אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים      מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי

עֶזְרִי מֵעִם הוי'     עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ[1]

"אשא עיני"  — אשא עינֵי שכלי ולבי לעיין[2] בנפלאות תורתנו הקדושה ובדרכי עבודת ה' יתברך הכלולות בה.

"הר" הוא לשון "בהירות" כנודע[3]  — "בהיר הוא בשחקים"[4] (ה"שחקים", ששוחקים מן לצדיקים[5]  — "ועמך כולם צדיקים"[6]  — היינו שתי הספירות נצח והוד, "כליות יועצות"[7], פנימיות עיני השכינה  — כנסת ישראל  — המעיינות במסתורי האלקות[8]).

"ההרים" הם האבות (וכמו שדרשו חז"ל[9] על הפסוק: "מדלג על ההרים"[10]  — בזכות אבות), שהלכו עם ה' באמת ובתמים (בבחינת "מרכבה" הבטלה לרוכב[11]) והקדישו את חייהם לגלות ולפרסם את אלקותו יתברך בעולם. מהם אנו מקבלים את ההשראה ללכת בדרך ה'[12], ובזכותם אנו מצליחים לעלות בקדש, מחיל אל חיל[13] תמיד (ובבחינת "מעשי אבות סימן לבנים"[14]).

"מֵאַיִן" היינו מה"אַיִן" האלקי, שהוא המזל לישראל  — "אַיִן מזל לישראל"[15] (כנודע ממורנו הבעל־שם־טוב זי"ע). כאשר האדם בא למדת אַיִן, בבטול כל מציאותו לה', אזי מעורר למעלה את האַיִן האלקי, האַיִן האמיתי, להאיר לו פנים ולבוא לעזרו ברוחניות ובגשמיות  — "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך"[16].

ה"אַיִן" הוא בחינת כתר־עליון, כנגד הקוצו־של־י של שם הוי' ב"ה. על ידי התעוררות האַיִן האלקי לבוא לעזרי, נמשך האור והשפע האלקי דרך פנימיות השתלשלות העולמות, סוד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה — "עזרי מעם הוי'".

"עשה שמים וארץ", "עשה" הוא לשון "תקון" כנודע (בפרוש "אשר ברא אלקים לעשות"[17]  — לתקן[18]). "עשה שמים וארץ" היינו התקון השלם של שמים וארץ  — רוחניות וגשמיות  — כאשר היהודי זוכה להיות בדרגת "אין וועלט אויס וועלט" ("בתוך העולם ומחוץ לעולם"  — פתגם הבעש"ט זי"ע) בעת ובעונה אחת, בגילוי ה"רצוא ושוב"[19] של עצם הנשמה האלקית שבישראל (התודעה של "אין עוד מלבדו"[20] ו"אין עוד"[21], כמבואר בדא"ח[22]).

בהשכלה האלקית (עבודת המוחין)  — "שמים קדמו". והיינו העבודה של "אשא עיני אל ההרים".

אך בעבודה האלקית (עבודת הלב)  — "ארץ קדמה"[23]. והיינו העבודה של "מאין יבא עזרי" (בסוד "אעשה לו עזר כנגדו"[24], וד"ל).

* * *

התחלנו בסידור טל המאמרים שבספרנו זה ממאמרי התבוננות בהשכלה אלקית בכלל, בסודות ההויה של נפש האדם, העולמות העליונים ועד להתקשרות הדעת במהות ועצמות אור־אין־סוף ב"ה. המשכנו במאמרי עבודה ותפלה, מאמרי חינוך, מאמרים הקשורים לרבדים השונים של התורה ולימודה בכלל, וסיימנו בסדרת מאמרים המתקשרים לפסוקי תורה ולמצוות שונות, המופיעים כאן לפי סדר התורה.

ויהי רצון שבזכות העיון ב"נושא כל" יתברך[25]  — "אני עשיתי ואני אשא"[26]  — נזכה בקרוב לגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, בחסד וברחמים, אמן.

שלשה חושים

א

לכל ידע נצרך חוש. ובפרט, כאשר הידיעה אמורה לחדור לכל מעמקי מציאותו של אדם, כמ"ש "ובדעת חדרים (חדרי הלב  — חדר ר"ת חסד דין רחמים כנודע) ימלאו כל הון יקר ונעים"[1]. החוש מגלה את תמצית ה"שמן" המפעפע ב"חשאי" ומחלחל לכל עבר ופנה שבהויה. החוש "חי" את הידע ב"חיים להחיות" עם רב, הם כללות כחות הנפש. על ידי החוש, הידע מתפתח ומתפשט, מענין לענין, עד אין קץ. ללא החוש התואם את הידע, אף על פי שבתחלה מרגיש בידע חיות כל שהיא, לבסוף — "קצתי בחיי"[2] (היפך ענין התפשטות החיים עד אין קץ, וד"ל).

בתורה יש שני רבדים  — נגלה (גופא דאורייתא) ונסתר (נשמתא דאורייתא). בנסתר עצמו יש שני רבדים  — קבלה (רזין) וחסידות (רזין דרזין). חלק הנגלה של התורה ושני חלקי הנסתר הם בסוד "חש מל מל"  — "הכנעה, הבדלה, המתקה" כנודע (כאשר ה"חוש" של כל אחד הוא בחינת ה"חש" הפרטי שלו).

ב

חוש הנגלה שבתורה הוא חוש ה"קל וחמר" (על דרך ההרגשה שבסיום הוידוי של יום הכפורים: "עפר אני בחיי, קל וחמר במיתתי". והמסקנה  — "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"), ראשית וכללות ה"דין"[1] של שלש עשרה המדות שבהן התורה נדרשת.

והוא חוש ה"הדרגה" שממנו באה מדת ההסתפקות  — "דיו לבוא מן הדין להיות כנדון"ג. "איזהו עשיר (בדעת) השמח בחלקו"[2] ומסתפק במועט, על מנת שלא להרבות במחלוקת, אלא לצמצם את המחלוקת ככל האפשר. אכן המחלוקת קיימת, אך מוגדרת בצמצום רב. [מתוך הנטיה לצמצום (ולדיוק), שרש קו השמאל, עלולה ההסתפקות במועט (להמעיט במחלוקת וכיוצ"ב) להשתלשל (כאשר איננה לשם שמים באמת) להסתפקות במועט בנוגע לקיום המצות בחיות ובהידור, ודי לו "לצאת ידי חובה" בלבד, ואפילו להסתפק ("לכתחילה") במציאות של "בדיעבד". ומכאן עלולה ה"הסתפקות" להשתלשל ל"ספקנות" (שמא אינו חייב במצוה כלל) ח"ו].

