1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (110)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (1)

י"ד אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "בר יוחאי" של נדבורנא.

???חסר קצת בהתחלה???

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ופרש"י לך להנאתך ולטובתך, וצ"ל מפני מה הנאה קודם לטובה דטובה והנאה הם שני תוארים על אותם הדברים אשר האדם צריך להם והדברים הללו נחלקים לשתי פלוגות, הא' הן אותם הדברים שהאדם באשר הוא אדם מוכרח בהם וגם בדברים שאינו מוכרח בהם אבל הם טובתו [כלומר, דברים שבסה"כ הם לטובת האדם.], והב' הם הדברים שאינו מוכרח בהם כלל וגם אינם לטובתו כלומר שהם למעלה מהדברים שהם לטובתו ורק הם להנאתו [תוספת, צ'ופר, דברים שגורמים לו תענוג.], הרי שבתוארי טובה והנאה התואר טובה מתאר את הקרוב ונחוץ יותר להאדם מהתואר הנאה וא"כ הוה לי' למימר לך לטובתך ולהנאתך [שקודם ה' היה מבטיח לו טובה, כל מה שהוא צריך, ואחר כך – יותר מכך – לא רק טובה אלא גם הנאה.], תואר הטובה מוקדם לתואר הנאה, [מה זאת אומרת אם מתרגמים זאת לכחות הנפש?] וכן בכחות הנפש הנה טובה היא בכחות הפנימי' דשכל ומדות וכמו הרב שמלמד תורה לתלמידו [הוא מלמד אותו שכל, שכל הוא טוב, כמו שאומרים "ונמצא חן ושכל טוב" – ושכל הוא כח פנימי.] או המחנך והמדריך [מחלק כאן בין רב למחנך ותלמיד.] כשמלמדו לדחות מדות רעות ולהקנות מדות טובות [תפקיד המחנך הוא לסייע לתלמיד לתקן את המדות – תכלית בריאת האדם, כפי שאנחנו אוהבים לצטט מהרס"ג. בכללי החנוך וההדרכה הרבי הריי"צ אומר שהבעל שם טוב הוא ראש כל המחנכים ואדמו"ר הזקן ראש כל המחנכים – כך קבל מאביו. כאן לא מחלק בין מחנך למדריך, אבל אומר שתפקיד רב הוא שכל ומחנך ומדריך לתקן מדות. גם זה טוב וגם זה טוב – שניהם טובה ברוחניות, בשכל או במדות.] שהרב והמחנך עושים טובה לתלמיד ומחונך [ממשיכים בו אור פנימי, שהוא טוב, כמו שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". בבריאת האור כתוב שהיה כל כך טוב שלא ראוי לרשעים להשתמש בו וה' גנזו, אז אפשר לחשוב שהוא דווקא מקיף, אבל אומר כאן שעיקר הטוב, עיקר ה"אור כי טוב", הוא דווקא אור פנימי, כחות פנימיים.], והנאה היא בכחות מקיפים דרצון ותענוג [לפעמים כתוב שדווקא רבי ממשיך אורות מקיפים, פשוט להנות אותך. שמישהו נכנס לשיעור ולא מבין, אבל הוא נהנה מאד, וגם קבל רצון לעבודת ה' – רצון הוא עדיין לא תיקון מדות. אם אני יוצא מכאן עם רצון חזק בעבודת ה' איזה טוב טעם – כיף – שהוא לכאורה לא תכלית שיעור תורני, שתכליתו אור פנימי. אלה אורות מקיפים. מה קודם? קודם הרב צריך לעשות טובה עם השומע – לעשות לך טובה היינו לתת לך שכל, לתת לך דרך בתיקון מדות. כל המאמר כאן הוא שאם העבודה היא מלמטה למעלה אז באמת צריך להיות כמו הקושיא שלו – להתחיל מטובה ולהגיע להנאה, צ'ופר מעבר לטובה. אבל