באור ד - חמשה עולמות של דוד

א

מצינו בגמרא (ברכות י, א) חמש הקבלות בין הקדוש ברוך הוא לבין הנשמה, כנגד חמש הפעמים שאמר דוד "ברכי נפשי את הוי'" (וכן כנגד חמשת העולמות, לפי הזמנים המתחלפים כו', שבהם דר דוד ובכל אחד אמר שירה, כדאיתא שם בתחלת הסוגיא. עיין שם במהרש"א, אך יש לפרש את הכל לפי הסדר המובא בגמרא דוקא). והנה "ברכי נפשי את הוי'" עולה נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה — "חמשה שמות נקראו לה" (לעצם הנשמה האלקית שבישראל), וכנגד כל או"א (בהתכללות כלם בכ"א מהם) אמר דוד "ברכי נפשי את הוי'":

"מה הקב"ה מלא וכו'" הוא כנגד "דר במעי אמו ואמר שירה", שכנגד מדרגת ה"נפש"  — פרצוף נה"י ("תלת גו תלת" בשעת העיבור), ה"מוטבע" שבנפש (הכללית). ואין זו הבחינה של "את השמים ואת הארץ אני מלא"  — "אני ממש" (כמו שנתבאר בפנים המאמר, בסוד "מלאה הארץ קנינך", גילוי אלקות ממש), אלא בחינת המשכת הקו וחוט אור־אין־ סוף ב"ה להיות ממלא כל עלמין, כנשמה "המלאה את כל הגוף", בהתלבשות אור פנימי ובהתגלות לכאו"א לפי ערכו  — "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", וד"ל.

והנה הקו וחוט נחשב לבחינת "רוח" (פרצוף "ישראל") דכללות, אך בו התכללות מנרנח"י (דהיינו בהתקשרו לכ"א מהן מצד הכללות, ודוק). ה"נפש" שבו היינו מצד חצוניות התפשטותו בגו כל עלמין להוותם ולהחיותם  — "מה הקב"ה מלא כל העולם".

ה"רוח" שבו היא בסוד השגחתו הפרטית יתברך על כל יצורי עולמים  — "מה הקב"ה רואה ואינו נראה" (שכנגד "נסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה". "רואה ואינו נראה" עולה ישראל, בחינת "רוח" בעצם כנ"ל, וד"ל). "רוח" זו היא מצד פנימיות אור הקו המתפשט ומתלבש בתוך א"ק אבי"ע.

ה"נשמה" שבקו היינו ראשית הקו (שלמעלה מהתפשטותו והתלבשות בעולמות) הדבוקה באור ה"מלבוש" העליון (מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בחינת "קדמון", כמבואר בשעה"י לכ"ק אדה"א נ"ע בסוד שלש הבחינות הכלליות באוא"ס ב"ה שלפני הצמצום: "יחיד", "אחד", "קדמון") שלפני הצמצום הראשון. אור המלבוש הוא האור המדוד ומשוער לזון ולהחיות את כל סדר השתלשלות העולמות לעולמי עד. והיינו "מה הקב"ה זן את כל העולם כולו" (וכנודע ששרש "מזוני" הוא באמא, בחינת "נשמה") שכנגד  — "ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה".

"מה הקב"ה טהור אף הנשמה טהורה" היינו ע"ד "נשמה שנתת בי טהורה היא", ומבואר בדא"ח שהוא מצד אדם דאצילות שלפני הצמצום הראשון, כאשר המלכות שבו (המחשבה ורצון ד"אנא אמלוך", לשם ההגשמה בפועל ממש של "טבע הטוב להטיב", כמבואר בדא"ח) מאירה בסוד "טהירו עילאה" (שרש "כנסת ישראל" שלפני הצמצום). והיינו שרש הקו בתפארת (ומלכות) דאין־סוף, כמבואר בספרי הקבלה. אדם דאצילות הנ"ל הוא בסוד ה"חיה" דכללות. והוא כנגד "ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה", שמצד הטהירו־עילאה אין כל מקום למציאות הרשע בעולם כו', שהרי באצילות (דכללות) נאמר "לא יגורך רע" (ובסוד ה"חיה"  — "החכמה תחיה"  — נאמר "ימותו ולא בחכמה", ודוק).

"מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים" היינו כנגד ה"יחידה"  — "יחידה ליחדך"  — המיוחדת בבחינת "יחיד" דהעלם העצמי של אור בעצמות המאור ב"ה (בחינת "לא אדם" שלפני הצמצום הראשון, סבת כל התעוררות לברוא וכו' שבבחינת "אדם", וד"ל). והיינו שרש הקו שבעצמות ממש, כמבואר בדא"ח. בבחינה זו נאמר "'במסתרים (ב'בתי גואי'  — 'חדרי חדרים') תבכה נפשי מפני גוה'  — מפני גאותן של ישראל וכו'", וד"ל. וכאן, "בחדרי חדרים" נמלך הקב"ה בנשמות ישראל כו' (הכל בסוד שרש הקו שבעצמות ממש, וד"ל). והוא בסוד "נסתכל ביום המיתה ואמר שירה", דיום המיתה מרמז לסוד המצוה של קדוש השם  — "ונקדשתי (בדרך ממילא, מצד גילוי עצם הנשמה) בתוך בני ישראל" ("בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד"  — "ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת", וד"ל. ונעוץ סב"ת  — "בקרבי אקדש" ב"וכל קרבי את שם קדשו", וכן הרחם נקרא "חדר", ודוק)  — שמצד עצם היחידה שנפש הישראלית  — "יחידה ליחדך" כנ"ל.

ב

והנה פתיחת כל הסוגיא הנ"ל היא מהפסוק (שאמר שלמה כנגד דוד) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". והיינו שבהסתכלות והתבוננות בכל אחד מחמשת העולמות הנ"ל יש גילוי מיוחד של חכמתו יתברך וחסדו הגדול. בעלית המדרגות, כל חכמה וחסד עמוק מקודמו, וצ"ל "מגלה עמקות מני חשך":

במעי אמו מלמדים לאדם כל התורה כולה (וי"ל שהוא קשור לעצם יצירת הולד וגידולו במעי אמו, בסוד חכמת כב אותיות תורתנו הקדושה, כלל כל התורה כולה, וכמבואר במ"א), והנו מוגן ושמור בבחינת "חסד יסובבנו";

ביציאתו לאויר העולם נפגש האדם בסדר ההנהגה הטבעית (שע"פ הכוכבים ומזלות וכו'), וצ"ל הלמידה מנסיבות החיים וגילוי חסדו יתברך בדרכי ההשגחה הנפלאות כו';

כיון שינק משדי אמו  — ההתקשרות לכללות האומה  — כנסת ישראל  — זוכה לעיקר ההתבוננות בגדולתו יתברך  — "דדים במקום בינה", ואיך שיד השי"ת מסייעת לבחינת האדם לבחור בטוב  — "שלא יסתכל במקום ערוה" ו"שלא יינק ממקום הטנופת", וד"ל;

"מפלת הרשעים" היא מצד "כולם בחכמה (עילאה) אתברירו", ואיך שנשלמה כל עבודת הברורים ע"י החדרת הבטול שמצד פנימיות החכמה (כח מה) בכל, שיהיה הכל בטל אליו ולרצונו יתברך באמת ("יתמו חטאים" ("ברכי נפשי" זה)  — "ולא חוטאים"  — מאמר ברוריא, מלשון ברור כנ"ל, אשת רבי מאיר שהיה מאיר עיני חכמים כו', וד"ל);

על יום המיתה נאמר  — "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" כידוע בחז"ל, למעלה מכל מדידה והגבלה שעל פי טעם ודעת — בחינת "ה' אלקי גדלת מאד" — "מאד עמקו מחשבתיך" ("כי לא מחשבתי מחשבתיכם", וד"ל).