במדת ההסתפקות קיים תמיד הרצון לקבל "סיפוק", אמנם בהכרה פנימית ש"תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת"[3].

ר"ת קל וחמר — הוא קו, סוד "קו המדה" (המגלה את ה"השערה" שבבחינת "קדמון" כנודע), בוצינא דקרדוניתא, אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין ומתלבש בכל עולם ועולם לפי ענינו וצמצום תודעתו (והיינו שהקו, עם היות שרשו למעלה מהצמצום, נמשך ע"י הצמצום דוקא, וד"ל).

ג

חוש הקבלה האמיתית הוא חוש ה"אין ערוך". ללא חוש זה כרוך למוד ספרי הקבלה בסכנת "הגשמה", ומוטב שלא יתעסק בהם, כידוע מהבעש"ט זי"ע[1].

"מבשרי אחזה אלוק"[2] בחוש ה"הקבלה", המביאה לידי הרגשת האחדות, מה"מטה" אל ה"מעלה" ומה"מעלה" אל ה"מטה" (כידוע מאדמו"ר האמצעי זי"ע) ובין חלקי כל "עולם" בפני עצמו (סוד מציאת ה"חן", כל אחד בעיני חברו), אך דוקא כאשר חוש זה ד"הקבלה" (החוש ה"נגלה" של הקבלה) טפל ובטל הוא לחוש העיקרי והפנימי (ה"נסתר") של הרגשת ה"אין ערוך" (ואפילו ב"דבוק חברים" שב"עולם" אחד, "כל אחד מתוקן מחברו"[3], כלומר שלכל אחד מעלה מיוחדת שב"אין ערוך" לגבי שאר חבריו).

חוש ה"אין ערוך" מתגלה בעבודת השבח והתהלה שבתפלה. הוא מרגיש את אור אין סוף הסובב כל עלמין, ה"עגול" הגדול המקיף את חלל הצמצום והמקום הפנוי. ב"טבעת" זו מתקדשת (קדושה היינו הבדלה והרגשת ההפלאה שבאור אין סוף ב"ה כנודע) האשה (נפש היהודי) לבעלה (קוב"ה).

כאן מורגש ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"[4], שהרי בפנימיות "אין ערוך" אחד לשני ובחצוניות כל אחד "משלים" לשני  — "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי"[5].

והוא בסוד שרש קו ימין, "חסד לאברהם"  — "אחד היה אברהם"[6] העברי, כל העולם מעבר אחד והוא מעבר שני, בבחינת "אין ערוך". הרי תכלית רצונו של אברהם אבינו היתה לאחד את הכל בהביא נפשות רבות לחסות תחת כנפי השכינה  — "שם ה' אל עולם"[7] (והכל בדרך של "לכתחילה אריבער"[8], שאינו ערוך למלחמה עם המציאות בדרך של התלבשות המברר בלבושי המתברר ממש, שהרי "המתאבק עם המנוול מתנוול"[9], אלא פועל בדרך של הארת אור, שבבחינת "אין ערוך", מלמעלה. ואפילו במלחמת המלכים, נצחונו (של אברהם) היה למעלה מדרך הטבע לגמרי, ודוק).

ד

חוש החסידות הוא חוש ה"נושא הפכים" שבכחו לגלות את עצמות הבלי־גבול האמיתי ב"ה בגבול ממש. חוש זה "חי" (ב"דפק" של "רצוא ושוב"[1] תמיד) את עצמותו יתברך ממש, שלמעלה מכל אור (סובב וממלא), אלא מה שהוא יתברך "נמנע הנמנעות"[2]  — ה' הוא הכל (—"אין עוד מלבדו"[3]) והכל הוא ה' (—"אין עוד"[4]).

בעבודה  — "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא (מהרגשת רחוקו העצום מאור פני מלך חיים  — 'מים תחתונים בוכים'[5]) וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא (מהרגשת קרובו המוחלט לעצמותו יתברך ש'לית אתר פנוי מיניה'[6] ובכל יהודי יש 'חלק אלוק ממעל ממש'[7] המסוגל לגלות זאת)"[8].

כאן מורגש שעם היות "אלו ואלו דברי אלקים חיים", "הלכה כבית הלל"[9] דוקא, שפסק ההלכה נמשך מהרצון הנעלם שבעצמותו יתברך ממש[10], ששם אין ה"הפכים" הפכים כלל וכלל[11], אלא הכל הוא בבחינת "יחיד"[12] ממש שלמעלה מ"אחד"כו (ועל כן לע"ל בית הלל גופא יפסוק כדעת בית שמאי, כמבואר בדא"ח, וד"ל).

והוא שרש הקו האמצעי הנושא את שני ההפכים של ימין ושמאל בסוד "מיוחד" (בחינת "אין כיוצא בו"[13]) הנמשך מ"יחיד". ה"חסידות" שבקו האמצעי היא בסוד "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[14]  — "חיים" משרש הימין[15] שבאמצע (בית הלל דעתה) ו"חיי החיים" משרש השמאלכט שנכלל בימין שבאמצע (בית שמאי אליבא דבית הלל לעתיד לבא). והוא סוד "את והב (אהבה) בסופה"[16]ל, "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים"[17] באהבה שאינה תלויה בשום דבר פרטי אלא כל העצם קשור בה — עיקר מדת וחוש החסידות.

לאחר "הבדלת"[18] ה"אין ערוך" באה "המתקת"לב ה"נושא הפכים", והכל על ידי התקון הפנימי של חוש ה"קל וחמר" להיות "תפסת מועט תפסת" בבחינת "כי אתם המעט מכל העמים"[19]  — "שממעטים את עצמכם"[20] בהכנעהלד אמיתית לאין האלקי המהוה את היש בכל רגע תמיד (סוד האין ה"קל" ובלתי נתפס המהוה את "חמר" היש הנתפס).