אם ה' רוצה מאברהם אבינו עבודה מלמעלה למטה – שיש רק אצל צדיקים גדולים, נשמות דאצילות, מי שבבחינת מרכבה כמו האבות – אז מתחילים דווקא מהנאה ואחר כך טובה, מתחילים מלתת מה שלא צריך ואחר כך מה שנחוץ. בלי ההנאה האדם לא יהיה בעל תשובה – רוצים לעשות בעלי תשובה, ובעלי תשובה הם רק עם הנאה, ולא עם קודם כל שכל ומדות. זה קיצור כל המהלך שלו כאן. בכלל, באיזה הקשר מסבירים בדרך כלל בחסידות את העובדה שיש שני דברים – מה שנחוץ ומה שלא נחוץ? קצת פלא שלא מביאים כך, מסבירים על ברכת "בורא נפשות רבות" – קל לכוון, ברכה קצרה – שיש "נפשות רבות וחסרונן" ויש "כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי", מה שאינו חסר אבל הוא מענג. שם בברכה יש באמת טובה, "וחסרונן", ואחר כך הנאה, "להחיות בהן". כאן הסדר "להנאתך ולטובתך" – הפוך – וזה עיקר הווארט כאן. איפה ראינו בתורה שנתינת מה שחסר לאדם נקרא לעשות לו טובה? הוא גם לא מביא, אבל רואים זאת מבריאת האשה – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" ואז ה' ברא את חוה ונתנה לאדם, ובמשלי כתוב "מצא אשה מצא טוב" (מה שכותבים על כל כתובה), ואחרי הפנימי בא המקיף של "ויפק רצון". אנחנו מסבירים שיש באשה שלש מדרגות – "לו, עזר, כנגדו". "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'" וחז"ל דורשים ב"אשר יחסר לו" ש"'לו' זו אשה" – זו המדרגה הכי גבוהה של מסירות נפש באשה, יותר מ"עזר" (לו צדיקים). על כך כתב שיש כמה מדרגות בטובה. יש מה שלגמרי חיוני, שאי אפשר לחיות בלעדיו. יש קצת יותר, שעדיין בגדר טובה ולא בגדר הנאה. גם באשה – בלי אשה המצב לא טוב, האדם חסר. כלפי שמיא אנחנו האשה – יש "כנגדו", הרשעים; יש "עזר", הבינונים; ויש "לו", לו צדיקים. אפשר לחשוב שאשה בבחינת "לו" היא הנאה, לא טובה, אך גם זה נכלל בגדר טובה – גם חלק ממה שחסר לאדם, כמו שלומדים מ"אשר יחסר לו". גם אם אין לאדם אשה בדרגת "לו" הוא עדיין בחסרון, ומילוי המחסור הוא טובה ולא הנאה. כלומר, גם בטוב יש שלש מדרגות – לו-עזר-כנגדו. אם טוב הוא אורות פנימיים אפשר לומר ששלש המדרגות הן ה-צ של הצלם, שכולל שלש מדרגות נר"נ, ואחר כך בהנאה יש את שני המקיפים. (למה בינוני הוא "עזר"?) במחדו"מ שלו הכל מתוקן, אבל בפנימיות לא כולו לה'. הוא עוזר, עושה את המצוות – כשאתה עושה מצוה אתה עושה חסד עם ה', עוזר לו. על הבינוני כתוב "אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו" – עזר הולך בשני הכיוונים, הבעל עוזר לאשה והאשה עוזרת לבעל. רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסביר ש"עוזר ומושיע ומגן" היינו ממטה למעלה – אם יש לאדם ישות חש שה' "נקודה לתתא" שעוזר לו, יותר גבוה שה' "מושיע" והכי גבוה שה' "מגן" בלי שום דבר מצדי, מגן לשון חנם. זו הקדמה, שהרבי שואל למה מקדימים את ההנאה לפני הטובה:] הרי דהדברים המתוארים בתואר טובה