1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (141)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (2)

ד' תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "צמאה לך נפשי".

אתמול למדנו את הפסוק "השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו" – שיש המשכה שבאה מלמעלה כסדר, לאט-לאט, "השולח אמרתו ארץ", ויש המשכה שבאה במהירות, "עד מהרה ירוץ דברו". ???הפסיקו לשמוע לשתי דקות???

וזהו דכתיב השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, השולח אמרתו ארץ היינו ההמשכה ההולכת לאט לאט והיינו מה שנמשך בדרך השתל' מעילה לעלול ממדרי' למדרי' שמתעכבת בכל מדרי' ובכל עולם [מתעכב בכל מקום שמגיע אליו – יש דין וחשבון אם אפשר להמשיך הלאה, לעולם שבא אחריו.], שז"ע מה שאנו מבקשים בכ"י בשמו"ע בי"ב ברכות האמצעיות שאדם שואל צרכיו בהן רפאנו וברך עלינו ולכאו' הלא מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה שנמשך שפע חיות ומזון על כללות השנה וא"כ למה צריכים עוד לבקשות [שאלה מפורסמת – אם הכל קצוב מראש השנה למה מתפללים כל יום? הרי הכל כבר גמור וקצוב. ידוע שהתשובה לענין זה היא אחד הנושאים העיקריים לקונטרס "ומעין", שהרבי תמיד היה אומר שהוא דבר יסודי שצריכים ללמוד ראשון מי שנכנס לחסידות. אחד הנושאים הראשונים שם הוא הנושא הזה.], אך הענין דמה שנמשך בר"ה היינו כללות ההמשכה שנמשכת [בדרך "השולח אמרתו ארץ"] משרשה ומקורה [ב"ה שהשם קבל את התפלות, גזר שפע, אבל הוא נמשך בדרך "השולח אמרתו ארץ" – אפשר לקשר לכך שתשרי הוא הנהגה טבעית, לעומת ניסן שהוא הנהגה נסית. כמה שיש המשכות גדולות בר"ה – הן נמשכות ממנו כסדר, לאט-לאט. הסדר של "עד מהרה ירוץ דברו" שייך לניסן, חדש של נסים. במעשה מרכבה כתוב "האופן בתוך האופן", והמגיד מקאזניץ מפרש שיש שני אופני הנהגה – הנהגה טבעית והנהגה נסית – וההנהגה הנסית, האופן הנסי, מתלבש בדרך כלל "בתוך האופן" הטבעי. כך בראש השנה. הגילוי של האופן הנסי הוא בחדש ניסן, "החדש הזה לכם".] אבל אח"כ כשההשפעה כבר נמשכת מעולם לעולם ומתעכבת בכל עילה ועלול [כל עולם הוא עילה ועלול, יתכן שאפילו דורש "לשון נופל על לשון" שעולם ועילה-עלול מתחילים ב-על. עילה ועלול גם כמו עולל, תינוק, שמתעכב בבטן. עילה ועלול מתוארים כמו עובר שנמצא בתוך הרחם ושם הוא מתעכב. בדרך הטבע הוא באמת יוולד, אבל בכל אופן צריך רחמים שהעיבור יהיה כתקונו ושהלידה תהיה כתקונה. זה סדר של עילה ועלול. גם מתאים לראש השנה, שהרי "שלש נשים עקרות נפקדו בראש השנה", וסימנן שרח (בת אשר) – שרה-רחל-חנה לפי הסדר. הכל המשכה של עילה ועלול, וכל פעם יש דין. מכאן לומדים משהו מהותי לגבי מדת הדין, שאם משהו נגזר בדין גם בהמשך יש דינים. הייתי חושב שדין הוא משהו חד-פעמי – מישהו נאשם, קבל עונש, וגמרנו. לא עובד ככה – כשמתחילים