סוד החשמל בטנת"א התורה[1]א

א - טעמים, נקודות, תגין, אותיות
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

הנה סוד ארבע בחינות טנת"א[1] (טעמים, נקודות, תגין, אותיות) מרומז בארבע תבות, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[2]:

סוד "נעשה" (דקאי על קוב"ה עצמו, שמרוב ענותנותו נמלך עם פמליא של מעלה בבריאת האדם כנודע. והיינו בסוד "שים טעם" — בחינת טעמי המקרא — דספרי דניאל ועזרא, שפרושו פקודת המלך, הניתנת לאחר התיעצות עם שריו כו', ע"ד "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". והיינו, גם, שבכל מע"ב יש "שים טעם" תבות, ודוק) הוא שעה נהורין, וכנודע ש־שע, שעה, שעח הכל אחד, כמבואר בכוונות[3] בסוד חשמל (דמעשה מרכבה — "האבות (שהם תקון אדם הראשון) הן הן המרכבה"[4] — דיחזקאל, שנקרא בכתוב "בן אדם"[5]) — שעח נהורין, שהם שעח "מיני צבעונים"[6], בסוד "פושט צורה ולובש צורה" בכל הרף עין, שהוא המלבוש ד"כתנות אור"[7] שלפני חטא אדה"ר.

חשמל הנ"ל הוא בחינת "באור פני מלך חיים"[8] — שעח נהורין דפני אריך אנפין המאירים לז"א בסוד דעת עליון שבו. והוא בסוד החיה־יחידה שבו, לגבי בחינת אדם שבו — הנשמה דנרנח"י. דעת עליון זה הוא בסוד "טוב טעם ודעת למדני"[9] — בחינת "טעמים" דטנת"א. והוא סוד טעמי תורה שיתגלו ע"י משיח צדקנו[10] בב"א. וזהו "'ובדעת' — רוח הקדש"[11] שנאמר בבצלאל — "בצל (בחינת מקיף עליון, כמו שיתבאר) אל ('נהירו דחכמתא'[12] — 'טעמו וראו כי טוב הוי''[13]) היית וידעת ('טוב טעם ודעת למדני')"[14] וד"ל [בצלאל עולה טוב — שם אהוה שבפנימיות הדעת — ב"משולש". והוא מה ש"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ"[15] — "את השמים ואת הארץ"[16] ר"ת אהוה — שהרי עיקר חכמת צירוף האותיות (בטוי הנדרש רבות ע"י המקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא ז"ל, וכמו שיתבאר) הו"ע "כלם בחכמה (בחינת חיה שבנפש, שבה נכלל גם אור היחידה) עשית"[17] — "נעשה אדם וגו'", וד"ל].

והוא בחינת "מדבר" בארבע בחינות דצח"ם שבאדם עצמו, כמבואר בדא"ח[18], וכנודע[19] שבחינת "מדבר" הוא שרש כח הדבור, שהוא בחינת ה"אין" שבנפש שלמעלה משכל הגלוי, והוא בחינת מקיפים דאבא[20], וד"ל. והיינו על פי דרז"ל שחשמל הוא שתי תבות חש מל — "עתים חשות עתים ממללות"[21] — שהוא בחינת שרש המדבר, ובסוד "האמנם אלם (חש) צדק תדברון (מל)"[22].

תבת "אדם" מורה על השכל[23]  — חב"ד  — שהוא בחינת הנשמה הפנימית (משא"כ חשמל הנ"ל הוא אור מקיף, בחינת "כתנות (מלבוש) אור" כנ"ל), בחינת "חי" דדצח"ם שבאדם[24]. והוא בחינת "נקודות" דטנת"א, שהן הנשמה הפנימית לגבי האותיות (וכמו שהנשמה הפנימית מחלקת הארותיה לכל אבר בפרט[25], כן כל אות ואות בתבה נקראת מכח נקודה ותנועה פרטית. משא"כ הטעם הוא מקיף לתבה כולה ע"ד המלבוש המכסה ומקיף להרבה אברים כאחד, וד"ל). בחינת ה"חי" הוא כח התנועה שבכל דבר — "כל חי מתנועע"[26].

סוד "צלם" ו"דמות"[27] ("בצלמנו כדמותינו") היינו "תגין" ו"אותיות" שהם "צומח" ו"דומם" דאדם. התגין הם סוד השערות הצומחות על גבי הראש, בחינת צל וצלם, בסוד "אך בצלם יתהלך איש"[28] (צל דבצלאל הנ"ל הוא בסוד מקיפים דאבא, בחינת טעמים. "אך בצלם וגו'" דכאן הוא בסוד מקיפים דאמא, בחינת תגין, כמבואר בכתבי האריז"ל[29]). "דמות" היא מלשון "דומם", שהוא בחינת חומר הגוף. שתי בחינות "צלם" ו"דמות" כלולים באדם בסוד א — "צלם אלקים" (וכידוע שבסוד ציורי האותיות ה־א וה־צ — "צלם אלקים" — הן "בני זוג") ו־דם[30] — דמות. והיינו לפי שזו"ן כלולים ב"אם הבנים", בחינת נשמת אדם כנ"ל.

ויש לרמז ש"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" כולל שבעים לשונות ע"י צירוף האותיות[31], והיינו ששבעים לשונות נמשכים מלשה"ק ע"י צירוף האותיות דלשה"ק כנודע. ומבואר בע"ח שכל ה־ד בחינות טנת"א נאצלו בצורת אותיות[32], דמזה מובן דצירוף האותיות כולל כל ד בחינות טנת"א. אך מובן הדבר ש־שבעים לשונות מקבלות רק מבחינת האותיות עצמן, בחינת דומם לחוד, שהרי נתחדשו (ע לשונות) ע"י שבירת הכלים — בחינת אותיות[33], ודוק.