הבטול שב"מפלת רשעים" היינו מדרגת "בטול במציאות" (דחכמה עילאה) הנמשכת להאיר ב"בטול היש" (דחכמה תתאה). כאן הבטול הוא במדרגת "בטול במציאות ממש" (ע"ד "משתחוים רוחים" שלאחר "עומדים צפופים"), כמבואר בדא"ח. כשם ש"מפלת רשעים" הוא ענין שלמות (עבודת) הברורים, כך "יום המיתה" מרמז לסוד (עבודת) היחודים (עיקר העבודה לע"ל, כמבואר באגה"ק כו), שהרי יום הסתלקות הצדיק הוא בסוד הילולא (חתונה), החל מיום הסתלקות הרשב"י בל"ג בעומר  — "הוד שבהוד" (שלמות ההמתקה של "הודי נהפך וגו'"), וד"ל.

ועוד בענין "יום המיתה", עיין בספר סוד ה' ליראיו, שער "מלחמת היצר", בסוד "יזכור לו יום המיתה, שנאמר 'ודומו סלה'" (בארבע המדרגות המבוארות שם הוא כנגד ה־י שבשם. אך בחמש המדרגות המבוארות כאן הוא כנגד הקוצו של י. והרי נודע ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק", וד"ל).

ג

והנה מבואר במהרש"א ששירת דוד, כאשר הסתכל ביום המיתה, היתה על תחית המתים (שלאחר הפסוק "תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון"  — שלפי פרוש הגמרא בא כ"סיפא דעניינא" ביחס ל"ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאד וגו'"  — כתיב "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה", דקאי על תחית המתים. ויש לרמז שפסוקים אלה  — "ברכי נפשי וגו' עטה אור כשלמה וגו'"  — אומרים לפני עטיפת טלית גדול, טלית מלשון טל תחיה, "טל אורות טליך", המחיה למתי ישראל העטופים בטליתות כו', וד"ל).

והנה, לפי זה, יש לפרש את כל חמשת העולמות בהם דר דוד (מלך ישראל  — כללות כנסת ישראל) כחמש בחינות בתולדות עם ישראל (בעבר בהוה ובעתיד):

גלות מצרים נמשלה לזמן העיבור  — "דר במעי אמו". והוא מקביל (אמנם בבחינת "את זה לעומת זה עשה האלקים"  — צער השעבוד בעבודת פרך כו' לעומת התענוג האלקי שבגן האלקים, וד"ל) למציאותם של אדם וחוה בגן עדן (כמבואר במ"א).

יציאת מצרים וההליכה במדבר ארבעים שנה היא כנגד היציאה לאויר העולם (המקבילה ליציאת אברהם אבינו ע"ה מאור כשדים ללכת "אל הארץ אשר אראך". והוא, אבינו הראשון, הכיר את בוראו מתוך ההסתכלות וההתבוננות בכוכבים ומזלות, עד שהציץ עליו בעל הבירה כנודע).

היניקה משדי אמו היינו ע"ד הנאמר "ויניקהו דבש מסלע וגו'" בביאה לארץ נושבת, ארץ ישראל. ומזמן החרבן והגלות החל הזה "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", הכל בסוד יניקה משדי אמו  — "דדים במקום בינה" (גם כאשר הלך בעלה של האם למדינת הים כו', וד"ל), וכן הקב"ה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל עת ובכל שעה (רק שבארץ ישראל  — "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"  — השפע הוא מבחינת "פנים", משא"כ בחו"ל בזמה"ג (שבסוד "מינה דינין מתערין") השפע הוא מבחינת "אחוריים", וד"ל).

"מפלתן של רשעים" תבוא עם ביאת משיח צדקנו בב"א, שהרי הוא ישבור את זרוע הרשע (כמבואר בדברי הרמב"ם) וילחם מלחמות ה' (ועד להכרתת זרעו של עמלק לגמרי) וימלא את כל העולם צדק וישר ("ולישרי לב שמחה" כאשר "באבוד רשעים רנה", ו"שמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקין מן העולם", "שמחה בצפרא ורננה ברמשא" כנגד עלמא עילאה ועלמא תתאה, ראה זח"א קסג, א, ושם רכט, ב).

"יום המיתה" מרמז לתחית המתים כנ"ל בשם המהרש"א ז"ל.

ד

והנה לסיום הענין, ולתועלת המעיין, נביא את הציטוט המלא של הסוגיא הנ"ל:

אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה. דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו". יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'". ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו". מאי "כל גמוליו", אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. וטעמא מאי, אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללו־יה". נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר "ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת". מאי משמע דעל יום המיתה נאמר, אמר רבה בר רב שילא מסיפא דעניינא דכתיב "תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון וגו'". רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דר' שמעון בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה דר' יהושע בן לוי, אמר ליה מאי דכתיב "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, והקב"ה אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, והיינו דאמרה חנה "אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו", מאי "אין צור כאלהינו", אין צייר כאלהינו, מאי "כי אין בלתך", אמר ר' יהודה בר מנסיא אל תקרי "כי אין בלתך" אלא "אין לבלותך", שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשיו. א"ל אנא הכי קא אמינא לך, הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה: מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה; מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.

באור ה - אתה בחרתנו מכל העמים

א

בתפלת יום טוב אנו אומרים:

אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת.

ובברכת "אהבת עולם" אנו אומרים: "ובנו בחרת מכל עם ולשון". ומבואר בתניא (פמ"ט) דקאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (שהרי בנוגע לנפש האלקית שבישראל, שהיא "חלק אלוק ממעל ממש", אין צריך בבחירה כלל כמבואר בדא"ח ובפרט בשיחותיו של כ"ק אדמו"ר).

והנה בשבח הנ"ל (של תפלת יום טוב) יש שבעה פעלים המתארים את חבת המקום ב"ה אלינו ("כל השביעין חביבין". "אתה", תחלת השבח, עולה שבע פעמים חן כנודע): "אתה בחרתנו מכל העמים; אהבת אותנו; ורצית בנו; ורוממתנו מכל הלשונות; וקדשתנו במצותיך; וקרבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת".

