1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (142)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (3)

ו' תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "צמאה לך נפשי".

אנחנו בעמ' 112 – מאמר על פרשת חיי שרה, שיש שם את שידוך יצחק ורבקה, ובתפלת אליעזר כתוב "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" – עוד לפני שהוא גמר את הדבור שלו, את התפלה שלו, הוא מיד נענה. על כך אומר רשב"י שיש שלשה שנענו במענה פיהם – אליעזר עבד אברהם, משה רבינו ושלמה המלך. אליעזר בפסוק הזה, "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת". אצל משה כתוב בפרשת קרח, בשבת האחרונה, כתוב "ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה וגו'". לגבי שלמה כתוב "ויהי ככלות שלמה לדבר ואש ירדה ותאכל את הקרבן". האש היא – כאשר זוכים – דמות אריה. בכל אופן, האש ירדה מיד כשהוא סיים לדבר. על כך מביא הרבי את פירוש נזר הקדש על המדרש, שאף שכתוב כך בשלשתם יש מעלה באליעזר על משה ושלמה שאצלו כתוב "ויהי הוא טרם כלה לדבר" ואצל משה ושלמה כתוב ככלותם לדבר. בשלשת המקומות אותו פועל – כלה – אבל אצל אליעזר "טרם כלה", אצל משה "ויהי ככלותו" ואצל שלמה "ככלות שלמה". צריך להבין מה הזכות שיש לאליעזר אברהם שהוא יותר ממשה רבינו ויותר משלמה המלך.

כאשר קראנו בהתחלה ראינו שאליעזר-משה-שלמה ר"ת אמש – סוד חשוב בקבלה של אויר-מים-אש.  מתאים לשלמה, שתפלתו היתה על אש וברגע שסיים את התפלה ירדה אש מהשמים. משה הוא עצמו מים – "מן המים משיתהו" – לכן גם מתחיל עם האות מ. אם כי תפלתו היתה שתבקע האדמה – כך שלכאורה בתפלתו על קרח אין כל כך מים – אך אפשר לומר שכל פעם שהאדמה נפתחת היא על דרך חפירת באר. גיהנם נקרא באר – באר שחת. אצל אליעזר התפלה רצה הכי מהר – הכל מסמיך על הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו" – כנראה קשור לכך שהוא יסוד האויר. יש משהו באויר, ב-א, שיותר מהיר מהכל – "טרם כלה לדבר". כך הסברנו. בקבלה כתוב שאמ"ש – אויר-מים-אש – הם כח"ב. מתבקש הפירוש שמי שכנגד כח"ב – למעלה מהעולם שנברא בשבעה ימים בז"ת – ממשיך מהר. מי ששייך לטבע גם כאשר ממשיך המשכות הן על פי הטבע, לאט-לאט, בסוד "השולח אמרתו ארץ" – "אמרתו" היינו העולם שנברא בעשרה מאמרות והוא מתפקד לאטו. מי ששייך לתורה שקדמה לעולם אלפים שנה – חכמה ובינה, ויש פירוש שהם גם כתר וחכמה – רץ מהר בלי עיכובי העולם, "עד מהרה ירוץ דברו".

אחר כך ראינו שהוא כותב שכל אחת מהתפלות האלה היא להמשיך רצון חדש – סתם תפלה היא "יהי רצון" – וראינו גימטריא מכוונת ששלשת השמות האלה שוים ג"פ רצון, הערך הממוצע. רצון הוא כתר, אז צריך לומר שהם באמת ג"ר – אמ"ש – אך ג"ר שבכתר, הכל רצון. הרצון של אליעזר הוא יותר רעוא דרעוין, רצון כל הרצונות (ביטוי שמביא כאן). יש את הפירוש שהם ג"ר בכלל, כח"ב, שאליעזר כאן הוא הכתר, משה החכמה ושלמה הבינה. משה ושלמה הם כמו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – חכמה ובינה. לכן ראינו ששלמה – אותיות למשה ("תפלה למשה") – שוה גם צפרה, ממש "תרין ריעין". כתוב שזיווג משה רבינו הוא זיווג י-ה, לכן ראשי התיבות שלהם מצ, י-ה באתב"ש, כמו במלה מצוה. יש הרבה אסמכתא לומר שמשה ושלמה הם י-ה ואליעזר, ש"טרם כלה לדבר", הוא כתר.