והנה בעבודת ה' יתברך יש שתי בחינות בדרך כלל, בחינת בן ובחינת עבד[34] (ביחד — בינוני), כשכל בחינה צ"ל כלולה מחברתה. והנה התכללות עבד בבן נקראת בת, והתכללות בן בעבד נקראת תלמיד. ארבע בחינות אלו ד־בן בת תלמיד עבד הם הם סוד הנ"ל ד־טנת"א, שהם: אהבה שבאהבה; יראה שבאהבה; אהבה שביראה; יראה שביראה. הבן טועם את הטעם הכמוס שברצון אביו כמבואר בדא"ח[35]. הבת היא בחינת נקודה, כנודע[36], המניעה את הכל. התלמיד דורש תגין שהם רמזי הרב[37]. העבד מתקשר לאותיות, למלא אחר צווי האדון בפשטות לפי משמעות האותיות בלבד. שתי הבחינות של תלמיד ועבד הם באתגליא (בכתיבת ס"ת) ושתי הבחינות של בן ובת הם באתכסיא: "הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו וגו'"[38].

נמצא שארבע בחינות טנת"א הם חשמל, נשמה, צלם, דמות, הכל בסוד אור גן עדן (כאשר ה־א דאור עולה אלף), שבאמת כל ארבע הבחינות נכללו בשרשם — חשמל (אור־פני־אל) — בחינת "כתנות אור" כנ"ל. והענין בזה יובן ע"פ יסוד תורת מורנו הבעש"ט זי"ע, בסוד החשמל[39]מ, וכידוע ששלש בחינות "חש, מל, מל" הן "הכנעה, הבדלה, המתקה". והן שלש בחינות "עולמות, נשמות, אלקות"[40] [חש הוא בחינת מלאך — כאלם[41]. עיקר שרש אלם הוא למ היפך מל והיינו ששלש בחינות הנ"ל הם למ מל מל, כמבואר במ"א, וסודם "נחל נבע מקור חכמה"[42] כנ"ל דחשמל הוא בחינת אור פני מלך — אריך אנפין — המאיר מתקון ה־ז, ואמת, ע"י תקון ה־ח, נצר חסד (לאלפים), לאבא כו' עד לדעת־עליון שבז"א כנ"ל. ובאמת מל ה־א הוא ממוצע בין למ ומל ה־ב והיינו שמרמז לדבור בלחש, דבור שנשאר בו רושם החש דחשמל בסוד "נחש בלוא לחש"[43] שעיקר שורשם הוא חש, וד"ל. ע"י הלחש דתפלת הלחש נבדלים מהקליפה[44], סוד הבדלה הנ"ל, והיינו מל מלשון מילה וכריתה שהוא הדבור בלחש כמבואר במ"א].

והנה חש גם הוא כולל שני פרושים כמבואר בכ"ד, דהיינו חש מלשון שתיקה וחש מלשון חיש מהר. אך שניהם אחד, בסוד ההכנעה, כמבואר בדא"ח[45] שההכנעה, בטול כבדות היש בנפש האדם, היא דוקא המביאה את הזריזות, והכל אחד ממש (משא"כ מל מל שהם ב בחינות, וד"ל).

והענין הוא ששתי בחינות חש הנ"ל הן שרש האותיות (הדוממות מצד עצמן כנ"ל) והתגין, שמחוברים כאחד ונחשבים לבחינה אחת, בסוד "ושמת בטנא"[46] (טעמים נקודות אותיות[47]). מל ה־א הוא בחינת נשמות כנ"ל, בחינת "נשמת אדם" כנ"ל, שרש התנועה (נשמה, ע"ד ה"רצוא ושוב" שב"נשמת חיים", לגבי זריזות הגוף מצד עצמו), בחינת נקודות. מל ה־ב הוא בחינת המתקה, היינו טעמים — טעם מתוק לחך דוקא, וד"ל.

ב - טעמי המקרא בסוד תנועת הנחש

והנה מבואר בספר מאור ושמש הקדמון (הנדפס לאחרונה מחדש) פרק כו, שסוד שמות הטעמים וצורתם וכו' מרמזים לתנועות הנחש, וז"ל עם קצת באור במוקף:

זרקא — תחלת הטעמים — דמות נחש כופף ראשו ופושט צדו ומשם משפר והולך (שופר הולך) או יושב (יתיב) ונעשה סגולה (פי' עגולה והיינו סגולתא). ומשם אזל (אזלא) עוד נגרש (גריש — היינו קדמא ואזלא לפי שמות האשכנזים) ונרבע (רביע) והולך ועומד (י"ל מונח לגרמיה שהמונח נקרא הולך וסימן הלגרמיה הוא פסיק דהיינו עומד) ונח (י"ל פסיק ממש) ורץ לכל מקום שירצה (אולי הכוונה לקרני פרה שהתלישא קטנה נקראת תרצא כדלקמן וכאן הוא ב' בחינות תרצא היינו רץ לכל מקום שירצה) ולפעמים נתפזר פזר גדול (פ"ג) וזוקף זקיפה גדולה או קטנה (זקף־גדול, זקף־קטן) ונתלש (תלישא גדולה) או רץ (תלישא קטנה כנ"ל) ולפעמים מתעקם למזרח (י"ל שהוא קדמא מלשון קדם שהוא מזרח והיינו פשטא) או למערב (י"ל שהוא מהופך — משרת (היפך) דקדמא) או לימין (מאריך — נוטה לימין בציורו מלמטה למעלה ויש לרמז "ארך ימים בימינה"[1]) או לשמאל (טרחא — ויש לרמז כנ"ל — "בשמאלה עשר וכבוד" שהם טרחה) ונעשה כשלשלת בראש (שלשלת) או כמדריגות סולם אל העולה בו (דרגא וי"ל דתביר היינו כששובר מעמד הנ"ל וצ"ע) וגם לפעמים נוטה ראשו גם זנבו למטה ואמצע גופו יעלהו למעלה ואז ינוח לו (אתנח).

