סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (י)

ו' טבת תשמ"ה – ירושלים

פרק ח: בירור התפשטות היש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את הפרק השמיני והאחרון בשער "מלחמת היצר" בספר פרק סוד ה' ליראיו. תחילה הרב סקר את ארבע המדרגות בטול-ענוה-הכנעה-שפלות ובהקבלה לארבע דמויות של משה, יעקב ודוד, ובהמשך נתן כמה וכמה רמזים על מדרגות ודמויות אלו.

א.     ארבע המדרגות

בטול-ענוה-הכנעה-שפלות – משה-משה-יעקב-דוד

היום הגענו לפרק האחרון של הפרק הזה, בשער "מלחמת היצר", שהולך על פי מאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אם ניצחו מוטב וכו'"[ב]. ויש בזה ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות י-ה-ו-ה, מלמטה למעלה. ארבע מדרגות של ברור ותיקון היצר, כמו שהסברנו באריכות.

באמת חשבתי לגמור את זה לפני חנוכה, רציתי, אבל לא הספקנו. יצא בהשגחה פרטית, בגלל שהחודש הזה, חודש טבת, לפי ספר יצירה, הוא כנגד החוש של טבת, חוש הרוגז[ג]. לכל חודש יש חוש. כתוב שהחוש של טבת הוא חוש הכעס, חוש הרוגז. זהו הרוגז של הקדושה, ואיפה יש רוגז של קדושה? רק ב"מלחמת היצר". זה מה שחז"ל אומרים: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". יש רוגז אחד שהוא רוגז טוב, שהוא הרוגז נגד היצר.

לכן בהשגחה שהלימוד הזה נמשך לתוך חודש טבת, שנסיים אותו בחודש טבת, וחודש טבת הוא תיקון הרוגז. רק הרוגז הזה, ולא שום רוגז אחר, כמו שהרמב"ם אומר שמכל כעס אחר צריך להתרחק עד הקצה האחרון, "לא מיניה ולא מקצתיה"[ד]. יש שתי מדות שהרמב"ם אומר שצריך להתרחק מהן לגמרי: כעס וגאוה. אז צריך להתרחק לגמרי. רק כאן מותר ומצוה הכעס של "לעולם ירגיז אדם יצרו הטוב על יצר הרע". והתיקון הזה הוא של חודש טבת, כתוב.

בפרק ד', אם תראו את הציור של י-ה-ו-ה, הסברנו שארבע המדרגות של התיקון הן ארבע מדרגות של בטול, שבכל מדרגה יש שם בפני עצמו. מלמטה למעלה: שפלות-הכנעה-ענוה-בטול. בקיצור, שפלות היא שאדם משפיל את האגו, את הישות שלו; הכנעה זו הכנעת הגוף, מה שנקרא בלשון התניא אתכפיא; ענוה שהוא לא מחזיק טובה לעצמו, שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, וכל הדברים הטובים שהוא עושה הוא לא זוקף לזכות עצמו, זה נקרא ענוה. ככה מסבירים בחסידות; ובטול פרושו שהוא בכלל לא מרגיש את עצמו. בטול כאן הוא במובן העליון, של בטול במציאות.

עוד פעם, בטול במציאות הכוונה שהוא לא מרגיש את עצמו בכלל, רק את מציאות ה'; הענוה היא שהוא עושה הרבה דברים טובים ולא מחזיק טובה לעצמו. לא עשיתי שום דבר; הכנעה היא שהוא מכניע את הגוף, כמו שכתוב: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו' וכו'"[ה]. זה נקרא הכנעה, להכניע את הגוף; ושפלות היא כדי להשפיל. כל פעם שהוא מרגיש שהאגו שלו מתרומם, הוא משפיל אותו, להוריד את עצמו.

אחר כך, בפרק ז' (מה שנשאר לנו היום הוא רק להשלים את הפרק האחרון, פרק ח') הגענו לזה שארבע המדרגות האלה הן כנגד ארבעה שורשי נשמות. שתי המדרגות העליונות – בטול וענוה – הן כנגד משה רבינו, שתיהן, שתי בחינות לגבי משה, שעליהן כתוב בזוהר "משה משה – לא פסיק טעמא בגויהו"[ו]. במראה הסנה, כשה' פונה פעם ראשונה למשה רבינו, הוא אומר "משה משה", הוא קורא אותו פעמיים ואין שם "פסיק טעמא בגויהו", כמו שיש אצל אברהם ויעקב ושמואל. יש קו באמצע, זה נקרא "פסיק טעמא". רק אצל משה אין "פסיק טעמא". כתוב ששתי המדרגות של משה הן שתי מדרגות בנשמה שלו. השורש הראשון שלו הוא חכמה, חכמה היא י שבשם, בטול. על משה גם כתוב "משה זכה לבינה"[ז], שזכה לייחד את "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ח] – חכמה ובינה, וזו הענוה, על כך כתוב "והאיש משה ענו מאד"[ט]. משה הראשון בחינת בטול, ומשה השני בחינת ענוה. הוא מייחד אותם בתכלית.

אחר כך הכנעה היא בחינת יעקב. כתוב "משה מלגאו"[י], משה מבפנים. משה הוא העבודה הפנימית. "יעקב מלבר", יעקב הוא העבודה החיצונית שמתאימה או שמלבישה את עבודת משה מבפנים. יש מאמר מפורסם בזוהר, שמשה בפנים ויעקב בחוץ. על דרך החסידות הכוונה שיש עבודה אחת שיש לה שני ממדים: ממד פנימי וממד חיצוני. הממד הפנימי של העבודה, עבודת תיקון היֵשׁ, הפנימיות, שייכת למשה רבינו. יש בזה גם כן שתי מדרגות של בטול וענוה. זה מצד "הנסתרת להוי' אלהינו"[יא], י"ה הן "הנסתרֹת", זו עבודה פנימית. העבודה החיצונית, שהיא הכנעת הגוף והמדות הרעות, שייכת ליעקב. לכן כתוב בזוהר ש-יעקב אותיות י עקב, להמשיך את נקודת החכמה-בטול, עד הגוף הנקרא עקב.

אחר כך המדרגה האחרונה היא שפלות, היא שייכת לדוד המלך. דוד הוא אומר בפירוש "והייתי שפל בעיני"[יב], "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיניי", "אנכי תולעת ולא איש"[יג] וכו'. המלה שפלות מופיעה בפירוש אצל דוד, ולכן אצלנו[יד] שפלות היא פנימיות המלכות של הקדושה בכל מקום. פנימיות המלכות של הקדושה היא שפלות, מדת השפלות. על ידי שהוא משפיל את עצמו, משפיל את האגו, הוא גם כן מסוגל להשפיל את עצמו אל העם. המלך צריך לרדת אל העם, אל כל אחד ואחד. והדרך היחידה לרדת בפנימיות ולהרגיש בפנימיות את כל אחד ואחד, היא רק על ידי שפלות. על ידי שהוא משפיל את עצמו, וכך הוא גם יכול להשפיל כל אחד ואחד מהעם שלו.

"לעולם ירגיז..."

אם כן, יש פה ארבע מדרגות: משה-משה-יעקב-דוד, כנגד ארבע מדרגות של בטול: בטול-ענוה-הכנעה-שפלות. הן גם ארבע מדרגות המאמר "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", לעשות מלחמה עם היצר הרע, כפי שרש"י אומר. מי היה עושה מלחמה? דוד. הוא הלוחם נגד הרע, ולכן יש בו גבורות. כתוב שהוא אדמוני[טו], יש בו גבורות להרגיז את הטוב נגד הרע. "בנין המלכות מן הגבורות"[טז].

גם, עוד פעם, להרגיז את הטוב נגד הרע זה מתחיל מבפנים, שהוא מרגיז את עצמו נגד עצמו, כלומר, הטוב שבו נגד הרע שבו, "לעולם ירגיז אדם את יצר הטוב על יצר הרע".

אחר כך, המדרגה השניה היא "יעסוק בתורה". כתוב על "ירגיז": "אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה". "יעסוק בתורה" הוא בחינת יעקב, שעליו כתוב: "יעקב איש תם ישב אהלים"[יז], שיושב באוהלה של תורה.

אחר כך כתוב ש"אם ניצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע". הסברנו כאן באריכות לפי פירוש הרבי מאיז'ביץ, שקריאת שמע זו השוואה, להגיע למדרגת השוואה שכולם שווים. ובעבודה – השוואה שכולם שווים נקראת מחוֹל, קריאת שמע היא סוד המחול שהקב"ה יעשה לצדיקים, "ועמך כולם צדיקים"[יח]. ההשוואה הזאת, שאני לא עולה על אף אחד אחר, זו הענוה, היא המדרגה השניה של משה רבינו.

אחר כך כתוב "אם ניצחו – מוטב, אם לאו – יזכור לו את יום המיתה". "יום המיתה" הוא בטול במציאות, שהוא מת לגמרי, כמו שהסביר כאן באריכות. זו המדרגה השניה של משה רבינו. רק שהסברנו באריכות ש"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[יט], לכן גם אצל דוד יש מדרגה כזאת של "אמותה הפעם"[כ]. אצל דוד זה מה שכתוב עליו שהוא "בר נפלא"[כא], שהוא נפֶל, אין לו חיים עצמיים. בפנימיות הוא מרגיש את עצמו כל הזמן נופל, כלומר מת, ברגע הזה. בפנימיות יש לדוד קשר גם עם המדרגה העליונה של משה.