אחר כך, הגענו לאתמול למקום שכותב – על פי הכלל בחסידות (שלא מזכיר בפירוש) ש"עד מהרה ירוץ דברו", בלי עיכובים, בא באמת מלמעלה מסדר השתלשלות אך נמשך מהר כי בא דרך הקו האמצעי. לכל הספירות בקו האמצעי יש את התכונה של "עד מהרה" – שאין עיכובים. יש עיכובים מימין ומשמאל ובאמצע השפע רץ מהר. הוא לא כתב בפירוש את מדרגת משה, אבל כותב – חידוש – ששלמה הוא בחינת תפארת. הייתי חושב ששלמה הוא מלך, בחינת מלכות, אבל מביא לשון חז"ל ששלמה היינו "מלך שהשלום שלו" שבערכי הקבלה היינו דווקא ספירת התפארת. זה היה החידוש האחרון שלמדנו אתמול. למה הוא תפארת? לא כותב, אבל כל ז"א נקרא מלכא. סתם מלך בקבלה, בזהר, הוא לאו דווקא מלכות אלא מלכא, ז"א. הספירה העיקרית של ז"א היא התפארת. הוא אומרת שיש קשר מיוחד בין תפארת לשלמה המלך, כי הוא "מלך שהשלום שלו" והתפארת פועלת התכללות כל הקצוות. ז"א הוא ו"ק, אבל באמצעו נמצאת תפארת – ריבוי גוונים, שהכל משולב וממוזג יפה, יחד. לכן הוא אומר שהכח לעשות התכללות הוא דווקא בספירת התפארת, ושם נמצא שרש נשמת שלמה המלך, שמתפלל ומיד יורדת האש מן השמים. הוא אומר שהתפארת עולה עד הכתר, כדי להמשיך מלמעלה מסדר השתלשלות בדרך של "עד מהרה ירוץ דברו". משמע שהכל צריך לבוא מהכתר – כל המשכה של "עד מהרה ירוץ דברו" – וכל מי שממוקם בקו האמצעי יכול לעלות ולהמשיך משם. הימין והשמאל לא עולים לכתר, עכ"פ לא לפנימיות הכתר. גם הדעת וגם התפארת עולות לפנימיות הכתר – התפארת, וכל שכן הדעת, שמושרשת בפנימיות הכתר (ולא בחיצוניותו, כפי שסברו המקובלים הראשונים). משה רבינו הוא הדעת בכלל, ודווקא במחלוקת משה וקרח – עליה מדובר כאן – עיקר המחלוקת היא בדעות והשקפות. קרח הוא בר-דעת מאד גדול. יש לו את הדעה שלו שנוגדת את דעת משה רבינו, וכל המלחמה כאן היא בדעת. לפי הקבלה שבירת הכלים מתחילה בספירת הדעת. קרח שבר את הכלים בדעת שלו, ומשה רבינו צריך לפעול בדעת שלו כדי לנצח אותו. כתוב ש"דעת גניז בפומא" – לענינו היינו פה הארץ, שמיד כאשר משה מסיים להתפלל הארץ פוצה את פיה ובולעת את קרח. משה הואנצח והוא חכמה עילאה, אבל כאן כדי להמשיך את השפע מהר הוא בדעת שעולה לכתר. אמרנו ששלמה הוא בינה, אבל "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א".

לכן שלשת הפירושים משתלבים יחד: קודם כולם בכתר, כולם רצון, כי בלי להגיע לכתר לא נמשך שפע של "עד מהרה ירוץ דברו". אחר כך הם ג"ר, כתר-חכמה-בינה, ואחר כך הם מתמקמים בקו האמצעי – כתר-דעת-תפארת. עד כאן למדנו אתמול.