והנה מבאר שם עוד, שכל התנועות דנחש הנ"ל, כלולות בסוד הפשוט והסגול, שהם זרקא  — סגול, וכנ"ל דזרקא היינו כפיפת הראש  — הכנעה — ופשיטת הצד — הבדלה — בחינת קו היושר דממכ"ע (דהכנעה היא סוד העולמות כנ"ל, שהם הכלים שבתוכם מאיר אור — נשמות — הממכ"ע), וסגול הוא סוד העגול הגדול דאור הסוכ"ע שלפני הצמצום — המתקה. ומזה מובן דכל תנועות הנחש הנ"ל (שהוא סוד משיח שבא לגלות טעמי תורה דוקא כידוע) כלולות הן בסוד חשמל — חש מל מל, וד"ל.

נתבאר שהטעמים הם סוד השרש העליון דנחש דקדושה, סוד נשמת משיח ("נחש בריח"[2] — משיח בן יוסף; "נחש עקלתון"[3] — משיח בן דוד, בסוד "נקבה תסובב גבר"[4], וד"ל). והנה בנחש התחתון דקליפה, שהוא סוד הארס ותמצית הרע כמבואר בדא"ח[5], נלקח ממנו הטעם דוקא, שאינו טועם אלא טעם עפר[6] (י"ל[7] שעפר מרמז לעפר סוטה, שפגם בביאתו אל חוה[8] — "הנחש השיאני"[9]), והוא בטול החוש דחש דחשמל, וכן נכרתו רגליו, מל מלשון כריתה דחשמל, וכן נלקח ממנו כח הדבור הנפלא שהיה לו קודם לכן (בחינת "והנחש היה ערום", היינו בכח דבור ומליצה נפלא מאד שעי"ז הצליח לפתות את חוה, וד"ל), מל דחשמל מלשון מלול ודבור כנ"ל.

ועוד י"ל בבאור הטעמים הפרטיים (לפי סדר הספרדים, שהוא סדר הזהר ותקו"ז) ש"שׁבלת שׂבלת" מרמז לשריקת הנחש כנ"ל בסוד "נחש בלוא לחש". "סוף פסוק" י"ל בסוד "פסיק רישיה ולא ימות": "פסיק רישיה"  — בסוף יפסק ראשו וימות הנחש דקליפה, ואזי יחיה הנחש דקדושה  — "ולא ימות", וד"ל. מפיק בהא י"ל בסוד "הנחש השיאני" כנ"ל, ש־ה מרמז לחוה כנודע, ובסוד "הא לכם זרע"[10], והיינו שמפיק — מוציא זרעו בהא. וכן "רפה דגש" הם ב מצבים כלליים דנחש, כשהוא רפוי וכשהוא מתוח כנודע. וגעיא י"ל מלשון געגועים — כשמיגעים אותו אזי מתגעגע לסוד חשמל הנ"ל שהפסיד, ובעיקר מתגעגע ללכת זקוף קומה כמקודם וע"כ הלוחש מעלהו לאט לאט והוא סוד התשובה.

ג - שלשה מיני "זקף" — עבודת התשובה

וי"ל שזהו עיקר סוד טעם ה"זקף", היינו שהנחש מזדקף כמקדם, והוא ענין התשובה. וכן מבואר בפרוש בדא"חנח, ש"זקף־קטן" ו"זקף־גדול" הם תשובה תתאה ותשובה עילאה:

ואשה היא כנס"י מקור כל נש"י ולכן טעמו בזקף־גדול שמורה שהוא ממקום גבוה מאד. כמארז"ל ישראל עלו במחשבה[1]נט הוי' בחכמה יסד ארץ[2]ס (ועיין כו' וזהו ענין זקף־גדול כו' אך יש זקף־קטן והו"ע תשובה תתאה ויש זקף־גדול ענין תשובה עילאה כו').

והנה מבואר בדא"ח[3] שיש ממוצע בין תשו"ת לתשו"ע, וי"ל שהוא בחינת "מתיגה־זקף־קטן" בטעמי המקרא, שהוא ממוצע בין זקף־קטן לזקף־ גדול, כידוע. ועיין בפרדס שער הטעמים, שזקף־קטן היינו שתי נקודות, חסד ע"ג גבורה, אך בזקף־גדול הקו שהוא קו האמצעי, תפארת, מכריע את שתי הנקודות לצד ימין לגמרי, שהוא המתקת הגבורה, שבתחלה היתה בקו שמאל, ומצורת א נעשה ֕ עיי"ש.

והנה עפ"ז מובן גם בסוד ציור ה"מתיגה־זקף־קטן" שהוא ֙֔, המרמז להתקרבות הקו האמצעי, לפני ההכרעה וההמתקה הנ"ל, כאשר נקודת החסד כופה עדיין את נקודת הגבורה בקו שמאל (וכן הוא בזקף־קטן סתם, אלא שבמתיגה־זקף־קטן יש כבר התגלות והתקרבות הקו האמצעי שהוא הרחמים, בחינת "נשמות" כדלקמן וד"ל).

נמצא ששלש הבחינות — ֔; ֙֔; ֕— הן: הכנעת נקודת הגבורה תחת נקודת החסד; גילוי הרחמיםבבחינת נבדל עדיין; והמתקת השמאל כאשר נכלל תחת החסד בקו ימין ממש. והיינו חש מל מל — הכנעה, הבדלה, המתקה — עולמות, נשמות, אלקות כנ"ל. אך כמבואר לעיל, כל שלש בחינות הזקף הן דרגות של תשובה, שהיא ההבדלה וזקיפת הנחש בכלל. והן "הכנעה שבהבדלה", "הבדלה שבהבדלה" ו"המתקה שבהבדלה" (שבסדר התפלה הן שתי הברכות שלפני ק"ש וק"ש, כמבואר במ"א באריכות בסוד התכללות כל הבחינות הנ"ל בסדר התפלה, ואכמ"ל).

