1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (112)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (3)

ט"ז אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "בר יוחאי" של נדבורנא.

בהשגחה פרטית הגענו לפרק ל"ג, לכבוד ל"ג בעומר.

מפרשת בראשית אנחנו מתבוננים בשמים ובארץ, מה קדם למה, שלפי דעת בית שמאי שמים קדמו ולפי דעת בית הלל ארץ קדמה. כעת הוא עושה סיכום:

לג) והנה בפלוגתא [של בית שמאי ובית הלל] אם שמים קדמו לארץ או ארץ קדמה לשמים, הדיעה המכרעת היא [ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" ומדובר בשתי בחינות,] דבבריאה [יש מאין] שמים קדמו ובשכלול [תיקון המציאות] ארץ קדמה [זו ההכרעה המקובלת, שיש בריאה ויש שכלול. על הבריאה כתוב בפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – השמים קודמים לארץ – ואילו בשכלול, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", הארץ קודמת לשמים, ודווקא בשכלול מופיע שם הוי', שם העצם. החידוש הוא השכלול, שצריך להבין מה הוא.], והנה ענין הבריאה הוא מאין ליש הנה בזה הרי השמים קדמו שהוא רוחני' האין קדמה לארץ שהוא היש המתהווה מהאין [פחות או יותר מובן, שבבריאה יש מאין השמים-האין קודמים לארץ-היש. אבל מה הוא שכלול?], ולשכלול שהוא הזדככות החומרי' מיש הגשמי לאין הרוחני [ה' ברא עולם ורוצה שהוא יזדכך כל כך שיהיה כלי לאור של ה', וזהו השכלול. אין הכוונה שהיש יחזור להיות אין, אלא שיהפוך להיות יש מזוכך שהוא כמו האין של השמים. אברהם אבינו יוצא "מארצך" וצריך להגיע "אל הארץ" ולא לשמים – רק שהארץ צריכה להיות מתוקנת, מזוככת, שהיא כמו השמים. התהליך שאתה מחזיר את היש לאין, אבל לא שהיש מתאיין או חוזר להיות שמים אלא שהארץ מזדככת. (שכלול בגימטריא שכינה.) נכון. מאיפה באה המלה שכלול? עוד לפני "אלה תולדות השמים והארץ", בתחלת השבת – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", וה-ש היא אות נוספת, תופעה מיוחדת בדקדוק שנוספת ש בהתחלה, כדוגמת שעבוד (ש שנוספת על שרש עבד). אם כן, עיקר השכלול הוא התכללות – השרש הוא כלל. אם רוצים שכלול צריכים להיות לכלל, כמו כלל ישראל – כל הנשמות יחד, לא כל כלל בפני עצמו – ועוד יותר, צריכים התכללות, כמו בספירת העמר. רק חסד-גבורה-תפארת וכו' היינו בריאה, אך אם יש חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו' זו כבר התכללות, שכלול. אם כן, אפשר ללמוד ששכלול הוא בעיקר התכללות ושייכות לכלל.] הנה ארץ קדמה [ה' ברא את העולם כדי שהצדיקים יחזירו את היש לאין – לא שיתבטל אלא שיזדכך. מה בין בטול לזכוך? בטול הוא בחינת אבא, כח מה. יש מדרגה יותר נמוכה, של בטול היש – שהיש בטל לאין שמהווה אותו – אבל הבטול שלו לא אומר שהגשם שלו מזדכך כל כך שיוכל לקבל את האור האלקי