סדר בפנימיות וסדר בחיצוניות

עד כאן עשינו סקירה קצרה על כל הנושא עד עכשיו. מה שנשאר לנו הוא רק הפרק האחרון. [מה הכוונה "בר נפלי"?] הרגשה שהוא מת כל רגע. מה ההבדל? הסברנו זאת באריכות. ההבדל הוא ש"אמותה הפעם" שהרבי מאיז'ביץ הזכיר כאן הוא באמת המדרגה של "בר נפלא", שהוא מרגיש שהוא מת עכשיו, אז אם כן הוא 'אויס מציאות', הוא לא מציאות יותר בכלל, הוא בטל לגמרי, אז אין שום אחיזה להתפשטות היש שלו, שהוא קורא לה יצר.

אבל אמרנו שכל מה שהרבי מאיז'ביץ הסביר היה בחיצוניות, והמדרגות של משה-משה-יעקב-דוד כולן כמו על דרך חב"ד, בפנימיות. הבטול במציאות של משה הוא שפשוט לא מרגיש את עצמו, לא שמרגיש את עצמו מת. עוד פעם, כאן ה'דוד' הוא משפיל את עצמו כל הזמן  – שהיש מתרומם יש לו כח לתת לעצמו סטירת לחי, כמו שהסברנו, להשפיל את הגאוה. זה נקרא שפלות. אם הגאוה היא לא מצד הקדושה, כמובן. יש גם במלכות התנשאות חיצונית. אם יש בו שפלות בפנימיות, ממנה הוא בא אחר כך להתנשאות בחיצוניות, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[כב].

אז מה שכאן כתוב דוד – זהו הכח של דוד להילחם תמיד נגד היצר הרע, להשפיל את הגאוה. אבל יש מדרגה עליונה של דוד, וכך הרבי מאיז'ביץ הסביר את המדרגה העליונה, שהוא מרגיש שהוא מת לגמרי. ההרגשה הזאת שעכשיו, ברגע זה, הוא מת היא חיצוניות המדרגה העליונה. שם יש קשר לדוד המלך, זה נקרא "בר נפלא", שהוא נפל. מה שאין כן משה הוא פנימיות המדרגה הזאת. לא שהוא מרגיש שהוא מת עכשיו, ברגע זה, רק שפשוט הוא לא מרגיש את המציאות של עצמו כלל. זה נקרא בטול במציאות אמיתי.

אמרנו שבחיצוניות – הסברנו באריכות כשלמדנו בתחלה – אפשר להסביר את המדרגות האלה כנגד המרכבה, מלמטה למעלה. אפשר להסביר את זה: אברהם-יצחק-יעקב-דוד, בחיצוניות, שדוד יהיה העליון ואברהם התחתון. ובפנימיות הסדר הוא כך: משה-משה-יעקב-דוד. איך שהרבי מאיז'ביץ הסביר, הכל מתחיל ממרכבה הפוכה, דיברנו על זה. כאן, איך שאנחנו מסבירים על פי פנימיות, לפי חב"ד, הסדר הוא כזה: "משה משה לא פסיק טעמא בגויהו"-יעקב-דוד.

מעלת הענוה על הבטול

אם כן, אחרי כל ההסבר הזה – נשאר לנו רק הפרק האחרון, פרק ח'. הפרק הזה הוא פרק של רמזים. להבין את הסדר הפנימי שעכשיו הסברנו: משה-משה-יעקב-דוד. קודם כל, יוצא כאן, שיש שני יחודים. יחוד עליון של משה-משה – יחודא עילאה, יה; ויחוד תחתון של יעקב-דוד – וה.

וה הוא הגלוי. עוד פעם, אמרנו שיש עבודה חיצונית ויש עבודה פנימית. עבודה חיצונית זו שפלות והכנעה. בגלל שהיא שייכת לאגו שהוא מרגיש, לכל מערכת המדות הרעות שלו, וגם הגוף שלו, כל התיקון של הגוף והאגו והמדות הרעות, כל מה שמורגש ומודע לבן אדם, הכל נכלל בשפלות והכנעה. מה שאין כן ענוה היא כבר מדרגה מוסתרת. באמת לא להחזיק טובה לעצמך זה כמעט בטול, לכן היא מיוחדת עם בטול. ללמוד הרבה, לעשות הרבה דברים, ולעשות אותם בצורה כזאת שאני לא מחזיק טובה לעצמי כלל, כאילו שלא עשיתי שום דבר – זה לא דבר חיצוני, לא דבר שניתן להגדרה חיצונית בכלל, מה זה, איך אדם יכול להיות במצב כזה.

עוד פעם, ענוה היא להיות במצב תמידי שכל הזמן הוא עושה טוב, עושה מצוות, לומד תורה, ולא מחזיק טובה לעצמו. לא כתוב שהוא לא מרגיש את עצמו, כתוב רק שהוא לא מחזיק טובה לעצמו, "לא עשיתי שום דבר", הוא לא יותר טוב מאף אחד אחר. כתוב בחסידות[כג] שאפילו מגוי הוא לא מחזיק טובה לעצמו, אפילו לא יותר טוב מגוי, כך כתוב בפירוש בחסידות.

מדרגה כזאת היא מדרגה פנימית. אי אפשר להסביר אותה בחיצוניות. עוד פעם, הכנעה ושפלות אפשר להסביר בחיצוניות, ב-וה. אבל ענוה, אף על פי שהיא עדיין לא בטול במציאות, הוא מרגיש את עצמו, רק שהוא לא מרגיש שהוא עשה משהו מיוחד, שהוא יותר טוב ממישהו אחר, אף על פי שהוא עושה בשטף, כל הזמן הוא עושה דברים טובים.

כמובן, שאם הוא לא עושה בשטף דברים טובים, זה לא 'קונץ', זה לא אומר שום דבר, אם הוא הולך לישון. אבל כאן הכוונה כמו שהלשון של חז"ל היא ככה – "דלן באורייתא תמיד"[כד], שהוא לומד תורה כל הזמן, תדיר, "ולא מחזיק טיבותא לנפשיה", ולא מחזיק שום טובה לעצמו בכלל. וכתוב בגמרא שמי שיש לו מדרגה כזאת ראוי שתשרה עליו רוח הקודש. יש מאמר חז"ל שמי שהוא במדרגה כזאת, שכל הזמן לומד ולא מחזיק טובה לעצמו, כלומר, שלא מרגיש שהוא עשה שום דבר, ממילא הוא לא יותר טוב מאף אחד בזה שהוא כל הזמן לומד. לא כתוב שהוא לא מרגיש את עצמו, רק שראוי שתשרה עליו רוח הקודש.

להיות ראוי שתשרה עליו רוח הקודש זהו סימן שבאמת הוא במצב פנימי. הכוונה שלא ניתן להגדרה חיצונית בכלל, במצב שגובל בבטול, או שמתייחד עם בטול אמתי – זהו היחוד של בטול וענוה כאן.

יש בזה אפילו חידוש. אי הרגשת עצמו והחזקת טובה לעצמו כאילו תופסת את החבל משני הקצוות. באמת כתוב ש"משה זכה לבינה". "זכה לבינה" זה זכות, כאילו שעל ידי זכות הוא הגיע גם לבינה, שהיא ענוה כאן. אף על פי שהיא למטה מחכמה, שחכמה היא בטול במציאות לגמרי, בכל זאת יש בה חידוש שאין בחכמה. הרי בינה נקראת 'יש' לגבי חכמה. חכמה היא אין, אבל בינה היא יש שמיוחד עם חכמה, זה נקרא "נקודה בהיכלא"[כה], והוא לא מרגיש שום עליונות על אף אחד.

עוד פעם, יש בה חידוש אפילו לגבי חכמה, בגלל שחכמה היא פשוט אין, הוא לא כאן בכלל. אבל להיות כאן ולא להחזיק טובה לעצמו בכלל – יש בזה תיקון היש. הרי כתוב שאם אדם מסתלק מדבר הוא לא מתקן אותו. זה כלל גדול בחסידות. אם אתה מסתלק מהמערכת אתה לא יכול לתקן אותה, אתה לא כאן. ברגע שאדם מגיע לבטול אמיתי – הוא לא נמצא כאן בכלל, אז לא יתכן שהוא יתקן את המצב. מה שאין כן ענוה היא התיקון הכי גדול בגלל שהענו כאן ולא מחזיק טובה לעצמו. לכן זו זכות, אפילו למשה רבינו זה נחשב זכות, "זכה לבינה". הוא זכה לענוה מבטול, אף על פי שבטול יותר גבוה.

בטול וענוה לעומת הכנעה ושפלות

עוד פעם, אם כן, יש שתי מדרגות פנימיות, בטול וענוה, ויש לעומתן שתי מדרגות חיצוניות, הכנעה ושפלות. ואלו ארבעת הבירורים של היצר. שתי המדרגות העליונות הן בפנימיות משה-משה, "לא פסיק טעמא בגויהו"; וה-וה הם יעקב-דוד. קודם צריך לדבר על יעקב-דוד, לראות את הרמזים של היחוד ביניהם. יעקב-דוד כאן הם יחוד תפארת ומלכות, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

[שפלות היא לא עבודה פנימית?] זו לא עבודה נסתרת. הכל עבודה פנימית, אבל היא לא פנימית כמו בטול וענוה, בגלל שהיא מתעסקת עם המודע, עם המורגש. עוד פעם, ברגע שאתה מרגיש רוממות רוח, מה שנקרא גסות רוח, רוח גבוהה, הוא מיד משפיל את זה. ודאי שזה בפנים, אבל זה חיצוני לגמרי ביחס לְמה שנקרא בטול וענוה. הוא מתעסק עם דבר מודע, אפשר להגדיר ולהסביר בדיוק מה הוא עושה.

עוד פעם, אפשר בדיוק להסביר מה האדם עושה כשהוא נותן סטירת לחי לגאוה שלו ומשפיל את עצמו. זו לא תעלומה, זו עבודה, בוודאי שזו עבודה פנימית, כמו שהסברנו. אם האדם לא הגיע לעבודה הזאת הוא לא הגיע לשום דבר. זה הסף, הפתח, "זה השער להוי'"[כו]. אם הוא לא יכול לעשות כך לעצמו כל מה שהוא עושה בחיים לא שוה כלום, מבחינת עבודה. בכל זאת, זהו דבר מוגדר.