וכן מבואר בדא"ח עפ"י פרש"י במעשה המרכבה[4], שמה שהזקף־גדול ד"ופניהם" מפסיק כו', מרומז גם בציור תמונת הזקף־גדול, שהקו שבו מפסיק מצד שמאל. ופשוט דמשמע מפרוש רש"י שהפסק הזקף־גדול הוא יותר (באין ערוך) מאשר הפסק הזקף־קטן. והענין הוא, שבא לומר "שפניהם, פי' פנימיותם, אינם פרודות כמו כנפיהם"[5], דהיינו בחינת "המתקה שבהבדלה".

ומזה מובן ג"כ שהמז"ק אינו מפסיק כל כך מצד שמאל, היינו מהתבה שלאחריו, אלא אדרבה, מכיון שהקו שבו הוא בצד ימין י"ל שמפסיק קצת מהתבה שלפניו ונשאר הוא לבדו, היינו "הבדלה שבהבדלה", וד"ל. וכן מורגש בנעימת נגונו, שחלוק הוא מנגון הזקף־גדול.

ד  - זקף־גדול במקום מתיגה־זקף־קטן

ועתה נבוא לבאר בעזה"י את סוד אותם המקומות בתנ"ך שבהם בא הזקף־גדול במקום המז"ק:

"וגם אנחנו"[1] י"ל, ע"פ הדרוש, שהעבדות היתה קשה להם כמיתה, וע"כ הזקף־גדול, דוקא, בא להעלות את "וגם אנחנו" לתבת "ומת" הכתובה לעיל מיניה, ואע"פ שהיא באתנחתא. והיינו שאמרם "וגם אנחנו" היה בתנועת מסירות נפש ממש, תשובה עילאה, לעלות לשרשם, מתוך התחושה הפנימית שרק עי"כ יוכלו, בעז"ה להמשיך ישועה ותקון לצרתם. וכאשר לא הועיל, לכאורה (וגם שליחו של יוסף אמר  — "ויאמר"[2]  — בזקף־גדול, וכן "ויחפש"[3] בזקף־גדול, כדי לעלות אף הוא לשרש העליון הנ"ל), אמרו "מה נאמר וגו' האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני"[4], דהיינו ממש כמו שאמרו מקודם "נהיה לאדני לעבדים", לאחר מאמץ התשובה ד"וגם אנחנו" בזקף־גדול, וד"ל.

וכן בסוד "ויסרני" בזקף־גדול[5], שכדי להבדילו מעצת שבנא הסופר, כמבואר ברש"י, היה צריך להעלותו ולהזקיפו עד לשרשו במחשבה הקדומה. והנה "בחזקת היד" הוא ענין הנבואה, כפירש"י[6], וכל נבואה הרי מופנית היא אל העם כדי להחזירם למוטב (מתוך הכוונה הצרופה לתקנם ולהמתיקם במתק ניב שפתי הנביא  — "מל" מלשון דבור וניב שפתים), ואעפי"כ הנביא עצמו מוזהר בכאן ביותר "מלכת בדרך העם הזה". והיינו ממש בחינת "המתקה שבהבדלה", שאע"פ שצ"ל מובדל מהם, מלכת בדרכם, כל כוונתו צ"ל להמתיקם ולתקנם. והיינו ג"כ שהזקף־גדול ד"ויסרני" מעלה את אזהרת ההבדלה אל ענין הנבואה  — "חזקת היד", ולא כתיב וליסרני (עיין רש"י) שאזי היה מחולק ביותר מ"בחזקת היד", וד"ל.

והוא ענין אחד עם "וירמיהו (בזקף־גדול) בא ויצא בתוך העם וגו'"[7], בחינת "נוגע ואינו נוגע"  — "על גוזליו ירחף"[8]  — "מטי לא מטי"  — היינו שצ"ל מובדל מהם כנ"ל, אך עיקר כוונתו צ"ל לבוא בתוכם לתקנם ("בא, ויצא, בתוך העם" הם ע"ד חג"ת ודוק), היינו "המתקה שבהבדלה", סוד זקף־גדול  — תשובה עילאה. והוא ג"כ סוד הקרי וכתיב ד"ולא נתנו אתו בית הכליא"ע — כתיב, "הכלוא" — קרי, שהיה בבחינת "מטי ולא מטי" בתוך בית הכלא, שהוא בחינת רשעת העם (עיין רש"י), וירמיהו נכנס בהם בסוד י אך לא בבחינת ו, רק "נוגע ואינו נוגע" כנ"ל, בכח התשובה עילאה לעלות ולבא לשרש נשמתו למעלה — סוד זקף־גדול, וד"ל.

ה  - מתיגה־זקף־קטן במקום זקף־גדול

בכל הפסוקים שבא מז"ק במקום זקף־גדול צריך לפרש שאין הדבר עולה עד שרשו, אע"פ שכן היה מן הראוי. לדוגמה:

"כאשר היה ה' עם אדני המלך כן יהי (כתיב, יהיה קרי, וכדלקמן) עם שלמה, ויגדל כסאו (של שלמה) מכסא (במז"ק) אדני המלך דוד"[1], כלומר שכסאו של שלמה יגדל  — יזדקף  — למעלה יותר מכסא דוד. על כן לא בא זקף־גדול על תבת "מכסא" (דוד), שא"כ איך יתכן שיגדל כסא שלמה יותר ממנו. וכן, כנ"ל, במז"ק יש קצת הרחקה מהתבה הקודמת דוקא, היינו להרחיק את מעלת כסא שלמה — למעליותא — מכסא דוד. וזהו ג"כ סוד העלם ה־ה בתראה בתיבת "יהיה", דכתיב ח"ה, היינו שה־ה בתראה, סוד הכסא כנודע, תתעלה בשרשה לעילא לעילא בהעלם העצמי. משא"כ "כאשר היה ה' עם אדני המלך", שה־ה בתראה נשארת באתגליא, והיינו שעיקר תשובת דוד (שהקים עולה של תשובה, והורה תשובה ליחיד) היתה בסוד מז"ק, שהוא בחינת "עשה טוב"[2], כמו שיתבאר לקמן[3], בסוד "ויעש דוד שם"[4], "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו"[5]. משא"כ תשובת שלמה היתה אמורה להיות בבחינת "בקש שלום (מלשון שלמה) ורדפהו"עג, שהיא התשובה אל העצמות ממש ע"י עסק התורה (ורדיפת הבריות, בהיותם במקום אחר, כדי לקרבן לתורה. שהרי לפי עוצמת ה"רצוא" כך עוצמת ה"שוב" כנודע), בחינת "חכמת שלמה"[6]. אך שלמה לא תקן זאת לגמרי, וד"ל.