בתוכו ממש. זכוך הוא מצד היש עצמו, שהוא מזדכך. בטול הוא הרגשתו בפנימיות שהוא בטל – בטול היש או בטול במציאות. זכוך הוא מצד גרמוהי, תיקון של אמא. בזוג המושגים האלה, בטול-זכוך, יש הרבה דברים יפים. זוג שהולך יחד כמו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". שכלול העולם הוא הזכוך שלו. הם משלימים אחד את השני ל-100, עשר פעמים עשר (שלמות השכלול). יותר מזה, בטול ו-זכוך הם שני מספרים ראשוניים רצופים – הראשוני ה-16 והראשוני ה-17 (יחד 33). גם ראשי התיבות הם התכללות – בז (כמו שכתוב על משיח "מהר שלל חש בז), 3 ברבוע. מתחיל מ-3 ברבוע ויחד עולה 100 ברבוע. סופי התיבות הם לך – "לך לך" (בטול-זכוך) – חמשים, חצי מהמספר הכללי, סימן שר"ת ואמ"ת הם החצי השני. שלש האותיות הראשונות של בטול הן טוב, 17, ו-זכוך עולה לג – הסוד של "תספרו חמשים יום", ש-לג בעומר הוא לג מהתחלה ו-טוב מהסוף (וכנגדו ב' אייר, טוב מהתחלה ו-לג מהסוף). בחכמת המספר טוב הוא הנקודה האמצעית של לג – אם יש 33 תפוחים התפוח האמצעי הוא ה-17. בכל אופן, יש כאן חלוקה ל-50 ו-50 באותיות הראשונות מול סופי התיבות. יש הרבה תופעות יפות בבטול, מצד ה-מה של אבא, ובזכוך, שהוא שכלול, תיקון ה-בן, המציאות. בטול הוא במהות ושכלול הוא במציאות, שהארץ-הגשם מזדכך.] להיות דיש המזוכך שהוא התכלית כוונתו ית' בענין הבריאה [בריאת העולם היא מאין ליש, ותכלית הבריאה – השכלול – היא מיש לאין.] הוא גבוה במעלה מן האין [הרוחני הראשון. היש שחזר לאין – והוא עדיין ארץ – גבוה במעלתו מהאין הראשון, הרוחניות נטו, הרוחניות של השמים. עוד גימטריא יפה: יוצא כאן שהשמים הם אין ראשוני. יש כאן שני זוגות מושגים שהוא משחק בהם פה – שמים וארץ, אין ויש. הוא אומר ששמים הם אין וארץ היא יש, רק שתכלית העבודה שלנו, השכלול, "לעשות", "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", הוא להחזיר את היש של הארץ לאין. הארץ נשארת יש, רק שהיא יש מזוכך. איפה בכלל רואים שיש שמים אחת ושני ארץ – ארץ ראשונית, לא משוכללת, וארץ תכליתית, שכן משוכללת? יש תופעה שכתוב עליה בספרא דצניעותא, סוד מאד גדול, שכתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ...". כתוב בזהר ש"והארץ" היא לא בדיוק "הארץ" שלפניה. בפשט אי אפשר לומר שהיא ארץ משוכללת, כי כתוב "והארץ היתה תהו וגו'", אבל בכל אופן זו ארץ שניה ואחרת. בעולם התיקון זו כן הארץ המתוקנת והמשוכללת. יש גם רמזים יפהפיים, שגם קשורים ל-לג בעומר שלומדים עליו – בפסוק הראשון יש כח אותיות, וכאשר מוסיפים את "והארץ" יש לג אותיות. יש קוראים בספרא דצניעותא כאילו יש נקודה אחרי "והארץ [היתה]" במקום אחרי "הארץ". הפסוק הראשון עולה משולש חכמה, כל המספרים מ-1 עד 73, וכשמוסיפים את והארץ יוצא 3003, והפלא שגם הוא משולש, מזל במשולש (אח שלכם, יום טוב, כל פעם שאומרים כאן מזל הוא מציין שזה בגימטריא גינדי). יש לג אותיות והמספר מתחלק ב-33 – גם דבר יפה. 303 לא מתחלק ב-33, אבל 3003 כן מתחלק ב-33 (תחלתו וסופו) – 91 פעמים 33. 