ה

שלשת החושים הנ"ל נמשכים מההעלם אל הגלוי, בבחינת "עד מהרה ('חוש' מלשון 'חיש' מהר) ירוץ דברו"[1], ע"י שלש הברכות (ה"ברכה המשולשת"[2]) של ברכת כהנים[3]:

יְבָרֶכְךָ הוי' וְיִשְׁמְרֶךָ

הברכה היא ההמשכה והתפשטות המקור הנעלם ש"ישנו במציאות" מן העצם (עצם הרצון) להיות "שבע רצון ומלא ברכת הוי'"[4]. והיא בסוד גילוי האור־אין־סוף ב"ה הממלא כל עלמין ומהוה ומחיה את הכל, כל דבר ועולם וכו' לפי ענינו הפרטי והאישי. השמירה הוא ענין המשכת המקיף השומר את הברכה שתתקים בכלי המיוחד לה. והוא ענין המקיפים של אור היושר כנודע (לאפוקי מהעגולים, שמקורם האמיתי הוא מאור־אין־סוף ב"ה הסובב כל עלמין, סוד העגול הגדול כנ"ל). אם הוא יתברך יכול להוות את כל העולמות מאין ואפס המוחלט ליש, קל וחמר שיכול להחיותם ("ברוך חי העולמים"[5]); ואם יכול להחיות את המת, קל וחמר שיכול לקיימו ו"לשמור" על חיותו אשר בקרבו שלא תסתלק ממנו (בסוד "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"[6], ד"יהיב מזוני" כדי לקיים את בחינת ה"חיי" שבו). [כך הוא "למוד" ה"דין" מצד "דעת תחתון". משא"כ מצד "דעת עליון", כח הקיום קודם לכח החיות וכח החיות קודם לכח ההתהוות, וד"ל. הצד השוה שבשתיהן הוא "חוש" ה"הדרגה" והיחס הקבוע. והיינו ש"דעת עליון" דכאן הוא מצד מבטו של א"ק (שעליו נאמר: "כלם נסקרים בסקירה אחת"[7]), המלביש את קו המדה, וד"ל].

יָאֵר הוי' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ

אור בגימטריא אין סוף, דהיינו אין סוף סתם, דקאי על אור־אין־סוף ב"ה הסובב כל עלמין, שב"אין ערוך" לכל גילוי אור הנתפס בכלי. והוא אורו יתברך שלפני (בחינת "פניו" יתברך) הצמצום הראשון. "ויחנך" היינו סוד החן והאחדות הנפעלת בכל חלקי ההויה (גם מצד ה"דעת תחתון" שבהם[8]) על ידי הרגשת האור שבבחינת "אין ערוך" כנ"ל.

יִשָּׂא הוי' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

"ישא" הוא מלשון "נושא הפכים" כנ"ל[9]. "פניו" דכאן היינו "לפני ולפנים", סוד קדש הקדשים, שבו מקום הארון אינו מן המדה כלל, אלא נמצא במקום ואינו נמצא במקום בעת ובעונה אחת  — "נמנע הנמנעות". "וישם לך שלום" הוא בסוד השלום הפנימי והעצמי ממש דנשמת משה ר"ת מחלוקת שמאי הלל כנודע[10] (בקדימת שמאי, סוד "חיי החיים" דחוש החסידות — "כולא ימינא" — להלל, סוד ה"חיים" דחוש החסידות — "ימינא" שבכתר עליון כנ"ל, וד"ל).

ו

והנה מובא בשם הרה"ק רבי הלל מפאריטש זצ"ל[1], ש"מתנגד" (המתנגד לכל הנהגה שאינה על פי מדת ושורת הדין), "חסיד" (הנוהג לפנים משורת הדין) ו"רבי" הרי הם בבחינת "גבול", "בלי גבול" ו"בלי גבול בגבול". בשרשם העליון הם כנגד ה־ג' רישין שבכתר, כאשר כל "ראש" הוא מקור של ידע והשקפת חיים, החי, בקדושה, על פי חושו המיוחד לו.

ה"ראש" התחתון, מוחא סתימאה, שבו מתלבשת הגבורה (הכח ה"מתנגד" שרואה את הכל בבחינת "נגד" דהיינו ע"פ שורת הדין, כמבואר בדא"ח[2]) דעתיק יומין, הוא מקור הגבול, סוד "קו המדה" ("בוצינא דקרדוניתא") כנ"ל. בו נמצאים השרשים הנעלמים של שלשת העולמות התחתונים בי"ע, הנבראים (והנוצרים והנעשים) בבחינת גבול, שהוא ענין הרגשת הישות הנפרדת, בהיות הבורא נסתר מהנברא. [בכתבי האריז"ל מבואר ששלשת השרשים הנ"ל הם בסוד השמות  — אל שדי, אל הוי', א־ל אד'[3]. והוא  — מוחא סתימאה  — המקור שממנו נמשכו יג תקוני דיקנא (צמצומי שערות), יג מדות הרחמים[4], המכוונות כנגד יג המדות שהתורה נדרשת בהן, שראשיתן וכללותן הוא שם אל (המשותף בשלשת שמות הנ"ל) שכנגד מדת "קל וחמר"].

ה"ראש" השני, גלגלתא, שבו מתלבש החסד (בחינת "חסיד") של עתיק יומין, הוא ענין גילוי אור הסובב כל עלמין (גלגלתא מלשון גלגל ועגול) הבלי־גבול, שאין סוף להתפשטותו בפועל[5].

ה"ראש" העליון, רישא דלא ידע ולא אתידע, הוא הג"ר דעתיק שאינם מלובשים ו"מתוקנים" באריך כלל, אלא שורים על מקור הרצון דאריך (גלגלתא), בסוד הענג הנעלם שנכלל בכח האמונה הפשוטה, כמבואר במ"א. מרדל"א בא כח היחוד של הבלי־גבול האמיתי בגבול ממש. עליו, דוקא, נאמר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[6], והיינו ש"נתקן" בתקון־לא־תקון (כלומר לא ע"ד שאר תקוני האורות וכלים דאצילות שתיקונם הוא מה שבאים בהתלבשות גמורה של אור בכלי, אלא בסוד ה"השראה" הפנימית שבבחינת "אלקות" ממש[7]  — "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[8], וד"ל) בסוד "תכלית הידיעה (תקון) שלא נדע (לא תקון)"[9] בשום בחינה של דעת הנקנה, אלא בבחינת "ידעתיו — הייתיו"[10] ממש, כמבואר בדא"ח, וד"ל.