ו  -"פתיחת" שלשת מיני ה"זקף" בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[1]

ה"זקף" הראשון בתורה הוא בתבת "ובהו"[2], שהוא תחלת ההבדלה מ"תהו", כמבואר בכתבי האריז"ל[3]. אחר כך בא ב"ורוח אלקים"עט  — בחינת תשובה תתאה. אחר כך בא ב"ויבדל אלקים"[4]  — ה"הבדלה" הראשונה בתורה. אחר כך בא (הפעם האחרונה ב"יום אחד") ב"ויקרא אלקים לאור יום"[5]  — סיום ההבדלה שבין האור לבין החשך, כאשר כל אחד נמשך (סוד ה"קריאה", כמבואר בדא"ח[6]) ב"תחום"[7] בפני עצמו.

הזקף־גדול הראשון בתורה הוא ב"להבדיל בין היום ובין הלילה"[8] שביום רביעי של מעשה בראשית ("ויבדל אלקים" היינו הכח הנמשך מלמעלה לתשובה תתאה, בסוד הכרוזים המעוררים הרהורי תשובה, כמבואר בדא"ח[9]. אך "להבדיל וגו'" הוא מכח המאורות הנבראים דוקא, כאשר עולים וחוזרים לשרשם בבחינת תשובה עילאה. ועוי"ל דבמאורות דוקא נאמר "והיו לאתת וגו' להאיר וגו'"[10], היינו המתקה שבהבדלה כנ"ל, שגם בלילה יהיה אור[11], והיינו ע"י העליה לשרש כנ"ל).

המתיגה־זקף־קטן הראשונה בתורה היא ב"ומן־הבהמה אשר איננה טהרה"[12], והיינו כמבואר לעיל, שבאה להבדיל את הבהמה אשר איננה טהורה מן הבהמה הטהורה הכתובה לעיל מיניה. אחר כך באה פעם שניה, בהמשך של אותו פסוק, ב"ומן־העוף", כדי להבדיל את העוף מן "הבהמה אשר איננה טהרה" (וכמפורש בחלוקת העוף מן הבהמה אשר איננה טהורה בשני הפסוקים הכתובים בצווי ה' אל נח לפנ"ז: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו. גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה"[13]).

ז  - טעם ה"זקף" הוא תקון הברית

ועוד, הנה טעם הזקף בכלל והזקף־גדול בפרט הוא סוד השם הששי של שמו הגדול יתברך של מב אותיות[1]: יגל פזק. פזק הוא אותיות זקף ויגל עולה גדול (כאשר ה־י דיגל מתחלקת לשתי אותיות מלויה — וד — מלוי ה־יוד, השוה לה). שם זה הששי מתיחס לספירת היסוד כנודע, והוא כנגד המלך הששי (דזמ"ק שנשברו ומתו, והרי תקונם מרומז בשם של מב, כמבואר בכתבי האריז"ל[2]), שהוא "שאול מרחבות הנהר"[3]. "זקף" סתם (קטן) הוא בבחינת נה"י — חצוניות־דיסוד (כנודע בכוונת ספירת העמר), ו"זקף־גדול" כולל חג"ת נה"י דיסוד, היינו פנימיות וחצוניות גם יחד. וזהו דזקף־קטן הוא תשובה תתאה וזקף־גדול הוא תשובה עילאה, כמבואר לעיל, שהרי עיקר התשובה[4] הוא תקון היסוד ופגם הברית, בחינת יוסף שנפגם במכירתו ע"י אחיו, כידוע. וזהו דכתיב "וגם אנחנו" בזקף־גדול דוקא, אע"פ שמן הראוי היה להיות במז"ק. "וגם אנחנו" בא לתקן בפנימיות, ע"י תשו"ע, את פגם הברית של מכירת יוסף כנ"ל, וד"ל.

ע"י התקון נעשה יגל מלשון גילה ורנה, בסוד "ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"[5], בצאתם מהגלות המשתלשלת ע"י מכירת יוסף, פגם הברית כנ"ל. סוד שם פזק הוא תיקון "ויפזו זרועי ידיו"[6] — פז[7] — שעי"ז היה היזק (זקף־קטן), כנודע ד־י הרוגי מלוכה הם כנגד י טפות הזרע ד"ויפזו זרועי ידיו". נמצא שפזק הוא בעיקר תקון של יוסף עצמו, שפגם רק בחצוניות, אך יגל הוא תקון אחיו, שפגמו בפנימיות, במכירתו, וד"ל.

והנה בכוונת הפרשה הראשונה דק"ש (שבה מב תבות, מ"ואהבת" עד "ובשעריך", כנגד השם של מב אותיות), שם זה (יגל פזק) רשום על תבות: "לאות על ידך והיו לטטפת בין". "אות" מרמז ל"אות־ברית־ קדש"[8], וכנודע[9] ששני ה"אותות" של עם ישראל הם תפלין ומילה (וביום השבת, שאין מניחים בו תפלין, האות דשבת עצמה נכנס במקום האות דתפלין[10]. אך האות דמילה איתן הוא לעולם, וכידוע שמילה, שניתנה לשמיני, היא למעלה משבת, שלמעלה מתפלין, וד"ל. וכן "טטפת" הוא סוד הטפה[11], כמבואר במ"א באריכות. נמצא שתש"י ("לאות על ידך") הוא סוד יגל — תקון אחי יוסף (בדרך מלמטה למעלה כנ"ל, בחינת תש"י), בסוד זקף־גדול. ותש"ר ("והיו לטטפת בין") הוא סוד פזק — תקון יוסף בעצמו (בדרך מלמעלה למטה, בחינת תש"ר) כנ"ל.