91 הוא אמן, שילוב הוי' א-דני, ז פעמים יג (שגם הוא משולש), ממוצע כל אות ב-8 המילים הראשונות של התורה. הגענו לכך כדי לומר שיש בעצם שני ארץ – ארץ לפני השכלול וארץ אחרי השכלול. דעת בית הלל לפי פירושו היא שמעלת הארץ המשוכללת גבוהה ממעלת האין המקורי. אם כן, נעשה חשבון כזה: אין-יש (לא מתוקן)-יש (מתוקן), ששוה בדיוק שמים ארץ – זוג המושגים הראשון. צריכים שני יש, גם השני נשאר יש אך מזוכך. (הארץ. והארץ" כמו "יהי אור ויהי אור".) נכון, שהם אור ישר ואור חוזר. כתוב שארץ היא נוטריקון "אור זרע לצדיק".], וזהו דארץ קדמה, [כעת מגיעים לעיקר ה'עבודה' כאן:] דהנה ארץ בעבודת הוי' ענינה ענוה ושפלות [שייך למדת אברהם אבינו, לו נאמר "לך לך".] וכמו הארץ שהכל דשין עלי' ובארץ דוקא הטביע הקב"ה את כח הצמיחה להצמיח כל צמח [בתניא הוא מסביר שכל המאמרות הם חד-פעמיים, ויש מאמר אחד שכל הזמן פועל – "תדשא הארץ", כח הצמיחה שתמיד פועל בארץ. הכח הזה ניתן דווקא בארץ, שענינה ענוה בשפלות. משיח נקרא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – וכתוב שהוא יהיה ענו מאד (במדה מסוימת הוא אפילו על משה רבינו בכך), והבפועל שהוא לומד תורה עם כל היהודים, גם עם משה רבינו והאבות וגם מתמסר ללמוד עם היהודים הכי פשוטים. בגלל הענוה שלו הוא הצומח, ה"אמת מארץ תצמח", "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – הצמיחה שלו היא בזכות ה"מתחתיו", השפלות שלו.], וכן הוא בכחות הנפש, דהשפלות וענוה [קודם הקדים ענוה לשפלות וכעת מקדים שפלות לענוה, עושה ממנה עיקר. הוא לא כותב כאן מה ההבדל, אבל הפשט שענוה היא שאדם "לעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותא לנפשיה", שאדם פועל נמרצות תמיד, כל אחד בשליחות שלו, ואף פעם לא מחזיק טובה לעצמו, לא מגיע לי כלום מה', כי לא עשה שום דבר. שפלות היא "והייתי שפל בעיני" – בטוי של דוד המלך, של המלכות של הארץ. עצם הארץ היא שפלות. בדוד המלך לא כתובה ענוה אלא שפלות. במשה רבינו כתובה ענוה, ובדוד כתובה שפלות – ממנו משיח ש"מתחתיו יצמח", הוא בר נפלא, כל הזמן מת וקם לתחיה. בשפלות הוא מרגיש עצמו הכי גרוע בעם ישראל, כמו שאמר רבי אהרן מקרלין על עצמו – הוא מרגיש שבכל מה שהוא עושה הוא רחוק מה', הוא בשפל, אך דווקא שם "מרחוק הוי' נראה לי". שפלות היא משהו אחר לגמרי מענוה, ועדיין שתי המדות האלה הולכות יחד – ענוה היא מדת משה רבינו ושפלות היא מדת דוד המלך. משיח צריך את שניהם, כתוב שמשיח הוא יחוד – נשמת משה בגוף דוד. קודם הוא הקדים ענוה לשפלות – לפי הסדר, קודם משה ואחר כך