ויש לפרש שהם כנגד שבע הנקודות שבקו האמצעי של ציור הספירות העליונות, מצד אורן הפנימי, כשם שמתגלות בעבודת האדם (עיין באריכות בספר סוד ה' ליראיו, שער "כללות עשר ספירות בשם הוי' ב"ה"): אמונה, תענוג, רצון, יחוד, רחמים, אמת, שפלות (שכנגד: רישא דלא אתידע, רישא דאין, רישא דאריך  — ע"כ ג' רישין שבכתר  — דעת, תפארת, יסוד, מלכות. כל נקודה שבקו האמצעי כוללת, בסוד המיצוע וההכרעה, את הנקודות־הספירות שמימינה ומשמאלה: הדעת כוללת את החכמה ואת הבינה וכו').

ב

והבאור בקצרה:

סוד הבחירה  — "אתה בחרתנו מכל העמים"  — הוא ברדל"א, כמבואר בדא"ח (ובמ"א, בסוד שלשת הפעלים בחר, חפץ, רצה  — הנקראים מימין לשמאל ומלמעלה למטה בשוה, וד"ל  — שכנגד ג' הרישין שבכתר), והוא ענין בחירת העצמות ממש, למעלה מעלה מכל אחיזה בטעם ודעת  — היינו בבחינת "לא ידע ולא אתידע" כלל. והוא ענין התאוה העצמית של הקב"ה  — "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". "בתחתונים" היינו ע"י ובתוך נשמות ישראל המלובשות בגופים דוקא, וכמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"מכל העמים"  — עם הוא מלשון עוממות, כמבואר בשער היחוד והאמונה (פ"ז), והיינו שרש הבחירה בגוף היהודי (שבו נשמה אלקית) דוקא כנ"ל, שעל ידי בחירה זו נעשה עמו יתברך ממש (והוא כמאמר "והייתם לי סגלה מכל העמים"  — דהיינו סגולת הגוף כנ"ל. והנה גילוי העצמות שבבחירת הגוף היהודי שייכת, לפי המתבאר במאמר זה, לדרגת "מלאה הארץ קנינך", גילוי אלקות ממש, שלמעלה מגילוי הנשמות דישראל. והוא ענין ההמתקה בתכלית שלאחר ההבדלה. אך בהיות שבחירה זו היא בגוף יהודי דוקא, על כן היא בבחינת המתקה שבהבדלה — "מלאה הארץ קנינך" שב"כלם בחכמה עשית", וד"ל).

"אהבת אותנו" הוא בסוד התענוג  — "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"  — חסד דעתיק המלובש בעצם הגלגלתא דאריך בסוד "כי חפץ חסד הוא" (בחינת החפץ בשלש הבחינות הנ"ל של בחר, חפץ, רצה).

והנה בתפלת מוסף לשבת וראש חדש מתחילים מ"אהבת אותנו וגו'" ("אתה יצרת עולמך מקדם, כלית מלאכתך ביום השביעי, אהבת אותנו, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת וגו'"). וי"ל, ע"ד הנ"ל, שאין ענינה של יום השבת־קדש גילוי הסגולה של גוף היהודי  — "אתה בחרתנו מכל העמים"  — אלא גילוי האהבה והדבקות והשעשועים שבנשמות ישראל (נשמות בגימטריא שעשועים כנודע) — בחינת "אז תתענג על ה'", "אהבה בתענוגים" דענג שבת, בחינת "עמק רום", גילוי התענוג (המורגש והמורכב) בנפש, כמבואר בדא"ח. וכן בראש חדש, הלבנה מכוסה עדיין ורק בברכתה (כאשר היא מתגלית ואפשר להנות לאורה) אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים", מצד הבחירה העצמית של "אתה בחרתנו מכל העמים" (אך בראש השנה, שלא מזכירים בו בפרוש ראש חדש, גלויה כונת העצמות, בסוד "בכסה — ליום (חגנו)", וד"ל, ועל כן אומרים בו "אתה בחרתנו").

"ורצית בנו" היינו נקודת הרצון (שמקורו מצד חצוניות עצם הגלגלתא הנ"ל כנודע) כפשוטו.

"ורוממתנו מכל הלשונות" היינו ע"ד "צדקה תרומם גוי", שע"י הצדקה (בבחינת "נעשה") מתרומם שכל ודעת האדם (בבחינת "ונשמע" שנמשך ע"י קדימת מעשה הצדקה בפועל ממש דוקא), כמבואר בדא"ח. ה"לשון" הוא בחינת הדעת (שבפה) כנודע, וכמ"ש (משלי טו, ב): "לשון חכמים תיטיב דעת" (וע"ד "ה' אלקים נתן לי לשון למודים", ונאמר "טוב טעם ודעת למדני", ודוק).

והנה, בהנחיל השי"ת אותנו את לשונו יתברך, לשון הקדש (שבה ברא את העולם וכו'), שם בפינו את אורו הגנוז, סוד הדעת העליון דגניז בפומא. ובזה רוממנו, ועד לבחינת "המלך המרומם לבדו מאז" ברוממותו העצמית ממש, שהרי שרש הדעת הוא ברדל"א דוקא כנודע [והיינו שהלשון "ורוממתנו מכל הלשונות" מתחברת, ע"פ פשט, עם תחלת אמרנו "אתה בחרתנו מכל העמים". וכן בברכת "אהבת עולם" הנ"ל באו יחד שתי הבחינות  — "ובנו בחרת מכל עם ולשון", שהרי שם נתקצרו שבע המדרגות דכאן לשתי מדרגות בלבד  — "ובנו בחרת מכל עם ולשון; וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה וגו'"  — במדרגה הראשונה מתיחדות שתי הבחינות של אמונה ודעת ובמדרגה השניה מתיחדות שתי הבחינות של יסוד ומלכות (חושבנא דדין כחושבנא דדין — כד ברבוע — כמבואר במ"א)].

"וקדשתנו במצותיך" היינו כללות תריג מצות תורתנו הקדושה — "אשר קדשנו במצותיו" — שכנגד רמח אברין (ושסה גידין) דמלכא עילאה, הלא הוא ז"א דאצילות, שכללותו ספירת התפארת, מדת הרחמים, כנודע.

"וקרבתנו מלכנו לעבודתך"  — "אשרי תבחר ותקרב"  — "תבחר" בסוד רדל"א כנ"ל ו"תקרב" בסוד הצדיק־יסוד־עולם (כנודע שהרשע הוא הרחוק מאתו יתברך, ואילו הצדיק הוא הקרוב אליו יתברך  — באמת). "קרבת אלקים לי טוב", בסוד "אמרו צדיק כי טוב". הצדיק הינו העבד הנאמן, העובד את אדונו־מלכו (ז"א הוא מלכא כנ"ל, ועטרת יסודו היא שרש המלכות ממש, וד"ל) באמת. "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" — "בפיך ובלבבך לעשותו" כנגד דעת, בינה, חכמה — צרוף והי שביסוד (ושעל כן ספר התניא קדישא מיוסד על פסוק זה דוקא, וכמבואר במ"א).

"ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" היינו שם כבוד מלכותו יתברך  — "מלך שמו נקרא עליהם". והוא סוד "הוי' אלקי ישראל" שעולה בנין המלכות (תריג מצות המלך, ביחוד תפארת ומלכות — "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... בשם כל ישראל"), וד"ל.