גם ההכנעה, שהוא עושה אתכפיא, כל צורות האתכפיא על פי חסידות שקראנו להן כאן הכנעה בדרך כלל, אתכפיא של הגוף, אתכפיא של המדות הרעות – כל הצורות נקראות כאן הכנעה. בתניא הוא קורא לזה "יגיעת בשר"[כז], כמו שהסברנו, הוא לא קורא לה יגיעת נפש. כל צורות ההכנעה הן "יגיעת בשר", לכן תפארת-יעקב נקרא גופא, "תפארת גופא"[כח]. זה עדיין גוף, אף על פי שזו עבודה פנימית להכניע את המדות הרעות, אבל זה נקרא עבודה עם הגוף.

לעומת זה, ענוה זו כבר נשמה. כמו שהאדם לא יכול להגדיר את הנשמה שלו, להרגיש אותה, כך אי אפשר להגדיר ענוה לעומת הכנעה ושפלות. הכנעה ושפלות הן "והנגלת לנו ולבנינו"[כט]. ענוה ובטול הם תעלומות, "הנסתרֹת לה' אלהינו".

[בענוה האדם מכיר את ערך עצמו, מעלותיו, הוא יודע שהוא אדם גדול?] נכון, הוא יודע את כל מה שהוא עושה, אבל הוא לא זוקף לזכות עצמו. הוא אומר לעצמו ככה: אם ה' היה נותן אותו סיוע, סיעתא דשמיא, למישהו אחר, הוא היה מבצע יותר טוב ממנו. הוא נשאר הכי ענו כל הזמן. הכל כח שאני מקבל מהקדוש ברוך הוא, ואני לא מצליח לנצל את הכחות, המתנות הטובות שה' נותן לי יותר טוב ממישהו אחר. להפך, אני מנצל אותם פחות. יש מושג היום יעילות, אמרנו שענוה קשורה עם הרגשת יעילות (efficiency), כמו מכונה, כמה שמכונה יותר מסובכת – היעילות על פי טבע פחותה, זה חוק בפיזיקה. כך אדם גדול, הוא מרגיש שככל שהוא יותר מסובך היעילות הכללית שלו פחותה ממישהו שיותר פשוט. זהו יסוד תפיסת הענוה, כמו הכלל-החוק היום בפיזיקה של היעילות.

שוב, אף על פי שאמרתי זאת, זה לא כל כך פשוט. בסופו של דבר היא מ"הנסתרת", שבפנים. בשביל להגיע למצב כזה, אפילו את המחשבה הזאת הוא צריך להפסיק לחשוב. הוא צריך להפסיק להכיר במחשבה הזאת. המחשבה הזאת צריכה להיכנס אצלו לתת מודע, לתוך הלב, שתהיה בדרך ממילא. לכן זה נקרא "הנסתרֹת".

עוד פעם, דבר שאתה צריך לחשוב עליו, כמו עבודות השפלות והכנעה – צריך כל הזמן לחשוב. כשאדם מרגיש גאוה, והוא צריך לתת לעצמו את סטירת הלחי, שזה נקרא שפלות, להשפיל את עצמו, אז הוא צריך לחשוב על כך. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". אבל כשהוא מגיע למדרגה של ענוה, מה כאן אמר הרבי מאיז'ביץ? איך הוא מגיע להשוואה? על ידי קריאת שמע. בקריאת שמע הוא חושב ומתבונן על משהו אחר לכאורה. הוא מתבונן על "הוי' אלהינו הוי' אחד"[ל]. מכך שהוא קורא קריאת שמע ואומר "הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא מגיע לענוה.

אם כן, זה לא דבר שהוא חושב עליו ישירות. יש הרבה דברים שכתוב בחסידות שהם מצב שקיים בלב, שהיום קוראים לו תת מודע, והוא לא יכול להיות מודע. לא טוב אם הוא יהיה מודע. לכן זה נקרא "הנסתרֹת". ענוה היא כבר בבחינת "הנסתֹרת". אף על פי שאני יכול קצת לתאר מהי, כמו שאני אומר שהוא לא מחזיק טובה לעצמו וכו' וכו'. בבטול האדם בכלל לא מרגיש את עצמו, הוא מדרגה של חכמה.

ב.     רמזי המדרגות

רמזי יעקב-דוד

אם כן, צריך קודם כל להסביר את שתי המדרגות וה, את היחוד שלהן, שהן המדרגות הנגלות, "והנגלֹת לנו ולבנינו", שכנגד יעקב-דוד. איך אנחנו רואים שהם זוג באמת, יעקב דוד?

קודם כל בחשבון. שוב, הפרק האחרון הוא של רמזים על פי חשבון:

יַעֲקֹב דָּוִד עוֹלֶה דָּוִד בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי [יעקב הוא 182, דוד הוא 14, וביחד הם 14 ברבוע],

כלומר, יעקב משלים את דוד לשלמות שלו. השלמות של כל דבר היא הרבוע שלו, מבחינת המספר. זה נקרא ההתכללות הפנימית, שכל הפרטים שבו מתכללים אחד בשני. זה נקרא רבוע. שלמות כל דבר היא הרבוע של עצמו. אז יש פה רמז ראשון, שיעקב ודוד יחד יוצא הרבוע של דוד. כלומר, יעקב משלים את דוד. במלים אחרות, יעקב הוא 14 פעמים 13, דוד פעמים אחד. יעקב עצמו שוה לדוד פעמים אחד, וכאשר מוסיפים את דוד בעצמו יוצא דוד פעמים דוד.

עוד רמז פשוט:

וְכֵן רָאשֵׁי תֵּבוֹת יַעֲקֹב דָּוִד עוֹלֶה דָּוִד [הם גם כן בגימטריא יד, שזה שוב דוד. מה לומדים משני הרמזים האלה?] לְלַמֵּד שֶׁיַּעֲקֹב מַשְׁלִים אֶת דָּוִד

יעקב הוא המשלים, כמו שז"א משלים את נוקבא, הזכר משלים את הנקבה. לא אומרים להפך, שהמקבל משלים את המשפיע. אומרים שהמשפיע משלים את המקבל. כך כאן, יעקב הוא המשלים. התפקיד שלו הוא להשלים את דוד.

(כַּיָּדוּעַ שֶׁסּוֹד הָרִבּוּעַ הוּא עִנְיַן הַהִתְכַּלְּלוּת הַשְׁלָמָה),

אם כן, יעקב מביא את דוד להתכללות ולהשלמה שלו. זה נקרא סוד ההתלבשות. רבוע תמיד בסוד התלבשות, כדי שדבר יגיע לרבוע, צריכה הפנימיות שלו להתלבש בתוכו. כאשר נשמה מתלבשת בתוך הגוף בשלמות מגלה הגוף את כל הרב-גווניות שלו, שדבר כלול בדבר, כל פרט כלול בכל הפרטים. בכל יחוד, כמו זכר ונקבה, וה, המשפיע צריך להתלבש בתוך המקבל, ואז הוא מביא את המקבל לשלמות. זה בדיוק מה שקורה כאן.

מספרי השתלשלות-התלבשות-השראה

עוד פעם, רבוע אצלנו הוא תמיד מספר של התלבשות. יש כלל גדול אצלנו בסוד המספרים: הרי בחסידות[לא] יש שלשה מושגים עיקריים – השתלשלות, התלבשות והשראה. בחכמת המספר השתלשלות נקראת מספרים משולשים: 1, 3, 6, 10, 15. סכום כל המספרים מ-1 עד מספר מסוים נקרא משולש. המספרים האלה הם מספרי השתלשלות. עצם המלה השתלשלות היא מלשון שלש. מספר משולש הוא 1 ועוד 2 ועוד 3 ועוד 4. כלומר, 1, 3, 6, 10, 15, 21. המספרים האלה הם מספרי ההשתלשלות.

יש מספרים של התלבשות. מספר של התלבשות הוא רבוע: 1, 4, 9, 16, 25 וכו'. אחר כך יש מספרים עוד יותר נעלמים, שנקראים מספרי השראה, שהם נקודה אמצעית של רבוע וגם של משולש, כמו המספר 5. המספר 5 הוא הנקודה האמצעית של 9, ו-9 הוא רבוע של 3 על 3. בדיוק אותו מספר, 5, הוא האמצע של משולש של 4, שיש לו 10 נקודות, לא 9 נקודות. מכל קרן זוית הנקודה האמצעית היא הנקודה החמישית.

אם תעשה 9 נקודות של רבוע, הנקודה החמישית היא 5. תעשה משולש של 4: 1, 2, 3, 4, תראה גם כן שהנקודה החמישית היא הנקודה האמצעית בכל זוית, אף על פי שבמשולש יש 10 נקודות, לא 9 נקודות. זה נקרא משולש של 4, בגלל שיש לך 4 מכל צד במרחקים שוים. מכל זוית, לא משנה איך תספור, לפי איזה סדר שאתה רוצה, הנקודה החמישית תהיה באמצע. לא בכל משולש ישנה נקודה אמצעית, רק בכל שלשה משולשים, בשלישי יש נקודה אמצעית. למשל, במשולש של 2 אין בכלל נקודה באמצע. במשולש של 3 אין נקודה באמצע. בנקודה של 4 יש נקודה באמצע, והיא הנקודה החמישית מכל קרן זוית.