[כל אחד יכול להענות במענה פיו? גם אצלם זה היה חד-פעמי, באותה תפלה.] רשב"י דורש את המקומות שכתוב "ככלותו" וכיו"ב. "אין לך אדם שאין לו שעה" – גם לך יש הזדמנות פעם בחיים להתפלל ולהענות מיד. יש דוגמה אצל משה לתפלה על מרים – תפלה קצרה שפוגעת בעצמות – שבקש מה' "לאמר", שיענה לו, וה' ענה מיד שקבל את התפלה אבל שלא יפעל מיד אלא יקח שבוע. משה רבינו מוחזק שה' מקבל את תפלותיו – חוץ מ"ואתחנן" – אבל לא כתוב בתפלות האחרות שלו "ככלותו". הסיפור של חוני המעגל לא היה בלבד, כפי שהיא אמר, אבל הביא את הסיפור של רב יהודה (ויחזור עליו) שמיד כאשר חלץ את נעלו הגשם ירד, אפילו לא היה צריך לדבר. ודאי שיש עוד צדיקים. גם אומרים – פסוק שאומרים בכל תענית צבור, מבקשים להיות כמו אליעזר – "טרם יקראו ואני אענה", בחינת אליעזר. יתכן שכאן מדובר ביחידים, אבל בתפלת צבור יש סגולה מיוחדת של "טרם יקראו".

בכל אופן, עד כאן למדנו ששלמה המלך הוא מלך שהשלום שלו, בחינת תפארת שמגיעה עד הכתר:

וכן שלמה הוא מלך שהשלום שלו שהוא בחי' ת"ת שמגיע עד הכתר והיינו בבחי' אוא"ס שלמע' מסדר השתל' שלכן ה"ה עושה שלום והתכללות בכל המדרי' שבסדר השתל' שלכן ה"ה עושה שלום והתכללות בכל המדרי' שבסדר השתל' [מכאן אפשר ללמוד כלל גדול אצלנו. כולם מרגישים שהבעיה – בתוך עם ישראל, וכל שכן בעולם – היא שאין שלום. אצל שלמה המלך היתה מנוחה והיה שלום, מה שלא היה אצל דוד אף שלמעלה משלמה. שלמה הוא ידידיה והיה שלום בימיו. כעת אומר שכדי לעשות שלום צריך להיות בבחינת תפארת, שאתה כולל את כל הקצוות, וצריך לעלות עד הכתר ולהמשיך משם את השפע מהרה. יש פה ווארט שאין 'תהליך שלום', כמו שקוראים לו כאן במדינה – שלום לא עובד ככה, מכאן משמע ששלום אמתי נפעל מיד. צריך לשם כך דרגה מאד גבוהה – צריך להיות ממוקם במקום של תפארת ולעלות עד לכתר, ומשם ממשיכים את השלום לכולם "עד מהרה". שלום בשלבים לא שוה הרבה. (שלום בית לוקח הרבה זמן, הרבה עבודה.) נברך את כולם שזה יהיה מהר – "עד מהרה ירוץ דברו". הפסקת אש יכולה להיות בשלבים, אבל ממש שלום הוא השראה אלקית – השראה שבאה פתאום. אפילו אם עבדו הרבה שנים על שלום בית, כנראה לא נגע ולא פגע בכלל, אלא לכל היותר קרתה הפסקת אש פה ושם. ברגע שזוכים להגיע למקור יש השראה שקורה מיד – "מלך שהשלום שלו", השראה אלקית.] ולזאת ככלות שלמה להתפלל מיד ואש ירדה מן השמים [אפשר לקשר לשלום בית – יש אש של איש ואש של אשה, והשרש הוא י-ה, מוחין שמעל העולם, שנמשכים בדרך "עד מהרה" כנ"ל.] שזהו הגילוי שהי' בבית המקדש שהוא בחי' גילוי אוא"ס שלמע' מסדר השתל', אבל מ"מ יש יתרון לתפלת אליעזר שנענה טרם שכלה לדבר [מה שלא כתוב בשלמה או במשה. באיזו זכות? חשבנו בתחלה שבזכות אברהם – היות ש"עבד אברהם אנכי", הכל שליחות של אברהם, אבל הוא אומר שלא זכה בשל היותו "שלוחו של אדם כמותו ממש" של אברהם, אלא בשל העובדה שהוא עושה שליחות עבור יצחק. גם חידוש חשוב, שלא בזכות אברהם אלא בזכות יצחק.] שזהו בזכותו של יצחק [שמדתו גבורה, שהיא תגבורת העצמות – בביטוי שלו – שממשיכה את השפע הכי מהר.] שהוא בחי' ["כחתן יוצא מחופתו", יצחק שהתחתן עם רבקה, שעליו כתוב:] ישיש כגבור לרוץ אורח [נמשך מ"ישיש", כתר, ששוה גם לאותיות המילוי של יצחק (יוד צדיק חית קוף). ריצה היא לשון רצון, אבל גם ברצון יש דרגות – מתחרים מי רץ הכי מהר. יש מי שזוכה בפרס העולמי, שרץ הכי מהר – יצחק אבינו.] שנמשכת ההמשכה בבחי' מהירות ביותר, ובזח"א דקל"ב ע"א הקשה והנה רבקה יוצאת באה מיבעי לי' מאי יוצאת דקוב"ה אפיק לה מכל אינון בני מתא דכולהו חייבין והיא יוצאת מכלל דלהון [הקב"ה הוציא אותה מכל בני העיר שלה, שכולם רשעים, והיא יוצאת מהכלל שלהם.], ותרד העינה כתיב בה"א [עם ה בסוף.] רזא איהו דאירעית תמן ביא דמרים כו' [ה-ה כאן היא סוד עמוק, שכאשר ירדה כאן לשאוב מים הזדמנה לרבקה הבאר של מרים. בהשגחה פרטית שייך לפרשת שבוע, כפי שדברנו אתמול על שירת הבאר. בפרשת השבוע יש את שירת הבאר, בארה של מרים. ב"שני" של הפרשה מרים גם מסתלקת. כל פרשת השבוע קשורה מאד למרים. אחרי פרה אדומה, שמטהרת את הפך החיים, מיד התורה מביאה את הדוגמה של מרים – אב-טיפוס של הסתלקות צדיק, שלא מטמאת אלא מטהרת. "ששי" – שני מהסוף – מסיים בשירת בארה של מרים. כאן כנראה, לפי הזהר, ההופעה הראשונה של באר מרים בתורה, בסיפור שידוך רבקה ויצחק על ידי אליעזר. רבקה יוצאת מכל הקליפות, יורדת העינה, ושם מזדמנת לה בארה של מרים. צריך לתת את הדעת על הענין. ], וצ"ל מה שהוקשה לו להזהר מ"ש יוצא גבי רבקה הלא גם בבנות העיר כתיב גם כן יוצאות וכמ"ש לפני זה ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים והיינו שיוצאות מן העיר אל המעין לשאוב ומהו הקושיא למה כתיב יוצאת כו' [מה החידוש ברבקה? כך כתוב בכל הבנות. צריך לומר שעל פי פשט הזהר מבין ש"יוצאות" ו"יוצאת" אינן אותה יציאה. יש מלה בתורה שהפשט שלה הוא בגשמיות ויש מלה שצריך להתעמק ולהבין שלא מדובר על הפעולה הגשמית אלא על משהו רוחני. בבנות העיר היציאה היא פשוטה, בגשמיות, ואצל רבקה "והנה רבקה יוצאת" ברוחניות. אפשר לדייק שעל בנות העיר לא כתוב "והנה" וברבקה כתוב "והנה רבקה יוצאת", שכבר רומז שזו יציאה אחרת, היא יוצאת מכל הקליפות, יוצאת מהעיר לגמרי, למעליותא. בסוף המאמר הוא יביא את הפסוק שאומרים בראש השנה – "ויצא כברק חצו". כתוב שרבקה היא אותיות הברק. רבק הוא אחד מהשרשים בלשון הקדש של צירופיו הם שרשים בעלי משמעות בלשון התנ"ך. על רבקה גופא יש כמה מהרמזים – כתוב בה "ויתרוצצו הבנים בקרבה", אותיות רבקה. רבקה אותיות הברק וגם אותיות הבקר – "הבקר אור", יש בבקר איזה ברק של אור. בשופרות של ראש השנה כתוב "ויצא כברק חצו", והוא יביא זאת כרמז של "והנה רבקה יוצאת" – היציאה מכל הקליפות היא גילוי של ברק שמבריק לפתע.], וגם צ"ל שייכות בירא דמרים לכאן [יתכן שכאן אולי הסיפור הראשון שיש בו רמז מובהק להופעת בארה של מרים, אבל לבאר יש קשר כבר למעשה בראשית – שלש האותיות הראשונות של המלה "בראשית" והמלה הבא, "ברא", הן אותיות באר. אמרנו שכבר שם מסתובבת בארה של מרים, "עלי באר ענו לה". בכל אופן, צריך להבין מה הענין של הזדמנות באר מרים כאן. מבינים שבארה של מרים הוא דבר שמזדמן, כמו איזה נס שקורה. דברו לפני כמה ימים על סנכרון – זו דוגמה לסנכרון, שפתאום מופיע בארה של מרים בתוך העין כשהיא יורדת אליו.], ועוד צ"ל למה בבנות העיר לא כתיב וירדו העינה וגבי רבקה כתיב ותרד העינה [עד כאן הכל על הפסוק "ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו'".].