קדומים וקרובים יותר [צריך להתחיל מהקרוב ואז להגיע לרחוק.] אל האדם מהדברים המתוארים בתואר הנאה ולמה מהקדים הנאה לטובה [עד כאן השאלה הראשונה – למה מקדים הנאה לטובה. נעשה כמה גימטריאות יפות: הנאה שוה 61, אני או אין. כתוב שהתענוג של הקדושה הוא "רישא דאין" – הנאה היא אין. טובה עולה כב, כמו האותיות, כפי שאומר רבי אברהם אבולעפיא שאותיות התורה הן בסדר אותיות טובה, כפי התגין (שהאריז"ל אומר שכמה שיש פחות תגים אומר שיותר מתוקן, ותגים אומרים שיש נפילה בשבירה וצריך העלאה, לכן סופרים ממה שיותר מתוקן) – יש ט אותיות בלי תג, מלאכ"ת סופ"ר; ו אותיות עם תג אחד, בד"ק חי"ה; ויש ז אותיות עם שלשה תגים – שעטנ"ז ג"ץ – וכשמחלקים לשתי המלים הן בה. מה יכול להיות באותיות 61? אם כותבים את כל האותיות במילוי הפשוט שלהן (צדי בלי ק, וו, תו) – כתוב בהרבה ספרים שיש 61 אותיות. כלומר, המילוי מוסיף טל אותיות, "הוי' אחד". נעשה סדרה לינארית – כל פעם להוסיף עוד 39 – אחרי 61 יהיה 100, 10 ברבוע. החלוקה הזו גם כתובה בכתבי הקבלה הראשונים. הרמז מחזק את הקושיא – מה צריך להיות קודם, הנאה או טובה, אותיות השרש או האותיות עם המילוי? לכאורה קודם צריכים את ה-כב, לפני ה-סא – לא הפוך. יש בקבלת הראשונים "ספר המלכות", שדן בכל הדברים האלה – מספרי האותיות ואיך מתגלגלים כל מיני ענינים. שם הוא כותב פשט – פשט מאד טוב – שלהתבוננות באותיות לכשעצמן קוראים מעשה בראשית אבל ההתבוננות בשמות האותיות, במילוי שלהן, נקראת מעשה מרכבה, שם מלא ומורכב לכל אות. בדרך כלל אותיות המילוי הן שלש אותיות – כמו אלף – ולכן מסבירים שכל מילוי הוא כסדר כרוב-חיה-אופן של האות (א – כרוב, ל – חיה, ף – אופן). אלה מונחים של מעשה מרכבה, לכל אות יש את הבי"ע שלה – כרוב בבריאה, חיה ביצירה ואופן בעשיה. אם כן, המילויים הם מעשה מרכבה והאותיות בהן ה' ברא את העולם הן מעשה בראשית. מתחדדת הקושיא כאן – מה צריכים להקדים, טובה או הנאה? מעשה בראשית או מעשה מרכבה? לכאורה צריכים להקדים את מעשה בראשית, האותיות עצמן, למעשה מרכבה – מקדים הנאה לטובה. למעשה מרכבה יש תנאים קשים מאד לפי חז"ל, אבל היום – כשרוצים לקדם את העולם למשיח ולקרב אנשים, מה קודם? כנראה שיש גם סדר שהנאה קודמת לטובה.

כעת עיקר הסוכריה בגימטריא כאן: טובה-הנאה שוה 83. המלה הראשונה בתורה היא בראשית, ששוה 913. כשלומדים חשבון הפעולה הראשונה היא לשאול אם מספר הוא ראשוני או מורכב – ראשוני הוא "מעשה בראשית" ומורכב הוא "מעשה מרכבה". בראשית מורכב מ-11 ו-83. הרגע אמרנו ש-83 היינו טובה-הנאה, מה לגבי 11? אם אני מצמצם כל אחת מהמלים האלה למספר קטן אחרון הנאה עולה 7 ו-טובה עולה 4 – יחד 11. אם אני מכפיל את המספר הקטן האחרון שלהם במספר השלם שלהם אני מקבל בראשית. זה רמז אחד שכל העולם כולו הוא כמו "לך לך" – ה' ברא את העולם כדי לתת לך טובה והנאה, אור פנימי ואור מקיף.