אחר כך, אם תדלג בעוד שלשה מספרים משולשים תגיע למשולש של 7. במשולש של 7 יש 28 נקודות, ותראה שהנקודה האמצעית היא הנקודה ה-13. אף על פי ש-13 אינו החצי, לא האמצע של 28, הרבה פחות ממנו. אותו מספר 13 הוא גם הנקודה האמצעית ברבוע של 5 על 5. רבוע זה פשוט: אם יש לך רבוע של 5 על 5, 25 נקודות, הנקודה שבאמצע היא ה-13. לגבי רבוע זה פשוט, אבל גם במשולש זה אותו דבר, אם תעשה משולש של 7, לא של 5, תראה שהנקודה שבדיוק באמצע היא הנקודה ה-13 מכל פינה.

איך נוהגים המספרים האלה? הם סכום שני רבועים יחד. זה נותן "מספר השראה" או מספר של נקודה אמצעית. כלומר, 1 ו-4 הם 5; 4 ו-9 הם 13; 9 ו-16 הם 25; 16 ו-25 הם 41, וכך הלאה.

קודם אני אומר אותן, הנקודות האמצעיות הן כך: 1, 3, 6, 10, 15, 21 – אלו המשולשים. זה נקרא Pascal, לא עצרת. עצרת היא כפל, משולש הוא חיבור. עצרת הוא כפל: 1 כפול 2, כפול 3. כאן החיבור הוא ישר: 1 ועוד 2 ועוד 3 ועוד 4. כשתקח שנים מהמספרים האלה – 1, 3, 6, 10, 15, 21 – אחד אחרי השני ותחבר אותם יצא לך רבוע של הגדול.

כלומר, אם אני לוקח את המשולש של 3, שהוא 6, ואת המשולש של 4, שהוא 10, ביחד הם נותנים לי 16, שהוא הרבוע של 4. אם אני לוקח את המשולש של 4, שזה 10, ואת המשולש של 5, שזה 15, וביחד הם 25, שהוא הרבוע של 5, וכך הלאה. זה הכלל הפשוט. כל שני משולשים עושים רבוע. בציור זה פשוט מאד. זאת אומרת, אם תצייר רבוע יש לך בתוכו משולש של עצמו פלוס המשולש שלפניו. בצורה גיאומטרית זה דבר פשוט. שני משולשים, אחד אחרי השני הם מה שעושה רבוע.

בדיוק אותו דבר: אם תקח שני רבועים, אחד אחרי השני, תחבר אותם, יצא בהם "מספר השראה", זה נקרא, מספר של נקודה אמצעית. ומה המספרים האלה? 1, 5, 13, 25, 41, 61, עד תריג. תריג הוא מספר השראה. זה המיוחד של במספר זה בתורה. זהו מספר השראה ה-חי, "וחי בהם"[לב]. [מה יש אחרי תרי"ג?] אחרי תרי"ג יש עוד, עד אין סוף. גם שס"ה הוא מספר השראה. זה נקרא מספר מהסוג הזה – נקודה אמצעית.

למה הוא השראה? בגלל שמספר כזה הוא גם נקודה אמצעית ברבוע, והוא גם נקודה אמצעית במשולש אחר. עוד פעם, הנקודה האמצעית ברבוע של 3 היא הנקודה האמצעית במשולש של 4. הנקודה האמצעית ברבוע של 5 היא הנקודה האמצעית במשולש של 7, וכך הלאה. ברבוע זה עולה כל פעם 2, במשולש זה עולה כל פעם 3, מנקודה אמצעית לנקודה אמצעית. עוד פעם, 1 הוא הנקודה האמצעית של 1 ו-1, אחר כך 5 היא הנקודה האמצעית של 3 ו-4. אחר כך 13 היא הנקודה האמצעית של 25 ו-28, וכך הלאה. [מה הנוסחה לנקודה אמצעית?]  1)²﬩ (n﬩n².

כל פעם המספר עולה מאחד לשני במספרים משולשים. עוד פעם, הנקודה האמצעית ברבוע של 5 היא-היא הנקודה האמצעית במשולש של 7. אם אתה יודע לאיזה רבוע שייך המספר ממילא אתה יכול לדעת לאיזה משולש הוא שייך, בגלל שכל פעם הוא אחד יותר מהקודם, לפי הסדר.

עוד פעם, 3, לאיזה רבוע הוא שייך? זה פשוט. לפי הרבועים ככה אתה מוסיף את אותו מספר, מינוס 1, ואתה מקבל את מספר המשולש. עוד פעם, אם זהו הרבוע השני בסדרה, 3, צריך להוסיף 1 ואתה מקבל 4, משולש של 4. אם זהו הרבוע ששייך ל-5, שהוא השלישי בין הרבועים, צריך להוסיף 2 וזהו יהיה המשולש של 7. אם זהו הרבוע השלישי בסדרה, כאן יש רק את רבועי המספרים הלא-זוגיים, 7, ואתה מוסיף 3 ואתה מקבל 10. למשל, 25 הוא נקודה אמצעית ברבוע של 7 והנקודה האמצעית במשולש של 10, שהוא 55. זה פשוט. כל זה היה רק דרך אגב, שנבין את המושגים האלה כאן, מושגים בחסידות ומושגים מקבילים בחכמת חשבון פשוט.

יחוד המספר תרי"ג

למה אמרנו את כל זה? רק לומר שרבוע הוא מספר התלבשות, והתלבשות נקראת זיווג של שני פרצופים. מה זו השראה? חופה, כמו אחד שחופה על שנים. מהם השתלשלות, התלבשות והשראה על פי פשט? השתלשלות היא דבר שבעצמו מתפתח, אבולוציה, 1, 2, 3, עילה ועלול, זה נקרא השתלשלות. מה זו התלבשות? שפרצוף מזדווג עם פרצוף, פרצוף נכנס לתוך פרצוף, ועושה רבוע בפרצוף החיצוני. התלבשות מתגלה בסוד הרבוע, שנקרא שלמות החיצון. מה זה השראה? שיש אור אחד שחופה-שורה על גבי שנים על מנת לעשות יחוד ביניהם, כמו חופה שמייחדת חתן וכלה בתוכה. זה מצד אמא.

לכן בדרך כלל מספרי ההשתלשלות הם מצד המלכות בפני עצמה. למשל, מספר מלכות הוא מספר משולש, המשולש של 31. חסד גבורה תפארת ביחד הם מספר מרובע, 37 בריבוע. בינה למשל, במספר קטן היא מספר השראה, 13. אחר כך יש משהו יותר גבוה מכל המספרים האלה, שזה נקרא מספרים ראשוניים, והוא שייך לחכמה.

עוד פעם, יש שלשה סוגי מספרים שנקראים אלגבריים, מספרים שאפשר לכתוב להם נוסחה, והם המשולשים והריבועים והנקודות האמצעיות האלה. יש דבר שלא ניתן לפתרון בנוסחה, והוא עוד יותר יסודי מכולם, שנקרא מספרים ראשוניים. הוא שייך לחכמה. לכן יש יותר אחוז של ראשוניים בתוך מספרי ההשראה, הרבה יותר ללא ערך מאשר במספרים הריבועים והמשולשים.

עוד פעם, במשולשים וריבועים לא יתכן בכלל מספר ראשוני אחרי 1. מספר משולש או מספר ריבוע, לפי עצם ההגדרה שלו, אחרי 1 לריבוע ואחרי 3 של משולש, אין עוד מספר ראשוני שהוא משולש או ריבוע. מה שאין כן במספרי ההשראה האלה יש אחוז עצום של ראשוניים. למשל, תריג הוא גם מספר השראה וגם מספר ראשוני, ובתור מספר השראה הוא ה-18, ומתוך ה-18 מספרי ההשראה יש עשר ראשוניים, שזה אחוז לא רגיל, מי שמכיר את זה. יותר מ-50 אחוז, 10 מתוך 18 עד תריג הם ראשוניים, כלומר 1, 5, 13, 41, 61, 113, אחר כך 181, 421. כולם מספרי השראה שהם ראשוניים. תריג הוא העשירי.

הנוסחה שיש בה אחוז הכי גדול של ראשוניים, ובנוסחה אחרת לא יתכן ראשוניים בכלל, היא הנוסחה הזאת של הראשוניים, שהיא יחוד שני ריבועים יחד. שוב, הכי חשוב בסדרה הזאת הוא המספר תריג, כידוע זהו המספר הכי חשוב בתורה, שהוא גם ראשוני וגם מספר השראה. זה מספר השראה לריבוע כזה שעצם הריבוע הוא משולש, זה גם כן דבר מיוחד. זאת אומרת, במספר תריג יש בעצם את כל ארבע מדרגות אלה, רק במספר תרי"ג, לא בשום מספר אחר חוץ מ-1. אין מספר – לפי עכשיו מה שהסברנו – שהוא כל כך מושלם יותר מהמספר תרי"ג, שיש בו את כל המדרגות יחד, חוץ מהמספר 1.

הקשר בין יעקב ודוד

כל זה רק רציתי לומר שכאשר יש יחוד, כמו כאן יחוד זו"ן, שפועל ריבוע בחיצוני. זו התופעה של יעקב ודוד שמזדווגים. זה מה שכתוב כאן:

בְּסוֹד יִחוּד קוֹל וְדִבּוּר.

יעקב נקרא קול, "הקֹל קֹל יעקב"[לג], ודוד הוא הדיבור, "בדבר מלך שלטון"[לד]. הדיבור הוא עולם המלכות והקול הוא ז"א שמשפיע במלכות. קול ודיבור שניהם נגלים, לכן הם כנגד "והנגלֹת". אם כן, מזה יוצא שתיקון הקול הוא על ידי ההכנעה ותיקון הדיבור הוא על ידי שפלות.

יָד זוֹ [מראשי התבות] הוּא סוֹד "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו",

כתוב שהיד של יעקב – הרי ביעקב אין ד, יש לו רק י. זהו עוד רמז שעצם ה-י של יעקב מרמזת ליד. חוץ מזה שיד ראשי תיבות יעקב דוד – למה יש לו י בשם שלו? גם כתוב בפירוש בתורה: "וידו אחזת בעקב עשו"[לה]. כל השם יעקב הוא היד שלו שאוחזת בעקב של עשו.