והנה שלש הבחינות: זקף־קטן, מתיגה־זקף־קטן, זקף־גדול, הן כנגד "סור מרע", "ועשה טוב", "בקש שלום ורדפהו"  — שלש מדרגות התשובה. נמצא שתקון יוסף הוא בסוד "סור מרע ועשה טוב", ותקון אחיו הוא בסוד "בקש שלום ורדפהו", כמובן. וזהו דמשיח בן דוד (ושלמה) יוצא מיהודה דוקא, שהוא עיקר בחינת תשו"ע ד"בקש שלום ורדפהו", בסוד "ויגש אליו יהודה"[12], שהוא היה עיקר הגורם במכירתו של יוסף כנודע, והוא הערב דבנימין[13]  — צדיק תחתון[14]  — להעלות מ"ן לעילא לעילא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[15], וד"ל. ואזי נעשה "ואביוני אדם (בעלי תשובה, כמבואר בדא"ח[16]) בקדוש ישראל יגילו" (שלמעלה מ"ויספו  — יוסף  — ענוים בה' שמחה"), וד"ל.

סוד "שאול מרחבות הנהר" היינו שרש המחשבה ד"ישראל עלו במחשבה"[17], שהעליה לשם הוא סוד הזקף־גדול, כמבואר בדא"ח[18], והוא עולם התשובה כנודע, וד"ל.

ח - הטעמים הם פנימיות נשמת משה רבינו, הטעם הכמוס של מעשה בראשית

ועוד בסוד נעשה ד"נעשה אדם וגו'" הנ"ל, עיין בכש"ט[1] בשם בעל מג"ע, ש"נעשה" הוא ר"ת "נמלך עם שמאי הלל", שהם פנימיות נשמת מרע"ה, כמרומז בשמו משה — "מחלוקת שמאי הלל"[2] ("מחלוקת שמאי הלל" הוא סוד אלף נהורין[3] הניתנים למשה בכל שבת כנודע — סוד ה־א הנעלמת דבראשית — א רי (נחל נבע — נמנע) שבת), כמבואר שם. והנה סוד "נמלך" נמשך עד ל"עולם המלבוש" כנודע, סוד החשמל, והוא ממש כמבואר לעיל. משה הוא סוד הטעם הכמוס שבבחינת "יחיד" ממש. הטעם הכמוס מתגלה בסוד העלאת מ"ן ד"אדם אין"[4], היינו בחינת אין שלמעלה (מקיף ד)אדם כנ"ל, שהוא בחינת מדבר (צלם אלקים כנ"ל) דדצח"ם שבאדם עצמו, כנודע.

והנה "נמלך עם שמאי הלל" הוא סוד חשמל רפח[5], שרפח נצוצין עולים כולם בסוד הטעמים, שהוא החשמל כנ"ל. ומרפח נצוצין אלה נעשה מלבוש ד"כתנות אור"[6], וד"ל. ואזי "כל עצמותי תאמרנה הוי' וגו'"[7], היינו חש—מל בכל עצם ועצם ע"י המלבוש הכוללם הנ"ל, שהוא ה"טעם" המלביש וכולל את כל התבה כולה כנ"ל, וד"ל.

סופי התבות "נמלך עם שמאי הלל" הוא מלכי (הר"ת של "משה לעיני כל ישראל"[8], שמרמז לגילוי הטעמים — "טעמו וראו"[9] — "כי עין בעין יראו וגו'"[10] — לע"ל) שהוא "ואלקים מלכי מקדם"[11] (שהוא מקדם ל"בראשית וגו'", בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[12]), "משל הקדמוני"[13], בחינת כל התורה (כל עצמותי כנ"ל, שהוא כללות התורה בבחינת "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום"[14], וד"ל). והוא ג"כ "הוי' ימלך לעלם ועד"[15], ע"י גילוי הטעמים דחשמל. והוא עולה ק — מאה, בסוד "מאה שערים"[16] (כל התורה כנ"ל) דיצחק אבינו — "כי אתה אבינו"[17] לע"ל. והוא סוד ה"מטעמים"[18] דיצחק כנודע, הממשיכים את ברכת "ויתן לך וגו'"[19] (שבה עשר ברכות בפרטיות, והיא הממוצע המחבר את עשרת המאמרות של מעשה בראשית לעשרת הדברות של מתן תורה, מעשה מרכבה, כמבואר בדא"ח. וידוע שכל ממוצע צ"ל משרש גבוה יותר משני הקצוות שבא לחבר), וד"ל.

ט - אדם, חוה, נחש — עמידה, כריעה, זקיפה

ועוד יש להעיר בענין הזקף, וע"פ הדברים הנ"ל, דהנה בפרק שירה, שירת הנחש היא: "סומך ה' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים"[1]. ובגמרא[2] איתא: "רב ששת כי כרע כחיזרא [פירש"י: 'שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת', והוסיפו תוס' שצ"ל ג"כ 'עד שיראה איסר כו' ע"י כפיפת הראש'. ומובן ממילא שע"י הכריעה נעשה כפוף ושייך למימר ביה 'זוקף כפופים', ודוק. ובסוד חיזרא עיין לקמן בעז"ה] כי קא זקיף זקיף כחיויא [פירש"י: 'כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט'  — והובא בשו"ע[3]. אמנם לפי דברי האריז"ל בסוד "כל הכורע  — כורע כו' וכל הזוקף  — זוקף כו'", צ"ל שתי כריעות ושתי זקיפות  — דהיינו מקודם צ"ל כריעת הגוף ב"ברוך", ואח"כ צ"ל כריעת הראש ב"אתה", ובאמרו "ה'" צ"ל זקיפת הגוף בתחלה ואח"כ זקיפת הראש, דלא כרש"י ז"ל. והסימן הוא "כאשר יחנו כן יסעו"[4]  — עיין כל זה בכף החיים[5]. מכאן רמז ברור לשתי בחינות הזקף  — זקף־קטן וזקף־גדול (והממוצע ביניהם היינו מתיגה־זקף־קטן כנ"ל), דהיינו זקיפת הגוף וזקיפת הראש (ומז"ק י"ל בסוד זקיפת מיצר הגרון שהוא הממוצע בין הגוף לראש כנודע, וד"ל)]".