עם דינים זה סיפור. יש טבע בדין, אמרנו ככה – אפילו לטובתך – ועד שיצא לפועל יש עוד דין, עוד דיון ועוד דיון, מליון דיונים עד שיצא משהו בפועל. כך עובדת מדת הדין, אך במדת הרחמים הפוך – "עד מהרה ירוץ דברו". כך הטבע של ראש השנה, מדת הדין, שאף שנגזר לטובה יש דין על כל שלב.] הרי יכול שההשפעה תשאר למעלה בשרשה ומקורה [שתתעכב ותתקע שם. מענין שבראש השנה "מצות היום בשופר", צריך לתקוע בשופר – עד ל"שופר גדול" של משיח – כנראה כמו הרבה שורשים שיש בהם דבר והיפוכו. צריך לתקוע חזק כדי לפתוח את המחסומים – תקיעה כנגד תקיעה, שהשפע לא יתקע.] ולא תומשך למטה כלל [זה נגזר, השכר הטוב שלך בשרש, וכשתגיע לשרש – אולי אחרי מאה ועשרים שנה – תקבל אותו.] או תומשך במדרי' הרוחני' [בעבודת ה' הרוחנית שלך, אם תזכה, תוכל להנות מהברכה שנתנו לך בראש השנה.] ולא בגשמי' [מתאים לפסוק "השולח אמרתו ארץ" – כדי שיגיע לארץ, לגשמיות, צריך הרבה רחמים, הרבה שלבים, כל יום יש עוד דיון ועוד דיון.] הנה ע"ז צריכים הבקשות שתומשך למטה ושתהי' ההמשכה [בטוב הנראה והנגלה] בגשמי' בבני חיי ומזוני [וכולהו רויחי.], וזהו ג"כ מה שאדם נידון בכל יום והלא הדין ומשפט הוא בר"ה וכבר נמשך לו שפע חיות ומזון וא"כ מהו הדין ומשפט עוד בכל יום, אך הדין ומשפט שבכל יום הוא לפי שהשפע מתעכבת בכל עולם [גם שנותנים לך – זה בקושי. מצד אחד, ידוע מאמר העולם – שהרבי מביא ואומר שלא ידוע מקורו – "כל עכבא לטובה". יש משפט כזה, אבל אין לנו מקור ידוע לו. כנראה שזהו משפט של לימוד זכות על מדת הדין – מוכן לך אז יהיה טוב, אל תדאג, יהיה צריך עוד דיון ועוד דיון, עוד בית משפט ועוד משפט, אבל בסוף יהיה טוב, "כל עכבא לטובה".]  לכן יש דין ומשפט אם תומשך למטה [בכלל] ואיך יהי' אופן ההמשכה, וע"ז הן הבקשות דשמו"ע שיומשך כפי אופן המצטרך לו [מה שהרבי תמיד אומר "בטוב הנראה והנגלה".], וכ"ז בההמשכה ההולכת לאט לאט [עליה נאמר "השולח אמרתו ארץ". ידוע ש"לאט לאט" – ביטוי שחוזר עליו כמה פעמים – עולה יסוד בגימטריא, יש בהמשכה זו משהו יסודי. כתוב שספירת היסוד נוטה לשמאל, לדין, ויש משהו בהמשכה שלה שהיא אטית. כמו שיש מעלה ב"עד מהרה ירוץ דברו" יכול להיות גם חסרון, שאפשר לשבור כלים ביותר מדי מהירות, אם לא יודעים להתאים את הקצב, לפי המקבל. לכן צריך איפוק ביסוד, שיוסף מתאפק – האיפוק הוא "לאט לאט". יש "לאט לאט" גם לכתחילה. יש "לאט לאט" ויש "מעט מעט" – "מעט מעט אגרשנו מפניך פן תרבה עליך חית השדה", תהליך כיבוש ארץ ישראל הוא איטי. כתוב ש"מעט מעט" עולה רחל – בנין פרצוף רחל. לאט לאט מעט מעט עולה אליעזר – כל המאמר כאן על אליעזר עבד אברהם – ודווקא אצלו הכי מהר מכולם, "ויהי הוא טרם כלה לדבר".], אך מ"ש [בהמשך הפסוק.] עד מהרה ירוץ דברו היינו שנמשך במהירות ואינו מתעכב בהעולמות [לא 'נכנס להריון' בכל