דוד. אחר כך הוא מקדים את השפלות, שהיא העיקר לגבי הארץ:] שהם כדוגמת הארץ, [איך השפלות מתבטאת בפועל?] דשומעים חרפתם ואינם משיבים [אנשים מעליבים אותו, מחרפים אותו, והוא לא מגיב אלא בולע, סופג. מה הצבע של שפלות? מי שענו מתאימה לו חולצה לבנה, לובן של קדושה. שפלות היא כמו שהולכים שחור. מהו שחור במדע? איך נעשה הצבע השחור? הוא בולע, סופג, את כל הצבעים – את כל גלי האור של כל הספקטרום, הכל הוא מכניס, וממילא מה שיוצא הוא שחור. לבן הוא בדיוק ההיפך, לא סופג כלום, מחזיר את הכל. לבן הוא כל הצבעים יחד ושחור הוא כמו חור שחור שבלע את הכל. גם כאן, שפלות היא מדת אדם שבולע את הכל – סופג כל מה שיחרפו אותו, לא מחזיר שום דבר. אנחנו לובשים גם חולצה לבנה וגם בגד שחור – אמור להיות ענוה ושפלות. מסביר ששפל הוא אדם שסופג הכל, שומע חרפתו ולא משיב, לא מגיב. הוא משדר שחור של קדושה.] מה שמחרפים אותם בעלילות שוא [יש אנשים שמחרפים אותי בעלילות שוא ואיני משיב, איני מגיב. יש הרבה אנשים שיכולים להזדהות עם המשפט הזה... זו שפלות, ולכן אנחנו מאד אוהבים לדבר על השפלות, שהיא העיקר – לקבל את החרפה, את כל הבזיונות, בלי להגיב ולהשיב.] וסובלים בצער ועינוי נפשם ואינם משיבים ועובדים את הוי' הנה בענוה זו ובשפלות זאת הטביע הקב"ה את כח הצמיחה [הוא אומר שה' הטביע את כח הצמיחה דווקא בארץ ולא בשמים. דווקא במי שמבזים אותו ואינו משיב יש כח צמיחה וממנו יצא משיח. (אז עושים לו טובה?) בסופו של דבר עושים לו טובה כשמחרפים אותו – עושים ממנו ארץ מתוקנת, שיש בה כח הצמיחה.] שמתגדלים בעבודתם [אצל היהודי שיש לו שפלות כל הגדילה היא בעבודתו. אדם יכול לחשוב – למה אתה אומר ששפלות הכי חשובה? אולי אהבת ה' הכי חשובה, או שיראת ה' – יסוד הכל, צריך להיות ירא שמים – היא הכי חשובה? הוא אומר שאם אתה רוצה לגדול צריכים שפלות. אהבה ויראה הם כנפים – צמיחה והתפתחות, לא היסוד. הכל גדל מתוך השפלות – ה' הטביע את כח הצמיחה בארץ. כל שאר המדות הטובות שאתה רוצה תגדלנה אם אתה ארץ, אם יש לך שפלות – אם אתה שומע את החרפה והבזיון ולא מגיב. על ידי השפלות מתגדלים:] הן באהוי"ר שבלבם [הידים והגוף.] והן בידיעת והשגת אלקות שבמוחם [השכל. גם הגוף והידים וגם הראש, ההבנה, גדלים בזכות השפלות.] מזמן לזמן [גדלים ומתקדמים] עד אשר יגיע לשרש ומקור הנשמה [והיינו ה"לך לך", החזרה אל השרש של עצמך, כדברי האלשיך. הוא אומר שכדי להגיע לשרש צריכים להתחיל מהארץ המזוככת, שהיא השפלות.], וכשם שהוא בשמים ובארץ דהשמים הם רוחני' וארץ גשמי', והשמים משפיעים בהארץ בכל זה הנה כח הצומח הטביע הקב"ה בארץ ולא בשמים, הנה כן הוא בכחות הנפש הנה עם היות דכח השכל בכלל [שהוא שמים.] וכח המשכיל בפרט [חכמה סתימאה, החכמה שבכתר, שמשכילה את ההשכלות, מבריקה את ההברקות. השכל מתחיל