לאדם וגם מה שהוא טובה לו [אמר במאמר וחוזר כאן שבטובה יש כמה מדרגות, ואמרנו שיש שלש מדרגות.], וכן בכחות הנפש הוא בכחות מקיפים דרצון ותענוג, יקשה א) למה מקדים הנאה לטובה [היה צריך להקדים טובה להנאה.], ב) למה מקדים היציאה מן הארץ להיציאה מן המולדת ובית אב [והרי בפועל הסדר הפוך לכאורה.], ג) למה ביציאה מזכיר ג' [ארצך, מולדתך, בית אביך.] ובביאה רק ארץ, ד) יתור תיבתך לך [מספיק לומר "לך מארצך", ולמה כתוב "לך לך מארצך".], ויפרש לך לך להגיע לעצם הנשמה, ויקשה במעלת הארץ שהיא גשמיות [יוצא מהגשמיות וגם צריך להגיע לגשמיות.].

[נקרא את קיצור המאמר הקודם, ומחר נוכל בע"ה להתחיל פרק חדש:] ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דלפי הכוונה בברה"ע הנה הגשמי' קדמה לרוחני' ["ארץ קדמה", כדעת בית הלל.] שהרי המצות נתלבשו בדברים גשמי' דוקא, ולאו דוקא מצות מעשיות נלבשות בדברים גשמי' אלא דגם מצות דחובות הלבבות באהבת ה' ויראתו ומצות ידיעת אלקות הם ג"כ עצמותן הוא שיורגש האה' והיראה בבשר הלב, וכן ההשגה בידיעת אלקות, הנה מורגש בחומר מוחו [קיום המצוות האלה גם שייך לגשמיות.], ולזה באים ע"י שקידת העבודה בעבודת בירור וזיכוך חומר גופו בהפרדת הרע מן הטוב, והיינו דהתחלת העבודה צריכה להיות כל ענין התעסקותו בהחומרי' שלו [בעיקר הגאוה שלו.], הן חומרי' הגוף בכלל ובשר הלב וחומר המוח בפרט והן בחומרי' דנה"ב, וכמו שהמצות הן בעשה ולא תעשה הנה כן הוא גם בדרכי עבודה שהם בעשה ול"ת, והל"ת קדמה לעשה ["סור מרע ועשה טוב" כפשט שלו – ש"סור מרע" קודם ל"ועשה טוב". כמו המשל בחסידות שאם רוצים לעשות ארמון למלך צריכים קודם לנקות את הארמון – להביא חברת ניקוי לנקיון רציני ביותר – ורק אז אפשר להזמין את המלך.], דהלא תעשה היא עזיבת החומרי' וההתבדלות מסביבה רעה [הוא דרש את הפסוק "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך", שאדם צריך לצאת מסביבה רעה, מגויישקייט, מהשפעה של גוים, מכל תרבות זרה.] והעשה היא ראיית טובת דרך הישר ["וראי"] ושמיעת דברי תורה ["והטי אזנך".], ועי"ז מזכך חומרי' גופו, ולכן הנה הארץ שהיא הגשמי' קדמה, להיות שזהו התכלית.