ז

נמצא, לפי ההסבר של שלשת החושים הנ"ל, ששלש בחינות אלו הן התכללות שלשת החושים עצמם בחוש העליון, חוש החסידות[1]. והיינו לומר שגם ה"מתנגד" האמיתי (כלומר הפנימי, שהתנגדותו לתופעה הבלתי מובנת לו באה לו מתום לב ורצון כן לשם שמים, לפי עניות דעתו) מן ההכרח שיהיה לו חוש, מרחוק מאד על כל פנים, בחסידות, שלולא כן לְמה הוא מתנגד (שבזה "מתקדם" הוא לגבי ה"מקובל" סתם). אלא שהוא תופס לעיקר את המועט והגבול שבשני ההפכים של בלי־גבול וגבול, דהיינו שעיקר הגילוי אצלו הוא הגבול, בעוד שהבלי־גבול מכוסה בו בהעלם גדול (שכן הוא "לאחר הצמצום" להסוברים שהצמצום הוא כפשוטו, אע"פ שכוונת מקצתם בזה הוא לענין העלם וגילוי, אך גם ביחס למאור עצמו, כמבואר במ"א ואכמ"ל[2]), ועל כן מתנגד הוא למי שמבלה את זמנו לריק, לפי דמיונו, לגלות את הבלי־גבול, ועוד, שבזה "הורס" ה"חסיד" לעלות אל ההר (מלשון בהירות אור־אין־סוף[3]). המתנגד "חי" את שלשת ימי ההגבלה שלפני מתן תורה. [חצוניות דעה זו עלולה להדרדר (שהרי כל מי שאינו עולה סופו לירד) לטענת קרח: "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'"[4]].

לעומתו, עיקר חושו של ה"חסיד" הוא ב"בלי־גבול" החפץ מאד, כביכול, להניק לנו מרב טובו, בבחינת "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[5]. כעת, בתקופה של עקבתא דעקבתא דמשיחא  — "הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'"[6]  — אין חשש בגילוי "רוב טובה"[7], אלא אדרבה, ללא גילוי "רוב טובה" מרחפת סכנה חמורה על הכלל והפרט, סכנת ההתבוללות (—לשון "בלילה" קרובה היא ללשון "גיבול" משרש גבל) בתרבות זרה בכל הרבדים של מחשבה דבור ומעשה. החסיד "חי" את החויה של מתן תורה — "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[8]. אך חסיד ללא רבי עומד בסכנת "רצוא" ללא "שוב".

ה"רבי" יודע בבירור ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[9], "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"[10]. כאן חבוי חוש ה"נושא הפכים" באמת לאמיתו. הגבול הוא גבול ["כשם שאין פרצופיהן שווין זל"ז[11], כך אין דעתן שווה"סה, שמצד זה (אע"פ שהמנהיג האמיתי הוא "איש אשר רוח בו"[12], שיודע ללכת כנגד רוחו של כאו"א, שבזה הוא "נושא הפכים" בבחינת ה"גבול" של בני עמו, בכל זאת מצד מציאותם) ישנו פילוג ומחלוקת בעם, פילוג שלא ניתן לאיחוי והתאחדות מלמטה אלא מתוך כפית פסק ההלכה, ע"י מלך ישראל[13], היורד מלמעלה] והבלי־גבול הוא בלי־גבול (בסוד הוראת שעה, "הלכה ואין מורין כן"[14], בגילוי היחידה שבנפש מתוך תנועת מסירות נפש על קידוש השם באמת). אך ישנו גילוי גמור של בלי־גבול בתוך צמצום הגבול ממש (בסוד ה"מצוה התמידית" העשירית של קידוש השם  — "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[15] לעתיד לבא בתחית המתים, כמבואר במ"א[16])  — סוד "והחזירה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים"סב. נשמת ה"רבי" היא סוד "טל תחיה", טל אמונה פשוטה שלמעלה מכל טעם ודעת המובן ומושג, ה"נולד" (בסוד שם אלד, שמאיר מרדל"א) בדעת גמורה ממש.

חקירה, קבלה, חסידות

חקירה, קבלה, חסידות[1],[2]

א

חקירת האלקות (שבה התעסקו, במסירה ונתינה, גדולי הראשונים, הלא הם רס"ג, ריה"ל, הרמב"ם ועוד), היא דרישת השכל האנושי (שביהודי, ששונה, מצד חושיו הפנימיים, מהשכל האנושי שבא"י, ובכל זאת מתדמה אליו, מצד חצוניותו) לדעת את מציאות הא־ל ודרכי השגחתו בתחתונים.

דרך השכל האנושי היא להקשות ולתרץ. בשעת הקושיא, כאשר התרוץ טרם ניכר, האמת נעדרת ונעלמת בהסתרת לבוש הקושיא. הקושיא מטילה ספק באמתת הענין האלקי, וממילא מקררת את האדם מיסוד התלהבותו להתקרב ולדבקה בו יתברך. על כן דרך החקירה היא בחזקת סכנה יתירה משאר הדרכים בעבודת הא־ל יתברך, ומובנת התנגדותם של הרבה גדולי ישראל, ראשונים ואחרונים, לדרך זו.

אכן, החפץ ללכת בדרך זו (ומי גדול לנו ממורנו הרמב"ם ז"ל, שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"[1], ואע"פ שברור הדבר, וכן מסורת בידינו, שאם היה בדור האריז"ל וכ"ש בדור הבעש"ט ותלמידיו היה מבטל את דעתו ודרכו זו לאור גילוי האמת לאמתו[2], בכל זאת חלילה להעלות על הדעת שבעת לכתו בדרכו האמורה נכשל באסור כל שהוא, ואדרבה, חייבים אנו לומר שזכה לעצמו ולדורו, להיות מורה הנבוכים בדורו וכן בדורות הבאים אחריו. ועל כן צריך לדעת איך באמת לא נכשל, ומהו תנאי ההצלחה להולך בדרך זו) עליו להשפיל את עצמו ואת דעתו ביותר, ולדעת ברור ש"אין אתנו יודע עד מה"[3] ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[4].