פתיחות, הזדהות, התכללות

א

"לא תהו בראה, לשבת יצרה"[1].

פעם, עולם התהו היה בבחינת זכר (הרצון להתפשט ולכבוש את המציאות תחת דעתי־שיטתי) בלי נקבה (הרגשת שרש מציאות העם במהות המלך, הרגשה המאפשרת למלך להשגיח על עמו בבחינת "פנים בפנים"[2]), וכידוע שבמלכי אדום הקדומים (המרמזים לספירות העליונות של עולם התהו שנשבר) לא מוזכר בתורה שם נשותיהם, עד שבא הדר, ראשית עולם התיקון, ובו נאמר[3] "ושם אשתו מהיטבאל"[4].

היום, עולם התהו הוא בעיקר בבחינת נקבה (הרצון לבוא למלוא ההתבטאות העצמית החפשית, מבלי לכפות את עצמי־דעתי על זולתי, אלא רק "להתגלות", להיות "עצמי", ללא כל מעצור לרוחי) בלי זכר (משפיע, אליו אני מתבטל, והוא המפרה ומוליד אותי).

ב

ראשית התיקון הוא החיפוש המסור והכן אחר המשפיע (הצדיק). שלב זה הוא שלב ה"פתיחות". דומה הדבר לבת, שהגיעה לפרקה, ה"פתוחה" לשמוע הצעות שידוכין. הפתיחות הרצויה נובעת מ"הכנעה" בנפש (והוא על דרך ראשית ההתבוננות, במה שאין דבר עושה את עצמו, שמזה מתחייב, בדרך ממילא, שישנו למציאות בורא עולם  — אך היכן הוא?).

לעומת פתיחות זו, ישנה "פתיחות" דלעומת זה  — "לפתח חטאת רובץ"[1]  — פתיחות על מנת לקבל (מכולם) אך לא להתבטל. זוהי הפתיחות של אשה זונה, המחזרת אחר מאהבים רבים כו' (כאהלה ואחותה אהליבה בנבואת יחזקאל[2]).

ג

"יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי תאמין"[1]. על ידי הפתיחות הרצויה, מלאת היגיעה, יגיעת בשר ויגיעת נפש (בצמצום והסתלקות מ"כיוונים" מפתים אך בסופו־של־דבר עקרים, ובהתפשטות וחדירה ל"כיוונים" פוריים באמת[2]), מובטחת ה"מציאה"  — מציאת המשפיע. ההחלטה בנפש להתקשר (ע"ד ה"תנאים" שעושים לפני החתונה) למשפיע, זוהי שלב ה"הזדהות".

יתכן שלמשפיע אחד יש אלפי מזוהים. לא תמיד זוכה המזוהה להתיחסות אישית (גלויה) מאת משפיעו. כאן אבן הבוחן, האם קירובו למשפיעו התבסס על יסוד ההכנעה ובטול־היש בנפש. מי שבטל כדבעי מסתפק במעט התיחסות אישית, ועם אותו מעט חי בחיות אמיתית.

ד

ללא הזדהות, ככל שמתבגרים כך מתמלאים מרירות ו"דינים" ביחס לכללות המציאות. לפעמים נדמה הדבר שההזדהות אמורה לכבול אותי ואף "להחצין" אותי (לכפות עלי ההתעסקות בדברים טפלים ולא בעיקר) במקום להפנים ולהעשיר אותי. דומה הדבר לבת משכילה שמעדיפה "קריירה" (או ההתמסרות ל"אמנות") על חיי נשואין ("אמהות") על כל עמלם וצמצומם.

אך האמת הפוכה היא. רק על ידי הזדהות ("הבדלה") ולבסוף נשואין ("המתקה")  — "אתבסמת נוקבא"  — מתמתקים ה"דינים" שבה ובאה לעצמיות ממש בלידת זרעא חייא וקיימא וכו'. הצמצום המדומה אינו כפשוטו ח"ו, אלא לצורך גילוי העצמות והמהות ממש, שלמעלה מכל אור־אין־סוף שקדם להאיר, כביכול.

ה

שלימות ההזדהות, מתוך אהבה רבה למשפיע, היא "לאהוב מה שהאהוב אוהב"[1] כנודע, לאמץ מנהגי האהוב ואף להזדהות עם כל המקושרים אליו. וסימן לדבר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה"[2], וכמבואר בחסידות[3] שהאור המקיף של האהבה העצמית הטבעית מתפשט לכלול תחת כנפיו את כל מי שאוהב באמת (כאהבת דוד ויהונתן, שאינה תלויה בשום דבר שמחוץ לעצם).

אהבה עצמית זו אמורה לחבוק את כל נשמות ישראל בשוה ממש. אך ראשית דרכה, בעבודה של תיקון הנפש החוטאת (החסרה הרגשת האחדות האלקית המאירה בכנסת ישראל), היא על ידי ההזדהות בצדיק־משפיע. אור אהבתו של הצדיק־אמת לכלל ישראל מאיר דרך מקושריו ועל ידי מנהגיו וכו', ועל כן יש "לאהוב מה שהאהוב אוהב" בגילוי ולהזדהות אתו.

ו

תכלית ההזדהות היא לבוא ל"התכללות" אמיתית. מקודם, "התכללות" מלשון "כלולות"  — עצם היחוד של המשפיע והמקבל; ואח"כ "התכללות" במובן של "יפוצו מעינותיך חוצה", להשפיע, בדרך של ריבוי אור (והרי אפילו מעט אור דוחה הרבה מן החשך כל שכן ריבוי אור, שאף מושך אליו נצוצות רבים ועד שהופך את החשך עצמו לאור) על כל אותם החוגים שמהם יצא בתחלה ושאליהם נפתח בהמשך. ועד שלבסוף נזכה להתכללות אמיתית של כל שבטי יה, כאשר "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם"[1].

ז

עם חידוש פני האדמה (מלשון כח המדמה) בארצנו הקדושה, פיתוי ה"פתח חטאת רובץ" הנ"ל גובר. הרי בנין ארץ ישראל הוא בנין פרצוף רחל (בלשון הקבלה והחסידות[1])  — "עלמא דאתגליא"  — גילוי ה"אני" העצמי. אך האמת היא ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל"[2] ו"אוירא דארץ ישראל מחכים (בתורה)"[3]. "כל פיטטיא בישין"[4], רק "פיטטיא דאורייתא טבין"טז. הכל בסוד "אבא (ביטול  — חכמה) יסד ברתא (רחל  — גילוי ה'אני' החדור שפלות עצמית)"[5].

והוא כידוע בחסידות, שהבירור האמיתי של כח המדמה הוא רק על דרך הלימוד של "גזרה שוה", בקבלה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו ע"ה  — "משה קבל תורה מסיני (ביטול, ענוה ושפלות) ומסרה ליהושע (שהכניס את עם ישראל לארץ ישראל) וכו'"[6]. בגאולה (ביאה) הראשונה לא זכה משה נותן התורה להכנס לארץ, אך בגאולה האחרונה, לבסוף "בוא יבוא לא יאחר"[7]  — "הנה מלכך יבוא לך וגו'"[8].