אם כן, בפירוש ה-י של יעקב היא יד, היא כוללת את ה-ד של דוד. רק שביעקב היא נעלם. אחר כך ה-ד מתגלה בדוד. עוד פעם, "וידו אחזת בעקב עשו" נאמר על יעקב, שיש לו יד, יד היא דוד. ה-י של יעקב עצמו. והעקב שצריך לתקן הוא עקב של עשו.

שֶׁהֲרֵי דָּוִד הָיָה "אַדְמוֹנִי",

לפי זה משמע שהשורש של דוד גם קשור עם עשו, רק שדוד הוא הפנימיות של עשו. באמת כך כתוב בפירוש בזוהר[לו]. עוד פעם, יש יד-עקב, וה-ד של דוד היא בין ה-י של יעקב לבין העקב שבו. כלומר, מצד אחד היא שייך ל-י, שזו החכמה-הקדושה של יעקב. מצד שני, זה מה שנאחז, על זה כתוב "אֹחזת", הכח לאחוז בעקב של עשו הוא גם דוד. ועל אחיזה, הכח להחזיק-לאחוז משהו, כתוב "מצא מין את מינו"[לז]. צריך להיות קשור אתו, כלול בו. אם כן, יש באמת קשר בין דוד לבין עשו. חז"ל אומרים את זה בפירוש[לח], שרק על שניהם כתוב אדמוני. יש מאמר בפירוש שדוד הוא קשור או שמרמז לעשו,

שֶׁנִּדְמֶה לְעֵשָׂו — אֱדוֹם — כַּמְּבֹאָר בספה"ק.

למשל, האדמוני של דוד המלך כתוב "אדמוני עם יפה עינים"[לט]. "יפה עינים" הוא הקשר ל-י. ה-י של יעקב היא בחינת עינים, עין יעקב.

וּבְדָוִד נִתְבָּרֵר הַטּוֹב שֶׁבּוֹ [הטוב שבאדום שהוא הטוב של עשו, נתברר על ידי דוד]:

וְזֶהוּ "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" — שְׁנֵיהֶם נִמְסְרוּ לְיַעֲקֹב, כַּמְּבֹאָר בדא"ח, בְּסוֹד יַעֲקֹב דָּוִד.

כשיצחק אבינו ברך את יעקב, הוא אמר לו "הקל קול יעקב והידים ידי עשו", וכתוב שבזה הוא נתן ליעקב גם את הקול ששייך לו, וגם את הידיים ששייכות לעשו. הכל הוא נתן ליעקב. לפי זה יוצא שהידים של עשו הן דוד. לכן יד היא גם שווה דוד. הכל עכשיו נמשך ומתייחד עם יעקב. וזה היחוד של יעקב-דוד, בגימטריא דוד בריבוע.

כל זה היה רמז על היחוד התחתון כאן, וה, יעקב-דוד. עשו זה שלום.

חי מצד יעקב, קים מצד משה

אם נסתכל על שלשת האישים שנאמרו כאן, בלי להכפיל את משה פעמיים, רק משה-יעקב-דוד, שלשתם, שתי מדרגות הנסתרות הן בחינת משה הסברנו.

מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד [ביחד בדיוק] עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל

זה רמז חשוב, מפורסם, שבעם ישראל יש שלש מדרגות, כמו שיש בכל דבר בקבלה כתוב יש פנימיות ואמצעיות וחיצוניות. כתוב שעם ישראל, הפנימיות היא משה, והממוצע-האמצעיות הוא יעקב, והחיצוניות היא דוד. המשיח הוא משה-דוד, רק שמי שמחבר אותם הוא יעקב. כמו במאמר שהבאנו קודם, "יעקב מלבר ומשה מלגאו". לכן ישראל עולה שלשתם משה-יעקב-דוד. (מֹשֶׁה מִלְגַו וְיַעֲקֹב מִלְּבַר וְדָוִד מַלְבִּישׁוֹ).

דוד מלביש את הגוף של יעקב. עוד פעם, יעקב נקרא הגוף, "תפארת גופא", ומשה הוא כמו הנשמה.

וְזֶהוּ "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם", עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּתוֹ לְמֹשֶׁה יַעֲקֹב — "חַי" מִצַּד יַעֲקֹב ("וַיְחִי יַעֲקֹב") "וְקַיָּם" מִצַּד מֹשֶׁה ("וַיָּקָם מֹשֶׁה") וָדָ"ל.

על דוד כתוב שהוא "חי וקים"[מ], ומובא ש"חי" הוא מקבל מהיסוד. לפעמים כתוב ש"חי" הוא מקבל מיוסף, שנקרא היסוד, אבל בשורש שלו הוא מקבל אותו מיעקב. על יעקב כתוב "יעקב לא מת"[מא]. כתוב "תתן אמת ליעקב"[מב]. אמת היא דבר נצחי, שלא נפסד אף פעם. לכן הרמז אומר ש"אמת ליעקב" אותיות "יעקב לא מת". "יעקב לא מת" שהוא "תתן אמת ליעקב" נמשך לדוד, וממנו דוד "חי".

עוד פעם, דוד בפני עצמו כל הזמן מת. בדיוק ההפך מ"דוד מלך ישראל חי וקים". כמו שאמרנו קודם, דוד מצד עצמו הוא "בר נפלא", הוא מת כל הזמן, כל רגע. [למה כתוב שהוא עץ החיים?] הוא לא עץ החיים, הוא עץ הדעת, דוד, מלכות. [יוסף הוא עץ הדעת] להפך, יוסף הוא "עץ החיים", ודוד הוא עץ הדעת. עץ החיים יותר גבוה מעץ הדעת. כך בפירוש בכל החסידות. דבר פשוט, יש על זה אגרת שלמה בספר התניא[מג], שהמלכות היא "עץ הדעת טוב ורע". בפשטות דוד הוא המלכות "עץ הדעת טוב ורע", כמו שכתוב בפירוש, ויוסף הוא ה"חי", הוא נקרא "בן איש חי".

באמת, הוא "בן איש חי" בגלל שעיקר ה"חי" הוא יעקב. היסוד בקבלה נקרא "בן איש חי"[מד]. [אבל דוד נחשב נפל-מת?] זה בדיוק מה שעכשיו אנחנו מסבירים, ש"חי" הוא לא מצד עצמו. גם "קים", כל שכן שאינו מצד עצמו, "חי" הוא מצד יעקב. מה שמקבל מיעקב או מיעקב-יוסף הוא חי. מה שהוא מקבל ממשה הוא עוד יותר נעלם. יעקב לגבי דוד הוא התלבשות, כמו שהסברנו, שדוד הוא הלבוש ויעקב הוא הגוף שמתלבש בתוכו, בתוך הלבוש, ומשה, שהוא הנשמה, הוא בבחינת השראה ביחס לדוד. ביחס ליעקב, משה גם מתלבש ביעקב, וביחס לדוד הוא בבחינת השראה.

זה נקרא "הולך בתם"[מה]. יש סוד בקבלה על פי הפסוק במשלי "הולך בתם ילך בטח". בתם – בינה-תפארת-מלכות. רק שבתוך בינה יש ממילא גם חכמה, זה "משה משה לא פסיק טעמא בגויהו". אבל מה ששורה על גבי היחוד של יעקב-דוד הוא בינה, אמא, האם מרחפת על הבנים. לכן כתוב שמקור הנשמות הוא אמא, האם.

[לפעמים  כותבים 'דויד' עם י] דויד ב-י, לפי ההסבר שעכשיו הסברנו, אפשר להסביר שכאשר יעקב מתייחד בו כותבים אותו עם י. זה ה-י של יעקב שנכנס בתוכו, זה היד. מתי כותבים את דויד עם י? בכל ספר דברי הימים ובכמה נביאים, כמו בספר זכריהו ועוד כמה מקומות, כותבים את דויד ב-י. על פי פשט זה בשביל השבח של דוד. בספר דברי הימים רוצים לשבח את דוד, כל הספר נכתב לשבחו של דוד המלך, לכן כותבים אותו עם י. וגם לעתיד, בספר זכריה מדבר לעתיד לבוא, על דוד שיהיה, אז גם כן כותבים דויד עם י. זה באמת על שם היחוד שהוא חי, כמו שכתוב "ימותו ולא בחכמה"[מו]. השורש של ה-י הזאת הוא חכמה, רק שהארת החכמה שמאירה דרך ז"א, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל, שהיא פרצוף יעקב. עוד פעם, יעקב הוא חכמה שמאירה דרך ז"א.

זה ההסבר של פרצוף יעקב. וכאשר ה-י הזאת מתגלה בתוך דויד, אז דויד הוא באמת "חי וקים". ה-י הזאת היא ה"חי וקים" שלו. דוד בלי ה-י הוא לא "חי וקים" מצד עצמו. גם אפשר לומר עליו "דוד מלך ישראל חי וקים". אבל רק דוד בפני עצמו הוא ה"בר נפלא", הנפל. והוא מקבל את החיות מהאבות. ומי המובחר של האבות? יעקב. וכתוב שבהעלם הוא מקבל גם ממשה חיות. יש לדוד שלש מדרגות של חיות. פעם אחת כתוב שהוא מקבל מאדם הראשון חיות, שבעים שנה. אבל זה רק שייך לעצמו, עדיין בגדר השתלשלות. חיות בבחינת התלבשות הוא מקבל מהאבות בכלל ומיעקב בפרט. והחיות בבחינת השראה, שזה נקרא "קים", כמו שנסביר תכף, זה הוא מקבל ממשה.