וממילא (ע"י השפלה זו) בשעת הקושיא אין לו ספק כלל ח"ו באמתת הענין האלקי, אלא שהקושיא היא היא מציאות עצמו[5] שבבחינת "מה אנוש כי תזכרנו וגו'"[6]  — "הרכבת אנוש לראשנו"[7], וד"ל. הקושיא בעצמה פועלת אצלו הכנעה ובטול היש, שהרי עיקר מעלת היש הוא ענין החכמה[8], ועתה איה חכמתו[9]  — ולכן  — "אל יתהלל חכם בחכמתו"[10] הנדמית לו מקודם, בשעה שהקושיא מביאה אותו להרגשת "וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל"[11].

זהו הרמז בקריאת שם ספרו של הרמב"ם ז"ל "מורה נבוכים", לומר שתנאי הכניסה בשערי ספר זה ודרך זו היא הדעת וההרגשה של היותו "נבוך" ("נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר"[12]  — בחינת "חש"[13], כמו שיתבאר, וד"ל). כאשר מכיר בפחיתות ערכו וכושר השגתו, ובא לשפלות האמיתית, אזי מוצא חן בעיני אלקים (בסוד "שפל רוח יתמך כבוד"[14]  — "אשת חן תתמך כבוד"[15], כמבואר במ"א), ומגלה לו, גם בשכלו האנושי, את ענין אמתת המצאו ודרכי השגחתו, כפי הגבלת שכל האדם[16].

נמצא שדרך זו, דרך החקירה, היא בסוד "חש"  — הכנעה, כנודע.

ב

הדרך השניה היא דרך הקבלה[1]  — גילוי אלקות מלמעלה[2]  — "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים"[3] בסודות מעשה בראשית (השתלשלות  — קבלת הרמ"ק) ומעשה מרכבה (התלבשות[4]  — קבלת האריז"ל, כמבואר בכתבי האריז"ל[5]).

"מרחוק הוי' נראה לי"[6], שהרי אין גילוי זה מתקרב להתלבש בפנימיות חושי הנפש וכוחותיה. על כן המשל (של ספרי הקבלה) הוא, לרוב, משל הגוף[7], אע"פ שחוזר ומזהיר כי הוא ית' "אינו גוף ולא כח בגוף"[8], אלא הכל הוא משל ומליצה לשכך ולשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע, מרחוק.

בדרך זו בא האדם לראשית גילוי שכלו האלקי, לחוש (אמנם מרחוק) מראות אלקים. הרגשת הגילוי היא הרגשת ההפלאה האלקית[9], הפלאה מלשון הפרשה והבדלה מהבלי עלמא דין, עלמא דשיקרא.

דרך זו, דרך הקבלה, היא בסוד "מל" מלשון "מילה"  — הבדלה, כנודע[10] (בהיותה ממוצע בין דרך החקירה לדרך החסידות, כמו שיתבאר, היא כוללת שתי בחינות, ככל ממוצע המחבר, בחינה אחת המתקשרת לקצה הראשון ובחינה שניה המתקשרת לקצה האחרון. והיינו, קבלת הראשונים עד הרמ"ק, המושפעת גם מהחקירה האלקית ומתיחסת אליה, וקבלת האריז"ל, המכשירה את הדרך לקראת גילוי הבעש"ט זי"ע, גילוי תורת החסידות. אותם יסודות של תורת החסידות עליהם מעיד הבעש"ט זי"ע שנובעים מכתבי הרמ"ק דוקא[11], היינו בסוד המתקת שרש ענין החקירה שבתורת החסידות, שהרי קבלת הרמ"ק דוקא מתיחסת לעניני חקירה כנ"ל, וד"ל).

ג

הדרך השלישית היא דרך החסידות  — המשכת גילוי עצם ענין האלקות (מלמעלה למטה כנ"ל בדרך הקבלה) "לפנים משורת הדין"[1], היינו לתוך מקומו המוגבל והמצומצם של האדם התחתון  — "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו"[2].

והיינו, שהגם שהגילוי הוא מלמעלה למטה כנ"ל, אך אופן הגילוי הוא בסוד פתגם הבעש"ט זי"ע "נשמת אדם תלמדנו", מפנימיות ותוכיות הנפש השנית בישראל שהיא "חלק אלוק ממעל ממש"[3]. והוא ע"ד הדבור העליון שיוצא מבין שני הכרובים, לקראת משה רבינו ע"ה[4], לאחר שהשכינה יורדת לשם, כביכול, מלמעלה. והיינו בסוד ציור הכתר שבאות כ[5], גילוי עצם סוד ההשראה האלקית מבפנים אל החוץ בבחינת "משתחוים רוחים"[6], כמבואר באריכות במאמר השפלות והשמחה להרה"צ ר' יצחק אייזיק מהומיל זצ"ל.

בעבודה, הוא ענין גילוי "גביע הכסף"[7] שבאמתחת כאו"א מישראל, כמבואר בדא"ח. והוא סוד "יפוצו מעינותיך חוצה"[8], "מעינותיך" דייקא (סוד "ומעין מבית הוי' יצא והשקה את נחל השטים"[9], והיינו לאחר ירידת השכינה מן השמים ושמי השמים, אשר לא יכלכלוך, "לשכון בערפל"[10], "ושכנתי בתוכם"[11], מדבר מבין שני הכרוביםלג לתוך נשמת משה רבינו ע"ה, ואזי "יפוצו מעינותיך חוצה", וד"ל), שמזה באים לקיום היעוד שלעתיד: "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם הוי' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד"[12].

תורת החסידות דוקא, "מספקת" גם את דרישת החקירה[13]. השכל האלקי מתגבר מאד להתקרב ולהשפיע מטובו גם לשכל האנושי, שגם הוא יוכל לטעום את טוב טעם האלקות, ועי"כ להמשך אף הוא אחר האור־כי־טוב, עד שהרע נעשה כסא לטוב[14] ואתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא[15].