קניגיא לעתיד לבא[1]

האמונה היא שרש השחוק מדבר שפל שאינו תענוג בעצם.

התענוג נמשך במדת האמת (רישא דאין[2] בספירת היסוד), אך האמונה נמשכת במדת השפלות (רדל"א[3] בספירת המלכות).

לויתן עולה מלכות שעולה אל פעמים יו (אל ב"משולש" כללי). שור הבר עולה תשובה שעולה אל פעמים כג[4]. ביחד, שניהם עולים אל פעמים טל.

מי שנטרד בצער עמוק אינו מסוגל לקבל תענוג בעצם אלא שחוק מלא כלום[5].

המלחמה שבמעשה הקניגיא (בין הלויתן לשור הבר) היא מעושה בלבד, כאשר כל חיה אחוזה בחבל ע"מ למושכה לאחור כאשר מתגברת ביותר על חברתה.

שחוק עולה אור אין סוף ב"ה. צחוק הוא "צדיק יסוד עולם"[6] אשר באמונתו יחיה[7] וישמח[8] תמיד[9], ולא בתענוגו האמיתי, ודוק.

אשרי המאמין בכל דבר שהוא, שעושה מאינו ישנו[10], וע"כ האמונה היא שרש הבריאה יש מאין  — "מעשה ידי אמן"[11].

אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי[1]

א

"כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר"[1] ב"רצוא ושוב"[2] תמיד.

ה"רצוא" הוא ענין געגועי הנפש הישראלית בעצם טבעה והשתפכותה אל חיק אביה שבשמים.

ה"שוב" הוא ענין השמחה וטוב לבב מרב כל[3] על שזכינו להיות "ישראל עם קרובו"[4] וללכת לאור תורתו ומצותיו יתברך.

ב

"וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[1].

"עפר מן האדמה" (בחינת דומם וברור כח המדמה) היינו חוש השתיקה והשמיעה (חושו של שבט שמעון)  — "חש" (מלשון שתיקה, על מנת לשמוע);

"נשמת חיים"  — היינו חוש הנגון (חושו של שבט לוי, המשוררים בבית המקדש, בחינת "נשמת חיים"  — "והחיות רצוא ושוב")  — "מל" (מלשון ברית מילה  — "ובריתך ינצרו"[2]);

"נפש חיה" (ותרגומו "רוח ממללא") היינו חוש הדבור (חושו של שבט יהודה  — "הפעם אודה את הוי'"[3])  — "מל" (מלשון מלול ודבור).

לפי עדינות הנגון (סוד גן עדן[4]) כך עדינות הדבור ועדינות ההתנהגות של איש לרעהו. והן כנגד שלשת לבושי הנפש, המחשבה הדבור והמעשה, וכנגד שלשת העולמות, בריאה יצירה ועשיה (שבכל עולם ועולם יש "גן עדן", ללמד שכל אחד משלשת ביטויי העדינות שבאדם תלוי בראשיתם  — עדינות הנגון  — המביא לידי ביטוי שלם את הלבוש הפנימי שבנפש, לבוש המחשבה, הלבוש המאוחד תמיד עם עצם הנפש שכנגד עולם האצילות[5].

בכיה וחדוה

איתא בתניא קדישא[1]:

...והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל בפ' ל"א וכה"ג איתא בזהר בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא.

א

מיסודי ספר התניא (התורה שבכתב של תורת החסידות), הוא ענין ארבע בחינות ומדרגות המתלבשות זו בזו: ניצוץ אלהות; נפש האלהית (שניהם נקראו "חלק ה'" בפל"א, וכן באמרו "חלק אלוה ממעל ממש" ברפ"ב י"ל ד"חלק אלוה ממעל" קאי על הנפש האלהית, ו"ממש" קאי על ניצוץ האלהות המלובש בה להחיותה. והיינו "חלק" מלשון "חלוקא דרבנן", סוד מלבוש החשמל שמצד אמא עילאה, כמבואר במ"א[1]); נפש הבהמית (בפל"א — "נפש החיונית"); גוף.

והנה היחס שבין ארבע בחינות אלו הוא ע"ד היחס שבין ארבע אותיות שם הוי' ב"ה[2] (ע"ד המובא בכתבי המקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא ז"ל, ששם הוי' ב"ה הוא (גם) ר"ת יצר הטוב ויצר הרע וד"ל), ובסוד "הנסתרות להוי' אלקינו (היינו מה שהוי' הוא אלקינו ממש וד"ל) והנגלות לנו ולבנינו (עבודת השי"ת מתוך שפלות וקבלת עומ"ש, והשגת הפשט שבתורה, כדלקמן)"[3].

יניצוץ אלקות

הנפש האלקית

ונפש הבהמית

הגוף

הניצוץ אלקות מחיה את כללות הנפש האלקית, ע"ד "החכמה תחיה בעליה"[4], בחינת חכמה  — י שבשם. "ישראל עלו (סוד 'לכתחילה אריבער'[5] וד"ל) במחשבה"[6], ע"ד "עלה אלקים ('אני אמרתי אלקים אתם'[7]) בתרועה (בחינת 'תרין ריעין כו''[8] וד"ל)"[9], מצד אמא עילאה — ה עילאה שבשם[10]. שרש הנפש הבהמית הוא במדות דתהו שנפלו בשבירת הכלים כמבואר בסה"ק ובדא"ח[11] — ו שבשם. הגוף הוא כלי המלכות דלית לה מגרמה כלום[12] (ע"ד "אם בגפו יבא וגו'"[13]) — ה תתאה שבשם.

ב

בפכ"ט ופל"א מבואר שה"אני" של ה"בינוני" (של ספר התניא) הוא מצד הנפש הבהמית החיונית שבו. והיינו סוד הדעת המתפשט (דעת תחתון), "מפתחא דכליל שית", פנימיות ונשמת המדות, ו שבשם כנ"ל (בצדיק, ה"אני" היינו הדעת הנעלם, דעת עליון, המיחד או"א — יה שבשם. "דעת תחתון" היינו ההרגשה שלמטה היש ולמעלה האין הנעלם. "דעת עליון" היינו ההרגשה שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין — "כולא קמיה כלא חשיב"[1], כמבואר בדא"ח[2] וד"ל), מקום הבחירה (כמבואר בשיחות כ"ק אדמו"ר. וי"ל שפנימיות ה־ו שבשם, לפי ההתבוננות המתבארת כאן, הוא ענין הנפש השכלית שממצעת בין ב' הנפשות, האלקית והבהמית, בסוד הבחירה החפשית של ה"אני" שבנפש בין טוב לרע, כמבואר בדא"ח וד"ל) בין טוב לרע (הדעת כוללת "עֹמק טוב" ו"עֹמק רע", ה חסדים ו־ה גבורות, כמבואר בכתבי האריז"ל[3]), בסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב"[4], וד"ל.