עוד פעם, "חי" מקבל דוד מצד יעקב, שעל זה כתוב "ויחי יעקב"[מז]. חי הולך יחד עם יעקב. חוץ מזה שכתוב ש"יעקב לא מת", "אמת ליעקב", המלה "ויחי" כתובה לגבי יעקב. אין פסוק כזה לגבי משה, 'ויחי משה'. התורה מדגישה שחיות היא הגילוי של יעקב אבינו. באמת כל זמן שיוסף היה נסתר ממנו, הוא לא חי, הוא לא הרגיש את החיות, רק ברגע שהוא מתבשר מיוסף, שיוסף חי, עוד פעם, החיות של יעקב תלויה בחיות של יוסף. יש הרבה מאמרי חסידות על זה, גם כן על דרך העבודה הפשוטה, יש גם שיחות מהרבי שליט"א על כך שהחיות – זה שיעקב ירגיש את עצמו חי – תלויה בזה שיוסף חי, כמו שרואים בתורה. ברגע שהוא מתבשר ש"עוד יוסף חי"[מח], אז "ותחי רוח יעקב אביהם".

אחר כך, הפסוק הזה שהבאתי, הוא לא אחרי שהוא שמע שיוסף חי. הוא אחר כך, זה פרשת השבוע. בפרשת השבוע שעכשיו הולכים לקרוא, פרשת ויחי, המלה הזאת "ויחי" היא שם של פרשה שלמה בתורה, פרשה של השבוע הזו. יש פרשה שלמה שנקראת "ויחי". אם זה שם של פרשה זו קביעות גדולה, שכל המושג "ויחי" שייך ליעקב, "ויחי יעקב". ואיפה כתוב "ויחי יעקב"? "בארץ מצרים". שאפילו בתוך הגלות, בתוך המצרים, יש לו חיות עצמית וחיות על מנת להחיות, וחיים טובים. לכן כתוב שהוא חי שם טוב שנים, שאפילו בתוך המצרים יש לו בחינת חי וטוב, זה שהוא חי, אפילו בתוך מצרים, כמו שקוראים עכשיו, נמשך לדוד, בבחינת "דוד מלך ישראל חי".

לגבי הענין של "קים", כתוב בחסידות שקיום יותר נעלם מחי[מט]. קיום הוא אור מקיף שמקיים את הרצוא ושוב של החי. זה הכלל בכל מקום, למדנו אותו הרבה פעמים. חי זה רצוא ושוב, "והחיות רצוא ושוב"[נ]. אבל כשיש דבר שרץ ושב, הוא יכול להסתלק. מי עושה שכל פעם הוא ישוב ושילך "תמידין כסדרם"[נא]? הכוונה שהתהליך הזה יחזור על עצמו חלילה כל פעם? כתוב שבכל מצב חי צריך להיות כח נעלם ששומר את הרצוא והשוב של החי ומסדר את התנועה ההדדית של רצוא ושוב. כלומר, שברגע שהרצוא מספיק, הוא מחזיר אותו, ברגע שהשוב מספיק, הוא מתחיל שוב פעם רצוא. הכח שמסדר את התנועה ההדדית, זה נקרא קיום, כח הקיום. עוד פעם, הקיום הוא כח מקיף, אור מקיף ששומר על הרצוא ושוב של החי. זה כלל גדול בחסידות.

הקיום הזה בא מצד משה. משה הוא סוד הקיום בכלל של עם ישראל. על משה כתוב הפסוק "ויקם משה"[נב], לגבי המשכן. כתוב שכל מעשי ידיו של משה רבינו קיימים לעולם, יש מאמר חז"ל[נג]. מה שמשה עשה – הדבר קיים, לא רק שהוא חי. יכול להיות דבר חי ולא קיים לעולם. הרי רוב הדברים החיים בעולם הם חיים ומתים, לא קיימים לעולם. כתוב שמשה רבינו, כל מה שהוא נגע, הדבר קיים ולא יחול בו הפסד. ברגע שמשה רבינו עושה משהו, הוא משרה על אותו דבר קיום אמיתי, קיום נצחי, וזה יותר מחיות.

רק מה, יש באמת קיום הגוף, אפילו שזה לא חי. קיום מכיוון שזה מקיף, יש קיום הנשמה ויש גם קיום הגוף. כמו מעשי ידיו של משה רבינו על פי פשט, הם לא דבר חי, הם דבר מת, דבר דומם לכאורה, לפי מראית עין. אף על פי כן, יש כלל גדול בטבע ש"כל הווה נפסד"[נד]. אם זה היה דבר גשמי סתם, במשך הזמן הוא היה צריך להיפסד. אנטרופיה זה נקרא, "כל הווה נפסד", ואם יש איזה כח של משה רבינו שהוא נוגע בו שהוא קיים לעד, הוא כמו גוף של צדיק, שאפילו לאחר ההסתלקות, אחרי המות, הגוף קיים.

זה מה שכתוב, גם בספר התניא, קראנו לפני כמה ימים בשיעור חת"ת, שיש קיום מצד הגוף. זאת אומרת, קיום הוא מושג לגבי החיות, וגם כן יש קיום לגבי הגוף. מכאן גופא אנחנו לומדים שקיום הוא כח שכולל גם את הפנימיות וגם את החיצוניות. זאת אומרת שהוא חופה על הכל. יש מושג קיום לגבי הפנימיות, שהיא נקראת חיות, ויש מושג קיום לגבי הגוף בעצמו, שזו החיצוניות.

הקיום בא ממשה. אפשר לומר שהקיום של החיות בא ממשה העליון כאן. הרי כאן יש לנו שני "משה". הקיום נקרא שמשה לקח "את עצמות יוסף עמו"[נה]. הוא הכניס בהן את הקיום, מצד משה. שוב, כתוב שקיום הולך גם על הנשמה וגם על הגוף. קיום מצד הנשמה אפשר לשייך למשה העליון כאן. לכן כתוב "חיוהי", ששורש "חיוהי", חיות, הוא בחכמה, ושורש "גרמוהי", שזה כלים, הגוף, הוא בבינה. אפשר להסביר שהכוונה קיום בשתי מדרגות: שיש קיום של חיות שבא מחכמה, ויש קיום של גוף שבא מבינה. אחר כך החיות עצמה היא ו שבשם, והגוף עצמו הוא ה תתאה שבשם.

משה-יעקב-דוד – נשמה-גוף-לבוש

שוב, דוד בפני עצמו הוא רק גוף, הוא בר-נפלא. את ה"חי" הוא מקבל מיעקב, ואת ה"קים" – שהכוונה כאן כפולה, שגם החי קיים וגם הוא קיים – ממשה, בגלל שעל משה נאמר "ויקם משה את המשכן".

[רש"י מדגיש את הקשר בין יעקב ודוד] זה גם הצד השוה ביניהם. רק ששוב, אצל יעקב אחרי שהוא מת כתוב שהוא לא מת, "יעקב אבינו לא מת". ויש באמת צד שוה ביניהם, יחוד ביניהם. זה שהוא לא מת, הוא המשיך זאת גם בדוד. דוד אמר על עצמו לפני שהוא מת ש"אנכי הלך בדרך כל הארץ"[נו]. כלומר, הוא בעצמו שייך למות, שהוא קרא לזה "דרך כל הארץ", כמבואר בחסידות, דיברנו פעם. זה שייך לו בעצם.

הבעל שם טוב אמר[נז] שגם אצלו, אצל הבעל שם טוב, הוא רוצה לקיים את הענין של ללכת בדרך כל הארץ, למות כפשוטו. זה בגלל שהבעל שם טוב הוא ניצוץ של דוד, כתוב, הוא גלגול של דוד המלך, מה שאין כן "למות ולחיות" היינו יעקב, שהוא כביכול מת, אבל כתוב שהוא לא מת, ש"יעקב אבינו לא מת". הוא מייחד ומקשר את החיות שלו בדוד, ולכן כתוב שגם "דוד מלך ישראל חי וקים".

מתי באמת אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" בסידור? בקידוש לבנה. זו היתה סיסמה של חז"ל בקידוש הלבנה. לא רק בסידור, זה בגמרא מופיע, בראש השנה, שככה היו אומרים כשראו את הלבנה פעם ראשונה, היתה סיסמה: "דוד מלך ישראל חי וקים". מה המציאות? שאחרי שהלבנה, אחרי שהירח נעלם, הוא נולד מחדש, ואז אנחנו אומרים: "דוד מלך ישראל חי וקים". ה"חי וקים" של דוד הוא דבר שיש בו מחזור של התעלמות, שהדבר נעלם לגמרי, עד שנדמה שהוא מת לגמרי, ופתאום רואים אותו חדש, שהוא חי וקים.

מה שאין כן אצל יעקב, זה לא כך. יעקב לא מתעלם ונולד, רק שהוא הוא חי, "יעקב לא מת". זאת אומרת, זה לא חידוש. אצל דוד זהו חידוש, לכן זה "חודש" – חודש מלשון חידוש, חידוש כל פעם שאני רואה מחדש שאף על פי שהיה נדמה לי שהוא איננו, "דוד מלך ישראל חי וקים".

דוד נקרא "בר נפלא" כי כל הזמן אין לו חיות, כל רגע הוא מת, לא "ויקרבו ימיו למות". "בר נפלא" הכוונה שהיה צריך למות ברגע שהוא נולד, הוא לא היה צריך להיוולד בכלל. ממילא כל רגע בחיים זה נס, בגלל שכל רגע הוא היה צריך למות.

מה יצא לנו? שמשה-יעקב-דוד – שווה לישראל. בישראל יש משה בפנים – נשמה, ויעקב – גוף, ודוד – לבוש. ודוד הוא "חי וקים" על ידי יעקב ומשה – חי מיעקב וקים ממשה.