המשל החסידי נלקח בעיקר מנפש האדם וכוחותיה[16], הן מצד הנה"א והן מצד הנה"ב, שבזה מתקרבות הנפשות להכיר אחת בחברתה, ועי"כ מומחש הנמשל, האלקות, גם לשכל האנושי ועל ידו אף לשאר כוחות ורגשות הנפש הטבעית.

דרך החסידות, היא בסוד "מל" מלשון "מלול" דבורכח (דברי אהבה וחסד[17]  — "דבר טוב ישמחנה"[18], "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו"[19]. והוא גם ענין "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[20], היינו גילוי שכינת עזו יתברך ממש, "עיקר שכינה בתחתונים היתה"[21], בדברי אלקים חיים שמשמיע הצדיק, שהוא בבחינת המשה שבדור  — "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[22].

התקשרות ודבקות רבי וחסיד היא נפלאה גם מאהבת נשים וכו', ועל יחודם נאמר "רננו צדיקים בהוי'"[23], שעולים יחד בסוד "יחידה ליחדך"[24]. אך עליה זו היא לצורך ירידה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לתקן עולם במלכות שדי, ועד לקיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[25])  — "המתקה", כנודע.

ד

חקירה, קבלה, חסידות עולה ב"פ דעת, כנגד דעת תחתון — סוד החקירה מלמטה למעלה, ודעת עליון — סוד הקבלה והחסידות מלמעלה למטה.

אך עיקר ענין החסידות הוא היחוד של ב' בחינות דעת הנ"ל, ע"י המשכת וגילוי עצמותו יתברך שנושא את שתיהן כאחת — כמו שנאמר: "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות"[1] ["ולא" כתיב "ולו" קרי, ויש בזה ג' בחינות, כמבואר בדא"ח: "ולו" תתאה כנגד חקירה, דעת תחתון; "ולא" כנגד קבלה, דעת עליון; "ולו" עילאה (פנימיות ועצמיות "ולא", וכן הוא בסוד הפסוק "בכל צרתם לו צר"[2] כנודע) כנגד חסידות, יחוד דעת עליון ודעת תחתון].

ראשי התבות של חקירה קבלה חסידות הם חקח. כאשר נחלק את ה־ק של קבלה לנ־נ (שהרי הקבלה היא סוד הממוצע כנ"ל, שכולל ב' בחינות, כנגד ב' הקצוות שבא לחבר), נמצא "ונח מצא חן (חכמה נסתרה) בעיני הוי'"[3] — "תשואות חן חן לה"[4].

באור א - "בכל לבי דרשתיך"

עיין ברמב"ם הלכות עכו"ם סוף פרק א איך שאברהם אבינו, היהודי הראשון  —

התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן... ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוק אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוק חוץ ממנו... והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוק העולם....

מכאן מובן ופשוט שעיקר היהדות, שרשה ומקורה, הוא ענין הדרישה והחפוש, במסירה ונתינה גמורה, לדעת את השי"ת, ולפרסם את שמו בכל העולם.

וזהו "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון..." (ההלכה הראשונה, הלכה מלשון "לך לך", במשנה תורה להרמב"ם ז"ל).

והנה תאור חפושו של אברהם אבינו ע"ה שבדברי הרמב"ם הנ"ל תואם את שיטתו, שיטת החקירה האלקית, כמו שנתבאר בפנים המאמר. והוא בסוד אתערותא דלתתא, העלאת מ"ן, מבחינת "דעת תחתון", כמו שנתבאר.

בחז"ל מובא שבזכות מסירותו של אאע"ה בחקירתו הנ"ל לדעת את הבורא "נגלה עליו בעל הבירה" (ובס"י איתא "נגלה עליו אדון הכל". עיין בזה במאמר יציאת מצרים להרה"צ רי"א מהומיל זצ"ל פי"א ואילך), כלומר שנתגלה אליו הבורא יתברך בדרך של אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה, ואמר לו "אני בעל הבירה", בסוד הקבלה האמיתית שבבחינת "דעת עליון", כמו שנתבאר.

בזכות מסירתו של אאע"ה לפרסם את האלקות בעולם ולקרב את כל העולם לעבוד אל אחד בלבד (מה שלא עשו הצדיקים שקדמו לאאע"ה, כנודע) זכה לכתר החסידות, בסוד "אל דעות הוי'", יחוד שתי הדעות ע"י גילוי העצמות שנושא את שתיהן כאחת ממש, וכמו שנתבאר.

ויש לרמז את ג' דרגות ההשגה של אאע"ה (עד שבא למדתו הוא  — "חסד לאברהם"  — ועי"ז נעשה "עצמי", בלשון החסידות, דהיינו ע"י גילוי העצמות הנושא הפכים כנ"ל) באמרם ז"ל "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", דהיינו כאשר עבר שלשה שינויים ("שנה" מלשון "שנוי" כנודע), אזי הגיע לאמיתת הסוד של "אני הוי' לא שניתי", וד"ל.

והוא בסוד "אל הארץ אשר אראך" לאחר שלמות העבודה של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" שכנגד הכנעה הבדלה המתקה, כמבואר בכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות כח, עיי"ש.

ועוד יש לרמז שמה שמכנה הרמב"ם את אאע"ה "עמוד העולם" (הלכות עכו"ם שם), בזה בא לרמז למה שכתב בתחלת חבורו "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שקאי על אאע"ה. ועפ"ז י"ל ש"יסוד היסודות" קאי על שת (לשון יסוד) בן אדם הראשון, שהוא היה צדיק מעיקרא באמונתו וידיעתו את השי"ת (משא"כ אדם הראשון, אביו של שת, חטא כו'. וכן אנוש בן שת החל לטעות אחר ע"ז, כמבואר ברמב"ם שם, משא"כ שת עצמו, ודוק). והנה שת אברהם (ה"צדיק־יסוד־עולם" והבעל־תשובה שמגיע למקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו — "יסוד היסודות ועמוד החכמות") עולה חקירה, קבלה, חסידות שעולה ב"פ דעת, וכמו שנתבאר בסוף המאמר.