ענין "נבזה בעיניו נמאס"[5] הוא בחינת השפלות, פנימיות ההרגשה דספירת המלכות (כמבואר בארוכה במ"א[6]). י"ל דג' הלשונות שנקט כאן כ"ק אדמו"ר הזקן: "נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה", הן כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" שב"הכנעה" ["נבזה בעיניו נמאס" הוא בסוד "סיג לחכמה (בחינת עינים[7]) שתיקה"[8]  — "חש" של חשמל; "לב נשבר" הוא בסוד "ומלתם את ערלת לבבכם"[9]  — "מל" הראשון, מלשון ברית מילה, של חשמל; "רוח נמוכה" הוא בסוד "ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא" (ו"רוח נמוכה" היינו ע"ד "דברי חכמים בנחת נשמעים")  — "מל" השני, מלשון מלול ודבור, של חשמל, וד"ל].

ג

השמחה היא פנימיות ההרגשה של ספירת הבינה[1]. והיינו שעיקר סוד ה־ו שבשם הוא בחינת ו החבור, שמחבר ב' בחינות ה: ה עילאה (שמחה מצד הנפש האלקית וכו') ו־ה תתאה (שפלות מצד הגוף וכו') שבשם (כאשר בכל בחינת ה מתלבשת הבחינה שמעליה להחיותה)[2].

המשכת החיות מהניצוץ לנפש האלקית בכלל, יחוד יה שבשם, תלויה בעבודת התורה והמצות בשמחה ("כי הם חיינו וארך ימינו"[3]). המשכת החיות מהנפש הבהמית החיונית לגוף, יחוד וה שבשם, היא ע"י אכילה ושתיה וכו' לשם בריאות הגוף ושמירתו — "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"[4]. אך כדי ליחד יה ב־וה (להיות השם שלם) צ"ל כונה פנימית (בחינת דעת) בעובדין דחול לשם שמים. והנה ידוע בדא"ח שבדרך כלל ישנן שתי כוונות בזה: "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[5] ו"בכל דרכיך דעהו"[6], וכמבואר בארוכה במ"א[7]. והנה ע"י הכונה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" נמשכו מוחין דאמא לזו"ן, המשכה מאות ה עילאה שבשם (שכוללת פרצופי ישסו"ת בכלל) לאותיות וה, וע"י הכונה של "בכל דרכיך דעהו" נמשכו מוחין דאבא לזו"ן, המשכה מאות י שבשם (שכוללת פרצופי או"א עילאין בכלל) להאיר בגילוי באות ה עילאה ומשם לאותיות וה[8].

ביחוד זו"ן צריך להרגיש שפלות עצומה מריחוקו מהשי"ת[9]. הרגשה זו היא יסוד תקון ה"אני", תכלית הכונה של ירידת הנשמה בגוף דוקא. "נעוץ סופן בתחלתן", ואכן הכח לתקון זה בא מצד עצם היחידה שבנפש, ובעיקר מצד הניצוץ אלקות שבה[10], המתגלה בבחינת "עֹמק תחת" דוקא, כמבואר בדא"ח בענין תפלת חנה: "ובכה תבכה"[11]  — "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא". ועל כן בכיה עולה בגימטריא יחידה. והוא סוד "היתה לי דמעתי לחם"[12] (יחוד זו"ן כנ"ל), "לחם לבב אנוש יסעד"[13].

אך "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' (דהיינו 'לחם' עליון  — 'לכו לחמו בלחמי'[14] וד"ל) יחיה האדם"[15]. והוא בסוד יחוד או"א  — "אכלו רעים"[16]  — יה שבשם, ניצוץ האלקות ונפש האלקית כנ"ל. והוא בחינת "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", חדוה בגימטריא חיה שבנפש (בחינת "החכמה תחיה בעליה" כנ"ל)[17].

ד

לפי ערך עוצמת הבכיה, בבחינת "עֹמק תחת" כנ"ל, כך עולה ומגיע לחדוה ועליצות הנפש בבחינת "עֹמק רום"[1], כמבואר בדא"ח בסוד "אז תתענג על הוי'"[2] (שלמטה מ"ותתפלל על הוי'" דחנה כנ"ל, אך נמשך ממנו וד"ל), והוא סוד השמחה דיציאת הנפש האלקית מהגלות דנפש הבהמית והגוף, כמבואר בפל"א. אכן מבואר בפ"ג דהולדת המדות דאהבה ויראה תלויה בחו"ב, אך קיום המדות תלוי בדעת דוקא. והנה עיקר הדעת, ה"אני", שייך להרגשת השפלות דנפש הבהמית והגוף כנ"ל. וכן קיום השמחה ד"עֹמק רום" תלוי בשפלות ד"עֹמק תחת". והוא ע"ד המבואר ממורנו הבעש"ט זי"ע ע"פ "צמאה לך נפשי וגו' כן בקדש חזיתיך וגו'"[3]  — "הלואי בקדש חזיתיך"[4]  — באותה עוצמה של געגועים מקרב איש ולב עמוק כמו בזמן הריחוק דגלות המר.

ה

מאמר הזהר הנ"ל ד"בכיה תקיעא בלבאי וכו'", נאמר ע"י רבי אלעזר בנו של רשב"י כאשר שמע מאביו רזין דאורייתא בענין חרבן הבית[1]. נמצא שהבכיה באה מהשגת פשטם של דברים, אך החדוה באה מהשגת הרז והסוד הנעלם שבענין החרבן גופא, דהיינו גילוי ענין הכוונה העליונה בענין החרבן[2]. והנה "כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה וכו'"[3], בסוד "הרע (דוקא) כסא לטוב"[4] ("רע" מלשון "מלרע"  — תחת  — כמבואר מהרב המגיד נ"ע  — ו"אין בטוב למעלה מענג"[5]), וד"ל.

רשב"י עצמו (שאמר על עצמו "אם אחד הוא אני הוא"[6]) הוא למעלה מענין החרבן[7] (שהרי הוא ה"צדיק יסוד עולם"[8], יסוד חי וקיים, ע"ד אבן השתיה שמשם הושתת העולם, סוד שת בן אדם הראשון ש"תחת הבל"[9], תמורת הבל (היֹפי[10])  — ממש, וד"ל), והוא המשפיע דרזין דאורייתא (שבו הבכיה בטלה ונכללת בחדוה, ע"ד חיי העולם הבא). אך ר"א בן רשב"י הוא בכאן בבחינת המקבל דרזין דאורייתא (מרשב"י אביו. ועל כן בכאן הוא בבחינת ה"בינוני" דתניא  — עיקר ותכלית כוונת ירידת הנשמה בגוף  — "אל תהי צדיק הרבה"[11], אלא "ראיתי בני עליה והם מועטים"נ דוקא, שאע"פ שהמועט מחזיק את המרובה, בכ"ז עיקר תכלית הכוונה הוא במרובה, בסוד "עשה לך רב"[12]  — תקון הרבוי  — עבודת הבינוני דוקא וד"ל), שאצלו הפשט הוא עצם שרש הכלים שקדם לשרש האורות  — אור בגימטריא רז וד"ל, שעל כן "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא (בסוד 'ארץ קדמה'[13], שלמעלה גם מ'שניהם כאחד נבראו'[14], כמבואר בדא"חנז. והוא סוד דיוקו של אדה"ז ברפ"ב 'ונפש השנית בישראל וכו'', היינו החדוה שמצד הנפש האלקית שהיא שנית, בבינוני, לבכיה שמצד הנפש הבהמית, וד"ל) וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא (כאשר גילוי אחרית דבר נמשך ועולה עד אין סוף (אור, רז) ממש, בסוד 'ילכו מחיל אל חיל'[15] בכח ראשית דבר שבו, כאשר עצם האחרית הטוב הוא יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כמבואר באגה"ק[16] ובדא"ח, וד"ל)".