והנה בברכות השחר מברכינן (לפי סדר האריז"ל): "פוקח עורים, מתיר אסורים, זוקף כפופים, מלביש ערומים"[6]. וי"ל שהם כנגד אדם, חוה, נחש וכללות שלשתם:

"פוקח עורים" קאי על אדם, בחינת "עיני העדה"[7], דהיינו חכמי העדה (וכמ"ש "חכמת אדם תאיר פניו"[8]). ע"י החטא נמשך "כתנות עור"[9] ונעשה עִוֵר — בסוד "משכא דחוויא", כמבואר בתניא[10].

"מתיר אסורים" קאי על איסור נדה, כדאיתא במד"ת, והיינו תקון חטא חוה.

"זוקף כפופים" היינו תקון הנחש כנ"ל.

"מלביש ערומים" קאי על כללות שלשתם, שבאדם וחוה כתיב "ויהיו שניהם ערומים"[11], ובנחש כתיב "והנחש היה ערום"[12]. ע"י החטא התערטלו אדם וחוה ממלבושם הראשון  — כתנות אור החשמל  — והוצרכו ל"ויעש הוי' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם". וכן הנחש פושט עורו וזקוק ל"חליפה" חדשה, וד"ל.

ועוי"ל שארבע ברכות הנ"ל הן כנגד טנת"א מלמטה למעלה:

"פוקח עורים" קאי על "אותותינו לא ראינו"[13], שפרושו בדא"ח[14]  — "אותיותינו". והיינו בחינת "דמות" כנ"ל.

"מתיר אסורים" מרמז לתגין, הקשורים, דהיינו "אסורים", לאותיות מסבת שבירת הכלים וכו', כנודע בע"ח[15]. והיינו בחינת "צלם" כנ"ל.

"זוקף כפופים" הוא בסוד הנקודות הכפופות מתחת לאותיות (חוץ מנקודות החולם והשורק, כמבואר בע"ח שער הנקודים, עיי"ש הטעם), ולע"ל ה' זוקפן, בסוד ה"נקודות" שבספר תורה, שהן למעלה מהאותיות, וד"ל. והיינו בחינת "אדם" ד"אשר עשה האלקים את האדם ישר"[16]  — זקוף קומה.

והיינו סוד הכללות דאדם וחוה, שהרי בפרטיות "אדם" הוא סוד "דמות" כמשמעות שמו, וחוה היא סוד "אשת חיל עטרת בעלה", בחינת תגין. חוה היא מלשון "ולילה ללילה יחוה דעת"[17], סוד המשכת הדעת, בבחינת מקיף, מהכתר שלמעלה מהראש — בחינת תגין. מאדם נמשכת הדעת לחוה בפנימיות, במקום שהיתה "קל דעת"[18] בתחלה, וד"ל. כללות שניהם היינו כללות סוד האדם: ר"ת אדם דוד משיח[19] כנודע, שהם אדם (כנגד אדם כפשוטו) חוה (כנגד דוד — מלכות) נחש (כנגד משיח (משיח עולה נחש כנודע)).

והסימן: "וחנתי את אשר אחן"[20], בסוד אחן אותיות ד־יג מדות הרחמים, ובסוד "טב למיתב טן דו"[21] — כללות אדם וחוה, וד"ל.

נמצא לפי זה, שסוד הנחש בפרט (בחינת ה"כפוף", לפי הפרוש הראשון הנ"ל) הוא עיקר הכללות של אדם וחוה, דהיינו סוד תבת "אדם" בפסוק "נעשה אדם וגו'", בחינת נקודות כנ"ל. ומה דאיתא באריכות לעיל שהטעמים הם בחינת נחש — משיח, אינו סותר לזה, אלא הוא ע"פ הידוע שיש שתי בחינות ב"כללות" — "כללות" ו"כללות הכללות" — שהם "בבואה" ו"בבואה דבבואה" — חיה יחידה — כמבואר בדא"ח[22] (והוא ע"פ המובא בע"ח בכ"ד דנקודות הן בחינת חכמה — חיה, וטעמים בחינת כתר — יחידה. אך במ"א מובא, כנ"ל, דנקודות — נשמה, וטעמים — חיה, ועיין האריכות בזה במפרשי ע"ח שער טנת"א. אך לפי ערכי הכנויים אין כאן מקום לקושיא כלל. ו"עוד לאלוה מלים"[23] בזה ואכמ"ל.

שתי מדרגות הכללות הנ"ל הן שתי בחינות נחש — משיח: משיח בן יוסף (נקודות — תקון ה־י טפות שיצאו מבין אצבעותיו כנ"ל) ומשיח בן דוד (סוד הטעמים, שהרי הוא עיקר תקון המלכות — "במי נמלך" — "נמלך עם שמאי הלל"[24] כנ"ל, וד"ל). שתי מדרגות אלו (נקודות וטעמים) הן "הנסתרות להוי' אלקינו"[25] (שאינן כתובות בספר תורה) — סוד עצם האור המקיף (מלשון תקף, דהיינו נתינת כח מלמעלה) דתורה (סוד השתייכותו של מלך המשיח ל"שמונה נסיכי אדם"[26] — אורות מקיפים — מצד עצמו, כמבואר בדא"ח[27]). והם סוד "נחש בריח" ו"נחש עקלתון"[28].