באור ב - ארבעה טורי אבן

א

הנה מבואר מהרה"ק מוהרי"א מהומיל זצ"ל בכ"ד ששלש קבלות הן: קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט. והן כנגד השתלשלות, התלבשות, השראה וכו', שבעבודת השי"ת ענינן הוא הכנעה, הבדלה, המתקה (חש, מל, מל), כמבואר במאמרנו כאן ביחס לחקירה, קבלה, חסידות (וכאן מתבאר שבקבלה גופא ישנן שתי בחינות, קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל כו').

ובמקום אחר (עיין מאמר "שלשה חושים" שבספר זה) מתבאר שלמוד הנגלה דאורייתא (ו"חושו" המיוחד לו  — חוש ה"קל וחמר"), קבלה (וחושו  — "אין ערוך"), חסידות (וחושו  — "נושא הפכים") הם כנגד חש, מל, מל וכו'.

ועוד במקום אחר מתבאר שהברור של חכמות הטבע, בבחינת חולין שנעשו על טהרת הקדש (ובסוד "חכמה בגוים  — תאמין", שע"י "גיור כהלכה" מכניסה תחת צלא דמהימנותא), למוד התורה בכלל (נגלה ונסתר שבה  — פרד"ס שכנגד נרנ"ח כנודע. כללות ענין התורה הוא להבדיל בין הקדש ובין החול וכו'), ולמוד החסידות (שכנגד היחידה שבתורה, חבור ודבקות התורה, שנקראת "רושם האלקות", ב"נותן התורה" ב"ה  — סוד ברכת התורה תחלה  — מה שדוד המלך היה מחבר תורה של מעלה עם קודשא־בריך־הוא, שעל כן קובעת ברכה לעצמה, וד"ל), הם כנגד חש, מל, מל וכו'.

ב

והענין הוא, שבכל עולם מארבעת העולמות אבי"ע יש סדר של חש, מל, מל וכו' (על דרך ארבעה טורי אבן שבחשן המשפט, כאשר בכל טור וטור שלש אבני חן). בכל מקום החסידות היא כנגד ההמתקה שבאה ע"י השראת אור האלקות בהתגלות.

בעולם האצילות, שכנגד מדרגת הסוד דפרד"ס, הכל בא בסוד הקבלה האלקית (בחינת חכמה נסתרה, מה שמקבל התפעלות אלקית אמיתית מרבו, ואבא מקנן בכל עולם הקנין, עולם האצילות), שאינה מתפשטת למטה בעולמות הנפרדים בי"ע, אלא נשארת בסוד האחדות האלקית, רשות היחיד דיחידו של עולם יתברך.

בעולם הבריאה, עולם השכל (אמא, דמקננא בכורסיא  — כללות ענין הישות שבהשגת השכל), שלש המדרגות באו בסוד: חקירה, קבלה, חסידות, וכמבואר במאמר שלפנינו.

בעולם היצירה, שבו "יוצר אור" הנגלה שבמשנה והלכות התורה שבעל פה, שכללותה ו סדרים, כנגד ו"ק דמקננין ביצירה, הסדר הוא: נגלה דאורייתא, קבלה (באצילות ענין הקבלה היינו גילוי אלקות ממש. בבריאה, ענינה ידיעת מציאותו יתברך וכו' בבחינת "מרחוק הוי' נראה לי", כמבואר בפנים המאמר. ביצירה, ענינה ידיעת ענין הנהגתו בתחתונים ע"פ מדותיו הקדושות יתברך, חסד דין ורחמים וכו'), חסידות.

בעולם העשיה, שבו "עושה שלום" בין כחות התחתונים ועניניהם המנוגדים (שטבעם הראשון הוא להסתיר ולהעלים את ענין האלקות, הכח האלקי השופע בהם תמיד להוותם מאין ליש, להחיותם ולקיימם), הסדר הוא: ברור חכמות הטבע (שלא יסתירו כנ"ל עוד, אלא אדרבה, ישרתו בנאמנות את מטרת הקדושה, לשמש משל מדויק ו"כסא" לגילוי הכבוד העליון, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא), למוד התורה בכלל (בכל הפרד"ס שבה, למוד שעיקרו הלכה למעשה דוקא, ובקיאות בכל מה שזכינו שיתגלה לנו מרצונו וחכמתו יתברך בפרד"ס התורה), חסידות (בכל עולם ועולם ענין החסידות הוא לגלות את תכלית המכוון האלקי שבעולם ההוא. כאן, בעולם העשיה, החסידות מנחה את ברור והעלאת כל עניני החול שייעשו על טהרת הקדש העליון ויהפכו "כסא" ל"כבוד" ("כבוד נאצל" השורה ב"כבוד נברא", וד"ל), והרי עיקר גילוי הכבוד הוא ענין התגלות מלכותו יתברך, בתחתונים דוקא, שהרי המלכות העליונה מקננת בעולם העשיה דוקא, שמזה מובן שעיקר גילוי החסידות בעולם העשיה הוא בענין "והיה הוי' למלך על כל הארץ" ע"י כנון מלכות ישראל בעולם, וד"ל.

יאצילות—קבלת הרמ"ק; קבלת האריז"ל; קבלת הבעש"ט

הבריאה—חקירה; קבלה; חסידות

ויצירה—נגלה דאורייתא; קבלה; חסידות

העשיה—חכמות הטבע; פרד"ס התורה; חסידות

ג

ועיין עוד ב"היום יום" לז' כסלו, וז"ל:

שלש חכמות הן: חכמת ביטול החומר, ע"י הוראת שקוץ ותיעוב כל ענינים הגופניים והחומריים — חכמת המוסר.

חכמת הכרת מעלת הצורה והרוחני במדות ובמושכלות והוראת אופני הקירוב אליהם — חכמת החקירה.

חכמת הגברת הצורה על החומר, הוראה במעלת חומר מזוכך ובמעלת הצורה כשנקבעה בהחומרי, והתכללותם יחד מבלי אשר ימצא ראש וסוף, להיות כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, אל אחד בראם, ולכוונה אחת לגלות אור קדושת חביון עוזו ית' נבראו, ושניהם כאחד דוקא משלימים אותה השלימות, אשר עלה ברצונו ית' — חכמת תורת החסידות.