עיקר הגימטריא: רש"י כותב "'לך לך' להנאתך ולטובתך". אנחנו אוהבים לעשות גם גימטריאות של רש"י, ובמיוחד רש"י חשובים ויסודיים כאלה. הרבי מדגיש כאן את "לך", אבל רש"י כותב ד"ה "לך לך". כל הביטוי "'לך לך' להנאתך ולטובתך" עולה 1079. מה המרכיבים הראשוניים שלו? 13 פעמים 83. על אברהם כתוב "אחד היה אברהם" ו"אברהם אהבי", הוא יסוד האהבה. אהבה ו-אחד עולים 13, ואם מכפילים אותם בשתי המלים היסודיות כאן, טובה-הנאה, מקבלים בדיוק "'לך לך' להנאתך ולטובתך". יש כאן משהו מאד עצמי שצריכים את שניהם, אך הוא שואל למה מקדימים הנאה לטובה – לכאורה היה צריך להיות הפוך.],

ובכללות צ"ל איזה הנאה וטובה לו יש לו לאדם לצאת מארצו וממולדתו ומבית אביו [לפי המשך רש"י מובן שכאשר תגיע לשם אודיע טבעך בעולם, אבל לפי הפשט השראת הטובה וההנאה היא ברגע שהוא הולך – כשיוצא מארצו וכו'. איזו הנאה יש לו ביציאה?], והנה הציווי לאאע"ה בענין היציאה הוא בג' דברים מפורטים שהם יציאה מהארץ, יציאה ממולדתו ויציאה מבית אביו, ולכאורה הי' צ"ל סדר היציאה בסדר הפוך תחלה היציאה מבית אביו אח"כ היציאה ממולדתו ואח"כ היציאה מן הארץ [דבר ראשון אני יוצא מהבית, אחר כך אני מתקדם עוד ויוצא מהמולדת, והשטח של הארץ עוד יותר גדול וממנו יוצאים שלישי. למה כאן הסדר הוא הפוך?], וכאשר הצווי בא באופן האמור בתורה לצאת מן הארץ הנה בדרך ממילא היא היציאה גם מן מולדתו ובית אביו וא"כ מובן [מסדר הציווי] דהגם שכבר נצטווה לצאת מן הארץ הנה [עדיין] צ"ל היציאה גם מהמולדת ומבית אביו ודוקא בסדר זה, וצ"ל ענינם בעבודת הוי', והנה כל יציאה מאיזה מקום צ"ל הוראה מפורטת על המקום שיבא לשם [אי אפשר לומר לך לצאת בלי לתת לך כיוון ויעד.] כמ"ש כאן [שיש יציאה ויש יעד:] לך לך מארצך שהיא היציאה וכתיב אל הארץ אשר אראך שהוא הוראה על המקום שיבא שמה, והנה מאחר שנצטווה בשלש יציאות בהוראה על פרטי' היציאה מהארץ ומהמולדת ומבית אביו, הנה לכאורה הי' צ"ל [במקביל] שלש הוראות פרטי' על המקומות שיבא לשם וההוראה הפרטית היא רק א' לבד והיא אל הארץ [יש ארץ חדשה, אבל אין תחליף למולדת ובית אבא. לא יוצאים ממשהו אם אין לו תחליף על צד היותר טוב – יוצאים ממשהו כדי להגיע למשהו יותר טוב. (מה ההבדל בין ארץ למולדת?) הוא יסביר. לפי הפשט משמע לו שהמולדת היא חיק היותר קרובים לך בארץ שלך. יכול להיות אפילו בשטח, עיר לעומת מדינה שלמה. לפי איך שיסביר בהמשך – סוג של פשט – מולדת היא הרכב המדות של האדם, הרגש שלו. היום כשמדברים על מולדת, המלה אמורה לעורר בך רגש. מה ההבדל בין מולדת לבית אבא לכאורה? מולדת היא יותר אמא – הרגש של מולדת הוא רגש אמהי. בית אבא הוא שכל, אבל מולדת היא משהו אמהי, הרבה יותר מדות (מדות הן בתוך המולדת). ארץ היא הגשמיות. גם בגשמיות צריך להיות הבדל ביניהם. הוא אומר שאם אני אומר