עבדו את הוי' בְּיִרְאָה וגילו בִּרְעָדָה[1] - עבדו את הוי' בְּשִׂמְחָה באו לפניו בִּרְנָנָה[2]

שויתי הוי' לנגדי תמיד[3]

יִ הְ וָ ה

בניקוד יִרְאָה שהוא ניקוד שִׂמְחָה

א

"אותיות" הן בחינת אמת — רת"ס הא־ב — בסוד "ואמת הוי' לעולם"[1]. "נקודות" הן בחינת חשק — ר"ת חירק שבא קמץ — בסוד "נקודות הכסף"[2], מלשון "נכסף נכספתה"[3], שהוא לשון כסופין וחשק להתקרב ולהתיחד ב"אמת הוי'"ד, "כי בי חשק ואפלטהו"[4], שבזכות זה "רק באבתיך חשק הוי'"[5].

"עבדו את הוי' ביראה" — "עבדו את הוי' בשמחה". עיקר העבודה ("עבדו") הוא ליחד בחינת "את" ("שכינתיה") לבחינת "הוי'" ("קודשא בריך הוא"). ב"מספר סדורי"[6] "את הוי'" עולה מט — ז ברבוע, ע"ד מט ימי ספירת העמר וכו'. בשלמות עבודה זו — יחוד קובה"ו (ו"ק ומלכות — ז מדות, בהתכללות ז פעמים ז) — שורה, מלמעלה, שער ה־נ, ע"ד יום מתן תורתנו בחג השבועות, וכן שנת היובל — גאולת עולם מעבדות לחרות וד"ל. גם במדרגת "תשובה עילאה" (שיתבאר להלן) יש מט שערי בינה ("שמחה"), ז"ת דאמא המקבלים מז"ת דאבא — יחוד ישסו"ת. בשלמות עבודה זו שורה היחוד הפנימי של או"א עילאין להוליד נשמות חדשות לגמרי לע"ל כנודע, וד"ל.

והנה "הוי' בחכמה וגו'"[7] (בחינת "בטול" ל"אחד האמת" השורה בחכמה דוקא[8]. הוי'—בטול עולה חכמה), סוד י דשם הוי' הכולל, ושמחה סוד בינה — ה עילאה שבשם הכולל — "אם הבנים שמחה"[9]. וזהו "עבדו את הוי' בשמחה" — ליחד יה שבשם הכולל, בסוד "תשובה עילאה" — "תשוב ה עילאה" — שהיא תשובה מתוך שמחה, מהתקרבותו להוי' ב"ה.

וכן הוי' הוא שם הרחמים שבתפארת, בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[10], בחינת ו שבשם הכולל. ויראה היא סוד מלכות — רחל — "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[11], ה תתאה שבשם הכולל. וזהו "עבדו את הוי' ביראה" ליחד וה שבשם הכולל, בסוד "תשובה תתאה" — "תשוב ה תתאה"[12] — שהיא תשובה מתוך מרירות מרחוקו מאור הוי' כי טוב, ויראת חטא (שע"י החטא — "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם"[13]).

במדרש מובא[14] ש"עבדו את הוי' בשמחה" מדבר בישראל, ו"עבדו את הוי' ביראה" מדבר באו"ה. והן שתי בחינות עבודה, עבודת בן ועבודת עבד. ומבואר שם[15], שישנן לשתיהן בישראל. אך עיקר יחודן, בסוד "ליחדא שם יה בוה ביחודא שלים בשם כל ישראל", הוא ע"ד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[16], שיחודא תתאה — "תשובה תתאה" — ד־וה יחזור ויתעלה למדרגת יחודא עילאה — "תשובה עילאה" — ד־יה. וזהו "יהיה הוי' אחד". "שמו אחד" היינו "בשם כל ישראל" — "למהוי אחד באחד"[17].

י  עבדו את הוי'

ה  בשמחה

ו  עבדו את הוי'

ה  ביראה

ב

"ביום ההוא"  — יום עולה "יהיה הוי'" — בחינת "יום אחד[1]" דמעשה בראשית, שהוא "יהיה הוי' אחד" דלעתיד לבא, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[2]. וזהו "עבדו את הוי'" — י אותיות, "בשמחה" — ה אותיות; "עבדו את הוי'" — י אותיות, "ביראה" — ה אותיות, סוד יהיה כנ"ל.

"עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" — ו תבות וכה אותיות, ע"ד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[3] — לרמז לעלית יחודא תתאה ביחודא עילאה. "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה" — ז תבות וכח אותיות, ע"ד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[4] — לרמז להמשכת וגילוי יחודא עילאה ביחודא תתאה.

"עבדו את הוי'" עולה "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (בסוד גילוי שער ה־נ שבא בדרך ממילא בשלמות העבודה — "עבדו את הוי'" כנ"ל).

ר"ת "עבדו את יהו־ה ביראה וגילו ברעדה" עולה צא, סוד שלוב הוי' אדני — יחוד וה שבשם, והוא סוד ז פעמים אחד — אהבה. ר"ת "עבדו את יהו־ה בשמחה באו לפניו ברננה" עולה קיז — צא הנ"ל והוי' — עב מה — אל אלהים, סוד המשכת הטפה מאו"א, יה שבשם. והוא סוד ט פעמים אחד — אהבה. ביחד, הר"ת של שני הפסוקים עולים יצחק — עמוד העבודה — ח פעמים הוי' ב"ה — סוד "פחד יצחק"[5] — היחוד השלם של שתי המדות, יראה ושמחה. "באו לפניו ברננה" עולה רבקה. יצחק רבקה סוד תפלה — "ואתחנן"[6], "חן חן לה"[7]. חן הוא "חתת אלהים"[8] — יראה, ושער ה־נ דבינה — "אם הבנים שמחה"[9].

הוי' ב"ה בניקוד חשק עולה עב, כמו הוי' בניקוד "לעלם". וכן עולה הוי' במלוי יודין: יוד הי ויו הי, וכן עולה אחורי שם הוי' ב"ה: י יה יהו יהוה. והוא סוד עב שמות, וסוד "הוי' אלהי"[10], וכן הוי' אהבה בשלוב והכאה: יאההובהה — י פעמים א; ה פעמים ה; ו פעמים ב; ה פעמים ה.

יחוד שני הפסוקים: "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה" עולה "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי"[11] — "שעשעי" בחינת "שמחה"; "עניי" בחינת "יראה", וד"ל. וכן עולה "נפשי לאד' משמרים לבקר שמרים לבקר"[12]. כל "שמירה" היא בחינת נוקבא — "אשה יראת ה'"[13] — בחינת יראה (וכן שם אד' ב"ה הוא שם המלכות, בחינת "אשה יראת ה'"). הצפיה לבקר היא הצפיה לשמחה — "שמחה בצפרא"[14].