וע"פ הנ"ל יש לבאר, דהנה עולם היצירה  — שהוא כנגד שש המדות שבלב, והעבודה ששייכת לו הוא ענין תקון המדות  — הוא כנגד ה־ו של שם הוי' ב"ה כנ"ל. וידוע שעד החזה דז"א (ז"א דאצילות היינו שרש המדות, ומקנן בעולם היצירה) החסדים מכוסים ובטלים באור ההתבוננות (יסוד אמא) שמתפשט עד מקום הלב (בסוד "בינה לבא" כנודע). אך מהחזה ולמטה החסדים מגולים, בבחינת "יש מי שאוהב" וכו'. שלשת החושים שכנגד למוד הנגלה דאורייתא; קבלה; חסידות, הם במקום החסדים המכוסים, בעוד ששלש החכמות המתבארות ב"היום יום" הנ"ל הן במקום החסדים המגולים, שבהם צ"ל עיקר תקון המדות (שלא להרגיש את ישות עצמו), כמובן, וד"ל. נמצא שחמש הבחינות הנ"ל של שלש־שלש הן בסוד יהווה, כידוע בכונת לב חוטי הציצית, וד"ל.

נמנע הנמנעות, נושא הפכים, כל יכול

א

י"ל ששלשת הכנויים הנ"ל — "נמנע הנמנעות"[1], "נושא הפכים"[2], "כל יכול"[3],[4] (שכולם באים, על־דרך הפשט, לתאר לשכלנו הדל את הבלתי מתואר בעצם — עצמותו ומהותו יתברך[5]) — מכוונים כנגד כח"ב דבחינת "יחיד", המבואר בדא"ח[6]. אוי"ל שהם כנגד כתר (כנ"ל, ובסוד "נקודה דלא נעיץ"), ט"ס (ובסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", החדרת ה"בטול" לכל ארך (ארח) האצילות — "נקודה דנעיץ"), מלכות (הנקראת "אמא תתאה", ושבאוצרה (רחמה), המכונה "גוף", שרש כל נשמות ישראל) ד"יחיד"[7],[8].

ב

ענין "נמנע הנמנעות" מתגלה בעצם הבריאה יש מאין ואפס המוחלט[1] (בחינת "'לך ה' הגדולה'[2] זו מעשה בראשית, וכן הוא אומר[3] 'עושה גדולות עד אין חקר'"[4], בחינת חסד וגילוי אור[5], ובסוד "יהי כבוד ה' לעולם"[6]).

ענין "נושא הפכים" מתגלה בסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[7], וכן בסוד הידיעה (מה שהוא יתברך יודע הכל בדרך הנפלאת ממנו לגמרי  — "לית מאן דתפיס ביה") והבחירה (מה שהרשות נתונה לדעת אותו יתברך, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, דהיינו מה ש"איהו תפיס בכולהו עלמין").

ענין "כל יכול" מתגלה בסוד הצמצום  — "לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו שלא יבטל גוף הנברא"[8]. והיינו "כל" ו"יכול" מלשון "כלי", והוא שרש הכלים שבעצמותו יתברך[9].

ג

"נמנע הנמנעות" הוא "מאירת עינים"[1], שרש האורות. והוא בחינת המאור[2] ["המאור שבתורה" — "המאור שבה יחזירנו למוטב". והיינו שהתשובה[3] האמיתית שבכח הנפש הישראלית, היא בבחינת "נמנע הנמנעות" באמת, שהרי בתשובה מאהבה נאמר "זדונות נעשות לו כזכויות"[4] ממש — בחינת יש (האמיתי) מאין ואפס המוחלט, בהיות שע"פ תורת אמת אין לעבירה שום מציאות אמיתית כלל וכלל, והלא היא בחינת אין ואפס המוחלט ממש, וד"ל[5]] עצמו — כתר כנ"ל (וכידוע שעבודת התשובה היא בבחינת כתר, בסוד "כתר לי זעיר ואחוך וגו'"[6], במסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת האדם לגמרי, וד"ל) — שממנו מאיר אור[7].

"נושא הפכים" הוא כח העצמות ממש[8] לשאת אורות וכלים גם יחד  — "מפליא לעשות"[9] (והיינו סוד "שכל מופלא", הנתיב העליון ד־לב נתיבות חכמה[10], כמבואר בספרי הקבלה ובדא"ח. והיינו כנ"ל שבחינה זו היא בחכמה ד"יחיד", וד"ל). בתחלה, כביכול, נכללת בחינת "נושא הפכים" בבחינת "נמנע הנמנעות" (ע"ד התכללות ה־י שבשם בקוצו של י, ואח"כ יוצאת ממנו בסוד "נחל נבע ('נמנע') מקור חכמה"[11]). בעבודת נפש האדם הוא הכח לשאת את שני ההפכים של בכיה וחדוה כאחד — "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[12]. והיינו מצד זה שהאדם הישראלי נושא בקרבו שתי נפשות הפוכות בטבען לגמרי — נפש הבהמית ("רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"[13]) ונפש האלקית שהיא "חלק אלוק ממעל ממש" ("רוח בני האדם העולה היא למעלה"ל). והיינו ה"חכמה" שיש בעצם טבע היהודי לשאת הפכים כאחד.

"כל יכול" הוא בחינת שרש הכלים כנ"ל[14]. ובעבודה, הוא ענין "בכל דרכיך דעהו"[15], שיכול להתקשר ולהדבק בעצמותו יתברך בכל דבר ודבר שבמציאות, וממילא להפכו למציאות אלקית בגילוי, וד"ל[16].

נמצא שכללות ג' הבחינות הנ"ל הן בסוד "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[17] בעצמות ממש, כביכול, וד"ל.

ד

בחינת "נמנע" הנ"ל הוא הרז (אור כנ"ל) ש"אין עוד מלבדו"[1] ממש, שהרי "הנמנעות" הם זולתו כביכול, והוא יתברך "נמנע" מהם בעצם. וזהו סוד המאור המאיר אור, שאין האור תופס מקום במאור כלל וכלל, כנודע בדא"ח, שהרי האור מאיר כאילו בדרך ממילא. אך באמת הוא על פי הרצון הנעלם שבעצמות המאור. וזהו אמיתית ענין נמנע הנמנעות, שכל כך נמנע מהם כביכול עד שזה גופא מביאו להאיר בהם, וד"ל.