משה שקול כנגד כל ישראל

וְהִנֵּה אָמְרוּ רז"ל שֶׁמֹּשֶׁה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל,

זה מאמר חז"ל[נח] שמשה שקול כנגד כל ישראל. קודם אמרנו שישראל גם כן הוא משה, משה-יעקב-דוד. אז זה שחז"ל אומרים שיש משה אחד ש שקול כנגד כל ישראל, זאת אומרת שיש עוד משה. יש משה שבפני עצמו שקול כנגד ישראל ויש משה שהוא חלק מישראל. ברמז הקודם, שמשה-יעקב-דוד בגימטריא ישראל. אם אומרים לנו שיש משה ששקול כנגד כל ישראל ושיש משה אחד שהוא כנגד משה-יעקב-דוד – כנגד הכל, אז מי זה?

הַיְנוּ מֹשֶׁה בִּבְחִינָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה — מה — י שֶׁבַּשֵּׁם, [זה הסוד של י בשם הוי' בכל מקום. שה-י הוא ה-הוה] שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד ג' אוֹתִיּוֹת הֹוֶה שֶׁבַּשֵּׁם —

אמרנו כאן שיש מדרגה עליונה של משה, שהיא י שבשם, שהיא בחינת מ"ה, זו הפנימיות. זה ה"אבא מקנן באצילות", בלשון הקבלה. י היא הכח לתקן את כל עולם האצילות. והיא שקולה כנגד כל שלש האותיות הוה.

מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד (הַ"הֹוֶה" הוּא "מִיָּד" רָאשֵׁי תֵּבוֹת מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד,

יש אותיות הוה, והווה הוא דבר שהוא מיד, כל רגע. זה רמז, שמיד ראשי תיבות משה-יעקב-דוד. אז זה מה שאמרתי עכשיו, התהליך של ההווה, הוא מיד. יש מאמר חז"ל "מיד ולדורות"[נט]. שצריך להיות מיד, וצריך להמשיך זאת תמיד. זה נקרא "מיד ולדורות", כך הזכרנו פעם. יש הרבה פירושים. עוד פעם, יש מאמר חז"ל "מיד ולדורות". בעבודה, מה זה "מיד ולדורות"? שהמצב של מיד הוא מה שצריך להמשיך תמיד. זה נקרא הווה תמידי, שהמיד בעצמו יהיה לדורות. לא שיש דבר שצריך להיות עכשיו, וצריך אחר כך להמשיך את הדבר לדורות, אלא שמיד הוא לדורות. מיד עצמו, ההרגשה הזאת, היא מה שצריך להמשיך אותו הדורות. כל הזמן צריך להיות הווה, שנקרא מיד.

וְלָכֵן זִכְרוֹן יוֹם הַמִּיתָה שֶׁבִּבְחִינַת י שֶׁבַּשֵּׁם הוּא מִיָּד בַּהֹוֶה דַּוְקָא, בְּסוֹד יִחוּד י בְּ־ג אוֹתִיּוֹת הוה כַּנַ"ל) שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל.

במדרגות שאנחנו למדנו, הדבר שהכי בהווה זו המדרגה העליונה שהוא הסביר – הכל ממה שלמדנו מהרבי מאיז'ביץ – של "אמותה הפעם" ממש ברגע זה.

מכאן אנחנו מבינים ששורש ההווה בא מה-י. י היא הנקודה שמקיימת את ההווה תמיד, בדיוק כמו שכתוב בתניא[ס]. מה השימוש של ה-י לגבי הוה? כתוב בשער היחוד והאמונה ש-י היא על שם התמידיות של ה-הוה. כמו שהוא מסביר בשער היחוד והאמונה, מה שממשיך את ההוויה תמיד, שהוא אומר ששם התואר – יש שם עצם י-ה-ו-ה ויש שם תואר י-ה-ו-ה – הוא הויה תמידית, וה-י היא על שם התמידיות, כמו "ככה יעשה איוב כל הימים"[סא]. י משמשת לשון עתיד, אבל הכוונה עתיד שממשיך את ההווה תמיד. גם כאן, לפי ההסבר שהוא הסביר, תמידיות ההווה שייכת למדרגה העליונה – למות ברגע הזה – והיא שממשיכה שמחדירה את כל המדרגות הוה בהרגשת ההווה שלהן, שזה מיד.

אם כן, זה נקרא משה ששקול כנגד ישראל.

משה-משה-יעקב-דוד – ספר-סופר-סיפור

רמז נוסף, אם נכתוב את כל הארבעה, משה פעמיים:

מֹשֶׁה מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד עוֹלֶה [בגימטריא ביטוי חשוב בתורה[סב]] "בְּסֵפֶר מִלְחֶמֶת הוי'" [אלו הארבעה הם הסופרים שלוחמים את מלחמת ה'] לְרַמֵּז שֶׁכְּלָלוּת "מִלְחֶמֶת הוי'", מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר, הוּא "בְּסֵפֶר" [הסוד הזה נמצא בתוך הספר. מהו?], בְּסוֹד "וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים בְּסוֹפֵר וְסֵפֶר וּסִפּוּר". "סוֹפֵר" הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה הָרִאשׁוֹן, בְּחִינַת מָה (בְּסוֹד "אַיֵּה סוֹפֵר") [יש פסוק בישעיהו שאומר: "איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים"[סג]. והוא הסופר. כתוב שמשה הוא "ספרא רבה"[סד], הוא הסופר הגדול של התורה]. "סֵפֶר" [השני] הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה הַשֵּׁנִי [שהוא בינה]

כך כתוב בחסידות[סה], הוא זה חכמה וספר הוא בינה, סיפור הוא דעת. כתוב בתחילת ספר יצירה[סו] שה' ברא את עולמו בשלשה ספרים – סופר, ספר וסיפור – לפי גרסת רוב המקומות בחז"ל. סופר מצד חכמה, ספר מצד בינה וסיפור מצד דעת. זה נקרא "שלשה ספרים", רק שהשלושה ספרים הם סופר, ספר וסיפור. הסופר הוא בחינת משה במדרגה העליונה שלו. יש פסוק בישעיהו אומר: "איה סופר". הוא עדיין קשור עם הכתר. לפעמים כתוב שהסופר הוא בחכמה, אבל באמת זו חכמה סתימאה שבכתר. על כתר כתוב "איה".

(שְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַנָּ"ל הֵן "מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת").

יש מאמר חז"ל: "משה אמת ותורתו אמת"[סז]. "תורתו" היינו הספר שלו. "משה" היינו הוא עצמו, "תורתו" היינו הספר שהוא כתב. כשאומרים "משה אמת ותורתו אמת" זה כמו "משה משה לא פסיק טעמא בגויהו", או כמו "משה זכה לבינה". הזכיה של משה לתת לנו את התורה היא גופא בבחינת "משה זכה לבינה". ובעבודה זה כמו שאמרנו קודם, כמו שאחד שלומד תורה כל הזמן ולא מחזיק טובה לעצמו. זה משהו עמוק עכשיו. זה שמשה גופא זכה לתת לנו את התורה, זה בגלל הענוה שלו. כמו שלומדים בתחילת פרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני"[סח]. כתוב שסיני היא מדת הענוה[סט], לכן סיני עם הכולל בגימטריא ענוה. במדת הענוה משה זכה לתורה. ומהי מדת הענוה? ללמוד תורה בלי להחזיק טובה לעצמו. משה הוא הבטול, הוא זכה לקבל את התורה, בזכות הענוה. לכן שתי המדרגות שהסברנו קודם – בטול-ענוה – הן כמו "משה אמת ותורתו אמת". זה נקרא סופר-ספר, שהסופר אמת והספר אמת, והספר מקבלים את זה על ידי ענוה.

"סִפּוּר" הוּא בְּחִינַת יִחוּד קוֹל וְדִבּוּר —יַעֲקֹב וְדָוִד.

כתוב שסיפור הוא דעת. מה זה דעת? הכח לייחד וה. יש הרבה פעמים שכתוב שיש רק שלשה עמודים-יסודות – חב"ד – כמו כאן בתחילת ספר יצירה. לא כתוב ארבע אף פעם. בספר יצירה אין אף פעם ארבע, רק שלש. הרי ידוע שיש ארבעה יסודות. בספר יצירה רק כתוב שלשה יסודות, וכך הלאה. למה? בגלל שהשלישי, הדעת, הוא החיבור-היחוד של זו"ן. לפי ספר יצירה יש חכמה, בינה ודעת, ואין מלכות, וגם אין תפארת. למה? בגלל שהדעת היא גופא היחוד בין התפארת לבין המלכות. לכן הדעת כוללת שני מוחין בקבלה, ה חסדים ו-ה גבורות. בתפלין יש ארבעה בתים, כנגד י-ה-ו-ה, אף על פי שיש רק ג' מוחין – חכמה-בינה-דעת – בגלל שהדעת מתחלקת לשתים. ה חסדים שבדעת הם שורש הזכר, ה גבורות שבדעת הן שורש הנקבה, והדעת גופא היא הכח לחבר אותם. לכן דעת הוא מלשון "והאדם ידע את חוה"[ע], לשון התקשרות והתחברות[עא] בין זו"ן.

אם כן, גם בלשון חז"ל דיבור-סיפור הוא רמז לזיווג[עב]. עוד פעם, יש סופר, החכמה עצמה, ויש ספר, והם כמו "משה אמת ותורתו אמת" – שניהם מדרגות של משה. ואחר כך יש הסיפור. הסיפור הוא היחוד בין ו ו-ה, ואצלנו, לפי הלימוד שלנו כאן, הוא בין יעקב לדוד. זה הסיפור, הדו-שיח, היחוד והזיווג בין יעקב לדוד. "הקל קול יעקב והידים ידי עשו"[עג]. זה הסיפור. והסופר וספר זה משה-משה.