היחוד של "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה" מתחלק ב־לז, ואילו היחוד של "וגילו ברעדה" ו"באו לפניו ברננה" מתחלק ב־כג, בסוד "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[15], ובסוד שני המקיפים שבנפש — חיה יחידה (וכמבואר באריכות במ"א סוד היחוד והשלוב של שני המספרים כג ולז בכל התורה כולה).

הוי' ("עבדו את הוי'") יראה ("ביראה") שמחה ("בשמחה") עולה ז פעמים פה (שהוא ה"משולש" של לד ואות ק במספר קדמי, ודוק). סכום ה"משולשים" של שלשת המספרים הנ"ל (הוי' — כו; יראה — ריו; שמחה — שנג) עולה יעקב (ז פעמים הוי') פעמים דעת (פנימיות נשמת יעקב כנודע). סכום הרבועים של שלשת המספרים הנ"ל עולה כט (חצי חן) פעמים מזל (עז) ברבוע כללי.

ברכת שים שלום

שִׂים שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם, וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, הַמְּבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:

א

בברכת שים שלום יש עשרה לשונות של שפע רוחני הנמשך מאתו יתברך אל נשמות ישראל: שלום, טובה, ברכה, חיים, חן, חסד, רחמים, אור, אהבה, צדקה.

ויש לסדרם ע"ד עשר ספירות:

אור

חייםאהבה

חסדחן

רחמים

טובהברכה

שלום

צדקה

והבאור בדרך קצרה:

"באור פניך" הוא סוד שע נהורין דאור פני כתר עליון[1] — אריך אנפין. והוא סוד כתרא עילאה שעולה ג"פ אור (אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח[2], כנגד ג' רישין שבכתר כנודע ומבואר במ"א[3]);

חיים הוא בחינת "החכמה תחיה בעליה"[4], "ימותו ולא בחכמה"[5];

אהבה היינו אהבה רבה, רחימו עילאה שבבינה[6];

חסד היינו ספירת החסד כמשמעו, "חסד לאברהם"[7];

חן הוא סוד יצחק, סוד נקודת הצמצום של אור א"ס ב"ה שממנה הצחוק לעתיד לבא, וד"ל[8];

רחמים היינו פנימיות התפארת כנודע[9];

טובה היינו סוד "ותרא אותו כי טוב הוא"[10] — משה רבינו בשעת לידתו — "נצח ישראל"[11];

ברכה היינו סוד ברכת כהנים (שתיקנו חז"ל לפני ברכת שים שלום) על ידי אהרן הכהן הגדול, שמדתו היא הוד[12];

"תמורת שלום מלחמה"[13] ביסוד כנודע[14], סוד שלום בית;

צדקה היינו המתקת "צדק — מלכותא קדישא"[15], בסוד "חסדי דוד הנאמנים"[16], וד"ל.

ב

בתחלת הברכה מופיעים נה"י ביחד: "שים שלום טובה וברכה".

שלום טובה ברכה עולה כה ברבוע כללי.

והמשך הברכה: "חיים" היינו אור החכמה כנ"ל ששורה על חג"ת: "חן וחסד ורחמים" (גילוי הגבורה־יראה בתחלה, ע"ד "זהב וכסף ונחשת"[1] כנודע. וכן הרי פנימיות מקור החכמה  — "חיים"  — הוא גבורה דעתיק[2]  — בוצינא דקרדוניתא[3]  — נקודת "חן", ר"ת חכמה נסתרה כנודע[4], וד"ל).

חן חסד רחמים עולה חתך[5] — ב"פ רוח[6] ("רוח חן ותחנונים"[7]), סוד "פי שנים ברוחך אלי"[8], וד"ל.

חיים חן חסד רחמים עולה מלכות — אל במשולש כללי, והיינו בסוד "אבא יסד ברתא"[9] — באמצעות חג"ת, ובעיקר ע"י מתנת ה"חן" שבמלכות ("תמורת חן כעור"[10]) בסוד "מלכות־פה"[11]. והיינו סוד בנין המלכות מהגבורות דוקא[12], וד"ל.

אחר כך מאיר אור הכתר ("באור פניך") באהבה רבה (רחימו עילאה דבינה כנ"ל) במלכות שמים — צדקה.

ובפרטיות, הרי תורה היא בחינת "תורה אור"[13] (דהיינו גילוי מקור התורה בשעשועים העצמיים שבכתר, המתגלים ע"י אור הפנים  — שע נהורין כנ"ל). נמצא שארבע התבות "תורת חיים ואהבת חסד" הוא לפי סדר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, ודוק.

ג

כל עשרת הלשונות הנ"ל עולים בגימטריא אלף תקם, סוד ישראל (כאשר ה־א שבו עולה אלף) שהוא הכל במשולש כללי, וכן סכום כל המשולשים עד כ (סוד הנך, וד"ל), מספר קבוצת כל השרשים האפשריים של ג' אותיות שונות בלשון הקדש (כב פעמים כא פעמים כ חלקי ו, ודוק).

והוא עולה רחמים (מדת "תפארת ישראל" כנודע) ועוד ו פעמים אור (מסביב לנקודה האמצעית — רחמים). והנה, הקו השמאל — אהבה, חן, ברכה — עולה רחמים, ואילו שני הקוים אמצע וימין — אור, רחמים, שלום, צדקה; חיים, חסד, טובה — עולים ו פעמים אור!

במספר סדורי, הכל עולה "ארך אפים" וכו' שהוא יו פעמים כב — שלום פעמים טובה (שתי המדות הראשונות, לפי סדר ברכת שים שלום) במ"ק.

במקמ"א הכל עולה מו שהוא צדקה במ"ס, לומר שהכל נכלל במלכות — "כל הנחלים הלכים אל הים"[1].

ד

שלשת הלשונות: "חן וחסד ורחמים" (שמופיעים ביחד גם בברכה הראשונה של ברכת המזון, ועוד) הן בסוד "נקודה, ספירה, פרצוף"[1]:

ה"חן" הוא יֹפי "נקודת" הצמצום של אור א"ס ב"ה כנ"ל, סוד הנקודה הטובה שבכל או"א מעם ישראל ("חלק בורא שנעשה נברא" על ידי צמצום אור א"ס ב"ה).

ה"חסד" היינו שם ספירת החסד כמשמעו, בחינת "ספירה" כנ"ל.

ה"רחמים" היינו שלמות גילוי הדעת, גדלות סוד ה"פרצוף" (בייחוד בשעת הזווג של פרצוף בפרצוף).

תרגום "חן" בכל מקום הוא "רחמין", ע"ד תרגום שם אלקים של מעשה בראשית בשם הוי' ב"ה[2], וד"ל.

במגילת אסתר כתוב "ותשא חן וחסד"[3]. בפרשת כי תשא כתוב "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם"[4], וד"ל.

חן חסד רחמים ונקודה ספירה פרצוף עולה שבת שבת, שמירת שתי שבתות, שרש צמיחת הגאולה העתידה[5] אכי"ר.