קיצור. יקשה א) על דיוק נזה"ק דמילוי בקשת משה ושלמה הי' אחר גמר תפלתם ובקשת אליעזר נתמלאה עוד טרם כלה לדבר, ב) בבקשת אליעזר ומשה נאמר לשון דבור ובבקשת שלמה נא' לשון תפלה [אמרנו שאם שלמה הוא בינה מתאים שתופיע לשון תפלה – שרש התפלה, עבודה שבלב, הוא בבינה.], יבאר דנענו במענה פיהם ומורה על מהירות המילוי [מהירות המשכת השפע.], [על כך יש פסוק שאומרים בכל בקר בפסוד"ז:] השולח אמרתו ארץ במילוי הבקשות לאט, ועד מהרה ירוץ דברו מילוי הבקשה במהירות [והדוגמה לכך בחכמים, באמוראים,] כהא דרב יהודה (תענית כב ע"ב) בירידת גשמים [שכאשר חלץ נעלו מיד ירד הגשם, אפילו לא היה צריך לדבר.], ויבאר בטעם אדם נידון בכל יום [שצריך דין חדש האם השפע ירד הלאה, ולכן מתפללים.], ויתרון מילוי בקשת אליעזר [על בקשות משה ושלמה] מפני מעלת מדרי' יצחק גבו' תגבורת העצמות [שאליעזר הוא בא-כח של יצחק. הוא שליח אברהם, אבל פועל לטובת יצחק – בא כחו שמקדש לו אשה. הוא בא גם מכח יצחק, ומכחו "ויהי הוא טרם כלה לדבר". יצחק הוא עוצמה, תגבורת העצמות, ולכן כתוב "ישיש כגבור לרוץ אורח".].