מקום, וצריך שהית כמה חדשים וגם רחמים שהכל יעבור בשלום. כתוב שעבור לשון עברה וכעס, יש דינים בעיבור. יש פרצוף העיבור, פרצוף היניקה ופרצוף המוחין – כל פרצוף הוא יותר רחמים. בפרצוף העיבור יש הרבה מתח – דינים, מה יהיה, שיעבור בשלום, ובכלל מה יש לי. כתוב שזה עיבור לשון עברה. הרמב"ם מפרש "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עברה" – לדבר עברה וכעס, שאפילו כאשר אדם כועס צריך לעבוד את ה' ולא ליפול בכעס אלא להפוך אותו. בכל אופן, רק רצינו לומר שאם השפע מתעכב הכוונה שהוא מתעבר בכל מקום, בסדר של עילה ועלול, ואז יש דינים בכל שלב ושלב. ההיפך הוא "עד מהרה ירוץ דברו".], והענין הוא לפי ששרש ההמשכה היא מלמע' מסדר השתל' [מעל הספירות המודעות.] דאית חסד ואית חסד, אית חסד שע"פ סדר השתל' ["אהבת עולם", "חסד לאברהם" – הספירה הראשונה של מדות הלב, לפי סדר השתלשלות, והאופי של אותו חסד שהוא בגבול, כמו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", חסד מוגבל של סדר השתלשלות.] וההמשכה שמבחי' חסד זה הוא שמתעכבת [כמו שאמרנו שיש משפטים שמתעכבים בכל פעם עוד, עד שבסוף יוצא משהו, ככה יש תקציבים שמתעכבים – עוד יותר ממחיש שהחסד מתעכב. מגיע לך תקציב ויש מליון בעיות – עוד שלב ועוד שלב, כל הזמן מתעכב, עד שכולי האי ואולי בסוף תקבל את הכסף. זה "חסד עולם", חסד תחתון.], אבל אית חסד בחי' ורב חסד [החסד של הכתר, כתוב ב-יג מדות הרחמים, סוד הדיקנא של הכתר. יש עוד יותר "מרב חסד", במדות של משה, שהן הכלים, את "חפץ חסד" במדות של מיכה, שהן האורות. שתי המדרגות האלה הן חסד עליון, חסד של כתר, שאם ההמשכה באה משם אזי "עד מהרה ירוץ דברו". שרש הכהנים הוא "רב חסד", כהנא רבא. חסד תחתון הוא אברהם וחסד עליון הוא אהרן. לכן, היות ששרש אהרן הוא "רב חסד", לכן דווקא על ברכת כהנים כתוב "עד מהרה ירוץ דברו". הוא המשכה] שלמע' מסדר השתל' וכשנמשך ממדרי' זו אינו מתעכב כלל ונמשך במהירות בלי שום עיכוב, וזהו"ע מה שנענו במענה פיהם [חוזר למאחז"ל שמסביר, ששלשה נענו במענה פיהם – אליעזר, משה ושלמה – כשיש יתרון באליעזר, ש"טרם כלה לדבר". צריך לומר שבתוך "עד מהרה ירוץ דברו" יש גם מדרגות, כשמדרגת אליעזר – דווקא בזכות אברהם אבינו – עוד יותר גבוהה ממשה ושלמה.] היינו לפי שהגיעו בתפלתם בבחי' אוא"ס שלמע' מסדר השתל' ולכן נענו מיד בלי שום עיכוב כלל [מכאן אפשר להבין למה הרבי כל כך אוהב את המלה "מיד" – משיח נאו, דורש ר"ת מיד באופנים שונים. הרבי רצה להמשיך את הגאולה מבחינת "רב חסד", ולא מבחינת "חסד עולם" שההמשכה משם היא לאט לאט. נגמרה הסבלנות של "לאט לאט", ולכן חייבים להגיע לכתר ולהמשיך משם באופן של "עד מהרה ירוץ דברו". אמרנו שההמשכה המהירה שייכת בעיקר להנהגה הנסית של ניסן. מה שנמשך בראש השנה מתלבש באופן ההנהגה הטבעית – בסדר האיטי. בניסן נגאלו