מחכמה, שהיא ברק המבריק, אבל כל השכל הוא המבריק את ההברקות. כח המשכיל גם קשור למשיח, אבל הוא רק היסוד של המשיח, המדרגה הראשונה – "הנה ישכיל עבדי". דברנו לאחרונה גם על "הנה ישכיל עבדי" וגם על "והמשכילם יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – פסוק עם מט אותיות. דברנו גם על "משכיל אל דל", מי שבא לבקר (ועוד יותר, לרפא) את החולה. כל המשכילים באים מכח המשכיל שבנפש, חכמה סתימאה – משהו מאד גבוה, שמים. ועם היות שהשכל בכלל וכח המשכיל בפרט] הם הגבה למעלה מעלה במדרי' משפלות וענוה [שהן ארץ, ואילו כח המשכיל הוא ממש שמים.] בכ"ז הנה כח הצומח הרוחני [בכל הכחות, כולל השכל והמשכיל.] הטביע הקב"ה בענוה ושפלות דוקא, וכמא' שהתורה לא תמצא בגסי הרוח [לא תמצא תורה באנשים גסי רוח, אפילו רבנים גדולים – אם יש להם גסות הרוח התורה שלהם לא שוה כלום, גארנישט, ואדרבא.] ולא במי שמרחיב לבו עלי' כים [שוב, מי שבגסות רוח מהתורה.], ולכן הנה יסוד ועיקר התחלת עבודת האדם שיתקרב לאלקות הן בהקירוב מלמטלמ"ע לעלות מדרגא לדרגא באהוי"ר בתפלה עד שיבא לבחי' אהבה ורצון שלמע' מטו"ד, והן בהקירוב מלמלעמ"ט בהמשכת אלקות בנפשו בתורה הכל הוא ע"י [ארץ, יסוד הכל, שהיא] ענוה ושפלות דוקא וכמ"ש [בישעיהו] מרום וקדוש אשכן את דכא ושפל רוח דוקא [שהקב"ה אומר שאני שוכן יחד עם מי שהוא בשפלות, דכא ושפל רוח. זה יסוד כל היסודות.],

משא"כ מי שהוא בישות וגסות אינו כלי לאלקות אדרבא ה"ה היפך אלקו', דהנה ענין הגסות הוא שתופס מקום לעצמו שמחשב א"ע איש המעלה, ובד"כ הו"ע ההרגש שמרגיש א"ע לאיזה מציאות דבר מה ומשום זה הוא יקר בעיני עצמו, והרגש זה שמרגיש ומחשיב א"ע הוא מקור לכל מיני רע וכמ"ש ראשית גוים עמלק וגו', דקליפ' עמלק היא הישות וההתנשאות, דזהו הסיבה מה שבא להלחם בישראל מפני שלא הי' יכול לסבול את הגדלות דנש"י שיצאו ממצרים ביד רמה ושמעו עמים ירגזון וגו' דזה מה שנתעלו נש"י ונתגדלו ע"י הנסים ונפלאות שעשה להם הקב"ה לא הי' יכול לסבול זאת וכמו טבע גס הרוח שאינו יכול לסבול גדלות זולתו, והיינו אף שהוא גדול ומנושא בעצם לא שהוא מנשא את עצמוח, וגם הגסה"ר יודע מזה שזולתו הוא אדם גדול בתורה ובחכמה וביראת שמים אמנם מהצד הגסות וההתנשאות שלו הנה לא זו בלבד שאינו יכול לסבול אותו אלא עוד זאת עושה כל מה שיכולתו למעט בגדולתו של המנושא בעצם ופברט אם הגסה"ר הוא עז פנים בטבעו אז הוא פוגע בכבודו של המנושא וכל חיותו הוא מה שמחרף ומגדף את המרומם ומנושא, וזהו עיקר קליפת עמלק שהוא גסה"ר ועז פנים וכמ' יודע את רבונו ומכוון ןלמרוד בו, ומרידת עמלק הוא מה שמקרר בהדרך דתורה ומצוות, דכשם שהוא בגשמי' שגס הרוח ועז פנים שמבטל את המרומם והמנושא בעצם הנה הוא מבטלו באופן של קרירות, ער מאכט קאלט, ועושה מלאכתו זאת בערמומית ובתחבולות שונות,