לך לצאת ממשהו אני צריך גם לתת לך יעד. בפסוק יש יעד ליציאה מהארץ, אבל אין יעד מדויק ליציאה מהמולדת ומבית אבא.], ומשמע דהיציאה מהארץ היא עקרית וכוללת גם המולדת ובית אביו [שהרי היעד הוא "אל הארץ אשר אראך", כנגד "מארצך", ושני הפרטים של "וממולדתך ומבית אביך" שוליים יחסית.], וצ"ל מפני מה מחלק בין יציאה לביאה, דביציאה מפרט כל הג' יציאות ובביאה מפרט רק ארץ ואינו מזכיר ארץ פרטית כ"א הארץ אשר אראך [עוד נקודה: שגם היעד שמזכיר הוא בכללות, בלי לומר בדיוק מה הוא.], ובכללות הענין צריכים להבין מהו אומרו לך לך דלכאורה תי' לך היא מיותרת והול"ל לך מארצך [על כך רש"י עונה ש"לך" היינו לטובתך ולהנאתך. כעת חוזר לשאול זאת, כי רוצה להתחיל לומר לנו חסידות. השאלה הזו היא רק בשביל להכנס לנושא שלו.],

אך הענין הוא דהנה באלשיך פי' לך לך לעצמך [כבר מתחיל להיות חסידות, וכתוב עוד לפני החסידות.], והיינו שיגיע לשרש ומקור נשמתו שהיא למעלה וזהו בכדי שהעובדות שלו [כל מה שיעשה בהמשך.] יעשו רושם למע' להמשיך גילוי אלקות למטה [אברהם אבינו הוא היהודי הראשון, וממנו אפשר ללמוד מה ה' רוצה מאתנו – הוא רוצה שנמשיך אלקות למטה על ידי העובדות שלנו. אחרי מתן תורה עיקר העובדות הוא המצוות. גם האבות קיימו זאת לפני מתן תורה, בכל העובדות הגשמיות שלהם – עשו יחוד בכל מעשה, כדי להמשיך אלקות למטה. אפילו לפני האבות, כתוב שחנוך היה תופר מנעלים – היה סנדלר – והיה עושה יחוד על כל ספירה וספירה וכך המשיך אורות. ק"ו האבות, יותר ממני. למי יש כח להמשיך אלקות למטה? לא מספיק לחשוב מחשבות בראש. צריך אחד שהמעשה שלו עושה רושם למעלה. מספרים על צדיקים גדולים, כמו הרבי ר' אלימלך, שכאשר הוא רק מזיז את האצבע כל המלאכים למעלה רועשים, וכך כל פעולה פשוטה שהוא עושה למטה – עושה רושם אדיר למעלה. איך? יש כאן כמה שלבים. אם כל מה שאתה עושה עושה רושם אדיר למעלה, ואילו אצל גוי להבדיל המעשה לא עושה שום רושם – אם עושה רושם למעלה מתוך אותו אור נמשך גילוי אלקות למטה, וזו תכלית הכוונה. אבל איך המעשה שלך עושה רושם למעלה? על כך אומר שצריך להיות "לך לך" – רק אחד שהלך והגיע לשרש נשמתו. כלומר, שהוא מחובר – שהנשמה למטה בתוך הגוף מחוברת לשרש. אם הוא מחובר לשרש, כל מה שהוא עושה למטה יעשה רושם למעלה, ומהרושם שהוא עושה למעלה ימשך גילוי אלקות למטה. זה מה שהוא לומד כאן בסוף מהאלשיך, שאומר "לך לך" לעצמך. עד כאן, שנזכה לעשות רושם למעלה – שהמלאכים יתפעלו מאתנו... (הגוי לא מגיע לשרש שלו?) יתכן שהשרש שלו הוא כאן למטה, אז לא עושה רושם למעלה.],

דכ"ז הוא ע"י שיגיע לשר שומקור הנשמה כמו שהיא למע', דהנה לא כל הנשמה מתלבשת בגוף ומה הוא רק הארת ומקצת הנשמה, אבל עצם הנשמה נשארת למעלה וזהו לך לך שיגיע לשרש עצם נשמתו, ועי"ז הנה נמשך גילוי אלקות ע"י עבודתו בתומ"צ,