אבותינו כהרף עין, והרבי היה קשור לניסן – מזלו בניסן, נולד שם, וגם השיחה של כ"ח ניסן היתה כי ניסן הולך להגמר ולכן אמר את השיחה הזו. ניסן הוא נסי נסים. באמת כל פעם שיש שפע טוב שלא מתעכב זה נס. כל מה שדברנו קודם, שדברים מתעכבים, גם הדברים הטובים. אם פעם קורה שמשהו לא מתעכב – תדע שהיה פה נס. אם היה נס – כפי שלמדנו אתמול בלילה – יש מצוה להודות ולשיר לה' על הנס שהוא עשה. אם משהו הולך חלק ולא מתעכב זה ממש נס מן השמים ו"שירו להוי' שיר חדש".], והנה ידוע דעיקר מהירות ההמשכה הוא מצד הגבו' דוקא [משהו חדש: עד כה אמרנו שהמשכה זו באה מ"רב חסד", וכעת מכניס משהו נוסף – נראה כדבר והיפוכו – שצריך להמשכה המהירה גם מדת הגבורה. הכוונה גם לגבורה כפי שהיא בכתר, ששם אינה דין אלא התגברות החסד. צריך לשם "עד מהרה ירוץ דברו" גבורה לעבור את כל המחסומים בלי עיכוב ולהביא את השפע למטה.], וכמ"ש ישיש כגבור לרוץ אורח [פעולה הריצה – "עד מהרה ירוץ" – נובעת מגבורה, "כגבור לרוץ".] דבכדי שיהי' לרוץ אורח במהירות גדולה ומרוצה זהו ע"י שישיש כגבור דוקא [הוא לא כל כך מסביר, אבל שם דגש על המלה "ישיש" – יש שמחה וששון, וכתוב שכאשר השמחה מגיעה לנקודת שיא של התפרצות, שמחה פורצת את כל הגדרים, היא נקראת ששון. הגבור כאן הוא חתן, כמו בחתן וכלה, והוא "ישיש כגבור ירוץ אורח". כתוב בספרי הקבלה ש-ישיש בגימטריא כתר – פעמיים יש, יש עליון ויש תחתון. יש ישׂישׂ ויש ישׁישׁ, עתיק. שמחה וששון הם מבחינת אמא, עליה נאמר "אני בינה לי גבורה" – שמחה וששון הולכים עם גבורה. ], ואי' בזהר כגבור ולא גבור [של דין,] בגין דאמתיק דינא בחסד ["כגבור" היינו כשהדין נמתק לגמרי בחסד.], דענין הגבו' הוא לצמצם ולהעלים, ועז"א כגבור דאמתיק דינא [לא "גבור" שמצמצם ומעלים אלא "כגבור",] דהיינו בחי' גבו' שבחסד דהגבו' היא אדרבא בחי' תגבורת החיות [כמו ששמחה וששון – שמחה פורצת גדרים – מקורן בקו השמאל, גם חיות באה מהשמאל. יש חסד, כמו נועם, הרגשה טובה – סתם הרגשה טובה באה מימין. אבל הרגשת חיות והתלהבות – לשון להב, אש – באה מהשמאל. זה כלל גדול בקבלה וחסידות, שחיות היא גבורה.] דשרשה מבחי' תגבורת העצמות [לא רק גבורה שבחסד אלא מהעצמות. ידוע שהמלה עצמות – שאין למעלה ממנה בחסידות – היא לשון עוצמה וגבורה. גם כשמתארים את מתן תורה אומרים שהיא "מפי הגבורה" – הגבורה מתארת את עצמות ה'. אין עוד ספירה שהיא כינוי לה' יתברך ממש.] ומשם דוקא נמשך בחי' מהירות ההשפעה, וכמו עד"מ הגבור הוא מהיר וזריז ביותר [גבור מלחמה צריך להיות מאד זריז.] שכל מעשיו הם במהירות מפני תגבורת החיות שבו [רואים אצל הרבי עצמו, שכל הזמן היה בזריזות.], וכמו החיות [בניגוד לבהמות, שנקראות חיוֹת כי יש להן חיוּת יותר מלבהמות. הבהמות הן אפאתיות יותר, שקטות בטבען, ביתיות. בנשים היהודיות נאמר "כי חיות הנה" – צריכות ללדת