[מסכם את המאמר הקודם לפני שנמשיך מחר בע"ה:] ולהבין זה ילהק"ת משנת"ל דתכלית הכל [תכלית עבודתנו בעולם הזה.] הוא עבודת הבירורים בהניצוצות דתהו שנפלו בשבה"כ דתהו ונתלבשו בדברים הגשמי' ואופן העלאתם הוא בדרך מלמטלמ"ע [צריך לעבוד, לטפס.] בהפרדת החומרי' הגסה ולבררם ולזככם [זו עבודת רוב האנשים, בירור מלמטה שמסיר את הפסולת – להיות מודע לגסות שלי, הגראבקייט שלי, ולנסות לברר ולזכך אותה, להסיר את הגסות שלי וגם הגסות של האוכל.] עד שיתבררו הניצוצות ומעלה אותם לשרשם, ויש שאופן הבירור מלמטלמ"ע [יש שתי בחינות בעבודה שבכללות היא מלמטה למעלה. בהמשך הוא יסביר שכל המדובר כאן הוא עבודת ימי החול, אבל גם בה יש שתי בחינות. יש מה שאדם עובד מלמטה, עובד לזכך ולהסיר את הגסות שלו ושל מה שעוסק בו כדי שיתגלה הניצוץ. זו עבודת רוב הנשמות, נשמות ד-בן, "זרע בהמה". יש עבודת שבימות החול עבודתן בכללות מלמטה למעלה, אבל יש להן גם ממד של מלמעלה למטה – המשכת אור עליון לסייע להם בבירור מלמטה למעלה.] הוא ע"י המשכת אור עליון לברר ולזכך את חומרי' העולם והוא ע"י האכילה ושתי' ברוחני' [האור הרוחני העליון המסייע הוא בתורה ומצוות.], דתורה נק' לחם ומצות הן שתי' אכלו ריעים לעילא באו"א [תורה] שתו ושכרו דודים לתתא בזו"ן [קיום המצוות.], ובכללות [מה שפועלות האכילהה והשתיה] הוא התקשרות אברי הגוף וכחות הנפש שנעשה ע"י התפשטות הבאה מאכו"ש ושעי"ז נעשה התכללות הכחות מה שמסייעים זל"ז להשתתף בפעולה א' [אצל אדם בריא בכל פעולה משתתפים כל האברים, כל הכחות – ההשתתפות הזו היא בהעלם, אבל היא קיימת, כי הדם סובב בכל האברים ויש התכללות כל הכחות בהעלם.] ויש אופן התכללות בהאברים וביותר בהאברים חיצוני' [בתנועה שלהם, שלא באה מהדם אלא] ע"י הרצון דבכללות הוא ההפרש בין פעולת המקיף דחי' [הדם, שפועל התכללות בהעלם.] לפעולת המקיף דיחידה [הרצון, שפועל דווקא התכללות גלויה בתנועה – כשאדם מזיז אצבע יש ממש התכללות כל אברי הגוף בתנועה בגלוי, "כל חי מתנועע". קשור כאן לאכילה ושתיה, שאכילה היא תורה, עיקר השפעת הדם, "זאת התורה אדם" בתחלת פרשת שבוע, א-דם, והשתיה היא המצוות, המקיף העליון שמגיע לחיצוניות האברים ועושה התכללות גלויה שיותר מההתכללות הנעלמת שבדם.] ויתרון מעלת קיום המצות בקבלת עול מלכות שמים דוקא [שממשיך את המקיף הרחוק, היחידה שבנפש, וגם זה קשור – אף שטרם הסביר – ל"עד מהרה ירוץ דברו", דווקא בזכות מצוות מעשיות. אם אדם רוצה שיתפלל ויענו לו מיד, ואפילו "טרם", זו עוד סבה לתת צדקה לפני התפלה. צדקה היא מצוה, כוללת כל המצוות, והיא מגלה את המקיף העליון שעושה התכללות בכל כחות הנפש. בפרט כאשר הצדקה היא במסירות נפש, כמו שהיה לפני כמה ימים ב"היום יום" שהצ"צ אמר למישהו שיתן לו צדקה אחרי התפלה, ואחר כך הבין שזהו יום השוק וצריך מיד את הכסף אז רץ לביתו והביא לו את הכסף, במאמץ, ואז זכה להתגלות היחידה שהתבטאה בכך שסבו התגלה לו. משם מקור הביטוי שצדקה פועלת "וצדקה תרומם גוי", שנעשים לבו ומחו זכים אלף פעמים ככה. זו גם סגולה ל"עד מהרה ירוץ דברו".].