רמזי "בספר מלחמת ה'"

מה רצינו לומר בזה? שהמלחמה, מלחמת היצר, שיש בה ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה, כולה נכללת בסוד המלה "ספר", שיש בה שלש מדרגות: סופר-ספר-סיפור, שלש שהן ארבע. הכל להסביר את הגימטריא שכל ארבעתם – משה-משה-יעקב-דוד – עולים בגימטריא "בספר מלחמות הוי'". השער הזה נקרא "מלחמת היצר". באמת בחז"ל זהו המקום שכתוב "מלחמה" בעבודת ה', שאדם צריך להילחם עם היצר שלו, "לעולם ירגיז אדם וכו'". הדבר הזה שייך לספר, לכן כתוב "בספר מלחמת ה'". כלומר, שמלחמת ה' הוא סוד הספר. כתוב בספר יצירה שיש שלשה ממדים למושג "ספר"; הכל נקרא "ספר", אבל לספר יש שלשה ממדים: סופר-ספר-סיפור. והשלשה הם ארבע: סופר הוא משה, ספר הוא משה, והסיפור הוא יעקב-דוד.

"בְּסֵפֶר מִלְחֶמֶת" עוֹלֶה י פְּעָמִים אֱלֹקִים, שֵׁם הַדִּין וְהַמִּלְחָמָה [יש עשר פעמים אלהים ופעם אחת הוי'], וּשְׁלֵמוּת י פְּעָמִים אֱלֹקִים הַנָּ"ל נִמְתָּקִים בְּשֵׁם הוי' [הוי' ממתיק את הדין של אלהים] ע"י מֹשֶׁה מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד שֶׁבְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

יש לו את הנשמות האלה, כמו שכתוב "חלק הוי' עמו"[עד]. לכל יהודי יש "חלק הוי'". כתוב[עה] ש"חלק הוי'" כלול מכל המדרגות של י-ה-ו-ה. לפי ההסבר שלנו, יה היינו משה-משה, ו-וה היינו יעקב-דוד. לכל אחד יש את כל ארבע המדרגות האלה בתוך הנשמה שלו. והמדרגות האלה, כנגד י-ה-ו-ה, הן ממתיקות את עשר הפעמים דין, אבל הוא צריך בכל זאת להשתדל במלחמה, "בספר מלחמת", שזו מלחמת היצר.

משה-משה-יעקב-דוד-בטול-ענוה-הכנעה-שפלות – לב

וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר נְחַבֵּר מֹשֶׁה מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד לְבִטּוּל עֲנָוָה הַכְנָעָה שִׁפְלוּת יַעֲלֶה הַכֹּל ב אֲלָפִים ו־ל,

יש לנו כאן בשער הזה שתי מערכות עיקריות. יש את המלים: בטול-ענוה-הכנעה-שפלות, שקודם ראינו מה הן בגימטריא. זה היה בפרק ה', לגבי הגימטריא של ארבעתן, בטול-ענוה-הכנעה-שפלות, היה פרק שלם, פרק ה'. עכשיו למדנו על משה-משה-יעקב-דוד, ומה הגימטריא שלהם. מה אם נחבר את שתי המערכות האלה יחד? משה-משה-יעקב-דוד ובטול-ענוה-הכנעה-שפלות. הכל יחד בדיוק שוה ל-2030.

מה זה 2030? סוד גדול שכתוב בכל הקבלה: נעיצת סוף התורה בתחלה. זה הסוד של לב. התורה נגמרת עם ל של "ישראל", ומתחילה עם ב של "בראשית". ב של בראשית היא ב גדולה, ב רבתי, והיא שוה הרבה פעמים ל-2000, ולא ל-2. כלומר, סוף התורה, כשמחברים אותו עם ההתחלה, הוא לב, אבל לא ששווה ל-32, אלא ל-2030. 2030 זה עשר פעמים ברא. ברא של "בראשית", ברא. מספר זה גם קשור לחן. כמה פעמים חן זה שוה? לה פעמים חן, כמו שכתוב כאן בהמשך. כתוב "חן חן לה"[עו], שייך לחנוכה. "חן לה" אותיות נחלה. המספר הזה, 2030, סוף התורה והתחלת התורה, הוא "חן לה, כמו שכתוב כאן בהמשך.

בְּסוֹד נְעִיצַת סוֹף הַתּוֹרָה בִּתְחִלָּתָהּ, שֶׁהֲרֵי ב רַבָּתִי דְּ"בְּרֵאשִׁית" עוֹלָה ב אֲלָפִים, וְ־ל שֶׁל "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" מִתְחַבֶּרֶת בָּהּ, בְּסוֹד לֵב.

מלך בעולם-שנה-נפש

וְזֶהוּ הַמְּרֻמָּז בְּסֵפֶר יְצִירָה "לֵב בְּנֶפֶשׁ כְּמֶלֶךְ בַּמִּלְחָמָה",

כתוב שיש שלשה מלכים במציאות. זה גם כן אחד מהדברים של שלש בספר יצירה, כאמור, שכל ספר יצירה בנוי על פי שלש, לא על פי ארבע. אחד מהדברים של שלש – יש שלשה מלכים, כתוב בספר יצירה. יש שלשה ממדים של מציאות, עולם-שנה-נפש – מקום, זמן ואדם – וכתוב שלכל אחד יש מלך. המלך של העולם נקרא תלי; המלך של השנה נקרא גלגל; והמלך של הנפש נקרא לב. אבל בכל אחד יש מצב אחר. כתוב "תלי בעולם כמלך על כסאו". [מה זה תלי?] איזה ציר מרכזי בתוך היקום שמחזיק את כולו. [תלוי?] לשון "תֹלה ארץ על בלימה"[עז]. התלי ביקום כולו הוא כמו מלך על כסאו, כך כתוב בספר יצירה. "מלך על כסאו" נקרא מצב של מנוחה. מלך על כסאו יושב. בזמן זה לא כך, כפי שכתוב אחר כך, "גלגל בשנה כמלך במדינה". כמו מלך שמסתובב במדינה שלו לראות מה הולך. הוא כמו מלך שכבר נע. הוא נע, אבל הוא לא נע בקושי, במשבר. הוא נע בסדר. מה שאין כן השלישי, הוא נקרא "לב בנפש" והוא "כמלך במלחמה".

עוד פעם, יש שלשה מצבים של מלך: יש "מלך על כסאו", "מלך במדינה", "מלך במלחמה". כתוב בספר יצירה ששלשה מלכים הם מלך בשלשה מצבים. מקום הוא נח, זמן הוא מסתובב, אבל הוא מסתובב בסדר, ונפש אדם הוא במשבר תמידי. זה נקרא שהוא במצב של מלחמה. אלו שלשה מצבים של המציאות.

לכן המלך שבכל אחד הוא במצב אחר: המלך של העולם הוא על כסאו, והמלך של השנה הוא במדינה, והמלך בנפש, שזה הלב, הוא במלחמה. הלב הוא לוחם. כך כתוב על פי פשט. הדופק של הלב נקרא מלחמה, להחזיק ולהשפיע חיים בגוף. הוא חי את כל ה-70 שנה.

לכן באמת הלב הוא בחינת דוד. דוד הוא לב ישראל[עח]. הוא הלוחם את המלחמות. הוא לוחם את מלחמת החיים, ולכן החיים הרגילים הם חיי דוד, שזה 70 שנה. בגלל שככה הוא לוחם, כך הלב הוא לוחם, 70 שנה. במספר סידורי לב שוה לדוד. שוב, הלב הוא בחינת דוד והוא לוחם.

כל השער הזה הוא מה שנקרא "מלחמת היצר". עיקר המלחמה הוא על שם דוד, כמו שלמדנו. לכן הרמז שעכשיו יצא לנו בסוף הוא שהכל שוה ל-לב. כל השמות האלה: משה-משה-יעקב-דוד-בטול-ענוה-הכנעה-שפלות – כולם בגימטריא לב של נעיצת סוף התורה בתחילה.

נחלה – חן לה

כְּלוֹמַר שֶׁשְּׁלֵמוּת הַנִּצָּחוֹן שֶׁל מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הוי' — "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שָׁדַּי", "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" — כְּלוּלָה בְּסוֹד לֵב [הכל נכלל בסוד הלב], נְעִיצַת סוֹף הַתּוֹרָה בִּתְחִלָּתָהּ, בְּסוֹד מֹשֶׁה מֹשֶׁה יַעֲקֹב דָּוִד שֶׁהֵם [עצמם] בִּטּוּל עֲנָוָה הַכְנָעָה שִׁפְלוּת [הכל בגימטריא לב, כמו שאמרנו].

לֵב זֶה הוּא חֵן פְּעָמִים לָהּ [שלמדנו עכשיו], בְּסוֹד [הפסוק, שבו מסיימים את הפטרת חנוכה] "תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ", [אותיות] –סוֹד נַחֲלָה — "הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה"

הפסוק אומר: "האבן הראשה תשואות חן חן לה". האבן היא גם בגימטריא חן. "האבן הראשה", הנחלה, בית המקדש נקרא נחלה, "אל המנוחה ואל הנחלה"[עט] – "מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים"[פ]. בית המקדש נקראת נחלה. ועל בנין בית המקדש כתוב: "האבן הראשה תשואות חן חן לה", שהיא הנחלה, "חן לה". כתוב שגם ה-ב הגדולה של "בראשית" בפני עצמה מרמזת לבית המקדש הנצחי השלישי. למדנו את זה כמה פעמים מהרבי מקומרנא, שתמיד מסביר שהתורה מתחילה עם ב בגלל שתכלית הכוונה היא הבית, ה"דירה בתחתונים". לפי הרמז הזה, לא רק ש-ב בפני עצמה היא הבית, אלא שזו נעיצת "סופן בתחלתן", ל ב-ב – שזה הלב.

[חסר בסיום]

שֶׁל בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ הַנִּצְחִי שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ ע"י מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, אָמֵן.