נמצא לפי זה, שחוה היא בחינת "אם כל חי"[29], בחינת אמא  — נשמה  — תגין[30], ואדם (הפרטי כנ"ל) הוא בחינת ז"א  — רוח  — אותיות[31], ודוק).

"מלביש ערומים" היינו סוד מלבוש החשמל כנ"ל, שהוא סוד הטעמים (וטעם "זקף" היינו בחינת "הבדלה שבהמתקה" כנ"ל, דהיינו בחינת "נקודות שבטעמים", ולכן הוא רמוז כאן בבחינת נקודות — "זוקף כפופים", וד"ל).

מזה יובן הרמז הנ"ל ד"כי כרע כרע כחיזרא"[32] ופרש"י "שבט וכו'" ופרשו תוס'[33] שצ"ל "עד שיראה איסר וכו'", דהיינו בסוד "מתיר אסורים", שהחיזרא הוא סוד התגין, והם נמשכו למטה מעולם האצילות להאיר בכלים השבורים שנפלו בבי"ע כו', כנודע בכוונת התגין, דשעטנז גץ הם ז המלכים שמתו כו', כמבואר בע"ח עיי"ש.

ועיין בסידור הרש"ש בכוונת "זוקף כפופים", שהוא כנגד האות א דהצרוף השני של ששת צרופי אלי, שהוא צרוף איל (ש־חי אותיות ו צרופים הנ"ל הן כנגד חי ברכות השחר לפי הסדר), והוא באור חוזר דחכמה כו' עיי"ש. וי"ל דמרמז לסוד "כאיל תערוג על אפיקי מים וגו'"[34] ו"אין מים אלא תורה"[35] ד"מחכמה נפקת"[36], ופתיחת רחמה של אילה זו (תערוג בלשון נקבה, כנודע הדיוק בזה) הוא ע"י הנחש כמבואר בחז"ל[37] ע"פ פסוק זה[38], והוא אור חוזר מלמטה למעלה בתשוקה נפלאה להוליד מוחין חדשים בסוד "יעשה למחכה לו"[39] — "למאן דדחקין במילי דחוכמתא"[40] — שבזה תלוי כל הגילוי העצום דלעתיד לבא בב"א (כמבואר כל זה באריכות בהמשך תרס"ו עיי"ש[41]).

י - הוי' מקדש אדני כוננו ידיך, הוי' ימלך לעלם ועד

ועיין ברש"י בשירת הים בפסוק[1] "תבאמו וגו' מכון לשבתך פעלת הוי' מקדש אד' כוננו ידיך", שפרש בד"ה "מקדש אד'":

הטעם עליו זקף־גדול להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב ביהמ"ק שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר "אף ידי יסדה ארץ" ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן ש"ה' ימלך לעלם ועד", לעתיד לבא שכל המלוכה שלו.

נמצא, לפי"ז שכמו שמסגולת הזקף־גדול להפריד את אותה התבה שמוטעם בה מהתבה שלאחריה, ע"מ שאותה התבה המוטעמת תזדקף ותעלה לעילא כו' כנ"ל, כן בסגולתו לזקוף המדרגות התחתונות ממנו, דהיינו התבות המופסקות ע"י התבה הבאה לאחריה, כפירש"י הנ"ל, כאילו היה כתוב המקדש אשר כוננו ידיך ה'. ז.א. שהזקף־גדול מזדקף וזוקף אחרים עמו. והוא ע"ד הצדיק (בחינת התקון השלם דיסוד־צדיק, כנ"ל בסוד השם יגל פזק) שיורד למצולות ים כו' להעלות מרגלאין טבין שהם בירורי נצו"ק.

והוא בעצמו הסוד שבהמשך דברי קדשו של רש"י ז"ל: "חביב ביהמ"ק וכו' ואימתי כו'", שסוד יד א' היינו יד עתים ד־אף, בסוד "אף ידי יסדה ארץ"[2], דהיינו שע"י שבירת ומיתת המלכין־קדמאין נברא העולם הנפרד. אך לעתיד לבא, דאזי "הוי' ימלך לעלם ועד", שסודו שלום[3], אזי "כל המלוכה שלו", ויתבררו כל הנצו"ק דנגה ויהפכו לחן בסוד "אשת חן תתמך כבוד"[4]. וע"י "חן חן לה"[5] דתורה ותפלה נעשה "מכון לשבתך"[6], ואזי יתכללו וישתכללו שתי ידים — כח עתים[7] — בשלמות התקון, וד"ל.

והנה "גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות"[8], היינו שע"י מקדש מתיחדים שני השמות הוי' ואד' בסוד יחודא עילאה  — "יד הגדלה"[9] — ויחודא תתאה — "יד החזקה"[10] — ויחוד שתי הידות כאחד, דהיינו יחוד יה ב־וה — יחו"ע ביחו"ת — היינו סוד "יד רמה"[11].

ומזה מוכח שהזקף־גדול שבתבת "מקדש" מעלהו לעילא, לשם הוי' ב"ה הקודמו, וזוקף עמו הנצו"ק ד"כוננו ידיך" כנ"ל, סוד "מכון" הנאמר לעיל מיניה, שהוא "חן חן לה" כנ"ל. אך עכ"ז אין שם אד' ב"ה זז ממקומו (כדיוק לשון ד"ה דרש"י: "מקדש אד'", שלפי פשטות פרושו שהזקף־גדול מפרידו כו' היה צ"ל ד"ה "מקדש" ותו לא, אלא לומר) שבאמת המקדש מחבר ומיחד את שתי ה"אותיות" דהוי' אד', סוד יחו"ע ויחו"ת כנ"ל, וד"ל.