במהירות, בלי עזרה. (במרכבה הפוך, אריה מימין ושור משמאל.) נכון, יש במרכבה התכללות.] שבטבעם המה מהירי תנועה [טבע חיה שהיא רצה מהר. למה? אחת משתי סיבות – או כדי לטרוף או כדי לברוח. רואים שהכל גבורה – טורפים בגבורה ובורחים מפחד. זו דוגמה לכך שבפחד יש חיות – אתה בורח מהר, אם אתה גם פוחד וגם בריא שמסוגל לברוח.] דבהמה בטבעה תנועה היא בכבדות ועצלו אבל החיות תנועתם במהירות והיינו מחמת תגבורת החיות שבהם, ובדוגמא כזאת יובן למעלה בחי' תגבורת החיות שמבחי' הגבו' היא הסבה למהירות ההשפעה, וזהו מה שיש יתרון באליעזר [על משה ושלמה] שנענה קודם שגמר תפלתו, דהנה אליעזר הלך לקחת אשה ליצחק [הכל קשור כאן לזיווג יצחק ורבקה. קודם אמרנו שיש לאליעזר כאן את מעלת אברהם – שהולך בשליחותו ובטל אליו, לא מזדהה בשמו. כאן מדבר על עוד ענין, והמעלה של "טרם כלה לדבר" היא לא בגלל אברהם אלא בזכות יצחק, שהוא הולך לעשות לו שידוך, וגם המשודכת צריכה להתאים לו, להיות מגבורה דקדושה, שהיא זריזות ותגבורת חיות עד לתגבורת העצמות. כתוב שלכן נאמר ליצחק "כי אתה אבינו", כי אז תתגלה תגבורת העצמות.] ויצחק הוא בחי' הגבו', אמנם בחי' הגבו' דיצחק [אינה סתם גבורה, אלא] הוא בחי' תגבורת העצמות שהוא תגבורת החיות ולכן משו"ז היתה ההמשכה בבחי' מהירות ביותר [יותר ממשה ושלמה, כי היתה כאן גבורה דקדושה – "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח". כשהחתן הולך להתחתן הוא מקבל חיות רבה ועצומה, עד שהוא רץ אורח עד מהרה.], וזהו שגם משה ושלמה נענו במענה פיהם דמשה הגיע ג"כ בתפלתו בבחי' אוא"ס שלמע' מסדר השתל' וכן שלמה [נקרא על שם שה',] הוא מלך שהשלום שלו שהוא בחי' ת"ת שמגיע עד הכתר והיינו בבחי' אוא"ס שלמע' מסדר השתל' שלכן ה"ה עושה שלום והתכללות בכל המדרי' שבסדר השתל' שלכן ה"ה עושה שלום והתכללות בכל המדרי' שבסדר השתל' ולזאת ככלות שלמה להתפלל מיד ואש ירדה מן השמים [הכי גבוה ונעלה הוא אליעזר עבד אברהם, בזכות יצחק, ואחריו משה גם הגיע למעלה מסדר השתלשלות וגם שלמה, "מלך שהשלום שלו". הוא אומר שאליעזר הוא כתר וששלמה הוא תפארת שעולה עד לכתר, לכן גם שלמה הגיע למעלה זו. הוא לא כותב, אבל משמע מכאן שמשה הוא הדעת. על כל מה שנמצא בקו האמצעי נאמר "עד מהרה ירוץ דברו", כפי שמבואר תמיד בחסידות – ש"עד מהרה" נאמר דווקא על הקו האמצעי. את שלמה הוא שם כאן בתפארת ואת אליעזר בכתר, ואם משה הוא באמצע הוא דעת. אתמול למדנו שהם כתר חכמה ובינה, כי הם ר"ת אמש – אויר-מים-אש. כאן יוצא שהאמש מתפשט ומתמקם בקו האמצעי. משה, שהיה מים-חכמה, הוא בדעת. שלמה, שהיה בינה בשרש שלו, בתפארת – "בינה לבא", יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א. אליעזר נשאר בכתר. הכל עולה לכתר, לכן כל השלשה האלה המשיכו בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו".]